כיבוש והכנעת ארצות השפלה, כיבוש צרפת (ה"בליצקריג") והפינוי מדנקירק.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/10/2017.
ג'ינגל: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי. פרק מספר 5 - בְּלִיצְקְרִיג במערב אירופה.
לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה ופולין, בסוף שנת 1939, ישב הצבא הצרפתי וחיכה לראות מה תעשה גרמניה. הצרפתים הסתמכו על קו הביצורים שבנו, בהשקעה כספית אדירה, קו מאז'ינו. שאר מדינות מערב אירופה לא דאגו יתר על המידה, מפני שהיו ניטרליות.
באפריל 1940 כבשו הגרמנים את דנמרק ונורווגיה תוך ימים ספורים. היה ברור כי הגרמנים אינם מתכוונים לעצור, וחודש לאחר מכן פלש הוורמאכט, הצבא הגרמני, אל ארצות השפלה - בלגיה והולנד, וגם לצרפת. באותו היום הוזמן וינסטון צ'רצ'יל אל מלך בריטניה, ג'ורג' השישי, שביקש ממנו להרכיב ממשלה חדשה. לאחר שכבשו את מזרח אירופה ואת צפונה, עמדו הנאצים להשתלט גם על מרכז אירופה, בצורה אלימה ומוחצת. יבשת שלמה הייתה בסכנה בלתי רגילה, והיא עדיין לא ידעה את זה.
[מוזיקת רקע]
קצת לפני המתקפה הגרמנית.
מאז שנות ה-30 של המאה ה-20, האמינו בצרפת כי גרמניה אינה מסוגלת לחצות את הגבול שבין גרמניה לצרפת, ולכן לא היוותה איום על צרפת. הסיבה לכך היה קו מאז'ינו. קו מאז'ינו נקרא על שמו של שר ההגנה אנדרה מאז'ינו. הקו נבנה בהובלתו של מאז'ינו בשנות ה-30, והיה קו של ביצורים הגנתיים שבנתה צרפת באזור הגבול עם גרמניה. הביצורים כללו מכשולי טנקים, מרכזי תקשורת, מחסני אספקה עצומים, ביצורי בטון, תותחים מסוגים שונים, אין ספור מכונות יריה, עמדות תצפית ותותחים נגד טנקים. מתחת לביצורים הייתה עיר שלמה תחת הקרקע, שהיו לה אפילו בתי קולנוע. כל אלה היו אמורים להבטיח כי גרמניה לא תוכל לחצות את הגבול ולכבוש את צרפת. בנוסף, קו מאז'ינו שחרר מאות אלפי חיילים שכעת היו פנויים לפלוש לבלגיה ולהילחם בצבא הגרמני הרחק מאדמת צרפת. זו הייתה תוכנית גאונית, כל הצבא הצרפתי כמעט ילחם בפולשים הגרמניים על אדמת בלגיה, וכך המלחמה תתרחש הרחק מצרפת. גאונות.
הבלגים לא ממש רצו להילחם בגרמנים, ובשנת 1937 פרשה בלגיה מהברית עם צרפת והכריזה על עצמה ניטרלית. גם הולנד הכריזה על עצמה ניטרלית, כך שהשתיים לא חששו מהיטלר וצבאו.
למרות שבשנות ה-30 נחשבה צרפת למדינה בעלת הצבא החזק באירופה, לא כולם היו בדעה אחת. במרץ 1935 ניבא מרשל ברית המועצות, מיכאיל טוכאצ'בסקי, כי לא יהיה ביכולת הצרפתים לעמוד בפני הסתערות גרמנית. "מבחינה מנטלית", טען, "הצרפתים אינם יודעים להגיב במהירות כנגד התקפה נגדם, ומבחינה צבאית יש להם מחסור בקשר אלחוטי". הצבא הצרפתי מצידו כמעט שלא עסק באימונים, לבד מעבודה מועטה על עמדות המגן. החיילים פשוט חיכו.
חוסר המעש במלחמת הישיבה הוליד מורל ירוד ודכדוך. לאוזני הפוליטיקאים התחילו להגיע שמועות על שכרות, על נפקדות ועל הופעה רשלנית של חיילים במקומות ציבוריים. "אי אפשר לבלות כל הזמן במשחק קלפים, בשתייה ובכתיבת מכתבים לאישה בבית", כתב אחד החיילים. "אנחנו שוכבים, שרועים על הקש ומפהקים, ואפילו רוכשים מיומנות באי עשיית שום דבר. אנחנו מתרחצים פחות ופחות. אנחנו כבר לא טורחים להתגלח. אנחנו לא יכולים לגייס את המאמץ לטאטא את המקום, או לפנות את השולחן אחרי האוכל. יחד עם השעמום, זוהמה שולטת בבסיס".
גנרל צרפתי בשם שארל דה גול דגל בלהט בהקמת דיוויזיות משוריינות ומהירות, בנוסח הצבא הגרמני. בספר שכתב בשנות ה-30 הוא התרה כי "נייחות פירושה תבוסה". אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. דה גול נלחם בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה ונפצע שלוש פעמים. פציעתו השלישית הייתה קשה, הוא הושאר בשדה הקרב ונפל כשבוי מלחמה בידי הגרמנים. כעת היה דה גול מודאג. גם הפיקוד העליון הצרפתי דאג. הוא דאג לירידת המורל הצרפתית והחל לארגן מופעי בידור בקווים הקדמיים, בהשתתפות שחקנים וזמרים מפורסמים, למשל אדית פיאף ומוריס שבליה, האמנים המובילים של התקופה. חוץ מזה ישבו הצרפתים וחיכו להתפתחויות.
[מוזיקת רקע]
בתשעה במאי 1940 הכתיב היטלר את פקודת היום לצבא הגרמני, ובה נאמר "הקרב הנפתח היום יכריע את גורל האומה הגרמנית לאלף השנים הבאות". הפקודה הופצה בקרב הצבא הגרמני, בה נאמר כי "עם שחר, ביום שלמחרת, תתחיל המתקפה הגדולה שתוכננה על ידי ראשי הצבא במשך חודשים". לרשות הגרמנים עמדו כשלושת אלפים טנקים, למעלה משלושת אלפים מטוסים מסוגים שונים, מפציצים, מטוסי קרב, מפציצי צלילה ומטוסי סיור ותצפית. מתוך צבא הולך וגדל של חמישה וחצי מיליון חיילים, הקצו הגרמנים כשלושה מיליון למתקפה על מערב אירופה.
