מלחמת העולם השנייה - פרק 21 - מדינות הציר הולכות לאחור

הפרטיזנים של טיטו, פרטיזנים סובייטים, השרנהורסט, מסילת הרכבת בורמה-תאילנד, מתקפת האביב הסובייטית וסוף מצור לנינגרד, כיבוש אנציו וקרב מונטה קסינו.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/12/2017.

ג'ינגל: "חינוכית".

[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]

Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”

General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”

Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”

[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.

פרק 21 - מדינות הציר הולכות לאחור.

[מוזיקה רקע]

לכיבושי גרמניה ומדינות הציר במהלך מלחמת העולם השנייה, נקרה התנגדות כמעט בכל מדינה שהשתתפה במלחמה, בצורה זאת או אחרת. יש שהחביאו טייסים שמטוסם הופל, יש שחילקו חומרי תעמולה כנגד הנאצים, בעוד אחרים נלחמו בקרבות של ממש כנגד מדינות הציר. לרוב, נקראו תנועות ההתנגדות במלחמה "פרטיזנים", בעוד בצרפת נקראה תנועת ההתנגדות "הרזיסטנס".

מקור המילה פרטיזן הוא "Parti" מצרפתית. באנגלית המילה הפכה ל-"Party" - מפלגה או תנועה. במלחמת העולם השנייה, אלו שהתנגדו לנאצים, נקראו פרטיזנים, לוחמים בצבא לא סדיר שפעלו נגד כוחות כיבוש. משהחלו לצוץ תנועות ההתנגדות ברחבי אירופה, הקימו הבריטים והאמריקנים משרדים מיוחדים כדי לתמוך בהם, ולעודדם לבצע מעשי חבלה ואיסוף מודיעין עבור בעלות הברית. כדי לתקשר עם הקבוצות הללו, נשלחו סוכנים מיוחדים של בעלות הברית לגוב האריות. גם בארץ ישראל אורגנו קבוצות שכאלה, על סמך היכרותם של עולים חדשים עם ארצות מוצאם. עשרות צנחנים הוכשרו בארץ ישראל למשימה, ורבים מהם נספו במאמציהם לספק לבעלות הברית מידע חיוני.

במדינות ההרריות היו תנועות התנגדות בטוחות יותר, כיוון שהתחבאו מהגרמנים ביתר קלות. בהולנד ובדנמרק, שתי מדינות שטוחות למדי, היה קשה לתנועות ההתנגדות לפעול ולמצוא מחסה בהרים או ביערות מבודדים. למרות הסכנה, ככל שהלכה המלחמה והתארכה, עזרו רבים מהתושבים המקומיים לתנועות ההתנגדות, אף על פי שידעו מה העונש הצפוי להם באם ייתפסו. הגרמנים ניסו להחדיר סוכנים לארגוני ההתנגדות, ואף הצליחו לתפוס תאים שלמים בעזרת הסוכנים הללו. התנועות לא היו אחידות, בדרך כלל לא שיתפו פעולה ביניהן, ולעתים אף לחמו זו נגד זו.

תנועת ההתנגדות הגדולה ביותר במלחמה הייתה ביוגוסלביה.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

יוגוסלביה קיבלה עצמאות בשנת 1918, לאחר נפילת האימפריה האוסטרו-הונגרית. אוכלוסייתה הייתה תערובת של לאומים ודתות שונים שהיו חשדנים זה כלפי זה. אך משנכבשה יוגוסלביה על ידי הגרמנים והאיטלקים, קמו תנועות התנגדות רבות בבלקן שלחמו יחדיו כגוף אחד. בקרואטיה עלתה לשלטון בעזרת הנאצים ה"אוסטאשה" - תנועה קרואטית לאומנית שדגלה בעצמאות קרואטית והייתה אנטי סרבית ואנטישמית. חבריה שאפו לנקות את המדינה משני מיליון הסרבים שחיו בה. לעזרתם של הסרבים באו גם הפרטיזנים הקומוניסטים של טיטו, וגם הצ'טניקים של שר המלחמה היוגוסלבי דראז'ה מיהאילוביץ'. בתחילה היו מיהאילוביץ' והצ'טניקים הנציגים הרשמיים של הממשלה הגולה, הסמכות העליונה ביוגוסלביה. ארצות הברית ובריטניה, שהכירו בממשלה הגולה של מלך יוגוסלביה, תמכו בתחילה במיהאילוביץ', שכמעט כל חברי ארגונו היו סרבים.

[מוזיקת רקע]

יוסיפ ברוז, ש-כונה טיטו, נולד לאב קרואטי ואם סלובנית באימפריה האוסטרו-הונגרית ששלטה על שני העמים ושטחם. טיטו גדל אצל סבו בסלובניה ולאחר לימודיו עבר לעבוד בקרואטיה. הוא לחם במלחמת העולם הראשונה, נפל בשבי הרוסי והצטרף לצבא האדום. הוא אימץ את הקומוניזם כדרך חיים וטיפס במעלה המפלגה הקומוניסטית ביוגוסלביה.

לאחר שפלשו הגרמנים ליוגוסלביה, קראה המפלגה לחבריה להתנגד בכל דרך אפשרית לכיבוש הנאצי. הבריטים לא ששו לתמוך בטיטו הקומוניסט, ושאפו להושיט יד למיהאילוביץ' והצ'טניקים. פירוש המילה "צ'טניק" היא קבוצת חיילים. לאחר שמיהאילוביץ' הצטרף לכוח הכובש כדי להילחם בטיטו, עזבו אותו היהודים שלחמו למענו, ומיהאילוביץ' אף החל לעזור לאיטלקים כנגד הפרטיזנים של טיטו. רבים מצבאו של מיהאילוביץ' לא אהבו את חבירתו למדינות הציר, ועברו לצידו של טיטו. במהלך המלחמה מנו הצ'טניקים כ-50,000 קרואטים ומוסלמים - חיילים ואזרחים גם יחד.

הפרטיזנים של טיטו היו מאוחדים ברעיון הקומוניסטי ובהתנגדות לגרמנים. ביניהם היו קרואטים, סרבים, מונטנגרים, בוסנים, סלובנים ויהודים. חייהם היו חיים קשים של הליכות ממושכות בהרים, נדודים באופן קבוע והסתגלות למזון מועט. בניגוד לצ'טניקים, בכוחותיו של טיטו שירתו גם נשים ובמספרים גדולים, אך טיטו אסר על יחסים אישיים בין החיילים לחיילות. המשמעת הקפדנית בארגון נשמרה לאורך המלחמה, וכמות הפרטיזנים הלכה וגדלה. סוכנים של בעלות הברית תיארו את צבאו של טיטו כצבא של ממש, מאורגן וממושמע, בעוד הכוחות הצ'טניקים היו איכרים שגויסו למשימות קטנות ונקודתיות. מטרתם הסופית של שני הארגונים הללו הייתה לתפוס את השלטון במדינה לאחר המלחמה.

הפרטיזנים של טיטו לכדו קבוצות קטנות של גרמנים ולקחו את נשקם. לאחר מכן, השתלטו על מחסני נשק גדולים ואט אט הפכו לסוג של צבא בלתי מאורגן. טיטו סיפר: "אפשר היה לדעת מי טירון על ידי בגדיו הכפריים או העירוניים. שבוע או שבועיים לאחר מכן הוא היה יכול לחבוש כובע גרמני, מעיל איטלקי, מכנסיים של האוסטאשה והנעליים הבלויות איתם הגיע. הדבר היחיד שהיה לנו במשותף הוא הכוכב האדום שנתפר על כובעי הפרטיזנים".

לאחר שהשתלטו על נשק רב וצברו ניסיון, החלו הפרטיזנים לחסל דיוויזיות גרמניות שלמות ולנצח את האיטלקים בקרבות בבלקן. הם שיחררו יהודים ממחנות הסגר, ואלה, בתמורה, הצטרפו לכוחותיו של טיטו. היהודים ראו בטיטו מושיע, ורבים מהם עלו לדרגות בכירות בארגונו. תשעה צנחנים מארץ ישראל נשלחו לשמש כאלחוטנים במפקדתו, ורופאים הגיעו כדי לעזור לכוחותיו. אחד מהם, הדוקטור ישראל מהרי"ק, צנח מספר פעמים ליוגוסלביה הכבושה, כדי לטפל בחיילי טיטו הפצועים וסיכן את חייו לא מעט במהלך המלחמה. בסופה, עוטר במדליה על פועלו.

למרות שטיטו והפרטיזנים פגעו קשות בגרמנים ובאוסטאשה הקרואטית, על ידי פשיטות ופעולות גרילה, הם שנאו שנאת מוות את הצ'טניקים. טיטו אף ניהל משא ומתן סודי עם הגרמנים על הפסקת אש, כדי שיוכל להתרכז במאבקו מולם.

באביב 1943 החלו בעלות הברית להיעזר בטיטו במקום במיהאילוביץ'. צ'רצ'יל קרא את דוחות האולטרה, והבין כי הגרמנים פוחדים הרבה יותר מהפרטיזנים מאשר מהצ'טניקים. בתחילת 1944 הוא העביר באופן רשמי את תמיכתה של בריטניה לטיטו, ובעלות הברית החלו לשלוח לו נשק וציוד.

בעוד כוחותיו של מיהאילוביץ' קיבלו לידם 27 טון של ציוד, קיבלו הפרטיזנים למעלה מ-5,000 טון. את רוב הנשק שקיבל טיטו מבעלות הברית, הוא הפעיל כנגד הצ'טניקים, ולא כנגד הגרמנים.

הפרטיזנים כבשו כפרים וחיו מתבואת המקומיים, למורת רוחם של האיכרים העניים. שני הצדדים הפכו לכוחות אכזריים שלא בחלו בשום אמצעים. טיטו לא סמך במאת האחוזים על בעלות הברית, כיוון שהמשיכו לשמור על קשר עם מיהאילוביץ'. מצד אחר, הם סיפקו לו נשק ותחמושת שהרוסים לא רצו לספק.

בעת הקרבות של בעלות הברית מול האיטלקים, נלחמו בהם גם כוחותיו של טיטו, ששבו 10 אוגדות איטלקיות מוקטנות. לאחר כינוס טהראן החליטו בעלות הברית לתמוך בטיטו עד סופה של המלחמה. הצ'טניקים המשיכו לפעול לצד בעלות הברית וגם לצד הגרמנים, ובסתיו 1944 עזרו לחלץ מאות אנשי צוות אוויר של בעלות הברית שנפלו ביוגוסלביה. על הצלתם של אנשי צוות האוויר זכה מיהאילוביץ' לעיטור לגיון ההצטיינות האמריקני. כשנה לאחר המלחמה, הוא נתפס בידי הקומוניסטים. הוא נשפט ביוגוסלביה במשפט מתוקשר, נמצא אשם בבגידה ובפשעי מלחמה והוצא להורג.

במהלך הקרבות ביוגוסלביה נהרגו יותר ממיליון ו-200,000 אזרחים. רובם בעימותים אתניים, ולא בהתנגדות למדינות הציר. מעריכים כי האוסטאשה הקרואטית רצחה יותר מ-650,000 איש, רובם סרבים, בעוד אנשי טיטו רצחו כחצי מיליון איש - אנשי אוסטאשה, משתפי פעולה, מתנגדים לקומוניזם, צ'טניקים ותומכיהם.

[מוזיקת רקע]

למרות שיש חוקרים המפקפקים ביעילות הפרטיזנים ככוח חשוב, הפרטיזנים ריתקו כוחות גרמנים רבים ליוגוסלביה, כוחות שלא יכלו להילחם בחזית המזרחית או בחזית האיטלקית. הפרטיזנים מנו כ-800,000 איש לקראת סוף המלחמה. כוחו של טיטו היה אחד הארגונים היחידים שעזר ליהודים במהלך המלחמה.

כתב העיתון "דבר", שביקר ביוגוסלביה, כתב כי "אנשי טיטו עזרו ליהודים בכל מקום". על היהודים כתב טיטו כי "רושם חזק עשה עליי אומץ רוחם וכוח התנגדותם הכביר של האנשים האלה שעברו את כל מדורי הגיהנום". כ-3,000 יהודים שירתו בצבא הפרטיזנים של טיטו, וקרוב לחצי מהם נהרגו בקרבות. עשרה יהודים עוטרו לאחר המלחמה באות "גיבור לאומי", ויהודים רבים נשארו לצידו של טיטו ובצבא היוגוסלבי.

[מוזיקת רקע מתגברת ונחלשת]

אחת מהפרטיזנים הייתה לפה ראדיץ' שהצטרפה לשורות הפרטיזנים בגיל 16. בתחילה, רק עזרה לטפל בפצועים, אך עד מהרה הצטרפה לשורות הלוחמים. בפברואר 1943 נתפסה לפה ראדיץ' על ידי הנאצים, שהתעללו בה במשך ימים שלמים בניסיון לגלות מידע אודות מנהיגים קומוניסטים מקומיים ומקומות מסתור של הפרטיזנים. לאחר שסירבה להיכנע או לגלות פרטים אודות הפרטיזנים, היא הובאה לגרדום וחבל נכרך סביב צווארה. הגרמנים נתנו לה אפשרות אחרונה לגלות את מקום המסתור של חבריה, אך לפה צעקה: "לחיי המפלגה הקומוניסטית והפרטיזנים! לחמו אנשים למען חירותכם! אל תיכנעו לכוחות הרשע! אני אמות, אך אחרים יבואו לנקום את מותי".

במהלך המלחמה, נתגלו ביוגוסלביה לפה ראדיצ'ים רבים - בני נוער שלחמו לצד הפרטיזנים והקריבו את חייהם למען המלחמה בכובש הנאצי האכזר.

[מוזיקת רקע]

פרטיזנים סובייטים.

הסובייטים החלו לגייס פרטיזנים להילחם בגרמנים כבר בתחילת המלחמה, אך מספרם היה מועט והם לא פעלו באופן רציף. אך לאחר מספר מעשי זוועה ורציחות המוניות של אזרחים, החלו האזרחים הסובייטים להתנגד לגרמנים. הם קיבלו הוראות היישר ממוסקבה ומשירות המודיעין של האן-קה-וה-דה. פרטיזנים שבחרו להתנגד להוראות, נורו על ידי אנשי האן-קה-וה-דה, אך אלו שקיבלו את מרות מוסקבה צוידו במזון, בתרופות ובנשק, כולל טנקים וארטילריה.

הפרטיזנים ביצעו פעולות חבלה כנגד קווי הרכבת והכוחות הגרמניים, ואז ברחו ליערות או לאזורי אדמת ביצות, היכן שהגרמנים לא יכלו לרדוף אחריהם. הפרטיזנים שלטו באזורים נרחבים ומשנת 1943, עת התקרבה החזית אליהם, פוצצו הפרטיזנים הסובייטים עשרות גשרים, חיבלו בקווי תקשורת וביצעו מאות פעולות חבלה נרחבות. הגרמנים החלו לשטח ולכסח מאות מטרים סביב מסילות הרכבת, אך מעשי החבלה המשיכו.

משהגיעו הסובייטים לאזורים בהם היו פרטיזנים, הצטרפו רבים מהם לצבא האדום והמשיכו בלחימה כנגד הגרמנים. הצבא האדום סיפק לפרטיזנים מכשירי קשר ותיקשר איתם ביעילות. על אף שיתוף הפעולה בין הצבא הסובייטי לפרטיזנים, העדיפו הסובייטים להקריב חיי פרטיזנים כדי שיוכלו לשמור על אמינות גדודי המודיעין הגרמני. לעתים, הם שידרו הודעות לפרטיזנים שידעו שהמודיעין הגרמני קולט. הסובייטים רצו שגדודי המודיעין הגרמני לא יחשדו בכלום, מפני שבעת מבצעים גדולים היו הסובייטים מעבירים בקשר הודעות שווא, שהגרמנים קלטו.

בקיץ 1943 החלו הגרמנים בפעולות נרחבות כנגד הפרטיזנים הסובייטים. הם הפציצו עיירות שבהן שהו פרטיזנים, ולאחר מכן הגלו מאות אלפי אזרחים, תושבי הכפרים והעיירות שבחזית, למחנות עבודה, כדי שלא יוכלו לספק מחסה ומסתור לפרטיזנים בהרים וביערות. מעריכים כי כ-150,000 פרטיזנים לחמו בשטח ברית המועצות כנגד הגרמנים. כ-10% מהם היו יהודים, כולל יחידת הפרטיזנים על שם ז'וקוב, מחנה המשפחות בפיקודו של שלום זורין, יחידת הפרטיזנים שנמלטה מגטו מינסק והיחידה של האחים ביילסקי.

[מוזיקת רקע קצבית]

בחודש דצמבר 1941, לאחר שהוריהם נהרגו על ידי הגרמנים, נמלטו ליערות ארבעה אחים ממשפחת ביילסקי. האחים, שהיו בעל ניסיון צבאי בצבא הפולני, אספו למחנה שביער יהודים רבים, וכ-150 מהם ביצעו פעולות כנגד הגרמנים, באזור בלארוס של ימינו. במחנה של האחים ביילסקי היו בעלי מלאכה רבים שיצרו פריטים שהיו דרושים בידי הפרטיזנים. במחנה היה גם שוחט, בית חולים, סנדלר ואפילו בית כנסת. המחנה הפך לסוג של עיירה קטנה באמצע היער. הקבוצה של ביילסקי לעתים פשטה על כפרים והחרימה מזון ומצרכים. שמה הלך לפניה, ובמקומות רבים חששו ממנה. הקבוצה המשיכה לספק מחסה למשפחות רבות, והם היו אחת הקבוצות הבודדות שסיפקו מחסה גם לנשים ולילדים. הקבוצה נלחמה גם בבלארוסים רבים ששיתפו פעולה עם הנאצים, והיו אחראים לרצח יהודים. הגרמנים הכריזו פרס על ראשו של מנהיגה, טוביה ביילסקי, ויצאו למצוד אחריו. אך הוא וחבורתו נסוגו ליערות ומעולם לא נתפסו. ללוחמיו אמר טוביה ביילסקי: "אל תמהרו להילחם ולמות. אנחנו צריכים להציל נפשות. חשוב יותר להציל יהודים מלהרוג גרמנים".

כ-50 מחברי הקבוצה נהרגו בלחימה. הם הרגו קרוב ל-400 חיילי אויב. צעיר יהודי, שחברו נהרג במרד גטו ורשה, כתב שיר שהפך להמנון הפרטיזנים היהודים. השיר המקורי היה ביידיש, אך מילותיו בעברית ודאי מוכרות.

[מנגינת "שיר הפרטיזנים" בפסנתר]

"אַל נָא תֹּאמַר: "הִנֵּה דַּרְכִּי הָאַחֲרוֹנָה,

אֶת אוֹר הַיּוֹם הִסְתִּירוּ שְׁמֵי הָעֲנָנָה!"

זֶה יוֹם נִכְסַפְנוּ לוֹ עוֹד יַעַל וְיָבוֹא

וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!"

[מנגינת השיר ממשיכה להתנגן ברקע]

ה"שרנהורסט".

שנה לפני פריצת המלחמה, הושקה בגרמניה סיירת מערכה גרמנית בשם ה"שרנהורסט". ל"שרנהורסט" הייתה אחות תאומה שנקראה "גנייזנאו" ושתיהן כונו על ידי בעלות הברית "האחיות המכוערות". על ה"שרנהורסט", שהייתה קטנה יותר מאוניית מערכה בריטית, שירתו כ-2,000 מלחים. אורכה היה כ-235 מטרים, היא שוריינה ביותר משלושה וחצי מטרים של פלדה, וצוידה ביותר מ-60 תותחים מסוגים שונים ומשגרי טורפדו. מפלצת של ממש. בנוסף, היא נשאה מספר מטוסים אמפיביים שיכלו לנחות במים והועלו במנוף על הסיירת.

[מוזיקת רקע]

שתי האוניות גרמו לנזקים גדולים לבריטים, והטביעו עשרות ספינות, נושאת מטוסים, משחתות ואוניות סוחר רבות. ה"שרנהורסט" ספגה פגיעת טורפדו באחד הקרבות, אך למרות שאלפי טונות של מים חדרו אליה, היא לא טבעה.

בתחילת שנת 1941 הטביעו "האחיות" 22 ספינות בריטיות, ללא שספגו פגיעה אחת. הבריטים גילו היכן עוגנות שתי הספינות, ולמרות עשרות גיחות והפצצות, לא הצליחו להטביען. הגרמנים החלו להאמין כי הסיירת אינה ניתנת להטבעה.

בשנת 1942 הצליחו הבריטים לפגוע ב"גנייזנאו" ולהשביתה כליל. ה"שרנהורסט" נותרה עתה לבדה. היא המשיכה לפגוע בספינות רבות שעשו דרכן לברית המועצות, או שהיו בדרכן חזרה ולהטביען. בדצמבר 1943, יצאה ה"שרנהורסט" עם חמש משחתות בכיוון שיירה שכזאת. המשחתות הגרמניות התפרסו על שטח רב כדי לאסוף מודיעין על מספר ספינות הקרב הבריטיות שליוו את השיירה, וה"שרנהורסט" נשארה לבדה.

[מוזיקת רקע נפסקת]

הבריטים, שגילו אותה בעזרת המכ"מים המתקדמים שהיו ברשותם, החלו לירות עליה והשביתו לחלוטין את מכ"מ הספינה הגרמנית. הבריטים המשיכו לירות ולפגוע ב"שרנהורסט" וסגרו עליה ממספר כיוונים. בסביבות השעה שמונה בערב, ירו הבריטים טורפדו שפגע ב"שרנהורסט", והיא החלה לטבוע. הבריטים אספו מהמים כ-30 ניצולים, אך מחשש לצוללות גרמניות, או כנקמה על היחס הגרמני למלחים הבריטים, השאירו הבריטים את שאר המלחים במים הקפואים והסתלקו. ה"שרנהורסט" טבעה בים, ועמה כ-1,900 מלחיה.

וינסטון צ'רצ'יל חלה באותו הזמן, אך הוא סוף סוף התעודד מהחדשות הטובות.

[מוזיקת רקע שקטה]

מסילת הרכבת בורמה-תאילנד.

לאחר שכבשו היפנים את בורמה, הם היו בטוחים כי יצליחו להגיע להודו ולפלוש לשטחה. אם היה הדבר אכן מתרחש, הייתה יפן מקבלת גישה לכמות אדירה של משאבים, להם הייתה זקוקה כמו אוויר לנשימה. בנוסף, היה הדבר פוגע קשות באימפריה הבריטית, והיא הייתה נאלצת להסיט כוחות מחזיתות אחרות.

לאחר שהאמריקנים כבשו איים באוקיינוס השקט, הם הציבו באזור מטוסים רבים. המטוסים החלו להפציץ שיירות יפניות ימיות, והאספקה דרך הים לבורמה הפכה מסוכנת. היפנים החליטו לצאת למבצע רחב היקף ונועז. הם החלו לבנות מסילת רכבת יבשתית מבנגקוק בתאילנד ועד לרנגון בבורמה, כדי שיוכלו לשנע אספקה לכוחותיהם לכל אורך דרום-מזרח אסיה.

לצורך בניית מסילת רכבת בת יותר מ-400 קילומטרים בג'ונגלים, בהרים ומעל נהרות גועשים, העבידו היפנים יותר מ-300,000 שבויי מלחמה של בעלות הברית ופועלים אסיאתיים שהועסקו בכפייה. היפנים ראו בשבי דבר שלא היה בו כבוד, ולכן נהגו כמעט בכל שבויי המלחמה בברוטליות ובזלזול בחיי אדם.

הדרך הייתה רצופה במכשולים, ומסילת הרכבת הצריכה בנייה של כ-600 גשרים. בין הפועלים שבנו את מסילת הרכבת היו בריטים, אוסטרלים, הולנדים, אמריקנים, ניו זילנדים, מלאים, בורמזים, אינדונזים וסינגפורים. הם עבדו 12 עד 18 שעות, בחום כבד וסבלו מתת תזונה, ממחלות טרופיות ומתשישות.

הבנייה של מסילת הרכבת נמשכה קרוב לשנה וחצי, והייתה נתונה למתקפות חוזרות ונשנות של בעלות הברית. כשליש מהשבויים, 16,000 איש, וכשליש מהפועלים האסיאתיים, קרוב ל-100,000 איש, נהרגו במהלך בניית המסילה כתוצאה מהתנאים הקשים ומהדרך שבה התייחסו היפנים לפועלים. לאחר המלחמה, רק קטע אחד של כ-100 קילומטרים בתאילנד נשאר פעיל.

ג'ק קפלן, חייל יהודי שנשבה ועסק בעבודות הכפייה במשך שנים, סיפר "ראיתי במו עיניי הוצאות להורג של אסירים בעזרת ירי ועריפת ראשים. חזיתי גם במאות מעשי אלימות ועינויים, בלי כל סיבה נראית לעין. כשבויים חיינו בפחד תמידי, ללא מזון ראוי, מים, ביגוד, מיטה, תרופות וכולי וכולי… הוכרחנו לעבוד שבעה ימים בשבוע, 12 שעות של עבדות, כל יום, על הגשר מעל הנהר קוואי ומסילת המוות. יכול אני להבטיח לכם, קינאנו באלו שמתו".

בשנות ה-90 של המאה ה-20, בעת שהקיסר היפני הגיע לביקור בבריטניה, שרף קפלן את הדגל היפני במהלך קבלת הפנים לקיסר. קפלן הוזמן לבקר ביפן מספר שנים לאחר מכן, התאהב באנשים, אך מעולם לא סלח לעם היפני על מעשיו במלחמה.

רב יהודי ספרדי מהולנד, בשם חיים נוסבאום, הפך גם הוא לשבוי מלחמה. לצד חיילים אחרים, הוא סבל מרעב, ממחלות ומהתנהגות ברוטלית של היפנים. למרות זאת, ניסה הרב לעודד את השבויים, מכל הדתות, לתת להם תקווה ומשהו להיאחז בו. שנים מאוחר יותר כתב ספר בשם "הרב על נהר קוואי". שבויים יהודים סיפרו כי הרב חיבר רבים מהם ולמרות שהיו מרקע שונה, בני מדינות שונות ודיברו בשפות שונות, הם חשו בתחושה חמימה של שייכות לאותה קהילה.

בשנות ה-50 של המאה הקודמת יצא לאקרנים הסרט "הגשר על נהר קוואי", שהפך לשובר קופות וזכה בשבעה פרסי אוסקר. הסרט היה מבוסס על ספר דמיוני לחלוטין. לדברי השבויים שצפו בסרט, הוא לא תיאר את המציאות הקשה שחוו השבויים במחנות, כפי שהייתה באמת.

כששחררו בעלות הברית את מחנות השבויים שבנו היפנים, הם נדהמו למצוא בהם שבויים מורעבים שעברו עינויים פיזיים ומנטליים. הם היו רזים בצורה מחרידה, עצמותיהם בלטו ותמונותיהם מזכירות את משוחררי מחנות הריכוז. עשרות מפקדים יפנים הועמדו למשפט והוצאו להורג בעוון פשעי המלחמה המחרידים שביצעו בבורמה.

[מוזיקת רקע]

מתקפת האביב הסובייטית וסוף מצור לנינגרד.

בתחילת שנת 1944, למרות הפסדים בקרבות בחזיתות שונות, היה הצבא הגרמני עדיין גדול מאוד ושירתו בו קרוב ל-10 מיליון חיילים. רבים מהם היו צעירים שגויסו זה מכבר וטרם רכשו ניסיון קרבי. בחזית המזרחית שירתו כשני מיליון וחצי חיילים גרמנים ועוד כ-700,000 חיילים ממדינות הציר. חיל האוויר הגרמני בחזית המזרחית היה קטן יחסית לאותו חיל אוויר רק שנתיים קודם לכן, כיוון שמטוסיהם הוסטו לחזית האיטלקית ולגרמניה, בשעה שהיא הופצצה על ידי מטוסי בעלות הברית.

בצבא האדום לעומת זאת, שירתו כשישה מיליון וחצי איש, והם נהנו מיתרון מספרי גם בכמות הטנקים, הארטילריה והמטוסים. הצבא האדום איבד גם הוא מיליוני לוחמים במהלך השנתיים וחצי הראשונות של המלחמה, עד לינואר 1944. למרות זאת, המומנטום המספרי היה בידי הסובייטים והם שאפו לנצלו.

לאחר נסיגתם של הגרמנים מערבה מפני הצבא האדום, הם התמקמו לאורך חזית ארוכה בשטח אוקראינה, והקימו בה עמדות מבוצרות שמהן יכלו לבלום את הסובייטים המתקדמים. בדרום החזית, דרומית לעיר קייב, שכנה העיר חרסון, מושבה יוונית שנים קודם לכן. במהלך המתקפות הסובייטיות נוצר כיס גרמני באזור העיר, שהסובייטים רצו להקיף ולנטרל. הגנרל מאנשטיין זיהה את הסכנה וטס ל"מאורת הזאב" בצפון פולין, מפקדתו של הוורמאכט ושל היטלר. מאנשטיין ביקש מהיטלר להסיג את הכוחות מערבה, אך היטלר סירב. מאנשטיין ביקש לשוחח עמו ביחידות ודרש כי היטלר ימסור לידיו את הפיקוד בחזית המזרחית. היטלר זעם והפסיק את הפגישה ביניהם. מאנשטיין נשלח לחזית המזרחית לבצע את שפקד עליו היטלר.

הסובייטים התמקמו מצפון לכוח הגרמני ומדרומו. הם שאפו לבצע פעם נוספת את אותו כיתור מוצלח, כפי שעשו בסטלינגרד.

בסוף חודש ינואר 1944 פרצו הסובייטים קדימה, הפתיעו את הגרמנים והצליחו לכתר כ-60 עד 100 אלף חיילים גרמנים. הכיתור לא היה מושלם, ויחידות רגלים נאלצו להגיע למקומות שהיו קשים לנסיעה, ולהשלים את טבעת הכיתור. מאנשטיין ידע שעליו להגיב במהירות, ומבעוד מועד הוא הכין שמונה דיוויזיות פאנצר גרמניות שמנו כ-1,000 טנקים. מאנשטיין רצה לחלץ את הכוחות, אך היטלר פקד עליו לחבור אליהם ולכבוש מחדש את קייב. לא היה קשר בין ההוראות של היטלר למצב בשטח, אך מאנשטיין החליט לחבור אל הכוחות ויחדיו להנחית מהלומה על הסובייטים, ואולי אף לכתר יחידות סובייטיות בעצמו.

בארבעה בפברואר החלו הגרמנים במתקפה, אך מזג האוויר שהחל להתחמם הפך את הדרכים לבוציות אף יותר משהיו, וציוד הכרחי, כמו גשרים ניידים, לא היו זמינים לגרמנים. הגרמנים ויתרו על המתקפה ובמאמצים החלו לשחרר את הכוח הגרמני שהיה לכוד בטבעת הכיתור. עד מהרה החלו הגרמנים, שמחוץ לטבעת ומבפנים, לתקוף את הכוחות הסובייטיים.

בכל אותה עת, בתעוזה רבה ומול אש נ"מ כבדה, הצניח חיל האוויר הגרמני חבילות אספקה ואף נחת באזור המכותר, כדי לחלץ פצועים ולספק אלפי טונות של דלק, תחמושת ומזון לכוחות הנצורים. המטוסים הגרמנים ספגו אש מהקרקע ורבים מהם הופלו. למרות זאת, הצליחה הרכבת האווירית הגרמנית לספק יותר מ-100 טון אספקה ביום, ושמרה על כוחם של הנצורים. הסובייטים הלכו וסגרו על הכוח במהלך חודש פברואר. הם תכננו להנחית מהלומה ניצחת על הגרמנים.

ב-19 בפברואר, יום אחד בלבד לפני המתקפה הסובייטית המתוכננת, החלו הגרמנים לנסות לפרוץ החוצה. רוב כלי הרכב המשוריינים של הגרמנים לא פעלו או הושמדו, ובשל כך רובם נעו רגלית. במהלך הלילה הם הצליחו להתקדם והגיעו עד לנהר, שם חצו אותו רבים מהם והגיעו לצד השני.

[מוזיקת רקע]

מצב הדרכים הבוציות לא איפשר לסובייטים להעביר לאזור יחידות חי"ר או כלי רכב ממונעים, ועשרות אלפי חיילים גרמנים חברו לכוח הגרמני בצד השני של הנהר. כ-20,000 חיילים לא הספיקו לעבור את הנהר, והם נהרגו תוך ימים ספורים בידי הסובייטים.

למרות שעשרות אלפי גרמנים הצליחו להימלט, הם נמלטו ללא כלי רכבם המשוריינים, ורבים כבר לא היו בכושר לחימה. דיוויזיות גרמניות שלמות רותקו לאזור וגם הן איבדו כלי רכב וחיילים. היה ברור כי הסובייטים עברו ממצב של מגננה למצב מתקפה, והם החלו ליזום מבצעים גדולים כדי להביא להשמדתם של כמה שיותר טנקים וחיילים גרמנים.

למרות שעשרות אלפי חיילים גרמנים נחלצו מהמצור, קרא אליו היטלר את מאנשטיין ומפקדים אחרים בחזית המזרחית, ופיטר אותם מתפקידם. הוא זעם כי במקום לכבוש את קייב, הם נסוגו מערבה, והחליפם במפקדים אחרים.

בתחילת שנת 1944 העבירו הסובייטים מאות טנקים ועשרות אלפי חיילים לחזית לנינגרד, וכל זאת בחשאי. באמצע חודש ינואר פתחו הסובייטים בהרעשה כבדה על הקווים הגרמניים, בעזרת יותר מ-20,000 תותחים ו-1,500 משגרי רקטות או קטיושות. בתוך שעה וחצי ירו הסובייטים כ-220,000 פגזים שזעזעו את הבניינים בלנינגרד. הסובייטים החלו לנוע אל עבר העמדות הגרמניות ולדחוק אותם לאחור. עד מהרה החלו הגרמנים לנוע מערבה, וטווח התותחים שלהם כבר לא הגיע ללנינגרד.

בסוף חודש ינואר, לאחר 880 ימים רצופים, הוסר סופית המצור על לנינגרד, והסובייטים נעו בעקבות הגרמנים ויחידות ה-SS החמושות שגויסו מבלגיה, מהולנד ומסקנדינביה.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

בתחילת שנת 1944 שמע היטלר מהמודיעין הגרמני כי שליט הונגריה פנה לבעלות הברית כדי לדון עמם על הסכם שלום. היטלר זעם וציווה לכבוש את הונגריה ואת בודפשט בירתה. כאשר נכנסו חיילי הוורמאכט להונגריה, באמצע חודש מרץ 1944, הם שמו את שליט הונגריה, הורטי, תחת מעצר בית והחלו לחפש אחר יהודי המדינה שלא נשלחו עד כה למחנות ריכוז והשמדה. הגרמנים הכריחו את יהודי הונגריה ללבוש טלאי צהוב, שלא היו מחויבים בו עד כה, וריכזו בגטאות זמניים כחצי מיליון מיהודי המדינה שהתגוררו מחוץ לבודפשט.

[מוזיקת רקע שקטה]

הצנחנית הארץ ישראלית חנה סנש הייתה בת 22 כאשר נשלחה להונגריה כדי לדווח על פעולות הגרמנים. סנש צנחה עם קבוצת צנחנים בגבול קרואטיה-הונגריה וחדרה להונגריה. היא נתפסה כמעט מיד ונחקרה בעינויים קשים. מספר חודשים לאחר מכן, הוצאה להורג.

באביב, עם התקדמות הסובייטים לעבר הונגריה, החלו הגרמנים לשלוח את היהודים ששהו בגטאות בערי הספר לאושוויץ, ובתוך שבועות ספורים נשלחו כ-450,000 יהודים למחנות השמדה.

עד חודש יולי 1944 לא נותרו יהודים בהונגריה מחוץ לבירה בודפשט.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

כיבוש אנציו וקרב מונטה קאסינו.

לאחר שנחתו כוחות בעלות הברית באיטליה, הם החלו להתקדם צפונה, האמריקנים במערב והבריטים במזרח. הגרמנים הקימו קווים לרוחב איטליה, ואלו נקראו "קווי החורף". ביניהם היה קו מרכזי אחד בשם "קו גוסטב". הקווים תוכננו כך שהעמדות הגרמניות מוקמו סמוך לנהרות רחבים או על פסגות הרים, ומהם ירו הגרמנים ולא איפשרו לבעלות הברית להתקדם צפונה.

בעלות הברית, שתכננו לכבוש את רומא תוך מספר שבועות מרגע נחיתתם באיטליה, התבדו ונאלצו להשלים עם המציאות הכואבת.

בתחילת שנת 1944 הועברו מפקדים רבים מטעם בעלות הברית מהחזית האיטלקית לאירופה, כדי לתכנן את הפלישה לצרפת. מזג האוויר באיטליה הפך קר ומושלג, והתקדמות בעלות הברית נעצרה כמעט לחלוטין. החיילים שנלחמו באיטליה כבר חצי שנה היו עייפים ומותשים. חלקם היו מרושלים, לא מגולחים, מדיהם מלוכלכים ונעליהם מפורקות. גם הבריטים, שהתקדמו בצד המזרחי של איטליה, לא הצליחו להבקיע את קווי החורף הגרמניים, וסבלו גם הם ממזג אוויר קר וממחסור באספקה כתוצאה מההפצצות האמיצות של הלופטוואפה על נמלים בדרום איטליה.

[מוזיקת רקע]

באיטליה עצמה הורגש מחסור במזון. הנשים שנותרו מאחור ניסו לפרנס את משפחותיהם, ועד מהרה זנות הפכה נרחבת במדינה. במקרים מסוימים הציעו נשים את עצמן תמורת כמה סיגריות או קופסת שימורים. כ-10% מחיילי בעלות הברית לקו במחלות מין מדבקות, ועד מהרה נאלצה המשטרה הצבאית להתערב ולחפש אנשי צבא בבתי זונות. רבים מאנשי המשטרה הצבאית לא מיהרו לצאת מבתי הזונות שמצאו.

הסחורה הרבה שהגיעה לנמלי איטליה יצרה שוק שחור בסחורה גנובה, בעיקר. כיוון שהיה מחסור גדול מאוד במלח לא ניתן היה לשחוט חיות ולשמר את בשרן. תת התזונה הייתה גורם מרכזי להחלשת המערכת החיסונית, והיא הביאה להתפרצויות מחלות רבות. האמריקנים נאלצו לרסס את תושבי נאפולי ב-DDT כדי לחסל כינים שדבקו בתושבי העיר והפיצו את המחלות.

צ'רצ'יל החלים מדלקת ריאות חמורה שפקדה אותו ורצה לעקוף את הקו הגרמני ולהנחית כוחות בעורף האויב, צפונית ל"קו גוסטב". המפקדים הבכירים, שהתנגדו לתוכנית בתחילה, כבר היו באירופה, וצ'רצ'יל הצליח לשכנע את מפקדי הכוחות האמריקנים לבצע את תוכניתו. מפקדים רבים לא אהבו את התערבותו של צ'רצ'יל במבצעים צבאיים. רמטכ"ל בריטניה, אלן ברוק, כתב ביומנו כי "צ'רצ'יל הוא במצב מסוכן, לגמרי לא יציב, ואלוהים יודע כיצד נסיים את המלחמה אם הדבר יימשך".

לאחר בחינת החופים שמעבר לקווי הגרמנים, הוחלט לנחות בעיירת החוף אנציו, כ-50 קילומטרים דרומית לרומא. הגנרל האמריקני קלארק תכנן לנחות בחופים, לנתק את קווי התקשורת הגרמנית ולכבוש את רומא. מספר ימים לפני הנחיתה באנציו התקדמו כוחות בעלות הברית צפונה, אך היה עליהם לעבור מעל נהרות הראפידו והגרגליאנו [כך במקור] הרחבים.

הגרמנים מיקשו את גדות הנהרות והכינו עמדות ממוגנות בצד השני, ואלו חלשו על הנהרות. הם הצליחו להנחית אש ארטילרית כבדה ולגרום לאלפי אבדות לבעלות הברית שנסוגו לאחור. את הפצועים היה קשה מאוד לחלץ, ורבים נשארו על גדות הנהר במשך שעות ארוכות עד שזכו לטיפול רפואי.

[מוזיקת רקע]

כדי להצליח להגיע לרומא היה על הכוחות לחצות את הנהרות האיטלקיים הרחבים. על הכוחות היה לנוע בין ההרים ודרך העמקים לירי וראפידו. מעל הכניסה לשני העמקים הללו, שכנה גבעה בגובה של כ-500 מטרים, ועליה עיירה בשם מונטה קאסינו. שמה של העיירה נגזר משמה הרומאי, קסינו ההררית. העיירה הפכה לסמל איטלקי לאחר שנפוליאון וחייליו טיפסו במעלה הגבעה והרסו את העיר. הגרמנים, ששלטו על הכניסה לעמקים, לא איפשרו לכוחות בעלות הברית לנוע דרכם צפונה. בסוף ינואר 1944 עלו דיוויזיות של בעלות הברית על אוניות ונחתו בחוף אנציו. מעל אנציו התנוססו רכסי הרים גבוהים ורצועת החוף הייתה צרה.

לאחר שנחתו בהפתעה על החוף, לא המשיכו הכוחות להתקדם ובמקום זאת קבעו בסיסים במדרוני הרכסים. הגרמנים שהופתעו, החישו למקום תגבורת. לאחר מספר ימים ניסו בעלות הברית לפרוץ החוצה ולהתקדם במעלה הרכסים, אך נבלמו שוב ושוב על ידי הגרמנים ונהדפו לאחור.

בחודש פברואר תקפו מטוסי בעלות הברית מנזר עתיק על רכס מונטה קאסינו, מפני שהאמינו כי הגרמנים יורים עליהם משם. הם הטילו יותר מ-1,000 טון של פצצות ופצצות תבערה על המנזר שהפך לגל אבנים.

שנים מאוחר יותר התברר כי הגרמנים לא השתמשו במנזר הרם, אך לאחר שנהרס בהפצצות בעלות הברית, החלו לעשות שימוש בהריסותיו ומשם לצלוף על הכוחות.

לקראת סוף חודש פברואר, היו כוחות בעלות הברית תקועים באיטליה. הם לא הצליחו להביא לפריצה באנציו, ונשארו באזור החוף. הם גם לא הצליחו להתגבר על קו ההגנה הגרמני בראש מונטה קאסינו, ולא הצליחו להתקרב לרומא.

למרות שכ-160,000 פגזים נורו, פי 10 מאלו שנורו על ידי הגרמנים, לא הצליחו בעלות הברית לחדור את קווי ההגנה הגרמניים. בעלות הברית החלו להפעיל כוחות נוספים ויחידות צפון אפריקאיות, ניו זילנדיות והודיות, אך גם הן לא הצליחו לכבוש את הגבעה. באנציו ניסו הגרמנים להדוף את האמריקנים לכיס קטן שיוכלו לכתר. בשבילים צרים נעו עשרות טנקים וארטילריה לכיוון החוף, אך האמריקנים שזיהו אותם, הפציצו את השיירה וכינו את הציר בה נעו "סמטת הבאולינג".

למרות הצלחות כאלו ואחרות ולמרות הפגזות בלתי פוסקות, לא הצליחו בעלות הברית להכניע את הגרמנים, לא באנציו ולא במונטה קאסינו.

באמצע חודש מרץ, אמנם הצליחו יחידות ניו זילנדיות ונפאליות להגיע קרוב מאוד לעיירה מונטה קאסינו, אך ספגו אבדות קשות ונסוגו מההר. בעלות הברית החלו להפציץ מהאוויר את הגרמנים ואת הדרכים צפונה, כדי שלא יוכלו לשנע את כוחותיהם.

בתחילת חודש מאי שוב יצאו בעלות הברית למבצע כנגד מונטה קאסינו. הפעם השתתפו במבצע חצי מיליון חיילים מ-10 אומות שונות. כוחות של פולנים, שחלקם שוחררו מסיביר כדי להקים יחידות לוחמות, הצליחו להגיע קרוב לעיירה. חיילים מרוקאים, ששירתו תחת פיקוד צרפתי, הצליחו לעבור בדרכים הרריות שנחשבו לבלתי עבירות, והצליחו גם הם להבקיע את הקווים הגרמניים. החיילים המרוקאים נעלו סנדלים על גרבי צמר, לבשו כפפות שאצבע ההדק נחתכה מהן, והתעטפו בגלביות מפוספסות. הם היו בעלי זקן, קסדה עגולה ופגיון. בעזרת הפגיונות נלחמו החיילים בקרבות פנים אל פנים, או שחתכו חלקי גוף של חיילים גרמנים למזכרת.

ב-18 במאי, חמישה חודשים לאחר שהחל הקרב על מונטה קאסינו, הונף דגל פולני על חורבות המנזר. בעקבות הקרבות נכתב שיר פולני בשם "הפרגים של מונטה קאסינו": 'הפרגים שתו דם פולני במקום טל, מעל הפרגים דילגו החיילים אל המוות, ולזעמם נשארו נאמנים'. השיר מסתיים בשורות 'והפרגים על מונטה קאסינו, למרות הדממה, יהיו אדומים יותר, בזכות הדם הפולני באדמה'.

לאחר שהובקעו הקווים, החלו הגרמנים לסגת לקו הגנתי צפוני יותר, אך הכוחות הצרפתיים והמרוקאים של הגנרל ז'ואן המשיכו לרדוף אחריהם, והגרמנים נאלצו לתגבר את כוחותיהם בעזרת יחידות מקו החוף באנציו.

[מוזיקת רקע]

הכוחות באנציו, שתוגברו בחשאי, החלו פורצים את קווי ההגנה של הגרמנים, לאחר ששברו את המצור הגרמני בן ארבעת החודשים. הגרמנים החלו לסגת בכיוון צפון גם מאנציו. יומיים לאחר מכן, נפגשו כוחות בעלות הברית שעלו צפונה ואלו שהגיעו מקו החוף. עתה היה עליהם להסיג את הגרמנים הנסוגים ולהוציאם אל מחוץ למלחמה. הגנרל האמריקני קלארק חש עתה כי רומא במרחק נגיעה, והורה לכוחותיו לנוע בכיוון הבירה, במקום לרדוף אחר הדיוויזיות הגרמניות החבוטות.

קלארק היה נחוש להצטלם ברומא ראשון וחשש כי הבריטים יעשו זאת לפניו. הוא הורה למשטרה הצבאית האמריקנית שלא לאפשר לאף יחידה, חוץ מהאמריקנים, להיכנס לרומא.

הגרמנים הנסוגים הבינו כי לא יוכלו להחזיק ברומא מול כוח בעלות הברית, ובתחילת חודש יוני נסוגו מהעיר.

כותרת העיתון "דבר", ב-1 ביוני 1944, סיפרה כי בחזית איטליה נכבשו עוד כפרים בדרך לרומא. למחרת, הכותרת הכריזה כי הובקע המעוז הגרמני האחרון לפני רומא. ביום ראשון ה-4 ביוני, רומא שומעת את רעם תותחי הברית הגובר, וב-5 ביוני הכריזה כותרת העיתון כי רומא נפלה.

ההתרגשות בארץ הייתה גדולה, והמאמר המרכזי של העיתון "דבר" נכתב בצורה תנ"כית משהו: "רומא נפלה. הנה הולכת ומתקרבת תקוות הקץ. אפשר שעתה של ברלין קרובה יותר מאשר ניתן לשער. לא באפס יד יפלו האויב ומבצריו אחד אחרי אחד. בקרב אדירים יפולו. כבוד לנספים במערכה. אשרי המשחררים. ליבנו גא היום, כי בין המחנות הנכנסים היום לשערי רומא, גם אחינו, בני עמנו. ליבם דופק היום יחד עם ליבותינו אנו. רומא שוחררה. תקום גם יהודה".

[מוזיקת רקע]

ב-4 ביוני 1944 נכנסו כוחות בעלות הברית לרומא. העיר הייתה סמלית, מפני שהייתה חלק מציר רומא-ברלין, שעליו הכריז מוסוליני. המוני אנשים הציפו את הרחובות וקיבלו את האמריקנים בשמחה, בפרחים, בנפנוף מטפחות ובהתרגשות גדולה. אותה העיר שבה נשא מוסוליני את נאומיו הפשיסטיים, שבהם איים על כל אויבי איטליה, נפלה לידי בעלות הברית. למחרת הגיע לרומא מארק קלארק, ובמסיבת עיתונאים הכריז על רומא כעיר משוחררת. בנאום ברדיו הכריז רוזוולט כי עיר אחת מתוך שלוש נפלה. הוא גם הזהיר כי גרמניה עדיין לא עמדה ליפול, וכי המלחמה תימשך עוד זמן רב.

במהלך חמשת חודשי הקרבות במונטה קאסינו ובאנציו נהרגו אלפים ונפצעו עשרות אלפים. בשירם של ה"פינק פלויד", "כשהנמרים השתחררו", מספר סולן הלהקה רוג'ר ווטרס על קרבות החוף של אנציו, שם נהרג אביו.

[מוזיקת סיום]

בתחילת חודש יוני 1944 נסוגו הגרמנים מערבה בחזית המזרחית, תוך שהם נזהרים מכיתור סובייטי. הם הקימו בצפון איטליה קו הגנה נוסף בשם "הקו הגותי", 250 קילומטרים צפונית לרומא. הסובייטים דלקו אחר הגרמנים בעזרת עשרות אלפי טנקים, משאיות אמריקניות ומיליוני חיילים. באיטליה, כבשו בעלות הברית את רומא והחלו ללטוש עיניים צפונה למפגש נוסף עם הגרמנים. הבריטים שאפו להתקדם צפונה ולהשתלט על אזור הבלקן לפני שהסובייטים יגיעו לאזור.

האמריקנים, לעומתם, העדיפו להעביר דיוויזיות שלמות לצרפת. צ'רצ'יל כבר החל לראות את אירופה שלאחר המלחמה נשלטת בידי סטלין וברית המועצות, אך לא היה ביכולתו לעשות דבר בנידון, מה שהביא אותו לכדי זעם. הוא גם ידע כי הפלישה לצרפת הייתה נקודת המפנה במלחמה, וכי כל כוח נוסף שיהיה חלק מכוח הפלישה לצרפת, יגביר את הסיכוי לפלישה מוצלחת.

באוקיינוס השקט המשיכו האמריקנים לדלג מאי לאי ולהתקרב לפיליפינים וליפן. באותו הזמן החלו בעלות הברית לכנס כמות אדירה של ספינות, נחתות, טנקים וחיילים בנמליה הדרומיים של אנגליה. הם עמדו לנסות לחצות את תעלת למאנש ולפלוש לצרפת במקום שהגרמנים הכי פחות ציפו לו, בנורמנדי, המרוחקת כ-1,000 קילומטרים מברלין.

אביב 1944 עמד להביא עימו בשורות.

[מוזיקת סיום מתגברת]

פרק 21 - מדינות הציר הולכות לאחור.

מחקר, כתיבה ועריכה - קרני דינטי ויובל מלחי.

מפיק ראשי - רני שחר.

עריכת לשון - דינה בר-מנחם.

עריכת סאונד - "סופה סטודיו".

אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר.

שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".

הפקה - "קטעים בהיסטוריה".

נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".

ג'ינגל: "חינוכית".