מלחמת העולם השנייה - פרק 22 - קרבות באוקיינוס השקט ומבצע שומר ראש

מלחמה באיי האוקיינוס השקט, קרבות איי סאיפן ואיי מריאנה, "מטווח תרנגולי ההודו של איי מריאנה", ההכנות למבצע שומר ראש, המרגל חואן פויול גרסיה, סיפורו של גוסטב ביילר.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/12/2017.

ג'ינגל: "חינוכית".

[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]

Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”

General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”

Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”

[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.

פרק 22 - קרבות מכריעים באוקיינוס השקט ומבצע "שומר ראש".

[מוזיקת רקע שקטה]

במשך השנתיים הראשונות של הקרבות באוקיינוס השקט, התקדמו האמריקנים וכבשו איים מידי היפנים. הפיקוד היפני, למרות ההפסדים, הצליח להשאיר את האמריקנים הרחק מחופי יפן. לאיים הקטנים שכבשו האמריקנים עד כה, לא הייתה חשיבות אסטרטגית גדולה, ולארצות הברית עוד הייתה דרך ארוכה לעשות עד לחופי יפן.

בתחילת שנת 1944 התקדמו האמריקנים באוקיינוס השקט באסטרטגיית דילוג איים, כיבושם של איי האוקיינוס השקט בזה אחר זה, שאיפשרו לאמריקנים להתקרב ליפן.

האמריקנים רצו עתה לכבוש רצועת איים באוקיינוס השקט בשם איי מריאנה, שיאפשרו למטוסי ה-B-29, "מבצרי העל" כפי שנקראו, להגיע עד להרי יפן. היפנים החליטו כי המבצע האמריקני מסכן את יפן, והחליטו לצאת לקרב הכרעה כנגדם, מצוידים בכל ספינות המלחמה ונושאות המטוסים שלהם. עשרות אלפי החיילים היפנים שעל איי המריאנה היו מצוידים בטנקים ובתותחים והם התכוננו להילחם עד מוות.

הקרב הימי הגדול ביותר, אי פעם, בנושאות מטוסים - שכלל כ-200 ספינות מלחמה, 25 נושאות מטוסים ואלפי מלחים - עמד לצאת לדרכו.

[מוזיקת רקע מתגברת]

בסוף שנת 1943 כבשו האמריקנים את שני האיים טאראווה ומקין, והפיקו לקחים רבים מהנחיתות הימיות עליהם. האמריקנים גם החלו לפסוח על איים יפנים שלא היוו סכנה, וכך התקדמו מהר יותר מערבה.

בסוף שנת 1943 הפציצו האמריקנים את הבסיס היפני הגדול ברבאול, בצפון גינאה החדשה, והספינות שעגנו בו נסוגו. במקום לכבוש את הבסיס העצום במחיר כבד, החליטו האמריקנים לפסוח עליו ולהשאירו לנפשו. 100 אלף החיילים היפנים ברבאול נותרו עתה לבדם, והיה עליהם לדאוג לעצמם. הם יישארו באי עד סוף המלחמה.

בשנת 1943 השיטה ארצות הברית כמות אדירה של ספינות חדשות, שהייתה שוות ערך לכל הצי היפני בשנת 1941. לאמריקנים היו עתה 14 נושאות מטוסים גדולות, שנשאו כ-80 עד 100 מטוסים כל אחת, ועוד חמש נושאות מטוסים קלות, שלמעשה היו סיירות מוסבות, ונשאו בערך 30 מטוסים כל אחת.

האמריקנים, ברשות האדמירל נימיץ, החלו לתכנן השתלטות על איי מרשל - איים באמצע האוקיינוס השקט, בין הוואי ליפן. ליפן היו בסיסי חיל אוויר באיי מרשל, ומספר קצינים אמריקנים חששו מתוצאות התקיפה, אך האדמירל צ'סטר נימיץ עמד על שלו.

[מוזיקת רקע מתגברת]

שנתיים מוקדם יותר היה המטוס ה"זירו" היפני מתקדם ביותר, בהשוואה למטוסים האמריקנים, אך ככל שנמשכה המלחמה הציגו האמריקנים מטוסים מתקדמים יותר ויותר שעלו באיכותם ובמהירותם על המטוסים היפניים. אחד מהם היה ה-Hell Cat F6, "חתול הגיהנום". המטוס הוכנס לשימוש הצי האמריקני בשנת 1943, והיה מטוס שהתאים יותר מכל מטוס אחר להמריא ולנחות מנושאות המטוסים. הוא היה מצויד במנוע עם כמעט פי שניים כוחות סוס מזה היפני. "חתול הגיהנום" טס במהירות של כ-600 קמ"ש, והיה מצויד במקלעים שירו אלפי כדורים. ניתן היה לצייד אותו בטילי אוויר קרקע, בשתי פצצות של טון כל אחת, או בעשרות פצצות קטנות יותר.

מטוסי ה"זירו" היפניים, לעומת זאת, היו איטיים יותר ותוכננו למטרות תקיפה ולטיסה ארוכת טווח. המטוס, שיכול היה לטוס למרחק של כ-2,000 קילומטרים, לעומת כ-1,500 בלבד של ה"הלקט", לא היה משוריין, וכל כדור שפגע במטוס היפני היה קטלני לו ולטייס.

בסוף חודש ינואר 1944 הפליגו 12 נושאות מטוסים מהירות ושמונה ספינות מערכה חדשות לכיוון איי מרשל. מטרתם הייתה האי האסטרטגי קוואג'לין, שהיה חלק מאיי מרשל. על האי היו כ-8,000 יפנים ופועלים קוריאנים שמטרתם הייתה להדוף את האמריקנים ולגרום להם לחשוב שנית על כיבושי איים באוקיינוס השקט. באי הוקמו שדות תעופה שבהם חנו מטוסי קרב יפניים מדגם "זירו". כ-20,000 חיילים יפנים שהו באיים סמוכים. בסוף ינואר, כ-600 מטוסים של הצי האמריקני המריאו מנושאות המטוסים והשמידו כ-90 מתוך 120 המטוסים היפנים שחנו באי. האי עצמו היה קטנטן, כ-800 מטרים רוחבו ו-4 קילומטרים אורכו. ליפנים לא היה מקום לתמרון או לניהול קרב תוך כדי נסיגה, והם המתינו לאמריקנים על החופים. הפגזות של ספינות הצי ושל המפציצים האמריקנים גרמו לאבדות כבדות בקרב היפנים טרם הנחיתה. משעלו הנחתים על האי הם תיארו אותו כאי הרוס לחלוטין.

[מוזיקת רקע]

כוח הנחיתה הגיע לאי בנחתות משוריינות יותר מאלה שלפני מספר חודשים, והלחימה מול היפנים הייתה יעילה יותר. הלחימה באי גבתה כ-300 הרוגים אמריקנים שהיו שליש מכמות ההרוגים בטאראווה כמה חודשים לפני כן. כל היפנים שהגנו על האי נלחמו עד המוות, וכ-8,000 מהם איבדו את חייהם בקרבות. כמה עשרות בלבד נפלו בשבי. הקרב היה הוכחה לכך שהאמריקנים יישמו את שלמדו בטאראווה, אך גם הבהירה כי היפנים יילחמו באויביהם עד הסוף המר.

[מוזיקת רקע מתגברת]

האמריקנים המשיכו להתקדם מערבה אל עבר האי טרוק, שם שכן בסיס גדול של הצי היפני שתמך בכל הבסיסים היפניים באיי מרשל והסביבה. היפנים חששו ממתקפה אמריקנית גדולה, והעבירו ספינות מלחמה, סיירות ונושאות מטוסים, הרחק מהאי בטרם יותקפו.

באמצע חודש פברואר 1944 הגיעו האמריקנים לטווח תקיפה בטרוק. מטוסים אמריקניים, מטוסי קרב ומפציצים, הפציצו את הבסיס היפני והשמידו 200 מטוסים בעודם על הקרקע. הצי האמריקני, שלווה גם בצוללות, הטביע כ-50 כלי שיט יפניים, משחתות, סיירות וכ-30 אוניות סוחר. הייתה זו מהלומה אדירה ליפנים. כאשר ספינות יפניות טבעו היו האמריקנים מעלים את המלחים היפנים לספינתם, אך לעיתים, היפנים סירבו לעלות והעדיפו לטבוע מאשר ליפול בשבי.

באחד הסרטונים המצמררים של המלחמה נראה טייס יפני שנמצא במים. כאשר ספינה אמריקנית מתקרבת כדי להצילו, הוא שולף רימון ומפוצץ את עצמו. היפנים לא האמינו בכניעה.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

בחודש מרץ טיבעו היפנים ספינת קיטור הולנדית. רב החובל ההולנדי פקד על 76 אנשי הצוות לנטוש את הספינה. הצוללת היפנית עלתה לפני המים, התקרבה לסירות ההצלה ופתחה באש מקלעים על הניצולים. מי שנשאר בחיים נלקח לסיפון הצוללת, שם נערף ראשו. אלחוטאי הספינה סיפר כי הם פשוט ניגשו לאחד הבחורים מאחור, היכו אותו ולקחו אותו קדימה. ואז אחד מהם, שהייתה לו חרב, הוריד לו את הראש.

אחדים מהשבויים הצליחו להשתחרר ולשחות הרחק מהצוללת, שם נאחזו בחתיכות עץ עד שניצלו. הם סיפרו כי האנשים הנותרים נכבלו ביחד אל גוף הצוללת בחבלים ארוכים. אז צללה הצוללת היפנית, תוך כדי שהיא מושכת את האנשים הבועטים והמפרפרים מטה למצולות, מטביעה אותם בכוונה תחילה.

האמריקנים המשיכו לכבוש איים טרופיים באיי מרשל, ובסוף חודש פברואר ירדו נחתים אל האי Eniwetok. שם יצאו היפנים ממחסות תת קרקעיים והפתיעו את האמריקנים, שנאלצו לסגת לאחור. כעבור מספר ימים ספרו האמריקנים כ-40 הרוגים, לעומת כ-800 הרוגים יפנים.

האמריקנים החליטו לשנות טקטיקה ובמקום גורם ההפתעה, המטירו על האי פארי, הסמוך, כ-900 טון של פגזים, עוד לפני שנחתו. כעבור יום לחימה אחד השלימו האמריקנים את כיבוש האי במחיר של כ-70 הרוגים.

בסוף חודש פברואר 1944 השלימו האמריקנים את כיבוש איי מרשל החשובים.

[מוזיקת רקע]

הגנרל מקארתור פיקד על כוח ימי דרומי יותר שעשה דרכו מערבה. לאחר שעזב את איי הפיליפינים, הבטיח מקארתור כי הוא עוד ישוב. עתה עשה דרכו לאיי הפיליפינים עם כוח עצום, שעליו הוטל לכבוש איים חשובים בדרכו לפיליפינים. בסוף חודש פברואר עשה דרכו הצי של מקארתור לכיוון איי אדמירליטי, הנמצאים כמה מאות קילומטרים צפונית לגינאה החדשה, שבעצמה נמצאת כ-150 קילומטרים צפונית לאוסטרליה. מטוסים שחגו מעל האי דיווחו כי אין תנועה יפנית על האי, וכפי הנראה לא תהיה התנגדות בעת כיבושו.

האמריקנים שלחו לאי כוח מצומצם, בספינות מהירות, כדי לנצל את גורם ההפתעה. הכוח שעל האי היה מחופר בשוחות מתחת לפני האדמה, ומפקדי הכוח היפני הורו לחיילים שלא לירות על מטוסים שחגו מעל האי כדי לא לגלות את מיקומם, כך האמריקנים יחשבו שאין חיילים על האי.

לאחר שהספינות האמריקניות הפציצו את האי, יצא הגל הראשון של החיילים ונחת ללא כל התנגדות. משפסקו הפגזות האמריקנים יצאו היפנים ממקומות המסתור והחלו להמטיר אש, עליהם ועל הגל השני שהיה בדרכו לאי. האמריקנים הפציצו חזרה והורידו לחוף בולדוזר שחפר למענם שוחות. מטוסי הקרב הפילו מספר מטוסי קרב יפניים, וטנקים פילסו דרכם אל עבר השוחות היפניות וירו לתוכם פגזי רסס. היפנים החלו לסגת והאמריקנים בעקבותם.

לאחר כחודש שלם אזלו ליפנים הנסוגים מצרכי המזון. חלק מהיפנים ברח להרים וליערות הגשם, שם התחבא, והמשיך מפעם לפעם להילחם באמריקנים. תוך זמן קצר שככה ההתנגדות באי. כ-3,300 יפנים נהרגו בקרבות, מול כ-330 אמריקנים.