[מוזיקת רקע]
בליצקריג אל מדינות השפלה.
בבוקרו של העשרה במאי, פרצו הגרמנים אל המדינות השכנות - הולנד, בלגיה וצרפת. הגרמנים רצו לשלוט על החופים והנמלים של המדינות הללו כבסיסים לחיל הים ולחיל האוויר שלהם. כך היו הגרמנים יכולים לתקוף את צרפת ובריטניה ביתר קלות וגם להגן על גרמניה מפלישה עתידית. מטרתם הראשונה של הגרמנים הייתה לבסס יתרון אווירי על ידי השמדת שדות תעופה ומטוסים בעודם על הקרקע. התפקיד הוטל על מפציצים ומטוסי קרב גרמניים שהשמידו חצי מ-150 המטוסים של חיל האוויר ההולנדי כבר ביום הראשון למתקפה. לאחר מכן, גל שני של מפציצים החל לתקוף מפקדות מרכזיות, מרכזי תקשורת, פסי רכבת ומחנות צבאיים. צנחנים גרמניים הוצנחו אל הולנד, כאשר מטרתם הייתה להשתלט במהירות על שדות תעופה הולנדים ברוטרדם והאג. ההולנדים למדו מטעויות הנורווגים וישמו שיטות שהקשו על הגרמנים. ההולנדים הקשו, אבל לא עצרו.
בבלגיה הייתה לגרמנים בעיה. לאחר שהגרמנים פלשו לצרפת דרך בלגיה במלחמת העולם הראשונה, הקימו הבלגים מבצר אדיר שחיפה על אזור הגבול של בלגיה וגרמניה. המבצר נבנה על רכס של הר, והוא חלש על כל המעברים של נהר המוּז. במקרה של פלישת הגרמנים היו יכולים חיילי המצודה להמטיר אש בלתי פוסקת על הגשרים, להוציאם מכלל שימוש או לפוצץ אותם לחלוטין. בשנות ה-30 הקימו הבלגים תעלה בשם תעלת אלברט, שחיברה בין הערים אנטוורפן ולייז' בצפון בלגיה. התעלה, באורך 130 קילומטרים, נחפרה לכל אורך צפון מזרח בלגיה והייתה בלתי עבירה לטנקים ולחיילים גרמנים. הגרמנים הבינו כי אם הם רוצים לפלוש לבלגיה ולעבור על גשריה, עליהם קודם כל לנטרל את מצודת אבן אמאל הבלתי חדירה, שאוישה על ידי כאלפיים לוחמים. הגרמנים בנו דגמים של המצודה, אחד אפילו בקנה מידה מלא, והצליחו להשיג את תוכניותיה שהראו היכן נמצאות כל הנקודות האסטרטגיות במצודה הגבוהה. הם החלו לעבוד על תוכניות לכיבוש המצודה מהאוויר, ויחידת קומנדו מיוחדת נבחרה לשם כך.
בעשרה במאי 1940 הפציצו מטוסי חיל האוויר הגרמני את האזור ללא הפוגה. באותו לילה עלתה יחידת הקומנדו על דאונים מיוחדים ששוחררו לא הרחק מהמצודה. חיילי הקומנדו נחתו עם דאוניהם השקטים על גג המצודה השטוח באמצע הלילה. עשרות חיילי הקומנדו ניצלו את גורם ההפתעה, פוצצו את תותחי המצודה, ובעזרת להביורים נלחמו בחיילי המצודה. לפנות בוקר הצטרפו אליהם מאות צנחנים גרמנים, והחיילים הבלגים נכנעו. כך התגברו הגרמנים במבצע מבריק על מצודה שהבלגים חשבו אותה לבלתי ניתנת להכנעה, וערובה לכך שגרמניה לא תפלוש שוב לשטחה. מעל בלגיה הוצנחו צנחנים גרמנים לצד צנחני דמה, שגרמו לכך שהבלגים היו בטוחים כי אלפי צנחנים צנחו בשטחם. הצנחנים הגרמנים האמיתיים השתלטו על מעברים חשובים מעל נהר המוז.
הגרמנים פלשו לבלגיה ללא כל הודעה מוקדמת או הכרזת מלחמה. שר החוץ הבלגי ההמום, בנאום לאומה הבלגית, אמר כי "זה עתה תקף הצבא הגרמני את ארצנו. זוהי הפעם השנייה ב-25 שנה שגרמניה נוקטת תוקפנות פושעת נגד בלגיה הניטרלית. ממשלת בלגיה לא קיבלה שום אולטימטום או איגרת מגרמניה. גרמניה הפרה את כל ההתחייבויות שלה, ותקפה אותנו ללא כל הודעה. הרייך הגרמני אחראי בפני ההיסטוריה. בלגיה החליטה להגן על עצמה ועל נפשה".
רק בשביל שתהיה לכם מין מפה בראש, מול חופיה הדרומיים של אנגליה שוכנת צרפת. מעל צרפת, או צפונית לה, נמצאת בלגיה, ומעליה הולנד. מימין, או מזרחית לבלגיה, שוכנת לוקסנבורג הפצפונת, שהיא בערך עשירית מגודלה של מדינת ישראל. מזרחית, או מימין לצרפת, בחלקה התחתון, נמצאת שוויץ. מעל שוויץ שוכנת גרמניה, שמקיפה את צרפת במזרחה, וגם חלק מצפונה. מערבית לגרמניה, מעל צרפת, נמצא את בלגיה, ומעליה את הולנד, שגם חולקת גבול עם גרמניה. צפונית לגרמניה שוכנת דנמרק. מקווה שעשיתי לכם קצת סדר, או אולי גם בלגן בראש.
משחצו הגרמנים את הגבול לבלגיה, שכנתם, הבינו הצרפתים כי הם מתקדמים בדיוק כפי שציפו. דרך בלגיה, אל עבר צרפת. הצרפתים וחיל המשלוח הבריטי החלו לנוע אל עבר הכוחות הגרמניים, כדי שיוכלו לתפוס נקודות חיוניות ולהקים קווי הגנה שיהדפו את הצבא הגרמני לאחור.
בינתיים בהולנד, למרות שההולנדים ניסו ורצו מאוד להתנגד לגרמנים, לאחר שנים שבהן היו ניטרליים, לא היו בידם כוחות או כלי נשק שיכולים היו להכריע את השריון הגרמני. תוך 48 שעות חדרו הגרמנים בעזרת כלי רכב משוריינים, אופנועים וטנקים, אל עומק המדינה, ועשו דרכם אל רוטרדם, עיר הנמל הגדולה והחשובה.
ההולנדים עשו מאמצים כבירים להגן על העיר, והגרמנים, כפי שעשו חודשים קודם לכן, הקיפו את העיר וצפו במטוסי הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, מטיל טונות של פצצות על רוטרדם. ההולנדים ביקשו לעצור את ההפצצות כדי לשבת ולשוחח עם הגרמנים, אך הבקשות לא הגיעו אל הטייסים, שהמשיכו להפציץ את העיר, לגרום לנזק עצום ולמותם של כאלף אזרחים. ב-15 במאי 1940, חמישה ימים לאחר שהחלה הפלישה הגרמנית להולנד, נכנעו ההולנדים.
[מוזיקת רקע]
בליצקריג בצרפת.
בבלגיה עשו הגרמנים את דרכם לבריסל, כפי שציפו הצרפתים והאנגלים. אך בו זמנית החלו טנקים גרמניים להתקדם דרך גבעות המיוערות בצפיפות, בשטח שנקרא הארדנים, שנמצא בדרום בלגיה על גבול צרפת. הצרפתים לא ייחסו לו חשיבות מפני שהאמינו כי הוא בלתי עביר לכלי רכב משוריינים. חלק מההערכות הללו התקבלו באמצע שנות ה-30, אך בשנת 1940 היה הצבא הגרמני צבא אחר מזה של שנות ה-30. יותר ממאה אלף חיילים, מלוּוים בכאלף ומאתיים טנקים, עשו דרכם דרך הגבעות והרכסים הארדנים אל עבר צרפת, והשמידו כוחות בלגים תוך כדי התקדמותם. הלופטוואפה המשיך להפציץ שדות תעופה, ושליטתם של הגרמנים באוויר הייתה מוחלטת. הצרפתים הבינו די מהר שהגרמנים פרצו אל תוך צרפת, במקום שבו לא ציפו לפריצתם, ובקריאות נואשות ביקשו מהבריטים לשלוח מטוסים, חיילים ותגבורת. כנגד הצעתו של מפקד חיל האוויר הבריטי, הורה צ'רצ'יל לשלוח מטוסי קרב חדישים מסוג "הוריקן" לצרפת. אך גם אלה היו מעט מדי ומאוחר מדי.
ב-12 במאי הגיעו הטנקים הגרמניים, ה"פאנצרים", אל גלות נהר המוז. נהר המוז חוצה את צרפת ממש במרכזה מצפון לדרום. במשך היומיים הבאים התנהלו קרבות קשים בין הגרמנים לצרפתים. הטנקים הצרפתים העדיפים הצליחו להשמיד 165 טנקים גרמנים מול כמאה בלבד שלהם. אך אצל הגרמנים היה נדמה כי גם אובדן שכזה לא האט את המרץ והאנרגיות שהשקיעו בקרב. ארווין רומל, קצין שריון מוכשר, התרוצץ בין השריונרים הגרמנים ועודד את רוחם. הוא כיוון את האש, התלווה למניחי הגשרים על הנהרות, ציווה להעלות בתים באש כדי לספק מסך עשן לטנקים, והיה נראה כאילו נמצא בכל מקום בעת ובעונה אחת.
ב-13 במאי פתח חיל האוויר הגרמני במתקפה אדירה על עמדות צרפתיות. יותר מאלף מטוסים הפציצו את הצרפתים, דבר שפגע קשות במורל של אלו שנשארו בחיים. אחד החיילים כתב "רעש המנועים שלהם אדיר בפני עצמו. אבל אחר כך באה השריקה הנוראה שקורעת את העצבים. ואחר כך יורד פתאום מטר של פצצות, וזה נמשך ונמשך. מטוס צרפתי או בריטי לא נראה באופק. איפה הם לעזאזל?! השכן שלי, בחור צעיר, בוכה".
[מוזיקת רקע]
לאחר שהתברר כי הטנקים הגרמניים שפרצו בצפון ממשיכים לשעוט קדימה, והטנקים שפרצו דרך הארדנים גם הם בלתי ניתנים לעצירה, החלה צרפת להתפרק. גנרל צרפתי כתב כי ראה גל של חיילים מבועתים, תותחנים ורגליים, ברכבים וברגל, רבים ללא הנשק האישי שלהם, נמלטים על נפשם. ב-15 במאי טילפן רנו, ראש הממשלה, אל צ'רצ'יל והודיע לו כי קו ההגנה הצרפתי נפרץ, וכי צרפת הפסידה למעשה בקרב. צ'רצ'יל חש כי עליו לתת דוגמה ולהפיח רוח קרב בקרב ההנהגה הצרפתית. עוד באותו יום טס צ'רצ'יל לפריז, בניסיון לעצור את הגרמנים. רנו מינה את שארל דה גול לדרגת בריגדיר-גנרל ולתפקיד סגן שר ההגנה. לאחר שהגיעו הגרמנים אל הגדה המזרחית של נהר המוז, נסוגו הבריטים והצרפתים מערבה. הגרמנים המשיכו לרדוף אחריהם בעזרת אלפיים טנקי ה"פאנצר" שלהם. הטנקים הללו הגיעו בדגמים אחד עד ארבע, והיו טנקים קלים יחסית. לחלקם היו מקלעים בלבד, אחרים בעלי תותח קטן של 20 מילימטר, והדגמים היותר מתקדמים עם תותחים של 50 ו-75 מילימטר. המילימטר מציין את קוטר הקנה, ההיקף הפנימי שלו. היקף של הגה של אוטו, למשל, הוא קרוב ל-400 מילימטר. היתרון המרכזי של הטנקים הגרמניים היה המהירות שלהם. ה"פאנצרים" הגיעו למהירות של 40 קמ"ש על כביש ובערך חצי מזה בשטח, שזה מאוד מרשים למכונה ששוקלת בערך 20 טון והיא בעלת כוח אש אדיר.
