מלחמת העולם השנייה - פרק 23 - הפלישה לנורמנדי
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Nov 25, 2025
- 20 min read
ההכנות למבצע "אוברלורד", הנחיתה על חופי נורמנדי, התגובה הגרמנית, הגנרל מוריס רוז, גורלם של יהודי האי כרתים, ניסיון ההתנקשות בהיטלר, סופו של רומל.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/12/2017.
[חסות]
ג'ינגל: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
[מוזיקת פתיחה מסתיימת]
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.
פרק 23 - הפלישה לנורמנדי.
[מוזיקת רקע]
כבר בשנת 1940 החלו הגרמנים לבנות את החומה האטלנטית, קו ביצורי חוף אימתניים שנועדו למנוע מבעלות הברית לפלוש לחופי צרפת וליבשת אירופה. הגרמנים התבססו על כך שהחומה האטלנטית תעכב את הפולשים, ובזמן הזה יוכלו כוחות גרמנים נוספים להגיע דרך היבשה ולעצור את הכוח שיגיע דרך הים. היטלר היה משוכנע שאם יעלה בידי הגרמנים לעמוד בהצלחה בפני הפולשים בתחילת ניסיון הפלישה, כי אז תיכשל המתקפה כולה ויעברו חודשים רבים עד שייעשה ניסיון פלישה נוסף. עד אז יוכל היטלר לשנע כוחות מצרפת חזרה מזרחה אל עבר החזית המזרחית, להכות בסובייטים בעזרת הטנקים הגרמניים ולהשמידם. הייתה לו רק בעיה אחת - הוא לא ידע מתי והיכן תתרחש הפלישה.
[מוזיקת רקע מתגברת]
לאורך חופי צרפת הקימו הגרמנים רצועה שכללה מכשולים קטלניים של תיל דוקרני, מכשולי בטון ויותר משישה מיליון מוקשים. הרצועה נקראה "תחום המוות". מעל החופים ובדרכים הסמוכות הציבו הגרמנים בונקרים ועמדות מבוצרות שבהן היו מקלעים, תחמושת ותותחים כבדים. ברישום קודר ביומנו, זמן קצר לפני הפלישה, כתב אלן ברוק, הרמטכ"ל הבריטי, כי הפלישה עלולה בהחלט להיות האסון הנורא ביותר במלחמה כולה. צ'רצ'יל אמר לשליח אמריקני של הנשיא רוזוולט, כי אם מבצע "אוברלורד" והפלישה לנורמנדי תיכשל, ארצות הברית תפסיד בקרב, אך בריטניה תפסיד את היכולת הצבאית הכוללת שלה.
לגרמניה היו בשנת 1944 כ-300 דיוויזיות פרוסות ברחבי אירופה. חצי מהדיוויזיות היו בחזית המזרחית ונלחמו בסובייטים, בעוד שכ-50 עד 60 דיוויזיות הוצבו בצרפת. הכוחות הגרמניים בצרפת הכבושה עלו במספרם על הכוח הפולש, ואם הגרמנים יכלו להחישם לאזור הפלישה, סביר היה להניח כי הגרמנים יצליחו להדוף אותה.
לאור מזג האוויר הגרוע בתחילת חודש יוני, ולאור דוחות המודיעין הגרמני, קבעו הגרמנים כי אין סיכוי לפלישה בחודש יוני, ובטח לא בתחילתו. בשל מזג האוויר הגרוע, הם ביטלו סיורים לאורך קו החוף, ומפקד הארמיה, רומל, נסע לגרמניה לבקר את אשתו ולשוחח עם היטלר בעניין הבאת דיוויזיות שריון נוספות לחזית המערבית, שעליה היה מופקד. סגנו של רומל נסע גם הוא הרחק מהחזית כדי להשתתף בתרגיל, וכך נותרה החזית הגרמנית ללא שני המפקדים הבכירים שלה. הגרמנים הציבו את כוחות השריון הגרמניים סביב פריז וסביב העיר ואן, הממוקמת כ-130 קילומטרים מזרחית לחופי נורמנדי. רומל היה בדעה כי יש להחזיק את אוגדות השריון קרוב לחוף הים, בחזית. 24 השעות הראשונות של הפלישה, קבע רומל, יהיו היום הארוך ביותר במלחמה. מפקדים גרמנים אחרים טענו כי עדיף לרכז את הכוחות במקום אחד ומשם לשגרם להיכן שיזדקקו להם, צפונה או דרומה. רומל טען בלהט כי העליונות האווירית של בעלות הברית תביא לכך שטורי שריון יופצצו מהאוויר ויספגו אבדות קשות בדרכם למקום הפלישה. היטלר נדרש להכריע, ולבסוף החליט להשאיר חצי מהכוחות במקומם וחצי מהכוחות, שלוש אוגדות שריון, להעביר לרומל.
[מוזיקת רקע]
חוף נורמנדי היה יעד מצוין לפלישה. חופיו ארוכים, רחבים ומשתפלים במתינות, מקו הים ועד לצוקים שמלמעלה. בחופים יש פרצות שבעדם יכול היה כוח הנחיתה לחדור במהירות אל תוך הארץ. רומל הבין זאת היטב והורה למקש את החופים ולהציב בהם מכשולים נגד כלים משוריינים, כמו למשל הקיפודים הצ'כים, מין קוצי ברזל ענקיים בצורת כוכבית, שמנעו מעבר טנקים. רבים ברחבי העולם חיכו במשך זמן רב לפלישה. סטלין חיכה לה מספר שנים וכבר התייאש מבעלות הברית. בארץ ישראל התבדחו בעיתונים טרם הפלישה, כי הגנרל אייזנהאואר הורד מכהונה כמפקד העליון של כוחות הפלישה, ובמקומו בא ילדו הרך של הגנרל וינגייט. עד שהתינוק יגדל, יסתיימו גם ההכנות לפתיחת החזית השנייה. ילדו של וינגייט נולד רק חודש לפני כן.
בחודש מאי 1944 הגיעו לבריטניה כמיליון וחצי חיילים אמריקנים על ציודם הרב. הבריטים החלו להיערך ב-20 נקודות שונות לאורך החופים, והחלו להזיז ציוד בשיטת הסרט הנע יחד עם חיילי היחידות השונות. החיילים עלו על ספינות מספר ימים לפני הפלישה והחלו להסתדר בשיירות שעמדו לקחת אותם לחמישה חופים שונים בנורמנדי שנמצאת במערב צרפת. תאריך הפלישה תוכנן לחמישה ביוני.
בחודשים שקדמו לפלישה המתוכננת, יישמו האמריקנים והבריטים לקחים שנלמדו מ"מבצע לפיד", בעיקר בתחום הלוגיסטיקה. הם הצליחו לשפר את ההיערכות הלוגיסטית והעברת הציוד לבריטניה, עד כי לפני תחילת המבצע היו בבריטניה שניים וחצי מיליון טון של ציוד צבאי, שהיה מיועד למבצע "אוברלורד". טרם הפלישה הוקרא מכתב שכתב המפקד העליון של בעלות הברית, הגנרל דווייט אייזנהאואר, לחייליו: "עומדים אתם לצאת למסע צלב גדול שעליו עמלנו בחודשים האחרונים. עיני העולם נשואות אליכם. התקוות והתפילות של אנשים אוהבי חופש בכל מקום צועדים עמכם. לצד חיילי בעלות בריתנו האמיצים ואחינו לנשק בחזיתות האחרות, תביאו להרס מכונת המלחמה הגרמנית, חיסול הרודנות הנאצית על העמים המדוכאים של אירופה, וביטחון לעצמנו בעולם חופשי". לעצמו שירבט על פתק את מילות הנאום שיאלץ לשאת במקרה שיכשל המבצע. צ'רצ'יל אמר לאשתו קלמנטיין, טרם שכבו לישון: "את תופסת שעד שתתעוררי מחר בבוקר, ייהרגו אולי 20,000 איש?" רבים חששו כי כישלון המבצע יערער את ביטחון האמריקנים במלחמה. האם יהיו אזרחיה מוכנים לספוג עשרת אלפים הרוגים בפלישה לנורמנדי? 20,000? יותר? בעלות הברית חשו כי כישלון במבצע שכל העולם כמעט חיכה לו, יוביל להחלפת כל הפיקוד הבכיר. בנוסף, סטלין יבין כי ייאלץ להילחם לבדו בהיטלר, ויתכן כי יעדיף לחתום על הסכם נפרד עם הגרמנים. כישלון המבצע בנורמנדי היה עלול להאריך את המלחמה במספר שנים נוספות, או להביא לסופה בשעה שהיטלר עודנו עומד בראש גרמניה הנאצית. מפקדי בעלות הברית ידעו כי אסור להם להיכשל.
[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]
לאור מזג האוויר הגרוע והים הגועש, דחו מפקדי בעלות הברית את הפלישה מהחמישה לשישה ביוני. בחמישה ביוני החלו מטוסים בריטים לפזר חלקיקי אלומיניום באזור העיר דובר הבריטית. ממול העיר דובר, מעבר לתעלת למאנש, שכנה פה-דה-קאלה הצרפתית, שם ציפו הגרמנים לנחיתת ארצות הברית. בין פה-דה-קאלה לדובר נמצא המיצר הצר ביותר בתעלת למאנש. חלקיקי האלומיניום נקלטו היטב על מסכי המכ"מים הגרמנים, והם הניחו כי מדובר בצי גדול במיוחד שהיה בדרכו לחצות את התעלה ולנחות בפה-דה-קאלה. בתחילת יוני, נקרא הגנרל פייר קניג, נציג צרפת החופשית במטהו של אייזנהאואר, ומי שהיה אחראי על תנועת הרזיסטנס בצרפת, והובא בסוד התוכנית. הגנרל קניג דרש ששארל דה גול, מנהיגה של צרפת החופשית, יובא גם הוא בסוד הפלישה, ולמרות התנגדותו של אייזנהאואר לשתף את דה גול בתוכנית, הוא שוכנע כי לא הייתה לו ברירה אחרת, ודה גול הוטס לבריטניה. הבריטים הנחו את הצרפתים להתחיל להפעיל את כוחות ההתנגדות הצרפתיים שפוצצו מסילות רכבת וחיבלו בדרכים כדי להקשות על תנועת הגרמנים. כיוון שלא ניתן היה לשלוח לרזיסטנס את אזור הפלישה או מועדה המדויקים, מחשש שהגרמנים יגלו זאת, הועברו הפקודות במסרים מוצפנים של רדיו ה-BBC המסרים הועברו על ידי הקראת שורת הפתיחה של "שיר סתיו" של המשורר פול ורלן: "כשמתחילות אנחות הכינורות של שיר האביב, ליבי טובע בצליל האיטי, העגמומי והארוך". השורות הללו הוקראו ברדיו ה-BBC בערב החמישה ביוני, וכוחות הרזיסטנס נכנסו לפעולה בכל רחבי צרפת. מספר ימים לפני המתקפה נשלחו מטוסי סיור ומפציצים ליעדים שונים בחופי צרפת. ביניהם גם נורמנדי וקאלה. כדי לשמור על ההנחות הגרמניות כי פה-דה-קאלה הוא יעד הנחיתה, נאמר לטייסים כי קאלה הוא יעד הנחיתה של בעלות הברית. את קאלה הפציצו בעלות הברית בערך פי שתיים משהפציצו חופים אחרים, כולל נורמנדי. טייסים שהופלו ונשבו גילו, לאחר עינויים ואיומים, כי קאלה אכן הייתה המקום שבו הבריטים מתכוונים לנחות. חשדותיהם של הגרמנים אומתו.
[מוזיקת רקע]
בערב החמישה ביוני החלו להתכנס בתעלת למאנש כ-5,000 עד 6,000 ספינות, ביניהן 300 ספינות מלחמה. על סיפונן היו כ-150,000 חיילים וכ-1,500 טנקים שהיו הגל הראשון. החיילים הרבים הצטופפו על סיפוני האוניות, חלקם כתבו מכתבים אחרונים, אחדים שיחקו קלפים ואחרים עישנו סיגריות והביטו אל הים שעמדו לחצות. רבים תהו האם יהיו בחיים בעוד מספר ימים. מבצע הנחיתה הימי הגדול ביותר שהתרחש אי פעם בהיסטוריה, עמד לצאת לדרך.
[מוזיקת רקע דרמטית]
לפנות בוקר השישה ביוני החלו שולות המוקשים לנוע בכיוון צרפת ולפנות מוקשים ימיים. יחידות מיוחדות ו-18,000 צנחנים עלו לכ-1,200 דאונים ומטוסים. מטוסים מיוחדים סרקו את הים בחיפוש אחר צוללות גרמניות, אך אף אחת לא נקלטה במכ"מים שלהם. אט-אט התמלאו כל שדות התעופה של בריטניה במטוסי קרב, במפציצים ובמטוסי תובלה שהחלו לנוע זה אחר זה אל עבר המסלולים. לבעלות הברית היו כ-12,000 מטוסים, בעוד לגרמנים בחזית נורמנדי היו כ-570 בלבד. המטוסים הראשונים שהמריאו נשאו בקרבם צנחני דמה שהוצנחו הרחק מחופי נורמנדי.
בינתיים חזרו שולות המוקשים ממשימתם. הים הגועש והסערה גרמו לגרמנים להישאר בנמליהם. ספינות המלחמה הגרמניות לא זיהו את שולות המוקשים ואף לא יריה אחת נורתה לעברם. הספינות ועליהן החיילים קיבלו אור ירוק. בשעה שש לפנות בוקר החלו הספינות להתקרב אל חופי נורמנדי, עדיין בחשיכה. הן הטילו עוגן הרחק מהחוף, והחיילים שחגרו לגופם ציוד כבד החלו לרדת אל הנחתות המשוריינות שהתנדנדו בעצבנות על הגלים הגבוהים. רבים מהחיילים הקיאו את נשמתם בעת שהנחתות עשו את דרכן אל החוף. עם אור ראשון החלו ספינות המלחמה להפציץ את חופי נורמנדי. הגרמנים התעוררו בבהלה, הביטו לאופק וראו נחילים של נחתות עושות דרכן לחוף. הם החלו להעיר את הפיקוד הגרמני ובבהלה עצומה סיפרו על הפלישה המתקרבת. המפקדים הגרמנים שידעו כי בנורמנדי מתוכננת פלישת הסחה, לא נבהלו ופקדו על הכוחות להתנגד לכוחות המצומצמים שעמדו להגיע. רוב הגרמנים שהגנו על החופים לא היו ממוצא גרמני, אלא בני עמי המזרח שגויסו לצבא הגרמני מארצות שהיו עתה בשליטת ברית המועצות. ביניהם ארמנים, מוסלמים מהקווקז, גאורגים, הודים שרצו להיפטר מהבריטים, רוסים ואוקראינים. חלקם היו צעירים מאוד, בני 16 בלבד.
החופים שעליהם עמדו לנחות נמצאו על לשון ים, בליטה יבשתית ממזרח למערב. בעלות הברית חילקו את חופי נורמנדי לחמישה חופים שונים ונתנו לכל אחד שם קוד. החוף המזרחי ביותר נקרא חוף "חרב", או Sword, ועליו היו אמורים לנחות חיילים בריטים ולעשות דרכם לעיר קן במערב צרפת, ולא העיר קאן בריביירה הצרפתית. מערבית לו שכן החוף "ג'ונו", ועליו נחתו חיילים קנדים שעליהם הוטל להתקדם ולכבוש את מערבה של העיר קן בנורמנדי. מערבית להם, על חוף "זהב", או Gold, נחתו הבריטים. במרחק מה משלושת החופים נחתו האמריקנים על חוף "אומהה", ומקום הפלישה המערבי ביותר היה חוף "יוטה".
[מוזיקת רקע]
הנחתות שהתקרבו לחוף היו מלאות בחיילים, אך מפאת השיעור החשוב שנלמד בפשיטת דייפ הכושלת, באוגוסט 1942, הותקנו על חלק מהנחתות גם מכונות ירייה ומטולים נגד טנקים. הספינות הורידו למים גם "טנקים שוחים", כפי שנקראו. בצידי הטנק הותקנו ברזנטים גדולים שהורמו והשוו את צריח הטנק לספינה קטנה. אל מנוע הטנק חובר מדחף חזק שאיפשר לטנק להתקדם במים עד לחוף כאילו היה סירה. במהלך הורדת הטנקים לים הסוער הורדו חלקם במים עמוקים מדי, וחלק מהטנקים טבעו. רק לשני חופים, חוף "יוטה" וחוף "חרב", הגיעו הטנקים שנשלחו עם הכוחות. כשהגיעו החיילים לקרבת החוף הם קפצו מהנחתות, אך חלקם היו במים עמוקים עד הצוואר, ומפאת המשקל הכבד שעל גבם טבעו. אחרים, שהצליחו להגיע לחופים, היו רטובים ומותשים לחלוטין. אחת הבעיות שנאלצו בעלות הברית לפתור הייתה כיצד להוריד אספקה וציוד שישמשו את הכוחות על החופים. בעלות הברית לא רצו לפלוש לנמלים שהיו מוגנים על ידי תותחים רבים, אלא רצו לפלוש לחוף שלא היה בו נמל והיה מוגן פחות. הן היו בבעיה כיצד להוריד ציוד רב אל החופים הללו ללא הנמלים. מהנדסים של בעלות הברית החלו להשתעשע ברעיון של הקמת נמל מלאכותי שיוקם מול החופים שבהם תתבצע הפלישה. הרעיון הפך עד מהרה לפרויקט שנקרא "נמל מאלברי", נמל מלאכותי שחלקיו הושטו על פני הים והושקעו במקום מסוים, כל זאת כדי שיוכלו ספינות בעלות הברית לפרוק אספקה ותחמושת עד אשר יכבשו את אחד הנמלים הגדולים באזור. בעלות הברית הקימו שני נמלים שכאלה, האחד בחוף "אומהה" והשני סמוך לחוף "זהב". בעקבות סערה עזה נהרס הנמל שבחוף "אומהה" שבועיים לאחר שהוקם, אך הנמל בחוף "זהב" המשיך לפעול עשרה חודשים לאחר הקמתו.
[מוזיקת רקע]
בשעה שבע ושלושים בבוקר השישה ביוני 1944 נחתו החיילים בחוף המזרחי ביותר, חוף "חרב". הבריטים לא הצליחו להנחית את הטנקים מפני הגאות הגבוהה ונתקלו בשדות מוקשים שהכינו הגרמנים על החוף. הדרך הצרה בה התקדמו נשלטה על ידי עמדות גבוהות שירו אל עבר כלי הרכב. אלו נתקעו וחסמו את הדרך. למרות שהגנרל מונטגומרי טען כי הוא מרוצה מאוד מהמצב, המצב על החוף היה בכי רע. הגל השני שהגיע לחוף "חרב" הצליח לנחות על החוף ולתקוף את המגינים ביעילות. הם זינקו מהחופים כלפי מעלה ועד מהרה הכניעו את חיילי הוורמאכט והבריחו אותם. עד לשעות הערב כבר היו הכוחות מספר קילומטרים בלבד מהעיר קן.
[מוזיקת רקע מתגברת ונחלשת]
הבריטים, לאחר פלישה לא מוצלחת בדייפ, שבה נהרגו כ-3,000 חיילים מתוך כ-6,000 שיצאו למבצע, למדו לקחים רבים ותכננו כלים להתמודד עם הבעיות שבהן נתקלו הכוחות. הכלים נקראו בפי החיילים "המצחיקים של הוברט", על שמו של הגנרל פרסי הוברט שעזר לתכנן אותם. הם כללו טנקים בעלי להביורים, טנקים שירו פצצות מרגמה חודרות בונקרים, טנקים שהניחו משטחים על החול הרך כדי שהרכבים שבאו בעקבותם לא ישקעו, טנקים בעלי גשרים ארוכים למעבר מעל שוחות, טנקים עם גלגל ברזל מרוחק מהטנק שיכול היה לפוצץ מוקשים, טנקים בעלי רמפות שאפשרו לרכבים לעלות מאחור ולעבור מכשולים גבוהים, טנקים שהצליחו לעבור במים בעומק של כשלושה מטרים ועוד ועוד. בעלות הברית השתמשו בכל הכלים המשוריינים הללו כדי להתגבר על מכשולים בעת הפלישה לחופי נורמנדי.
[מוזיקת רקע]
בחוף "ג'ונו" התקדמו הקנדים לאיטם ונלחמו בגרמנים שהקימו ביצורים לאורך קו החוף. לגרמנים היו כ-20 תותחים שכוונו לחופים, אך רק שני בונקרים מבטון. על החוף פוזרו מכשולי חוף רבים, גדרות תיל ומוקשים. הגרמנים לא ירו אל עבר הנחתות אלא רק לעבר החיילים שהחלו לרדת אל החוף. בו זמנית, נחתו "המצחיקים של הוברט" על החוף ועזרו לחיילים לעבור מעל שדות מוקשים, גדרות תיל והחומות הגבוהות. טנקי גישור פרסו גשרים, טנקי מוקשים פינו שבילים בשדות המוקשים, וטנקי דחפור טיפלו בגדרות התיל. הקנדים נקלעו לקרבות קשים על החוף ובמשך שעות ארוכות לא הצליחו להתקדם. לאחר שפרצו במעלה הצוקים, נלחמו הקנדים בשטחים הבנויים. עד שעות אחר הצהריים נכבש החוף והקנדים הצטרפו לשאר הכוחות שעשו דרכם אל העיר קן. כ-100 שבויים קנדים, שרובם היו פצועים ולא היו מסוגלים להילחם, הוצאו להורג בידי הגרמנים. הקנדים איבדו בקרבות כ-350 הרוגים וכמה מאות פצועים.
בחוף "זהב" התקדמה הדיוויזיה הבריטית במהירות ונחתה על החוף, בעוד ספינות המלחמה הפגיזו את עיירות החוף ואת העמדות הגרמניות שהיו ממוקמות מעליהן. עד הערב התקדמו הכוחות במהירות וחברו לכוחות הקנדים שנחתו על חוף "ג'ונו" לשמאלם. הם עדיין לא הצליחו לחבור לכוחות מחוף "אומהה", שחוו את ההתנגדות הקשה ביותר. הבריטים היו עתה קרובים מאוד לעיירה הצרפתית ההיסטורית באייה. הם התקדמו עשרה קילומטרים אל פנים הארץ. אבדות הבריטים היו קלות ביותר לאחר יום הקרבות הראשון.
[מוזיקת רקע]
בחוף "אומהה" בנו הגרמנים את הביצורים הכבדים ביותר מבין חופי הנחיתה. החוף היה בלתי עביר לרכבים והגרמנים אף בנו שוחה נגד טנקים שמאחוריה היו שטחים בוציים וצוקים תלולים בגובה 4 מטרים. לגרמנים היו כ-12 עמדות בטון מעל החוף שהשתרע לאורך כ-10 קילומטרים. בעמדות הוצבו תותחים ומרגמות רבות שהפעילו הגרמנים כנגד הכוח הפולש. לגרמנים גם הייתה מערכת חפירות בין העמדות השונות והם יכלו לנוע מעמדה לעמדה מבלי להיפגע. המפציצים האמריקנים, שלא רצו לפגוע בחיילים שהתקדמו אל עבר החוף, הטילו את פצצותיהם מאוחר מדי ועקב כך לא נפגעו העמדות הגרמניות שבראש הצוקים.
בשעה שש וחצי בבוקר עשו דרכן כ-200 נחתות אל חוף "אומהה" תחת אש כבדה. 11 מהנחתות טבעו על אנשיהם וחיילים רבים נורו ונהרגו טרם צאתם מן המים ומבלי שירו ולו ירייה אחת. גלי החיילים שעשו דרכם אל החוף, רבים מהם שהשתתפו בפעם הראשונה בקרבות, ראו לפניהם שדה קטל שהיו בו מוטלות גופות רבות ופצועים רבים. הגרמנים המשיכו להמטיר אש על החיילים שיצאו מהנחתות, והאמריקנים החלו לשקול את האפשרות לנטוש את החוף. ספינות מלחמה שהתקרבו לחוף הסתכנו בעלייה על שרטונים. הם ירו אל עבר העמדות הגרמניות והשתיקו חלק מהתותחים ומהמקלעים הגרמנים. מפקדים אמריקנים החלו לצעוק על החיילים ההמומים לרוץ ולהסתלק מהחוף, ואחדים הצליחו לעשות דרכם במעלה הגבעות אל עבר העמדות הגרמניות. עד מהרה, לאחר שנתקלו בשדות מוקשים ובמארבים גרמנים, הצליחו החיילים להגיע לתעלות הגרמניות ולחסל חיילים רבים. טנקים אמריקנים שהצליחו לרדת מהנחתות החלו לירות גם הם אל עבר העמדות הגרמניות. לגרמנים לא היה חיפוי אווירי או ספינות מלחמה באזור, ועד מהרה גלי החיילים הגיעו אל הבונקרים המבוטנים, השליכו לתוכם רימונים והאש הגרמנית החלה דועכת. לקראת סוף היום הצליחו האמריקנים לכבוש את החוף, אך השטח שהיו אמורים לכבוש על פי מטרות המבצע, הושג רק כעבור יומיים. בחוף "אומהה" נהרגו 2,400 חיילים אמריקנים ונפצעו כ-5,000.
[מוזיקת רקע]
בינתיים השתלטו הצנחנים של בעלות הברית על מספר גשרים באזור הנחיתה ופוצצו אותם, כדי שהגרמנים לא יוכלו לעבור דרכם ולתגבר את כוחותיהם. באזור החופים שהתה דיוויזית שריון גרמנית וצוותי בזוקה רבים ירו מתוך בתים על החיילים והטנקים המתקדמים לעברם. בחוף "יוטה" נתקלו האמריקנים בהתנגדות יחסית מועטה, וכ-12 חיילים אמריקנים בלבד נהרגו בפלישה. האמריקנים שהשתלטו עד מהרה על העמדות הגרמניות ששלטו על החוף, החלו עושים דרכם אל פנים הארץ, אך הם נתקלו בשטחים בוציים שהקשו על תנועתם. השטחים באזור החוף הדרומי ביותר היו מלאים בביצות וצנחנים שצנחו לביצות הללו, על ציודם הכבד, טבעו. עתה החלו גם הטנקים לשקוע בביצות ומהירות התקדמות האמריקנים הואטה. כ-200 ריינג'רים מיחידות העילית האמריקניות נחתו בין חוף "יוטה" לחוף "אומהה", ובעזרת חבלים, סולמות ויתדות שתקעו בצוקים, הם החלו לעלות עליהם כדי לחסל עמדות גרמניות. הריינג'רים עלו על הצוקים והשמידו כל תותח שמצאו במטעים סמוכים. משאזלה להם התחמושת, החלו הריינג'רים לעשות שימוש בכלי נשק גרמניים שלקחו מחיילים גרמנים. לנשקים הללו הייתה חתימת קול ייחודית, וכששמעו חיילים של בעלות הברית את כלי הנשק הגרמנים, הם החלו להפציץ את האזור ממנו הגיעו היריות. מתוך 200 הריינג'רים שעלו על החוף, כ-135 נהרגו ונפצעו. עד לסוף היום הראשון של הפלישה, ספגו בעלות הברית כ-4,400 הרוגים. כמות נמוכה בהרבה מזו שהעריכו. לגרמנים נהרגו כ-1,000 איש ועוד אלפים נפצעו. התכנונים המדויקים, ההכנות המרובות, האימונים, תרגילי ההונאה, הכלים המיוחדים שנוצרו לפלישה, החיילים חדורי האמונה, כל אלו גרמו למבצע "אוברלורד" להצליח מעבר למצופה. בימים שלאחר הפלישה היה העולם כמרקחה, ורבים התרגשו מהידיעה שבעלות הברית פלשו לאירופה. חלקם סירב להאמין לידיעות הללו כדי שלא יתאכזב מתוצאותיה. בעיתון "על המשמר" נכתב: "תל אביב, יום הפלישה. תל אביב נעורה עם שחר כשכולה עוטה סוד גדול אחד. הפלישה החלה. איש הבשורה היה הפעם החלבן, שהודיע לכל דרי הבית בהתלהבות תמימה, הרגילה אצל ילדים, שאשתו שמעה מפיו של השכן, שהוא צמוד למקלט הרדיו יומם ולילה ממש, כי אכן, הפלישה התחילה. הקהל הרחב קיבל הפעם את דבר הבשורה בסערת התרגשות והסתייגות מסוימת, והסיבה לכך מובנת. התוחלת הממושכת שקדמה לפלישה, היא שהחלישה את הלב והוא שסרב להאמין באמיתות הידיעה, אף כשזו הייתה ודאית". במדינות הלוחמות נהרו אנשים לכנסיות כדי להתפלל לשלום הלוחמים. אחרים נצמדו למקלטי הרדיו כדי לשמוע שביבי חדשות. פועלים ששבתו חדלו משביתתם. אנשים הגיעו בהמוניהם כדי לתרום דם, וגל של התרגשות ודמעות שטף רבים בקרב אזרחי בעלות הברית. חלקם היה בטוח שהנה מגיעה המלחמה לסיומה.
[מוזיקת רקע]
סטלין היה מאושר מהפלישה שלה חיכה במשך שנים, והוא שלח לצ'רצ'יל הודעה: "'אוברלורד' הוא מקור שמחה לכולנו". הוא הבטיח להתחיל במתקפה אדירה משלו בחזית המזרחית. האבדות הרוסיות במלחמה היו בלתי נתפסות וכ-90% מכל הגברים הרוסיים, בין הגילאים 18 עד 21, כבר מצאו את מותם בקרבות. הרוסים שיצרו עיטורים רבים במהלך המלחמה על פעולות גבורה התקפיות או הגנתיות, למשל עיטור הניצחון, עיטור סובורוב, עיטור קוטוזוב ואחרים, יצרו גם עיטור בשם "האם הגיבורה", שהוענק לכל אישה שילדה למעלה מעשרה ילדים. העיטור הוענק ליותר מ-400,000 נשים במהלך המלחמה. מדליה מיוחדת נוצרה גם לאמהות עם חמישה עד תשעה ילדים, וקצבאות חולקו לכל אישה שילדה, כולל נשים לא נשואות. הרוסים היו זקוקים לדור חדש.
[מוזיקת רקע]
התגובה הגרמנית.
הגרמנים החלו לשדר על הפלישה הלילית של בעלות הברית כבר לפנות בוקר, אך היטלר לא הוער משנתו ורק לקראת שעות הצהריים נודע לו על הפלישה. היטלר ידע כי הפלישה לנורמנדי הייתה מתוכננת כהטעייה לנחיתה בקאלה, ובחר שלא לעשות דבר עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. כאשר נוכח לדעת כי טרם החלה הפלישה לקאלה, הרשה היטלר למספר יחידות לנוע לעזרת מגיני נורמנדי, אך עדיין שמר את מרבית היחידות במקומן כעתודה מפני הפלישה המיועדת בקאלה. חיילים גרמנים רבים התייאשו לנוכח המצב ואחד מהם כתב כי: "כולם משתינים פה במכנסיים מרוב פחד בלילה המבהיל הזה". חיילי ה-SS החלו לעבור בערים צרפתיות ולהוציא להורג כל מי שנחשד בשיתוף פעולה עם כוחות ההתנגדות הצרפתיים, הרזיסטנס. בכפרים צרפתיים סמוכים, שבהם התרחשו מעשי חבלה כנגד הגרמנים, אספו חיילי ה-SS את כל התושבים והוציאו רבים מהם להורג. בכפר טול תלו הגרמנים כ-100 איש על פנסי הרחוב, בעוד הם מכריחים את כל התושבים לצפות במחזה. בכפר אורדור-סור-גלאן הוציאו הגרמנים להורג כ-650 איש, מתוכם למעלה מ-200 ילדים, וכן יהודים שהוסתרו על ידי מקומיים.
[מוזיקת רקע דרמטית]
יום למחרת הפלישה המשיכו בעלות הברית להנחית כוחות על החופים השקטים, ולאחר היום השני, כ-300,000 חיילי בעלות הברית עמדו על אדמת צרפת. הגרמנים החלו להבין כי פלישת ההסחה לנורמנדי הייתה גדולה משחשבו, והם החלו לשלוח מספר מצומצם של דיוויזיות שריון לכיוון החופים. כוחות השריון הגרמניים החלו לנוע רק בשעות החשיכה, שהיו מועטות מאוד בצפון צרפת בתחילת הקיץ, אך אפילו תנועה זו לא הייתה מוצלחת. מטוסי בעלות הברית שלטו בשמיים והפציצו את טורי השריון המתקדמים וגרמו להם לאבדות גדולות. השליטה האווירית של בעלות הברית גם מנעה מהגרמנים להוביל דלק, אספקה ותחמושת לכוחות בנורמנדי. רומל כתב כי: "תנועתנו משותקת כמעט לחלוטין, בעוד האויב נע בחופשיות". יומיים לאחר נחיתת בעלות הברית, נתקל כוח נגמ"שים גרמני בטנקים של בעלות הברית. אחד החיילים הגרמנים סיפר כי: "כלי הנשק הכבדים של האויב ממש קרעו לגזרים את הדיוויזיה המשוריינת. לידם על האדמה, ואפילו תלויים על עצים, היו מפוזרים חלקי גופות של חברים לנשק. על הכל נחה דממה נוראה".
ימים ספורים לאחר הנחיתה הלך מזג האוויר והורע וסערה הרסה את הנמל המלאכותי שהוקם מול חוף "אומהה". החיילים סבלו ממחסור בתחמושת ולא היה ביכולתם להתקדם לאחר שלב הפלישה הראשון. הגרמנים החלו לשלוח הודעות ממפקדה אחת לאחרת, כי ההתקדמות האיטית של בעלות הברית היא הוכחה למתקפה קרובה בקאלה. שלושה ימים לאחר הפלישה בנורמנדי, היו הגרמנים עדיין משוכנעים שהפלישה הייתה רק תרגיל הסחה. העננים הרבים שכיסו את השמיים מנעו ממטוסי בעלות הברית להפציץ את החיילים והשריון הגרמני, והפלישה נעצרה כמעט לחלוטין. כוחות שריון גרמניים הצליחו להתקדם ולגרום לאבדות כבדות בקרב יחידות שריון בריטיות. הבריטים נאלצו לסגת מהאזור וחיל האוויר הבריטי, משהתבהרו מעט השמיים, הפציץ את כל אזור הלחימה, כולל את בתי התושבים שנותרו ללא קורת גג. בשלב זה, רבים מהחיילים הבריטים לחמו כבר זמן רב וחלקם מאס במלחמה. עתה נראה היה כי הקרבות אינם עומדים להסתיים בקרוב וחלק מהחיילים סרב להמשיך להילחם. חיילים של בעלות הברית שחוו טבילת אש ראשונה, חוו שוק פתאומי ורבים סבלו מהלם קרב ומירידה במוטיבציה. כמעט כל החיילים הללו לא היו חיילים במקצועם, אלא מאיירים, עיתונאים, מורים, מהנדסים ואחרים, שלפתע מצאו עצמם בתוך תופת המלחמה. בעוד בזירות אחרות הכניסה למלחמה הייתה הדרגתית, הפלישה לנורמנדי הייתה קיצונית, ומספר החיילים שסבלו מהלם קרב היה גדול גם בצד הגרמני. פסיכיאטר צבאי אמריקני סיפר: "אחד מהחיילים הללו אינו מסוגל לדבר. תוך כדי שהוא דומע הוא כותב: 'הרגתי גרמני. הרגתי אותו בעזרת הקת של הרובה שלי. הוא היה ילד נחמד, עם אהובים שחיכו לו בבית. עכשיו אאלץ לספר לארוסתי כי אני רוצח'".
[מוזיקת רקע דרמטית]
כוחות שריון גרמני, שהיו תומכים נלהבים של הנאצים, זרמו לאזור הקרבות, הסתערו על כוחות בעלות הברית והשמידו טנקים וכלי רכב רבים. כוחות השריון של בעלות הברית דרשו שחיל הרגלים, שהיה מצויד בבזוקות, יצעד לפני הטנקים, ואילו הכוחות הרגליים דרשו שהטנקים הממוגנים יותר ינוע לפניהם. לעיתים נאלצו קציני בעלות הברית לשלוף אקדחים כדי לשכנע מפקדים אחרים לבצע את ההוראות שלהם. הגרמנים יישמו שיטות לוחמה ניידות והחביאו תותחים נגד טנקים שהפעילו ביעילות. הטנקים הגרמנים היו יעילים וירו למרחקים גדולים. הם הצליחו לחדור את הטנקים האמריקנים והבריטים בקלות. הגרמנים גם הפעילו יחידות קטנות של חי"ר והנדסה שהטמינו מוקשים בזריזות ופגעו בטורי הטנקים המתקדמים. נורמנדי לא הייתה פיקניק. כשבוע לאחר הנחיתה, כוחות בעלות הברית שעלו מהחופים החלו חוברים זה לזה, ועד מהרה החלו לפעול במקביל ובצוותא כוחות שריון, צנחנים, יחידות מיוחדות, יחידות הנדסה וחיל רגלים. דיוויזית שריון גרמנית שהגיעה לאזור יצאה למתקפה על כוח אמריקני, אך האמריקנים הוזהרו מבעוד מועד דרך יירוטי אולטרה. דיוויזית השריון הגרמנית נתקלה בכוח של צנחני בעלות הברית שהחל לסגת, אך עד מהרה הופיע כוח שריון בפיקודו של הגנרל היהודי האמריקני מוריס רוז. למראה השרמנים הרבים שהופיעו מעבר לגבעות, הסתובבו הגרמנים ונסוגו.
[מוזיקת רקע]
מוריס רוז נולד בקונטיקט למשפחה יהודית שהיגרה לארצות הברית מפולין. אביו וסבו היו רבנים, אך רוז נמשך לשדה הקרב והתנדב למשמר הלאומי בגיל 15 לאחר ששיקר לגבי גילו. במהלך מלחמת העולם הראשונה נפצע בקרבות בצרפת, ולאחר שהחלים המשיך להתקדם במעלה הדרגות. בשנת 1942 פיקד רוז על דיוויזית שריון במבצע Torch בצפון אפריקה. באיטליה פיקד רוז על אוגדה והיה המפקד הראשון שנכנס לפלרמו שבסיציליה. ב-7 ביוני 1944 נחת רוז בחוף "אומהה" ולחם כנגד הגרמנים במשך מספר שבועות. הוא השתמש בטקטיקות נועזות והפך לאחד המפקדים המוערכים ביותר בשדה הקרב. הוא עלה לדרגת מייג'ור ג'נרל, המקבילה לאלוף. גם בתור מפקד בכיר, לא חשש רוז לעלות על הטנק ולהצטרף לקרבות. האוגדה שעליה פיקד הייתה ראש החנית והיא התקדמה במהירות בכל מקום שבו לחמה. בסוף חודש מרץ 1945, בעת שנסע בג'יפ בלב ליבה של גרמניה, נתקל רוז בכ-40 חיילים גרמנים. רוז קפץ מרכבו ושלף את אקדחו. חייל גרמני הרים את רובהו, אך רוז ירה בו והרגו. הגרמנים נכנעו. לאחר מספר ימים, נתקל הג'יפ של רוז במספר טנקים גרמניים. רוז שחרר את אקדחו, יש אומרים כדי להניחו ויש אומרים כדי לירות לעבר הטנק. הוא נורה ונהרג. חיילים ששירתו לצידו טענו כי רוז אמר להם לא פעם כי הגרמנים לעולם לא יתפסוהו חי. אייזנהאואר כתב לאלמנתו כי רוז לא היה רק אחד האמיצים והטובים ביותר, אלא מנהיג שהיווה השראה לאנשיו והביא אותם לבצע משימות בצורה מהירה, משימות שלאדם אחר היו נראות בלתי אפשריות. שבוע לאחר מותו של רוז חל ערב חג הפסח, חג החירות. אביו בן ה-90 סיפר לעיתונאים שבאו לראיינו כי: "מעשיו ומותו של בני מדגימים במלחמות העולם, בזמן זה של חג הפסח, את חשיבות ההשתתפות היהודית במאבק כנגד עריצות". מוריס רוז היה המפקד האמריקני היהודי הבכיר ביותר שנהרג במלחמה, והשני הבכיר ביותר מבין כל המפקדים האמריקנים שנהרגו במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה, כאשר נלמדו מהלכיו של רוז, טענו היסטוריונים צבאיים כי למעשה הוא היה אחד הגנרלים האמריקנים המבריקים במלחמה. במהלך השנים הוצמד לו הכינוי "רומל היהודי".
[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]
למרות ההצלחה הגרמנית המוגבלת, הגנרלים של היטלר רצו לייצב את קו החזית ולנוע לאחור כדי לבסס קו הגנה מאחורי הנהר אורן. היטלר סרב להקשיב למשפט שכלל את המילה "נסיגה". הוא היה בטוח כי הנשק החדש של גרמניה, טילי ה-V1, יזרעו פאניקה ובהלה בתושבי לונדון שילחצו על ממשלתם להגיע עמו להסדר. תוכנית מטוסי הקרב החדשה, למרות שהייתה די בחיתוליה, יצרה אצל היטלר את הרושם כי בקרוב תהיה ידו של חיל האוויר הגרמני על העליונה. הוא סירב להתמודד עם המציאות, עם הקושי הגדול של גרמניה לייצר טנקים ומטוסים, עם ההפצצות של בעלות הברית על ערי גרמניה, עם כמות החיילים ההרוגים ועם התקדמות בעלות הברית באיטליה ובחזיתות המערבית והמזרחית. היטלר החל לחיות באשליה שהכל תחת שליטה ועוד מעט תתעורר גרמניה ותנצח במלחמה. קציניו הבינו כי היטלר מתכוון להילחם עד הסוף, גם במחיר הקרבתה של גרמניה. אחדים מקציניו הבכירים החלו לרקום תוכנית לרצוח אותו.
[מוזיקת רקע]
חמשת ראשי החץ של בעלות הברית שעלו מחופי נורמנדי חברו זה לזה ב-12 ביוני, כמעט שבוע לאחר הפלישה. לאחר עשרה ימי לחימה בנורמנדי איבדו הגרמנים טנקים רבים שלא היו יכולים להחליף בקלות. אחד הקצינים הגרמנים כתב כי: "לא מדברים על זה, אבל אנחנו יודעים שאנחנו מתקרבים לקטסטרופה. עד כה לא קיבלנו אפילו מחליף אחד לחברים שנפצעו ונהרגו. לא טנק אחד, לא תותח אחד". דיוויזית שריון אחת שכן נשלחה לנורמנדי, נעה רק בלילות, נאלצה לעבור מעל נהרות שהגשרים שעליהם פוצצו על ידי המחתרת הצרפתית, ובמקום מסע של שלושה ימים, הגיעה לאזור רק לאחר שבועיים וחצי. חייל אמריקני שבדק גופות של חיילים גרמנים, מצא מכתבים על גופם שיועדו למשפחותיהם. החיילים כתבו כי הם מתגעגעים למשפחה ואין הם בטוחים אם ישובו לראותם. הפיקוד הגרמני עדיין האמין שמתקפה בריטית תחל בקרוב, בדרום או בצפון צרפת, והשאיר במקומן דיוויזיות שריון רבות ומאות אלפי חיילים שישבו וחיכו למתקפה גדולה.
משהחלו הבריטים להפעיל אמצעים כדי לשבש את המכ"מים הגרמנים באזור דנמרק, הכריזו הגרמנים על מצב חירום וחיכו לפלישה הגדולה של הבריטים בצפון.
[מוזיקת רקע]
דרומית לחוף "יוטה" נמצא חצי אי קטנטן בשם קוטנטן, ובמערבו נמל שרבור. דרך הנמל היו בעלות הברית יכולות לספק את כוחותיהם בנורמנדי, והם קיוו כי תוך מספר ימים הוא יהיה בידיהם. האמריקנים שיצאו מהחוף החלו לדהור אל עבר הנמל, ובמשך 20 יום נלחמו ופילסו דרכם בחצי האי מערבה, אל עבר הנמל החשוב. הגרמנים שלחו כ-100 מטוסים לאזור, אך הספינות הרבות שהיו בתעלת למאנש הניסו אותם. מפקד הנמל, פון שליפן, התחנן כי יורשה לו להיכנע, מפני שברשותו היו כ-2,000 חיילים פצועים. היטלר הורה לו להילחם עד החייל האחרון, ובשום אופן שלא להיכנע. ב-26 ביוני כבשו בעלות הברית את הנמל. הגרמנים פוצצו את רציפי הנמל, ולבעלות הברית נדרשו מספר שבועות כדי לשקמו. היטלר השתולל כששמע כי מפקד האזור, פון שליפן, פשוט נכנע. הוא דרש ממפקדיו להמשיך בלחימה ולדחוק את בעלות הברית חזרה אל הים. הגנרל הגרמני שפיקד על הלחימה באזור נורמנדי, פון רונדשטט, לא הסכים עם האסטרטגיה של היטלר. בתמורה, פיטר אותו היטלר והחליפו בגנרל פון קלוגה.
[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]
כרתים.
בסוף חודש אפריל 1944 חטפו שני סוכנים בריטים ועשרה לוחמי גרילה, מייג'ור ג'נרל גרמני ששהה באי כרתים. הם נסעו עמו ברחובות הרקליון והשאירו את מכוניתם סמוך לים, כדי שיראה כאילו נאספו על ידי צוללת. האלוף הגרמני הוצעד במשך 18 יום מצפון כרתים לדרומה, שם נאסף על ידי ספינה בריטית ונשלח למחנה שבויים. חודש לאחר מכן נאספו כל יהודי כרתים, שמנו מאות בני אדם, ונשלחו לבתי סוהר מחוץ לעיירה חאניה. חברים שהגיעו לבקרם ולנסות להביא לשחרורם, סיפרו כי הוחזקו בתת-תנאים. לאחר כשבועיים הועלו היהודים על ספינה גרמנית לצד מאות איטלקים ולוחמי מחתרת יוונים, שהיו שבויי מלחמה, וכולם הובלו ליוון, שם עמדו היהודים להישלח לאושוויץ. בעודם בלב ים בשעות החשיכה, זיהתה צוללת בריטית ספינה גרמנית, וירתה לעברה מספר טילי טורפדו. הספינה נפגעה ושקעה למצולות תוך מספר דקות, יחד עם כל נוסעיה, ביניהם ילדים רבים. בכך, בא הקץ על הקהילה היהודית העתיקה של כרתים. ימים ספורים לאחר מכן נאספו 1,800 יהודי האי קורפו, ונשלחו גם הם לאושוויץ.
[מוזיקת רקע]
בתחילת חודש יולי, לאחר מידע שהתקבל מארבעה שבויים שהצליחו לברוח מאושוויץ, העריכו הבריטים כי קרוב לשני מיליון איש נרצחו באושוויץ. צ'רצ'יל היה מזועזע, וכתב לשר החוץ שלו: "אין ספק כי זהו הפשע המחריד והעצום ביותר שבוצע בכל ההיסטוריה העולמית, והוא בוצע על ידי מכונה מדעית, על ידי אנשים מתורבתים, בשם מדינה מפוארת, ואחד הגזעים המובילים באירופה. די ברור", הוסיף צ'רצ'יל, "שכל מי שלקח חלק בפשע הזה ויפול לידינו, כולל אנשים שרק ביצעו פקודות בטבח הנורא, צריכים להיות מוצאים להורג, לאחר שתוכח אשמתם".
ב-17 ביולי מטוס של בעלות הברית ירה אל עבר שיירת מכוניות גרמניות שזיהה תחתיו. היריות פצעו אנושות את מפקד החזית ארווין רומל, והוא נלקח לבית חולים בבסיס תעופה גרמני. רומל היה אמור לרשת את היטלר לאחר ניסיון ההתנקשות נגדו שעמד לצאת לפועל. עתה כבר לא פיקד על החזית ולא עמד לרשת אף אחד. יום לאחר מכן פתחו בעלות הברית במתקפה נרחבת על העיר קן, שטרם כבשו. בעזרת 300 מפציצים שיטחו בעלות הברית את העיר על 3,000 תושביה. לאחר מכן, פתחו 400 תותחים באש על העיר ההרוסה, ואש נוספת נפתחה מספינות ששטו בתעלה. לאחר מכן, פרצו טנקים בדהרה אל העיר. העיר קן נהרסה למעשה לחלוטין, והיטלר הבין סוף סוף כי המתקפה בנורמנדי היא היא המתקפה בהא הידיעה. הוא הסכים להזיז כוחות מקאלה לעבר נורמנדי, אך קן כבר נכבשה. הבריטים החלו עושים דרכם דרומה, והאמריקנים שבחצי האי קוטנטן, בו שכן נמל שרבור, החלו להתקדם מזרחה. הדרך למרכז צרפת אט-אט נפתחה. עד סוף חודש יוני נחתו כמיליון חיילים בחופי נורמנדי, כמו גם 200,000 כלי רכב. חיילים נוספים ימשיכו לנחות בצרפת, עד כי בסוף אוגוסט יהיו בצרפת כשני מיליון חיילים של בעלות הברית, שיחלו לנוע מזרחה אל עבר גרמניה.
[מוזיקת רקע]
גרמנים רבים לא היו מרוצים מהיטלר, מניהול המלחמה הכושל ומהפשעים הרבים שביצע כנגד קבוצות מיעוט. קציני צבא ששוחחו בנושא הבינו עד מהרה כי יש ביניהם הסכמה, והחלו לקשור קשר כנגד היטלר. הם תכננו כיצד יתנקשו בו, כיצד ישתלטו על אמצעי השידור וכיצד יביאו סוף למלחמה ולשחרור מחנות ההשמדה. בסוף חודש יוני, הקולונל גראף שטאופנברג, התמנה לראש המטה של צבא המילואים הגרמני. תפקידו הצריך אותו להיפגש תכופות עם היטלר, כיוון שהפיהרר דרש שמשאבי מילואים יוקצו לחזיתות השונות. שטאופנברג הספיק לאבד יד ועין במלחמה ונחשב לקצין מצטיין ונאמן. לקראת אחת מן הפגישות, קיבל שטאופנברג פצצה בעלת מתג השהיה מבכיר במודיעין הגרמני. ב-20 ביולי, במהלך ישיבת מטה במאורת הזאב, מפקדת היטלר, הניח שטאופנברג את מזוודתו סמוך לרגליו של היטלר. במהלך הישיבה ביקש שטאופנברג את סליחת הנוכחים ויצא החוצה. הוא נכנס למכוניתו וכאשר עבר את שער המחנה, שמע את הפיצוץ האדיר. דקות ספורות קודם לכן, רכן גנרל אחר על המפות, ורגלו נתקעה במזוודה. הוא הזיז אותה מאחורי רגל עץ כבדה, שחצצה בין התיק להיטלר. הפיצוץ הרג מספר קצינים במטה, אך היטלר רק נפצע באוזנו ובידו. שטאופנברג הניח כי היטלר מת. הוא טס לברלין כדי להתחיל את המהפכה, אך בהגיעו לברלין גילה כי היטלר שרד את הפיצוץ. קצינים שהיו אמורים להשתתף במהפכה גילו כי היטלר לא מת וסרבו להמשיך לשתף פעולה. עד מהרה נכשל המבצע, והגרמנים החלו לעצור את כל מתכנניו. בזה אחר זה נעצרו כל מי שהיה לו קשר למבצע, כולל בני משפחתם, וכ-5,000 איש הוצאו להורג, מי בירי ומי בתלייה. היטלר גילה כי בין הקושרים היה גם הגנרל הנערץ רומל, שועל המדבר. במהלך יוצא דופן ניתנה לרומל הבחירה באם להתאבד או שהוא ומשפחתו ישלחו למחנות ריכוז. רומל נאלץ להתאבד בעזרת כדור ציאניד שסופק לו, ובעיתונים נכתב כי מת בעקבות סיבוכים מפציעתו. רומל זכה להלוויה מפוארת, והיטלר, למרבה האירוניה, אף ספד לו.
[מוזיקת סיום]
באמצע שנת 1944 לחמו הגרמנים בשלוש חזיתות שונות, במזרח כנגד הסובייטים, ונגד בעלות הברית בצרפת ובאיטליה. לרשות הגרמנים היו עתה טילים ארוכי טווח, שהחלו לשגר ללונדון ולגרום לאבדות גדולות בנפש. מאות אלפים מתושבי לונדון החלו לנוס מהעיר בפעם השלישית במלחמה. הבריטים היו אובדי עצות. היטלר התנהג כמו חיה פצועה, זועם, חדור מוטיבציה לנצח בקרבות, וחייליו קיבלו פקודה - להילחם עד מוות. בעלות הברית המשיכו להתקדם לאיטם במערב צרפת, ולא עמדו בלוח הזמנים המתוכנן של תוכניתם. בקיץ 1944 היה ברור כי לא רק שהמלחמה תימשך, אלא שהיא תימשך, כפי הנראה, עוד זמן רב.
[מוזיקת סיום מתגברת]
פרק 23 - הפלישה לנורמנדי.
מחקר, כתיבה ועריכה - אבי הרטמן ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם ה"חינוכית" - שרון וינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
[חסות]
Comments