עתה היה לאמריקנים בסיס ימי בנמל הטבעי והעמוק של איי אדמירליטי, והם יכלו לעגון ולתקן את ספינותיהם במקום, וכן לשלוט על כל האזור. הבסיס ברבאול, על כל 100 אלף חייליו, היה עתה מנותק לחלוטין מיפן.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

קרבות איי סייפן ואיי מריאנה.

היפנים הבינו כי האמריקנים ימשיכו לנסות ולהתקרב ליפן, והם החלו בהכנות להגנה על איי מריאנה. האיים הללו ניתנו ליפן בשנת 1919 על ידי חבר הלאומים, והיפנים העבירו לאי עובדים יפנים רבים, רובם מהקאסטות היפניות הנמוכות. באי פיתחו היפנים את תעשיית קני הסוכר, ועד לתחילת המלחמה התגוררו באי כמה עשרות אלפי יפנים.

ב-13 ביוני 1944 החלו האמריקנים להפציץ את האי סייפן והמטירו עליו כמות בלתי נתפסת של יותר מ-165,000 פגזים. יומיים לאחר מכן נחתו באי 8,000 נחתים ששטו מהספינות לאי בעזרת נחתות משוריינות שהובילו ציוד וחיילים במהירות ובמים רדודים. ספינות מערכה, סיירות ומשחתות המשיכו להפציץ את האי בכל אותה עת. היפנים מיגנו מבעוד מועד את האי והציבו תותחים שירו על הכוחות. הם הצליחו להשמיד כ-20 טנקים, טרם עלייתם לחוף. היפנים פרסו גדרות תיל לאורך החופים וחפרו שוחות שמהם ירו על החיילים שירדו לחוף. האמריקנים המשיכו להזרים כוחות וציוד לאי, ותוך יומיים דחקו את היפנים לאחור וכבשו את שדה התעופה שבאי. הקרבות באי היו קשים, והכוח היפני היה הכוח הרגלי הגדול ביותר שבו נתקלו האמריקנים במהלך המלחמה. היפנים היו מצוידים היטב וגרמו לכמות הרוגים ופצועים אמריקנים גדולה. אחד מהם היה בן סלומון.

[מוזיקת רקע]

בן סלומון נולד למשפחה יהודייה במילווקי בשנת 1914. עם תחילת המלחמה הצטרף סלומון לצבא כטוראי מן המניין, אך כיוון שטרם המלחמה השלים לימודי רפואת שיניים, הוא צורף לחיל הרפואה והפליג עם האמריקנים לאוקיינוס השקט. סלומון ירד לאי סייפן, אך כיוון שלא נזקקו לו, התנדב לשמש כמנתח והחל לטפל בפצועים רבים. בתחילת חודש יולי הקים סלומון בית חולים שדה קרוב מאוד לקו החזית. משהחלו היפנים במתקפת בנזאי, הסתערות לשם התאבדות, חדר אחד מהם לאוהל. סלומון הרג אותו והצליח להרוג ארבעה יפנים נוספים שחדרו אל המתחם. הוא ציווה על הפצועים להתפנות ולפנות את אלו שלא יכלו ללכת.

סלומון ניגש בעצמו אל מכונת הירייה, הציב אותה מחוץ לאוהל, ממש מול קו החזית, וחיכה ליפנים. הפצועים הצליחו להתפנות בזמן ששמעו את הדי היריות מכיוון בית החולים המאולתר של סלומון. משחזרו האמריקנים למקום, לאחר מספר ימים, הם מצאו את גופתו של סלומון שמוטה על מכונת ירייה, ולפניה גופותיהם של כ-100 חיילים יפנים. גופתו של סלומון הייתה מנוקבת ב-98 כדורי רובה, ודקורה בעשרות דקירות כידונים.

למרות שהומלץ להעניק לסלומון את עיטור הגבורה, האמריקנים טענו כי חל איסור על רופאים להשתתף במלחמה. רק בשנת 2002 התרצה הממשל כי סלומון הגן על חיילים פצועים, והוענקה לו מדליית הכבוד של ארצות הברית.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

היפנים ידעו כי האמריקנים מפתחים מפציצים מתקדמים כגון ה-B-29, ה-"Super Fortress", או בתרגום "מבצר על", בעל טווח טיסה של כ-5,000 קילומטרים. טוקיו הייתה במרחק של כ-2,400 קילומטרים מאיי מריאנה, מה שאיפשר למפציצים להגיע עד לעיר הבירה היפנית. "מבצר העל" יכול היה לשאת כ-20 טון של פצצות ולטוס במהירות של יותר מ-500 קמ"ש.

ב-15 ביוני המריאו מסין 75 מטוסי B-29 והפציצו מפעל ברזל בדרום יפן. היפנים אמנם הפילו שבעה מטוסים, אך אזרחי המדינה הבינו כי אם מטוסים מצליחים להגיע עד ליפן ולהפציצה, כנראה המלחמה אינה מתקדמת בצורה טובה כפי שהכריזו ראשי הצבא. ראשי הצי היפני החליטו לצאת למבצע "הקרב הקובע", "קאנטאי קסן", כנגד האמריקנים, בעזרת כמעט כל הצי היפני.

היפנים שלחו כ-90 ספינות מלחמה לקרב ועליהן קרוב ל-500 מטוסים, מול כ-130 ספינות קרב אמריקניות וקרוב ל-1,000 מטוסים. היה זה אחד הקרבות הימיים הגדולים ביותר שנערכו אי פעם. בסך הכל עמדו לרשות הצי החמישי האמריקני, בפיקודו של האדמירל ספרואנס, 535 ספינות מלחמה, כולל אוניות לוגיסטיקה, מכליות וספינות אחרות. הן נשאו כ-130,000 חיילים והפליגו בכיוון איי מריאנה. המבצע המורכב והאדיר הזה תוכנן במשך 90 יום והתרחש יותר מ-5,600 קילומטרים מפרל הארבור. היה זה סימן ליכולת הלוגיסטית האמריקנית שהלכה והתעצמה במהלך המלחמה.

לאמריקנים היו שבע ספינות מערכה מהירות ושמונה סיירות כבדות ששטו בקדמת הכוח כדי ליצור רשת מגן לנושאות המטוסים. על תותחי הנ"מ שלהן היה להפיל כמה שיותר מטוסים כדי למנוע מהם לפגוע בנושאות המטוסים החשובות. צפונית ודרומית לכוח שטו עוד עשרות ספינות מלחמה, נושאות מטוסים וצוללות.

[מוזיקת רקע]

חוץ מהמטוסים על נושאות המטוסים היפניות, היו ליפנים גם מאות מטוסים נוספים בשדות תעופה באיים הסמוכים. הטייסים היפנים היו טייסים שעברו אימונים מזורזים, ורובם שירתו פחות מחצי שנה. היפנים לא נהגו להחזיר טייסים ותיקים ליפן, ותוכנית ההכשרה שלהם לא הייתה יעילה. לעומת זאת, האמריקנים היו הרחק מביתם, ולא היה ביכולתם לספק את הכוחות באותה מהירות שבה היפנים עשו זאת. אם אזלו הדלק או התחמושת, היה עליהם להמתין לספינות אספקה שיגיעו מפרל הרבור, והדבר עלול היה לקחת ימים ארוכים.

[מוזיקת רקע מתגברת]

בשעות הקטנות של ליל ה-19 ביוני, זיהתה צוללת אמריקנית כוח יפני שעשה דרכו לכיוון האמריקנים, והיא עלתה לפני המים כדי לשדר הודעה לכוחות הסמוכים. הכוח היפני היה בפיקודו של תת-האדמירל היפני אוזאווה, שנתן את האות וכ-70 מטוסים יפנים החלו לטוס אל עבר הכוח הימי האמריקני. המטוסים היפניים נקלטו היטב במכ"מים המתקדמים שהיו בכל ספינות המלחמה האמריקניות. האמריקנים שלחו לקראתם את "חתולי הגיהנום", שהיו מוגנים יותר, מהירים יותר ובעלי יכולת תמרון עדיפה. האמריקנים הפילו 46 מטוסים, לעומת אחד שלהם.

האמריקנים החלו לעשות שימוש במכ"מים גם במטוסיהם, וכך הצליחו לאתר מפציצים יפניים הרחק מנושאות המטוסים ומאוניות המלחמה שלהם. מטוסים שהצליחו לחדור את הטבעת האווירית נחשפו לאש נגד מטוסים ממספר ספינות שירו לעברם בו זמנית פגזים בעלי "מרעומי קִרבה" - נשק סודי שפותח במהלך המלחמה.

מרעומי הקרבה פותחו בסודיות מוחלטת ואפשרו לפגזים להתפוצץ במרחק מסוים מהמטרה, ולגרום לה נזק מבלי לפגוע בה ישירות. פגיעה ישירה הייתה משימה לא פשוטה, והמלחים האמריקנים ירו כ-2,500 פגזים בממוצע לפגיעה. המרעומים הללו הגבירו את אחוזי הפגיעה בצורה משמעותית, והם כונו "הנשק הסודי שהכריע את המלחמה". במהלך המלחמה נבנו כ-20 מיליון מרעומי קרבה שכאלה לטובת הצבא האמריקני. את הפיתוח ההתחלתי של המרעום החלו הבריטים, אך הם העבירו את המחקר לאמריקנים מפני שלא היה ביכולתם להמשיכו. שיתוף פעולה שכזה לא התרחש בין מדינות הציר, כיוון שלא סמכו זו על זו. הגרמנים סירבו להעביר ליפנים את טכנולוגיית המכ"ם שפיתחו, ועד סוף המלחמה נותרו היפנים ללא מכ"ם מתקדם.

היפנים לא נואשו. הם שלחו גל נוסף של כ-130 מטוסים. האמריקנים הפילו 70. תת-האדמירל היפני המשיך לשגר גל ועוד גל אל עבר האמריקנים. החוסר במטוסים הפך לנקודת תורפה עבור היפנים, וצוללות אמריקניות החלו להתקרב אל עבר הצי היפני.

בצהרי היום של ה-19 ביוני 1944 התקרבה צוללת אמריקנית ושיגרה מספר טילי טורפדו אל עבר נושאת המטוסים "שוקאקו", והם פגעו במכלי הדלק של הספינה. לאחר מספר דקות התפוצצה נושאת המטוסים העצומה ושקעה במהירות במצולות, ועליה כ-1,200 חיילים ומלחים יפנים.

צוללת אמריקנית נוספת שיגרה מספר טילי טורפדו אל עבר ספינת הדגל היפנית החדישה, נושאת המטוסים ה-"Taihō", שהחלה לפעול מספר חודשים קודם לכן. הנזק שנגרם לספינה לא היה רב, אך אדי דלק השתחררו ממכלי הדלק שלה, שנפגעו בפיצוץ, והחלו למלא את חלל הספינה. ברחבי הספינה החלו להישמע פיצוצים קטנים, ואוזאווה עבר לספינה אחרת כדי להמשיך ולפקד על הקרב. קצר חשמלי בספינה הביא לפיצוץ אדיר שגרם לטביעתה המהירה של ה-"Taihō" ולטביעתם של כ-1,650 מלחים וחיילים.

אוזאווה הבחין שרוב מטוסיו לא שבו מהקרב, והניח שרבים העדיפו לנחות בבסיס היפני בגואם, שהיה מרוחק רק כ-170 קילומטרים מאיי ימי מריאנה, ושבסמוך אליו התרחש הקרב הימי. משעה שהחלו הקרבות הורו היפנים למטוסיהם באי לצאת כנגד האמריקנים, אך היפנים נתקלו ב"חתולי הגיהנום" באוויר ו-35 מהם הופלו.

[מוזיקת רקע שקטה]

אחדים מהיפנים הצליחו לחדור ולהטיל פצצות על הספינות האמריקניות. עשרות מלחים אמריקנים נהרגו בהפצצות וספינה אחת נפגעה, אך אפילו ספינה אחת לא טבעה.

אוזאווה לא יכול היה לדעת שהאמריקנים שיגרו מפציצים רבים לגואם שהרסו את שדות התעופה והשמידו מטוסים יפניים בעודם על הקרקע. הוא היה בטוח שלרשותו עומדים מאות מטוסים. אוזאווה המשיך להמתין למטוסיו ולא הסיג את הצי שלו לאחור, אלא המשיך בתוכנית המקורית.

ביום הראשון איבדו האמריקנים כ-30 מטוסים, לעומת 350 מטוסים יפניים. האמריקנים הבינו את המצב לאשורו, והחלו לסגור את המרחק בינם לבין הצי היפני.

יום למחרת, ב-20 ביוני, זיהו האמריקנים את היפנים במרחק גדול מהם. הם לא היו בטוחים שלמטוסי ה"הלקט" היה מספיק דלק כדי שיצליחו לפגוע בכוח היפני ולחזור אל נושאות המטוסים, אך למרות זאת, ולמרות שהאור הלך ודעך, יותר מ-200 מטוסים הוזנקו בכיוון היפנים. כ-100 מהם היו מטוסי "הלקט", והשאר מפציצים ומפציצי טורפדו. ה"הלקטים" הצליחו להגיע אל הצי היפני והפילו 65 מטוסי "זירו". מפציצי הצלילה שיגרו טילי טורפדו אל עבר הספינות, והמפציצים הטילו את הפצצות העצומות אל עבר הספינות. במתקפה טובעה נושאת מטוסים יפנית ושלושה [כך במקור] נושאות מטוסים נפגעו. האמריקנים גם טיבעו מכליות, וגרמו נזק רב לספינות רבות.

בדרכם חזרה לא הצליחו רבים מהמטוסים האמריקניים להגיע אל נושאות המטוסים, ועשרות מהם נחתו או התרסקו במים, בחשיכה מוחלטת. רבים אותרו על ידי הצי האמריקני ונִמשו מהמים. בסך הכל איבדו האמריקנים כ-80 מטוסים בהתרסקויות, לעומת 20 בקרב עצמו.

[מוזיקת רקע מתגברת]

הנזק ליפנים היה עצום. שלוש נושאות מטוסים, 600 מטוסים וטייסים, חלקם מהמנוסים בטייסים היפנים, ואלפי מלחים שאבדו בקרב. היה זה נזק שהיפנים פשוט לא יכלו לתקן.

האמריקנים, שאיבדו 40 מטוסים בקרבות עצמם, כינו את האירוע "מטווח תרנגולי ההודו של איי מריאנה".

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

על איי סייפן באיי מריאנה המשיכו הנחתים האמריקנים להתקדם ולדחוק את החיילים והאזרחים היפנים אל צפון האי. היפנים לא נותרו פסיבים. הם היו מצוידים בטנקים ובתותחים ונלחמו באמריקנים וגרמו להרוגים ולפצועים רבים. ב-7 ביולי פתחו היפנים במתקפת בנזאי עצומה כנגד האמריקנים. מפקד הכוח היפני על האי אמר לחיילים ולאזרחים כי אין יותר שום הבדל בין אזרחים לחיילים. יהיה זה עדיף להצטרף למתקפה בעזרת חניתות במבוק מאשר להיתפס כשבויים.

עם עלות השחר, כ-3,000 איש פרצו קדימה בצרחות אל עבר הכוח האמריקני. עמם צעדו פצועים רבים ואזרחים שנשאו חניתות במבוק. היפנים הצליחו לחדור את הקווים האמריקניים וקרבות פנים אל פנים התרחשו לכל אורך קו החזית. האמריקנים ספגו במתקפה כ-650 פצועים והרוגים, אל מול 4,300 הרוגים יפנים.

חיילים ואזרחים יפנים רבים התחבאו במערות באי, וכאשר הגיעו חיילים אמריקנים אל המערות הללו, הם יצאו למתקפות פתע וגרמו לאבדות רבות בקרב האמריקנים. בתגובה, החלו האמריקנים לטהר את המערות בעזרת רימונים ולהביורים. בחלק מהמקרים מצאו החיילים ילדים קטנים שהתחבאו לבדם במערה, ועתה היו ללא רוח חיים.

[מוזיקת רקע]

הקיסר היפני הירוהיטו, שנקרא באופן מוזר "קיסר התקופה השלווה", או שׁוֹוָּה ביפנית, ידע שעל האי יש אוכלוסייה גדולה של יפנים ממעמד נמוך. הוא חשש כי אם הם יחליטו לערוק לצד האמריקני, לאחר שיווכחו לדעת כי האמריקנים אינם מוציאים אותם להורג, כפי שנאמר להם, יעזרו היפנים שעל האי לאמריקנים בעזרת שידורי רדיו ליפן. בסוף חודש יוני הורה הקיסר לאזרחי האי להתאבד. נאמר להם בצו קיסרי כי לאחר המוות הם יזכו למעמד רוחני שווה ערך לזה של החיילים. לאחר המתקפה היפנית כ-1,000 אזרחים שנותרו בחיים החלו להתאבד. רבים מהם קפצו מצוק גבוה בחלקו הצפוני של האי, שנודע בשם "צוק ההתאבדות". מתורגמנים אמריקנים החלו לקרוא ברמקולים למתאבדים שלא לקפוץ, אך קריאותיהם לא נענו. במים צפו גופות רבות של גברים, נשים וילדים.

יפנים שבחרו להפוך לשבויים היו במצב פיזי ומנטלי קשה ביותר. טוראי של חיל הנחתים סיפר כי "המצב הפיזי של רבים מהם היה מעורר רחמים. רובם היו רזים כשלד ושום מזון לא בא אל פיהם במשך ימים רבים. הם סבלו מהלם כתוצאה מההפצצות ומההפגזות. הם היו מפוחדים מפני שלא היה להם מושג מה נעשה להם. אזרחים שנקלעו למלחמה שלא הם בחרו בה".

המפקדים היפנים הבכירים באי התאבדו במערות ששהו בהן. ביניהם תת-האדמירל נגומו, שהוביל את המתקפה היפנית בפרל הארבור ובמידוויי. בסך הכל נהרגו בקרבות איי סייפן כמעט כל היפנים ששהו על האי, כ-30,000 איש. מתוך 70,000 החיילים האמריקנים נהרגו כ-3,000 איש ויותר מ-10,000 נפצעו.

היפנים ניסו להסתיר את מה שהתחולל בקרבות ולא דיווחו ביפן על שהתרחש באי. העם היפני הבין, לפי שמות האיים שבהם התרחשו הקרבות, כי האמריקנים הולכים ומתקדמים אל עבר יפן, ולמעשה ההודעות של הצבא היפני אינן מדויקות. לאחר הקרב על סייפן הפסיקו ראשי הצבא לעדכן את העם היפני בקרבות שהתחוללו באוקיינוס השקט.

כשידם על העליונה, יצאו בסוף חודש יולי האמריקנים למתקפה על האיים הסמוכים, טיניאן וגואם, האי הגדול ביותר באיי מריאנה. ההפצצות האמריקניות על גואם היו כה מסיביות, עד כי בתחילת חודש אוגוסט כבר לא היה בכוחם של היפנים להילחם. רבים ברחו אל הג'ונגלים שבאי והתחבאו שם. אחדים המשיכו לתקוף את האמריקנים גם לאחר סיום המלחמה.

בשנת 1972, יותר מרבע מאה לאחר המלחמה, גילו שני מקומיים שבדקו מלכודת דיג, חייל יפני בשם שואיצ'י יוקוי. היפני תקף אותם, אך הם התגברו עליו ולבסוף הוא הוחזר ליפן. יוקוי סיפר כי למד שהמלחמה הסתיימה עוד בשנות ה-50, אך התבייש לחזור חי ליפן.

[מוזיקת רקע קצבית]

בטיניאן נחתו האמריקנים וכבשו את האי תוך מספר ימים. הם הקימו באי הגדול בתי חולים בני אלפי מיטות לחיילים האמריקנים, ושדות תעופה רבים. מטיניאן ומגואם החלו להמריא מטוסי ה-B-29, "מבצרי העל", בדרכם למתקפות על ערי יפן ובתיה, שהיו עשויים מעץ ומנייר.

היפנים הבינו את שהתרחש, אך הם לא היו קרובים להרים ידיים. מיליוני חיילי הקיסר המתינו בדריכות לחיילים האמריקנים. המלחמה בין הצדדים תמשיך ותתעצם בחודשים הקרובים.

[מוזיקת רקע מתגברת]

בשעה שהתחוללו קרבות באוקיינוס השקט, בחודשים הראשונים של שנת 1944, החלו בעלות הברית לתכנן את הפלישה לצרפת, משם יוכלו להגיע לגרמניה ולהכניעה. הבריטים שלחו מטוסי צילום רבים מעל חופי צרפת, כדי שלא לחשוף את המקום המדויק שבו ינחתו. ה-BBC ביקש ממאזיניו לשלוח תמונות שצילמו בחופשות בצרפת, כדי שיוכל ללמוד את תוואי השטח השונים במדינה, והעביר אותן לידי הצבא. יותר מ-10 מיליון תמונות נשלחו בעקבות הבקשה, וחלקן הועילו רבות למתכנני הפלישה.

הגרמנים ניסו באופן נואש לחשוף את המקום והתאריך שבו בעלות הברית יוציאו את המבצע לפועל. המרגלים הגרמנים שפעלו בבריטניה המשיכו לספק מידע לגרמנים, אך למעשה כולם נתפסו והוכרחו לשדר הודעות כוזבות. בעזרת המרגלים הללו העבירו הבריטים הודעות כי המתקפה תתרחש בחודש יולי בפה-דה-קאלה - מחוז בצפון צרפת על גבול בלגיה. בעלות הברית חשבו כיצד להטעות את הגרמנים בקשר לתאריך ולמקום הנחיתה. הם תכננו מבצע בשם "יעל", על שמה של הגיבורה התנ"כית, שבו יגרמו לגרמנים להבין כי בעלות הברית מתכוונות להרחיב את מבצעיהן באזור הבלקן, ולדחות את הנחיתה בחופי צרפת לזמן מאוחר יותר. רוב המפקדים הבכירים של בעלות הברית לא האמינו שמבצע שכזה יעבוד, והם דחו את ההחלטה בנוגע למבצע "יעל" עד לכנס טהרן, שבו הוחלט לשנות את שם המבצע ל"שומר ראש", ולהוציא אותו לפועל.

בתחילת שנת 1944 החלו בעלות הברית במבצע מודיעיני מורכב, "שומר ראש", שכלל מבצעים רבים, העיקרי שבהם מבצע "Fortitude", או בתרגום חופשי "חוסן". מטרת המבצע "שומר ראש" הייתה להטעות את הגרמנים לגבי מיקום נחיתת בעלות הברית, להסתיר את התאריך והזמן שבו ינחתו, ולגרום לכוחות העתודה הגרמניים להישאר במקומם, בחשש מפני פלישה נוספת לאזורם.

מבצע "פורטיטיוד צפון" אמור היה לגרום לגרמנים להאמין כי בעלות הברית ינחתו בנורווגיה, שם פעלו בסיסי הצוללות הגרמניות, בעוד "פורטיטיוד דרום" היה אמור לשכנע את הגרמנים כי כוח נוסף של בעלות הברית ינחת בפה-דה-קאלה שבצפון צרפת.

הגרמנים הגנו על כל החופים במערב צרפת, והאסטרטגיה שלהם הייתה להאט את נחיתת בעלות הברית ולהחיש כוחות במהירות לאזור הנחיתה כדי לסכלה. במבצע "פורטיטיוד" פיזרו בעלות הברית סימנים כי התקפה כפולה עמדה להתרחש בעזרת כוח גדול בהרבה מזה שהיה לבעלות הברית.

[מוזיקת רקע]

המבצע כלל גם שדרים שנקלטו על ידי הגרמנים על כך שבעלות הברית ינחתו בנורמנדי כהטעיה על המתקפה העצומה על פה-דה-קאלה, מה שיגרום לגרמנים להשתהות לפני שישלחו תגבורות לנורמנדי. כדי לשכנע את הגרמנים כי לבעלות הברית כוח כמעט כפול מזה שהיה לה באמת, יצרו מתכנני המבצע ארמיה מזויפת בצפון בריטניה וארמיה מזויפת נוספת שהוצבה בסקוטלנד ומנתה למעלה מ-100,000 חיילים. הבריטים העבירו שדרים אודות פעילות הארמיה, כל זאת בידיעה כי הגרמנים מסוגלים לקלוט אותם.

מרגלים גרמנים שהופעלו כעת על ידי הבריטים שידרו על תנועת רכבות כבדה בסקוטלנד. מפעם לפעם פורסמו בעיתונים ידיעות על תוצאות של משחקי כדורגל שהתקיימו בין הגדודים, חתונות של חיילים ואירועים מחיי המחנה שלא היה ולא נברא. הבריטים גם הניחו מפציצי דמה עשויים מעץ בשדות התעופה, ונחתות דמה בנמלים. מטוסי סיור גרמניים שטסו מעל האזור צילמו אותם ואימתו את הדיווחים שנקלטו בקשר על ידי המודיעין הגרמני, ואת המידע שהגיע מהמרגלים. הגרמנים האמינו לשדרים והשאירו כ-400,000 חיילים בנורווגיה, ועוד כוח עצום בפה-דה-קאלה, בציפייה לפלישה. בסך הכל האמינו הגרמנים כי לבעלות הברית היו כ-80 דיוויזיות בבריטניה, בעוד המספר האמיתי עמד על כ-50.

בסוף חודש מאי שלחו הבריטים לגיברלטר שחקן שדמה שתי טיפות מים לגנרל מונטגומרי. הספרדים, שהיו אחראים על שדות התעופה, ראו את מונטגומרי ודיווחו על כך לגרמנים. הגרמנים האמינו כי הבריטים לא יחלו במתקפה כל עוד מונטגומרי לא חזר לבריטניה.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

המרגל הבכיר ביותר של הגרמנים בבריטניה היה למעשה סוכן כפול שפעל מתוך תחושה מצפונית. שמו היה חואן פויול גרסייה. פויול היה ספרדי קטלוני שחווה את המלחמה בספרד והפך לשונא של הפשיסטים, הנאצים והקומוניסטים בצורה כמעט שווה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והחשש מהשלטון הנאצי, החליט פויול לעשות משהו. הוא הציע לבריטים את שירותיו, אך הם דחו אותו. פויול הבין כי קודם כל יצטרך להוכיח את עצמו, והוא הגיע לשגרירות הגרמנית במדריד והציע לרגל אחר הבריטים. לאחר מאמצי שכנוע, הסכימו הגרמנים להפעילו, והוא עבר קורס מזורז בריגול, בכתיבה בדיו סתרים ובצפנים. על פויול הוטל לעבור ללונדון. עד מהרה החל פויול לשלוח דו"חות מודיעין שהגרמנים קיבלו בשמחה. את הדו"חות שלח לא מלונדון, אלא מליסבון. הוא המציא את הדו"חות בעזרת מפה של בריטניה, ספר טיולים, ספר פורטוגזי על הצי האנגלי, וספר מונחים צבאיים. הדו"חות של פויול היו כה אמינים, עד כי דו"חות גרמניים שפוענחו הצביעו על שיירות ימיות שלא היו קיימות. הבריטים לא ידעו מי הוא המרגל המדובר, ופתחו במצוד אחריו בכל רחבי לונדון. פויול עדיין שהה בליסבון.

מרגע שקנה את אמיתות הגרמנים ניסה פויול לשוחח עם הבריטים בליסבון, אך נדחה שוב ושוב עד אשר פגש דיפלומט אמריקני שהקשיב לסיפורו וקישר אותו לסוכן בריטי. מששמעו הבריטים את סיפורו, הם נדהמו מיכולותיו. הם כינו אותו "גרבּוֹ" ושלחו אותו ללונדון.

משהגיע פויול לעיר, הוא החל לאסוף סוכנים נוספים - מנהיג קבוצה ארית, הודי ששנא את הבריטים, ואוהדי הנאציזם שהתגוררו בבריטניה. תוך זמן קצר פעלו למען גרבו 27 סוכנים ששלחו אליו ידיעות שהוא העביר לגרמנים. נראה שכבר ניחשתם כי… לא היה קיים אפילו סוכן אחד. גרבו המציא את הסוכנים, אחד אחד. כולם היו דמויות בדויות לחלוטין. את מכתביו שלח פויול בסמוך לאירועים שהבריטים הוציאו לפועל, אך הם תמיד הגיעו לידי הגרמנים באיחור מתוזמן היטב.

בתחילת שנת 1944, בעת מבצע "שומר ראש", החל פויול לשלוח מאות הודעות לגרמנים בקשר לפלישה הקרבה. הבריטים תמכו בהודעות של גרבו, על ידי הטסת מפציצים לצפון המדינה ושליחת הודעות אלחוט על הזזת כמות גדולה של מטוסים.

החיבור בין המידע של גרבו לקליטת המידע על ידי מטוסי סיור, ופענוח הודעות אלחוטיות, הבהיר לגרמנים כי גרבו היה אמין בצורה יוצאת דופן, ומרגל חשוב מאין כמוהו. הגרמנים קנו את ההודעות בקשר למקום הנחיתה, כמות החיילים והדיוויזיות שהיו בבריטניה. הם האמינו כי הנחיתה הבריטית בנורמנדי הייתה למעשה הטעיה, והמשיכו להמתין למתקפה הגדולה בפה-דה-קאלה.

הגרמנים כה סמכו על עבודתו של גרבו, עד כי היטלר החליט להעניק לו את אות "צלב הברזל", דבר שהיה נדיר לחלק לאזרח באותם הימים. מספר חודשים לאחר מכן, זכה פויול בעיטור כבוד ממלך אנגליה על פועלו. לאחר המלחמה ביימו הבריטים את מותו, והוא חי באנונימיות בדרום אמריקה.

פויול היה האדם היחיד שזכה לעיטורים במהלך המלחמה משני הצדדים. הגרמנים מעולם לא עלו עליו.

[מוזיקת רקע מתגברת]

בעזרת שידורי האולטרה הבינו הבריטים כי הגרמנים האמינו למטרות מבצע "שומר ראש", ובחודש יוני הכל היה מוכן לפלישה לצרפת. סוכנים רבים פעלו עבור בעלות הברית בכל רחבי אירופה בזמן הכיבוש הנאצי. רבים מהם לא היו מרגלים מקצועיים, אלא אזרחים שהתגייסו לצבא ולקחו על עצמם משימות מסוכנות ביותר. אחד מאלה היה גוסטב ביילר.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

גוסטב ביילר גדל בשוויץ, ובגיל 20 היגר למונטריאול שבקנדה, שם עבד בתור מורה ומתורגמן. ביילר התחתן ונולדו לו שני ילדים. משפרצה מלחמת העולם השנייה התגייס גוסטב לצבא הקנדי ונשלח לבריטניה. אשתו ושני ילדיו הקטנים נשארו מאחור. לאור הצרפתית המושלמת שלו, גויס ביילר לכוחות המיוחדים הבריטים, ה-SOE. הוא היה קרוב לגיל 40 כאשר הפך לחייל מצטיין, ומפקדיו כתבו עליו שהיה התלמיד הטוב ביותר שהיה להם.

בשנת 1942 הוצנח ביילר בצרפת כדי לעזור לבנות את ההתנגדות הצרפתית לגרמנים, שנודעה בשם ה"רזיסטנס". על אף שנפצע בעמוד השדרה בעת הנחיתה על אדמת צרפת, סירב ביילר לחזור לבריטניה, והוא טופל על ידי רופא מחתרתי בפריז. ביילר נקרא בשם הקוד "גיא", והוא החל לפקד על רשת "מוזיקאי" בצפון צרפת. לבריטים היו רשתות רבות בצרפת, חלקן של מספר אנשים בלבד, והן נקראו בשמות קוד: "שחקן", "אקרובט", "סינמה" ועוד. הרשת של ביילר מנתה 25 קבוצות וביצעה מעשי חבלה רבים ויעילים כנגד הגרמנים. הם חיבלו, הרסו והשמידו מצבורי דלק, מסילות רכבת, גשרים, תאי שיט וכלי רכב. הבריטים נהגו להחזיר סוכנים לבריטניה לאחר מספר חודשים, מחשש שיעלו על עקבותיהם, אך פעולותיו של ביילר היו כה מוצלחות, ולכן השאירו אותו הבריטים בצרפת, למרות הסיכון הגדול. הבריטים קיוו כי יביא להם תועלת במבצע "שומר ראש" ובעת הפלישה לנורמנדי.

משפחתו של רוקח צרפתי, שנמנתה על תנועת הרזיסטנס, נהגה לארחו בביתה. ביילר היה מגיע בשעות מאוחרות, בשעה שילדי המשפחה כבר ישנו. אם המשפחה סיפרה כי ביילר היה נוהג להיכנס לחדרם של הילדים הקטנים, מביט בהם ישנים וחושב בערגה - האם יזכה אי פעם לראות את ילדיו שלו?

[מוזיקת רקע]

הגרמנים עלו על עקבותיו בינואר 1944. ביילר נאסר וידיו ורגליו נכבלו לכיסא. אסירים שראו אותו סיפרו כי פניו היו נפוחות ופצועות. במשך שמונה ימים עונה ביילר בדרכים שונות ואכזריות, אך הוא סירב לדבר. בשלב מסוים שברו הגרמנים את ברכיו. ביילר לא סיפר להם דבר.

לאחר שלושה חודשים של מאסר ועינויים, הועבר ביילר הכחוש למחנה הריכוז פלוסנברג, על גבול גרמניה-צ'כיה. במחנה הריכוז עונה ביילר שוב בצורה קשה ביותר. הוא סבל מכאבי תופת בגבו, אך סירב למסור את שמות חבריו, מיקום מצבורי הנשק או כל פרט אחר. הוא הוכנס לבידוד למשך שלושה חודשים, שבהם לא זכה לראות אור יום או לשמוע דבר על המלחמה. כשהוצא מתאו, עדיין סירב למסור את שמות אנשי הרשת.

הסוהרים והגרמנים נדהמו מביילר ומגבורתו, ומשהגיעה הפקודה להוציאו להורג, סירבו לתלות אותו כפי שעשו לאחרים. ביילר בקושי הצליח לעמוד על רגליו והובל בידי משמר כבוד גרמני אל חצר המחנה, שם נורה בידי כיתת יורים. היה זה המקרה היחיד מסוגו במלחמה. רבים מסוכניו של ביילר המשיכו לפעול בצפון צרפת, כדי להכין את הקרקע לנחיתת בעלות הברית באביב 1944.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

בתחילת שנת 1944 חלו שינויים גדולים בכל החזיתות ברחבי העולם. בעלות הברית דחקו את הגרמנים לצפון איטליה וכבשו את רומא, אחת משלושת ערי הציר. בצפון איטליה פעלו פרטיזנים איטלקיים כנגד הגרמנים, שבתגובה הוציאו להורג עשרה איטלקים, בדרך כלל אזרחים תמימים, על כל גרמני הרוג. עד שנת 1944 נרצחו מיליונים מיהודי מזרח אירופה.

הגרמנים השקיעו עתה מאמצים נרחבים באיתור יהודים במערב אירופה, ושלחו אלפים למותם בתאי הגזים בכל יום. בארצות הברית היו כאלה שניסו לחוקק חוקי הגירה חדשים למען הפליטים היהודים, אך החוקים הללו נפלו בהצבעות הקונגרס האמריקני בזה אחר זה.

בתחילת שנת 1944 החלו הגרמנים להפציץ שוב את ערי בריטניה, בעזרת מאות מטוסים, כ-80 מהם בממוצע הופלו כל חודש ורק 1,500 איש נהרגו. במאי הפסיקו הגרמנים את המבצע. המתקפה נקראה בבריטניה "בייבי בליץ".

[מוזיקת סיום]

גם בעלות הברית המשיכו להפציץ את ערי גרמניה ביום ובלילה ולגרום להרס רב, לשריפות ענק ולהרג אזרחים.

למרות שנראה היה כי לבעלות הברית יתרון על מדינות הציר, היפנים החלו בפיתוחה של שיטת לחימה חדשה. הגרמנים מצידם החלו בתוכנית חירום ליצירת מטוס קרב מתקדם, ובנו טילים חדשניים בעלי ראשי נפץ קטלניים שהיו מסוגלים להגיע לערי בריטניה. מיליוני חיילים גרמנים ויפנים היו מוכנים להילחם עד הסוף המר למען הקיסר היפני והיטלר. הם עדיין לא אמרו נואש.

באמצע שנת 1944 חיכו הגרמנים למתקפה של בעלות הברית. הם ציפו כי המתקפה תחל באמצע הקיץ בצפון צרפת ונורווגיה. בעלות הברית קיוו כי הגרמנים לא יגלו את התוכניות האמיתיות, מפני שהדבר היה מביא לאסון, ואולי לתפנית במלחמה.

רוזוולט החל לעשן ארבע חפיסות סיגריות ביום. צ'רצ'יל סיפר כי ראה בדמיונו את גלי הים אדומים מדם. רמטכ"ל צבא בריטניה, אלן ברוק, פלט כי המבצע לא יצליח יום אחד לפני שיצא לדרכו. אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, כתב על פתק כי הוא לוקח את האחריות על כישלון המבצע.

מנהיגי שתי המדינות עצרו את נשימתם. הפלישה לנורמנדי עמדה לצאת לדרך.

[מוזיקת סיום מתגברת]

פרק 22 - קרבות מכריעים באוקיינוס השקט ומבצע "שומר ראש".

מחקר, כתיבה ועריכה - דורית פיין ויובל מלחי.

מפיק ראשי - רני שחר.

עריכת לשון - דינה בר-מנחם.

עריכת סאונד - "סופה סטודיו".

אחראית מטעם "החינוכית" - שרון וינברג שפיגלר.

שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".

הפקה - "קטעים בהיסטוריה".

נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".

ג'ינגל: "חינוכית".