הגרמנים התקדמו מערבה בעקבות הכוחות הנסוגים, וקיוו כי יוכלו להשיג ולכתר אותם, ועל ידי כך להוציא מהמשחק, או מהמלחמה, מאות אלפי חיילים צרפתים ובריטים. למרות שחיילים צרפתים ובריטים רבים, או בקיצור כוחות בעלות הברית, לחמו בגבורה נגד הגרמנים, גם הם, להפתעתם, קיבלו את הפקודה לסגת בצורה מאורגנת מערבה, אל עבר תעלת למאנש, מין ים קטן בצורה של משפך. החיילים גילו כי לא רק הם צועדים מערבה, אלא גם כמות בלתי נתפסת של פליטים. הפליטים, שברחו מאזורי הלחימה ומאזורים שנכבשו על ידי הגרמנים, סחבו עמם את כל רכושם, סתמו את הדרכים וגרמו להיווצרות פקקי תנועה של מיליוני אנשים. רבים מהצרפתים שהתגוררו באזור הגבול עם גרמניה חוו או שמעו על זוועות מלחמת העולם הראשונה, מה שהניע אותם לצאת לדרכים. כתוצאה, ערים ועיירות שלמות התרוקנו מיושביהם. נערה צרפתיה בת 16, סימון פירו, שהתגוררה עם משפחתה בחווה בצפון צרפת, סיפרה: "ראש העיירה בא לראות אותנו ואמר לנו שאנחנו חייבים לעזוב. הוא אמר 'תקשיבו, אם זה יהיה כמו ב-1914, הם יאנסו את הנשים ויחתכו לילדות צעירות את הידיים. זה מה שקורה במלחמה הצפונית לנו. אתם חייבים לעזוב'."
שמועות נוספות החלו להתרוצץ בצרפת, כי הגרמנים מתכוונים לעשות שימוש בטקטיקות, כפי שעשו בגרניקה ובברצלונה וברוטרדם, עת הפציצו ריכוזים אזרחיים. השמועות התפשטו כמו אש בשדה קוצים. כבר אי אפשר היה להפריד בין מציאות ודמיון. הפחד אחז בצרפתים ובבלגים, והם החלו לנוע בדרכים בניסיון למצוא מקום בטוח יותר. זרם אדיר, נחשול של פליטים, החל לצוץ ולסתום כל דרך אפשרית. אחד העיתונאים ששהה באזור תיאר זאת כך: "הם הלכו ברגל, הם נסעו במכוניות ובעגלות או רכבו על חמורים. הם נדחפו בכיסאות אמבט, אפילו במריצות. היו צעירים על אופניים, זקנים, זקנות, תינוקות, נשות איכרים עם מטפחות לראשיהן, נוסעות בעגלות משק עמוסות מזרונים, רהיטים, סירים. שורה ארוכה של נזירות, פניהן סמוקות מזיעה תחת שביסיהן, מעלות אבק בשולי גלימותיהן האפורות הארוכות. תחנות הרכבת נראו כאילו נלקחו מציורים מימי המהפכה ברוסיה. אנשים ישנים על הרצפה, נשענים על הקירות, נשים עם תינוקות בוכים, גברים חיוורים ורצוצים". המצב הפך לחמור עוד יותר כאשר החל הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, לירות אל עבר הפליטים הנסים ולגרום לפאניקה של ממש בקרב הפליטים.
[מוזיקת רקע]
ב-19 בחודש מאי הוחלף גמלן, הרמטכ"ל הצרפתי, במקסים וייגאן, גנרל מדוכדך בן 73, ואילו גיבור מלחמת העולם הראשונה, אנרי פטן, מונה לסגן ראש הממשלה. הפוליטיקאים הצרפתיים החלו נחלקים לשני מחנות. אלו שקראו להמשיך להילחם בגרמניה, ואלו שקראו לעצור את המלחמה ולשתף פעולה עם היטלר. הבריטים ניסו לעצור את הגרמנים בעזרת טנקיהם הכבדים, והצליחו להנחית מספר מכות כואבות על הגרמנים ועל מפקדם, ארווין רומל. הדבר גרם להיטלר לחשוש שמא הטנקים מתקדמים מהר מדי משאר הכוחות הגרמניים האיטיים יותר. הטנקים יהיו זקוקים לדלק, תחמושת ומזון לאנשי הצוות. אם היו מתקדמים מהר יותר מקווי האספקה, הדבר יכול היה להוביל לנתק בין הכוחות. טנק בלי דלק ותחמושת לא היה שווה הרבה. כוח מדינות הברית שנסוג לעבר תעלת למאנש כלל עתה את הצבא הצרפתי, הבלגי, האנגלי ושאריות הצבא ההולנדי. הצבא הגרמני הגיע בתנועת מלקחיים, מדרום מערב ומצפון, ואיים להשיג את הכוחות שהיו מותשים מנסיגה בלתי פוסקת, שהתרחשה כבר ימים שלמים ללא הפסקה. כוחות מדינות הברית קיבלו מסרים מוטעים לעתים תכופות. פעמים נאמר להם לעצור ולהכין עמדות למגננה, ולאחר מכן נאמר להם לארוז את חפציהם ולהמשיך בנסיגה. החיילים היו מבולבלים, מפוחדים וחסרי אונים. עד מהרה, תזוזה על הדרכים בשעות היום נהפכה למסוכנת, בעקבות שליטת חיל האוויר הגרמני בשמיים, ועל הכוחות היה להתקדם בזמן החשיכה או בדרכים מפותלות יותר שהיו חשופות פחות. כוחות בעלות הברית היו מותשים, פיזית ופסיכולוגית כאחד. אך הם לא היו לבד. גם בקרב הגרמנים, לאחר מספר שבועות של לחימה בלתי פוסקת ותנועה מתמדת, נראו סימני תשישות, עייפות וירידה במורל. חיילים גרמנים רבים היו חיילי מילואים מבוגרים, ללא ניסיון בשדה הקרב, ויחידות טנקים סבלו גם הן מתקלות ומליקויים. ליחידות טנקים גרמניות מסוימות היו פחות משליש מכמות הטנקים שעמם יצאו לדרך. עתה החלו לצוץ שמועות בין חיילי כוחות הברית, כי חיילים גרמנים, מחופשים לפליטים ולנזירות, החלו לפעול בקרב החיילים. המצב הפך למתוח עד מאוד עבור החיילים הנסוגים. מפקדי הכוחות הבחינו כי כוחות הברית נסוגו אל תוך כיס, אזור שהגרמנים עמדו לסגור עליו ממספר כיוונים במקביל. הרמטכ"ל הצרפתי הציע כי הצרפתים יחלו במתקפה, הן של החיילים הנסוגים, הן של החיילים שעדיין נשארו ביחידותיהם והיו בעלי כושר לחימה מצוין. הבעיה הייתה תקשורת. לא הייתה דרך לתקשר עם כל הכוחות הנסוגים, וגם עם כוחות אחרים שנעו ממקום למקום, והתוכנית נגנזה. העיתונים של אותם הימים היו מלאים בספקולציות. הכותרות בעיתונים הארץ ישראלים דיווחו כי "גרמניה הוציאה את פקדונותיה מאמריקה", "שמועות על חוזה צבאי גרמניה-הונגריה", "גרמניה ורוסיה מרכזות צבא", "גרמניה מאיימת על ארצות הברית", "גרמניה מאיימת על אורוגוואי", "רוסיה תגן על שוודיה אם תותקף על ידי גרמניה", "אמריקה מזהירה את איטליה מפני הצטרפות לצידה של גרמניה", "גרמניה תנסה לכבוש את איסלנד?" ועוד ועוד כותרות, המראות שהעולם היה כמרקחה. כולם רצו לדעת מה קורה, והיה קשה לדעת מה אמת ומה שמועה בלבד.
ב-25 במאי 1940 הודיעו הבלגים כי הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד, וקו ההגנה שלהם במרכז בלגיה עמד להתמוטט. מפקד הכוחות הבריטים, הלורד גורט, הבין כי הגרמנים עמדו לסגור על מאות אלפי החיילים הבריטים הנסוגים, ומבלי לתאם דבר עם הצרפתים, הורה לחיל המשלוח הבריטי לסגת לעיירת החוף דנקרק, על גדות התעלה המפרידה בין צרפת לאנגליה. שלושה ימים לאחר מכן, ב-28 במאי 1940, לאחר שמונה עשר ימי לחימה קשים, נכנעו הבלגים, בהוראת המלך הבלגי, לאופולד השלישי. עתה שעטו הגרמנים באין מפריע לכיוון התעלה. מפקדי בעלות הברית העריכו כי תוך יומיים יגיעו הגרמנים לאזור, וכ-300 אלף חיילים ייפלו בשבי, או יהרגו על ידי הפגזים הגרמניים מהאדמה ומהאוויר. המצב היה קטסטרופלי, ונדמה היה כי רק נס היה יכול להציל את המצב. הרמן גרינג, מפקד חיל האוויר, טען כי אין צורך למתוח את הקווים יתר על המידה, ולפרוס את היחידות הגרמניות לאורכה של צרפת עד לים. גרינג טען כי חיל האוויר שלו יכול להשמיד את החיילים ללא בעיה. על חיל האוויר הוטלה המשימה לכתוש את החיילים שעל החוף. ב-29 במאי הורה היטלר לכוחות הגרמניים לפנות דרומה, כדי לטפל בשאר צרפת. היטלר לא ידע כמה יחידות צרפתיות עדיין פועלות בשטח. מפעם לפעם נתקלו הגרמנים ביחידות שריון צרפתיות בעלות ציוד מתקדם, והטנקים שלהם היו עדיפים על אלו של הגרמנים. אך מכשירי הקשר הגרמניים היו טובים יותר, וחוסר התיאום בין היחידות הצרפתיות גרם לכך שלא היו לטנקים הצרפתים הרבים השפעה מכרעת בשדה הקרב.
[מוזיקת רקע]
פינוי דנקרק.
כבר ב-20 במאי 1940 היה נדמה לבריטים כי כפי הנראה יאלצו לפנות כוחות מצרפת ולהחזירם לבריטניה. ספינות הועמדו בהיכון למבצע שקיבל את השם "מבצע דינמו". ב-26 בחודש מאי ניתנה הפקודה וספינות יצאו לכיוון דנקרק. העיירה שוכנת בצפון צרפת על גדות תעלת למאנש, כמה קילומטרים מהגבול הבלגי. העיר התאומה שלה בישראל, דרך אגב, היא רמת השרון. בין ה-27 ל-28 במאי פונו כ-25 אלף חיילים מחופי דנקרק. אבל הבעיה הייתה שמאות אלפים עשו דרכם אל החופים, מפני שהגרמנים כבר הספיקו להשמיד את הנמל בעיר. האדמירל הבריטי שמונה למפקד המבצע, תכף הבין כי יש לו זמן מועט מאוד עד שהגרמנים יחדשו את מתקפתם. הוא ידע כי אם אכן ייפלו מאות אלפי הבריטים בשבי, בריטניה תאבד את יכולתה להגן על האי הבריטי מפני פלישה גרמנית. האדמירל הבין כי פינוי מוצלח בדנקרק יקבע למעשה את גורלה של בריטניה. האדמירל רמזי פנה אל כל הבריטים שברשותם היה כלי שייט כלשהו, וביקש מהם להגיע על חופי דנקרק. כ-900 כלי שייט נענו לבקשתו והגיעו אל חופי צרפת. יאכטות, ספינות סוחר, משחטות בריטיות, ספינות דייג, מניחות מוקשים, גוררות, סירות הצלה ואפילו ספינות מכבי האש של נהר התמזה. בעוד החיילים ממתינים על החוף ובמים לספינות, הפציץ הלופטוואפה את החופים ואת האנשים. חיל האוויר הבריטי נכנס לתמונה והחל לטוס מעל האזור במאות מטוסים. הטייסים הבריטים לחמו בטייסים הגרמניים ממש מעל ראשי החיילים המתפנים. שני הצדדים ספגו אבידות רבות. מאות הספינות והסירות הבריטיות, שהחלו להגיע אל חופי דנקרק, העבירו את החיילים אל המשחטות ואל הספינות הגדולות יותר שעגנו במים העמוקים, וגם אל מעבר לתעלה, אל חופי בריטניה. לאחר מכן הסתובבו ושבו על עקבותיהם כדי לאסוף חיילים נוספים. הצרפתים נשארו בהיקף האזור והמשיכו להילחם בגרמנים המתקדמים אל עבר החופים. כך קנו הצרפתים לבריטים זמן פינוי נוסף. על הצרפתים נאסר בתחילה להתפנות מהאזור, דבר שגרם למרמור רב בקרב החיילים הצרפתיים. משפונו כל החיילים הבריטים, והגרמנים התקרבו לאזור, נלקחו גם עשרות אלפי צרפתים ובלגים על הסירות והספינות הבריטיות. מרביתם חזרו לאחר מכן למולדתם. כיוון שהלופטוואפה שלט באוויר, החל מאחד ביוני, הוחלט כי החיילים יפונו רק בשעות החשיכה. בשלושה ביוני הגיעו הגרמנים לפאתי העיר דנקרק. היה ברור כי היה זה הלילה האחרון לפינוי החיילים מהחופים. למרבה המזל, כמעט כל החיילים שהגיעו לחופי העיירה פונו בשלום לבריטניה. לבריטים זה היה נס אמיתי.
הפינוי מדנקרק גרם להתרוממות רוח בקרב הציבור האנגלי. מה שנראה בלתי אפשרי, רק ימים ספורים קודם לכן, הפך להצלחה מפתיעה ולנס דנקרק. במקום כ-50 אלף חיילים שהבריטים קיוו להציל, פונו מדנקרק קרוב לרבע מיליון חיילים בריטים ועוד כ-120 אלף צרפתים ובלגים. סך הכל כ-338 אלף חיילים. כמעט 300 אלף יותר משצפו הבריטים. צ'רצ'יל חש הקלה גדולה, אך הוא לא אהב את השמחה הבריטית, וטען כי "מלחמות לא מנצחים בפינויים מוצלחים". החילוץ המרשים מדנקרק היה כרוך באבידות כבדות. 30 אלף חיילים בריטים נפצעו או נהרגו, 34 אלף חיילים צרפתיים נפלו בשבי או נעדרו, וכל הציוד הכבד - הטנקים, התותחים ועוד עשרות אלפי כלי רכב צבאיים, הושארו על החוף ונפלו בידי הגרמנים. במהלך הפינוי 177 מטוסים בריטיים הופלו, 6 משחטות טובעו, עוד 25 משחטות ניזוקו וכ-200 סירות וספינות טובעו. הגרמנים איבדו בקרבות למעלה מ-200 מטוסים, 100 טנקים וכ-20 עד 30 אלף הרוגים.
[מוזיקת רקע]
כיוון שארץ ישראל, או פלשתינה, נמצאה תחת שלטון בריטי, העיתונים הזדהו עמם בצורה מלאה. בעיתון "הצופה", ביום שני ה-3 ביוני 1940, דיווחה הכותרת על פעולותיה הנועזות של התעופה הבריטית. בעיתון נכתב, בין השאר, כי 78 מפציצים ואווירוני קרב נאציים הושמדו או ניזוקו מעל חופי דנקרק. "היה זה שיא חדש בהישגיו של אווירוני הקרב הבריטיים במשך יום אחד", טען העיתון. השורה האחרונה בכתבה מעניינת במיוחד: "80 מאווירוני הקרב שלנו נעדרים". מובן שהמספרים בכתבות לא היו מדויקים כלל. יום למחרת דיווח עיתון "הצופה" על פרשת הגבורה של יציאת פלנדריה. הכותרת המשנית דיווחה כי "119 אווירונים גרמניים הופלו במשך יומיים". בכתבה נכתב כי "לאחר שהגיעו החיילים לחופי אנגליה, לאחר ימים ולילות של שירות מתמיד, תחת אש בלתי פוסקת, מהאוויר ומהיבשה, נפלו האנשים על מרצפות הרחוב ונרדמו. אף על פי שרבים מהם היו רעבים כזאבי ערב" - נכתב בעיתון "הצופה" - "רבים סירבו לקבל את מנתם עד שהבטיחו להם כי אין מחסור במזון באנגליה". מובן שכתבות בעת מלחמה תמיד יש לקחת בערבון מוגבל, כמו זאת שהקראתי למשל. הכותרת בעיתון "המשקיף" באותם ימים הייתה "סוכלה תוכנית הגרמנים להפריע בעד פינוי פלנדריה".
לאחר שהסתיימו הפינויים מדנקרק, נשא צ'רצ'יל את אחד מנאומיו המפורסמים ביותר מול בית הנבחרים של הפרלמנט האנגלי, בו דיווח על הפינוי מדנקרק ותיאר את גבורתו של חיל האוויר הבריטי שאיפשר את הפינוי המוצלח. דבריו של צ'רצ'יל הדהדו בעולם כולו. "אנחנו נמשיך עד הסוף. אנחנו נלחם בצרפת, נלחם בים ובאוקיינוס, נלחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר. אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר מה שיהיה. נלחם בחופים, נלחם בנקודות הנחיתה, נלחם בשדות וברחובות, נלחם בגבעות. לעולם לא נכנע!"
[מוזיקת רקע]
הבליצקריג דרומה.
בצרפת מונה שארל דה גול, קצין בכיר בצבא הצרפתי, לסגן שר הביטחון. אך היה זה מאוחר מדי מכדי להביא לשינויים מהותיים בשלב זה של הקרבות. ב-5 ביוני, לאחר מספר ימי רגיעה ומנוחה, החלה מתקפה חדשה ורחבה כנגד כוחות בעלות הברית. נהר הסוֹם זורם בצפון צרפת ממזרח למערב, לא הרחק מהגבול עם בלגיה. הגרמנים אבטחו את מעברי הנהר, והטנקים הגרמנים עשו דרכם לתוך צרפת, מצפון לכיוון דרום. צרפתים רבים, שעוד לא ראו את המלחמה מקרוב, החלו לנוס על נפשם במספרים עצומים. יותר מ-8 מיליון צרפתים עזבו את בתיהם ויצאו לחפש מקומות מפלט, למה שנחשב עד היום להגירה ההמונית הגדולה ביותר בהיסטוריה של אירופה. מתוך מיליוני הפליטים, 2 מיליון היו מאזור פריז. ב-10 ביוני הצטרפה הממשלה לפליטים ועזבה גם היא את פריז, דרומה לכיוון העיר בורדו.
"נוראות הן פני המלחמה", כתב חייל גרמני מדיוויזיית חיל רגלים גרמנית. "עיירות וכפרים קרועים לגזרים מפגזים. חנויות בזוזות מכל עבר, ערכים נרמסים תחת נעלי צבא, בהמות משוטטות, נטושות, וכלבים חומקים באפס אונים בין הבתים. אנחנו חיים כמו אלים בצרפת. אם אנחנו צריכים בשר אנחנו טובחים פרה, אוכלים רק את הנתחים המשובחים ביותר ומשליכים את היתר. בגלל המרחקים הארוכים אנחנו חייבים לצעוד כדי לא לאבד את הקשר עם יחידתנו. עם רובים בידינו אנחנו פורצים לבית ומשביעים את רעבוננו. נורא ואיום, נכון? אבל מתרגלים לדברים כאלה. תודה לאל שהתנאים הללו לא שוררים בבית". מנגד, חייל בריטי תיאר את שראה. "לאורכו של הכביש שכבו הרוגים ללא ראש, ללא ידיים. פרות שכבו מתות, היו ילדים קטנים, היו זקנים. לא אחד ולא שניים, אלא מאות שרועים על האדמה. לא היה בידינו זמן לעצור ולפנות את הכביש, לכן עלינו על הגופות עם המשאיות שלנו ועברנו. הלב נקרע, באמת, הלב נקרע". הטייסים הגרמניים שרצו לפגוע במורל הצרפתי ולגרום לצרפתים לאבד את רוח הלחימה, ירו ללא הפסקה על הפליטים הרבים, בטענה כי בין הפליטים היו גם חיילים. הטייסים הבריטים שראו את הגרמנים יורים הישר על פליטים, היו המומים. אחד הטייסים הבריטים הפטיר לחברו, "בסופו של דבר, הם באמת חארות". טייס הקרב סיפר כי "מאותו רגע חדלו לראות את אויביהם כיריבים אצילים".
[מוזיקת רקע]
באותו יום, ב-10 ביוני, לאחר שהיה ברור שצרפת על סף התמוטטות, הכריז בניטו מוסוליני האיטלקי מלחמה על צרפת ובריטניה. מוסוליני רצה לחדש את שליטת איטליה בצפון אפריקה ובבלקנים, כיוון שלדעתו הן היו טריטוריות איטלקיות היסטוריות. צרפת ובריטניה שלטו בצפון אפריקה, ומוסוליני ידע שכעת המדינות הללו נמצאות על ברכיהם, והוא החליט לנצל את ההזדמנות. ימים ספורים לאחר הכרזת המלחמה של מוסוליני, נכנסו כוחות איטלקיים אל צרפת דרך הרי האלפים שהפרידו בין המדינות. על הנייר, האיטלקים היו חזקים, וחיל האוויר שלהם היה השלישי בגודלו בעולם. אך הצבא האיטלקי לא היה מאומן כראוי, היה חסר לו ציוד והוא היה מחוסר רוח לחימה. במהלך המתקפה על צרפת נהרגו כ-50 צרפתים, בעוד יותר מ-2,000 איטלקים נפגעו מכוויות קור. הצבא האיטלקי ישמש כאתנחתא קומית לאחר המלחמה, וסדרות בריטיות רבות, עד היום, מציגות חיילים איטלקים שבורחים או נכנעים. הקומיקאי ג'קי מייסון אמר פעם שאם הוא צריך ללכת מכות עם איטלקי, הוא קודם כל מבקש ממנו ללבוש מדים, ואז הוא כבר בטוח מנצח אותו.
מפחד שהגרמנים ישטחו את פריז, כפי שעשו בוורשה וברוטרדם, הכריזו הצרפתים על פריז כעיר חופשית, וב-14 לחודש יוני 1940 נכנסו הגרמנים אל תוך העיר. הצרפתים ביקשו מהבריטים לשלוח מטוסי קרב לצרפת, אך הפעם צ'רצ'יל הקשיב למפקד חיל האוויר שלו ולא שלח תגבורת. צ'רצ'יל הבין וידע שבריטניה תזדקק בקרוב לכל מטוס קרב שברשותה כדי להגן על עצמה מפני חיל האוויר הגרמני האימתני. למרות שכבר היו דיביזיות בריטיות על אדמת צרפת שעדיין לחמו לצד הצרפתים, צ'רצ'יל החליט לשלוח כוחות נוספים. בעת שהגיעו היחידות לחופי צרפת, קיבל צ'רצ'יל מידע כי יחידות צרפתיות נכנעו לכל אורך צרפת, והגרמנים עמדו לכבוש את המדינה כולה. צ'רצ'יל, ממש ברגע האחרון, פקד על הכוחות להסתובב ולחזור לבריטניה.
[מוזיקת רקע]
ב-16 ביוני התפטר ראש הממשלה הצרפתי פול רנו מתפקידו, והוא הוחלף בסגנו אנרי פטן. פטן ראה את כמויות הפליטים ההולכות וגוברות והבין את חומרת המצב. הוא החליט להשיג הפסקת אש עם הגרמנים. בבוקרו של ה-17 ביוני נכנס שלישו של היטלר למפקדה שליד בריסל ומסר להיטלר את ההודעה הבאה: "הממשלה החדשה של צרפת מבקשת לדון בהסכם הכניעה". היטלר חייך מאוזן לאוזן וטפח בשמחה על ירכו, מנהגו הרגיל כשהביע עליצות. דה גול לא הסכים עם דרכו של פטן. מאוחר יותר הוא עלה על מטוס וטס ללונדון. משם החל לשדר דרך ה-BBC קריאות לאנשי צרפת להמשיך להילחם בגרמנים. דה גול קרא לצרפתים להתנדב לצבא ההתנגדות שיוקם בצרפת. רדיו בריסל הכבושה החל לשדר הודעות מטעם הנאצים. באחת ההודעות נאמר כי להיטלר יש פתרון לשאלת היהודים. הוא יגרש אותם מאירופה אל מושבות אנגליה וצרפת באפריקה, כדי שיפלסו שם דרך לגזע הארי.
[מוזיקת רקע]
הסכם הכניעה.
עוד בטרם קיבל את ההודעה על כניעת צרפת, החליט היטלר כי שיחות השלום עם צרפת יתקיימו ביער קומפיין, היכן שנחתם הסכם הפסקת האש בשנת 1918, בתום מלחמת העולם הראשונה. קרון הרכבת שבו נערכה בשעתו החתימה נשמר כמוצג מוזיאוני בצרפת, והובא במיוחד אל אותה קרחת יער לצורך חתימת הסכם הכניעה הצרפתי, על פי דרישת היטלר. באותו קרון רכבת שבו חתמו הגנרלים הגרמניים על כתב הכניעה הבזוי, מנקודת מבטה של גרמניה, חתמו עתה הצרפתים על ההסכם החדש. ב-21 ביוני החל ראש הפיקוד העליון של הוורמאכט, הגנרל וילהלם קייטל, להקריא בפני הגנרלים הצרפתיים את תנאי הפסקת האש. היטלר נוכח אף הוא בקרון. הוא ישב בדממה מוחלטת, ולאחר כעשר דקות עזב את הקרון בשתיקה וחזר למפקדתו. יוזף גבלס כתב על כך ביומנו: "החרפה נמחתה עכשיו. ההרגשה היא שנולדנו מחדש". חרפת חוזה ורסאי, שהיטלר כה רצה למחוק, באה אל סופה.
עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש, צלצלו פעמוני הכנסיות בגרמניה במשך שבוע ימים, ודגלים הונפו במשך עשרה ימים. לאחר חתימה על הסכם הכניעה, ביקר היטלר בפריז. הוא התרשם מהמבנים המונומנטליים, הצטלם ליד מגדל אייפל, ולאחר סיור קצר עזב את העיר. ההסכם קבע כי צפון צרפת והחוף הצרפתי, הגובל בתעלת למאנש, כ-60% משטחה הכולל של צרפת, יעברו לשליטת הגרמנים. בין השאר עברו אל הגרמנים גם מפעלים, בתי חרושת, מכרות ורכבות. על פי ההסכם היה על צרפת לשחרר את כל שבויי המלחמה הגרמנים. ההסכם גם קבע כי דרום צרפת תשאר בידי הצרפתים, ועליה ישלוט מהעיר וישי הגנרל פטן, שהיה עליו לציית לכל הוראה של הגרמנים. הצרפתים ראו בפטן מנהיג חזק שהצליח להשאיר חלק נכבד מצרפת בידיים צרפתיות. הצרפתים ראו בפטן סוג של גיבור על כך שהביא לסיומה של המלחמה בצרפת, מלחמה שממנה פחדו כל כך. בחודשים שלאחר שביתת הנשק, התקבל פטן בצרפת כגיבור. קהל גדול הריע לו בכל מקום שאליו הגיע, והוא זכה למחיאות כפיים סוערות. בין אלה שהריעו לפטן, היו גם צרפתים רבים שקיוו כי הוא מעמיד פנים אל מול הגרמנים, ועד מהרה גיבור המלחמה הוותיק יכה בהם.
בחודש יולי 1940, מספר ימים לאחר כינון משטר וישי, החל פטן לחוקק חוקים כנגד מהגרים ויהודים. חוקים אלו היו יוזמה צרפתית, ולא כתוצאה מהוראה גרמנית. בחודשים שלאחר מכן נערכו רישומים מדויקים של כל היהודים במדינה. הם נושלו מרכושם, זכויותיהם נשללו, והם פוטרו מהשירות הציבורי. עשרות אלפי בתי עסק ודירות הוחרמו מיהודים, ואזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, קולוניה של צרפת, נשללה.
הגנרל וסגן שר הביטחון שארל דה גול סרב להשלים עם הכניעה והתבוסתנות הצרפתית, כפי שראה אותה. הוא גם הבין כי חייו היו בסכנה, והחליט להימלט ללונדון בטיסה. מאוחר יותר, כתב על כך צ'רצ'יל בספרו: "המטוס המריא למרום, בעוד השוטרים והפקידים הצרפתיים פוערים פיהם. במטוס הקטן הזה, נשא איתו דה גול את כבודה של צרפת". למחרת, נאם דה גול ברדיו ה-BBC מלונדון, והכריז: "צרפת הפסידה בקרב, אך לא הפסידה במלחמה". מעטים היו הצרפתים שאכן שמעו את נאומו. מלונדון, החל דה גול להקים את ממשלת צרפת החופשית, שהתנגדה לכיבוש הנאצי. דה גול שידר דרך ה-BBC קריאות לאנשי צרפת להמשיך להילחם בכובש הגרמני, וקרא להם להתנדב לצבא ההתנגדות שיוקם בצרפת. ממשלתו של פטן שפטה אותו בהעדרו ודנה אותו למוות. דה גול הפך לשם נרדף לבוגד בארצו שלו.
בעוד הצרפתים והגרמנים חותמים על הפסקת אש, פתחו האיטלקים בקרבות לכל אורך החזית הצרפתית-איטלקית, במטרה ולכבוש כמה שיותר שטחים. הם הצליחו להתקדם קילומטרים ספורים בלבד, לפני שנעצרו על ידי כוחות צרפתיים. ב-24 ביוני, ברומא, נחתם הסכם הפסקת אש בין צרפת לאיטליה. ההסכם קבע כי איטליה תוכל להמשיך ולהחזיק בשטחים שכבר כבשה. יום למחרת הסתיימו הקרבות בצרפת.
כוחות הברית איבדו בקרבות מאי ויוני מול הגרמנים כ-100 אלף חיילים הרוגים, מול פחות מ-50 אלף הרוגים ונעדרים לגרמנים. בעקבות כניעת ההולנדים, הבלגים והצרפתים, נלקחו בשבי קרוב ל-2 מיליון שבויים. 2 מיליון חיילים. שמעתם נכון. 90% מהשבויים היו חיילים צרפתיים, והם היוו כ-10% מכלל הגברים הבוגרים בצרפת. לאחר תקופה קצרה במחנות שבויים הועברו החיילים למחנות מעצר בגרמניה, שם עבדו במפעלים ובחקלאות, רובם עד סוף המלחמה.
[מוזיקת רקע]
הצרפתים קיבלו את המצב די מהר והחלו לאמץ את עמדת גרמניה הנאצית. רבים מהם הצטרפו לצד גרמניה, לבשו את מדיה ולחמו כנגד בעלות הברית. ההתנגדות הצרפתית לגרמנים כמעט ולא הייתה קיימת בשנים הראשונות לאחר הכיבוש. סטלין, בראותו את הכוח הגרמני מפלס דרכו באין מפריע דרך צרפת, התאכזב מכך שהגרמנים והצרפתים לא נקלעו למלחמת התשה ארוכה ורבת שנים שהייתה מחלישה את שני הצדדים. לאחר הכיבוש המהיר של צרפת על ידי גרמניה היה סטלין נסער מאוד ועצבני. הוא קילל וגידף את הצרפתים והבריטים וכל הזמן שאל "איך הם הרשו להיטלר לקרוע אותם ככה?". בשישה שבועות בלבד הצליח היטלר לעשות מה שלא הצליחה גרמניה בכל ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה. אוסטריה, צ'כוסלובקיה, פולין, נורווגיה, דנמרק, הולנד, לוקסנבורג, בלגיה וצרפת היו תחת כיבוש נאצי. איטליה עמדה לצד היטלר, לספרד ולברית המועצות היו הסכמים עם היטלר. אירופה, הלכה למעשה, הפכה כבושה. המדינה היחידה שעדיין עמדה על שתי רגליה הייתה בריטניה. מומחים רבים העריכו כי היה זה רק עניין של זמן עד שגרמניה תצליח לכבוש את בריטניה ולהביא אותה לברכיה. הקרב על גורלה של בריטניה, של אירופה, ואולי של העולם כולו, עמד להתחיל.
[מוזיקת סיום]
פרק מספר 5 - כיבוש מערב אירופה.
מחקר כתיבה ועריכה - אבי הרטמן ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם ה"חינוכית" - שרון וינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント