מלחמת העולם השנייה - פרק 20 - מרידות, פגישות וצוללות

מבצע "הסיפור האנגלי", מרד גטו ורשה, כיבושים באוקיינוס השקט, מפנה הצוללות, כיבוש קייב ושחרור לנינגרד, כינוס קהיר וטהרן.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/12/2017.

ג'ינגל: "חינוכית".

[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]

Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”

General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”

Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”

[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.

פרק 20 - תהפוכות, פגישות וצוללות.

[מוזיקת רקע]

באמצע שנת 1943 החלה המלחמה להיראות אחרת, כאשר הסובייטים, האמריקנים והבריטים החלו לנצח בקרבות יבשתיים מול מדינות הציר. באוקיינוס השקט עמדה ארצות הברית לפלוש למספר איים ולהילחם כנגד כוחות יפנים מחופרים היטב. באוקיינוס האטלנטי הסיפור היה שונה. שם, הצליחו הגרמנים להטביע ספינות רבות של בעלות הברית, והמצור על בריטניה הלך והתהדק. הסובייטים קיוו כי במהלך השנה יצליחו לדחוק את הגרמנים הרחק לאחור. בגטו ורשה פרץ מרד כנגד הגרמנים, לאחר שהיהודים גילו מה עלה בגורל אלו שעלו לרכבות הגרמניות. ובסוף השנה, נפגשו מנהיגי בעלות הברית לסכם על אסטרטגיה משותפת. אך למרות התמונות הלבביות, בחדרי חדרים, נלחמו המנהיגים על הדרך שבה רצו לראות את המשך המלחמה.

[מוזיקת רקע]

הסיפור האנגלי.

בשנות המלחמה נמלטו הולנדים רבים לבריטניה. הבריטים הפכו רבים מהם לסוכני מודיעין, ושלחו אותם להולנד כדי לאסוף מידע על פעולות הגרמנים. הסוכנים הוצנחו במקומות שונים, או שהורדו במקומות נידחים על ידי מטוסים קלים. בתחילת שנת 1942 תפסו הגרמנים מרגל בריטי שנשא עליו צפנים, מחברות קודים וטקסטים מוצפנים, ופקדו עליו לשדר הודעות שגויות. המרגל, Herbert Lauwers שידר את הטקסט, אך השמיט בכוונה תחילה אותות סיום מוסכמים שהיה עליו לשדר בכל שידור. הבריטים הבחינו בטעות, אך הניחו כי הסוכן פשוט שכח לדווח אותם. הם התעלמו מהטעות. במכתבים אחרים, החל וסיים הסוכן את מכתבו באותיות שיחד יצרו את המילה "נתפסתי". הבריטים מעולם לא עלו על הרמז. איש מודיעין בריטי חשד בשלב מסוים שההודעות נכתבו על ידי הגרמנים, וכדי לבדוק זאת, שלחו באחת ההודעות את הסיומת HH, הייל היטלר, שבה השתמשו הגרמנים. מהצד השני, הגיעה התשובה, HH. איש המודיעין החליט לשלוח מברק נוסף, שהיה מוצפן בקוד קשה לפיענוח, אך עד מהרה הגיעה תשובה בחזרה. איש המודיעין הסיק כי בצידו השני של הקו יש צוות שלם ולא איש מודיעין בריטי יחיד. הוא דיווח זאת לממוניו, שהורו לו לא לשוחח על כך עם איש. בפועל, הם לא עשו דבר.

הגרמנים המשיכו לשדר במסווה לבריטניה שהכל התנהל על פי התוכניות, והבריטים שלחו סוכנים נוספים למדינה. בתחילת שנת 42' ועד לסוף 43', המשיכו הבריטים לשלוח סוכנים, חומרי נפץ ונשק למחתרת ההולנדית. הסוכנים בהולנד דיווחו כביכול לבריטים כי הם מכשירים קבוצה של 1,500 איש, שיהוו בסיס להתנגדות כנגד הגרמנים. הם ביקשו כי סוכנים נוספים ישלחו למדינה כדי לאמן את המחתרת. כל הסוכנים שנשלחו לגרמניה נתפסו על ידי הגרמנים. המבצע נודע בשם "אנגלנדשפיל", הסיפור האנגלי. לאחר חודשים ארוכים, הצליחו שני סוכני מודיעין בריטים לברוח מהשבי בהולנד, ועשו דרכם לבריטניה. המודיעין הגרמני שידר לבריטים כי שני סוכנים שנשלחו להולנד הפכו לסוכנים כפולים והם בדרך לבריטניה. משהגיעו הסוכנים, מיאנו הבריטים להאמין לסיפורם. הם נעצרו בחשד לריגול ונשלחו לכלא. במהלך המבצע הגרמני המתוחכם, נעצרו עשרות סוכנים בריטים. הם הוחזקו במעצר, אך בשלב מסוים נשלחו למחנה הריכוז מאוטהאוזן, שם הוצאו להורג ללא משפט. למעלה מ-130 איש מצאו את מותם במהלך המבצע.

בהולנד פעלה תנועת התנגדות לגרמנים, שרבים מחבריה נעצרו ונרצחו כתוצאה מההונאה הגרמנית. הגרמנים גם קיוו כי בעזרת רשת המרגלים, הם יוכלו להשיג מידע על מיקום נחיתת בעלות הברית ביבשת אירופה ולוח הזמנים המתוכנן, אך הם מעולם לא השיגו את המידע. בשנת 1944 חדלו הבריטים לעשות שימוש ברשת. לאחר זמן מה, שידר להם המודיעין הגרמני, כי בזמן האחרון אין עבודה רבה וכי הם מבטיחים קבלת פנים חמה לכל סוכן בריטי שיגיע למדינה. הבריטים הבינו כי נפלו בפח, והסיפור האנגלי הגיע לסיומו.

[מוזיקת רקע]

מרד גטו ורשה.

בסוף חודש אפריל 1943 פרץ מרד בגטו ורשה שבפולין. גטו ורשה היה הגטו הגדול ביותר בפולין והתגוררו בו למעלה מ-400,000 איש בשיא איכלוסו. מטרת הגטו הייתה לבודד את היהודים משאר האוכלוסייה. בגטו ורשה, שהוקם באוקטובר 1939, מיד עם תחילתה של המלחמה, רוכזו מאות אלפי היהודים בתחום בו התגוררו קודם לכן כ-100,000 פולנים, שפונו מבתיהם. תנאי המחיה בגטו היו קשים ביותר ורבים מהיהודים שהתגוררו בגטו מתו ממחלות ומרעב, אף טרם החלו הגרמנים לשלחם ברכבות למחנה ההשמדה טרבלינקה. בשנת 1942 נאמר ליהודים כי רכבות יקחו אותם למחנות עבודה נוחים יותר מהגטו, אבל רק בסוף 1942 החלו להתברר הידיעות כי מאות אלפי היהודים שעלו על הרכבות למעשה נשלחו למחנות השמדה. בגטו נותרו כמה עשרות אלפי יהודים שניסו לשרוד. כמה מאות יהודים צעירים החלו לשתף פעולה עם תנועת ההתנגדות הפולנית, שהבריחה לגטו נשק, מדים ואספקה. היהודים נחלקו לשתי קבוצות שלא תמיד הצליחו לשתף פעולה ביניהן עקב יריבות אידיאולוגית.

בינואר 1943, בעקבות גל שילוחים גדול נוסף, החלו הלוחמים היהודים לתקוף חיילים גרמנים והצליחו לעצור את השילוח. מאות מהיהודים קיבלו לידיהם נשק שהבריחה המחתרת הפולנית לגטו. הם הקימו עמדות שמהן היו יכולים להילחם ביעילות נגד הגרמנים, ובנוסף, הקימו כלא זמני בו נכלאו ואף הוצאו להורג מי שחברי המרד חשדו בהם כמשתפי פעולה עם הנאצים.

באפריל 1943 נכנסו הגרמנים לגטו במטרה ולחסל את המרד, אך נכונה להם הפתעה. הם נקלעו למארבים רבים, ורכבים משוריינים עלו באש. הגרמנים החליטו להפעיל כוח גדול יותר, וכמה שבועות לאחר מכן, נכנסו לגטו עם להביורים והבעירו בית אחר בית. הגרמנים גם הבעירו תעלות ביוב, בהן הסתתרו לוחמים רבים, ואלו נחנקו או שנאלצו לצאת בידיים מורמות. מפקד הגטו הגרמני, יירגן שטרופ, דיווח כי "הרובע היהודי לשעבר של ורשה לא קיים יותר. מלבד שמונה בניינים, כל אזור הגטו לשעבר הרוס לחלוטין".

באמצע חודש מאי גילו הגרמנים בונקר גדול, שם שהו מפקדי המרד יחד עם אזרחים רבים. חלק מהמורדים העדיפו לבלוע גלולות ציאניד מאשר להיתפס בידי הגרמנים, ואילו אחרים הצליחו לברוח לוורשה עצמה. רק לאחר שישה שבועות של לחימה הצליחו הגרמנים להכניע את המורדים. למעלה מ-13,000 יהודים מצאו את מותם במרד הגדול ביותר בשואה, וכ-50,000 נוספים נתפסו ונשלחו למחנות ריכוז והשמדה. עשרות עד מאות גרמנים מצאו גם הם את מותם בקרבות במרד גטו ורשה. עד היום אין יודעים בוודאות את מספרם. למרות תוצאות המרד, היה זה המרד העירוני הראשון שהיה גם מאורגן היטב. רבים מהיהודים זכו להילחם בגרמנים בפעם הראשונה מזה קרוב לארבע שנים. השמועות על המרד הגיעו גם לגטאות אחרים, והניעו אחרים למרד.

[מוזיקת רקע]

בחודש אפריל 1943, עם היוודע פרוץ המרד בגטו ורשה, התכנסו בכירים מבריטניה וארצות הברית בברמודה. מטרת הוועידה, ששמה היה ועידת ברמודה, הייתה לדון בבעיית הפליטים הרבים שיצרה המלחמה, ובעיקר בשאלה אודות היהודים, משרבו השמועות אודות הפתרון הסופי של הנאצים. הוועידה עוררה תקוות גדולות בקרב העם היהודי, והעיתונים הארץ-ישראלים נאחזו בוועדה כמו בגלגל הצלה. מספר נציגים יהודים נאמו מול הוועדה, אך הצעה אחר הצעה נדחתה. הבריטים סירבו לאשר את הגדלת מכסת ההגירה לפלשתינה, ואילו האמריקנים סירבו גם הם לשנות את מדיניות ההגירה האמריקנית ולאפשר לפליטים יהודים להגיע לשטחה של ארצות הברית. בסיום הוועידה פורסמה הודעה רשמית, שבה נאמר כי התקבלו כמה החלטות חשובות שישמרו בסוד לעת עתה. עד מהרה התברר לעולם כולו כי למעשה הייתה הוועידה העמדת פנים, ולא נתקבלו בה אי אילו החלטות לבוא לעזרתו של העם היהודי. האכזבה בקרב היהודים, וגם בקרב העיתונאים שסיקרו את הוועידה, הייתה עצומה. בארץ ישראל פרצו הפגנות, אך הרכבות באירופה המשיכו לנוע.

[מוזיקת רקע]

כיבושים באוקיינוס השקט.

לאחר שהיפנים נסוגו ממספר איים חשובים בתחילת שנת 1943, היה ברור שהמגמה עומדת להימשך. היפנים קיוו כי יוכלו להדוף את האמריקנים בניסיונם לכבוש איים שהיו בשליטתם. היפנים שלטו באיים רבים באוקיינוס השקט ובסין, וחייליהם שהו הרחק מהבית במשך תקופה ארוכה. החודשים הארוכים בצבא הורגשו אצל החיילים היפנים שהיו בעלי מורל ירוד, והשליטה בהם הפכה קשה יותר. בחודש מרץ 1943, לאחר שנתקלו בהתנגדות סינית, רצחו חיילים יפנים במשך ארבעה ימים 30,000 אזרחים סינים ואנסו אלפי נשים, במה שנודע בשם "טבח Changjiao".

Uno Shintarō היה קצין יפני דובר סינית ששירת ביחידה של המשטרה הצבאית היפנית. לאחר המלחמה הוא סיפר: "אישית ערפתי יותר מ-40 ראשים. זה אולי נשמע קיצוני, אבל אני יכול לומר שאם עברו שבועיים מבלי שערפתי ראש לא הרגשתי בנוח. הייתי צריך להתרענן פיזית. אתם עשויים לשאול כיצד הרגנו אנשים בקלות רבה כל כך? זה היה קל. פעם אחת, למשל, קיבלתי טלפון ממטה האוגדה: 'טענת טענות גרנדיוזיות אונו, אך האזור שלך עדיין אינו מאובטח. כיצד אתה יכול להסביר זאת?' יכולתי לענות שלא היה לי תירוץ. החלטתי לעשות סדר בדברים. שלחתי יחידה לתפוס את ראשי הכפר ואחרים, ועיניתי אותם. הם טענו כי לא ידעו דבר אודות המורדים שהתחבאו באזור. רתחתי מכעס. אני אראה להם, חשבתי. העמדתי אותם בשורה, תשעה מהם, וערפתי את ראשם בזה אחר זה. באותו יום שטיפלתי בתשעת האנשים הייתי די רגוע. באותו לילה הלכתי לשתות במסעדה מקומית. הבאתי שבויים אחרים לקבור את הגופות שלהם. אמרנו להם לא להסתכל, אבל למעשה, היה עדיף אם הם היו מסתכלים, מפני שהיו מבינים כי אם לא יפעלו על פי החוקים שלנו, גם חייהם יהיו בסכנה".

[מוזיקת רקע]

המפקדים היפנים התייחסו לחייליהם בזלזול ובקשיחות. אחד החיילים היפנים סיפר כי חברו סירב לתקוע כידון בבטנו של שבוי, והוא נאלץ להופיע בפני מפקדיו כל יום במשך שבוע שלם, והם התעללו בו. הוא היה חוזר משם מרוסק ומרוטש. "מהסיבה הזאת", מספר החייל, "אפילו אם המטרה הייתה ילד קטן, כשציוו עלינו לנעוץ, נעצנו".

לחיילים היפנים היה אסור לגעת בחפצים של המקומיים. ובאחת הפעמים, כאשר חייל צעיר הרים ספר מהרצפה, התנפלו עליו חיילי המשטרה הצבאית, הפילו אותו ובעטו בו, עד שהוא היה מכוסה דם מכף רגל ועד ראש. בעוד החיילים עמדו וצחקו, נאלצו חבריו לפנותו משם. שבוי בעלות הברית שצפה באירוע הפטיר כי: "גרוע מספיק להיות אסיר שלהם, אבל תודה לאל שאנחנו לא חיילים יפנים".

[מוזיקת רקע]

בין יפן ואלסקה האמריקנית שוכנים האיים האלאוטיים, שרשרת של כ-300 איים קטנטנים. האיים הם בין המקומות הגשומים ביותר בעולם, והטמפרטורות שם נמוכות מאוד. ארצות הברית רכשה את האיים מרוסיה במאה ה-19. בקיץ 1942 כבשו היפנים שני איים אלאוטיים בשם אטו וקיסקה, לא הרחק מחופי אלסקה. האמריקנים חששו כי היפנים יקימו שדות תעופה שמהם יוכלו מטוסים יפנים להמריא ולהפציץ את חופה המערבי של ארצות הברית, אך הם השתהו, ורק כשנה לאחר מכן נחתו באי דרך הים, והחלו להילחם באלפי היפנים ששהו על האי. היפנים הקימו מחפורות רבות באי ולא נפגעו מהפצצות המטוסים האמריקנים. לאחר שבועיים של לחימה, דחקו האמריקנים את היפנים לפינה הצפון-מזרחית של האי. הפיקוד העליון היפני הבין, באיחור מסוים, שהמגנים נואשים, וארגנו שיירה של ספינות מלחמה, משחתות וסיירות שיצאו לכיוון האי.

בעוד הספינות היפניות עשו דרכן אל האי, חשו המפקדים היפנים במצוקה והובילו את חייליהם במתקפת בנזאי, הסתערות רגלית באמצע הלילה על העמדות האמריקניות. אלפי היפנים, שתקפו בצרחות מקפיאות דם, הצליחו להפתיע את האמריקנים, לחדור דרך קווי ההגנה ולהגיע לקרבות פנים אל פנים מולם. החיילים היפנים נלחמו כמעט עד האחרון שבהם, במשך קרוב ל-20 יום. כ-500 חיילים אמריקנים וכ-3,000 חיילים יפנים מצאו את מותם בקרבות. כומר מהצבא האמריקני כתב: "אני שמח שהיפנים מתים. ממש שמח. איך אוכל עתה לחזור לכנסייתי, כשאני יודע ששמחתי לראות אנשים מתים?"

היפנים הבינו כי לא יוכלו להגן על האיים המרוחקים, ובעקבות זאת, אספו את חייליהם משאר האיים האלאוטיים שכבשו, ופנו להתרכז בקרבות אחרים. ביפן סופרו סיפורים על קרבות הרואיים של המגנים. אך בד בבד, החלה להישמע ביקורת על הפקרת אלפי חיילים יפנים באי אטו.

[מוזיקת רקע]

באמצע חודש ספטמבר תקפו אמריקנים והאוסטרלים בסיסים יפנים בעיירות לאה וסלמאואה בגינאה החדשה וכבשו אותן. האוסטרלים איבדו קרוב ל-200 חיילים, ואילו היפנים ספגו אבידות כבדות, כ-12,000 איש נפצעו ונהרגו. עתה החלו האמריקנים ללטוש עיניים אל עבר איים אחרים, במטרה ולנקות מיפנים את כל השטח שבין הוואי וגינאה החדשה. ב-20 בנובמבר פתחו האמריקנים בשני מבצעים במקביל כדי להשתלט על האיים מקין וטאראווה. האיים נמצאים במרחק של כ-4,000 קילומטרים מהוואי, וכ-2,000 קילומטרים מאיי שלמה, הסמוכים לגינאה החדשה. הטקטיקה האמריקנית הייתה לכבוש אי אחר אי ולהתקרב לבסיס היפני המרכזי ששכן ברבאול, צפון גינאה החדשה. בעוד מקין היה אי שכמעט ולא היה מבוצר, האי טאראווה היה סיפור אחר לגמרי.

הכוח שנאסף למשימת כיבוש האי היה הכוח הגדול ביותר שהרכיבו האמריקנים מתחילת המלחמה. 17 נושאות מטוסים, 12 אוניות מערכה, 8 סיירות כבדות ועוד כ-100 ספינות מלחמה אחרות עשו דרכן לאיים. האי מקין אויש על ידי כ-800 חיילים יפנים ששהו באי חודשים ארוכים, והספיקו להכין תעלות נ"ט, עמדות יריה שולטות, תותחי חופים גדולים ועמדות מוסוות. היפנים התפרסו על איים רבים באוקיינוס השקט, אך ספינותיהם לא יכלו לתגבר או לחזק את המגנים על כל אי. בנובמבר 1943, כאשר הבחינו מגיני האי מקין בכוח אמריקני עצום, הם הבינו כי לא תגיע כל תגבורת, והחליטו להילחם עד הסוף כדי לעכב את האמריקנים כמה שיותר.

[מוזיקת רקע]

האמריקנים הפציצו את האי במשך שבוע שלם, ולאחריו נחתו על האי, או נכון יותר, ניסו לנחות על האי. הנחתות האמריקניות נזקקו לגובה של קצת יותר ממטר של מים, אך המים סביב שונית האלמוגים היו נמוכים יותר. הנחתות נתקעו במים רדודים מאות מטרים מהחוף, והחיילים נאלצו לרוץ לחוף חשופים לגמרי לאש האויב. למזלם, היפנים לא הקימו עמדות על החוף עצמו אלא בפנים האי, והם הגיעו לחוף בשלום. כדי לתגבר את האמריקנים, עשתה דרכה אל האי נושאת מטוסים חדשה, שהחלה לשוט רק מספר חודשים קודם לכן. לאחר מספר חודשי אימונים, הפליגה נושאת המטוסים אל משימתה הראשונה. מטוסיה השתתפו בקרבות סביב האי מקין ובהפצצת הכוחות היפנים. מספר ימים לאחר מכן, פגע טורפדו יפני בנושאת המטוסים וחדר למחסן הנשק שלה, מה שגרם לפיצוץ אדיר. הספינה הפכה לכדור אש, ותוך דקות שקעה במים. כמה מאות ניצולים שרדו את הטביעה, אך כ-700 חיילים ומלחים טבעו יחד עם נושאת המטוסים ה-"Liscome Bay", במשימתה הראשונה והאחרונה. יום למחרת הושלם כיבוש האי מקין. חוץ מ-700 ההרוגים על נושאת המטוסים, נהרגו עוד כ-200 אמריקנים על החופים. היפנים ספרו קרוב ל-400 הרוגים.

[מוזיקת רקע]

בד בבד, פלשו האמריקנים לאי טאראווה ב-20 בנובמבר, כמה מאות קילומטרים דרומית למקין. האי היה חשוב אסטרטגית לאמריקנים, מפני שהיה בו שדה תעופה. מהאי היו יכולים להמריא מפציצים כבדים ולעזור לאמריקנים לכבוש את איי מריאנה, בדרכם ליפן ולפיליפינים. את הפלישה ליוו עיתונאים וצלמים ואף צלם וידאו שתיעד את רגעי הפלישה והקרבות באי, ממש בקו החזית. בכל המדינות הלוחמות היו אנשים צמודים למקלטי הרדיו, לסרטונים בבתי הקולנוע, לעיתונים ולמגזינים, והם היו צמאים לכל פיסת מידע. מאות עיתונאים דיווחו את שראו מהחזית, ועשרות עיתונאים וצלמים מצאו את מותם במלחמה. במשך שנה שלמה עמלו היפנים כדי לבצר את טאראווה, ולשם כך, כ-1,000 פועלי כפייה קוריאנים ו-2,000 פועלים יפנים הובאו אל האי. באי נבנתה מערכת שוחות תת קרקעית, שאיפשרה ליפנים להגיע ממקום למקום מבלי להתגלות, ועמדות רבות נבנו כדי להגן על האי מפלישה. עשרות תותחים הובאו לאי והוסוו. מפקד יפני אמר לחייליו כי יקח למיליון חיילים 100 שנים כדי לכבוש את האי.

טרם הפלישה, החלו האמריקאים להפציץ את האי, ושריפות רבות החלו פורצות כאשר מחסני נשק נפגעו מההפצצות ועלו באש. האמריקנים תכננו לנחות בעזרת נחתות אמפיביות דרך לגונה רדודה בצפון האי. הם חיכו לשעת הגאות, אך המים סירבו לעלות באותו היום, והמים בלגונה הגדולה לא עלו על מטר אחד. הנחתות האמריקניות נתקעו שוב על שונית אלמוגים, והנחתים, כ-5,000 איש, על ציודם הכבד, נאלצו לרוץ לאי דרך המים, בעוד היפנים, מעמדות לאורך החוף, מפגיזים אותם וצולפים לעברם. הנחתים ניסו לעשות דרכם פנימה אל האי, אך ספגו אש כבדה, ובמשך שעות נשארו מרותקים על החופים. מכלים משוריינים שהצליחו להביא לאי, ירו הנחתים לעבר היפנים, ואמנם הצליחו להתקדם, אך עד מהרה נפגעו הכלים וננטשו. הכוח האמריקני המשיך להגיע לאי, והיפנים החלו לסגת למרכז האי ולדרומו. קווי התקשורת שהניחו באי נפגעו מירי הפגזים האמריקנים, ויכולת היחידות היפניות לתקשר זו עם זו אבדה. בעת נסיגת היפנים, התפוצץ פגז אמריקני במרכז המחנה הצבאי והרג את מפקד האי. עד רדת החשכה התחפרו שני הצדדים והמשיכו להילחם, אך אף צד לא פתח במתקפה גדולה. מתוך 5,000 הנחתים האמריקנים שנחתו באי ביום הראשון, מהם 1,500 חיילים שכבו על חופי האי האקזוטי והשליו, פצועים והרוגים.

ביום השני, הצליחו הנחתים להתקדם ולכוון אש מספינות המלחמה אל עבר נקודות אסטרטגיות באי. הם המשיכו להתקדם אל פנים האי והשתלטו על שדה התעופה. ביום השלישי ללוחמה, המשיכו האמריקאים להוריד לחוף טנקים ולהפעיל אותם כנגד היפנים. היפנים, על פי מסורת הבושידו העתיקה, העדיפו למות בשדה הקרב או להתאבד, ובלבד שלא ליפול בשבי. משנדחקו לפינה הדרומית באי, הם החלו במתקפות כנגד האמריקנים. הסתערות בנזאי ולחימה עד המוות. ביום הרביעי לפלישה, נכנעו 17 חיילים יפנים. מתוך 5,000 מגיני האי, כ-4,700 נהרגו. קרוב ל-1,000 נחתים נהרגו גם הם בפלישה, ואלפים נפצעו.

משהגיעו דיווחים על הקרבות לארצות הברית, התעורר זעם עצום בקרב אזרחי המדינה. הם לא הבינו מדוע היה צריך להקריב 1,000 מבניהם בעד אי קטנטן שמעולם לא שמעו עליו. שנה מאוחר יותר יצא לאקרנים הסרט הדוקומנטרי "עם המארינס בטאראווה". הסרט לא צונזר, באישור הנשיא האמריקאי, וכלל סצנות אמיתיות משדה הקרב, כולל אלפי גופות מוטלות על החופים וצפות במים. התמונות הגרפיות הדהימו את העולם, והסרט זכה באוסקר שניתן לחיל הנחתים האמריקני. האמריקנים למדו רבות מהקרב בטאראווה. למעשה, הייתה זו הפעם הראשונה שבה נתקלו הנחתים בהתנגדות מסיבית בעת הנחיתה. הם לא חוו זאת במקין או בגוודלקנל. הנחיתה הלא מוצלחת, העמדות על החוף, החוסר בנחתות, כל אלה היו חלק מהפקת הלקחים שיישמו האמריקנים בקרבות הבאים באוקיינוס השקט ובאירופה.

[מוזיקת רקע]

מפנה הצוללות.

הקרבות באוקיינוס האטלנטי, שהחלו בשנת 1939, נמשכו גם בשנת 1943, עת הדפו הסובייטים את הגרמנים מערבה, עת פלשו בעלות הברית לאיטליה, ועת האמריקנים כבשו מידי היפנים איים באוקיינוס השקט. הגרמנים המשיכו לעשות שימוש בצוללות על ידי טקטיקת "להקת הזאבים". ברגע שצוללת מסוימת עלתה על עקבותיה של שיירת ספינות, הייתה הצוללת מזמנת צוללות נוספות שישייטו באזור. הן היו מחכות ללילה, ותחת מעטה החשכה, היו מטביעות ספינות של בעלות הברית. ברגע שספינה אחת עלתה באש, היא האירה את יתר הספינות הקרובות אליה, והפכה אותן למטרה טובה יותר לצוללות. לאחר המתקפה היו הצוללות נסוגות מהאזור. אם ספינה של בעלות הברית הייתה רודפת אחריהן, היו שאר הזאבים פונים כנגדה, פוגעים בה ומדלגים לנקודת המארב הבאה. כל עוד קראו הבריטים, בעזרת ה"אולטרה", את ההודעות הגרמניות, היה באפשרותם לנתב ספינות הרחק ממיקומן של הצוללות הגרמניות. בתחילת שנת 1942 הוסיפו הגרמנים רוטור, או גלגל נוסף, למכונת האניגמה שלהם, ובמשך 10 חודשים לא הצליחו המפענחים בבלצ'לי פארק לפצח את ההודעות הגרמניות.

מאוחר יותר באותה שנה, בשעות הבוקר המוקדמות, זוהתה הצוללת הגרמנית U-559 לא הרחק מתעלת סואץ. מספר ספינות הוזנקו כדי לאתר ולהשמיד את הצוללת, אך מטוס סיור זיהה אותה מהאוויר והחל להשליך לעברה פצצות עומק. לאחר שעות מאבק ארוכות נפגעה הצוללת ועלתה מעל פני המים. ספינות החלו לירות לעברה ואנשי הצוללת מיהרו לקפוץ לים. במהלך נטישת הצוללת, הם לא השמידו את מכונת האניגמה ולא הטביעו אותה. חיילים בריטים, אחד מהם צעיר בן 16 שזייף את גילו, עלו על הצוללת והצליחו להשיב את מכונת האניגמה וכל ספרי הקודים שהגרמנים שכחו להשמיד.

בתחילת שנת 1943 חזרו מפענחי בלצ'לי פארק לעניינים. באותו חודש מרץ, בשנת 1943, תקפה להקת זאבים, בת 38 צוללות, שיירה גדולה בעלת 90 אוניות סוחר, שהיו מוגנות על ידי 16 ספינות ליווי. הגרמנים הצליחו להטביע 21 ספינות. המצב הלך והתדרדר. במהלך החודש, הצליחו הגרמנים להטביע במימי האוקיינוס האטלנטי 82 ספינות, שנשאו קרוב לחצי מיליון טון של אספקה. הבריטים החלו להילחץ. היה חשש אמיתי מחוסר במזון ובדלק באיים הבריטים, חוסר, שללא צל של ספק, היה עלול להשפיע על המלחמה.

באותה שנה החלו כוחות בעלות הברית להפעיל במטוסים ובספינות מערכות מכ"ם חדישות, שאיפשרו לגלות את מיקומן של הצוללות ממרחקים של עשרות קילומטרים. לאחר שפיצחו את קוד הצוללות, הם החלו לשלוח לעברן מטוסים שעליהם הותקנו מערכות המכ"ם החדישות. המטוסים תקפו את הצוללות ממרחק רב וגרמו להן לצלול או להתפזר לכל עבר. בעלות הברית החלו לעשות שימוש גובר והולך במפציצי B-24 "ליברייטור" ארוכי טווח, שצויידו בפנסים חזקים והאירו את המים גם בחשיכה כדי לאתר צוללות. ה"ליברייטור" היה המטוס הקרבי המיוצר ביותר בהיסטוריה, וכ-19,000 מטוסים עזבו את פסי הייצור במהלך המלחמה. בשיאה, יצרה ארצות הברית מטוס אחד בכל 55 דקות. מפעל אחד של חברת "פורד" בדטרויט, יצר יותר גופי מטוסים מהתעשייה האווירית היפנית כולה. ה"ליברטור" לא היה מטוס יפה במיוחד, אבל ניחן במהירות של כ-500 קמ"ש, טווח טיסה של עד 1,600 קילומטרים, ויכולת לשאת תחמושת במשקל של יותר משלושה טון וחצי.

[מוזיקת רקע]

בחודש אפריל טיבעו הגרמנים כ-40 ספינות וכרבע מיליון טון של אספקה, אך בעלות הברית החלו להשיב מלחמה וטיבעו 15 צוללות גרמניות. התשדורות הגרמניות הראו כי קיימת ירידה ניכרת במורל צוותי הצוללות. אם האמריקנים רצו לנצח את המלחמה באוקיינוס האטלנטי, הם היו בכיוון הנכון. בתחילת חודש מאי היו ברשותו של מפקד הצי הגרמני, קרל דניץ, כ-240 צוללות, שתפקידן היה ליירט ספינות סוחר ומלחמה באוקיינוס האטלנטי. בשבוע הראשון של חודש מאי, טיבעו הגרמנים 13 אוניות, אך מיקומן התגלה במהירות, וכ-7 צוללות טובעו גם הן. לאחר מכן, תקפו הגרמנים שיירה נוספת, אך לא הצליחו לטבע ולו ספינה אחת. 5 צוללות אבדו במתקפה זו. על אחת הצוללות שטבעו היה פטר דניץ, בנו הצעיר של מפקד הצי הגרמני. בנו השני ייהרג שנה לאחר מכן.

בחודש מאי 1943 איבד הצי הגרמני 34 צוללות באוקיינוס האטלנטי, ו-43 בסך הכל ברחבי העולם. הגרמנים קראו לאותו חודש "מאי השחור". מספר הצוללות שאבדו היה קרוב לרבע מכלל צי הצוללות הגרמני, ודניץ פקד על הצוללות הגרמניות לשוט דרומה ולעצור את מתקפותיהן. בשנת 1943 איבדו הגרמנים כ-240 צוללות. עמם צללו למצולות צוותי הצוללות המוכשרים ביותר והפיקוד הגרמני העתידי של חיל הים.

[מוזיקת רקע]

בכל אותה העת היה המירוץ הטכנולוגי בעיצומו. הצוללות הגרמניות התחדשו ברדאר מיוחד ובטילי טורפדו חדשים. הרדאר היה אמור להתריע על מטוסים שחגו מעל הצוללות, ואיפשר לצוללות הגרמניות לצלול מוקדם יותר. טילי הטורפדו שופרו גם הם, כך שהם שטו בזיגזג והגבירו את הסיכוי לפגיעה בספינות ששטו בשיירה. בעלות הברית החלו להשתמש במכשיר שהורד למים ושלח גלי קול כדי לבלבל את הטורפדו שהתביית על רעש הפרופלור במים. הגרמנים בתגובה הציגו טורפדו חדיש שידע להתמודד עם גלי הקול הללו. לאחר חודש מאי היה ברור כי בעלות הברית ניצחו במירוץ הטכנולוגי, והגרמנים המשיכו לאבד צוללות רבות. הצוללות היו הנשק שבעזרתו קיוו הגרמנים לנצח במלחמה, אך לאחר חודש מאי איבדו הגרמנים יותר צוללות מכפי שיצרו, וכמותן החלה הולכת וקטנה.

במהלך קיץ 1943 הופיעו בעיתוני ארץ ישראל כותרות שהכריזו כי "בעלות הברית ניצחו במלחמת הצוללות". צ'רצ'יל נשא נאום שבו אמר כי "כאשר תחלוף תקוותם של הגרמנים לנצח את המלחמה בעזרת הצוללות, ידמה למשקיף האובייקטיבי ביותר שאופק קודר נפתח והולך בפני חבריו לפשע של היטלר וקורבנותיו. אני רשאי אפוא להגיד, שמצבנו טוב בהרבה משהיה לפני זמן מה". ועדיין, מלחמת העולם השנייה הייתה רחוקה מסיומה.

[מוזיקת רקע]

כיבוש קייב ושחרור לנינגרד.

לאחר קרב קורסק, החלו הגרמנים לסגת מערבה מחשש שהסובייטים יכתרו אותם. הצבא הגרמני דהר עד לנהר הדנייפר, במטרה ולתפוס את הגשרים שעל הנהר, כדי לאפשר לטנקים, למשאיות, לתותחים ולכל הציוד הגרמני לעבור את הנהר הרחב טרם הגעת הסובייטים. הדנייפר הוא אחד הנהרות הגדולים ביותר באירופה. הוא זורם דרך רוסיה לבלרוס ומשם לאוקראינה, ונשפך לים השחור דרומית לה. רוחבו של הנהר באזור קייב מגיע לכ-700 מטרים. במהלך נסיגתם, ניסו הגרמנים להפעיל נוהל "אדמה חרוכה", ולשרוף את כל מצרכי המזון שלא יכלו לשאת עימם, ואת כל הכפרים שעברו בדרך. הסובייטים תפסו גשרים אחדים וחצו את הדנייפר בעקבות הגרמנים. הסובייטים חצו את הנהר מצפון לקייב, וטנקי ה-T-34 הצליחו לחצות את הביצות שהגרמנים חשבו לבלתי עבירות. הגרמנים לא שלחו מטוסי סיור והופתעו לחלוטין מהכוחות הסובייטים הגדולים שהצליחו לחצות את הנהר. הסובייטים התקדמו וכבשו את העיר קייב ב-6 בנובמבר 1943, יום אחד לפני חגיגות המהפכה במוסקבה. סטלין היה מאושר. הסובייטים לא עצרו והמשיכו לנוע מערבה בעקבות הגרמנים. מדי פעם נתקלו במארב גרמני כזה או אחר שהצליח להשמיד מאות טנקים, אך הסובייטים לא עצרו. אוקראינים רבים שמחו עם הגעת הסובייטים והסתלקותם של הגרמנים, שלא ריחמו על האוכלוסייה המקומית. אוקראינים אחרים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים, לא סבלו את הכובש הסובייטי, והחלו להילחם נגדו מלחמת גרילה עיקשת.

[מוזיקת רקע]

עוד לפני שהגרמנים נסוגו מערבה, הם שלחו יחידות מיוחדות כדי לטשטש עקבות של מעשי רצח המוניים. הם העסיקו עובדים בכפייה שחפרו באדמה ושרפו את הגופות שמצאו. העיתונאי וסילי גרוסמן, שנע בעקבות החיילים לתוך אוקראינה, נדהם מהמצב במדינה. הוא כתב כתבה לעיתון יידישאי, שכותרה הייתה "אוקראינה ללא יהודים". בעת כיבוש קייב התגלה מחוץ לעיר, ביער באבי יאר, גיא הריגה. מעריכים כי כ-100,000 איש נרצחו במקום במהלך המלחמה, מחציתם יהודים. כ-34,000 יהודים נרצחו בבאבי יאר תוך יומיים בלבד. היהודים הובלו מהעיר, הוכנסו למכלאות זמניות והובלו בקבוצות אל היער. שם הם הועמדו על קצה בור ארוך ונורו מנשקם של הגרמנים או מנשקם של משתפי הפעולה עם הגרמנים, אחד אחד. כדי לסבר את האוזן, ובכדי להבין את משמעות המספרים הללו, במהלך המלחמה איבד חיל הים של ארצות הברית באוקיינוס השקט, לאורך כמעט 4 שנים, 31,000 חיילים. יהודים רבים יותר נרצחו ביער קטן מחוץ לקייב ביומיים.

משהוגש הדו"ח על באבי יאר לסטלין, נכתב בו כי "הפושעים של היטלר ביצעו טבח חייתי בכל האוכלוסייה היהודית". אך כשפורסם הדו"ח, נכתב בו כי "פושעיו של היטלר הרגו אלפי אזרחים סובייטים שלווים". שום מילה על יהודים. במהלך תקופת הכיבוש הגרמנית, הגרמנים ושותפיהם האוקראינים, הלטבים, הליטואנים והבלרוסים, רצחו יותר ממיליון וחצי יהודים, גברים, נשים וילדים.

[מוזיקת רקע]

במהלך חודש נובמבר הפכו הדרכים בחזית המזרחית לבוציות, והתנועה בהם הפכה להיות קשה. משקפא הבוץ, בתחילת חודש דצמבר, פרצו הגרמנים קדימה ונעו מזרחה, אך הסובייטים הדפו אותם לאחור והחישו גייסות שריון נוספות לחזית. בסוף חודש דצמבר שני הצדדים היו מותשים, והחלו להיערך לקרבות הבאים, שיהיו גם הם קשים ועקובים מדם.

[מוזיקת רקע]

ועידות קהיר וטהרן.

לקראת שנת 1943 ראו מנהיגי בעלות הברית כי יהיה עליהם לקיים פגישה כדי לתאם את מהלכי המלחמה ותוצאותיה. באוגוסט 1943 נפגשו האמריקנים והבריטים בקוויבק, קנדה. צ'רצ'יל התעקש על אסטרטגיה של כיבוש איטליה והבלקן, מפני שראה כי סטלין מעוניין בשליטה על האזור. צ'רצ'יל, למרות חיבתו לסטלין, פחד ממנו עד מוות. באוקטובר, בעת ישיבה של קבינט המלחמה הבריטי, דיבר צ'רצ'יל במשך שלוש שעות. הוא התריע בהחלשת גרמניה לאחר המלחמה וטען כי הם יצטרכו גרמניה חזקה כדי להילחם בסטלין. רבים בקבינט נדהמו מדבריו וחלקם לא הבינו על מה לעזאזל הוא מדבר. צ'רצ'יל המשיך לדחוף לכיוון האסטרטגיה הים תיכונית, וביקש לכבוש את רודוס. האמריקנים סרבו לאשר זאת, וצ'רצ'יל חשב לכבוש את האי גם ללא אישורם. הוא רתח על כי רוזוולט סירב לראות את האפשרות שסטלין יהפוך לאויב בסוף המלחמה.

לאחר כנס של שרי החוץ של בעלות הברית במוסקבה, הוסכם כי המדינות הכובשות יהיו אחראיות על השטחים שכבשו. סטלין היה מרוצה. הוא הכריז למקורביו כי "עכשיו הוכרע גורל אירופה. אנחנו נעשה כרצוננו בהסכמת בעלות הברית". את הועידה המשולשת, אמריקנים, בריטים וסובייטים, ביקש סטלין לקיים בבגדאד ולאחר מכן בטהרן, בירת איראן, משום שרצה להישאר קרוב לרוסיה ולהיות בקשר הדוק עם החזית המזרחית, וגם להיות באזור שבו שירותי הביטחון שלו יוכלו לפעול בחופשיות. למעשה, סטלין לא יצא מגבולות ברית המועצות מאז 1917, מחשש שיתנקשו בו. רוזוולט וצ'רצ'יל נאלצו להסכים, מפני שסטלין סירב להגיע לפגישות עימם שהתקיימו בקנדה, בארצות הברית ואפילו בצפון אפריקה. על רוזוולט וצ'רצ'יל היה לטוס אלפי קילומטרים, נטל שהיה קשה לאדם מבוגר כמו צ'רצ'יל, ולאדם עם מגבלות גופניות כרוזוולט.

[מוזיקת רקע]

רוזוולט וצ'רצ'יל רצו להיפגש עם כל מנהיגי בעלות הברית, כולל מנהיג סין הלאומית, צ'אנג קאי שק. סטלין סירב לפגוש אותו בטענה כי הדבר יסכן את הסכם אי התקיפה של ברית המועצות מול יפן. למעשה, הוא לא רצה לתת לגיטימציה לצ'אנג קאי שק מול הכוחות הקומוניסטיים שפעלו בסין. צ'אנג קאי שק זעם כאשר לא הוזמן לרוב הוועידות של מנהיגי בעלות הברית, למשל ועידת קזבלנקה, והוא הפעיל לחץ גדול על מנת להשתתף בוועידת טהרן. הוא הושפל קשות בשל החרמתו מצד סטלין, אך נאלץ בלית ברירה לשאת את ההשפלה. בשל החרמת המנהיג הסיני, קבעו האמריקנים והבריטים להיפגש עמו במיני ועידה, בסמיכות לוועידת טהרן, והוחלט כי ועידה זו תתקיים בקהיר, יומיים קודם לכינוס הוועידה בטהרן. רוזוולט נשא את עיניו אל העולם שלאחר המלחמה, עולם שבו ראה את סין הגדולה כאחת המדינות שיובילו את ארגון האומות המאוחדות. הרעיון לא היה אהוד על הבריטים, שכן היה ברור להם כי סין תרצה להשתלט על שטחים רבים שהיו בידי האירופאים. גם הסובייטים, שכבשו שטחים בצפון סין, לא רצו לוותר. בנובמבר יצא צ'רצ'יל למסע הארוך והממושך, כאשר הוא חש ברע וכועס יותר מאי פעם. אשתו, קלמנטין, כתבה לו מכתב ארוך שבו כתבה: "אל תכעס יקירי. אני זוכרת שפעם אמרת כי הדבר הגרוע ביותר בבעלות ברית הוא שאין לך בעלות ברית". משהגיע למצרים ונפגש עם רוזוולט, שוב נפל האנגלי בקסמיו של האמריקני, והפטיר לבתו "אני אוהב את האיש הזה".

ועידת קהיר נערכה במצרים בשבוע הרביעי של חודש נובמבר 1943, בהשתתפות רוזוולט, צ'רצ'יל וצ'אנג קאי שק. הפגישה התקיימה בביתו של השגריר האמריקני במצרים, לא הרחק מהפירמידות. אשתו של המנהיג הסיני התחנכה בארצות הברית, ומדי פעם תיקנה את המתורגמן והציעה עצות לבעלה. שאר הנוכחים הוקסמו ממנה. בוועידה שוחחו הצדדים בעיקר על הערכות בעלות הברית כנגד יפן, ובמצב הרצוי באסיה לאחר המלחמה. החלטות הוועידה פורסמו בהצהרת קהיר, כשבה נאמר כי כל הטריטוריות שכבשה יפן, מאז מלחמת העולם הראשונה, ישוחררו, כולל קוריאה, שתהפוך למדינה חופשית. צ'אנג קאי שק הודה למארחיו וטס חזרה למלחמתו בכובש היפני ובסינים הקומוניסטים.

[מוזיקת רקע]

מקהיר המשיכו רוזוולט וצ'רצ'יל בטיסה ישירות לטהרן, שם פגשו את סטלין בבניין השגרירות הסובייטית. צ'רצ'יל נפגש עם סטלין שנה קודם לכן, אולם לרוזוולט הייתה זו פגישה ראשונה פנים אל פנים עם סטלין. המשותף לשלושתם היה העשן שהפריחו. סטלין עישן מקטרת, רוזוולט סיגריות וצ'רצ'יל סיגר עבה. האיראנים ניתקו את איראן מהעולם החיצון למשך ימי הוועידה. הם סגרו את כל גבולות המדינה, השתיקו את תחנות הרדיו, הפסיקו את כל תנועת המשאיות בכבישים, חוץ מהובלת מזון, עיכבו את כל המברקים לחו"ל, ולא איפשרו למטוסים או רכבות לנוע. מאות אוהלים צצו באזור השגרירויות, שאובטחו כל אחת על ידי רכבים משוריינים וחיילים חמושים. עוד לפני שהחלו הפגישות, זימן סטלין את מפקדי האן-קה-וה-דה, וביקש לדעת מה אמריקנים והבריטים אומרים בחדרי חדרים. הסובייטים הטמינו מיקרופונים זעירים בחדריהם, ומדי בוקר קיבל סטלין דיווח על מה שנאמר בכל משלחת ערב קודם לכן. סטלין ביקש לדעת לא רק את תוכן הדברים, אלא גם את הטון שבו הם דיברו. הוא שמח לשמוע כי רוזוולט העריץ אותו ולמד על חילוקי הדעות שבין הבריטים והאמריקנים שרצה לנצל לטובתו. משנפגשו שלושת המנהיגים, הם התיישבו לשולחן עם המתורגמנים שלהם ויועציהם הראשיים. צ'רצ'יל העניק לסטלין חרב שעליה נכתב "לאזרחי סטלינגרד בעלי לב הברזל. מתנה מהמלך ג'ורג' השישי, כאות מחווה מהעם הבריטי".

הקואליציה ביניהם שרדה בשל האינטרס המשותף בהבסת גרמניה הנאצית, אבל היו ביניהם חילוקי דעות עמוקים. הסובייטים הגיעו במטרה ברורה לגרום למערב לפתוח בחזית שנייה בצרפת, לאחר כמעט שנתיים של דחיות. הסובייטים גם רצו להשתלט על שטחים במזרח אירופה ומעבר לה. בריטניה רצתה להשאיר בידיה כמה שיותר שטחים, ולהמשיך לפתח את האימפריה הבריטית, תוך שהיא בולמת את הבולשביקים השנואים. רוזוולט רצה להביס את גרמניה ויפן ולמנוע מסטלין וצ'רצ'יל להשתלט על שטחים ועמים. הבריטים היו נחושים לקדם את ההעדפה שלהם לפעולות נוספות בים התיכון ולפלישה באזור הבלקן. רוזוולט חשש כי הבריטים לא ויתרו על שאיפותיהם הקולוניאליסטיות, ואמר לצ'רצ'יל כי הבריטים יצטרכו להסתגל לעולם חדש. רוזוולט תמך בעמדת סטלין לפלוש לצרפת, לאור הבטחת סטלין להצטרף ללחימה כנגד יפן לאחר המלחמה מול גרמניה.

השלושה לא בטחו זה בזה, וניסו להבין את הכוונות הנסתרות מאחורי כל משפט, רעיון או הצעה. לעתים היה נדמה כי רוזוולט סומך יותר על סטלין מאשר על צ'רצ'יל. באחת מארוחות הערב, החל סטלין להתנגח בצ'רצ'יל ללא הפסקה. הוא דרש לדעת מדוע רצה ללחום נגד הקומוניסטים אבל היסס להלחם בפשיסטים. הוא דרש לדעת כמה דיוויזיות בריטיות נלחמו בגרמנים, ומדוע הבריטים חששו לגייס שני מיליון חיילים הודים. סטלין גם הודיע כי לאחר המלחמה רצוי להוציא להורג 50,000 קצינים גרמניים. צ'רצ'יל נחרד. "לא אתן ידי לרצח בדם קר!", הוא קרא. רוזוולט רצה לכבות את הלהבות והתלוצץ ש-50,000 זה מוגזם, והציע לסגור על 49,000. צ'רצ'יל קם ממקומו ויצא מהחדר בזעם. סטלין מיהר בעקבותיו, חיבק אותו והבטיח לו שהוא רק התלוצץ. צ'רצ'יל חשב אחרת, אבל ידיו היו כבולות.

[מוזיקת רקע]

בסיום הוועידה החשובה התקבלו כמה החלטות משמעותיות. בראש ובראשונה, הסכמה חשאית על מבצע לפלישה לצרפת באמצע שנת 1944. סטלין הסכים לבצע מתקפה נרחבת במזרח אירופה בסמוך לתאריך הפלישה, כדי להפעיל לחץ דו כיווני על הגרמנים. כמו כן, הוסכם בוועידה כי לאחר שהמלחמה תסתיים תוכל ברית המועצות לכבוש את המדינות הבלטיות וחלקים מפולין, ועל גבולות פולין לנוע מערבה בכיוון גרמניה. המנהיגים קיבלו החלטה לתמוך במרשל יוסיפ ברוז טיטו, מנהיג הפרטיזנים ביוגוסלביה, מי שנחשב בעיני כל למורד הגדול ביותר בנאצים. הם גם החליטו לפנות לטורקיה, על מנת לשדלה להיכנס למלחמה לצד בעלות הברית, כנגד מדינות הציר במזרח אירופה. בפועל, טורקיה תכריז מלחמה על גרמניה ויפן רק כמה חודשים לפני סיום המלחמה. המנהיגים נפרדו בלחיצות ידיים ובתמונות משותפות, והחלו לעשות את הדרך הארוכה חזרה למדינתם. לרופאו אמר צ'רצ'יל, כי הוא חושש שסטלין יהיה גרוע מהיטלר, והבריטים לא יוכלו לעשות נגדו דבר.

[מוזיקת סיום]

בתחילת חודש דצמבר 1943 הפציצו בעלות הברית את עיר הבירה הגרמנית ברלין. כ-230 אנשי צוות אוויר בריטים נספו בהתקפה, וכ-150 ברלינאים, והנזק היה עצום. יום למחרת, הופצצה העיר לייפציג. גבלס כתב ביומנו "כמעט כל הבניינים הציבוריים, התיאטראות, האוניברסיטה, בית המשפט העליון, מוזיאונים, נהרסו לחלוטין או נפגעו קשות".

שנת 1944 עמדה עתה בפתח. כולם רצו להאמין שבעוד מספר חודשים המלחמה תגיע לסיומה. במזרח אירופה נלחמו הגרמנים מול הסובייטים, באיטליה מול בעלות הברית, והם אף ציפו לפלישה בחופיה המערביים של צרפת, לשם החלו לשלוח עתודות של כוחות רגלים ושריון. אבל הגרמנים, ובעיקר היטלר, לא התכוונו להיכנע. הם המשיכו להחזיק בשדות תעופה במזרח התיכון, בכרתים וברודוס, ומשם יצאו להפצצות וטיבעו ספינות של בעלות הברית. הם המשיכו לייצר טנקים קטלניים, בנו מטוסי סילון חדשים ומפציצים, תותחים וטילים. הם שיפרו את הצוללות שלהם והכשירו חיילים רבים, שחלקם היו ילדים צעירים בני 16. רבים רצו לראות את המלחמה באה לקיצה, אבל היטלר גמר אומר להילחם עד הסוף.

[מוזיקת סיום מתגברת]

פרק 20 - תהפוכות, פגישות וצוללות.

מחקר, כתיבה ועריכה - שלומי הס ויובל מלחי.

מפיק ראשי - רני שחר.

עריכת לשון - דינה בר-מנחם.

עריכת סאונד - "סופה סטודיו".

אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר.

שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".

הפקה - "קטעים בהיסטוריה".

נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".

ג'ינגל: "חינוכית".