מבצע ארי הים לכיבוש בריטניה ע"י גרמניה הנאצית.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/10/2017.
ג'ינגל: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי. פרק מספר 6 - הבליץ על לונדון וקרבות בים התיכון.
ביוני 1940, חמישה שבועות לאחר פתיחת המערכה מול צרפת, צעד צבאה של גרמניה הנאצית לפריז, בירת צרפת. במלחמת העולם הראשונה הגרמנים נלחמו ארבע שנים ולא הגיעו לפריז. ואילו היטלר וצבאו, הוורמאכט, עשו זאת בחמישה שבועות ובמחיר אבדות נמוך באופן יחסי. עתה היה פנוי הצבא הגרמני להשתלט על האי הבריטי ולהכניע את האימפריה הבריטית. בידי היטלר היו כלים חדשים שלא היו בידיהם של מצביאים היסטוריים, מטוסים המסוגלים לטוס ולהפציץ את ערי בריטניה בעוצמה בלתי נתפסת. היטלר קיווה כי תוך זמן קצר, כפי שעשו הצרפתים, יבקשו הבריטים לסיים את המלחמה. אירופה, בקרוב, תהיה שלו.
[מוזיקת רקע]
לאחר כניעת צרפת, נשמו אזרחיה לרווחה, מפני שנחסכו מהם קרבות ומלחמות שהיו מיותרים בעיניהם. על בריטניה נגזר להילחם בגרמניה לבדה. היא עמדה לעשות זאת גם בעזרת הצי שלה, שברשותו היו יותר מ-140 ספינות מלחמה ו-25 צוללות, מול כ-70 ספינות מלחמה גרמניות וקרוב ל-20 צוללות. חשיבות עצומה נודעה לחופש השיט של הצי הבריטי בים התיכון, לאור היותו נתיב שיט מהודו, היהלום שבכתר הבריטי, וכן למקורות הנפט של המפרץ הפרסי.
זמן קצר קודם לכן, בעשרה ביוני, הצטרפה איטליה לגרמניה והכריזה מלחמה על צרפת. בריטניה חששה מהצי האיטלקי ששט בים התיכון ויכול היה לפגוע בספינות בריטיות. לאיטלקים היו שש ספינות קרב, מעל ל-100 צוללות ועוד כ-150 משחתות, סירות טורפדו וסיירות. למרות מספרן הרב, הרבה מאוד ספינות איטלקיות היו מיושנות, לא צוידו במכשור מתקדם, וצוותיהן לא אומנו מספיק. ובכל זאת, הן היו סיבה לדאגה עבור הבריטים.
לאחר שצרפת נכנעה והקימה את ממשלת וישי, שנשבעה אמונים לגרמניה, התעורר חשש עצום בקרב הבריטים כי הצי הצרפתי יעבור עתה לידי הגרמנים. לצרפת היה צי לא קטן של ספינות שהיו מפוזרות בנמלי אירופה והמזרח התיכון, כאשר הריכוז הגדול ביותר של ספינות מלחמה צרפתיות באותה העת, הייתה השייטת בנמל מרס אל כביר באלג'יריה. צ'רצ'יל והבריטים לא היו יכולים להרשות לעצמם שהצי הצרפתי ייפול לידי הגרמנים, והחליטו לנסות לצרף את הספינות הצרפתיות לצי הבריטי במבצע "קטפולט", או "כף הקלע" בעברית, שיעדו היה העברה, כניעה או השמדה של השייטת הצרפתית שעגנה בנמל מרס אל כביר. במסגרת המבצע שלח צ'רצ'יל לאזור כוח משימה בריטי שהיה מורכב מספינות מערכה, ממשחתות קרב ומנושאת מטוסים "ארק רויאל".
הכוח הבריטי התקרב לאזור הנמל בשניים ביולי 1940, והעביר למפקדי הצי הצרפתי אולטימטום - "היכנעו ושוטו בצוותים מדולדלים בעקבות הצי הבריטי, או שספינותיכם יוטבעו". מדהים לחשוב שעד אמצע יוני 1940 נלחמו הבריטים לצד הצרפתים, כתף אל כתף, ועתה, שבועיים מאוחר יותר, הפכו הצרפתים והבריטים לאויבים. האדמירל הבריטי קרא לעמיתו הצרפתי את האולטימטום של ממשלת בריטניה, שבו נכתב "אין זה אפשרי בעבורנו, חבריכם עד עתה, לאפשר לספינותיכם הנאות ליפול לידי האויב הגרמני. עלינו להיות בטוחים שספינותיו הטובות ביותר של הצי הצרפתי לא ינוצלו כנגדנו על ידי אויבינו המשותף". האולטימטום הסתיים בדרישה בריטית - "אם תסרבו להצעות ההוגנות הללו, אני חייב בצער עמוק לדרוש מכם להטביע את ספינותיכם תוך שש שעות". האדמירל הצרפתי מרסל גנסול, שפיקד על השייטת הצרפתית, סירב להיענות לתנאים שהציבו הבריטים והחל למשוך זמן. הבריטים קלטו תשדורות אלחוט שמהן הובן כי שייטת ספינות צרפתיות עושה דרכה מאלג'יר לצורך תגבור. עתה היו הבריטים בבעיה.
צ'רצ'יל, בהחלטה נועזת, הורה להשמיד את השייטת הצרפתית. צרפת, שהייתה ידידתה של בריטניה, בת בריתם במלחמת העולם הראשונה ובתחילתה של מלחמת העולם השנייה, הייתה כעת אויבת. השייטת הצרפתית כללה שתי ספינות קרב ישנות, שתי ספינות קרב מודרניות, נושאת מטוסים ושש משחתות, ספינות מלחמה קטנות יותר. הכוח הצרפתי היה פחות או יותר שווה כוח לזה הבריטי, אך הוא לא היה ערוך לקרב. למרות שהבריטים השתלטו על כל הספינות הצרפתיות שעגנו בנמלי בריטניה, בעיקר כי נסו מהאויב הגרמני, ולמרות שהבריטים חסמו את דרכם של ספינות צרפתיות בנמל אלכסנדריה שבמצרים, הצרפתים באלג'יריה לא ציפו שהבריטים יגיעו לביקור.
הספינות הצרפתיות עגנו בנמל צר, ולא היו יכולות להיכנס לפעולה מיידית. הספינות הבריטיות הראשיות, בעלות תותחי 15 אינץ', או 38 סנטימטרים, היו מסוגלות לירות פגזים כבדים יותר מאלו של הצרפתים. פגזי 15 אינץ', או 38 סנטימטרים, הם בערך בקוטר הגה של מכונית. בשעה חמש אחר הצהריים פתחו הבריטים באש על הספינות הצרפתיות, ואלו השיבו אש, שלא הייתה יעילה. המטח השלישי של הבריטים פגע במחסן התחמושת של אחת מספינות המלחמה הצרפתיות, והיא התפוצצה וטבעה על כמעט אלף מלחיה.
שאר הספינות הצרפתיות חדלו לירות על הבריטים, והחלו לשוט בליווי הבריטים לכיוון היבשה, עד שעלו על שרטון. בהפגזה הכבדה נפגעו או טובעו מרבית הספינות הצרפתיות, ורק מעטות הצליחו לחמוק ולברוח. בסך הכל כ-1,250 מלחים צרפתיים נהרגו בפעולה. הצרפתים ניסו לנקום בבריטים ושלחו מטוסים להפציץ ספינות בריטיות בגיברלטר. היחסים בין המדינות הפכו למתוחים ביותר. האדמירל הבריטי, ג'יימס סומרוויל, מפקד כוח המשימה הבריטי, לא היה מרוצה מהפעולה שגבתה חיים רבים כל כך. סומרוויל התנגד לפקודה כשקיבל אותה ושלח מכתב למשרד הצי, אך הוא שוב קיבל הנחיות מפורשות לא לאפשר לצי הצרפתי ליפול לידיים גרמניות או איטלקיות. לאחר המקרה במרס אל כביר אמר סמרוויל כי "הייתה זו השגיאה הפוליטית הגדולה ביותר של הזמנים המודרניים, וזו תרגיז את העולם כולו נגדנו. כולנו מרגישים בושה עמוקה".
אך דעת הקהל העולמית הייתה שונה מזו של האדמירל הבריטי. תוך ימים ספורים הבינו מנהיגי המדינות ברחבי העולם כי לבריטניה יש מנהיג שאינו מפחד לעמוד ולפעול בנחישות מרבית, גם אם הפעולות הן נועזות וקיצוניות. אם לא היה זה ברור עד עתה, הפעולה במרס אל כביר הוכיחה כי המלחמה הזאת עמדה להיות קשה ומכוערת.
[מוזיקת רקע]
כניעתה של צרפת סימלה את החיסול הסופי של הסדר האירופי שנקבע בחוזה ורסאי. הייתה זו שעתו הגדולה של היטלר. כל המעצמות באירופה, חוץ מבריטניה, היו נתונות תחת שלטונו או בברית איתו, ולהיטלר ולעולם נדמה היה, ששום כוח לא יוכל לעמוד מול מכונת המלחמה הגרמנית. לאחר נפילת צרפת, ציפה היטלר שבריטניה תחתום עימו על חוזה שלום, וכך תוכל האימפריה הבריטית להתקיים לצד האימפריה הגרמנית החדשה. היטלר ראה באימפריה הבריטית גורם חשוב בשיווי המשקל של העולם, אך צ'רצ'יל דחה את כל ההצעות של היטלר. לימים יאמר כי "הפייסן הוא אדם שמאכיל את התנין, ומקווה שהתנין יאכל אותו אחרון".
השמדת השייטת הצרפתית הרתיחה את היטלר. צ'רצ'יל המשיך בנאומיו יוצאי הדופן שחיזקו את העם הבריטי ואת אזרחי המדינות הכבושות. לאחר נפילת צרפת, נשא צ'רצ'יל נאום שבו שרטט את התהום שאליו עשוי העולם להידרדר, באם תפסיד האומה הבריטית במערכה מול גרמניה הנאצית. "היטלר יודע שהוא יהיה חייב לשבור אותנו באי הזה, או שיפסיד את המלחמה. אם נוכל לעמוד כנגדו, כל אירופה תוכל להיות חופשייה, וחיי העולם יוכלו להתקדם לרמות נרחבות שטופות שמש. אך אם ניכשל, אזי העולם כולו, לרבות ארצות הברית ולרבות כל מה שידענו והיה יקר לנו, ישקעו לתוך תהום חדשה של ימי ביניים חשוכים, מרושעים יותר, ואולי ארוכים יותר, לאורו של מדע מושחת. הבה נצא למלא חובתנו, ונפעל כך שאם האימפריה הבריטית וחבר העמים שלה ישרדו לאורך אלף שנים נוספות, עדיין יאמרו האנשים 'הייתה זו שעתם היפה ביותר'".
[מוזיקת רקע]
היטלר הבין כי הבריטים ימשיכו להילחם נגדו, למרות שראו מה מסוגלת מכונת המלחמה הגרמנית לעשות. באותם ימים הוא התלבט באם לנוע מזרחה או מערבה, כיוון שחשש גם מברית המועצות וגם מבריטניה. אך לאחר שראה כי הבריטים אינם מתכוונים לשבת בשקט, החליט היטלר לשבור את רוחם. באמצע חודש יולי הורה היטלר, בפקודה מספר 16, להתחיל להתכונן לכיבוש האי הבריטי.
מבצע "ארי הים" והפלישה לבריטניה.
למבצע הפלישה לבריטניה ניתן שם הקוד "ארי הים", "Sea Lion" או "Seelöwe" בגרמנית. בפקודה שניסח היטלר נאמר כי "מאחר ואנגליה, למרות מצבה הצבאי הנואש, עדיין אינה מראה שום סימן של נכונות להגיע לידי הסכם, גמרתי אומר להכין מבצע נחיתה נגד אנגליה, ובמידת הצורך להוציאו אל הפועל. מטרת המבצע למנוע מארץ האם אנגליה לשמש בסיס להמשך המלחמה נגד גרמניה, ואם יהיה צורך בכך, לכבוש אותה כולה".
היטלר רצה לכבוש את בריטניה ולגרום לאזרחיה להסכים לסיום המלחמה, כפי שעשה בצרפת. אם יצליח, תהיה האימפריה הגרמנית הגדולה ביותר מאז ומעולם בהיסטוריה העולמית. אבל הפקודה לא הייתה פקודה רגילה מפי היטלר, היה משהו הססני בתוכן הפקודה - "אם יהיה צורך בכך", "במידת הצורך". מכאן אפשר ללמוד כי למרות שהיטלר לבטח היה מאושר לכבוש את האי הבריטי, הוא לא התכוון באמת לממש את הפלישה בשלב זה. תוכניות הפלישה שהכינו אנשי הצבא כללו כוח בעל כמאה אלף איש שינחת בנקודות שונות ברחבי האי. על הכוחות יהיה לכתר את לונדון ולכבוש נמלים אסטרטגיים לאורך החוף הבריטי. על הנייר הייתה זאת תוכנית טובה - הצבא הגרמני היה חזק ומנוסה בעקבות ניצחונותיו בפולין, בנורווגיה, בדנמרק, בהולנד, בבלגיה ובצרפת, ואילו הצבא הבריטי היה מותש בעקבות הפסדיו האחרונים. במסגרת הפינוי החפוז של החיילים מדנקרק, נטש הצבא כמויות אדירות של ציוד צבאי - משאיות, תותחים וטנקים, כך שלא נותרו בידיו כלים משמעותיים להתמודד מול האיום הגרמני על ציודו. חיל האוויר המלכותי הבריטי גם הוא לא נחשב חזק במיוחד, והמטוסים הגרמנים היו עדיפים מבחינה טכנית. רק הצי הבריטי היווה אתגר משמעותי, כיוון שהיה גדול וחזק יותר מהצי הגרמני ובעל מסורת לחימה לאורך מאות שנים.
החשש מפני הפלישה חדר לאיים הבריטים. הבריטים לא היו שאננים והקצו כוחות משמעותיים להגנה על החופים. אנשים החלו לעקור תמרורים ושלטי דרכים כדי להקשות על הגרמנים במידה ויגיעו אל האי. לעתים קרובות התריע צ'רצ'יל מפני סכנה שכזאת, כדי להעיר את העם הבריטי משלוותו. בעצמו הוא לא היה מודאג במיוחד מפני שהאמין כי פלישת הגרמנים לבריטניה בכוח גדול משולה להתאבדות, שכן היא תצריך כמויות של אוניות גדולות, החורגות בהרבה מאלו המצויות בידי גרמניה. לאור אלף ספינות הסיור החמושות הבריטיות המפליגות בים, לא יוכלו הגרמנים להפתיע את הבריטים ולהסתיר מבצע זה מעיניהם. ואם בכל זאת מבצע כזה יצא לפועל, יהוו ספינות התובלה טרף קל לצי הבריטי.
צ'רצ'יל האמין כי גם אם ינחתו הגרמנים על החוף ויתפסו עמדות, יוכלו הצי וחיל האוויר הבריטי לסכלם מיד ולנתק את הפולשים ממקורות האספקה והתחמושת. קשיים אלה יצטרפו לבעיית תנאי הגאות והשפל בזמן נחיתה על החופים, אשר מחייבים נחיתה במספר גלים בהפרשי זמן שונים. לכן סבר צ'רצ'יל כי נחיתה שכזו כמעט בלתי מציאותית, והוא אף הורה לדלל את כוחות הקרקע המפטרלים על החופים. ראשי הצי והצבא הגרמנים לא התעלמו מסיכונים אלה, וידעו כי תנאי חשוב להצלחת התוכנית הוא שליטה אווירית מוחלטת. היטלר הורה להרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה, לפתוח במבצע להשמדת חיל האוויר המלכותי הבריטי ככוח לוחם. כך החל הקרב על בריטניה.
[מוזיקת רקע דרמטית]
בשנת 1939, משהחלה המלחמה, החליטו הבריטים לפנות ילדים מלונדון ומערים נוספות, למקרה שהערים יופצצו מהאוויר. שלושה וחצי מיליון ילדים, נשים בהיריון, ולעיתים גם אימהות, פונו מערים בבריטניה ונשלחו לאזורים כפריים. לאחר שלא קרה דבר במלחמה המזויפת, תוך חודשים ספורים חזרו רבים לביתם. לאחר שהקרבות חזרו ללונדון, בשנות הארבעים, שוב פונו רבים לאזורי הספר, ומעריכים שכרבע מאוכלוסיית לונדון שהתה מחוץ לעיר במשך חודשים ארוכים. חוויית הפינוי הייתה לא פשוטה עבור רבים, בעיקר עבור המשפחות שנאלצו להיפרד מילדיהם לזמן ממושך.
הקרב על בריטניה.
הרמן גרינג, מפקד חיל האוויר הגרמני, היה מלא ביטחון והעריך שיוכל לחסל את חיל האוויר הבריטי בדרום האי בארבעה ימים בלבד. לגרמנים היו בסיסים בצפון צרפת, בבלגיה, בדנמרק ובנורווגיה, שאפשרו למטוסיהם להגיע לכל פינה באיים הבריטים. ביוני 1940 עדיין ליקקו הגרמנים והבריטים את פצעיהם משבועות הלחימה הארוכים שבהם נלחמו זה בזה בקרב על צרפת. הבריטים איבדו 944 מטוסים וכ-350 טייסים שנהרגו, נפצעו או נלקחו בשבי. הלופטוואפה אף הוא ספג אבדות לא פשוטות, ובמהלך הקרבות במאי וביוני איבד חיל האוויר הגרמני 1,100 מטוסים בקרב ועוד 350 שנפגעו.
[מוזיקת רקע]
בחודש יולי 1940 עמדו לרשות חיל האוויר הבריטי פחות מ-600 מטוסים בסך הכל, מול כ-2,000 מטוסים גרמנים. כ-1,300 מהמטוסים הגרמנים היו מפציצים. זה נראה לא טוב עבור הבריטים, אך לרשותם עמדה מערכת חדשה שפותחה זמן קצר לפני המלחמה. בשנות השלושים הוקמה מערכת איתור בעזרת גלי רדיו שנודעה בשם "רדאר", או מכ"ם בעברית - מגלה כיוון ומרחק. המערכת שלחה גלי רדיו לאזור מסוים, ואם פגעו הגלים בעצם כלשהו, זיהתה המערכת את המרחק והכיוון שבו נע העצם. מערכות שכאלה פותחו בנפרד על ידי ארצות הברית, צרפת, גרמניה ובריטניה בו זמנית.
בשנת 1939 נפרסה בבריטניה שרשרת של 30 מכ"מים לאורך החוף המזרחי של האיים הבריטים, והיא כללה תחנות מכ"ם למרחקים גדולים, לצד תחנות מכ"ם בעלות אנטנות סובבות, אשר כיסו פחות שטח אווירי אך נתנו כיוון מדויק יותר, ואיפשרו זיהוי עצמים בגבהים נמוכים. המידע שנאסף על ידי תחנות המכ"ם, שחלקן אוישו על ידי נשים, נשלח למפקדת חיל האוויר הבריטי בזמן אמת, וזו העלתה לאוויר מטוסים שידעו מהיכן מגיעים מטוסי האויב, מתי ובאיזו כמות. המכ"ם ביטל את טיסות הסיור הרבות שהיו נחוצות כדי ללמוד על אויב מתקרב, ובכך הקנו לבריטניה יתרון בקרב על האיים.
[מוזיקת רקע]
לגרמנים היו מטוסים עדיפים על אלו הבריטים. מטוס הדגל של חיל האוויר הגרמני היה מטוס הקרב מסרשמיט BF-109. המטוס היה מהיר במיוחד, והתאים לאסטרטגיית הבליצקריג הגרמנית, אך טווח הטיסה שלו היה מוגבל. חסרון נוסף של המסרשמיט 109 היה מיגון לקוי של תא הטייס, וכתוצאה מכך נהרגו טייסים רבים מרסיסי פגזים או מכדורים שחדרו למטוס. מטוס קרב נוסף היה המסרשמיט BF-110. המטוס הוצב כמענה לדרישת הלופטוואפה למטוס קרב דו-מושבי ודו-מנועי, בעל יכולת ללוות מפציצים לטווחים ארוכים. ה-BF-110 היה בעל יכולת תמרון ותאוצה נמוכים, ולכן היה טרף קל למטוסי יירוט קלים וזריזים מצד האויב. עד מהרה נאלץ פיקוד הלופטוואפה להקצות יחידות של מטוסי ה-BF-109 כדי להגן על המסרשמיט BF-110.
אל מול המסרשמיט, העלה חיל האוויר הבריטי לזירה את מטוס הספיטפייר המשופר, שהיה מסוגל לטוס במהירות של קרוב ל-600 קמ"ש. הספיטפייר המשופר היה מטוס בעל כושר תמרון גבוה, שקול בערך בביצועיו לאלו של יריבו העיקרי, המסרשמיט 109. לשניהם היו יתרונות וחסרונות. בעוד לספיטפייר הבריטי היה רדיוס פנייה טוב יותר, למסרשמיט הגרמני היה קצב טיפוס לגובה טוב יותר. הספיטפייר עבר שלבי פיתוח ארוכים למדי, ורק בחודש יוני 1940 החל ייצורו הסדרתי של המטוס, וחיל האוויר קיבל את עשרת המטוסים הראשונים. עד סוף המלחמה ייבנו יותר משנים-עשר אלף מטוסי ספיטפייר.
המפציצים הגרמנים נחלקו לשני קבוצות. השטוקה היה מפציץ צלילה אימתני, בעל סירנה, שנקראה למרבה האירוניה "שופרות יריחו". על אף היותם מדויקים מאוד ביעדי הפצצה, השטוקות היו איטיים, ונאלצו לטוס נמוך יחסית כדי שיוכלו לאתר ולתקוף את מטרותיהם ביעילות, עובדה שהפכה אותם לפגיעים מאוד לאש נ"מ, או אש נגד מטוסים. תקיפותיהם התרחשו בעיקר בשלב הראשון של המערכה האווירית. במהלך המלחמה יוצרו יותר מחמישה-עשר אלף מפציצים שכאלו על ידי הגרמנים.
המפציצים הכבדים יותר, ההינקל 111 והדורניר, החלו את דרכם בתור מטוסים אזרחיים, אך בשנות השלושים הוסבו למפציצים כבדים. היו אלה מטוסים גדולים ומהירים שהפציצו את מטרותיהם מגובה רב יחסית, ולכן קשה היה להפיל אותם. לעומת זאת, בגלל שהטילו פצצות מגובה רב, הם היו פחות מדויקים. במקרה שספגו המפציצים אש נ"מ כבדה, היה מבנה המפציצים מתפזר ומתחיל לטוס בזיגזג, על מנת להקשות על פגיעה. כאשר הותקפו על ידי מטוסי הקרב הבריטים, הייתה התגובה הגרמנית הפוכה, והמפציצים התקבצו כדי לחפות זה על זה בעזרת המקלעים הרבים שלהם.
[מוזיקת רקע]
חיל האוויר המלכותי הבריטי, בפיקודו של מרשל האוויר, סר יו דאודינג, מנה ערב הקרב על בריטניה פחות מ-600 מטוסי קרב בסך הכל, מתוכם כ-500 מטוסי הוריקן וספיטפייר. ההוריקן נכנס לשירות בשנת 1937, והיה מטוס הקרב העיקרי בקרב על בריטניה. הוא היה מסוגל לירות בעוצמה ולספוג פגיעות רבות בטרם יצא מכלל שימוש. תא הטייס שלו היה מרווח, ודרכו ניתן היה לראות את שדה הקרב בצורה ברורה. יתרון עצום לטייסיו. מטוס הספיטפייר הבריטי היה מטוס מיוחד שטייסיו התאהבו בו. הוא היה מטוס יפה ומצויד במנוע רולס רויס, והיה לו יתרון מהירות על פני המסרשמיט הגרמני בגבהים שלא עלו על שישה קילומטרים.
לבריטים חסרו טייסים וצוותי אוויר רבים שנהרגו או נפלו בשבי בקרבות מעל צרפת, אולם הם קיבלו חיזוק של מאות טייסים ממדינות אחרות, בעיקר מפולין, וגם ממדינות שהזדהו עם הכתר הבריטי, כקנדה, אוסטרליה ודרום אפריקה. הפולנים סיפקו את רוב צוותי האוויר והקרקע, מעל שמונת אלפים איש, שהשתוקקו להילחם ולנקום בנאצים על מה שעוללו לארצם שנה קודם לכן. בתחילה התקשו הפולנים להתרגל לאוכל הבריטי המזעזע, אולם קבלת הפנים שבה נתקבלו באנגליה, בקריאות "תחי פולין!" ניחמה אותם. הם התגלו כטייסים אמיצים ומקצועיים ואף הנחילו לחיל האוויר הבריטי מספר טקטיקות של לוחמה אווירית.
תחילת המערכה.
בתחילת יולי 1940 תקפו הגרמנים שיירות של ספינות בריטיות בתעלת למאנש. היה זה סוג של ניסוי כלים. ב-12 באוגוסט 1940 החלה המתקפה הגדולה, שבה חיל האוויר הגרמני עמד להשמיד את חיל האוויר הבריטי. המתקפה הראשונה כוונה נגד שדות תעופה, מתקני מכ"ם והנמלים של פורטסמות', סאות'המפטון בדרום מזרח אנגליה. בשעות אחר הצהריים גילו המכ"מים הבריטים כוח של 300 מטוסים מתקרב לחוף הדרומי, וכנגדם הוזנקו 80 מטוסי קרב בריטים.
בקרב האווירי הצליחו האנגלים להפיל 47 מטוסים גרמנים, בשעה שאיבדו 13 מטוסים בלבד. הגרמנים איבדו קרוב ל-90 אנשי צוות אוויר, חלקם נהרגו וחלקם נפלו בשבי. מולם נהרגו רק שלושה טייסים בריטים. למרות שהגרמנים הצליחו להשמיד תחנת מכ"ם, תחנה ניידת הובאה למקום שלושה ימים לאחר מכן, והגרמנים החליטו שלא להתמקד בתחנות המכ"ם יתר על המידה. הם גם לא ניסו לפגוע בקווי התקשורת שלהם או בתשתיות שהיו קשים לאיתור ופגיעה. המודיעין הגרמני הכיר את תחנות המכ"ם, אך הוא לא ידע על החיבור הישיר שהיה להם לטייסות הבריטיות. מערכת היירוט החדשה, שכללה לא רק מכ"מים, אלא גם מערך אש נגד מטוסים, אפשרה לחיל האוויר הבריטי להזניק כוחות של טייסות בודדות למקומות הנכונים. כך היו יכולים להימנע מטיסות סיור מיותרות ומחשיפת מלוא כוחם בפני האויב. נוכח מיעוט המטוסים המיירטיים שפגשו הגרמנים בשמיים מעל בריטניה, העריך המודיעין הגרמני, לאורך שבועות, כי חיל האוויר הבריטי נמצא על סף קריסה.
לאחר ימי הקרבות הראשונים, הוציאו הגרמנים לפועל מבצע עצום, שכלל כמעט אלפיים מטוסים, באחד מקרבות האוויר הגדולים ביותר שהעולם ראה אי פעם. ב-15 באוגוסט 1940 הוציאו הגרמנים כאלפיים גיחות של מטוסיהם מצרפת, מנורווגיה ומדנמרק, בדרכם להפצצות יעדים אסטרטגיים ולהשמדת חיל האוויר הבריטי. למרות תכנון המבצע, האסטרטגיה הגרמנית לא הייתה ברורה. חלק ממפקדי הלופטוואפה רצו לתקוף את המכ"מים, חלקם רצו לתקוף את ערי לונדון, וחלקם רצו להתרכז במטוסים הבריטים. גרינג לא קיבל החלטה, ותחילת המבצע העצום התנהל בבלבול לא אופייני לגרמנים.
[מוזיקת רקע]
הגרמנים רצו להוציא מכלל פעולה את שדות התעופה והמטוסים של חיל האוויר הבריטי. בניגוד להפתעות שחוללו בשאר מדינות אירופה, הבריטים קיבלו התראה דרך מערכות המכ"ם על הגעתם של המטוסים. המידע הועבר בזמן אמת לבסיסי חיל האוויר, והגרמנים לא מצאו מטוסים על הקרקע כפי שקרה בפולין ובצרפת. תחילה תקפו הגרמנים את צפון אנגליה בעזרת מאות מטוסים, מפציצים ומטוסי קרב. לאחר מכן נשלחו מאות מטוסים נוספים להפציץ יעדים אסטרטגיים ברחבי בריטניה. באותו יום איבדו הגרמנים 75 מטוסים מול 34 בריטים. המטוסים התוקפים שנשלחו מסקנדינביה המרוחקת סבלו מאבדות כבדות במיוחד, ואותו יום כונה בפי צוותי האוויר הגרמנים "יום חמישי השחור".
בחודש אוגוסט איבד חיל האוויר הבריטי כ-200 מטוסים, אך מפסי היצור יצאו קרוב ל-500 מטוסים חדשים. חיל האוויר הגרמני איבד באותה תקופה כ-500 מטוסים, אך המפעלים הגרמנים ייצרו כ-300 מטוסים בלבד. היה עוד הבדל עצום בין שני הצדדים. טייסים בריטים שהופלו, אך צנחו לקרקע בשלום, חזרו לטוס. טייסים גרמנים שהופלו מעל האי הבריטי נהרגו או נשבו, ולא היו זמינים יותר לחיל האוויר הגרמני. באוגוסט איבדו הבריטים כמאה אנשי צוות אוויר, לעומת יותר מ-600 גרמנים. מטוסי השטוקה, שנאלצו לטוס נמוך, ספגו אש נ"מ חזקה והופלו במספרים גדולים, עד שבסוף אוגוסט הוחלט שלא להשתמש בהם בקרב על בריטניה.
בין הטייסים היו לא רק טייסים בריטים, אלא גם טייסים מקנדה, מצ'כוסלובקיה, מפולין, ואפילו מספר טייסים אמריקנים. בין הטייסים הבריטים היו גם עשרות טייסים יהודים, וכמאה אנשי צוות אוויר יהודים בסך הכל. מספר גבוה בהרבה מאחוז היהודים באוכלוסייה. גאס הולדן, אחד הטייסים היהודים, היה למפקד כנף, ולזכותו נזקפו יותר מ-12 הפלות ופגיעות במטוסי אויב. אחיו של גאס, קן, הפך גם הוא לטייס, ובמהלך הקרבות מעל דנקרק, מעל בריטניה ובמקומות נוספים, הפיל קן שבעה מסרשמיטים ופגע בארבעה נוספים. קן הפך למפקד טייסת, והוא ואחיו גאס קיבלו את אות צלב התעופה המצוינת של חיל האוויר הבריטי, שניתן בעקבות פעולה של עוז, גבורה או מסירות למשימה. שני האחים שרדו את המלחמה.
הטייס היהודי המרשים ביותר היה רוברט טאק, שנקרא "טאק בעל המזל", ולזכותו נזקפות 29 הפלות ופגיעות רבות. הוא זכה באותות הצטיינות רבים, ביניהם צלב התעופה המצוינת, צלב חיל האוויר, ואות השירות המצוין. טאק החל את המלחמה כטייס מן השורה, הפך למפקד טייסת הוריקנים, ולאחר מכן למפקד כנף. בעת קרב אווירי מעל העיר קרדיף, זיהה טאק מפציץ גרמני במרחק רב, והחל לירות עליו. המפציץ, שהיה בדרכו להטיל את הפצצות על העיר, שחרר אותן במהירות מעל אזור כפרי שומם, והסתלק. הפצצה האחרונה שהטיל פגעה בפינה של מחנה צבאי, והרגה חייל אחד. ההרוג היה גיסו, בעלה של אחותו. טאק נלחם בקרב על צרפת, בפינוי דנקרק, בקרב על בריטניה, ולבסוף הופל מעל צרפת והפך לשבוי מלחמה. לאחר מספר ניסיונות בריחה, הצליח לבסוף לברוח ממחנה השבויים הגרמני. הוא היה בקיא ברוסית, שלמד מהאומנת שלו, וכך חבר לרוסים ונלחם לצידם עד סוף המלחמה.
למרות ששלושת הטייסים הללו שרדו את המלחמה, רבים מהטייסים היו צעירים חסרי ניסיון, ובקושי סיימו קורס טיס מזורז. אורך חייו הממוצעים של טייס ספיטפייר באותם ימים, היה ארבעה שבועות בלבד. עשרים אחוז מכלל הטייסים שהשתתפו בקרב על בריטניה, מצאו בו את מותם. לאחר סוף חודש אוגוסט, נשא וינסטון צ'רצ'יל את אחד מנאומיו המפורסמים, ובו אמר "הכרת התודה מכל בית באי שלנו, באימפריה שלנו, ברחבי העולם כולו, נתונה לטייסים הבריטים. אנשים עשויים ללא חת אל מול אויב עצום ורב, בלתי נלאים חרף סכנת הנפשות, ודבקים באתגר המתמשך העומד למולם, המחוללים מפנה במלחמת העולם בגבורתם ובמסירותם. במסגרת מאבקים בין בני אנוש, מעולם לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך".
[הקלטה]
Winston Churchill: “Never in the field of human conflict was so much owed by so many to so few.”
"כל הלבבות יוצאים אל טייסי הקרב שלנו, שאת מבצעיהם המרהיבים אנו רואים במו עינינו יום אחר יום".
[מנגינת רקע]
הקרבות מעל בריטניה, שנראו לעיני הצופים על הקרקע, המשיכו גם בחודש ספטמבר. בשבועיים הראשונים איבדו הגרמנים קרוב ל-200 מטוסים, מספר רב יותר מאשר המפעלים הגרמנים הצליחו לייצר. בעוד הבריטים איבדו במערכה כולה כ-1,500 אנשי צוות אוויר, הגרמנים איבדו קרוב ל-3,000 טייסים מיומנים. היה זה אסון לגרמניה. בחודשים אוגוסט וספטמבר, חודשי הלחימה העיקריים, איבדו הבריטים מעל 700 מטוסים, לעומת 2,000 מטוסים של הגרמנים. לאחר שמפציצים גרמנים החלו להטיל פצצות על מפעלים בפרברים של לונדון, מה שגרם גם לאובדן חייהם של אזרחים, החליטו הבריטים כי עליהם להכאיב לגרמנים באותה המידה.
ב-25 באוגוסט שלחו הבריטים 81 מפציצים בדרכם להפציץ מפעלים ובתי חרושת בברלין. וויליאם שירר, כתב צבאי אמריקני בברלין, חזה בהפצצה הבריטית וכתב "הברלינאים היו בהלם. הם לא חשבו שדבר כזה יכול לקרות. כשהמלחמה החלה, גרינג הבטיח להם שזה לא יקרה. הברלינאים הם אנשים פשוטים ונאיבים. הם האמינו לו. צריך היה לראות את הפנים שלהם כדי להבין. רק שלושה ימים קודם לכן הודיע גרינג כי אם הסירנות ישמעו, אין צורך לרדת למרתפים, אלא רק אם שומעים תותחי נ"מ מקרוב". הגרמנים היו בהלם. הייתה זו פגיעה קשה ביוקרתו של גרינג, שהתרברב כי אם יגיעו מטוסים בריטים לברלין, אין לקרוא לו גרינג, כי אם בשם היהודי מאייר.
ב-7 בספטמבר 1940, כתגובה להפצצה הבריטית, פשטו באמצע היום 348 מפציצים, מלווים בכ-600 מטוסי קרב, שהפציצו את רציפי הנמלים בלונדון ואת מצבורי הדלק. באותו לילה יותר מ-300 מפציצים נוספים חגו מעל העיר והטילו עליה 300 טון של פצצות ופצצות תבערה. פצצות התבערה מולאו בכימיקלים שנשרפו בתוך מספר דקות בחום אדיר והציתו כל דבר שהיה בקרבתן. הפצצות הללו גרמו לשריפות שלעיתים כילו אזורים שלמים. הנזק היה מחריד. משפחות שלמות נעלמו בין רגע, ומנקודות תצפית גבוהות היה נדמה כי לונדון כולה עולה באש.
[מוזיקת רקע]
במתקפה של ה-7 בספטמבר אש הנ"מ הבריטית הצליחה להפיל רק מפציץ אחד מתוך מאות המפציצים שחגו מעל לונדון באין מפריע. הגרמנים סברו שתהיה זאת טקטיקה מוצלחת לתקוף בכמויות עצומות שחיל האוויר הבריטי לא היה מסוגל להתמודד מולם. בימים הבאים נאלצו מטוסי הקרב הגרמנים, המסרשמיטים, שליוו את המפציצים לחזור על עקבותיהם בעקבות רוחות חזקות שגרמו למלאי הדלק שלהם לאזול מוקדם מהצפוי. מאות מטוסים בריטים קיבלו התראה מהמכ"מים על בואם וקידמו את פני המפציצים. הם הצליחו להפיל עשרות מהם, אך האחרים הפציצו את לונדון ללא רחמים. ב-15 בספטמבר שני גלי תקיפה עצומים של הגרמנים נהדפו על ידי חיל האוויר הבריטי. 60 מטוסים גרמנים, מול 26 מטוסים בריטים, הופלו. היטלר הבין כבר בחודש ספטמבר כי למרות שראשי הלופטוואפה טענו בלהט כי חיל האוויר הבריטי נמצא על ברכיו, כפי הנראה אין הדברים נכונים, וללא שליטה בשמיים הגרמנים לא יוכלו לפלוש אל האיים. ב-15 בספטמבר ביטל היטלר את התוכנית לכיבוש בריטניה. אותו תאריך, ה-15 בספטמבר, נבחר לציון יום הקרב על בריטניה.
היטלר התאכזב מאוד מכך שחיל האוויר שלו לא הצליח במשימתו. הוא הבין כי לא יוכל לכבוש את בריטניה כפי שכבש את צרפת. הקרב על בריטניה היה קריטי, מפני שאם היו הגרמנים משמידים את חיל האוויר הבריטי, ייתכן וגורמים בריטים היו מבקשים לשים קץ לקרבות, כפי שקרה בצרפת. היטלר החליט להחליף טקטיקה. במקום להכניע את בריטניה על ידי השמדת חיל האוויר שלה, נמליה ומצבורי הדלק שלה, הוא יכניע את בריטניה כפי שהכניע את ורשה ורוטרדם. הוא יפציץ את לונדון הבירה עד שתהפוך לגל אבנים.
[מוזיקת רקע דרמטית]
באותם ימים פתחו הגרמנים במבצע חדש שנמשך חודשיים תמימים. מטרת המבצע הייתה לשבור את רוחו של העם הבריטי על ידי הפצצות ערים מתועשות בכל רחבי בריטניה. בין אמצע ספטמבר לאמצע נובמבר הופצצה לונדון כל לילה, חוץ מעשרה לילות בודדים. כ-13 אלף טון פצצות וכמיליון פצצות תבערה הושלכו על לונדון במהלך התקופה. הם גרמו לנזקים אדירים ולשריפות ענק שהשתוללו במשך שעות ארוכות. הגרמנים הפציצו גם את ארמון בקינגהאם, שם התגוררה המשפחה המלכותית, המלך ג'ורג' השישי והמלכה אליזבת. הפצצות חדרו לארמון ומספר משרתים נפצעו. לאחר מכן יצא הזוג המלכותי לבקר ברחובות, והמלכה כתבה לאימה: "הרגשתי כאילו אני הולכת בעיר מתה. כל הבתים פונו ועדיין דרך החלונות השבורים ניתן היה לראות את כל החפצים הקטנים והעלובים שלהם, תמונות ומיטות, בדיוק כפי שהשאירו אותם". בהמשך כתבה המלכה כי "האנשים נפלאים ומלאים ברצון להיאבק. קשה היה לדמיין שהחיים יכולים להפוך לנוראים כל כך".
בלונדון הוקמו מחסות ציבוריים ונעשה שימוש בתחנות הרכבת התחתית. בתחילה, סירבה הממשלה להסב את התחנות למחסות ציבוריים בתואנה כי הדבר יפגע בתחבורת לונדון ובשינוע החיילים. בהפצצות הראשונות נעלו מנהלי התחנות את השערים ולא נתנו לאזרחים המבוהלים להיכנס. לאחר שהתגברו ההפצצות על לונדון, ציוותה הממשלה לפתוח את התחנות ואזרחים רבים לנו בהן במשך הלילה. בכל יום השתרכו תורים ארוכים מול התחנות עד ארבע אחר הצהריים, שעה שהפכו התחנות למחסות. באמצע חודש ספטמבר כ-150 אלף איש ישנו בתחנות הרכבת התחתית. ככל שנחלשו ההפצצות הגרמניות, כך ירד מספרם. למרות זאת, מרבית תושבי לונדון נשארו בבתיהם בזמן ההפגזות. חלקם חפרו לעצמם מקלטים בחצרות הבתים ובילו שם ימים שלמים. לאחר שהגרמנים החלו להפציץ גם בלילה, דבר שהפתיע את הבריטים, הסתבר שהמחסות לא ממש התאימו לשהייה במשך לילה שלם. עד מהרה החלה הממשלה למכור סוג של מחסה לפנים הבית, כלובים מחוזקים שבהם היו התושבים ישנים. במקרה שגג הבית התמוטט מפגיעת פצצה, היה הכלוב נשאר שלם ומונע מהרעפים והלבנים לפגוע בדייריו.
[מוזיקת רקע]
רבים מתושבי הערים המופצצות היו מבוגרים מדי מכדי לשרת בצבא, והם התנדבו לשרת במכבי האש או במשמר המולדת, משמר אזרחי בריטי, וגם בשירות ההתראות האוויריות. על גגות לונדון ניתן היה לראות אנשים מבוגרים וזקנים עומדים עם משקפות וצופים לשמיים בחיפוש אחר מטוסים גרמנים. מרדכי שטנר, מקיבוץ עין חרוד, שהה בלונדון בימי ההפצצות הגרמניות. הוא סיפר בראיון לעיתון "דבר", בדצמבר 1940, על המצב בלונדון. בעיתון נכתב: "כל הידיעות שהגיעו אלינו בדבר עמידת הגבורה של עם לונדון מול פני המוות וההרס המרחפים מעל לראשי מיליונים, לא זו בלבד שאין בהם הגזמה, אלא אינן מוסרות לאמיתו של דבר אלא מעט מן המעט מן ההוד שבגבורה זו. מן המציאות שעולה על כל דימיון". שטנר סיפר כי על אף ההפצצות האכזריות אין בלונדון כל סימני פאניקה. הרחוב חי את חייו, הכל הולך במהלכו. הלונדונים, שקמים כמעט כל לילה ומבלים שעות ארוכות במחסות, מזדרזים לחטוף תנומה בכל רגע אפשרי. "שקט באוטובוס", סיפר שטנר, "הס, אנשים נוסעים לדרכם ולמלאכתם, ובינתיים חוטפים תנומה". שטנר גם סיפר כי "הלונדונים לא איבדו את חוש ההומור שלהם. בכניסה למקלטים בירכו אותם שומרי הסף ב'ברוכים הבאים למקלט הטוב ביותר', והזמינו אותם גם לסוף השבוע". בלונדון, תלו בעלי החנויות שלטים גדולים על חנויותיהם, "החנות פתוחה כרגיל'. על חנות אחת שהופצצה, תלה בעליה שלט כי החנות פתוחה "אף יותר מהרגיל". שטנר הוסיף וסיפר כי "במקלטים האנשים שרים, משחקים קלפים, או קוראים ספרים". באזורים יהודים בלונדון, למדו היהודים במקלטים עברית, מפי חניכי תנועת הנוער "הבונים", ואף שרו שירים בעברית.
[מוזיקת רקע]
ב-14 באוקטובר 380 מפציצים גרמנים היכו בלונדון. 200 איש נהרגו ועוד כאלפיים נפצעו. אש הנ"מ, נגד מטוסים, הבריטית, הצליחה להפיל רק שניים מהמפציצים. יום למחרת חזרו המפציצים והטילו פצצות תבערה על העיר, שגרמו לפריצתן של 900 שריפות. באותם ימים לא היו לבריטים דרכים להתמודד מול מטוסים גרמנים שהגיעו בשעות הלילה. למטוסים עצמם לא היה מכ"ם או רדאר, ותותחי הנ"מ פגעו במטוסים הגרמנים לעיתים רחוקות. על כל מטוס גרמני שנפל, נורו 20 אלף פגזים. חוץ ממטוסי הקרב ואש הנ"מ, הבריטים גם האירו את השמיים בזרקורי ענק בחיפוש אחר מטוסים, שבדרך כלל טסו בגבהים אליהם הזרקורים לא הגיעו. בנוסף, הבריטים עשו שימוש בבלוני נ"מ, שהיו למעשה בלוני הליום גדולים מחוברים לקרקע בכבלי מתכת. חלקם אף מולאו בחומר נפץ. הבלונים הללו הפחידו את הטייסים הגרמנים, מפני שיכלו להסתבך בכבלי הברזל ולהתרסק. בלוני הנ"מ חייבו את המטוסים הגרמנים לטוס גבוה יותר, ועל ידי כך פגעו בדיוק ההפצצות שלהם. בהמשך, יתקינו הגרמנים מתקנים על כנפי המטוסים, שאמורים היו לחתוך את הכבלים הללו ביעילות.
לגרמנים הייתה מערכת מתוחכמת שהתבססה על גלי רדיו ששודרו מאירופה באורכים שונים. המטוס היה טס בעקבות גל אחד, שהיה מכוון ישירות למקום ההפצצה, וברגע שהגל השני היה עולה על הגל הראשון, ידעו הטייסים הגרמנים להטיל את פצצותיהם. לאחר שהבריטים הפילו את אחד מהמטוסים הללו, הם גילו את מערכת אותות הרדיו, וגם מצאו דרך לשבש את אותות הרדיו ולהבין היכן אמורה להתרחש המתקפה הבאה.
בנובמבר 1940 הגיעו מפציצים גרמנים אל העיר קובנטרי, שנמצאת במרכז האיים הבריטים. העיר הייתה מרכז למפעלי תעשיית התעופה ותעשיות מלחמה נוספות. המפציצים הטילו פצצות תבערה על מרכז העיר והוא החל לבעור. השריפות הרבות סימנו לגל המטוסים הבא, כ-500 מפציצים, היכן נמצא מרכז העיר. המפציצים בגל השני הטילו 1,500 טון פצצות, 50 מצנחים בעלי מוקשי אוויר וכ-30,000 פצצות תבערה. באירוע, שנקרא "הבליץ של קובנטרי", נפגעו 21 מפעלים באופן חמור, כולל 12 מפעלים של תעשיית התעופה הצבאית הבריטית. מאות שריפות פרצו בעיר ונפגעו תשתיות קריטיות של מים, חשמל וטלפון. באירוע נפגעו שני שליש מהבתים בעיר ואלפי בתים נהרסו לחלוטין. כל המפעלים בעיר ספגו נזק כזה או אחר, ושליש ממפעלי העיר נהרסו לחלוטין.
ג'ין טיילור הייתה בת 14 כאשר החל הבליץ על העיר, "הצופרים שהזהירו מפני התקפות אוויריות התחילו בשבע בערב. לאימי תמיד היה תיק מוכן עם מימיה וסנדוויצ'ים. המחסה המקומי נחפר בחצר בית הספר. היה זה מקום נוראי, מסריח ומצחין. 300 איש היו כלואים שם, וכמובן, באותם ימים, כולם עישנו. היו רק מספר תאי שירותים, ואתם יכולים לדמיין את הריח, במיוחד כשלפחד יש השפעה עליך. ההפצצות המשיכו והמשיכו במשך 11 שעות. מדי פעם ניתן היה לשמוע 'פום פום פום', ו'עק עק עק', הרעש של תותחי הנ"מ. אך המטוסים טסו בגובה כה נמוך, שזה היה ממש רועש. בבוקר יצאנו החוצה, והכל נראה נורא".
למרבה ההפתעה, קובנטרי התאוששה במהירות, ורבים מהמפעלים חזרו לתפקד לאחר ימים ספורים בלבד. ברחובות קובנטרי לא נרשמה פאניקה, והיה נראה כי בכל ערי בריטניה מורל האזרחים המופצצים כמעט ולא נפגע. להיפך, ככל שהגרמנים הפציצו יותר, כך גברה הרוח הלאומית בבריטניה, שסירבה לדעוך. זה אולי נשמע קצת דרמטי, אך הדבר עולה שוב ושוב מקריאת יומנים אישיים מאותה תקופה.
ב-29 וב-30 בדצמבר 1940 הטילו הגרמנים על לונדון כמות פצצות תבערה אדירה, שהציתה 1,500 שריפות ברחבי העיר, והיא כונתה "השריפה הגדולה השנייה של לונדון". ההפצצה התרחשה בזמן שפל של נהר התמזה, והדבר הקשה על הבריטים להשיג מים לכיבוי השריפות. השריפות הרסו אתרים היסטוריים רבים בכל רחבי בריטניה. הגרמנים המשיכו להפציץ את לונדון וערי בריטניה גם בחודשים הבאים. במהלך חודשי הבליץ האווירי הושלכו 500 טון פצצות על קובנטרי ושכנתה בירמינגהם, 200 טון על ליברפול ועוד מאות טונות על ערים בכל רחבי בריטניה, כולל גלזגו הסקוטית, קרדיף הוולשית ובלפסט בצפון אירלנד. כל אלה היו כלום לעומת קרוב ל-20 אלף טון של פצצות על לונדון. עם זאת, מערך הנ"מ של הבריטים הלך והשתפר עד להפסקת ההפצצות במאי 1941.
[מוזיקת רקע]
בהפצצה הגדולה האחרונה על לונדון נהרגו כ-1,500 אזרחים, ו-16 מטוסים גרמנים הופלו. במהלך הבליץ הגרמני על בריטניה נהרגו יותר מ-40 אלף אזרחים בריטים, ומספר דומה נפצעו. לאורך הבליץ המטיר חיל האוויר הגרמני יותר מ-40 אלף טון של פצצות. הגרמנים איבדו יותר מ-2,200 מטוסים מעל האיים הבריטים. 6,000 אנשי אוויר גרמנים נהרגו או הוכרזו נעדרים, ויותר מ-2,000 נפצעו. קרוב ל-8,000 אנשים, שלא ניתן היה להחליף בקלות. אבל הגרמנים והאיטלקים לא אמרו נואש.
בעת הבליץ על בריטניה, בשעה שרחובות לונדון בערו, וערימות האבנים הלכו ונערמו, פלשו האיטלקים למצרים במטרה להכניע את הכוח הבריטי ולכבוש את תעלת סואץ. מאות אלפי החיילים האיטלקים עמדו לכבוש את מצרים, עליה הגנו כמה עשרות אלפי חיילים בריטים בלבד. לפתע התעורר בבריטניה חשש כבד כי גורלה של האימפריה הבריטית עמד להיות מוכרע הרחק מהאי הבריטי. בריטניה אולי עמדה בגבורה בקרב על האיים הבריטים, אך הקרבות מסביב לעולם רק התחילו.
[מוזיקת סיום]
פרק מספר 6 - "המלחמה פורצת במלואה".
מחקר, כתיבה ועריכה - שלומי הס ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments