הסודטים ומדיניות ההבלגה של צ'מברליין, האנשלוס, מלחמת האזרחים בספרד, העיר החופשית של דנציג והכנות גרמניה למלחמה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/10/2017.
ג'ינגל: "חינוכית"
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We’ll never surrender.”
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי. פרק מספר 3 - המשבר באירופה מחריף.
בעקבות המשבר הכלכלי העולמי בשנות ה-30 של המאה הקודמת, עלו אדולף היטלר, בניטו מוסוליני ומנהיגים אחרים לשלטון. כולם מזוהים עם הזרם הימני האירופי. בגרמניה חששו בעיקר מהאפשרות שהמדינה תיפול לידי הקומוניסטים, ולכן תמכו גורמים בימין הפוליטי במועמדיהם, גם אם נראו להם קצת הזויים או קיצוניים. אדולף היטלר היה מועמד שכזה. חייל פשוט שנפצע במלחמת העולם הראשונה, בעל דעות גזעניות ומסוכנות. הגורמים בימין האמינו כי ניתן יהיה לתמרן את היטלר, ולכן לא חששו יתר על המידה כאשר עזרו לו לעלות לשלטון.
הכנות גרמניה למלחמה.
בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת עלה אדולף היטלר לשלטון בבחירות דמוקרטיות. כיוון שהוא לא האמין בשיטה הדמוקרטית, לאחר עלייתו לשלטון שאף לחסל אותה מהר ככל האפשר. הוא המשיך לבסס את כוחו ולהפוך את עצמו, בעזרת מנגנוני המדינה והמפלגה הנאצית, לשליט העליון והבלתי מעורער במדינה.
השגת השלטון הייתה רק השלב הראשון בדרך להגשמת תוכניתו - למחוק את חרפת חוזה ורסאי ולחדש את גדולתה של גרמניה, כפי שהייתה ערב מלחמת העולם הראשונה. לשם כך סימן כמטרה ראשונה את איחוד כל הגרמנים האתנים שבאירופה תחת ממלכה אחת, או "רייך" בגרמנית, היות ועשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה בגרמניה נותק מהמדינה בעקבות חוזה ורסאי. החוזה העניק חלקים מגרמניה שבהם התגוררו גרמנים למדינות שכנות כגון צרפת, דנמרק, פולין, צ'כיה וליטא, ואלו זכו בשטחים ובאוכלוסייה שמנתה בסך הכל כשבעה מיליון גרמנים - מיעוט שהשתוקק לחזור לארצו.
היטלר ידע כי אם הוא רוצה להצליח לממש תוכנית גרנדיוזית, עליו להקים צבא שיוכל לבצע את תוכניותיו. משעלה לשלטון, החל היטלר להוציא אל הפועל תוכניות לחיזוק הצבא הגרמני המצומק והשברירי, בעקבות ההגבלות שקבע חוזה ורסאי. הוא פעל כנגד הקומוניסטים, והוא לא היה היחיד. מדינות אירופיות רבות החשיבו את ברית המועצות בתור אויבתם המושבעת, וכך גם הנאצים. מדינות המערב בחרו להעלים עין מחיל האוויר הגרמני, מפני שהאמינו כי גרמניה זקוקה להגנה בסיסית כנגד ברית המועצות, במידה והדוב הסובייטי ינסה לכבוש את גרמניה. בשנת 1920, בעקבות הסכמי ורסאי, נאסר על גרמניה להקים חיל אוויר. אך מאות טייסים גרמניים התאמנו בשטח ברית המועצות, כיוון שהייתה מבודדת בזירה הבינלאומית, ושמחה להכשיר את הטייסים הגרמנים. במרץ 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, פסק שיתוף הפעולה עם הסובייטים, והטייסים הגרמנים החלו להתאמן בבסיס סודי בשטחה של גרמניה. שנתיים מאוחר יותר כבר הכריז היטלר בריש גלי על הקמת חיל אוויר גרמני, ה"לופטוואפה". "לופט" - אוויר. "ואפה" - נשק.
הרמן גרינג היה גרמני למופת. בצעירותו נשלח לבתי ספר צבאיים על ידי אביו הדיפלומט. במלחמת העולם הראשונה, שירת כטייס קרב, ולמרבה מזלו שרד את המלחמה. לאחר המלחמה עבד גרינג בתעשיות התעופה הגרמניות, שירת כמפקד טייסת סודית, והגיע לדרגת מייג'ור, או אלוף. גרינג הכיר את היטלר משנת 1921, ועד מהרה נשבה ברעיונותיו. הוא אף השתתף עימו בניסיון הפיכה כושל במינכן, שנקרא "פוטש מרתף הבירה", מפני שהוא התרחש במרתף… הבנתם את הרעיון.
גרינג היה מראשי המפלגה הנאצית, ובשנת 1932 נבחר ליושב ראש הפרלמנט הגרמני, ה"רייכסטאג", מטעם המפלגה הנאצית. בשנת 1934 הופקד גרינג לעמוד בראש תוכנית החימוש של הצבא המתחדש. על גרינג הוטלה המשימה להפוך את הצבא הגרמני הקטן בן 100,000 החיילים, כפי שקבע חוזה ורסאי, לצבא עצום ואימתני. גרינג עבד בצוותא עם ברית המועצות, שם התאמנו בחשאי קציני הצבא הגרמני עד לעלייתו של היטלר לשלטון.
באוקטובר 1936 החל היטלר ליישם תוכנית סודית בשם "תוכנית ארבע השנים", הזמן שהקציב להתכוננות ליציאה למלחמה. התוכנית הייתה אמורה להפוך את גרמניה לבלתי תלויה במדינות אחרות, בכל הקשור לאספקת נשק, מזון וחומרי גלם. החלק השני של התוכנית היה כרוך בחיזוק הכלכלה, כך שאחוז האבטלה הגבוה ירד דרסטית. התוכנית הביאה לפרויקטים ציבוריים גדולים שכללו בנייה, סלילת כבישים ודרכים מהירות. תוך מספר שנים ירד מספר המובטלים משלושה מיליון לכמה מאות אלפים בלבד. הדבר הביא לכך שגרמניה הוציאה כספים רבים יותר מאשר הכניסה, וחובה הכספי הלך ותפח. מהעבר השני, מפעלי נשק ותחמושת החלו לעבוד במלוא המרץ, ואנשים מובטלים בגרמניה שבו לעבודה וחשו התרוממות רוח. בשיחה מול ארגון נשים בשנת 1935, אמר היטלר כי "היה זמן שהליברלים נלחמו למען אמנציפציה", או שחרור, "של נשים, אך פניהן של נשים גרמניות וילדות גרמניות היו ללא תקווה, נטולות רוח ועצובות. והיום? היום אנו רואים אינספור פרצופים קורנים מאושר ופרצופים מאושרים. שום דור גרמני לא יהיה מאושר יותר מזה שלנו".
[מנגינת רקע]
הפלישה לריינלנד.
במרץ 1936 הורה היטלר לכוחות הצבא לפלוש לחבל הריין, הידוע בכינויו "הריינלנד", אזור הסמוך לנהר הריין, בערך בגודלו של מדינת ישראל, העובר דרך גרמניה בדרכו לים הצפוני. על פי חוזה ורסאי האזור היה מפורז, ללא נשק, וראשי הצבא הגרמני חששו מתגובת הבריטים והצרפתים שהייתה מאלצת אותם לסגת עם הזנב בין הרגליים. גרמניה לא הייתה מוכנה צבאית למלחמה קטנה או גדולה, וחייליה לא היו מאומנים או מצוידים כראוי. היטלר שכנע את ראשי הצבא כי בריטניה וצרפת לא יעשו דבר אם יפלוש הצבא הגרמני לחבל הריין, ו-ודאי שלא יצאו למלחמה רק בגלל הריינלנד. "אדמה אבודה", אמר היטלר, "לעולם לא תשוב על ידי תחינות שקטות לאלוהים, או על ידי תקווה כלשהי בחבר לאומים כלשהו, אלא רק בכוח הנשק". הפופולריות שלו בגרמניה נסקה לשיאים חדשים.
ואכן, צרפת לא עשתה דבר. כדי לעצור את היטלר היה על צרפת לגייס את צבאה, מהלך שהיה עולה לה עשרות מיליוני פרנקים ביום. הכלכלה הצרפתית הייתה במשבר חריף, והממשלה החליטה שלא לעשות דבר. הבריטים לא ראו במהלך בעיה. רבים מהם טענו כי גרמניה פשוט צעדה אל חצרה האחורית. מדינות המערב חזו בגרמניה המתחזקת וקיוו כי התחמושת שלה תופנה כנגד ברית המועצות, שהרי היטלר חזר ואמר כי הבולשביקים הם הסכנה האמיתית. לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה, פגש את היטלר בשנת 1936 וטען כי "גרמניה אינה רוצה במלחמה, אך היא חוששת ממתקפה של רוסיה". לויד ג'ורג' המשיך וטען כי "מעולם לא פגשתי אנשים שמחים יותר מאשר הגרמנים, והיטלר הוא אחד האנשים הדגולים שפגשתי מאודי". דווקא התאים למערב שגרמניה תתחזק. למה לא? שהם יילחמו נגד הקומוניסטים, בזמן שאנשי המערב יושבים בצד וצופים בהנאה. ואז, פרצה מלחמה שכזאת.
[מנגינת רקע צבאית]
מלחמת האזרחים בספרד.
בשנת 1930 הוקמה הרפובליקה הספרדית על חורבות הדיקטטורה הכושלת ששלטה במדינה במהלך שנות ה-20 של המאה הקודמת. הקואליציה שהקימה את הרפובליקה התגלתה כבלתי יציבה. מפלגות הימין תמכו במדינה קתולית ושמרנית, בעוד מפלגות השמאל משכו לכיוון סוציאליסטי ונגד הממסד הדתי. הסדק שנוצר הפך עד מהרה לקרע של ממש, ומפלגות הימין פרשו מהקואליציה. בבחירות שהתקיימו בשנת 1936 זכתה החזית הפופולרית של השמאל במרבית המושבים בפרלמנט, והיא הקימה את הממשלה. הימין לא הסכים לקבל את תוצאות הבחירות, וביולי 1936 שורת קצינים בכירים בצבא, ביניהם גנרל צעיר מבטיח בשם פרנסיסקו פרנקו, פתחו במרד כולל כנגד הרפובליקה.
פרנקו והגנרלים המורדים קיוו לסיים את המרד בניצחון סוחף תוך שבועות ספורים, אך עד מהרה הוא הידרדר למלחמת אזרחים עקובה מדם. לשני הצדדים היה נדמה כי המערכה עמדה להיות ארוכה, ושללא תמיכה משמעותית מבחוץ הם יתקשו לנהל מערכה שכזאת.
כבר בשבועות הראשונים של המרד סיפקה גרמניה לצבא המורדים מטוסי תובלה, כדי להעביר יחידות מצפון אפריקה לספרד. כיוון שהיטלר חשש מאויב קומוניסטי במרכז אירופה, שהיה יכול לאחד כוחות עם צרפת הסוציאליסטית וברית המועצות, הוא שלח את לגיון הקונדור האימתני שלו. הלגיון הורכב מכוחות הצבא המובחרים ביותר בגרמניה, כולל למעלה מאלף כלי טיס ועשרות טנקים ותותחים, שנשלחו לעזרתו של פרנקו, שנודע בשם "ג'נרליסימו". מוסוליני, הדיקטטור האיטלקי, חשש מאותה הסיבה, ואישר למתנדבים איטלקים להצטרף למאבק הלאומני. הוא סיפק למורדים מאות מטוסים, טנקים ותותחים, נוסף לכרבע מיליון רובים. לצד השני, למפלגות השמאל הספרדיות, סיפקה ברית המועצות מאות טנקים ומטוסים ואלפי תותחים. יועצים סובייטים גם סיננו את אלפי המתנדבים שהגיעו מכל רחבי העולם כדי לעזור למפלגות השמאל, כולל מתנדבים מארץ ישראל. שתי המעצמות הדמוקרטיות באירופה, בריטניה וצרפת, נמנעו כמעט לחלוטין מהתערבות בביצה הספרדית, מחשש שמא תתלקח ותגרור את אירופה למלחמה כוללת. מצד אחד הקומוניסטים, מצד אחר הפשיסטים והנאצים, בריטניה וצרפת קיוו כי שני הצדדים יהרגו זה את זה כמה שיותר. הם סרבו להתערב.
עם זרימת הנשק, התחמושת ויחידות צבא מאיטליה, מגרמניה ומברית המועצות, הפכה מלחמת האזרחים בספרד מאירוע מקומי למלחמה בעלת השלכות עולמיות רחבות יותר. בחודש אפריל 1937, באחד מימי השוק של העיר גרניקה, הופר השקט כאשר גלים של מפציצים מגרמניה ומאיטליה הטילו יותר מ-20 טון של פצצות על העיר והחריבו אותה עד היסוד. הצייר הספרדי פבלו פיקאסו יצר את יצירתו המופלאה "גרניקה" לזכר אותו אירוע שסימל את מה שעתיד היה להתרחש באירופה. בשנת 1938 החל המחנה הרפובליקני לקרוס, ובתחילת 1939 המורדים, בפיקודו של פרנקו, תפסו את השלטון. האיום הקומוניסטי בספרד הוסר. טייסיהם של גרמניה ואיטליה הספיקו לצבור שנים של אימונים, והיטלר היה מעוּדד מהישגיו.
[מנגינת רקע]
אנשלוס.
במהלך מלחמת האזרחים בספרד, כאשר גרמניה הלכה והתחזקה, נשא הפיהרר את עיניו אל עבר ארץ מולדתו, אוסטריה. בנובמבר 1937 כינס היטלר את ראשי זרועות הצבא, והחל לנאום בפניהם על הצורך בהתפשטות בכוח. "ללא התפשטות בכוח", קבע הפיהרר, "לא רק שיאבד המשטר את התמיכה הציבורית, אלא יסכן את עתיד עם הגרמני, שיגווע ללא מרחב מחייה, "לבנסראום", שיספק את צרכיו הכלכליים והגיאוגרפיים". היטלר הסביר למפקדי הצבא ולראשי המפלגה הנאצית, כי על גרמניה להרחיב את גבולותיה ולהשתלט על צ'כוסלובקיה ואוסטריה, היכן שהתגוררו אוכלוסיות דוברות גרמנית, וזאת לפני כל פעולה צבאית כנגד צרפת ובריטניה.
ראשי הצבא לא חלקו על דעתו של היטלר, חס וחלילה, אלא טענו בפניו כי עדיין לא הגיעה השעה. הם ביקשו לדחות מהלכים שיכולים היו להביא למלחמה מול צרפת ובריטניה, כיוון שלטענתם הצבא הגרמני לא היה מוכן למלחמה ארוכת טווח. אוסטריה הייתה עשירה במשאבים כגון מגנזיום, ברזל וטקסטיל, שסיפקה לגרמניה, והיה לה כוח עבודה לא מבוטל, אבל די מובטל. מאות מפעלים באוסטריה עמדו ריקים כתוצאה מהמשבר הכלכלי העולמי של שנות השלושים, והיטלר רצה לנצלם למטרותיו. קאנצלר אוסטריה, שושניג, הבין בדרך זו או אחרת כי היטלר שואף לאיחוד המדינות, והביע את סירובו בנושא. הוא הוזמן לפגישה עם היטלר, שבה סבר כי הצליח לשכנע את הפיהרר לסגת מרעיון האיחוד. שושניג התקבל בסבר פנים יפות ונכנס לפגישה. אט-אט החלו לזרום לחדר קציני אס-אס, נציגים ממטות היבשה, האוויר והים של הצבא הגרמני, וכולם הקיפו את שושניג. אז החל היטלר להרצות בפניו על הצורך באיחוד שתי המדינות בעזרת לחישות, צרחות ואיומים. שושניג סרב להיכנע ללחץ הגרמני, ואף סרב להישאר לארוחת ערב עם היטלר. למרות סירובו הכללי לאיחוד אוסטריה עם גרמניה, הוא החליט להעמיד את הנושא למשאל עם, אם כי היטלר לא היה מעוניין בתוצאות. הוא דרש לדחות את משאל העם ומשושניג להתפטר. משהבין האחרון כי בריטניה וצרפת אינן מתכוונות להתערב במשבר, התפטר מתפקידו. בבוקר ה-13 במרץ 1938 חדר הצבא הגרמני לאוסטריה, סיפח אותה, והפך אותה למחוז ברייך הגרמני. סיפוח בגרמנית - "אנשלוס".
החיילים הגרמניים התקבלו בווינה, בירת אוסטריה, ובשאר הערים, בליווי צהלות שמחה ובפרחים - "הנה הגיעו הגרמנים, שהצליחו לצאת מהמשבר הכלכלי", או לפחות כך זה נראה מהצד, "ויהפכו אותנו ממדינה קטנה לחלק מהאימפריה הגרמנית". היינץ גודריאן, גנרל שנכנס לאוסטריה עם גדודיו, סיפר "נישאתי על כפיים למגוריי. הכפתורים של המעיל שלי הפכו בבת אחת למזכרות יקרות. התנהגו אלינו בידידות מופלאה". גודריאן, שיהפוך בסוף המלחמה לרמטכ"ל הצבא הגרמני, סיפר כי "בכל עצירה, הטנקים שלנו התמלאו בפרחים ומזון ודמעות רבות של שמחה, שזלגו מעיני האנשים. ילדים של אותה אומה, אשר פוצלו לשניים בגלל פוליטיקה מצערת במשך עשרות שנים, בבת אחת אוחדו ובשמחה גדולה".
עתידה של אוסטריה הפך בבת אחת לוורוד יותר. האוסטרים חזרו להיות גאים במורשתם, בשפתם הגרמנית, ושכחו מההשפלה שספגו בסוף מלחמת העולם הראשונה, עת התפרקה האימפריה האוסטרו-הונגרית לחתיכות. אוסטריה נבלעה מרצון בתוך הרייך, קיסרות גרמניה החדשה. למחרת, ביום ה-14 במרץ, עשתה שיירת הניצחון בראשות אדולף היטלר את דרכה לווינה. ושם, בעוד דגלי צלב הקרס נתלים על כל כנסיות העיר, התקבל היטלר בקבלת פנים, לא פחות מזה של מלך. אנשים הריעו לו ברחובות והביעו את אהבתם אליו. הוא הזיל דמעות של אושר. בנאום מול מאות אלפי בני אדם, אמר היטלר, כי "במהלך מאבקו הפוליטי הרעיפו עליו אהבה, אך כשחצה את הגבול לאוסטריה, פגש בזרם אהבה כפי שלא חווה מימי חייו". "לא כעריצים באנו", צעק למאות האלפים שעמדו בכיכר בעיניים דומעות, "אלא כמשחררים". גילויי האהבה הללו גרמו להיטלר אושר עילאי. הוא רצה להיכנס לבירות נוספות כקיסר. הוא רצה לחוות את האהבה הזו שוב ושוב ושוב.
מאחורי הקלעים פעלו הנאצים לדכא כל גילויי התנגדות אפשריים, ואסרו עשרות אלפי מתנגדים פוטנציאליים. יהודים הוכרחו לצאת מבתיהם ולקרצף את המדרכות בעזרת מברשות שיניים, בשעה שהוכו באופן אכזרי. תארו לעצמכם בוקר אחד שבו אתם מתעוררים והופכים ליהודונים מסריחים ועלובים. צוחקים עליכם, מתעללים בכם, ואין שום דבר שאתם יכולים לעשות בנידון. רבים ניסו להימלט מאוסטריה, צפונה לצ'כיה או מערבה לשוויץ, אך גילו כי המדינות השכנות סגרו את גבולן. מרבית הקהילה הורידה את ראשה וקיוותה כי המצב העגום יחלוף במהרה. אחרים בחרו להתאבד.
[מנגינת רקע]
הסודטים.
לאחר סיפוח אוסטריה החל היטלר לשאת נאומים, שבהם הביע דאגה ממצב המיעוט הגרמני שחי בצ'כוסלובקיה, בחבל הסודטים. החבל ההררי נמצא בין פולין, גרמניה וצ'כוסלובקיה, ובסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת חי בו מיעוט אתני גרמני גדול שהתגורר באזור במשך מאות שנים. מתוך 15 מיליון צ'כוסלובקים, 20 אחוז, או 3 מיליון איש, דיברו גרמנית והרגישו קרבה לגרמניה הרבה יותר מאשר לצ'כוסלובקיה. היטלר הורה לראש המפלגה הנאצית באזור להתחיל בקמפיין לאוטונומיה בסודטים. כשהממשלה הצ'כוסלובקית הייתה מוכנה לדון בדרישות, מייד צצו ועלו דרישות חדשות. ראשי ממשלתה כבר הבינו לאן העסק הולך, אבל ראשי צבאו של היטלר דווקא חששו ממהלך שכזה. החשש המרכזי של הצבא הגרמני היה חוסר מוכנות למלחמה כוללת, במקרה שברית המועצות או צרפת ובריטניה יתערבו לטובת צ'כוסלובקיה. היטלר החליט על הימור מחושב. הוא זיהה את חולשת הצבא האדום שנפגע מהטיהורים הרבים שביצע סטלין, והניח כי הוא לא יתערב. הוא גם הניח כי אם בריטניה וצרפת לא התערבו במלחמת האזרחים בספרד, בפלישת הצבא הגרמני לאזור הריינלנד ובכיבוש אוסטריה, הן לא יעשו דבר גם הפעם.
לאחר האנשלוס באוסטריה, בחודש מרץ 1938, החל היטלר לתכנן את כיבוש צ'כוסלובקיה. הוא תכנן לפלוש למדינה במהירות ולהיכנס לפראג, בירת המדינה, כמנצח הירואי, כקיסר. היטלר שוב רצה לראות מאות אלפים עומדים ומריעים לו. תאריך הפלישה נקבע לאוקטובר 1938, כיוון שהיטלר רצה להניח לאיכרים הצ'כוסלובקים לאסוף את יבוליהם בטרם הכיבוש. היבול היה חשוב, מפני שיכול היה להאכיל אזרחים גרמנים רבים במקרה של עיצומים כלכליים. בקיץ 1938, החלו אזרחי גרמניה לחוש כי מלחמה מתקרבת. סקר דעת קהל מספטמבר של אותה שנה קבע, שבחוגים רחבים ביותר באוכלוסייה ישנה דאגה חמורה שבעתיד הקרוב תפרוץ מלחמה. ממשלת בריטניה הפעילה לחץ עצום על צ'כוסלובקיה לקבל את תביעות המיעוט הסודטי לאוטונומיה. נשיא צ'כוסלובקיה, אדוארד בנש, נכנע ללחץ, ובספטמבר 1938 אישר את הדרישה. למרות שנראה שהתירוץ המרכזי של היטלר, דיכוי הגרמנים בסודטים, מאבד מתוקפו, הוא היה נחוש להמשיך בהכנות צבאיות. היטלר רצה מלחמה, לעזאזל!
[מנגינת רקע]
מדיניות ההבלגה של צ'מברליין.
בניסיון למנוע מהמצב להגיע לנקודת אל-חזור, הצהיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, על רצונו להיוועד פנים אל פנים עם היטלר, כדי לעמוד מקרוב על טיבו של האיש. צ'מברליין היה ג'נטלמן אנגלי הגון, וניסה בכל כוחו למצוא דרך לעצור מלחמה קרבה, והסבל הכרוך בה, לפני שיהיה מאוחר מדי. בכל נפשו ומאודו, רצה לשכנע את היטלר לוותר על רעיון כיבושה של צ'כוסלובקיה. באמצע חודש ספטמבר 1938, המריא צ'מברליין בן ה-69 מבריטניה למינכן. הוא התקבל על ידי תושבי מינכן שעמדו בצדי הכביש, ובמהלך הנסיעה הקצרה משדה התעופה אל העיר, הרים את כובעו שוב ושוב לנוכח תשואות הקהל שמילא את הרחובות. אחד העיתונאים שהיה במקום תיאר זאת בתור "הצדעה דמוקרטית". כבר מתחילת הפגישה לא התרשם צ'מברליין מהפיהרר. במכתב ששלח מאוחר יותר לאחותו ציין ש"במבט ראשון היטלר כלל אינו מרשים, ובקרב המון אדם לא נראה שהיה מתבלט במיוחד".
במעונו של היטלר, גילה צ'מברליין כי היטלר לא היה במצב רוח לשיחה. היטלר לא ידע מה עומד צ'מברליין לשלוף מהשרוול, וחש כי אינו שולט במצב. השניים פרשו לחדר העבודה הפרטי של היטלר, מלווים במתורגמן בלבד. הייתה זו בקשתו המפורשת של צ'מברליין להתדיין עם היטלר ביחידות, כדי למנוע משר החוץ הגרמני, פון ריבנטרופ, להשפיע על הפיהרר. היטלר החל לנאום לצ'מברליין על מצב הגרמנים בצ'כוסלובקיה, ועל כך שהיות והם גרמנים צריך שיהיו תחת שלטון גרמניה. צ'מברליין בחר לעשות שימוש בדברי היטלר, וטען כי אם הפיהרר מבקש אך ורק לספח את חבל הסודטים לרייך, ודאי יוכלו שני המנהיגים להגיע לידי פשרה. צ'מברליין ביקש להביא את הדבר בפני הקבינט הבריטי. צ'כוסלובקיה כלל לא הייתה מעורבת בשיחה. צ'מברליין סיפר על פגישתו עם היטלר: "ידעתי שהמצב הוא חמור, אולם בשעת הפגישה עם היטלר נוכחתי שהמצב הוא עוד יותר חמור מכפי ששיערתי. נוכחתי שמנוי וגמור עם היטלר לבוא לעזרת הסודטים, אף אם יגרום על ידי כך להתפרצות מלחמה עולמית".
ב-22 בספטמבר 1938, פחות מעשרה ימים מפגישתם הקודמת, שבו ונפגשו היטלר וצ'מברליין. היטלר עודכן כי הקבינט הבריטי, ממשלת צרפת ואפילו ממשלת צ'כוסלובקיה מוכנות להעביר את חבל הסודטים לידי גרמניה. מה שהיה להיטלר להגיד הדהים את צ'מברליין. הוא הודה בנימוס על המאמץ הכביר שהשקיע ראש ממשלת בריטניה בהגעה לפתרון דיפלומטי, ואז התנצל: "אין עוד טעם במאמצים מסוג זה, בזמן שהממשלה הצ'כוסלובקית מדכאת בכוח את המיעוט הגרמני, ובשעה שזרם הפליטים ממשיך לזרום אל גבולות הרייך". הוא המשיך בהצבת שורת דרישות ארוכה, ובראשן הדרישה שחבל הסודטים יועבר אל גרמניה בתוך שבוע ימים. כל ניסיון להמשיך את הדיון על עתיד החבל סוכל על ידי התפרצויות הזעם של היטלר, והוחלט להמשיך את הדיונים למחרת.
בינתיים הודיעה ברית המועצות כי תהיה מוכנה להגן על צ'כוסלובקיה במקרה שגרמניה תפלוש לאזור. היה חשש כי מלחמה גדולה עלולה להתלקח תוך ימים ספורים, אולם צ'כוסלובקיה סירבה להכריז אי אלו הכרזות ללא תמיכת בריטניה וצרפת. מאוכזב מדרישותיו של היטלר, במשך כל יום המחרת סרב צ'מברליין להיפגש עימו. גם צרפת וגם צ'כוסלובקיה דחו את דרישותיו של היטלר על הסף. הן הפעילו לחצים על בניטו מוסוליני, ידידו של היטלר, לכנס ועידה של המדינות המובילות. ואכן, ימים ספורים לאחר מכן, התכנסו המנהיגים במינכן. כולם, חוץ מסטלין שלא הוזמן. העולם היה דרוך לקראת הוועידה כיוון שאם הייתה מסתיימת בכישלון, הסיכוי למלחמה היה גדול מאוד. הכותרת של עיתון "הצופה" ב-29 בספטמבר 1938 הייתה "ההכנות למלחמה נמשכות". בעיתון נכתב כי צרפת ובריטניה מגייסות יחידות. ארצות הברית המליצה לאזרחיה לעזוב את ארצות אירופה, ובגרמניה נערכות הפגנות של מיליונים למען אזרחי גרמניה בסודטים. ריח המלחמה עמד באוויר.
[מנגינת רקע]
ועידת הפסגה במינכן נערכה ב-29 בספטמבר בשעות הצהריים. אדולף היטלר, בניטו מוסוליני, נוויל צ'מברליין ואדואר דאלאדיה, ראש ממשלת צרפת, נפגשו לדיונים שערכו 13 שעות. לאחר שסיימו להתדיין, ניסחו המשתתפים את הסכם מינכן, שקבע כי חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה יימסר לגרמניה בפרק זמן של עשרה ימים. בוועידה הבטיח היטלר, ואף חתם על כך, כי לאחר שיקבל את הסודטים לא יהיו לו דרישות נוספות מצ'כוסלובקיה. ב-30 בספטמבר 1938 חתמו המנהיגים על הסכם שנודע בשם "הסכם מינכן". על פניו נראה היה שכולם מרוצים. היטלר השיג את חבל הסודטים ללא מלחמה. הבריטים והצרפתים עצרו אותו מלהשתלט על צ'כוסלובקיה כולה, ונמנעה מלחמת עולם. השקט שב לאירופה.
עמי אירופה חגגו את הידיעות על ההסכם, והפחד מפני מלחמה גדולה נוספת התפוגג. בגרמניה הוכתר הפיהרר כמציל השלום. באותו יום ירד נוויל צ'מברליין מהמטוס שהחזירו לבריטניה, ושם, מעודד מקריאות השמחה ואנחות הרווחה של הקהל המתאסף, נופף בהסכם מינכן ובחוזה אי התקפה נפרד שחתם עם היטלר. הוא הכריז ש"אנו רואים בהסכם שנחתם אמש, ובהסכם הימי בין אנגליה לגרמניה, סמלים לרצונם של שני עמינו לא לצאת עוד לעולם למלחמה זה בזה". מאוחר יותר, מול מעונו ברחוב דאונינג 10, פנה אל האומה הבריטית ונשא נאום, שלאחר מכן הפך למפורסם, ובו חגג את ניצחון הדיפלומטיה: "חבריי הטובים, בפעם השנייה בהיסטוריה שלנו, ראש ממשלה בריטי חזר מגרמניה והביא איתו שלום וכבוד. אני מאמין כי זהו השלום של זמננו. לכו הביתה ושנו בשקט ובשלווה". כדי להבין מדוע צ'מברליין האמין להיטלר במשך חודשים ארוכים, צריך להבין את הרקע של צ'מברליין. אלפרד קופר, שר חיל הים הבריטי, כתב על צ'מברליין כך: "הוא לא הכיר מימיו אדם בברמינגהם, שהיה דומה כהוא זה לאדולף היטלר. שום איש בברמינגהם מעולם לא הפר את הבטחתו לראש העיר".
ב-1 באוקטובר 1938 עמדו חיילים צ'כים והסתכלו על הצבא הגרמני, שנכנס וכבש את חבל הסודטים. אחד מראשי העיתונאים שהגיעו למקום, ראלף מורי הבריטי, שידר עבור ה-BBC את המראות הקשים שנחשף אליהם בזמן ההשתלטות הנאצית על חבל הסודטים. הוא תיאר את מראה מאות אלפי התושבים הצ'כים, היהודים ואפילו הגרמנים, שנמלטו מהוורמאכט, הצבא הגרמני, אל עבר צ'כוסלובקיה עצמה. היטלר לא היה מרוצה. הוא רצה מלחמה, והיא נלקחה ממנו. הוא רצה להראות לעולם את כוחה של גרמניה, והעולם לא נתן לו. הוא גם לא הצליח להשיג שטחים נרחבים בשביל שטח המחיה, ה"לבנסראום", כפי שתכנן. הוא אמנם נכנס לסודטים כשהמון אנשים מריעים לו, אבל הוא לא נכנס כמנצח לבירת צ'כוסלובקיה, ולא זכה לאהבת ההמונים הנוספים. היטלר היה מאוכזב.
בבוקר, לאחר הסכם מינכן, נכתב בעיתון כי "כל מה שיש בו משום מתיחת ביקורת על הסכם מינכן, אינו מוצא אוזן קשבת מחמת השמחה הכללית של ההמונים לרגל מניעת מלחמה איומה". בריטניה וצרפת, למרות ההסכם והשמחה, הבינו כי ייתכן ויצטרכו להילחם בקרוב בהיטלר. דיווחים מגרמניה על פרופגנדה אנטי-בריטית הביאו את צ'מברליין לנסות ולהפחיד את היטלר. הוא הכריז כי כל מתקפה על צרפת, שוויץ, בלגיה או הולנד, כמוה כמתקפה על בריטניה. מאוחר יותר, בעקבות חשש כי גרמניה תנסה להשתלט על שדות הנפט ברומניה, והרצון לצרף לצידו מדינות מזרח אירופיות חזקות, הכריז צ'מברליין כי בריטניה מחויבת גם לעצמאותה של פולין. צ'מברליין ומקבילו הצרפתי החלו להתכונן למקרה שמלחמה אכן תפרוץ באירופה. שניהם היו מודעים היטב לפערי החימוש שפתח היטלר מאז עלייתו לשלטון.
[מנגינת רקע]
העיר החופשית של דנציג.
בטרם מסתיים משבר הסודטים, גרמניה הנאצית כבר לטשה עיניים אל עבר פולין. השאיפה הראשונית של היטלר הייתה לאחד כוחות עם פולין וליצור ברית חזקה כנגד ברית המועצות, שנואת נפשו של היטלר. לשם כך דחף היטלר לחתימת הסכם שיעביר אליו את המסדרון הפולני ואת העיר דנציג. "מסדרון פולני" הוא מסדרון שיושבים בו לבד בחושך. לא, לא באמת. המסדרון הפולני היה שטח אדמה צר, שחתך דרך גרמניה עד לעיר הגרמנית דנציג שלחופי הים הבלטי. העיר הפכה לעיר חופשית ועל ידי כך ניתנה לפולין גישה לים. גם המסדרון וגם דנציג נלקחו מגרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה כדי שלפולין תהיה גישה לים הבלטי. לחופיו של הים שוכנות מדינות סקנדינביה, מדינות מזרח ומרכז אירופה, והוא למעשה מתחבר לים הצפוני ששוכן צפונית לגרמניה ולהולנד בין השאר, ומשם הוא מתחבר לאוקיינוס האטלנטי.
למעלה מ-90% מתושבי דנציג היו גרמנים. דרך משקפיו של היטלר היה דבר פשוט. דנציג גרמנית, ועליה לשוב לידיים גרמניות. כפי שהסכימה צ'כוסלובקיה לגבי הסודטים, פולין הייתה חייבת להבין ולהסכים. כיום דרך אגב, נקראת העיר גדנסק. הצעת הגרמנים לפולנים נתקלה בתגובה פולנית קרירה, אלא מה? סירוב הפולנים הוביל את ראשי הצבא הגרמני להניח כי המערב לא יצא למלחמה, כפי שלא יצא בעבר, אם הגרמנים ידרשו ויספחו את דנציג. הניסיון הכושל לפתות את פולין למסור את דנציג והמסדרון הפולני בדרך של דיפלומטיה ופיתוי, כולל הבטחות על השלל שתזכה בו פולין עם כיבוש צ'כוסלובקיה, התחלף במדיניות הפעלת לחץ. סירוב הפולנים שכנע את הגרמנים ואת היטלר כי הגיע הזמן לעשות שימוש בכוח, לכבוש הן את צ'כוסלובקיה והן את דנציג. מועד הפלישה לצ'כוסלובקיה נקבע לחודש מרץ 1939.
[מנגינת רקע]
באמצע חודש מרץ 1939 הזמין היטלר את נשיא צ'כוסלובקיה הטרי, דוקטור אמיל האכה, נשיא בית המשפט העליון לשעבר ואדם לא בריא במיוחד, לפגישה אישית. האכה הגיע לברלין לאחר נסיעה של שש שעות ברכבת. הוא הגיע בחצות ללשכת הקנצלר, תשוש וחלש, מלווה בביתו ובשר החוץ הצ'כוסלובקי. בנוכחות ראשי הצבא והמשטר הנאצי שהוצבו במקום כדי להגביר את אפקט ההרתעה, הודיע היטלר בצרחות שכוחות הוורמאכט, הצבא הגרמני, מוכנים לפלישה צבאית שתחל מחר בבוקר, ובנוסף, פראג תופצץ מהאוויר באופן שלא יותיר ממנה דבר. האכה התשוש, למשמע הדברים הקשים, התעלף. לאחר שהתעורר מעלפונו, חייג בחוסר אונים לפראג והורה לצ'כוסלובקים שלא להתנגד לפלישת גרמניה. למחרת בבוקר נכנסו כוחות הוורמאכט לצ'כוסלובקיה. שם יישארו במשך שש השנים הבאות.
שבוע לאחר מכן שלח היטלר אולטימטום לליטא, כי אזור שנלקח מגרמניה בהסכם ורסאי, אזור ממל, יחזור גם הוא לגרמניה, ולא - יכבשו הגרמנים את המדינה כולה. באותם ימים החלו מגעים סודיים ומפתיעים בין הסובייטים והגרמנים, והסובייטים בחרו שלא להתערב, כמו גם בריטניה וצרפת. לליטא לא נשארה ברירה, ובסוף חודש מרץ 1939 העבירה את אזור ממל לידי הגרמנים.
[מנגינת רקע]
הצבא הגרמני הלך ותפח בעזרת תוכנית ארבע השנים של היטלר, עד שבשנת 1939 שירתו בו יותר משלושה מיליון חיילים חמושים ומאומנים היטב. לבריטים ולצרפתים יחדיו היו פחות חיילים מאשר לצבא גרמניה, ואלו היו פרוסים בקולוניות הבריטיות והצרפתיות ברחבי העולם, בעוד הגרמנים שהו בעיקר באירופה. תוכנית החימוש המואצת של היטלר נתנה גם היא את אותותיה. אם בשנת 1933 היו לגרמניה כמה מאות מטוסים קלים, עתה היו לה אלפי מטוסי קרב ומפציצים. כמות האנשים שעבדו בתעשיית המטוסים הצבאית נסקה מ-4,000 בשנת 1933, ל-200,000 בתחילת שנת 1939. הגרמנים קנו מנועים חדשים ומתקדמים למטוסיהם מבריטניה ומארצות הברית. בשנת 1939 היו לגרמנים כ-3,000 מטוסי קרב ומפציצים, ועוד רבים על פסי הייצור.
בשנת 1934 ייצרה גרמניה כמה אלפי כלי רכב צבאיים, אך בעקבות המעבר לכלכלה צבאית, חמש שנים מאוחר יותר היא ייצרה עשרות אלפי כלי רכב למטרות צבאיות. התוכנית הגרמנית גם קראה לגיוס שבעה מיליון חיילים מהאוכלוסייה האזרחית, במקרה שתפרוץ מלחמה. כל שאר האזרחים הכשירים לעבודה, כולל 11 מיליון נשים, תוכננו לתת כתף לתעשיות החימוש, החקלאות ושאר השירותים החיוניים למאמץ המלחמתי. היטלר חשש מאפשרות של קריסה צבאית כוללת, כפי שחוותה גרמניה בשנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה, ולכן ביקש לעצב את האומה הגרמנית באופן שתעמוד כאיש אחד במלחמה שתימשך עשר עד חמש עשרה שנים.
[מנגינת רקע]
בכל אותה העת בה תכנן היטלר לכבוש את פולין, עמדה לפניו דילמה כי ברית המועצות לא תראה בעין יפה את כיבוש פולין. הוא ידע כי למרות שסטלין הציע לעזור לצ'כוסלובקיה בעבר, הוא שנא את הפולנים לא פחות ממנו. הבעיה הייתה שהוא שנא גם את הגרמנים. הבריטים והצרפתים קיוו כי איום ברית המועצות לגבי פולין, בנוסף להבטחותיהם, יספיקו כדי לעצור את היטלר. היטלר הבין זאת והחליט לעשות מהלך מפתיע. הוא שלח את שר החוץ הגרמני, פון ריבנטרופ, לחתום על הסכם עם עמיתו הסובייטי, מולוטוב. ההסכם קבע כי גרמניה וברית המועצות, יריבות בלב ובנפש, יחלקו את פולין כך שהחלק המערבי יינתן לגרמניה, ואילו החלק המזרחי יימסר לסובייטים. נוסף על החלוקה הגיאוגרפית, ההסכם הסדיר מצב של אי תוקפנות בין ברית המועצות וגרמניה.
כאשר נודע באירופה כי היטלר וסטלין חתמו על הסכם אי תוקפנות, ההפתעה הייתה גדולה, בשעה שאיש עדיין לא ידע את פרטי ההסכם. גרמנים רבים חגגו מפני שהאמינו כי היטלר שוב השיג שלום מבלי לירות ירייה אחת. במשך כל הזמן הזה, מאפריל ועד ספטמבר, היו אנשי הצבא הגרמני עסוקים בתכנון הפלישה לפולין. באוגוסט 1939 החל היטלר להזיז כוחות רבים אל עבר הגבול עם פולין. היטלר היה בטוח כי בריטניה וצרפת לא יתערבו וימשיכו באסטרטגיית הפיוס שלהן, אך פקד על הצבא להתכונן לסיכוי הקלוש שמשהו אכן יקרה.
גנרלים ודיפלומטים היו נחושים יותר, והאמינו כי פלישה לפולין תגרור הכרזת מלחמה. השגרירויות הגרמניות בבריטניה ובצרפת קיבלו הוראה לחזור הביתה או לעבור למדינה נייטרלית. שגרירויות בריטיות החלו שורפות מסמכים. פולין ראתה את כמויות החיילים הגרמניים שהגיעו לגבולה, אך צרפת ובריטניה לחצו עליה שלא לגייס את צבאה, מפני שהדבר יכול היה להיות עילה למלחמה עם גרמניה. הפולנים השהו את פקודת הגיוס עד הרגע האחרון.
בעיתון "דבר" ביום רביעי ה-30 באוגוסט 1939 נכתב, כי "נוסעי מטוס שהגיע לפלשתינה מפולין, סיפרו על מצב רוח אמיץ בקרב כל האוכלוסייה בפולין, בלי שום יוצא מהכלל". בסוף אוגוסט שלח הנשיא האמריקני רוזוולט איגרת להיטלר, שבה כתב לו כי "עוד אפשר להציל אנשים רבים ולהחזיר את התקווה". כי "האומות בעולם החדש, תוכלנה, אפילו עתה, לצקת את היסודות ליחסים טובים ומוצלחים של שלום". רוזוולט כתב כי "כל העולם מבקש את גרמניה לפתור את בעיותיה בדרכי שלום". ב-28 באוגוסט 1939 נכתב בעיתון "דבר" כי "המתיחות בעולם מגיעה לשיאה. כל מערכות ההגנה בפני התקפות אוויר הועמדו באנגליה במצב הכן. האזרחים הוזהרו להכין להם את כל הציוד הדרוש להאפלת הערים בשעת התקפות אוויר, העלולות להתרחש בכל שעה. כל החופשות בצבא ובמשטרה בוטלו". למחרת נכתב בעיתון "הצופה" כי "יום אתמול לא הביא הרגעה לעולם. להפך, המתיחות גברה במידה מרובה, וצילה של מלחמה עולמית, משתרע והולך על פני עולם. נסגרו גבולות צרפת גרמניה. נאסרה הפלגתן של אוניות מסחר בריטיות לים התיכון ולים הבלטי. גיוס כללי בבלגיה ותכונת מלחמה רבה בבירות אירופה". המתיחות גברה ועלתה.
בסוף חודש אוגוסט, שרי החוץ של פולין ובריטניה התחננו בפני ריבנטרופ כי ייפגש עמם, אך הוא דחה את בקשותיהם. פולנים רבים שזעמו על המצב פגעו בגרמנים שהתגוררו ברחבי פולין. ביום שישי, ה-1 בספטמבר 1939, נכנסו כוחות צבא גרמניה לפולין. הכוחות מנו כשלושה מיליון חיילים, ארבע מאות אלף סוסים ומאתיים אלף כלי רכב. הבריטים והצרפתים שלחו להיטלר, לאחר יום שלם של דיונים, מסמך עדין ובו דרשו כי יסיג את כוחותיו מפולין. "בבקשה, אם לא אכפת לך ואם לא קשה לך, היינו מאוד שמחים…" בדרישה לא צוין תאריך יעד או תנאים נוספים. היטלר ושר החוץ ריבנטרופ היו בטוחים כי הבריטים והצרפתים מבלפים. הם הרי כבר שיחקו את המשחק הזה בעבר והתקפלו ברגע האחרון. בשלושה בספטמבר 1939 הכריזו צרפת ובריטניה מלחמה על גרמניה. מלחמת העולם השנייה באירופה החלה.
[מוזיקה עוצמתית]
"פרק מספר 3 - המשבר באירופה מחריף". מחקר, כתיבה ועריכה - חן מלול ויובל מלחי. מפיק ראשי - רני שחר. עריכת לשון - דינה בר-מנחם. עריכת סאונד - "סופה" סטודיו. אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר. שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ". הפקה - "קטעים בהיסטוריה". נשתמע בפרק הבא, אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments