מדוע נכנסה יפן למלחמה עם ארה"ב, כיבושים יפנים ואסונות בריטים, קרבות באוקיינוס השקט, טייסי הקמיקזה, כיבוש הפיליפינים, צעדת המוות של בטאן, מחנות היפנים בארה"ב, קרב ים האלמוגים, קרב מידווי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/11/2017.
ג'ינגל: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
יובל: ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.
פרק מספר 11 - פרל הארבור.
[מוזיקת רקע]
בשנת 1940 גברה המתיחות בין ארצות הברית ליפן, כיוון שארצות הברית סירבה לחתום עם יפן על הסכם סחר חדש. ארצות הברית דרשה מיפן להפסיק את כיבושיה בסין, ולהכיר בצ'יאנג קאי שק כמנהיג הרשמי של סין. בקיץ 1941 הקפיאה ארצות הברית את נכסיה של יפן, בתגובה להשתלטותה על שטחים נוספים. ארצות הברית הייתה אחת היצואניות הגדולות ליפן, וללא סחורה מארצות הברית, היפנים היו בבעיה גדולה. ליפנים לא הייתה דרך להיחלץ מהמצב שאליו נקלעו, ובתגובה החליטו להוציא את ארצות הברית מהמלחמה במהלך חד-צדדי ויעיל - השמדת הצי האמריקני באוקיינוס השקט.
הכנות יפן למתקפה.
במאה ה-20 הפכה יפן למעצמה תעשייתית וצבאית, אולם היא הייתה תלויה בחומרי גלם שלא היו בנמצא באי. כבר ב-1931 כבשה יפן את מנצ'וריה מסין, כדי לשלוט על אזור שהיה עשיר במחצבים ובאדמה פוריה. מספר שנים מאוחר יותר, פרצה מלחמה עקובה מדם בין יפן לכוחות הסינים הלאומיים ברשות צ'יאנג קאי שק, והסינים הקומוניסטים ברשות מאו דזה-דונג. שניהם רצו להיפטר מהיפנים, וגם זה מזה. המלחמה חשפה את המערב לזוועות שביצעו היפנים באוכלוסייה הסינית, וגרמה לבידוד מדיני הולך וגובר של יפן. יפן האמינה כי הגזע היפני הוא גזע עליון לגזעים אחרים, וכן האמינה בכיבוש שטחים לצורך התחזקות מדינית. רעיונותיה היו דומים לאלו של הגרמנים, ובספטמבר 1940 חתמו יפן וגרמניה על הסכם משותף. בכך הפכה יפן לשותפה מרכזית שנייה של גרמניה בהסכם מדינות הציר, יחד עם איטליה. ההסכם חייב את יפן וגרמניה לעזור זו לזו במידה ותותקפנה. השתיים חששו בעיקר מארצות הברית. כחלק מההסכם, סיפקה גרמניה ליפנים מידע מודיעיני. בין השאר העבירה לה מזכר שנתפס על ספינה בריטית, ובו נכתב כי אם יפן תחל בכיבושים של מושבות בריטיות באוקיינוס השקט, לא תוכל בריטניה להעמיד כוח צבאי כנגד כיבושים שכאלה, שכן לא היו לה משאבים מספיקים. לאור זאת, הצבא היפני החל להתכונן במלוא המרץ לכיבושים טריטוריאליים, ובתחילת שנת 1941 החל להתאמן בלוחמת ג'ונגלים.
בחודש מרץ 1941 הכריחה יפן את ממשלת וישי הצרפתית לתת לה להשתלט על הודו-סין הצרפתית, וייטנאם של היום. היפנים החלו להשתמש בשדות התעופה של סייגון ולייבא כמויות עצומות של אורז ליפן. באפריל 1941, חודשיים בלבד לפני תחילת מבצע ברברוסה, כיבוש ברית המועצות על ידי גרמניה, חתמה יפן על הסכם ניטרליות עם ברית המועצות. ההסכם התאים לשתי המדינות, שכן סטלין לא היה מעוניין לפתוח במלחמה מול היפנים, והיפנים רצו להשתלט על אזורים עשירים במחצבים טבעיים בדרום-מזרח אסיה, מבלי שהסובייטים יתערבו. המושבות הקולוניאליות הבריטיות היו עשירות במחצבים, והיפנים לטשו עיניים לעבר בורמה, מלזיה, סינגפור, איי הודו המזרחית, כיום אינדונזיה, והיהלום שבכתר, הודו. יפן גם לטשה עיניים אל עבר הפיליפינים, שהייתה בת חסותה של ארצות הברית. ולמה לא? המדינות המערביות עשקו את המקומיים. היה זה צודק יותר שהיפנים, אסייתים, ישלטו בהם.
ממשל רוזוולט כבר לא יכול היה להעלים עין מהכוונות היפניות, וארצות הברית הטילה סנקציות כלכליות על יפן. האמריקנים סברו כי החרם יבהיל את היפנים ויגרום להם לסגת מסין, ומהשמועות על כוונתם לספח עוד ועוד שטחים. האמריקנים דרשו מיפן שתסיג את כוחותיה מסין, כתנאי להסרת החרם. התוצאה הייתה הפוכה. החרם שכנע את המנהיגות המיליטריסטית, ברשות הגנרל הידקי טוג'ו, שיפן אינה יכולה להרשות לעצמה להיות תלויה בחסדי מעצמות זרות, והיא חייבת ליצור לעצמה אימפריה בדרום-מזרח אסיה, שלה קראה "אזור השפע המשותף של אסיה המזרחית הגדולה". יפן שאפה ליצור גוש טבעי מבחינה גזעית והיסטורית של עמי אסיה, שיחיו יחדיו בהרמוניה ויראו ביפן את מושיעתם הגדולה מעול הקולוניאליזם המערבי, בשעה שיפן תנצל את עושרן הטבעי של המדינות הללו לתועלתה.
[מוזיקת רקע]
ביוני 1941, חודשיים לאחר מכן, פלשה גרמניה אל ברית המועצות, וניצחונה נראה בטוח. היפנים תהו מה לעשות, והחליטו שעליהם לסיים את כיבושיהם ההכרחיים באסיה, ורק לאחר מכן יתפנו לחשוב מה עושים בעניין רוסיה. ביולי 1941, משהרחיבה יפן את בסיסיה באינדו-סין, הקפיאו ארצות הברית ובריטניה את כל נכסיה של יפן, והטילו אמברגו על ייצוא נפט לארץ השמש העולה. בבת אחת נעלמו 90% ממקורות הנפט של יפן, ו-75% מהמסחר הבינלאומי שלה. היפנים הבינו כי יאלצו להיענות לדרישות ארצות הברית, לסגת מסין ולספוג תבוסה מבישה בעיני העולם ובעיני עצמם. היפנים, שחינכו את ילדיהם לגאווה לאומית ואישית, לא יכלו לשאת השפלה פומבית שכזאת.
הגנרל הלוחמני טוג'ו, שהיה אחראי על מדיניות החוץ היפנית בשלב זה, ראה בדומה לשאר היפנים בפגיעה ביפן כעילה להכרזת מלחמה. הוא האמין שארצות הברית לא תרצה לפתוח מלחמה בחזית המזרחית כל עוד היא עלולה להימשך לחזית המערבית באירופה נגד הגרמנים. מתקפה גדולה שתביא לחיסול הצי האמריקני היה הימור ששווה לקחת.
בקיץ 1941 גייסו היפנים מיליון חיילי מילואים שנשלחו לסין כדי לפנות את הצבא הסדיר. יפן עמדה לפתוח במלחמה עצומה בגודלה בדרום מזרח אסיה, מול מדינות שלא רצו להילחם בחזית נוספת. החיילים היפנים זמזמו לעצמם את שיר הלכת "אֿוּמִי יוּקַבָּה": "על פני הים גופות במים, על פני ההרים גופות נערמות בשדה. אני אמות רק למען הקיסר, לעולם לא אביט לאחור".
[מוזיקת רקע]
פרל הארבור.
בחודש אוקטובר 1941 עלה הגנרל טוג'ו, הנודע בכינוי "התער", לשלטון ביפן. תוך שלושה שבועות מרגע עלייתו לשלטון, השלימה המפקדה הצבאית הקיסרית תוכנית למתקפת פתע על בסיס חיל הים בפרל הארבור, "מעגן הפנינים" בעברית, שנמצא בהוואי. היה זה הבסיס האמריקני הגדול ביותר באוקיינוס השקט. האמריקנים החלו לעשות בו שימוש כנמל לספינות לוויתנים במאה ה-19, ומשנת 1899 הם סיפחו את הוואי לארצות הברית, והפכו את פרל הארבור כנמל לספינות מלחמה רבות. במקביל למתקפה על פרל הארבור, הכינו היפנים תוכנית לפלישה לפיליפינים, למלאיה, כיום מלזיה, לסינגפור, ולאיים נוספים במערב האוקיינוס השקט.
בליצקריג יפני.
ממשלו של רוזוולט ידע כי היפנים מתכננים משהו, אך לא האמין כי היפנים מסוגלים לתקוף מטרות רחוקות כל כך. לא מעט פוליטיקאים ואנשי צבא בכירים האמינו כי הטייסים היפנים אינם מסוגלים לבצע טיסות ארוכות טווח בשל עיניהם המלוכסנות. הוואי נמצאת כ-4,000 קילומטר מערבית לארצות הברית, וכ-6,000 קילומטר מזרחית ליפן. האמריקנים לא העלו בדעתם כי היפנים מסוגלים לתקוף בסיס שנמצא במרחק רב כל כך מיפן.
[מוזיקת רקע]
השגריר האמריקני ביפן, ג'וזף גרו, העביר בינואר 1941 הודעה לפיה יש שמועות ביפן כי היא מתכננת לתקוף את פרל הארבור. המידע הגיע לנשיא האמריקני, אך הוא לא היה מבוסס, והאמריקנים בחרו להתעלם ממנו. היו הרבה מאוד שמועות וידיעות באותם הימים.
היפנים למדו מהגרמנים את שיטת הבליצקריג, מהלומת פתע מהירה ומפתיעה, כזו שתנטרל את צי האוקיינוס השקט האמריקני. התוכנית הייתה עתירת סיכונים. הכוח עלול היה להתגלות ולהוות מטרה נוחה למאות מטוסים אמריקנים. המטרה הייתה הרחוקה ביותר אי פעם, בכמה עשרות מונים, שהיפנים תקפו. קשה היה להסתיר מתקפה שכזו. גנרל אמריקני העיד לאחר המלחמה כי "הפתעה היא ניצחון או קטסטרופה". אילולי הייתה זו קטסטרופה, כל המערכה היפנית הייתה נהרסת. לא פלא שמפקדים יפנים רבים התנגדו לבצעה.
בקיץ 1941 כמעט וויתר עליה מפקד חיל הים היפני. התפתחו ויכוחים וצעקות שבמהלכם איים אדמירל יממוטו, המפקד העליון של הצי, להתפטר. יממוטו התנגד בתחילה ליציאה למלחמה מול ארצות הברית, אך כעת טען כי רק מתקפה שכזו תעניק ליפן את הסיכוי הטוב ביותר לניצחון מפואר. טייסי נושאות המטוסים של יממוטו התאמנו במשך מספר חודשים על המתקפה, מבלי לדעת מה הם עומדים לתקוף או מתי. על היפנים היה גם להתאמן בתדלוק נושאות המטוסים והספינות הרבות שיצאו למסע. היפנים קיבלו מידע מודיעיני ממרגל יפני ששהה בהוואי במסווה של דיפלומט וצפה בתנועות אוניות המלחמה האמריקניות, ודיווח שהן תמיד נמצאות בנמל במהלך סופי השבוע. המרגל שהה באי ממרץ 1941, טס במטוסים מעל האי, שט וצלל סמוך לנמל בו עגנו הספינות. הוא העביר את כל המידע שאסף ליפן.
בסמוך לתוכניות הצבאיות, החלו היפנים במבצע הונאה שנועד לשכך את חשדן של בעלות הברית. באמצע חודש נובמבר הגיע לוושינגטון שגריר יפני מיוחד כדי לדון בדרישותיה של ארצות הברית להסגת כוחות יפן מהודו-סין הצרפתית. האמריקנים חשו כי הנה, יפן עומדת להתקפל. מספר שבועות לפני המתקפה נשלחו שִדרי רדיו יפנים אל צי רפאים, שנפצע כביכול במים הטריטוריאליים של יפן. השדרים היו שדרים כוזבים, שיפן ידעה כי בעלות הברית מאזינות להם. למרות שכבר בשנות ה-30 פיצחו האמריקנים את צופן התשדורת של הצי היפני, הדבר לא עזר למאמצי המודיעין, כי הצי שבראשות אדמירל נמוגו, פשוט נמוג מעל גלי האתר. מספר ימים לפני המתקפה קיבלו מלחים רבים בטוקיו חופשת שחרור. חוץ מקומץ קצינים בצי היפני, מעטים ידעו על התוכנית.
עם שחר, ב-26 בנובמבר 1941, הפליג כוח נושאות המטוסים היפני בדממת אלחוט מוחלטת לכיוון איי הוואי. בהוואי, מפקד צי האוקיינוס השקט, האדמירל קימל, היה מודאג קשות, מפני שאנשי המודיעין שלו לא ידעו בדיוק היכן נמצאות נושאות המטוסים של הצי היפני. "אתם רוצים להגיד לי", הוא אמר בחריפות בתחילת חודש דצמבר, "שאולי הם נמצאים סמוך לפרל הארבור, ואתם לא יודעים על כך?" אולם אפילו הוא לא העלה על דעתו שמתקפה שכזו אפשרית. האמריקנים האמינו כי יפן עלולה לתקוף את הפיליפינים ולכבוש אותה תחילה. פרל הארבור לא הייתה אפילו אופציה! תוכנית ההתקפה של היפנים הייתה לתת למטוסי הטורפדו להגיע ראשונים בהפתעה גמורה, ולשחרר פצצות טורפדו חודרות שריון שהתאימו למים רדודים, בדומה לאלו שבנמל פרל הארבור. התוכנית כללה שלושה גלי תקיפה: גל המטוסים הראשון יתקוף את המטוסים והאוניות מכיוון מערב. שעה לאחר מכן, יגיע גל מטוסים שני ממזרח ויתקוף מטרות נוספות בנמל. ולבסוף, כאשר האמריקנים יהיו מבולבלים ומבועתים למראה הנזק שנגרם להם, גל מטוסים שלישי יהרוס את מתקני הדלק ואת מספנות התיקון, עד שפרל הארבור תיהרס לחלוטין כבסיס ימי פעיל.
בשעה שש בבוקר, יום שני, 7 בדצמבר, נדלק פנס ירוק על סיפון נושאת המטוסים "אקאגי". טייסים כרכו לראשם Hachimaki, סרט ראש בצבע לבן עם סמל השמש העולה, המעיד על גבורתם של החובשים אותו. הטייסים היפנים היו נכונים למות למען הקיסר היפני. תשואות "בנזאי!", תרועה המסמלת אומץ לב, בקעו מצוותי הקרקע עם המראת כל מטוס. הגל הראשון של מטוסי התקיפה היפנים יצא לדרכו. המטוסים היו מגוּונים וכללו מפציצים, מפציצי טורפדו, מפציצי צלילה ומטוסי קרב. בסך הכל היו ליפנים יותר מ-400 מטוסים, 360 למתקפה והשאר להגנה על הצי.
[מוזיקת רקע]
בלילה הגיעו בסמוך לפרל הארבור חמש צוללות יפניות ננסיות, שהופעלו על ידי שני אנשי צוות בלבד וחומשו בשני טילי טורפדו. בשעה 3:42 לפנות בוקר זוהתה אחת הצוללות, ובשעה 7 בבוקר זוהתה צוללת נוספת. האמריקנים ירו עליה והטביעו אותה, אך הם לא ידעו למי הצוללת שייכת. באופן מוזר למדי האמריקנים לא העלו כוננות או הכריזו על מצב חריג. בינתיים באוויר, כיוון מפקד כוח המפציצים היפני את מכשיר הקשר שלו לתחנת רדיו אמריקנית ששידרה מוזיקת ריקודים וניווט על פי תדרי הרדיו, מפני שתנאי הראות באותו בוקר היו לקויים. מאוחר יותר השתפרה הראות ושעה וחצי לאחר ההמראה הבחינו הטייסים היפנים בקצהו הצפוני של האי. מטוס הסיור היפני דיווח שהאמריקנים אינם מודעים לנוכחותם.
בשעה 7:49 בבוקר, נתן מפקד הכוח את הפקודה לתקוף. "טורה! טורה! טורה!", ראשי התיבות של "מלחמת בזק" ביפנית, זעקו מכשירי הקשר היפנים. ההפתעה הייתה מושלמת. מפעילי רדאר אמריקנים שזיהו קבוצות מטוסים גדולות בסמוך לאי, האמינו כי אלה הם מפציצים אמריקנים והתעלמו מהזיהוי. מפציצי הטורפדו היפנים הגיעו ראשונים לנמל ושחררו בהפתעה גמורה פצצות טורפדו שפגעו בספינות המלחמה האמריקניות הגדולות. פצצות הטורפדו הראשונות פגעו באונייה "אוקלהומה" שהחלה מתהפכת לאיטה. 400 איש נלכדו מתחת לסיפון ונספו. הבאה בתור הייתה ספינת המערכה "אריזונה". טורפדו פגע במחסן הנשק שלה והיא התפוצצה בהתפוצצות אדירה. יותר מ-1,000 אנשים מצאו בה את מותם.
חיילי חיל הים האמריקנים התעוררו משנתם בבוקר יום ראשון, יום המנוחה, לקול אזעקה, פצצות מתפוצצות ואש שניתכה עליהם מהאוויר. המפקדה הראשונה שהתאוששה מההלם שלחה שדרים בהולים: "מתקפה אווירית על פרל הארבור, זו איננה תרגולת". חיילים אמריקנים רצו אל עמדות הנ"מ והחלו לירות על גלי המטוסים היפנים. קבוצות של מפציצי צלילה תקפו את שלושת שדות התעופה הסמוכים לנמל, כדי להשמיד כמה שיותר מטוסים ומסלולי המראה. מפציצי הצלילה מצאו את צוותי הקרקע והטייסים האמריקנים באמצע ארוחת הבוקר. המטוסים החונים היוו מטרות קלות לטייסים היפנים. כמעט שעה אחרי התקיפה הראשונה הגיע גל המפציצים השני וברשותו מאות פצצות. המטוסים הגיעו ממספר כיוונים במקביל ובדיוק מושלם. משימתם הייתה קשה יותר בגלל העשן הסמיך שעלה מהאוניות הטובעות ומאש הנ"מ שנורתה לעברם. האדמירל נגומו התלבט אם לשלוח את גל המפציצים השלישי, שהיה אמור לתקוף את מאגרי הדלק ומספנות התיקון של הצי האמריקני. הגנרל חשש מפני התקפת נגד אמריקנית על מטוסיו ועל נושאות המטוסים, ולבסוף החליט שלא לשלוח אותו. הריסת מתקני הדלק, ובעיקר מספנות התיקון, הייתה אמנם גורמת לצי האמריקני נזק אדיר לטווח ארוך, אך נגומו חשש כי רבים מהמטוסים לא ישובו.
לאחר 90 דקות הסתיימה תקיפת היפנים. כ-2,400 מלחים וחיילים אמריקנים נהרגו במתקפה, וקרוב ל-1,200 נפצעו. 18 ספינות הוטבעו או ניזוקו, וביניהן חמש אוניות מערכה, אוניות המלחמה הגדולות ביותר בצי הימי. האמריקנים גם איבדו קרוב ל-200 מטוסים. היפנים חזרו מאושרים לספינותיהם. מבין 360 המטוסים, היפנים איבדו רק 29. האש בפרל הארבור בערה כשבועיים נוספים. ארצות הברית הייתה המומה, פצועה וכואבת. אך הייתה נקודת אור אחת במתקפה.
[מוזיקת רקע]
נושאות המטוסים האמריקניות, שבהן רצו היפנים לפגוע יותר מכל, שהו מחוץ לנמל בזמן המתקפה. מזג אוויר סוער גרם לצי נושאות המטוסים לשהות בים יותר משתכננו, והם לא חזרו לבסיס עד הערב שלאחר המתקפה. בשעה שאנשיהם חגגו והשתכרו מסאקה, הבינו האדמירלים היפנים כי למרות שהשמידו ספינות רבות ועצומות של הצי האמריקני באוקיינוס השקט, ויקח לו זמן רב להתאושש, הצי לא הושמד כליל. 8 הסיירות הקטנות יותר לא נפגעו, כמו גם 3 מתוך 8 סיירות המערכה הגדולות. יתרה מזאת, הבסיס הימי והמספנות, שם ניתן היה לתקן את הספינות הפגועות וספינות שיפגעו בעתיד, נשאר שלם. כששמע אדמירל יממוטו כי ההתקפה על פרל הארבור לא השיגה את כל היעדים שנקבעו לה, כתב לידיד: "אין איש צבא יכול להתגאות על שהיכה את האויב בשנתו. זה יותר עניין של בושה למי שהוכה. הייתי מעדיף שתמתין בהערכתך מה יעשה האויב, כי אין ספק שהוא יקום זועם ונסער, וישגר בקרוב התקפת נגד נחושה".
נושאות המטוסים הפכו חשובות יותר ויותר בעקבות שיפור ביכולתם של המטוסים. המטוסים יכלו לשאת פצצות גדולות יותר למרחק רב יותר. הן יכלו להטיל את הפצצות בדיוק רב יותר, וניתן היה לשנות את משימתם באמצע קרב. המטוסים יכלו גם לחפש ולאתר צוללות, להזהיר את הצי אותו ליוו ולגרום לו לשנות את מסלולו, וכמובן להשמיד את צוללות האויב. נושאות המטוסים הפכו במלחמת העולם השנייה לנשק היעיל ביותר בים. ההתקפה על פרל הארבור לא השאירה לארצות הברית ברירה. למחרת התקיפה נאם רוזוולט בקונגרס.
[הקלטה]
Franklin D. Roosevelt: “Yesterday, December 7, 1941 - a date which will live in infamy…”
"אתמול, ה-7 בדצמבר 1941, יום שייזכר לדיראון עולם, הותקפה ארצות הברית של אמריקה במפתיע ובכוונה תחילה, על ידי כוחות ים ואוויר של קיסרות יפן". המשפט יהפוך עד מהרה לאחד המשפטים הזכורים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. בהמשך, הסביר רוזוולט כי יפן התכוננה למתקפה זו במשך זמן רב, בעוד הדיפלומטים שלה מוליכים שולל את ארצות הברית. רוזוולט המשיך: "אתמול פתחה ממשלת יפן גם במתקפה נגד מלאיה. אמש, תקפו כוחות יפנים את הונג קונג. אמש, תקפו כוחות יפנים את גואם. אמש, תקפו כוחות יפנים את איי הפיליפינים. אמש, תקפו כוחות יפנים את האי וייק. והבוקר, תקפו כוחות יפנים את האי מידוויי. יידרש זמן ככל שיידרש לנו כדי להתגבר על הפלישה הזאת. העם האמריקני, בעוצמתו ובצדקת דרכו, יפלס דרך אל ניצחון מוחלט". רוזוולט סיים את נאומו בהכרזת מלחמה על יפן.
[מוזיקת רקע]
שלושה ימים לאחר מכן, בנאומו ברייכסטאג, הכריז היטלר מלחמה על ארצות הברית, והעלה על נס את קשיחותה חסרת המעצורים של יפן. היטלר הגדיר את אמריקה כאומה של כושונים ויהודונים, זלזל בכוחה הצבאי והתעשייתי של ארצות הברית, וראה בהכרזת המלחמה המשך טבעי של התפתחות העימות הכללי. בשלב זה, המלחמה באירופה נהפכה לעימות כלל עולמי, והענק האמריקני נכנס במלוא זעמו לזירה. עתידן של בריטניה וברית המועצות עדיין היה לוט בערפל. כניסתה של ארצות הברית למלחמה הפיחה רוח תקווה ברבים. יפן גרמה להם לחשוש.
עונת הניצחונות של יפן.
האמריקנים והבריטים, שהתגוררו במושבות באסיה, חיו חיים נוחים ושלווים. מהנדס צ'כי תיאר את התושבים הלבנים כ"אנשי פומפיי המודרנים, השקועים במסיבות ובתענוגות שלהם". הבריטים דאגו שלא להתערבב עם האוכלוסייה המקומית או אוכלוסייה שהייתה תחת כיבושם. והודים, למשל, לא הורשו להיכנס למועדונים של הבריטים, או אפילו לנסוע לצידם באותו קרון ברכבת. קארי ותה, הם פשוט לא הולכים ביחד. כדי להגן על קווי האספקה שלהם ולהשמיד בסיסים צבאיים אמריקנים ובריטים באזור, פתחו היפנים במתקפה נגד קולוניות אסטרטגיות.
[מוזיקת רקע]
הם תקפו את האי גואם, שנמצא כ-2,300 קילומטרים דרומית ליפן, והאי וייק, שנמצא יותר מ-3,000 קילומטרים דרום-מזרחית ליפן וכ-3,700 קילומטרים מערבית להוואי. פחות או יותר באמצע הדרך בין יפן להוואי. באי גואם שכנה טייסת אמריקנית, והאי נכבש מיד לאחר המתקפה על פרל הארבור. חֵיל מצב באי וייק נלחם נגד היפנים והצליח לגרום להם קרוב ל-1,000 אבדות, לעומת כ-50 בלבד שלהם. החיילים האמריקנים באי נכנעו לאחר מספר שבועות של לחימה. היפנים כבשו גם את הונג קונג, מושבה בריטית בדרום סין. מושבה בריטית נוספת הייתה במלאיה, כיום שטחים שעליהם שולטות תאילנד, סינגפור ובעיקר מלזיה. גם את מלאיה תקפו היפנים.
צ'רצ'יל קיבל החלטה אסטרטגית לרכז את הכוחות הטובים ביותר של האימפריה בקרבות במזרח התיכון ובאוקיינוס האטלנטי. ולפיכך, הקולוניות באסיה סבלו מחוסר בציוד וכוח אדם. ההגנה האווירית של מלאיה כללה 145 מטוסים בלבד. רובם ישנים ובשום קנה מידה לא היוו איום לטייסים היפנים המנוסים שהטיסו את מטוסי המיצובישי זירו שלהם.
ב-8 בדצמבר 1941 תקפו היפנים את מלאיה מהאוויר ומהקרקע, והביסו שוב ושוב את היחידות הבריטיות שניסו להתנגד. הבריטים החליטו לשלוח כוח ימי חזק שיביס את היפנים, ושלחו את ספינת המערכה האימתנית "פרינס אוף ויילס", את סיירת המערכה המפחידה ה"ריפאלס", וארבע משחתות מבסיסן בסינגפור. הספינות הללו היו הטובות ביותר בכל הצי הבריטי, ועליהן שרתו המלחים הטובים ביותר. לא היה כדאי להתעסק, בעיקר עם שתי המפלצות האלה. ב-10 בדצמבר שלחו היפנים מטוסי טורפדו שהצליחו לפגוע ולהטביע את ספינת המערכה היוקרתית ה"פרינס אוף ויילס", ואת סיירת המערכה ה"ריפאלס". הייתה זו מכה חסרת תקדים לבריטים. המשחתות הבריטיות אספו מהים כ-2,000 מלחים, אך יותר מ-1,000 מלחים בריטים צללו למצולות. לאחר שקיבל את ההודעה על טביעת הספינות, סיפר צ'רצ'יל כי "היה זה ההלם הגדול ביותר שחוויתי במלחמה. כמה מאמצים, תקוות ותוכניות טבעו עם שתי הספינות האלה. התהפכתי והסתובבתי במיטתי עד שהבנתי את מלוא הזוועה של החדשות הללו. לא היו ספינות בריטיות או אמריקניות באוקיינוס ההודי או האוקיינוס השקט, למעט אלו ששרדו בפרל הארבור, שמיהרו לחזור לקליפורניה. בכל מרחב המים העצום הזה, יפן הייתה השליטה העליונה, ואנחנו בכל מקום היינו חלשים ועירומים".
[מוזיקת רקע]
היפנים הנחיתו כוחות רבים במקומות שכבשו, והחלו להתקדם במהירות אל עבר מעוזי הצבא הבריטי, בעזרת כלי רכב, משוריינים ואפילו אופניים. מטרתם הייתה להשמיד את הכוח הבריטי בכל מושבה אותה כבשו. הבריטים נסוגו מעמדותיהם מהר יותר משהתקדמו היפנים. בחודש דצמבר נחתו היפנים גם בפיליפינים, מדינת איים השוכנת דרום-מזרחית לסין ומזרחית לוייטנאם. הם כבשו את הבירה מנילה כבר בתחילת חודש ינואר 1942. קרל מיידנס, צלם עיתונות, תיאר את כניסת היפנים: "הם באו מן המפרץ ונעו בשדרות, רכובים על אופניים ואופנועים זעירים. הם לא דיברו והתקדמו בסדר מופתי. רק הפוּפ-פוּפ המגוחך של המנועים שלהם הפר את דממת העיר". האמריקנים והפיליפינים ששרתו לצד האמריקנים נסוגו לחצי האי בטאן, והיו נואשים מתמיד. כעת שלטו היפנים בים, באוויר וביבשה.
היפנים הביטו בבוז על קריסת הכוחות הבריטים באסיה. החיילים הבריטים שנכנעו ליפנים ציפו לקבל יחס של שבויי מלחמה, ובמקום זאת נדהמו לגלות שהשובים רצחו עם כידונים את הפצועים שלא יכלו ללכת. הבריטים החלו לברוח על נפשם, וכמיטב המסורת האימפריאליסטית, נטשו ללא בושה את הנתינים המקומיים שלהם. כבר בשלב זה החלו מעשי הזוועה הראשונים שהדהימו את העולם המערבי. היפנים ערפו את ראשיהם של שבויים, כולל טייסים בריטים שנחתו נחיתת אונס בתאילנד. הקבוצה הלאומנית השלטת בטוקיו, שהאמינה ביפן חזקה ובמסורת הבושידו, השרישה בלוחמיה תכונות של קשיחות ברוח הסמוראים, והתבטאה במעשים שלאיש המערב נראו כמעשים ברבריים לחלוטין.
[מוזיקת רקע]
מחנות השבויים היפנים.
בתחילת המלחמה 120,000 תושבים ממוצא יפני התגוררו בחוף המערבי של ארצות הברית, רובם אף התחנכו באמריקה. רבע מתוכם היו ילדים בגילאי בית ספר, 90,000 מהם נולדו בארצות הברית והיו אזרחים אמריקנים לכל דבר. רוזוולט ויועציו חששו מהיפנים ומהמידע שהם עלולים לשלוח ליפן. הם האמינו כי גם אם אדם ממוצא יפני גדל בארצות הברית, הוא נשאר נאמן לקיסר היפני, ולכן קרוב לוודאי שיבגוד בארצות הברית. בחודש פברואר 1942, חודשיים לאחר ההלם של פרל הארבור, חתם הנשיא על צו המורה כי אזרחים ממוצא יפני לא יוכלו להתגורר בחוף המערבי. על האזרחים היה למכור את בתיהם במיידית, לארוז ציוד ולעבור לגור באחד מעשרת המחנות שהצבא האמריקני הקים כדי לאכלס אותם. המחנות הוקמו במקומות שהיו מרוחקים מכל אוכלוסייה וחיילים חמושים שמרו עליהם. המחנות שהוקפו בגדר תיל הפכו בחורף לבוציים ובקיץ למאובקים. מספר יפנים הגישו תביעה כנגד צו הגירוש, אך בית המשפט דחה את עתירתם. אמריקנים ממוצא יפני, שנולדו בארצות הברית, זכו במשרות בכירות במחנות, בעוד יפנים שנולדו ביפן לא היו רשאים להחזיק באותן המשרות. אלפים מתושבי המחנות שהיו ממוצא יפני התגייסו לצבא האמריקני ונלחמו למענו לצד אזרחים ממוצא יפני שהתגוררו בהוואי. בסך הכל, כ-25,000 אזרחים ממוצא יפני לחמו למען ארצות הברית במלחמה. המחנות הללו נסגרו רק לקראת סוף המלחמה, ואזרחים ממוצא יפני הורשו לשוב לבתיהם. בשנת 1988 העניק הקונגרס האמריקני 20,000 דולר פיצויים לכל אדם שהתגורר במחנות.
[מוזיקת רקע]
ב-8 בפברואר 1942 נחתו היפנים בסינגפור. מפקד הכוח הבריטי פיזר את 130,000 חייליו לאורך החוף כדי להגן על האי. היפנים מנו כרבע מהכוח הבריטי וחסרו להם אוכל ומים. למרות זאת, היפנים דהרו אל עבר הכוחות הבריטים שנסו על נפשם. צ'רצ'יל שיגר הודעה דרמטית למפקדי הכוח בסינגפור, והפציר בהם לעשות ניסיון אחרון להציל את סינגפור: "בשלב זה, אין לחשוב כלל על הצלת הכוחות ואין לחוס על האוכלוסייה האזרחית. יש לנהל את הקרב עד הסוף המר, ובכל מחיר. על המפקדים והקצינים הבכירים למות עם חייליהם. כבודה של האימפריה הבריטית וכבוד הצבא בסכנה". ב-15 בפברואר נכנע מפקד הכוח ומסר את סינגפור ליפנים. הנסיגה בסינגפור הייתה מבישה, ועד היום היא נחשבת לאבן דרך בהיסטוריה של האימפריה הבריטית. דו"חות בריטיים שנכתבו על הקרב, האשימו דווקא את החיילים האוסטרליים שברחו מהיפנים. אם נכון הדבר או לא, האימפריה הבריטית החלה להתפרק.
[מוזיקת רקע]
היפנים ניצחו את הבריטים בדרום-מזרח אסיה פעם אחר פעם ובמשך 70 ימים רצופים. היפנים גם החלו לגייס לצבא הודו הלאומי חיילים מקרב ההודים השבויים, במטרה להילחם בבריטים למען עצמאותם. ימים אחדים לאחר נפילת סינגפור כבשו היפנים את איי אינדונזיה, ללא התנגדות ממשית. כמעט כל הכוח הימי של בעלות הברית באיי הודו המזרחית ירד למצולות בפחות משבוע אחד. בבת אחת הפך החייל היפני בעיני המערב מ"ננס אוריינטלי עקום ברכיים וקצר רואי", לחייל אמיץ לב ומרתיע, שאין שום דרך להכניעו. במרץ ובאפריל תקפו היפנים את ציילון, היום סרי לנקה, והטביעו את נושאת המטוסים הבריטית "הרמס". מאות מלחים בריטים מצאו את מותם באירוע. היפנים המשיכו לתקוף ספינות בריטיות, והטביעו את המשחתת "Tenedos", ושתי אוניות מלחמה נוספות. בחודשים מרץ ואפריל הוטבעו ספינות בריטיות זו אחר זו. האסון הבריטי במזרח הרחוק הלך והתעצם.
מעודדים מניצחונתיהם, פנו היפנים לכבוש את בורמה הבריטית, כדי להשתלט על מקורות הנפט והמשאבים הטבעיים שלה. בורמה גם הייתה סמוכה להודו. היפנים חסמו את דרך בורמה לסין, דרך שהובילו בה נשק ששימש את הצבא הסיני במלחמתו נגד יפן. לאחר שהחלו ליפול פצצות על עיר הבירה ראנגון, החלה בריחת אזרחים המונית, האספקה לעיר שובשה, והשלטון הקולוניאלי התמוטט.
[מוזיקת רקע]
היפנים קיבלו את תמיכתם של לאומנים בורמזים, שחיבלו בקווי האספקה הבריטים, בתקוות שווא תמימה שבורמה תקבל עצמאות אמיתית מידי טוקיו. הכפריים הבורמזים קיבלו את היפנים בפרחים. הבריטים נסוגו לכיוון הודו, והודות לעזרה מגדודיו הסינים של צ'יאנג קאי שק, הצליחו להימלט מהיפנים. במרץ נפלה גם בורמה, והשער ליהלום שבכתר, הודו, היה פתוח. נפילת בורמה גרמה להחמרת בידודה של סין, כיוון שמעתה קיבלה אספקה למלחמתה ביפן רק מטייסי חיל האוויר האמריקני, שהיו די עסוקים בשלב זה של המלחמה. האימפריה הבריטית בדרום-מזרח אסיה, כפי שהייתה מזה 200 שנה, חדלה להתקיים. הלילה ירד על האימפריה הגדולה שבה השמש לא שקעה לעולם.
כיבוש הפיליפינים וצעדת המוות של בטאן.
בארצות הברית נרשמה התגייסות חסרת תקדים למאמץ המלחמתי. קווי ייצור רבים הוסבו במהירות לצרכים צבאיים. מיליוני צעירים התנדבו לצבא. בתי המלון במיאמי ביץ' ובאטלנטיק סיטי נהפכו למעונות למגויסים החדשים. מיליוני אזרחים תרמו דם ואספו פסולת מתכתית. קצין בריטי אמר כי "אחרי פרל הארבור, האמריקנים החליטו לחולל את המלחמה הטובה והגדולה ביותר אי פעם". לאחר שהיפנים כבשו את הפיליפינים באזור מנילה, הכוח האמריקני נסוג לחצי האי בטאן, שנמצא מערבית למנילה, והחל למגן את עצמו לקראת מתקפה יפנית. מגני בטאן מנו כ-80,000 חיילים, אמריקנים ופיליפינים, שהדפו את הכוחות היפנים מספר פעמים, אך עד חודש מרץ 1942, החום, הרעב והמלריה עשו את שלהם.
בתחילת חודש אפריל פתחו היפנים במתקפה כבדה, ולאחר מספר ימים נכנעו המגנים התשושים, החולים והרעבים. היפנים תיארו לעצמם כי בבטאן שוהים כ-20,000 חיילים, אך הם הופתעו מכמות האסירים שנפלו בידם, כ-76,000 איש. כ-12,000 מתוכם היו אמריקנים, והשאר פיליפינים. המגינים החלשים הוצעדו לעבר מחנה שבויים שהיה מרוחק כ-150 קילומטרים מבטאן. היפנים עשו שימוש בפיליפינים לאימון נעיצת כידונים וטבחו מאות מהם בדרך. צועדים שניסו לשתות מים בצדי הדרך נרצחו באכזריות. אל הצעדה הצטרפו שבויים אחרים שנכנעו והלכו גם הם בכיוון מחנה השבויים. מריון ג'ון פולקובסקי ממישיגן צעד בצעדת המוות של בטאן וסיפר: "בעוד חבריי מתו סביבי, חבריי השאירו אותי בחיים, ועל כך אני מוקיר תודה. לולא הם לא הייתי שורד את הצעדה". משהגיעו השבויים אל תחנת הרכבת, חלקם נדחס בצפיפות בתוך קרונות שלא היו יכולים לזוז בהם. רבים לא שרדו את הנסיעה של 40 הקילומטרים בתנאים הקשים. אסירים אחרים הוכרחו להמשיך ולצעוד עד למחנה. כשבוע לאחר שהחלו בצעדה, הגיעו השבויים למחנות חולים ותשושים. מאות מהם המשיכו למות בכל יום. הצעדה נודעה בשם "צעדת המוות של בטאן", והיא גבתה את חייהם של כ-20,000 אמריקאים ופיליפינים. מפקד הצעדה היפני נידון למוות לאחר המלחמה.
[מוזיקת רקע]
בחודש פברואר נמלטו הנשיא הפיליפיני ומשפחתו מהאי אל עבר ארצות הברית. כחודש לאחר מכן, ובהוראת רוזוולט, נשלחו לפיליפינים מספר צוללות וספינות אמריקניות, שחילצו, ממש ברגע האחרון, את הפיקוד האמריקני העליון, כולל הגנרל מקארתור ובני משפחתו, ופינו אותם לאוסטרליה. האמריקנים בפיליפינים, בפיקודו של ג'ונתן ויינרייט, עוד הצליחו להחזיק מעמד חודש שלם לפני שנכנעו. העיתונות האמריקנית שיבחה את המגינים האמיצים ובראשם את הגנרל מקארתור, הנודע כגיבור המערכה על הפיליפינים, למרות שעזב את האי קודם לכן. מקארתור התנגד להענקת מדליה של כבוד לוויינרייט משום שנכנע ליפנים, אך זאת הוענקה לו בכל זאת בסוף המלחמה. ויינרייט סבל מאוד במשך 3 שנות השבי היפני, אך נשאר בכל אותה עת לצד חייליו.
הגנרל מקארתור היה אדם יהיר משהו, ופיקודו על הכוחות בפיליפינים לא היה משהו לכתוב עליו הביתה, אך ההילה שסבבה אותו הביאה לכך שהוא מונה למפקד הכוחות האמריקנים באוקיינוס השקט, לצד הגנרל צ'סטר נימיץ, אדם די צנוע למעמדו, אסטרטג מצוין שהיה ההפך המוחלט ממקארתור. האמריקנים מינו שני גנרלים לפקד על המערכה באוקיינוס השקט כדי למנוע מתיחות בין זרועות צבא היבשה לחיל הים האמריקני. המתיחות הזאת קיימת עד היום, ואין כמו משחק פוטבול בין המכללות של צבא היבשה, ה-Army, ושל חיל הים, ה-Navy, כדי להבין את גודל היריבות ביניהם. בווסט פוינט, המכללה של צבא היבשה האמריקני, ניתן לראות שלטים לכל אורך הדרך: "Go Army, Sink Navy". "קדימה צבא, תטביע את חיל הים".
[מוזיקת רקע]
היפנים כבשו טריטוריות ואיים נוספים. באלי, איי שלמה, טימור, גינאה החדשה, איי הודו המזרחיים בשליטת הולנד, כיום אינדונזיה, קואלה לומפור וסרי לנקה. הם אף הפציצו ערים צפוניות באוסטרליה, וגרמו למותם של מאות אזרחים. יפן הייתה השליטה הבלתי מעורערת של דרום-מזרח אסיה, ולא נראה היה כי מישהו יכול לעצור אותה. במשך מספר חודשים כבשו היפנים את כל דרום-מזרח אסיה. הם הטביעו ספינות בריטיות ואמריקניות רבות ועצומות, ועד חודש אפריל 1942 הם לא איבדו ולו ספינת מלחמה אחת.
[מוזיקת רקע]
קרבות ים האלמוגים ומידווי.
באמצע שנת 1942 הייתה יפן בלתי מנוצחת. כל התוכניות שלה הצליחו בצורה בלתי רגילה. עתה החלו מפקדי הצבא היפני להתלבט אילו מהלכים עליהם לבצע. חלק מאנשי הצבא רצו לכבוש את אוסטרליה, בעוד חלק רצו לכבוש את הוואי ולהשמיד את הצי האמריקני הנותר, כדי להבטיח שארצות הברית לא תפריע להתפשטות היפנית. הוויכוח נמשך זמן רב, ומי שהכריע אותה לבסוף היה בכלל אמריקני.
באמצע חודש אפריל התעוררו תושבי טוקיו למשמע פצצות הנוחתות עליה, דבר שהיפנים האמינו כבלתי אפשרי. 16 מפציצים בינוניים מסוג B-25, מחומשים בפצצות ובפצצות תבערה במשקל טון, שוגרו אל עבר יפן בהובלתו של ג'ימי דוליטל, טייס ומפקד נועז. דוליטל ושאר המפציצים המריאו מסיפונה של נושאת מטוסים אמריקנית לאחר שעברו אימונים מפרכים כדי להצליח בכך. מטרתם הייתה לחזק את המורל האמריקני ולגרום ליפנים להאמין כי מנהיגיהם רימו אותם באומרם כי ארצות הברית לעולם לא תצליח להפציץ את יפן. המטוסים אמנם המריאו מנושאות המטוסים, אך הם היו גדולים ולא יכלו לנחות עליה, והם נחתו, או נכון יותר התרסקו, בסין. חלק מצוותי המטוסים, שנתפסו על ידי היפנים, הוצאו להורג. היפנים כינו את הפשיטה "Do Nothing Raid", מפני שהיא לא עשתה נזקים גדולים, אבל היא כן עשתה משהו אחר.
"פשיטת דוליטל", או ההפצצות על טוקיו, הכניסה באמריקנים רוח חיים והפיחה תקווה באלו שחשבו שלא ניתן יהיה לגבור על יפן. היא גם הכניסה את הפיקוד היפני ללחץ מפני שנכשל בהגנה על הבירה. היפנים לא ידעו מה מצפה להם, והאם ההפצצה הזאת היא סימן לבאות. היה ברור להם שחייבים להרחיק את טווח הפעולה של הצי האמריקני, ולכן מידווי, אי שכשמו כן הוא, אי הנמצא באמצע הדרך בין יבשת אמריקה ליבשת אסיה, ובו בסיס של חיל האוויר האמריקני, הפך למטרה המועדפת.
[מוזיקת רקע]
הגנרל יממוטו, שתכנן את הפשיטה על פרל הארבור, היה שועל או כריש קרבות ותיק. הוא נלחם בשנת 1905 נגד הרוסים, ואיבד שתיים מאצבעותיו. לאחר מכן בילה שנים רבות בארצות הברית. הוא למד באוניברסיטת הרווארד, והפך לנספח הימי היפני בוושינגטון. לאחר ההפצצה על פרל הארבור, הוא הפך לגיבור לאומי. יממוטו וחלק מעמיתיו ידעו שתבוסת יפן תהיה בלתי נמנעת אם ירפו אפילו לרגע מהלחץ על בעלות הברית. האסטרטגיה שלהם הייתה להכות שוב ושוב בבעלות הברית, להרחיק אותן מחופי יפן, ולקוות שהן יעדיפו להגיע להסדר ולהפסקת אש. לכן יצאו היפנים להשמיד את הבסיס האמריקני במידווי, שהיה השטח האמריקני המערבי ביותר באוקיינוס השקט. היפנים האמינו כי המפציצים שהפציצו את טוקיו הגיעו משם.
לפני כיבוש מידווי רצו היפנים להבטיח כי יהיו להם בסיסים רבים לאורך האוקיינוס השקט, בהם יוכלו לעגון ומהם יוכלו מטוסיהם להמריא. בתחילת חודש מאי 1942 יצאו 3 ספינות פלישה ו-3 נושאות מטוסים יפניות, ונחתו באיי שלמה, המרוחקים כ-2,000 קילומטרים צפון-מזרחית לאוסטרליה. היפנים לא היו מודעים לדבר אחד - כבר בסוף שנות ה-30 פיצחו האמריקנים את הקוד היפני והצליחו לקרוא הודעות של דיפלומטים יפנים. בתחילת המלחמה עשו היפנים שימוש במכונת צפנים חדשה שהתבססה על טכנולוגיה של מרכזיית טלפונים. האמריקנים ניחשו נכון, ובהובלתו של ויליאם פרידמן, בנו מכונה דומה ופיצחו את הקוד היפני במבצע שנקרא "מג'יק". פרידמן היה יהודי, בנו של מתורגמן, אשר בשנת 1892 ברח מהפוגרומים ברוסיה ועבר להתגורר בארצות הברית.
בתחילת שנת 1942 הצליחה ארצות הברית לפענח רק חלק מההודעות היפניות. אך עד סוף חודש אפריל 1942 הם פיענחו כ-85% מהשדרים היפנים. הם ידעו כמעט הכל על התוכניות היפניות. האמריקנים למדו כי היפנים מתכוונים לכבוש את איי שלמה, ולאחר מכן להקים בסיס באיי פפואה ניו גינאה, הנמצאים רק כמה מאות קילומטרים צפונית לאוסטרליה. היפנים תכננו לבנות במקום שדה תעופה, שממנו היו יכולים להפציץ ערים אוסטרליות כאוות נפשם. האמריקנים החליטו לצאת למתקפת נגד. גורם ההפתעה היה הפעם לצידם.
[מוזיקת רקע]
בשלושה במאי 1942 נחת כוח יפני באיי שלמה. היפנים התכוונו להמשיך משם ולנחות בפורט מורסבי, שבאיי פפואה ניו גינאה. האמריקנים התקרבו אל עבר הכוח היפני, וב-7 במאי נפגשו הכוחות בים האלמוגים השוכן לחופיה הצפון-מזרחיים של אוסטרליה. מטוסים של נושאת המטוסים "לקסינגטון" הבחינו בנושאת המטוסים היפנית "Shōhō" וטיבעו אותה. מטוסים יפנים הצליחו להטביע משחתת ומכלית. כיוון שהספינות האמריקניות הגדולות היו זקוקות לכמויות אדירות של דלק, היפנים הטביעו בתחילה תמיד את המכליות, וקיוו כי האמריקנים ישארו ללא דלק בלב ים. בשארית היום חתרו האדמירלים היפני והאמריקני למגע, אך ללא הצלחה.
למחרת החל קרב עקוב מדם, שבו מטוסים משני הצדדים הפציצו ללא הפסקה את האוניות. האמריקנים פגעו בנושאת המטוסים היפנית "שוקאקו", אך לא הצליחו להטביע אותה, ואילו היפנים פגעו בנושאות המטוסים "יורקטאון" ו"לקסינגטון". ימאי אמריקני סיפר כי "היה זה די מייאש לראות את היפנים האלה משחררים את הטורפדו שלהם, ולאחר מכן טסים בגובה נמוך כדי להציץ מה קורה. הם היו סקרנים, ונראה היה כאילו לעגו לנו. כיוונו עליהם את המקלעים, אך לא פגענו". היפנים חששו כי הכוח האמריקני היה עדיף עליהם, והחלו לסגת. נושאת המטוסים "לקסינגטון" נפגעה קשות וננטשה. כדי שלא תיתפס בידי היפנים, משחתת אמריקנית שיגרה לעברה שני טילי טורפדו והטביעה אותה. האמריקנים איבדו יותר מ-500 חיילים, 60 מטוסים ו-3 ספינות, אחת מהן נושאת מטוסים. היפנים איבדו יותר מ-100 איש ו-77 מטוסים. היפנים שמחו כי הצליחו להטביע נושאת מטוסים, מכלית ומשחתת, ואילו האמריקנים שמחו כי מנעו פלישה יפנית לפפואה ניו גינאה. שני הצדדים האמינו כי ניצחו בקרב.
[מוזיקת רקע]
נאמן לראייתו האסטרטגית, שההכרעה צריכה להיות מהירה, אדמירל יממוטו החליט לתקוף את האי מידווי ולהשמיד את המטוסים ושדות התעופה שהיו פזורים בו. האמריקנים שיירטו את השדרים היפנים גילו זאת והורו לכל ספינותיהם לחזור במהירות לבסיסם בפרל הארבור. נושאת המטוסים ה"יורקטאון", שנפגעה קשות, הצליחה לחזור לפרל הארבור. שם, במאמץ אדיר, החזירו אותה לכשירות 1,400 עובדי המספנה שהיפנים לא השמידו. האמריקנים שידעו כי היפנים מאזינים לשדרים מסוימים, שידרו כי ישנו מחסור חמור במים באי. היפנים עלו על השדר הבלתי מוצפן, ולא עלה בדעתם כי האמריקנים מוליכים אותם למלכודת. הגנרל צ'סטר נימיץ, שפיקד על הקרב, היה מודע, הודות לפענוח הצפנים, לכוח היפני, אך לא ידע בוודאות מהיכן יגיח. 145 ספינות המלחמה היפניות נחלקו למספר כוחות: היפנים חסרו שתי נושאות מטוסים שנפגעו קשות בקרב ים האלמוגים, והם שלחו לקרב 4 נושאות מטוסים, מלווות באוניות מערכה כבדות, משחתות וסיירות מהירות. באותה עת, באוקיינוס השקט, היו ליפנים בסך הכל 10 נושאות מטוסים, לעומת 3 אמריקניות ו-1 בריטית.
בבוקר ה-3 ביוני זיהה מטוס סיור אמריקני את הכוח היפני, כ-500 קילומטרים מהאי מידווי. האמריקנים שלחו מפציצים מהאי כנגד הכוח, אך לא פגעו בספינות שהמטירו אש נגד מטוסים כבדה. היפנים ציפו לזאת. יום למחרת תקפו היפנים את מידווי בעזרת יותר מ-100 מטוסים. האמריקנים הצליחו להפיל עשרות מטוסים ולגרום להם נזק. למרות ההפצצות הכבדות על האי, היפנים לא הצליחו לשתק את מסלול ההמראה, ומפציצים אמריקנים המשיכו לנחות, לתדלק ולהמריא מהאי. הקרב התנהל בדיוק כפי שהיפנים ציפו. הגנרל היפני נגומו הבחין כי מטוסים רבים מהאי מנסים להטביע את ספינותיו, והוא החליט לשלוח עוד ועוד כוחות כדי לתקוף את האי ולשתק את מסלולי ההמראה שלו. היפנים התקרבו במהירות למידווי, וכשהיו בטווח טיסתם של מטוסי נושאות המטוסים האמריקניות הסמויות מהעין, שלחו האמריקנים במבצע נועז את מטוסיהם לתקוף את היפנים. היפנים חסרו מטוסים רבים שהיו בדרכם למידווי או בדרך חזרה. את המטוסים שחזרו תדלקו, חימשו והציבו על הסיפון כדי שיהיו מוכנים להמראה. באותם רגעים הגיחו מבעד לעננים מפציצים אמריקנים שהמריאו מסיפונן של נושאות המטוסים ה"אנטרפרייז" וה"יורקטאון". הם המטירו טונות של פצצות על סיפונן של נושאות המטוסים היפניות. המטוסים החמושים, המתודלקים והצפופים התפוצצו. נושאת המטוסים היפנית, ה"אקאגי", החלה עולה באש וכן נושאות המטוסים "קאגה" ו"סוריו". בינתיים, זיהו מטוסים יפנים את ה"יורקטאון" והפציצו גם אותה. היא שותקה לחלוטין ומאוחר יותר טבעה. מטוסים יפנים שחזרו אל נושאות המטוסים, ראו לפתע כי נושאות המטוסים טבעו, והם נאלצו לנחות ולהתרסק בים.
האמריקנים תקפו את היפנים שוב ושוב. ג'ימי גריי, מפקד טייסת "חתולי הבר", כתב: "אתה רואה בקצה האופק את האוניות, ואתה נוכח לדעת שבפעם הראשונה, אתה רואה במו עיניך את היפנים שקרעו אותנו במכותיהם בשבועות האחרונים. זאת חוויה ענקית שלא רבים זוכים לה בימי בחייהם". המפציצים האמריקנים טסו בגובה נמוך כדי שלא להתגלות, והתוצאה הייתה שמטוסי הזירו היפנים טבחו בהם. גלים אחר גלים של מפציצים אמריקנים התרסקו לים. ג'ורג' ג'י, טייס של מפציץ, היה היחיד מצוותו שנשאר בחיים. מטוסו התרסק ונפל לים, וג'ורג' נחלץ ממנו ושחה כל היום כדי להתחמק ממטוסים יפנים שחיפשו טייסים אמריקנים שנפלו לים וירו עליהם. בלילה הוא ניפח בזהירות את סירת הגומי שלו, ולמזלו חולץ בבוקר על ידי ספינה אמריקנית שהייתה בסיור. המטוסים האמריקנים איתרו בינתיים את נושאת המטוסים הרביעית, "היריו", והפגיזו אותה. היא החלה לטבוע. מפקד האונייה ומפקד הכוח האווירי היפנים החליטו להישאר על האונייה ושקעו עימה למצולות.
[מוזיקת רקע]
הגנרל יממוטו החל לקבל דיווחים אודות המתרחש באזור מידווי, ופקד על ספינות יפניות רבות להצטרף במהירות לקרבות. האמריקנים נסוגו. בקרב טובעו 4 נושאות מטוסים יפניות שכולן, לא יוצא מן הכלל, השתתפו במתקפה על פרל הארבור. זה היה כמעט חצי מצי נושאות המטוסים של יפן, עליהן נבנתה האסטרטגיה היפנית בים. היפנים איבדו בקרב גם למעלה מ-3,000 לוחמים, לעומת כ-300 הרוגים אמריקנים. הם איבדו 250 מטוסים, לעומת 150 מטוסים אמריקנים. האמריקנים איבדו רק נושאת מטוסים אחת, וחשו כי הייתה זו נקמה ראויה על הפעולה היפנית בפרל הארבור. שבויים יפנים הובלו לפרל הארבור, שם קיבלו טיפול רפואי הולם. שבויים אמריקנים עונו למוות על ספינות יפניות והוצאו להורג. תוצאות הקרב הוסתרו מהעם היפני, ובחדשות ביפן הוכרז על ניצחון גדול. אולם לב ליבו של הצי היפני, האוניות הטובות ביותר, החשובות ביותר, עם הטייסים והמלחים הטובים ביותר, אבדו ללא שוב. למרות הכל, לא היה זה הקרב האחרון באזור. נהפוך הוא. לאחר הניצחון האמריקני החלו שני הצדדים לרקום תוכניות חדשות וקטלניות. שתיהן עדיין לא אמרו את המילה האחרונה.
[מוזיקת סיום]
פרק מספר 11 - פרל הארבור.
מחקר, כתיבה ועריכה - קרני דינטי ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי, "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント