כיבוש פולין ע"י גרמניה וברה"מ, המלחמה המדומה, הברחת הזהב הפולני למערב, מלחמת פינלנד-רוסיה, עליית צ'רצ'יל לשלטון וכיבוש נורבגיה ודנמרק.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/10/2017.
ג'ינגל: "חינוכית"
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי. פרק מספר 4 - פרוץ המלחמה.
בחודש אוגוסט 1939 עמד הצבא הגרמני בשערי פולין. ברחבי העולם רבים היו בטוחים כי מלחמה גדולה הולכת וקרבה. שליט גרמניה, אדולף היטלר, האמין כי בריטניה וצרפת, למרות אזהרותיהן, לא יעשו דבר אם יפלוש לפולין, בדיוק כפי שקרה קודם לכן כאשר פלש לאוסטריה ולצ'כוסלובקיה. בבתי הקפה ובברים של ורשה, הפולנים הפטריוטים היו שקועים בפנטזיות. השיחות היו ערניות מתמיד. כתב של ה"ניו יורק טיימס" כתב מהבירה הפולנית: "כשאתה שומע את האנשים מדברים אתה חושב שפולין, ולא גרמניה, היא ענק התעשייה". הפולנים קיוו כי הבטחות צרפת ובריטניה בעניין עזרה לפולנים ישכנעו את הגרמנים שלא לפתוח במלחמה. אם זו בכל זאת תפרוץ, הפולנים האמינו כי בריטניה וצרפת יפתחו במלחמה נגד גרמניה ויביאו לסיום מהיר של הקרבות. בנוסף, הצבא הפולני היה צבא עצום בעל מיליון חיילים, והפולנים האמינו כי בעזרת רוחם יוכלו לעצור את הוורמאכט, הצבא הגרמני של גרמניה הנאצית. הם לא תיארו לעצמם מה עמד להתרחש.
כזכור, גבולותיה של פולין נקבעו בהסכם ורסאי בשנת 1919. פולין ישבה באמצע, בין גרמניה לברית המועצות. היסטורית, היא ישבה גם על גבול האימפריה האוסטרו-הונגרית. תארו לכם שאתם רוצים להקים מדינה בין שלוש אימפריות חזקות. בכל פעם שפולין קמה כמדינה או דוכסות, היא נשאבה מיד לתוך אחת האימפריות ונעלמה. הגבולות שנקבעו היו המצאה למעשה, קווים בשלג, והם לא היו מקובלים על הגרמנים והסובייטים, שהאמינו כי לפולין לא הייתה זכות קיום כמדינה עצמאית. פולין אמנם הפכה לאוטונומיה עצמאית בשנת 1791, אך חמש שנים מאוחר יותר כבשו אותה הרוסים והגרמנים, ופולין חדלה מלהתקיים עד לסוף מלחמת העולם הראשונה. בעיני הרוסים והגרמנים, ששלטו בשטחים פולניים יותר מ-120 שנה, היא הייתה מדינה מדומה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה פולין, למעשה לראשונה, וניתן לה מסדרון ארוך שחתך דרך גרמניה והעניק לה גישה לים הבלטי בצפונה. פולין שלטה במסדרון ובעיר הגרמנית שבקצהו, דנציג, שכמעט כל תושביה היו גרמניים. היטלר דרש כי פולין תחזיר לידי הגרמנים את המסדרון ואת העיר. הפולנים סירבו.
בעת שנחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על חלוקתה של פולין בידי גרמניה וברית המועצות, הוא הועיל לשני הצדדים, כיוון שגרמניה שאפה לגבול שקט עם ברית המועצות, בזמן שתהיה עסוקה במקומות אחרים. ברית המועצות הייתה פנויה להתרחב לכיוון פולין, פינלנד והמדינות הבלטיות, מבלי שגרמניה תתערב. הצבא הסובייטי נחלש מאוד לאחר הטיהורים הגדולים של סטלין בשנות השלושים. סטלין האמין כי כדי לבסס את שלטונו ולהמשיך לשלוט בברית המועצות לאורך זמן, היה עליו להרוג את כל מתנגדיו. הוא לא חס על אף אחד, והוציא להורג מיליוני בני אדם, בעיקר חיילים וקצינים מוכשרים מהצבא האדום, אבל גם אנשי רוח, סופרים, אמנים ומדענים. סטלין חשש עד מאוד מהיטלר וממכונת המלחמה הגרמנית, והוא העדיף לספק חיטה וברזל לגרמנים מאשר להילחם מולם.
היטלר תכנן לפתוח במלחמה נגד פולין כבר ב-26 לאוגוסט, אולם הוא דחה זאת בשלושה ימים לאחר שנדהם לגלות שצרפת ובריטניה, כפי הנראה, מתכוונות לכבד את הערבויות שנתנו לפולין ולהכריז מלחמה על גרמניה במידה ופולין תותקף. הגרמנים רצו עילה לפלישה לפולין, ופשוט יצרו אחת כזאת. ב-30 באוגוסט קצין נאצי יצא בראש חבורת אסירים פליליים שהולבשו במדי הצבא הפולני להתקפה מבוימת נגד תחנת רדיו גרמנית. אל עבר התחנה נורו מספר יריות ושודרו סיסמאות פולניות לאומיות לפני שהתוקפים נסוגו. חיילי ה-SS חיסלו את האסירים וגופותיהם הוצגו בפני כתבים זרים כהוכחה לתוקפנות הפולנית. התרגיל התעמולתי הזה היה מבית היוצר של שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, שידע לנצל היטב את כלי התקשורת לצרכי המפלגה הנאצית. המתקפה הפולנית על תחנת הרדיו הייתה עילה טובה מספיק למלחמה עבור היטלר.
באחד בספטמבר 1939, בשעה 4:40 לפנות בוקר, ניתן האות והחלה פלישת הגרמנים לפולין. ספינת המלחמה הגרמנית הישנה "שלזוויג הולשטיין" שהתה בנמל דנציג בביקור ידידותי, אך לפתע פתחה באש לעבר המבצר הפולני בעיר. דקות לאחר מכן נשמעו המטוסים הגרמניים אשר עשו דרכם בראש ובראשונה כדי להוציא מכלל פעולה את שדות התעופה הפולניים. כשעה לאחר מכן כבר הורמו מחסומי הגבול והצבא הגרמני שעט במהירות לתוך פולין. אחד ממפקדי הכוח, הגנרל היינץ גודריאן, שדיברנו עליו בפרק הקודם, מצא את עצמו עד מהרה עובר בחלמנו, שם נולד כשהמקום היה חלק מגרמניה לפני הסכמי ורסאי. הצבא הגרמני שעט במלוא הכוח קדימה, במהירות אדירה. מכונת המלחמה המשומנת של הוורמאכט הגרמני כללה עשרות דיביזיות של חיל רגלים, כשני מיליון חיילים בסך הכל. לגרמנים גם היה חיל אוויר מודרני וכמות אדירה של מטוסי קרב ומפציצים. מולו עמד הצבא הפולני בעל קרוב למיליון חיילים, אך לא בר-השוואה לצבא הגרמני. הצבא הפולני עדיין התבסס על גדודי פרשים, וחיל האוויר שלהם היה בעל כמה מאות מטוסים מיושנים. תקוותם היחידה של הפולנים הייתה להחזיק מעמד מספיק זמן עד שיפתחו הצרפתים והבריטים במתקפה המובטחת שלהם.
יומיים לאחר כניסת הצבא הגרמני לפולין, בשלושה בספטמבר 1939, הכריזו צרפת ובריטניה מלחמה על גרמניה, כפי שהבטיחו. אולם הגרמנים שעטו קדימה, ובחמישה בספטמבר כבר היה החלק הפולני שחצה את גרמניה עד לים, או המסדרון הפולני, בידיהם. המטוסים הגרמניים פנו עתה להפצצות מרכזי תקשורת וקווי אספקה פולניים. עד מהרה היה הצבא הפולני באנדרלמוסיה מוחלטת.
היטלר ידע כי קיימת אפשרות שבריטניה וצרפת יכריזו עליו מלחמה, אך הוא העדיף להאמין לשר החוץ ריבנטרופ, שטען כי הן לא יעשו זאת. היטלר ראה בהנהגה הצרפתית והבריטית כהנהגות חסרות עמוד שדרה, וקרא להן "חסרי האישים הנרפים והעצלנים הללו". בצמרת הנאצית, לעומת זאת, שררה דאגה. לאחר הכרזת המלחמה על גרמניה, טלפן הרמן גרינג, מפקד חיל האוויר הגרמני, לשר החוץ ריבנטרופ, וצרח לעברו "עכשיו קיבלת את המלחמה הדפוקה שלך! אתה האשם היחיד!". גרינג זכר את זוועות מלחמת העולם הראשונה, בה שירת כטייס.
הנשיא האמריקני, פרנקלין רוזוולט, בנאום לאומה בשלושה בספטמבר 1939, הכריז כי "מדינתנו תישאר מדינה נייטרלית, אך אין אני יכול לבקש מכל אמריקני להישאר נייטרלי גם במחשבותיו. גם לנייטרלי יש זכות להביא בחשבון עובדות. לא ניתן לבקש, אף לא מנייטרלי, לסגור את מוחו או את מצפונו. אמרתי לא פעם אחת, אלא פעמים רבות, כי ראיתי מלחמה ואני שונא מלחמה, ואומר זאת שוב ושוב". האמריקנים, לדאבת ליבם של הפולנים, לא רצו להכניס ראש בריא למיטה חולה.
לא הכל הלך חלק לגרמנים. רבים מהחיילים הגרמניים לא ראו מלחמה קודם לכן, ומול הצבא הפולני האמיץ נאלצו לסכן את חייהם לא פעם ולא פעמיים. יחידות גרמניות נבלמו, אך זה לא היה מספיק כדי לבלום את התקדמות הצבא הגרמני, שלראשונה עשה שימוש בטקטיקת הבליצקריג. הבליצקריג, או מלחמת בזק, נולד במלחמת השוחות הסטטית של מלחמת העולם הראשונה. בסוף המלחמה החלו הגרמנים להקים יחידות שהסתערו ופרצו קדימה, וכך הצליחו להתקיף את האויב ולהוציאו מהמשחק. עם התפתחות כלי רכב ממונעים, החלו הגרמנים להתאמן על הטקטיקה הזו, כאשר הנשק העיקרי שלהם היה קשר רדיו. מכשירי הקשר אפשרו למפקדים גרמנים לחלק בזריזות הוראות חדשות ולבטל ישנות, ועל ידי כך להתאים את הלוחמה לשדה הקרב בזמן אמת. בעזרת מכשירי הקשר קראו יחידות למטוסי השטוקה, מפציצי צלילה מפחידים, לבוא לעזרתם בכל רגע נתון. מפציץ צלילה הוא מפציץ שצולל לעבר המטרה, וכך יכול לשחרר פצצה בצורה מדויקת מאוד. למפציצים הללו היו גם סירנות שהופעלו בשעת הצלילה וגרמו לפאניקה, או ל"שטוקופוביה", בקרב החיילים והאזרחים על הקרקע.
בעת שהגרמנים הפציצו את קווי האספקה, הפולנים עדיין לא הבינו את חומרת המצב. רעייתו של אציל פולני אף הרגיעה את בני ביתה לאחר גל ההפצצות הראשון: "אתם רואים, הפצצות האלו אינן גרועות כל כך. נביחתן חזקה יותר מנשיכתן". תוך זמן קצר החלו הגרמנים להפיל מטוסים פולניים רבים, ולאחרים פשוט נגמר הדלק כשנפגעו קווי האספקה. בתשעה בספטמבר חיל האוויר הפולני כבר היה במצב גסיסה. הוא כמעט ולא היה קיים. ב-15 בספטמבר, שבועיים לאחר תחילת המתקפה, כבר היה הצבא הגרמני בשערי עיר הבירה ורשה. כיוון שהיטלר לא רצה להיגרר למלחמה ארוכה ומתישה, הוא פקד כי אזורים אסטרטגיים בוורשה יופצצו מהאוויר. ההפצצות על ורשה הלכו והתגברו, ובין הנפגעים היו גם אזרחים רבים. הפולנים כינו את אותם ימי ספטמבר בהירי השמיים כ"קללתה של פולין". דיפלומט פולני כתב על חוויותיו בוורשה של אותם הימים: "התעוררתי לקול יללות הסירנות ולרעם התפוצצויות. בחוץ ראיתי מטוסים גרמנים טסים בגובה נמוך להדהים, ומטילים פצצות ללא הפרעה. לא נראו מטוסים פולניים באוויר. העיר הייתה בהלם מהיעדר הגנה אווירית. אנשים היו מאוכזבים מרה".
הגרמנים המשיכו בתעמולה גם בגרמניה עצמה, בה שרר בלבול ודכדוך עקב המלחמה הקרבה. בתשעה בספטמבר נאם גרינג בתחנות הרדיו הגרמניות, ואיים על בריטניה וצרפת, כי "פצצה אחת שלהן על עיר בגרמניה תגרום לנקמה כואבת". בעיתון "דבר" של יום ראשון, העשרה בספטמבר 1939, נכתב כי גרינג גם ממליץ לאזרחי גרמניה להתחיל לאכול פחות, בייחוד בשר, דבר שיביא לחיסכון בכיסם ולבריאות טובה יותר. גרינג הבטיח בסוף נאומו כי כל האמת תובא בפני הגרמנים, ואל לגרמנים להאמין לפרופוגנדה הבריטית, שעליה היו אחראים, ללא צל של ספק, היהודים.
די מהר הבינו הפולנים שהם לבד במערכה. ראש העיר של ורשה שידר יום יום נאומי עידוד ברדיו, והתרוצץ בניסיון נואש לארגן צוותי הצלה בוורשה המופצצת. אזרחי העיר שהיה בידם לברוח, החלו במנוסה מזרחה, אם ברכב ואם ברגל. עד ראייה סיפר: "היה זה מראה לא אנושי, כאילו סוף העולם הגיע. נחיל ענק של גברים ונשים, קשישים, ילדים ותינוקות, שסחבו עגלות, מריצות וכל מה שניתן להציל. ולפתע הגיעו השטוקות והחלו להפציץ ללא הבחנה, ומיד כולם החלו לברוח לשדות בפאניקה נוראית".
באמצע חודש ספטמבר החלו הגרמנים בהפגזה ארטילרית כבדה על ורשה. כאלף תותחים המטירו על העיר 30 אלף פגזים ביום, שהחריבו את בנייניה המפוארים והעתיקים. צבא פולין נסוג מזרחה. הרמטכ"ל הפולני ושרי הממשלה ברחו גם הם מהעיר, ומערכות התקשורת והאספקה של הצבא הפולני התמוטטו. למרות שהפולנים לחמו בצורה הירואית למדי, והצליחו לעכב את הצבא הגרמני, הם לא הצליחו לעצור אותו או לגרום לו אבידות קשות. חייל SS כתב כי "הפולנים תקפו בעיקשות עצומה, והוכיחו פעם אחר פעם שהם יודעים איך למות". הרמטכ"ל הפולני, כשהחל להבין כי הכל אבוד בצפון המדינה, הבריח גדודים רבים דרך הגבול הדרום-מזרחי לרומניה הנייטרלית ולהונגריה. הגדודים הללו יהוו את הבסיס ל"צבא פולין החופשית", וטייסים פולנים רבים ישרתו בחיל האוויר המלכותי של בריטניה בהמשך. לצד הצבא הנסוג יצאה לדרך רכבת מיוחדת ועליה האוצר הלאומי של פולין - עשרות טונות של מטילי זהב שהוחבאו תחת כסאות הנוסעים. הכסף ישמש למימון פעולותיו של צבא פולין החופשי בהמשך המלחמה.
הצרפתים והבריטים זעמו על הפלישה הגרמנית לפולין. צרפת שלחה חיילים לחבל הסאר, על גבול צרפת-גרמניה, שלא התקדמו מעבר לטווח התותחים הצרפתיים. הבריטים שלחו כוחות לצרפת. וזהו בערך. סטלין הופתע מקצב ההתקדמות של היטלר, והחליט לפעול לפני שהגרמנים יכבשו את פולין כולה. ב-17 בספטמבר 1939, במקום מתקפות צרפתיות ובריטיות, זכו הפולנים בפלישה סובייטית ממזרח. טענת הסובייטים הייתה כי תקפו את פולין בגלל התגרויות חוזרות ונשנות של הפולנים, ובגלל הצורך שלהם להגן על אוקראינים ובלארוסים מפני התוקפנות הפולנית. לאחר שבועיים של קרבות נגד הגרמנים, לא היו יחידות פולניות שיילחמו נגד הסובייטים, שהגיעו תוך יומיים לברסט ליטובסק, במרכז פולין, שם פגשו את הצבא הגרמני. היה זה המקום שבו נחתם הסכם שביתת הנשק בין הרוסים לגרמנים במלחמת העולם הראשונה, לאחר שרוסיה נכנעה. עתה חולקה פולין בין שתי המעצמות שהיו שנואות על המערב - ברית המועצות הקומוניסטית וגרמניה הנאצית. סטפן קורלק, נער פולני שחי בכפר שליו סמוך לגבול הרוסי, סיפר כי "חיילים פולניים החלו לסגת, מי ברגל ומי על סוסו, וצעקו לנו 'בִּרחו, אנשים טובים! הימלטו על נפשכם והסתתרו כי אין להם רחמים!'". סטפן רץ והסתתר בתוך אסם של תפוחי אדמה, וכך ראה את הצבא האדום נכנס לכפרו, שורף, בוזז והורג ללא הבחנה.
למרות שנכבשה על ידי שתי מעצמות, בוורשה הצליחו המגנים להדוף את הפולשים הגרמניים פעם אחר פעם. הפולנים זעקו נואשות לעזרה, שלא באה. השגריר הפולני בפריז טען בפני שר החוץ הצרפתי: "זה לא הוגן! אתה יודע שזה לא הוגן! הסכם הוא הסכם, ויש לכבד אותו! האם אתה מודע לכך שכל שעה של עיכוב בפתיחת המתקפה נגד גרמניה פירושה עוד אלפי הרוגים פולנים, גברים, נשים, וטף?". שר החוץ משך בכתפיו: "מה בדיוק אתה רוצה? שנשים וילדים בפריז ייטבחו במקומם?"
אזרחי ורשה המשיכו לחיות בסבל רב תחת ההפצצות הרבות. מערכות השירותים הציבוריים בעיר, החשמל והמים, קרסו. כ-30 אלף איש נהרגו בעיר בכמה שבועות, ורבים לא הובאו לקבורה. ב-27 בחודש החליט מפקד העיר כי הסבל הוא פשוט בלתי אנושי. הוא נכנע לגרמנים, שהמשיכו להפציץ את העיר עד יום למחרת. לאחר כיבוש ורשה, פולין, הלכה למעשה, חדלה מלהתקיים.
[מנגינת רקע]
בארבעת השבועות של חודש ספטמבר 1939 נהרגו קרוב ל-70 אלף פולנים מול 20 אלף גרמנים. לגרמנים גם היו כ-30 אלף פצועים מול 130 אלף פולנים. הסובייטים ספגו פחות מחמשת אלפים אבדות - הרוגים, פצועים ונעדרים גם יחד. בארבעה באוקטובר 1939 פרסם היטלר צו סודי ובו העניק חנינה לכל חייל גרמני שביצע פשע כלשהו במהלך כיבוש פולין. יום למחרת, בחמישה באוקטובר, ביקר היטלר בוורשה ההרוסה. הוא היה מדושן מניצחון הצבא הגרמני ואמר "רבותיי, אתם רואים בעצמכם כי הייתה זאת טיפשות פושעת לנסות ולהגן על העיר הזאת". ורשה הייתה הרוסה, ועמה גם העם הפולני. "תהיה זו אזהרה", אמר היטלר באותו היום, "לאותם מדינאים בלונדון ופריז החושבים עדיין על המשך המלחמה".
יום למחרת נאם היטלר ברייכסטאג על הצעת השלום שהציע לבריטניה וצרפת. על שתי המעצמות היה להסכים עם פלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה ולפולין. לגרמניה לא היו יותר דרישות, טען היטלר בנאומו. העם הפולני המובס מצא עצמו חסר כל סיכויים תחת שני מכבשים. מהצד האחד, הכיבוש הגרמני, שהתייחס אל הפולנים על פי דוקטורינת הגזע הנאצית כ"אונטרמנשן", תתי-אדם המיועדים להיות עבדים. ומהצד האחר, שאר האוכלוסייה מצאה עצמה תחת כיבוש סובייטי, ששאף למחוק את העם הפולני מעל פני האדמה, ובחר להתחיל בראש הפירמידה. הכיבוש הסובייטי החל בגירוש מיליון וחצי פולנים, וטיהור כל המנהיגים האזרחים והצבאיים של פולין. סטלין פקד להוציא להורג יותר מ-20 אלף פולנים, שהיו מנהיגים במדינה ובקהילות. מורים, עורכי דין, עיתונאים וכמרים, לצד 4,500 קציני הצבא הפולני, הוצאו להורג באירוע שנודע בשם טבח יער קאטין.
בוורשה, היוו יהודי פולין כ-30% מתושבי העיר. יומיים לאחר כיבוש העיר הוקמה מועצת יהודים, "יודנראט" בגרמנית, ותפקידה היה למלא אחר פקודות הגרמנים. הגרמנים פקדו, כבר בהתחלה, כי יהודים לא יתגוררו מחוץ לאזור היהודי בוורשה שנודע בשם "גטו ורשה". שטח הגטו היה 2.5% משטחה הכולל של העיר, ואליו הוכנסו כל היהודים בעיר, כשליש מכלל התושבים. אין ספק כי מחוץ לגטו היה פתאום מרווח.
[מנגינת רקע]
המלחמה המדומה.
לאחר נפילת פולין, אזרחי צרפת ובריטניה לא ראו צורך בהמשך המלחמה. אמנם צבא צרפת וחיל משלוח בריטי קטן ניצב מול הצבא הגרמני לאורך גבולה המזרחי של צרפת, אך בעלות הברית לא באמת חפצו בפעולות התקפיות. לאחר שנוכחו בכוחו של הוורמאכט, בטקטיקות הבליצקריג שלו, ביכולות התיאום בין היחידות ובעוצמתו של חיל האוויר הגרמני, העדיפו מדינות המערב שלא להיכנס לעימות עם היטלר. הצרפתים העדיפו להישאר מאחורי קו מז'ינו, קו ביצורים אדיר שבנתה צרפת על גבול גרמניה, והיה בעיניהם ערובה לכך שגרמניה לא תצליח לפלוש לצרפת. את החודשים הבאים בילו מרבית החיילים של צרפת ובריטניה בחוסר מעש. חלקם עסק בבניית ביצורים, וחלקם הגדול פשוט לא עשה דבר. ממשלותיהם נאחזו עדיין בתקווה שעד 1941 יתעשת העם הגרמני ויפיל מבפנים את המשטר הנאצי.
בזמן שמנהיגי בעלות הברית היו עסוקים במחשבות ובניסיונות להסביר לעצמם מדוע היטלר לא יתקוף, היטלר והגנרלים שלו היו עסוקים בתכנון מתקפת בליצקריג נוספת, מתקפת בזק לכיבוש צרפת וארצות השפלה, בעלות משאבים טבעיים רבים שהיו נחוצים לצבא הגרמני. לאחר שהמלחמה דעכה ביבשה ובאוויר, היא דווקא הלכה והתעצמה בים. כבר ב-19 באוגוסט נשלח למפקדי הצוללות הגרמניות שדר תמים למראית עין על "כנס קציני צוללות". למעשה, הייתה זו פקודה מוצפנת לתפוס עמדות מסביב לאיים הבריטים ולהיות מוכנים לפעולה. תשע שעות לאחר שהבריטים הכריזו מלחמה על גרמניה, טורפדה אוניית הנוסעים הבריטית "אתניה", ששטה מגלזגו למונטריאול. הספינה טבעה ועליה כ-130 נוסעים, ביניהם 25 אמריקנים. גרמניה פחדה כי הדבר יביא לשינוי עמדתה של ארצות הברית, שהכריזה על נייטרליות, ולא הודתה כי צוללת גרמנית אכן הייתה אחראית לטיבוע הספינה. לגרמניה לא היה צי גדול במיוחד בהשוואה לזה של צרפת ובריטניה. לגרמנים היו רק ארבע ספינות מלחמה, כמה עשרות משחתות ו-57 צוללות. בתחילה עשתה גרמניה שימוש אך ורק בצוללות, ומיקשה את הנתיבים הימיים של הספינות הבריטיות. עד סוף שנת 1939 הצליחו המוקשים הללו והצוללות הגרמניות להטביע 114 ספינות סוחר. הבריטים החלו לשוט בשיירות שיכלו לתקוף את הצוללת שירתה לעבר אחת מהן, וכתוצאה מכך ירדה כמות הספינות שנפגעו. בנוסף, הבריטים למדו כיצד להתמודד עם המוקשים הגרמניים. מוקש גרמני שנפלט לגדות נהר התמזה פורק על ידי מומחים בריטים שחשפו את אופן פעולת המוקש, אשר הופעל כאשר חלף לידו גוף מתכתי גדול. בתוך חודש בלבד גילו מדעני הימייה דרך לסתור את פעולת המוקשים ולנטרלם.
באוגוסט 1939 יצאה לים אוניית המערכה הגרמנית "האדמירל גראף שפי". פון שפי היה אדמירל גרמני שהסב לבריטים נזק רב במלחמת העולם הראשונה, טרם הוטבע עם צוותו באזור איי פוקלנד. "הגראף שפי", הספינה, הטביעה תשע ספינות סוחר בדרום האוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי בסוף שנת 1939, אך פעלה על פי חוקי הימאות הבינלאומיים ואף לא אדם אחד איבד את חייו בטיבוע הספינות. ספינות בריטיות וצרפתיות עלו על עקבותיה בדצמבר 1939 במונטבידאו שבאורוגוואי. קפטן הספינה העדיף להטביעה מאשר תיפול לידי האויב. שלושה ימים לאחר מכן הוא התאבד.
למרות המלחמה הפעילה בים, השפעתה על האוכלוסייה האזרחית של המדינות שהכריזו מלחמה אחת על השנייה הייתה מינימלית. האזרחים המבולבלים והנבוכים בתחילה חזרו לשגרת יומם. הצרפתים לא רצו להפוך את אדמתם לשדה קרב מדמם כמו במלחמת העולם הראשונה, והעדיפו להסתגר מאחורי קו מז'ינו הבלתי חדיר. הבריטים, שמיגנו את עריהם המרכזיות ופינו את הנשים והילדים לאזורי הכפר, שקעו בתחושת בלבול וחוסר הבנה בעניין מטרות המלחמה. פוליטיקאים צרפתים ובריטים רבים שאפו להגיע להסכם עם גרמניה. בכותרת אחד העיתונים החשובים בבריטניה נאמר, "קיימת הרגשה חזקה בציבור שהמלחמה העלובה הזאת אינה שווה את ההשקעה שמשקיעים בה". אזרחים בשתי המדינות תרגלו מתקפות גרמניות, צפירות אזהרה תורגלו בבריטניה, ואזרחים חויבו ללכת לכל מקום עם מסכות הגז שלהם. לונדון האפילה את העיר, וכתוצאה מכך נהרגו יותר מאלפיים הולכי רגל בחודשי המלחמה הראשונים. אט אט, משהתברר כי הגרמנים אינם מעוניינים במלחמה, נשכח גורלה של פולין מלב אזרחי בריטניה וצרפת, והם חזרו לפקוד את אולמות הקולנוע, הפאבים הבריטיים והמסעדות הצרפתיות.
באוקטובר 1939 כתב נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, לג'וזף קנדי, השגריר שלו בלונדון: "מלחמת העולם הראשונה לא הצמיחה מנהיגות חזקה בבריטניה, אבל אולי המלחמה הזאת תעשה זאת, כי אני חושב שהציבור הבריטי פחות יהיר מבעבר". בינתיים, המלחמה לא זזה לשום מקום. בבריטניה היא נקראה "The Phoney War", המלחמה המזויפת. בגרמניה קראו לה "זיצקריג", מלחמת הישיבה. בצרפת קראו לה "דרול דה גר", המלחמה המוזרה. בעוד הצרפתים מתכננים כיצד להתגונן נגד היטלר במקרה ויחליט לתקוף, התוכנית הגרמנית לכיבוש צרפת כבר הייתה מוכנה. היטלר ביקש לבצעה מיד לאחר כיבוש פולין. מפקדי הצבא ביקשו זמן נוסף להתכונן למערכה.
[מנגינת מעבר]
המערכה על פינלנד.
לאחר נפילת פולין ראה סטלין בעימות המתפתח בין בנות הברית לגרמניה הזדמנות פז להתרחבות טריטוריאלית. בסתיו 1939 פקד סטלין על צבאו לפלוש לפינלנד, מדינה צעירה יחסית, מלאה בשממות רחבות ודלילה באוכלוסייה, שלא מזמן התנתקה משוודיה. סטלין לטש את עיניו למכרות הניקל שבצפון פינלנד, וללנינגרד, כיום סנט-פטרבורג, שהייתה מרוחקת רק 30 קילומטרים מהגבול הפיני. הגישה לפטרבורג דרך הים נשלטה גם היא על ידי פינלנד. באוקטובר 1939 תבעה ברית המועצות מפינלנד לשלוח משלחת למוסקבה כדי לדון על החלפת שטחים. הסובייטים תבעו מפינלנד להעביר לידיהם טריטוריה אסטרטגית במפרץ הפיני, טריטוריה בדרום המדינה ובצפונה, תמורת שטחים סובייטיים שוממים וחסרי עניין. פינלנד הדהימה את הסובייטים ואת העולם כשדחתה את התביעות הללו. השיחות בין הסובייטים לפינים נמשכו לאורך אוקטובר ונובמבר 1939. הסובייטים מנו כ-170 מיליון איש מול שלושה מיליון וחצי פינים. הצבא הסובייטי רק באזור לנינגרד מנה כ-700 אלף חיילים, מול בקושי 150 אלף חיילים פינים. זה פשוט לא היה כוחות, אבל הפינים סירבו לקבל את התנאים והעדיפו ללכת למלחמה.
ב-30 בנובמבר 1939 תקפו הסובייטים את פינלנד. הלסינקי הבירה הופצצה מהאוויר על ידי חיל האוויר הסובייטי, אולם למרבה האירוניה לא נגרם כל נזק בעיר פרט לפגיעה בשגרירות הסובייטית. כוחות סובייטים חצו את הגבול. למפקד הכוחות הפינים מונה גנרל קשיש בן 72, קרל גוסטב מנהיים. מנהיים דרש בכל בוקר, בזמן שהוא אוכל את ארוחת הבוקר, שיקריאו לו את שמות ההרוגים הפינים, אחד אחד ובקול רם. הפינים היו מודעים לכוחם הדל וניהלו מדיניות של אדמה חרוכה. הם פינו כמאה אלף איש מאזורי הספר, ששרפו אחריהם הכל. משהגיעו הרוסים לעיירות פיניות הם לא מצאו אפילו בית אחד שאפשר היה להתחמם בו. הכל היה הרוס ושרוף. הבארות הורעלו, חיות המשק נקברו תחת השלג, ובאגמים הושארו מוקשים שהסתתרו תחת שכבות הקרח. אגדה אורבנית פינית מספרת על זקנה שפונתה מביתה הדל, ואחרי שניקתה אותו ללא רבב, השאירה לחיילים הפינים על השולחן גפרורים, נפט, סמרטוט ופתק שעליו נכתב "זה למען פינלנד. הקפידו לשרוף הכל כמו שצריך".
סטלין הטיל 12 דיוויזיות למערכה בפינלנד ולא היה מודאג במיוחד, אולם הוא לא לקח בחשבון שדרכי הגישה בפינלנד היו מועטות, ורובן מוקשו על ידי הפינים. תנאי השטח לרוב היו אגמים וביצות טובעניות שקשה היה לחצותן. נוסף על מתווה השטח, חייליו של סטלין לא היו מצוידים היטב לתנאי החורף הקשים מנשוא, ולא היו מאומנים בלוחמת חורף. הפינים, המאומנים היטב בגלישה בשלג, נקטו בשיטת לוחמת גרילה. הגולשים הפינים היו לבושים בלבן והצליחו להגיע ממש עד למחנות הסובייטים. שם היו זורעים הרס ובהלה, מנתקים קווי אספקה, אוספים מודיעין ונעלמים כלא היו אל תוך היערות הפינים הקפואים והחשוכים. אט אט החל המורל הסובייטי לצנוח. יחידות צלפים פינים נכנסו גם הם לפעולה. הצלפים גויסו ממועדוני קליעה והיו מאומנים בשכיבה בשלג לאורך שעות. שיטה נוספת להפחיד את הסובייטים הייתה שימוש בבקבוקי תבערה, מולוטוב קוקטייל, שהפינים הציתו והשליכו על טנקים סובייטים. במהלך המלחמה ייצרו כמה עשרות פינים למעלה מחצי מיליון בקבוקי תבערה שכאלה. עד אמצע חודש דצמבר 1939 הצליחו הכוחות הפינים לעצור את הסובייטים כמעט לגמרי. הדרכים הפיניות היו עתה מלאות בגופות של חיילים סובייטים. הפינים, בהומור שחור השמור לעיתות מלחמה, התבדחו כי "הם רבים כל כך ומדינתנו קטנה כל כך. איפה לעזאזל נקבור את כולם?"
הצבא הסובייטי לא היה מוכן למלחמה בשדה הקרב הפיני. הוא לא היה מצויד כראוי לחורף, הטנקים שלו לא הוסבו, והצעדים שלו היו צפויים בהיעדר תשתיות מתאימות. בדצמבר החלו הפינים בסדרה של מתקפות נגד. יחידות הסקי המיוחדות שלהם חדרו הרחק מעבר לקווי האויב, ופגעו בסובייטים עמוק בטריטוריה שלהם. סטלין הבין כי משהו אינו עובד כשורה, ומינה גנרל חדש למערכה. בעלות הברית רצו לשלוח עזרה לפינלנד, וכהרגלן התדיינו על כך במשך חודשים. ארצות הברית שלחה מסר תקיף למוסקבה, כי "מעשיה אינם מקובלים". הבריטים והצרפתים החלו להכין תוכניות לשליחת חיילים ותחמושת לפינלנד. בבריטניה ובמקומות אחרים בעולם נערכו הפגנות למען העם הפיני, אך בפועל לא נעשה דבר וחצי דבר. בעיני צ'רצ'יל, הפעולה הסובייטית לא הייתה שונה מהתוקפנות הנאצית. ב-20 בינואר 1940 הוא הכריז בשידור רדיו, "פינלנד מראה מה האדם החופשי מסוגל לעשות. זהו שירות מפואר שעשתה פינלנד למען האנושות. הם חשפו לעיני כל את חוסר יכולתו של הצבא האדום וחיל האוויר האדום".
הגנרל הסובייטי החדש, סמיון טימושנקו, תקף בגלים עצומים והצליח להכות בפינים שנסוגו לאחור. עתה, הסובייטים הציגו דרישות פחותות מאלה שפתחו עימן את הקרב. אך פינלנד, לתדהמת מוסקבה, שוב סירבה לתנאים. הסובייטים המשיכו לתקוף בגלים ולבסוף חדרו עמוק יותר לשטחה של פינלנד. במרץ 1940 הגיעו הסובייטים קרוב מדי לריכוזי אוכלוסיות, ופינלנד התרצתה לחתום על הסכם שלום. סטלין השיג לבסוף את מה שרצה, אך שילם על כך בחייהם של 85 אלף חיילים, הרוגים ונעדרים, וקרוב ל-200 אלף פצועים. הפינים איבדו בערך רבע מהחיילים הסובייטים, 26 אלף הרוגים ופחות מ-44 אלף פצועים. המערכה בפינלנד חשפה את חוסר המוכנות של הצבא האדום, שהיה צבא איטי, מיושן וללא רוח לחימה אמיתית. מדינות המערב והיטלר, למעשה, הבינו כי הדוב הסובייטי אינו מסוכן כפי שחשבו. בעקבות כישלונותיו החל הצבא האדום לערוך שינויים ולהצטייד טוב יותר למערכה חורפית, באם יצטרכו להילחם בתנאים כאלו שוב. הפינים, שחשו על בשרם את התוקפנות הסובייטית, החלו לחבור לגרמנים, שהושיטו להם עזרה בחימוש ובאימון הצבא הפיני. הגרמנים קיוו כי אם יום אחד יזדקקו לעזרתם של הפינים, אלה לא יהססו להתייצב לצידם.
[מנגינת רקע]
לפני כניעת פינלנד, חשבו בעלות הברית לשלוח כוחות לעזרתה דרך נורבגיה. בואו ננסה לתאר את סקנדינביה כדי שתבינו במה מדובר. אם נגיע לסקנדינביה מאנגליה ננחת בנורבגיה, מזרחית לה שוודיה, ומזרחית לה - פינלנד. מתחת להן נמצאת דנמרק הקטנה.
הגרמנים רצו להקים בסיסים בנורבגיה, כדי להקל על הצי ועל חיל האוויר שלהם לתקוף את בריטניה במקרה הצורך. כמו כן, היטלר רצה להשתלט על עיר הנמל נרוויק שבצפון נורבגיה, כדי להבטיח את אספקת עפרות הברזל משוודיה הנייטרלית, שהיו קריטיות למכונת המלחמה הגרמנית. צרפת ובריטניה לא האמינו כי גרמניה תצליח לכבוש את נורבגיה. הצי הבריטי שלט בים הצפוני, וחיל הים הגרמני לא היה יריב ראוי לצי הבריטי המלכותי. נוסף על כך, באוויר היו דיבורים על כיבוש נורבגיה על ידי הבריטים והצרפתים. היטלר רצה לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי. בפברואר 1940 פעלו הנורבגים הנייטרלים לצד חיל הים המלכותי הבריטי, כאשר חילצו בפעולה נועזת כ-300 שבויים בריטים מספינה גרמנית. בנוסף, בריטניה מיקשה את המים הטריטוריאליים של נורבגיה, וגרמה לספינות שנשאו את עפרת הברזל לצאת לים הצפוני, שם נעצרו על ידי חיל הים הבריטי. היטלר החליט לשים קץ לדברים, והורה על כיבוש נורבגיה ודנמרק. הגרמנים החליטו לעשות שימוש בספינות מהירות, ולא בספינות התובלה הצבאיות המגושמות. בשישה באפריל זיהו מטוסים בריטים ספינות מלחמה גרמניות. מפציצים בריטים נשלחו לעברן, אך לא הצליחו לתפוס אותן או לגרום להן נזק כלשהו. הצי הבריטי הוזנק גם הוא לעבר הספינות, אך מפאת מזג אוויר גרוע לא הצליח לאתרן.
הגרמנים תכננו לנחות בנורבגיה ובדנמרק במספר מקומות במקביל, בליצקריג בשיטה קצת אחרת. הם החליטו בפעם הראשונה אי פעם להצניח חיילים לשדה הקרב, במקומות אסטרטגיים. בתשעה באפריל 1940 הגישו הגרמנים לדנים אולטימטום, כי עליהם לקבלם כמגינים, וארצם למעשה תהפוך לבסיס ממנו יצאו לפעולות נגד בריטניה וצרפת. לאחר מכן פלשו הגרמנים לדנמרק. הגרמנים יידעו את הדנים כי אם לא יענו לדרישותיהם ויכנעו, הם יפציצו את בירתם. למרות שהדנים ניסו להתנגד, הגרמנים השמידו עד מהרה 24 מטוסים, חצי מחיל האוויר הדני. הפחד משיטוח קופנהגן גרם למלך כריסטיאן העשירי ולממשלתו להיכנע לדרישות הגרמנים תוך יום אחד בלבד.
לפנות בוקר, באותו תאריך, הגיש שגריר גרמניה באוסלו אולטימטום זהה לזה שהוצג למלך הדני. כשהעירו את מלך נורבגיה, הוקון השביעי, והודיעו לו "הוד מלכותו, אנחנו במלחמה", המלך שאל מיד "נגד מי?". הנורבגים היו מודאגים יותר מהתוכניות הבריטיות להשתלטות על חופי נורבגיה מאשר מתוכניותיה של גרמניה לגבי ארצם. למרות זאת הם דחו את ההצעה הגרמנית על הסף. באותו בוקר באוסלו התרחש אירוע שהיה כמו לקוח מסרט של צ'רלי צ'פלין. כשספינת הקרב הגרמנית "בליכר" התקרבה לאוסלו, ירו הנורבגים משני תותחים עתיקים ממצודת אוסלו והצליחו להטביעה. הקצין הגרמני שהיה אמור לפקד על כיבוש העיר קפץ למים הקפואים של הפיורד ונמשה על ידי הנורבגים. הרמטכ"ל הנורבגי ברח מהעיר בחשמלית, וממשלת נורבגיה ברחה עם המלך הזקן צפונה. השרים שנשארו בעיר הציעו להרוס את הגשרים של אוסלו כדי לעכב את הגרמנים, אולם חלקם התנגדו להרס יצירות ארכיטקטוניות מפוארות, ולכן הממשלה הייתה עסוקה בוויכוחים ובצעקות בשעה שהגרמנים פשטו על העיר. ביממה אחת בלבד הצליחו הגרמנים להשתלט על ערי הבירה של נורבגיה ודנמרק כמעט ללא התנגדות. הגרמנים מינו ממשלה פשיסטית נורבגית, אולם הנורבגים החליטו להילחם כנגד הפולשים למרות נחיתותם הברורה. המלך הזקן אמר שהוא מעדיף לוותר על כתרו מאשר להיכנע לגרמנים.
הגרמנים נכנסו לאוסלו הדרומית והחלו להתקדם צפונה ומערבה. בעשרה באפריל 1940 הצי הבריטי נכנס לפיורד של העיר נרוויק, והטביע שתי משחתות ומספר ספינות סוחר גרמניות. הבריטים חזרו כעבור מספר ימים והטביעו ספינות גרמניות נוספות. בעלות הברית חשו שהגלגל מתחיל להתהפך, וכוחות בריטים וצרפתים נשלחו לנורבגיה כדי להדוף את הפולש הגרמני. התיאום בין הכוחות הבריטים והצרפתים היה קטסטרופה אחת גדולה. התוכניות שונו שוב ושוב, וגרמו לבלבול רב. החיילים שנחתו בחופי נורבגיה חסרו ציוד כמו ארטילריה נגד מטוסים ומכשירי קשר. כוח האדם שנשלח למשימה לא היה מאומן, ולא היו לו תוכניות ברורות לפעולה. חייל בריטי סיפר כי "אפילו לא היו לנו מפות מעודכנות, והיינו צריכים לשאול את הדייגים הנורבגים איפה אנחנו נמצאים ולהיכן אנחנו צריכים ללכת".
הגרמנים השתלטו על שדות תעופה בנורבגיה כבר בתחילת הקרבות, ושלטו ללא עוררין בשמיים. הם גם לא אותגרו על ידי חיל האוויר הבריטי יתר על המידה. הגרמנים המשיכו להתקדם, ועד מהרה חברו הכוחות הגרמניים שהגיעו מדרום לכוחות שהיו במרכז המדינה בעיר טרונדהיים. כוחות בעלות הברית, ששהו צפונית לכוחות הגרמנים, הבינו כי לא יצליחו לעצור אותם, ובתחילת חודש מאי 1940 פונו כוחות בעלות הברית מחופי נורבגיה. בסוף חודש מאי הנחיתו בעלות הברית כוחות חדשים בנרוויק שבצפון המדינה, שכללו גם חיילים צרפתיים ופולנים. באזור התחוללו קרבות קשים, אך ללא הכרעה ברורה. הדיונים האסטרטגיים של ממשלת בריטניה הפכו לוהטים והתנהלו בצעקות. צ'רצ'יל, שר הימייה, צעק חזק יותר מכולם. בנורבגיה התגלו בעיות בקרב בעלות הברית. לא היה תיאום בין הבריטים והצרפתים, היחידות בזזו אספקה זו מזו, והכאוס חגג. משהחלו קרבות נוספים באירופה, פונו חיילי בעלות הברית, ונורבגיה נכבשה כולה על ידי גרמניה. אחד המפקדים הבריטים סיפר כי עמיתו הנורבגי תפס אותו בחוזקה וצעק לו: "אחרי שהפקרתם את צ'כוסלובקיה ואת פולין, עכשיו אתם עושים לנו אותו דבר! מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?"
הנורבגים שנאו את הגרמנים ואת ממשלת הבובות שהקימו, ועד מהרה התארגנה בנורבגיה מחתרת פעילה. למרות שמבחינת הגרמנים הנורבגים היו סמל לאריוּת טהורה, והכיבוש הגרמני היה קל יחסית לכיבוש הגרמני במזרח אירופה, לא הצליחו הגרמנים להשיג שיתוף פעולה עם העם הנורבגי, שנשאר נאמן למלכו הגולה. בכיבוש נורבגיה הצליחו הגרמנים לגבור במלחמת המוחות על בריטניה וצרפת, וזו לא תהיה הפעם האחרונה. להיטלר היו עוד הפתעות בשרוול.
[מנגינת מעבר]
נפילת צ'מברלין ועלייתו של צ'רצ'יל.
לאחר הכישלונות בנורבגיה, וכיוון שחשש להיתפס כאחראי למפלה בנורבגיה, אמר ראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברלין שבריטניה מעולם לא התכוונה לפעילות ארוכת טווח בנורבגיה. פינוי נורבגיה זעזע את הציבור הבריטי ואכזב אותו. היה ברור כי דרוש שינוי דרסטי. למרות אחריותו העיקרית של צ'רצ'יל לכישלון בנורבגיה, מתוקף תפקידו כשר הימייה, הרטוריקה הלוחמנית שלו עמדה בסתירה לחולשת צ'מברלין ולהססנותו, ואלו עוררו בציבור רצון עז להחליף את הממשלה. בעשרה במאי 1940 התפטר צ'מברלין מתפקידו, ולמחרת הטיל המלך ג'ורג' השישי את התפקיד על וינסטון צ'רצ'יל. וינסטון צ'רצ'יל היה נואם כשרוני במיוחד, אדם חסר סבלנות שאהב, אולי יותר מדי, את בקבוק השתייה שלו. בשנת 1929 היה צ'רצ'יל בשנות השפל של הקריירה שלו ונודה ממפלגתו. הוא תמך ברעיונות לא פופולריים כמו חיזוקו של הצבא הבריטי, ובזמן שצ'מברלין הוביל את בריטניה להסכם שלום מפואר ומכובד עם גרמניה, עמד לו צ'רצ'יל מהצד ונבח על סכנות הנאציזם והיטלר. לאחר הסכם מינכן טען צ'רצ'יל כי "לבריטניה ניתנה אפשרות בין מלחמה וחרפה. היא בחרה בחרפה, ותקבל מלחמה".
במאי 1940, לאחר שרוב דבריו הפכו לנבואה שהגשימה את עצמה, היה צ'רצ'יל בן 65, בשיא אונו האינטלקטואלי. במשך שנים רבות הזהיר צ'רצ'יל מפני עליית הנאציזם, אך איש לא שעה לאזהרותיו. עתה הושמו המושכות בידיו. "אין לי דבר להציע", אמר צ'רצ'יל בנאום הכתרתו, "מלבד דם, עמל, יזע ודמעות". גורל העולם היה מוטל על כתפיו.
[מוזיקת סיום]
פרק מספר 4 - "פרוץ המלחמה".
כתיבה, מחקר ועריכה - קרני דינטי ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם "החינוכית" - שרון וינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments