מלחמת העולם השנייה - פרק 24 - פצצות מעופפות, מבצע בגרטיון ומיידנק

נשק הפלא של הגרמנים, מבצע בגרטיון, מיידנק, כיבוש רומניה, מרד ורשה, קרבות בחזית הבלטית

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/12/2017.

ג'ינגל: "חינוכית".

[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]

Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”

General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”

Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”

[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.

פרק 24 - פצצות מעופפות, מבצע בגרטיון ומיידנק.

[מוזיקת רקע]

בקיץ 1944 החלו הגרמנים לשגר נשק סודי וחדש אל עבר בריטניה. היטלר היה בטוח כי הנשק החדש יכניע את הבריטים ויביא אותם לברכיהם. באותו קיץ פתחו הרוסים במתקפת פתע כנגד הגרמנים והצליחו לדחוק אותם לאחור. במהלך ההתקדמות שלהם נתקלו חיילי הצבא האדום במחנה שבויים מוזר בשם מיידנק. לקח להם זמן להבין במה בדיוק הם נתקלו. בוורשה החלו הפולנים להילחם בגרמנים, בציפייה כי הצבא האדום יגיע לעזרתם, אך הצבא האדום קיבל הוראות אחרות לגמרי.

[מוזיקת רקע מתגברת]

עוד בתחילת המלחמה הבינו הגרמנים כי המטוסים שהפציצו את לונדון היו חשופים לאש נ"מ ולמטוסי הקרב הבריטים. הם שאפו לייצר מערך פצצות שישוגרו לאדמת בריטניה, במקום לסכן את המטוסים ואנשי הצוות. מדענים גרמנים החלו לעבוד על תוכנית לייצור טילים שנקראו פצצות תגמול, אך עד מהרה כונו "פצצות מעופפות" או "פצצות רובוט". למעשה, היו אלה טילי שיוט, טילים בעלי טייס אוטומטי או מערכת הנחיה ששלטה על גובהו של הטיל ומהירותו. לטיל הראשון, ה-V-1, הייתה יכולת לטוס למרחק של כ-200 קילומטרים במהירות של יותר מ-600 קילומטרים בשעה, רבע שעה מחופי צרפת ועד לונדון. כבר באוקטובר 1943 החלו הגרמנים לבנות במערב צרפת כני שיגור לטילים. במקביל הם האיצו את פיתוחם ובנו אלפי טילים, להם קראו הנאצים "הנשק הסודי של גרמניה". באביב 1944 כבר היה באפשרותם לשגר את הטילים, שיא טכנולוגי בפני עצמו, אל עבר לונדון. בעת שכף המאזניים הלכה ונטתה לכיוון בעלות הברית, ראו הגרמנים בטיל נשק פלא שיכול היה להפוך את תוצאות המלחמה על פיה. ב-13 ביוני 1944, כשבוע לאחר פלישת בעלות הברית לחופי צרפת, שוגרו עשרה טילי שיוט מדגם V-1 אל עבר לונדון, ארבעה מהם נחתו בעיר וגרמו לשמונה הרוגים. ימים ספורים לאחר מכן הטיל, בעל ראש נפץ של כ-800 קילוגרם, שוגר בקצב של כ-100 טילים ליום. הלונדונים שמו לב לרעש מוזר שנשמע כמו מנוע מגמגם של אופנוע ולאחריו נשמע פיצוץ גדול. מספר ימים לאחר שהחלו הטילים לנחות ברחובות לונדון, פגע טיל בכנסייה והרג כ-150 בני אדם. הפצצות העפות פגעו בכל רחבי העיר, ובתוך מספר שבועות עזבו את לונדון כמיליון וחצי מתושביה. הבריטים החלו להפריח אלפי בלוני נ"מ באוויר ופרסו סוללות נגד מטוסים, שהתבררו כלא יעילות נגד הטיל המהיר. טייסי חיל האוויר המלכותי, שהחלו לטוס במטוסי "טמפסט" חדשים, בעלי מהירות של כ-700 קמ"ש, זיהו את הטיל במעופו והתקרבו אליו. חלקם ירה עליו במקלעי המטוס, ואחרים נצמדו אליו ובעזרת כנפי המטוס נגעו בכנפי הטיל והסיטו אותו ממסלולו. אחד הטייסים הללו היה טייס קנדי, סבה של קייט מידלטון, דוכסית קיימברידג' ואשתו של הנסיך וויליאם. בעלות הברית החלו להפציץ את כני השיגור של הטילים, מה שהתברר כפתרון היעיל ביותר, ובחודש ספטמבר עברו הגרמנים לשגר את הטיל ממטוס מיוחד שהותאם עבור המשימה. משהופצצו מרבית כני השיגור בחופי צרפת, החלו הגרמנים לשגר את הטיל מגרמניה לעבר חופי בלגיה, שכבשו בעלות הברית.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

בארץ ישראל נקראו הפצצות הללו "פצצות רובוט" או "פצצות מעופפות", וכבר ב-20 ביוני הופיעה ידיעה בעמוד הראשי של העיתון "על המשמר": "היום החמישי להתקפת הרובוטים". בידיעה נכתב כי "הגרמנים הטילו את הרובוטים אל מעבר לתעלה זה היום החמישי ברציפות, בעוד מטוסי הקרב של בעלות הברית מותחים מסך מגן צפוף סביב אנגליה הדרומית". במקביל לשיגורים של אלפי טילי ה-V-1, החלו הגרמנים להכין כני שיגור לטיל אחר שנקרא ה-V-2. ה-V-2 היה טיל בליסטי שטס מחוץ לאטמוספרה ויכול היה להגיע למרחקים גדולים. הוא נשא ראש נפץ של כ-900 קילוגרם, גדול במקצת מזה של ה-V-1, אך מחיר ייצורו היה פי 20. לטיל היה מרכז בקרה עם מחשב ששלט בטיל בעת מעופו. בעת החדירה חזרה לאטמוספרה, הגיע הטיל למהירות של יותר מ-4,000 קילומטרים בשעה, פי ארבע ממהירות הקול. הבריטים לא זיהו אותו על המכ"מים שלהם ולא יכלו להפילו. הטיל שוגר ממשגר נייד שנע ממקום למקום והקשה על בעלות הברית למנוע את שיגורו. בספטמבר החלו הגרמנים לשגר את ה-V-2 ופגעו בלונדון ובפריז. לאחר מכן החלו לשגרו מהולנד. הטיל שטס מהר יותר ממהירות הקול, לא השמיע שום רעש לפני שנחת וגרם לחרדה רבה בקרב תושבי לונדון, כיוון שלא נשמעה שום התרעה לפני הפיצוץ. המתקפות גרמו להרס ולחורבן רב בלונדון. למעלה ממיליון בתים נפגעו במתקפות ו-23,000 נהרסו כליל. חודשיים לאחר מכן התפרסמה ידיעה בעיתון "הצופה" שהכריזה כי "היטלר הפעיל רובוט חדש". בכתבה נכתב: "V-2 פועל עתה נגד אנגליה הדרומית, נמסר בהודעה גרמנית. ההודעה אומרת כי נשק זה יעיל יותר מה-V-1. זאת הפעם הראשונה נזכר בהודעה הגרמנית נשק סודי חדש זה של היטלר. זאתי רקטה אדירה ויש אומרים שהטווח שלה הוא 350 עד 500 קילומטרים, והקלע מכיל כטונה חומר נפץ". מפתיע, אבל זה היה די מדויק.

[מוזיקת רקע]

מתוך 30,000 טילי V-1 שהיו בידי הגרמנים, שוגרו כ-16,000 אל עבר מטרות בבריטניה וצפון צרפת. הם גרמו למותם של יותר מ-6,000 אזרחים בלונדון, ולמספר כולל של 45,000 נפגעים. כ-2,000 טילי V-2 נורו אל עבר בריטניה וגרמו למותם ולפציעתם של כ-9,000 אזרחים. לאחר המלחמה התברר כי בממוצע כל טיל הרג שני אנשים ופצע 12, רחוק מאוד מלהיות נשק הפלא שישנה את תוצאות המלחמה. חצי מיליון אזרחים רוסים נהרגו בהפצצות האוויריות הגרמניות, ומספר דומה של גרמנים נהרגו בהפצצות בעלות הברית. כ-160,000 אנשי אוויר נהרגו מעל גרמניה. הטילים אמנם היוו נשק פסיכולוגי, אך 5,000 הרוגים בלונדון, כתוצאה מהטילים, לא עמדו לשנות את מציאות המלחמה. לאחר המלחמה מיהרה ארצות הברית לאסוף את הטילים שטרם שוגרו, יחד עם כ-120 מדענים של תוכנית הטילים הגרמנית. המדענים צורפו לתכנית הטילים של ארצות הברית ועזרו לה לבנות טילים בליסטיים משל עצמה.

[מוזיקת רקע]

מבצע בגרטיון.

בקיץ 1944 מצבם של הגרמנים לא היה מזהיר. במערכה בת שלוש השנים בברית המועצות, הם איבדו כמיליון ורבע חיילים וכחצי מיליון חיילים נוספים נחשבו כנעדרים. בנוסף, כ-3,000,000 חיילים גרמנים נפצעו בקרבות או חלו ויצאו ממעגל הלחימה. הגרמנים גייסו לקבוצת ארמיות מרכז, קבוצת הארמיות שהגנה על מרכז החזית המזרחית, גרמנים אתנים רבים שחיו במדינות מזרח אירופה אך שמרו על זיקתם לתרבות הגרמנית. לרבים מהם היה מבטא שונה, והגרמנים ראו בהם זרים ומוזרים. בקיץ 1944 הם היוו כשליש מקבוצת ארמיות המרכז, שמנתה כחצי מיליון חיילים. בכל אותה עת, המשיכו הסובייטים להפעיל במרץ את גדודי ההונאה שלהם ואת רשת הריגול "מקס ומוריץ", שמות המַשדרים שמהם קיבלו הגרמנים מידע מודיעיני סודי. הגרמנים האמינו כי המידע, שתמורתו שילמו סכומי כסף גבוהים, הגיע מסוכנים בשטח, בעוד שלמעשה הוא הגיע מהמודיעין הסובייטי עצמו, שסיפק מידע אמין לגרמנים דרך סוכנים, כדי שיוכל להטעות את גרמניה לקראת מבצע עתידי ביום מן הימים.

[מוזיקת רקע]

המבצע הסובייטי שעמד לצאת לדרך בקיץ 1944 נקרא על שם פיוטר בגרטיון, מצביא רוסי ממוצא גאורגי שנלחם נגד נפוליאון. מטרתו הייתה לדחוק את הגרמנים לאחור ולהוציא מכלל הלחימה כמה שיותר חיילים, טנקים ותותחים. הצבא האדום שלח גדודי קשר דרומה והראה סימנים כי המתקפה הגדולה על הגרמנים תגיע מדרום אוקראינה לכיוון רומניה והונגריה. יחידות הקשר הסובייטית עבדו שעות נוספות ודיווחו על תנועה והתמקמות בדרום החזית המזרחית. הגרמנים שהאזינו לידיעות הללו, העבירו 17 אוגדות דרומה. באותו הזמן, חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה, היה פעיל מאוד בחזית נורמנדי ובשמי גרמניה, שם המשיכו בעלות הברית להחריב את הערים הגרמניות בזו אחר זו. עקב כך ועקב הקושי הגרמני לייצר מטוסים, הלופטוואפה נעלם כמעט לגמרי מהזירה המזרחית, וחיל האוויר הסובייטי שלט בשמיים. משום כך, גיחות סיור לא זיהו 1,700,000 חיילים, 6,000 טנקים, 30,000 תותחים ואלפי המטוסים שהלכו והתאספו בחלקה המרכזי של החזית, בניגוד מוחלט לשידורי הקשר הבלתי פוסקים. הגרמנים האמינו כי הסובייטים יתקפו אותם בקיץ 1944 באזור אוקראינה, כדי להגיע לבארות הנפט של רומניה ולנתקה מהם. החזית הצפונית הייתה רחוקה מריכוזי הכוחות הגדולים, ובמרכז החזית שכנו ביצות והיערות הבלארוסים, שהגרמנים האמינו כי היו בלתי עבירים. על הרוסים היה להסוות היטב את ההכנות למבצע. הגרמנים שנפלו בפח בעבר, היו ערים לכך שהסובייטים ינסו להוליכם שולל. הצבא האדום ציווה על כוחותיו לנוע אך ורק בלילה. חיילים תקעו מוטות צבועים בלבן בצידי הדרכים, והפגושים של הרכבים נצבעו גם הם בלבן כדי שיראו אותם בלילה מקרוב. במשך היום הסוו הכוחות את עצמם בצורה יסודית ומטוסי חיל האוויר הסובייטי טסו מעליהם. אם הטייסים זיהו יחידות על הקרקע, הם הטילו דגל אדום ממטוסם, סימון למפקדי הכוחות להסוות את עצמם בצורה טובה יותר. הצבא האדום אסר בצורה מוחלטת על תנועת רכבים באור יום, ורק רכבים בודדים קיבלו לכך אישור חריג. היחידות החלו להתאמן בחציית ביצות, ניווט ביערות ובניית רפסודות להעברת מרגמות וחיילים. כל אותה עת המשיכו הרכבות הסובייטיות להעביר אלפי טנקים לחזית ויותר ממיליון טון של מזון, דלק ותחמושת. לא ניתן היה להסוות העברת ציוד בכמות שכזאת, אך הגרמנים האמינו כי הציוד היה בדרכו דרומה לחזית אוקראינה. מספר ימים לפני המתקפה, יצא הפילדמרשל הגרמני בוש ועזב את החזית. הגרמנים לא האמינו כי הסובייטים יהיו מוכנים למתקפה בסוף חודש יוני, והיו משוכנעים שברגע שתתחיל, מיקומה לא יהיה באזור מוקף ביצות ויערות. לפני מבצע בגרטיון, הכניסו הרוסים לשימוש רולרים כבדים ממתכת שחוברו לקדמת הטנק ופוצצו מוקשים מבלי לגרום לטנק שום נזק. הרולרים הללו, שנקראים בעברית "מגוב נוכרי" או פשוט "נוכרי", פינו צירי תנועה שלמים לטנקים ולכוחות החי"ר שבאו בעקבותם. עוד בטרם נשלחו הטנקים, נשלחו חיילים כדי לנטרל את שדות המוקשים הגרמניים. בלילה, בשקט מוחלט, הם פירקו את מנגנוני הפיצוץ, אך השאירו את עשרות אלפי המוקשים במקומם מפאת חוסר זמן. החיילים הסובייטים והטנקים שבאו בעקבותם עמדו להוציא לפועל את אחד המבצעים הצבאיים הגדולים ביותר בהיסטוריה.

[מוזיקת רקע]

ב-22 ביוני, שבועיים לאחר שכוחות בעלות הברית כבשו את רומא ופלשו לחופי נורמנדי, יומיים לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בהיטלר, ויום אחד לאחר סיום הקרב בים הפיליפינים, שבו הטביעו האמריקנים שלוש נושאות מטוסים והשמידו למעלה מ-600 מטוסים יפנים, החלו הסובייטים במתקפה אדירה כנגד הגרמנים המופתעים.

החזית הגרמנית-סובייטית ירדה מלנינגרד שלחופי הים הבלטי, דרומה דרך אסטוניה, לטביה, ליטא, בלארוס ואוקראינה. מהים הבלטי בצפון ועד לים השחור בדרום. באזור בלארוס בלטה החזית בכיוון מזרח יותר מאשר באסטוניה בצפון או אוקראינה בדרום, והבליטה כונתה "המרפסת הבלארוסית". כבר ב-19 ביוני החלו פרטיזנים שחיו באזור הביצות הבלארוסיות לפוצץ מסילות רכבת ולחסום דרכים בהן נעו הגרמנים. ה-22 ביוני 1944 ציין שלוש שנים בדיוק ליום שבו פלשו הגרמנים לברית המועצות, והיום שבו החלו הסובייטים לדהור בשלושה ראשי חץ מערבה דרך בלארוס.

[מוזיקת רקע]

לאחר הרעשה עצומה, נעו אלפי הטנקים הסובייטים ורמסו את מאות הטנקים הגרמנים שנשארו באזור. רוב הכוחות שלהם הועברו לאוקראינה כתוצאה מההטעיה המודיעינית של גדודי הקשר. תוך שלושה ימים התקדמו הכוחות עשרות קילומטרים והגיעו לעיירה ויטבסק, שם התגוררו בתחילת המלחמה כ-40 אלף יהודים. עתה לא היה שם ולו יהודי אחד. הסובייטים שחררו את העיר והרגו כ-30,000 חיילים של הוורמאכט. גוויות וגופות היו מוטלות באמצע הקיץ החם ברחובות, על הדרכים, בצידי הדרכים, בשדות ובתעלות הניקוז. הריח בעיר היה של ריקבון. הסובייטים התקדמו ודהרו מערבה בשני ראשי חץ, מצפון ומדרום לכוחות הגרמניים.

הגרמנים, שהבינו די מהר כי הסובייטים מנסים להקיף אותם, החלו לסגת מערבה לנהר הברזינה. יחידות רבות הצליחו לחצות את הנהר, אך החצייה האיטית ומיעוט הגשרים, הפכו אותם למטרות מעולות עבור המפציצים הרוסים שהיכו בהם ללא רחמים.

הגנרל הפילדמרשל ארנסט בוש המשיך לצוות על חייליו להחזיק בעמדות המבוצרות שהסובייטים פשוט עקפו. היטלר הבין שהחזית בסכנה ושלח את הגנרל מודל להחליף את בוש. הסובייטים נעו בדרכים עקלקלות, בין יערות וביצות, ונתקעו לעיתים בפקקי תנועה עצומים, בגלל כלי רכב תקועים שחסמו את הדרכים. אך שלא כמו במתקפות קודמות, הפעם הם לא היו חשופים להפצצות הלופטוואפה, שבקושי נראה באוויר. הגרמנים המשיכו לסגת מערבה בדרכם לעיר מינסק. הנסיגה המבולבלת הותירה כלי רכב רבים ללא דלק, והגרמנים נאלצו לנטוש אותם ולהמשיך לסגת רגלית. עד מהרה היו החיילים הגרמנים צמאים, רעבים ומותשים, ופעמים רבות נקלעו למארבים של הפרטיזנים, שעבורם הייתה זו חצר ביתם האחורית.

בתחילת יולי, משהבינו הגרמנים כי הסובייטים הטעו אותם, הם שלחו אוגדה גרמנית צפונה. האוגדה נעה בכיוון העיר מינסק, אולם הסובייטים הקדימו אותה, כבשו את העיר והקיפו אותה בעזרת שני ראשי החץ שהגיעו מצפון ומדרום. האוגדה הגרמנית הייתה כעת לכודה ומוקפת על ידי חיילי הצבא האדום. לאחר שמפקד היחידה מולר נתפס, הוא הורה לחייליו להניח את נשקם ולהיכנע. כ-100,000 איש נלכדו בטבעת הכיתור, וקרוב ל-40,000 מצאו שם את מותם, רבים בידי הפרטיזנים שארבו לכוחות הנסוגים. השאר, כ-60,000 חיילים גרמנים, הובלו למוסקבה ובאמצע חודש יולי 1944, הוצעדו ברחובות העיר בטקס ממלכתי לעיני תושבי העיר ואזרחי מדינות זרות, שמיהרו לדווח על כך למדינותיהם. בראש התהלוכה צעדו 19 גנרלים גרמנים, ורבים מהחיילים שהלכו בעקבותם היו מלוכלכים, לא מגולחים וחלקם נעל סנדלים שהוכנו מצמיגי מכוניות. הם נראו עלובים לעיני כל.

[מוזיקת רקע]

בין ה-22 ביוני ועד ל-4 ביולי איבדו הגרמנים כ-200 עד 300,000 חיילים לאורך חזית בלארוס. הם איבדו גם כ-60,000 כלי רכב, 2,000 טנקים וציוד רב מכל סוג שהוא. הייתה זו מפלה קשה מאוד לגרמניה, חמורה אף יותר מאשר בסטלינגרד. קבוצת ארמיות המרכז חדלה למעשה להתקיים, והסובייטים, שתכננו להגיע עד למינסק, החלו לתכנן את המהלכים הבאים. במהלך הקרבות נהרגו ונפצעו כ-800,000 חיילים של הצבא האדום, פי שניים מכמות הנפגעים של בריטניה במהלך כל המלחמה.

במהלך מבצע בגרטיון, שלח צ'רצ'יל מברק לסטלין שבו כתב: "זהו הרגע שבו עליי לומר לך כמה אנחנו מתרשמים מההתקדמות המרשימה של הצבאות הרוסים, שנראה כאילו ככל שהמומנטום גובר, כותשים את הארמיות הגרמניות שעומדות בינך ובין ורשה, ולאחר מכן ברלין. כל ניצחון שאתה משיג נצפה כאן בתשומת לב הולכת וגוברת". צ'רצ'יל שמח וחשש, בו זמנית.

[מוזיקת רקע]

ב-20 ביולי כבשו הסובייטים את העיר ברסט-ליטובסק הסימבולית, היכן שנחתם ההסכם המשפיל בין שתי המדינות במלחמת העולם הראשונה. עד מהרה, ערים בלארוסיות ולטביות רבות נפלו בידי הסובייטים: וילנה, קובנה, ביאליסטוק ואחרות. במשך כחודשיים נמשך מבצע בגרטיון בחזית הבלארוסית, והוא נחשב למבצע המזהיר ביותר של הסובייטים במלחמה. שטחים עצומים שוחררו מעול הנאצים, וכרבע מהצבא הגרמני בחזית המזרחית, כחצי מיליון חיילים, אבד.

בשלב זה של המלחמה, כבר לא ניתן היה למצוא תחליף לחיילים הוותיקים ולקצינים למודי הקרבות, או לעשרות הגנרלים שנהרגו או נפלו בשבי. לאחר מבצע בגרטיון, נותקו הכוחות הגרמנים בחזית זה מזה, והארמיות כבר לא היו מסוגלות לשנע כוחות ביניהם. מחשש שהסובייטים יקיפו יחידות גרמניות, החלו הגרמנים לנוע או לנוס מערבה, מהר יותר משציפו הסובייטים. הגרמנים נאלצו לשלוח יחידות מערבה לחזית המערבית, והורו ליחידות מהחזית האיטלקית לנוע לכיוון ורשה, כדי להקים קו הגנה חדש ויציב כנגד הצבא האדום.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

בעוד הרוסים פורצים קדימה ומשחררים עיר אחר עיר במרכז החזית, הם גם החלו להיערך למתקפה נוספת בדרום החזית, באזור אוקראינה. כוחות רבים הגיעו לאזור, שהמודיעין הגרמני צפה כי גם הם בדרכם לחזית הבלארוסית. למרות שהגרמנים היו בכוחות גדולים בחזית האוקראינית ביוני 1944, רבים מהכוחות הללו הוסטו צפונה, אל עבר החזית הבלארוסית. ב-13 ביולי פתחו הסובייטים במבצע לבוב-סנדומייז, בעזרת כמיליון חיילים, 1,600 טנקים, 2,800 מטוסים, וכ-14,000 תותחים ומרגמות. לבוב ממוקמת במערב אוקראינה, וסנדומייז בפולין, ומפרידים ביניהן כ-200 קילומטרים. הכוחות, בפיקודו של הגנרל קונייב, פתחו במתקפה מדרום לביצות פריפיאט, בצפון אוקראינה. הכוחות התקדמו במהירות וכיתרו את העיר לבוב, שנכבשה כעשרה ימים מאוחר יותר. החיילים הגרמנים היו בטוחים שסופם הולך וקרב. רבים כתבו מכתבים הביתה, בהם סיפרו כי ייתכן וזהו מכתבם האחרון.

עם פרוץ המלחמה התגוררו בלבוב כ-200,000 יהודים. כמחצית מהם יהודים שנמלטו מפולין, עת כבשו אותה הנאצים. הגרמנים הקימו גטו עצום בפאתי העיר, ויהודים נשלחו ממנו למחנות השמדה. פחות מ-1,000 איש מהעיר לבוב שרדו את המלחמה. ב-23 בחודש יולי שיחררו הסובייטים בחזית הבלארוסית את לובלין שבמזרח פולין, ובפאתי העיר מצאו מחנה ריכוז או מחנה שבויים. משנכנסו למחנה, הם לא הבינו מה לעזאזל הם רואים.

[מוזיקת רקע]

מיידנק.

כבר בשנת 1941 הוקם מחוץ לעיר לובלין מחנה עבודה בשם מיידנק, על שם כפר סמוך. המחנה שימש כמחנה שבויים לחיילים רוסים ופולנים. עד מהרה נשלחו למחנה גם יהודים רבים, ובשנת 1942 הוקמו במקום תאי גזים ומשרפות. משתפי פעולה מזרח אירופים, ליטאים, אוקראינים, בלארוסים ואחרים, שגויסו ל-SS, היו בעיקר אלו שביצעו את הרצח ההמוני במקום. עם תחילת מבצע בגרטיון, נמלטו הגרמנים במהירות מאזורים רבים במזרח פולין, מחנה ההשמדה במיידנק היה ביניהם. בשל הנסיגה הלא מתוכננת, עזבו הגרמנים את המקום מבלי שהספיקו להשמיד ראיות, והמחנה נותר על תילו. משנכנסו הסובייטים למחנה, בסוף חודש יולי 1944, הם לא האמינו למראה עיניהם. הם מצאו חדרים להמתה בגז, מיכלים עליהם היה כתוב "גז רעיל" והמילה "ציקלון". הם גילו משרפות, ערימות של גופות, חלקן עדיין על עגלות. הם גילו מחסנים עצומים, בהם היו בגדים רבים, ערימות של נעליים, ביניהם זוגות נעליים של ילדים, רבים מספור. 'מה זה הדבר הזה?', הם שאלו את עצמם. המוח סירב להבין. הסובייטים נחרדו ממה שראו במחנה. הם שידרו ברדיו מוסקבה את שראו עיניהם, אך הם עדיין היו מבולבלים, בדומה לרבים בשאר העולם. בעיתון "המשקיף" בארץ ישראל, ב-12 באוגוסט 1944, פרסמו את עיקרי הדברים של רדיו מוסקבה, בהם נאמר כי "במחנה המוות של לובלין היה בית משרפות. בית משרפות זה היה בניין גדול ובו עפר בגובה שלושה רגל כמעט. כל מה שנשאר מן הקורבנות. לבית המשרפות הזה היו מביאים את הגופות מחדר המוות, את הגז הממית היו מזרימים אנשים במסכות גז. מיתת חנק הייתה באה אחרי 10 דקות". הדיווחים היו מבולבלים, אף אחד לא ידע למה להאמין. התמונות הראשונות ממיידנק הגיעו למוסקבה במטוס מהחזית. הם נשלחו לשירותי החדשות המערביים שלטשו עיניים בתמונות, וחשבו כי היו אלו תמונות של משרד התעמולה הסובייטי. הם חששו כי המידע לא היה אמין, הוא לא נשמע אמין ולא נראה אמין. ערימות גופות? תנורים? משרפות? זה היה מטורף מדי. פשוט בלתי נתפס. בעיני אנשי החדשות המערביים, התעמולה הסובייטית הייתה מסוגלת להכל, גם לסיפור כל כך מחריד ובלתי הגיוני. הסובייטים הציגו לעולם את פשעי הנאצים כנגד הפולנים והסובייטים, שום מילה על יהודים. כפי שציווה סטלין: אין להבדיל בין המתים. ה"לוס אנג'לס טיימס" פרסם אחת מהכתבות הסובייטיות, לא לפני שהבהיר לקוראיו כי הוא מביא את הכתבה כפי שפורסמה ואין הוא אחראי על אמינותה. עיתונים אחרים פרסמו חלקים מהכתבה, אך ללא תמונות הזוועה.

פול וינטרטון, סופר של סיפורי מתח וכתב עיתונות, נכנס למיידנק עם החיילים הסובייטים, וכמותם היה בהלם ממה שראה. הוא הקליט דיווח ל-BBC: "זהו הסיפור המחריד ביותר שאי פעם נאלצתי לספר לכם". הוא החל את דבריו. "הייתי בלובלין שבפולין כדי לראות את מחנה הריכוז במיידנק. התנורים גדולים מספיק כדי להכיל ארבע עד שש גופות. יחדיו הם היו מסוגלים לטפל ב-2,000 גופות ביום". וינטרטון סיפר כי אם הגופות היו גדולות מדי לתנורים והדלת לא הייתה נסגרת, היו מקצצים את ידי הקורבנות או רגליהם. וינטרטון גם תיאר מחסנים גדולים של בגדים, נעליים וגרביים, גם של ילדים, שעמדו מסודרים בסדר מופתי ועמדו להישלח לגרמניה. כתבתו מסתיימת בשורות אלה: "אני יודע כי לכל זה קשה להאמין, כי הדבר לא יתכן כלל. אף על פי כן, הוא אמת לאמיתו, ורק רוצה הייתי כי כל אחד יוכל לראות את מה שראיתי, על מנת שידע".

ה-BBC לא ידע מה לעשות עם הדיווח של וינטרטון. הם נזפו בו על הדיווח המחריד ונאמר לו כי אנשים לא רוצים לשמוע סיפורי זוועה. זה נשמע גם להם כמו פרופגנדה רוסית יותר מאשר סיפור אמיתי. תנורים לשריפה של גופות אדם? תאי גזים? מי יכול היה להעלות על הדעת דברים שכאלה? סיפורו של וינטרטון נערך ופורסם רק בסוף חודש אוגוסט, בשידורי ה-BBC שכוונו אל מעבר לים. ה-BBC פחד כי אמינותו תיפגע אם יתפרסם סיפור שכזה בבריטניה.

[מוזיקת רקע]

באמצע חודש אוגוסט פתחו הסובייטים את המחנה לכתבים מערביים ולתושבי העיר לובלין. הם דחקו בפולנים להגיע למחנה, כדי שיראו עד כמה נוראיים היו המעשים הגרמנים לעומת המעשים הסובייטים כנגד העם הפולני, שבוצעו בתחילת המלחמה. הם קיוו כי הפולנים יבינו כי למרות הברוטליות הסובייטית, הפולנים ישתפו עמם פעולה כנגד הכובש הנאצי האכזר. רבים מתושבי העיר הגיעו לחפש את קרוביהם שנעלמו במהלך המלחמה. הסובייטים רצו שכמה שיותר אנשים יראו את המחנה במיידנק. הם צילמו את המחנה והראו את התמונות לשבויים הגרמנים שסרבו להאמין. הסובייטים התאמצו והביאו את השבויים הגרמנים למחנה, כדי שיראו במו עיניהם את הפשעים שביצע עמם. כתב סובייטי בשם קונסטנטין סימונוב, שהיה הכתב הראשון שנכנס למיידנק, כתב בזיכרונותיו: "אני רוצה לספר זאת כעד. לאחר שחרור המחנה, כמה אלפי חיילים גרמנים, שנלקחו בשבי באזור לובלין, הובאו למיידנק והוצעדו בכל המחנה, דרך כל סנטימטר, בהוראת הפיקוד הצבאי הסובייטי. הייתה לכך מטרה אחת, לתת לחיילים את ההזדמנות לראות במו עיניהם מה עשה ה-SS. ראיתי בעיניי שגם הם לא הצליחו להעלות על דעתם מה אפשר היה שיתרחש כאן". בעוד החיילים הגרמנים הוצעדו ברחבי המחנה, הם נתקלו באזרחים שהגיעו אליו. נשים וילדים פולנים נעמדו משני צידי החיילים והחלו לגדף אותם. יהודי זקן עמד וצרח לעברם: "רוצחי ילדים, רוצחי ילדים!" הגרמנים שהלכו לאיטם במחנה החלו להחיש צעדיהם וללכת מהר יותר ויותר, עד שההליכה הפכה לריצת אמוק, תוך כדי שהם מפילים ודורסים זה את זה. כתב של ה-BBC תיאר כי: "ידיהם רעדו ושיניהם נקשו, והם היו ירוקים מההלם והאימה". הסובייטים הביאו למחנה גם חיילים סובייטים, כדי שיראו עד כמה לא אנושי היה האויב שלהם. סמל רוסי סיפר כי: "מחנה המוות בלובלין שביקרתי בו אתמול גרם לי לשנוא את הנאצים אף יותר. התמונה המחרידה של מעשי הזוועה של הגרמנים מזמנת אותנו למאבק מכריע וחסר רחמים נגד החיה הפשיסטית". בסוף חודש אוגוסט פרסם הכתב ביל לורנס, שדיווח מחזיתות רבות במהלך המלחמה, כתבה צדדית ב"ניו יורק טיימס", שבה נכתב: "ראיתי את השלדים של הגופות שהגרמנים לא הספיקו לשרוף, לפני שהצבא האדום שטף את לובלין. לאחר בדיקה מקיפה של מיידנק, אני מוכן עתה להאמין לכל הסיפורים על הזוועות שביצעו הגרמנים". ה"טיימס" לא פרסם את התמונות, אך הן פורסמו על ידי המגזין "לייף", וחשפו לעולם את מה שהתרחש במיידנק, וכפי הנראה, את מה שקרה גם במחנות האחרים שטרם שוחררו. כל השמועות שצפו ועלו במהלך המלחמה ונשמעו פשוט בלתי הגיוניות, התבררו עתה כנכונות.

מיידנק שימש כמרכז לאיסוף בגדים ונעליים ממחנות השמדה אחרים, ובמשך שנים רבות חשבו כי במחנה נהרגו מאות אלפי בני אדם. כיום, לאחר מחקרים חדשים, עומד מספר הנרצחים המוערך על כ-80,000 איש, מתוכם כ-60,000 יהודים שנרצחו במשך פחות משנתיים.

[מוזיקת רקע]

בעת התקדמות הרוסים והגילויים החדשים, החליטה ממשלת ארצות הברית לעזור לפליטים היהודים באירופה, והעניקה 1,000 אשרות זמניות לפליטים יהודים. על הפליטים היה לשהות עד לסוף המלחמה באזור שהוקם למענם בנמל אונטריו. הקהילה היהודית ניסתה לשכנע את הקונגרס והנשיא להגדיל את כמות המכסות, אך הם לא הצליחו. ארצות הברית, בדומה לבריטניה, עמדה בסירובה לאפשר לפליטים, יהודים ולא יהודים, להיכנס בשעריה. גם שפשטו השמועות אודות מעשי הנאצים, עמדו המדינות בסירובם לאפשר ליהודים להימלט אל חיקם.

[מוזיקת רקע]

באותו יום שבו נכנסו הגרמנים למיידנק, קיבל מפקד מחנה טרבלינקה, ששכן כ-85 קילומטרים מוורשה, פקודה להשמיד את מעט הראיות שנותרו במחנה. בטרבלינקה, מחנה שהוקם לצרכי השמדה, נרצחו קרוב ל-900,000 יהודים. באוגוסט 1943 פרץ במחנה מרד, והיהודים הצליחו לשרוף מבנים רבים ולמעשה להביא לסגירתו. מפקדי המחנה הורו לאסירים שנותרו במחנה לפרקו ולטשטש כל ראיה לכך שמחנה כזה היה קיים. לאחר מכן, רצחו אותם. שטח המחנה נחרש, והוא הפך לחווה חקלאית גדולה, שבה יושבו איכרים אוקראינים. שלא כמו במיידנק, בטרבלינקה, מלבד קברי אחים ועצמות רבות באדמה, לא ניתן היה למצוא דבר אודות מה שהתרחש במחנה.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

בסוף חודש יולי חצו הסובייטים את נהר הויסטולה, הנהר הארוך והגדול ביותר בפולין, שזורם במרכז המדינה, מדרום לצפון. לאורך הנהר פזורות ערים פולניות רבות, דוגמת קרקוב, סנדומייז', ורשה וגדנסק שבצפון. תוך שבועיים וחצי הצליחו הסובייטים להתקדם יותר מ-200 קילומטרים. הם השמידו יחידות גרמניות רבות, ולאחר מספר שבועות, בסוף חודש אוגוסט, כבשו את העיר סנדומייז', בדרום מזרח פולין.

[מוזיקת רקע]

קבוצות ארמיות הדרום, שנדחקו למערב אוקראינה, חסרו עתה כוחות רבים שנשלחו צפונה. הכוחות כללו שתי ארמיות רומניות, שלא היו מנוסות וחסרו ציוד מתאים ללחימה, כלי רכב ותמיכה אווירית. הרומנים חששו שהסובייטים יכבשו את רומניה ויתעללו באוכלוסייה האזרחית, והחלו לגשש עמם בנוגע להפסקת אש, אך הגישושים לא הבשילו למשא ומתן. ב-20 באוגוסט 1944 דהר הצבא האדום אל מזרח רומניה במבצע יאשי-קישינב השני. הארמיות הרומניות שהגנו על האגפים הגרמנים נכנעו כמעט ללא קרב, בראותם את אלפי הטנקים הסובייטים דוהרים לעברם, ואת המטוסים שלא חדלו מלהפציץ את עמדותיהם. הסובייטים חסמו את המעברים על הנהרות בעורף האויב, ובכך מנעו מכוחות מדינות הציר לסגת. הארמיה השישית הגרמנית, שהושמדה בקרב סטלינגרד והוקמה מחדש במרץ 1943, מצאה עצמה מוקפת פעם נוספת על ידי כוחות סובייטים. כ-200,000 חיילים גרמנים מהארמיה השישית נהרגו או נשבו בתוך תשעה ימים. החזית המזרחית עמדה להתמוטט.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

הגרמנים זעמו על הבוגדנות הרומנית, אך כדור השלג כבר החל להתגלגל. ב-23 באוגוסט הוביל מלך רומניה, מיכאי הראשון, הפיכה כנגד הדיקטטור יון אנטונסקו, והביא למעצרו. המלך הרומני קרא לכוחותיו להניח את נשקם. בתגובה, שלחו הגרמנים כ-150 מפציצים שהפציצו את בוקרשט. המלך הרומני הזועם עלה לשידור ברדיו והכריז כי הרומנים מקבלים את תנאי הפסקות האש של בעלות הברית, ובו בזמן, הכריז מלחמה על גרמניה. יום למחרת שידור הרדיו, ניסו הגרמנים לכבוש את בוקרשט, אך הצבא הרומני הדף אותם בעזרת חיל האוויר האמריקני. הרומנים תקפו את הכוחות הגרמנים, שהכילו בעיקר כוחות נ"מ בשדות הנפט של רומניה. הם שבו כ-50,000 חיילים, ואילו השאר ברחו להונגריה, שהחלה לתקוף את הרומנים בגבולם המשותף. הרומנים החלו לתאם את פעילותם עם הצבא האדום, ונלחמו לצידו כנגד ההונגרים. הסיטואציה הייתה בלתי נתפסת. רומניה אמנם הכריזה מלחמה על גרמניה, אך כמיליון רומנים עדיין לחמו בעוז לצד הגרמנים. סטלין הבין את המהפך שהתרחש לנגד עיניו, ובשיא המהירות הכיר במלך הרומני ובממשלתה החדשה של רומניה. סטלין הבין שהוא עומד להשיג את בעלות הברית בהשתלטות על אזור הבלקן, וככל שירחיב את אזור ההשפעה הסובייטית, הדבר יביא לו תועלת לאחר המלחמה. בטווח הקצר הבין סטלין שכמיליון חיילים עמדו להניח את נשקם ולקצר את המלחמה. רבים ברומניה לא היו מוכנים לשינוי כה מהיר, ובמדינה נוצרו תנועות התנגדות למלך, שהמשיכו לתמוך בגרמניה. ב-30 באוגוסט כבש הצבא האדום את שדות הנפט הרומניים בפלויישט, ויום למחרת, נכנס לבוקרשט הבירה. הצבא האדום המשיך להתקדם בחודש ספטמבר דרומה לכיוון בולגריה. ברית המועצות הכריזה עליה מלחמה, וארבעה ימים לאחר מכן, נכנעה בולגריה והצטרפה עם צבאה בן חצי מיליון החיילים לבעלות הברית. הצבא האדום מצידו, המשיך לשבות חיילים רומנים שלחמו כנגדו, ושלח כ-130,000 רומנים למחנות בברית המועצות, מהם חזרו רק מעטים. ב-12 בספטמבר נחתם הסכם בין רומניה לבעלות הברית. ההסכם, שברובו הוכתב על ידי ברית המועצות, קרא לכיבוש רומניה על ידי בעלות הברית ונציגתה, ברית המועצות, לשליטה מלאה על העיתונות, התקשורת, הדואר והמינהל האזרחי במדינה.

[מוזיקת רקע]

בינתיים, פתח הצבא האדום בחזית נוספת באסטוניה, בצפון החזית. בסוף יולי כבשו הסובייטים את העיר נארווה, הממוקמת לחופי הים הבלטי, כ-200 קילומטרים מזרחית לטאלין, עיר הבירה. הצבא האדום פרץ דרומית לנארווה, ולמעשה ניתק את קווי התקשורת שבין הארמיות בצפון לארמיות במרכז ובדרום. באמצע חודש אוגוסט הצליחו הגרמנים להדוף את הסובייטים ואף לחדש את הקשר עם קבוצות הארמיות האחרות. לארמיה הצפונית הייתה הזדמנות לסגת לאחור בצורה מתואמת ומסודרת לקו הגנה מחודש, על ציודה הכבד, אך היטלר דחה את ההזדמנות. הצבא האדום יצא למתקפה נוספת וכבש את טאלין. ריגה נפלה באוקטובר, ובקבוקים שמולאו במימי הים הבלטי נשלחו לסטלין, שהציב אותם על שולחנו. גם לסטלין היה קשה להאמין שתוך חודשים ספורים הובסו הגרמנים האימתניים ונסוגו מאדמת ברית המועצות.

[מוזיקת רקע]

מרד ורשה.

במהלך המלחמה הלכה והתמעטה אוכלוסיית ורשה, וירדה מ-1,300,000 איש לכ-1,000,000 נפשות בסוף חודש יולי 1944. אנשיה נרצחו וסבלו מרעב כבד. המחתרת הפולנית הלכה והתעצמה והצעירים, שחיכו לרגע המתאים, לבואו של הצבא האדום, חשו כי הגיע הזמן לפתוח במרד. בתחילת חודש אוגוסט 1944 היה הצבא האדום פחות מ-20 קילומטרים מוורשה. 20,000 לוחמי המחתרת הפולנית פתחו במרד כנגד הגרמנים, למרות שהתבקשו להמתין על ידי ארצות הברית ובריטניה. צעירי המחתרת היו חסרי מנוח ורצו לשחרר את ארצם בעצמם מעול הכובש הנאצי. הם לקחו נשק לידיהם והחלו להילחם בגרמנים שנסוגו ממרכז העיר. יהודים רבים וקומוניסטים שהתחבאו מהגרמנים, יצאו לרחובות, ויחד עם ילדים צעירים לקחו גם הם חלק במרד. המורדים הפולנים הצליחו במהלך מרד ורשה לכבוש שטחים נרחבים בעיר, אך הם לא הצליחו להשתלט על נקודות מפתח, צומתי רכבות ועמדות גרמניות. הסובייטים ציוו על כוחותיהם לעצור מחוץ לוורשה ולהמתין. האמריקנים והבריטים רצו לחוש לעזרת הפולנים, אך הסובייטים סירבו לאשר את נחיתת מטוסיהם בשטחים שכבשו. הסובייטים האמינו כי עדיף להם לחזות מהצד בפולנים ובגרמנים הורגים ומתישים זה את זה, מחשש כי הפולנים ינסו להתנקם בצבא האדום לאחר מכן. משניסו יחידות פולניות לחוש לעזרת המורדים בוורשה, עצרו אותם יחידות של הצבא האדום ופרקו אותם מנשקם. הפולנים שנאו את הסובייטים, כיוון שאלו כבשו את פולין יחד עם גרמניה הנאצית בשנת 1939, והוציאו להורג את ההנהגה הפולנית. במשך חודשיים תמימים, באביב 1940, רצחו הסובייטים יותר מ-20,000 פולנים, בעיקר קצינים מהצבא הפולני, בייריית אקדח לראשם. רק עשרות שנים מאוחר יותר התברר כי סטלין בעצמו פקד להוציאם להורג במה שנודע כ"טבח יער קאטין". הגרמנים, שגילו את מקום הטבח ביער קאטין בחודש אפריל 1943, החלו במתקפה תקשורתית על הסובייטים והממשלה הפולנית הגולה ניתקה את יחסיה עם ברית המועצות.

[מוזיקת רקע]

יחידות SS מיוחדות שהובאו לוורשה החלו לדכא את המרד בכוח ובצורה אכזרית. את כל השבויים שנתפסו, כולל רופאים ואחיות שטיפלו בפצועים, הוציאו הגרמנים להורג. הגרמנים החדירו גז למערכת הביוב כדי להרוג את המורדים הפולנים שהתחבאו בה. לחץ בעלות הברית על סטלין הביא אותו להצניח משלוחים מעטים לכוחות הלוחמים, רק למראית עין. סטלין הקים ממשלה פולנית קומוניסטית משלו, שישבה בלובלין ונשלטה על ידי האן-קה-וה-דה. הוא חיכה לרגע המתאים כדי לאפשר לממשלה להשתלט על המדינה ולהפוך את פולין למדינת חסות של ברית המועצות. הגרמנים המשיכו לטבוח באוכלוסייה המקומית ועשו דרכם לבתי החולים המקומיים, שם שרפו את החולים והפצועים בלהביורים. המטוסים הגרמנים לא נתקלו בהתנגדות ומטוסי ה"שטוקה" שנראו כמו חלום רחוק, חזרו להפציץ ולהטיל את אימתם על תושבי העיר. הלוחמים הפולנים תארו את מצבם כמי שנמצא בין המוות השחור למגיפה האדומה. לאחר כחודש ימים החלו הסובייטים להתקרב לוורשה, אך עדיין לא פרצו אל העיר. הם נשארו מחוצה לה וחיכו שהגרמנים יהרגו כמה שיותר לוחמים ומנהיגים פולנים עתידים. בתחילת אוקטובר נכנעו המורדים הפולנים, לאחר שכ-15,000 לוחמים איבדו את חייהם, נוסף על כרבע מיליון מתושבי העיר. הגרמנים שלחו רבים מהאוכלוסייה המקומית למחנות ריכוז והחלו לפוצץ את בנייני העיר ורשה, שעדיין עמדו על תילם, ולהבעירם, יותר מחמש שנים לאחר שפלשה גרמניה הנאצית לפולין.

[מוזיקת רקע]

יהודים רבים שהתחבאו בוורשה במהלך השלטון הנאצי בעיר קפצו על ההזדמנות להילחם בגרמנים. אחת מהן, מינה אספלר, נעצרה בידי הגסטפו עם כיבוש ורשה, אך בעזרת ידידים פולנים הצליחה לצאת מהגטו ולהשיג תעודות מזויפות. היא הפכה למריה, נוצריה מאמינה, במשך תקופת הכיבוש הגרמני. משהחל המרד בוורשה, הצטרפה מינה חדורת המוטיבציה למורדים והחלה לבצע משימות רבות. היא עברה בין בתים הרוסים וחיפשה פצועים כדי להציל את חייהם, ומדי פעם אף נכנסה לבניינים בוערים. היא כונתה בשם "מריה המשוגעת" והמשיכה לפעול גם כאשר היריות חלפו מעל ראשה. על פועלה זכתה לאחר שנים רבות במדליית הוקרה מטעם הממשלה הפולנית.

[מוזיקת רקע מתגברת ונפסקת]

למרות התרוממות הרוח בגרמניה, כתוצאה מהלחימה היעילה כנגד המורדים הפולנים, היה ברור לגרמנים כי הם צריכים לקוות לנס בכל החזיתות שבהן נלחמו.

[מוזיקת סיום]

בעזרת מבצע בגרטיון ומבצעים נוספים בקיץ 1944, הצליחו הסובייטים לדחוק את הגרמנים מברית המועצות עד לסתיו של אותה שנה. עתה הם עמדו בצפון על סף פרוסיה המזרחית, בחוף הדרום-מזרחי של הים הבלטי, שטח גרמני מימים ימימה, שנשאר שטח גרמני נפרד מגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. במרכז החזית המזרחית רק פולין הפרידה בין הצבא האדום וברלין. בדרום החזית, עמד הצבא האדום לנוע מזרחה, דרך רומניה, ולנתק את הכוחות הגרמנים בבלקן. היה ברור לכל כי בקרוב יתחוללו קרבות בכל מדינות הבלקן, לרבות יוון ויוגוסלביה. הסובייטים החלו להתמודד עם קווי אספקה ארוכים מאוד, לאורך אלפי קילומטרים, וגילו כי הדבר אינו פשוט כל כך. הגרמנים מצדם ידעו כי אם ייכנעו לחיילי הצבא האדום ויניחו את נשקם, סופם יהיה מוות באופן כמעט ודאי. מסיבה זו, מעטים היו החיילים שהניחו את נשקם, ומנהיגים גרמנים לא נכנעו. היטלר אמר לאחד הגנרלים הבכירים שלו כי הגנרל הגרמני, החייל הגרמני, לעולם אינו צריך לחוש ביטחון, כי אז ירצה לנוח. הוא תמיד צריך לדעת שיש אויבים מלפניו ומאחוריו, ושיש רק ברירה אחת והיא - להילחם.

בסתיו 1944 הבינו הגרמנים כי הסובייטים מתקדמים בקצב רצחני בעזרת אלפי טנקים, משאיות, כלים משוריינים ומיליוני חיילים. לגרמנים לא הייתה אספקה סדירה, מאגרי הדלק ברומניה נותקו, אחרים הופצצו ולגרמנים בקושי נשאר דלק לרכבים ולטנקים. בכל אותה עת, חיל האוויר הגרמני כמעט ולא היה בנמצא בחזית המזרחית. למרות זאת, ואולי מפני שחששו מסופם, ימשיכו הגרמנים להילחם עוד חודשים רבים.

[מוזיקת סיום מתגברת]

פרק 24 - פצצות מעופפות, מבצע בגרטיון ומיידנק.

מחקר, כתיבה ועריכה - רננה מור ויובל מלחי.

מפיק ראשי - רני שחר.

עריכת לשון - דינה בר-מנחם.

עריכת סאונד - "סופה סטודיו".

אחראית מטעם "החינוכית" - שרון וינברג שפיגלר.

שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".

הפקה - "קטעים בהיסטוריה".

נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".

ג'ינגל: "חינוכית".