סוף מלחמת העולם הראשונה, חוזה ורסאי, עליית היטלר והנאצים לשלטון, עליית מוסליני והפאשיזם, פחד ממלחמת עולם נוספת.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/09/2017.
ג'ינגל: "חינוכית".
[פתיח]
יובל: ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של ה"חינוכית". אני יובל מלחי.
פרק אחד - "בין המלחמות".
מלחמת העולם השנייה הייתה העימות הדרמטי והקטלני ביותר בהיסטוריה האנושית. למעלה מ-70 מיליון בני אדם נהרגו בתוך שנים ספורות, באירוע מרכזי שעיצב את העולם שבו אנו חיים כיום.
גם אם למדנו על המלחמה ועל השואה, לרבים מאיתנו עדיין נותרו שאלות רבות על המלחמה ומהלכיה: כיצד פרצה מלחמת העולם השנייה? וכיצד הפכה לעימות כלל עולמי והגדול ביותר מאז ומעולם? ובאמת, כיצד פרצה מלחמה לאחר שגרמניה פורקה מנשקה, לאחר מלחמת העולם הראשונה? מדוע מדינות אירופה בחרו שלא להתעמת עם גרמניה כשעוד הייתה חלשה? כיצד הצליח היטלר לכבוש את צרפת בתוך מספר שבועות? מדוע תקפה יפן את ארצות הברית בהפתעה וגררה אותה למלחמה? מדוע נלחמו היפנים בסינים באכזריות רבה כל כך? מדוע בחר היטלר לתקוף את ברית המועצות, על אף ההסכם שלו עם סטלין?
סדרת הפודקאסט שלפניכם תספר את סיפור המלחמה מכל החזיתות. ובד בבד, תעסוק גם בנושאים הקשורים אלינו: מדוע הפציצה איטליה את חיפה ותל אביב? מה היו 200 ימי החרדה? מה הייתה תוכנית "מצדה על הכרמל"?
נספר גם על האירועים המרכזיים בשואה, והיחסים המורכבים שבין תושבי ארץ ישראל והבריטים. הסיפורים של מלחמת העולם השנייה, המוכרים והפחות מוכרים, הם לא פחות ממדהימים, ומוכיחים שלעיתים המציאות עולה על כל דמיון.
אז הנה לפניכם סיפורה הבלתי נתפס של מלחמת העולם השנייה ב-30 פרקים. האזנה מרתקת.
הפרק שאתם עומדים לשמוע הוא מבוא זריז למלחמת העולם השנייה. בשני הפרקים הבאים נעסוק בחזית האסיאתית ובחזית האירופאית יותר לעומק, ובפרק הרביעי כבר נהיה בעיצומה של המלחמה.
רוב הספרים על מלחמת העולם השנייה מתחילים במלחמה עצמה, אבל אי אפשר להבין את המלחמה הזאת בלי לענות על שאלה מרכזית: למה?
עד מלחמת העולם השנייה, שהחלה בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, הייתה מלחמת העולם הראשונה המלחמה הגדולה ביותר שהתרחשה על פני כדור הארץ. מאז ומעולם. המלחמה פרצה בשנת 1914 ונמשכה 4 שנים. היא השאירה אחריה שדות קרב בכל רחבי העולם, ושדה קרב אחד עצום באירופה. לאחר המלחמה הייתה יבשת אירופה בטראומה בלתי רגילה. מיליוני אלמנות, יתומים, חורבן והרס שלא היו כמותם מעולם. המלחמה הזו נקראה "המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות", ואנשים באמת ובתמים האמינו בכך. מלחמה שהייתה אמורה להסתיים תוך חודשים אחדים, ונמשכה יותר מ-4 שנים. אחרי המלחמה הנוראה הזאת, מבוקשם של תושבי אירופה היה אחד - רק לא עוד מלחמה.
לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה, בכניעתה של גרמניה באוקטובר 1918, ישבו המדינות המנצחות והחלו בדיונים על גורל המדינות המפסידות. ועידת השלום של פריז נפתחה בינואר 1919, בהשתתפות 32 מדינות. המדינות המנצחות הקימו מספר ועדות כדי לקבוע את תנאי הכניעה של מדינות המרכז, כפי שהם נקראו: גרמניה, אוסטריה והאימפריה העות'מנית, טורקיה של ימינו. אימפריות אלו, שהפסידו במלחמה, כלל לא הוזמנו לדיונים, ורק מדינות ההסכמה, המדינות המנצחות, עמדו לקבוע את תנאי הכניעה.
למעשה, ז'ורז' קלמנסו, ראש הממשלה הצרפתי, לויד ג'ורג', ראש הממשלה האנגלי, ו-וודרו וילסון, הנשיא האמריקני, קבעו כמעט לבדם את תוכנית הכניעה של מדינות המרכז. התוכנית חילקה שטחים רבים בין מדינות חדשות, לפי תוואי שטח גאוגרפי, לחזק את המנצחות ולהחליש את המפסידות. מדינות חדשות נוצרו לפתע, בעיקר במזרח אירופה. פולין, פינלנד, הונגריה, צ'כוסלובקיה, אוקראינה, יוגוסלביה ורומניה. היה זה עידן חדש באירופה.
[מוזיקת רקע]
חוזה ורסאי.
מדינות ההסכמה רצו שגרמניה תשלם להן פיצויים על כל הנזק שגרמה. הצרפתים ספגו את הנזקים הגדולים ביותר, ודרשו שגרמניה תשלם סכומי עתק. מטרתם הייתה להחליש את גרמניה, כך שלא תוכל לפגוע בהן בעתיד. הבריטים רצו להחליש את גרמניה, אבל פחדו מנזקים כלכליים שיגרמו להם, ובנוסף, לא רצו לחזק את צרפת יתר על המידה. הנשיא האמריקני רצה הסכם שלום הוגן לכל הצדדים. הגרמנים ניסו להתנגד לכל התנאים שהוכתבו להם. אך מדינות ההסכמה טענו בתוקף שהם הסכימו לתנאים האלה כבר בהפסקת האש בנובמבר 1918. ונוסף על כך, אלו אותם תנאים בדיוק שהם עצמם כפו על הרוסים שנה קודם לכן, בעת שהרוסים נכנעו לגרמניה.
לויד ג'ורג' הבריטי רצה לרכך את התנאים, אבל הקונסרבטיבים באנגליה דרשו מהגרמנים אפילו יותר ממה שדרשו המעצמות המנצחות. לאחר עבודה יסודית של משרדי הפרופגנדה, גם בבריטניה וגם בארצות הברית, שהפיצו כרזות ובהם נראים חיילי האויב כחיות צמאות דם, היה ברור לציבור הבוחרים כי מולם עומדים מפלצות, ולא אנשים שנשלחו לשדה הקרב, בדיוק כמותם. גם לויד ג'ורג', ובמידה רבה גם הנשיא האמריקני וילסון, היו שבויים של קהל הבוחרים שלהם בבית, שדרש נקמה והשפלה של האויב הרשע.
הצדדים התדיינו במשך חודשים, אך לא הצליחו להגיע להסכמה. בכל אותם החודשים, המצור נגד גרמניה נשמר, וגרמנים רבים רעבו ללחם. ביוני 1919 מדינות ההסכמה נתנו לגרמנים אולטימטום, כי עליהם לחתום על ההסכם או לצפות להמשך הסגר, פלישת מדינות ההסכמה, וכיבוש גרמניה תוך ימים ספורים. המשלחת הגרמנית לא הייתה יכולה לשאת את המחשבה שאנשיה הרעבים והסובלים יאלצו להמשיך לסבול עוד תקופה ארוכה, ומחמת הייאוש והאין ברירה, חתמו על ההסכם ביוני 1919. אלו שחתמו על ההסכם ביקשו רק דבר אחד - "רק לא עוד מלחמה".
בחוזה ורסאי אולצה גרמניה למסור את כל שטחיה באפריקה ובמזרח הרחוק, כולל העיר צ'ינגדאו במזרח סין ומבשלת הבירה המצוינת שלה שם. צבאה הוגבל ל-100,000 חיילים בלבד, מעט ספינות להגנה על החופים, ואיסור מוחלט על הקמת חיל אוויר. חיל הים הגרמני היה אמור להימסר למדינות ההסכמה, אך מפקד הצי, רויטר, רגעים ספורים לפני מסירת הצי לבריטים, העדיף להטביע את הצי כולו, והוא אכן הצליח להטביע 52 ספינות מתוך 74.
צרפת קיבלה בחזרה את שטח אלזס-לורן, אזור שנכבש על ידי הגרמנים בשנת 1871. אך לא היה זה מספיק. לאחר דין ודברים, הוחלט שמדינות ההסכמה יתבססו צבאית בחבל הריין למשך 15 שנים, עד שהאזור יהיה שטח מפורז לחלוטין. צרפת דרשה גם את חבל הסאר, ששפע במכרות פחם. גוף בינלאומי חדש שהוקם, "חבר הלאומים", אמנם קיבל אחריות על החבל, אך מכרות הפחם הועברו לרשותה של צרפת והמדינה נעזרה בהכנסות הנאות כדי לאושש את כלכלתה. חבל הריין, חבל הסאר, אלזס-לורן, נראה היה שצרפת הסתדרה.
ביולי 1919 הוקמה ממשלת ויימאר בגרמניה. לממשלה הייתה חוקה חדשה והיא הורכבה משני בתים, החשוב שבהם ה"רייכסטאג", אליו נבחרו נציגים בבחירות כלליות. החל מיומה הראשון, בעיקר בגלל הסכם ורסאי, הייתה ממשלת ויימאר בצרות. מפקדי הצבא האשימו אותה באחריות למצב החיילים המשוחררים, הקטנת הצבא והתשלומים הכבדים שהתחייבה לשלם למדינות ההסכמה. ארגונים ימניים, שכללו יוצאי צבא רבים, התארגנו לגדודים עצמאיים שנקראו ה"פרייקור", הגדודים החופשיים בגרמנית. על פי הסכם ורסאי, גם גדודים אלה היו צריכים להתפרק מנשקם, אך הם לא קיבלו את רוע הגזרה וצעדו הישר למרכז ברלין בניסיון לבצע הפיכה במדינה, באירוע שנודע בשם "הפוטש של קאפ". הפועלים הגרמניים, שהיו מזוהים עם השמאל, הכריזו על שביתה כללית וניסיון ההפיכה נכשל. הגדודים פוזרו ורבים מחבריו עשו את דרכם לעבר ארגונים ימניים קיצוניים אחרים, שינסו לבצע עוד מספר הפיכות בגרמניה בשנים שלאחר מלחמה.
לאחר שנתיים של דיונים בין גרמניה ומדינות ההסכמה, הוחלט כי סכום הפיצוי יהיה 225 מיליארד מארקים מוזהבים. 60 מיליארד דולר, סכום השווה ל-850 מיליארד דולר בימינו, זאת אומרת, כמעט טריליון דולר. בשנת 1921 מדינות ההסכמה הבינו כי הסכום נשמע פשוט דמיוני והקטינו את סכום הפיצויים בחצי, ל-440 מיליארד דולר של ימינו. קרוב לחצי טריליון דולר שהיו צריכים להיות משולמים במשך 40 שנים. גם היום הסכום הזה פשוט נשמע הזוי.
[מוזיקה]
אזהרות ממלחמה נוספת.
פרדיננד פוש היה רמטכ"ל צרפת במהלך המלחמה, ותפקידו האחרון, בשנת 1918, היה המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה. פוש רגז על כך שגרמניה לא הופרדה לטריטוריות שונות לאחר המלחמה, ולמעשה שמרה על כוחה כמדינה גדולה בעלת פוטנציאל התאוששות מהיר. פוש הוטרד במיוחד מהעובדה שהשליטה באזור ה"ריינלנד", בין גרמניה, צרפת ובלגיה, נשאר בידי הגרמנים. הוא טען כי זה אינו שלום אלא שביתת נשק למשך 20 שנה. בשנת 1927, כשעדיין לא היו סימנים לכך, התראיין פוש לעיתון אירי, ובין השאר אמר את הדברים הבאים: "אתה מבקש ממני לספר לך משהו על המלחמה הבאה. אין דבר קל יותר. קח את התנאים ששררו בחזית המערבית בשנת 1918, והגבר אותם על ידי הוספת כלי נשק חדשים ועוצמתיים אשר ישמשו להשמדה המונית. זה אמור לתת לך מושג די טוב לגבי המלחמה הבאה, אשר תתרחש במהלך 15 או 20 השנים הבאות, והיא תהיה בקנה מידה עצום, גדולה יותר מקודמתה".
פוש המשיך ואמר כי "מלחמה שכזאת תהיה מלחמת עולם, והיא לא תהיה מקומית בשום מובן של מילה. כל מדינה תיקח בה חלק, והלוחמים יהיו לא רק גברים, אלא גם נשים וילדים מכל מדינה".
פוש הלך לעולמו שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1929, ולא זכה לראות כי נבואותיו אכן התגשמו כמעט במלואן. לאחר המלחמה, נדבקה תהילת הקרבות, בעיקר ברמטכ"ל האמריקני בלאק ג'ק פרשינג, המנהיג הפופולרי ביותר בקרב המעצמות שהשתתפו בקרבות. פרשינג התנגד בתוקף להסכמי שביתת הנשק עם גרמניה, וטען כי "גרמניה חייבת לראות את צבאות המנצחים צועדים בשטחה, כדי להפנים שהיא אכן הובסה". בשנת 1923 אמר פרשינג כי "אף פעם לא הראינו לגרמנים מי באמת ניצח במלחמה. נאמר להם שהצבא שלהם נדקר בגבו, נבגד, ושצבאם לא באמת הובס. הגרמנים מעולם לא האמינו שהם נוצחו. יום אחד נצטרך לעשות הכל מהתחלה". פרשינג התנבא בהזדמנות אחרת שסיום המלחמה בשביתת נשק בלבד, יביא למלחמה עולמית נוספת בתוך 25 שנים.
[מוזיקה]
חוסר יציבות באירופה ועליית הלאומנים.
בשדה הקרב של מלחמת העולם הראשונה, עד יולי 1918, לא ידעו הגרמנים תבוסה מהי. למורת רוחם, נכנעה גרמניה, כאשר מנהיגיה הבינו כי אם לא יכנעו, יהרגו עוד מאות אלפי חיילים וילדים גרמניים ירעבו למוות. על אף הכניעה, לא הצליחו גרמנים רבים להבין כיצד נכנעה גרמניה, כאשר מיליוני חיילים גרמניים עדיין היו פרוסים בשוחות בשטח צרפת, וצבאות זרים לא צעדו ברחובותיה. יותר ויותר גרמנים בחרו להאמין כי מישהו עשה להם תרגיל מלוכלך מאחורי הגב. בעיני גרמנים רבים, אנשי השמאל שהפגינו נגד המלחמה, ביניהם יהודים וקומוניסטים, היו אחראים להשפלת גרמניה.
חרפת הגרמנים והשפלתם הולידו זעם שהלך והתעצם בעזרת ההחלטות הקיצוניות שקיבלו מנהיגי המדינות המנצחות בוועידת ורסאי, וזאת מבלי שגרמניה תזכה להציג את צידה, ומבלי שהמצור על גרמניה הוסר. אנשיה רעבו ללחם בזמן שמנהיגי המדינות המנצחות חייכו מאוזן לאוזן והצטלמו לעיתונים. ההשפלה הזו יצרה גל של גרמנים לאומניים קיצוניים. דברי הלאומנים נחשבו עד אז לדברי הבל שמעטים קנו. אך בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, משהורע המצב הכלכלי בגרמניה ואנשים הפכו למובטלים ונואשים, החלו אנשים רבים, בקצב הולך וגובר, להאמין בדברי ההבל הללו. גרמניה לא רק נוצחה במלחמה, אלא גם הושפלה. וההשפלה הזאת ליבתה שנאה וכעס ברחוב הגרמני. מדינות אירופה, שעמדו מן הצד וצפו בתוהו ובוהו בגרמניה, היו טרודות בבעיות כלכליות משלהן. בזמן שניסו לשקם את כלכלתן, גרמניה לא ממש הטרידה אותן.
בין 1920 ל-1940 עלו מנהיגים ימניים ולאומנים לשלטון בכל רחבי אירופה, בשל הצעת פתרונות בעלי "אופן צבאי" לבעיות כלכליות וחברתיות. ז'קוב בבולגריה, זוגו באלבניה, אלכסנדר הראשון ביוגוסלביה, דולפוס באוסטריה, מטאקסס ביוון, סלזאר בפורטוגל, מוסוליני באיטליה, פרנקו בספרד והיטלר בגרמניה. אפשר להוסיף למנהיגים האלה גם את סטלין ברוסיה, אם כי הוא עמד בצד השני של המפה הפוליטית. בגרמניה ובאיטליה הסתובבו חיילים רבים שנטרו טינה לדרך שבה המדינה התייחסה אליהם לאחר המלחמה, מלחמת העולם הראשונה, ולמצבם הכלכלי כתוצאה מכך. ראשי המדינות פחדו מהפכה קומוניסטית, בדומה לזאת שחוותה רוסיה, ומפחד הקומוניסטים והבולשביקים החלו האיטלקים, ובעיקר הגרמנים, לצדד במעשי אלימות על מנת לדכא אותם. בשנת 1921 נרצח מתיאס ארצברגר, המדינאי הגרמני שחתם על הסכם הכניעה מול מדינות ההסכמה. בשנת 1922 מייסד המפלגה הדמוקרטית הגרמנית ושר החוץ, היהודי, ולטר רתנאו, חתם על הסכם סודי לפיו הייתה יכולה גרמניה לייצר נשק ומטוסים בברית המועצות, זאת בניגוד להסכמי ורסאי. ההסכם נשאר סודי, הכוחות המתונים בגרמניה הלכו ונחלשו, ושר החוץ ולטר רתנאו, כמו מנהיגים רבים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, נרצח על ידי כוחות הימין הקיצוני.
בשנת 1922 גרמניה כבר לא עמדה בתשלומים הכבדים של הסכם ורסאי, והצרפתים והבלגים כבשו את חבל הרוהר שנמצא במערב גרמניה. החבל היה עשיר במכרות פחם והיו בו מפעלים רבים לייצור ברזל ופלדה. הכיבוש נעשה למורת רוחה של בריטניה, שביקשה להנמיך את גובה התשלומים של הגרמנים. הגרמנים לא ממש התנגדו לכיבוש, חוץ מתקריות בודדות שגבו את מותם של כ-150 אנשים. אבל הכיבוש הצרפתי גרם להזדהות אמריקנית-בריטית עם הצבא של גרמניה, ואף לפוטש הבירה של היטלר, בו ניסה להשתלט על העיר מינכן. מעבר לכך, גרמניה קראה לעובדי המכרות לפתוח בשביתה. מכיוון שהממשלה הגרמנית הייתה חייבת למנוע מהם ומשפחותיהם לרעוב, היא הייתה זקוקה נואשות לכסף, ועשו מה שכל אחד היה עושה - הם הדפיסו כסף. עד מהרה, 42 מיליארדי מארק הפכו שווים לדולר אחד, פחות מהנייר שעליו הודפסו. משקיעים זרים שהבינו את מצבה הכלכלי של גרמניה משכו את השקעותיהם מהמדינה. המצב בגרמניה הפך לסיר לחץ. אנשים החלו לקבל את כספם מיד בתום יום העבודה, ולעיתים הלכו עם מריצות לקניות. חסכונות ופנסיות בגרמניה פשוט התאדו. הכסף כבר לא היה שווה כלום. בשנת 1922, כיכר לחם בגרמניה הייתה שווה 163 מארקים, אך שנה מאוחר יותר, ב-1923, מחירה כבר היה 200 מיליארד מארקים. ממש ככה.
לאחר הכיבוש, הלוו האמריקאים כסף לגרמניה, נוצרה תוכנית תשלומים חדשה, פחות אגרסיבית, וקנצלר חדש, גוסטב שטרזמן, עזר לייצב את המצב הכלכלי. מפעלים חדשים נפתחו, והכלכלה חזרה לצמוח, אבל המצב המדיני המשיך להיות קטסטרופלי. הסבל שחוותה גרמניה במהלך השנים שלאחר המלחמה, הביא לכך שקיצוניים ולאומניים התקבלו בברכה בקרב העם הגרמני. הם הבטיחו לעשות סדר במקום שאהב סדר ומשמעת, ולאחר שנים שבהן שרר בגרמניה בלאגן, הם התקבלו בברכה. בגרמניה התחלפו 16 קאנצלרים, או ראשי ממשלות שונים, ב-16 שנים. בין 1918 ל-1933. במילון, תחת הערך "חוסר יציבות משווע", הייתה תמונה של הרייכסטאג הגרמני.
לאחר המלחמה הגדולה, הממשלות באירופה התחלפו במהירות, לא רק בגרמניה. בין השנים 1919 ל-1922, חמש ממשלות הוחלפו באיטליה, ולאחר חשש כבד מהשתלטות השמאל והקומוניזם על המדינה, עלה לשלטון בניטו מוסוליני. מוסוליני היה הסוציאליסט שהפך ללאומן, והאמין כי המדינה היא הערך העליון, ועל האזרח לשרת את המדינה ומנהיגה לפני הכל. לאחר שנפצע בקרבות מלחמת העולם הראשונה, הקים מוסוליני את המפלגה הפאשיסטית שצברה תאוצה בקצב מדהים. אם למישהו באיטליה היה ספק בכך, כנופיותיו האלימות של מוסוליני כבר דאגו להבהיר את התמונה. בשנת 1922 קיבל מוסוליני לידיו את ראשות הממשלה. הוא ביטל את כל מוסדות הדמוקרטיה והפך את איטליה לדיקטטורה של איש אחד.
בשנת 1929, התרסקה הבורסה בניו יורק, ומשקיעים רבים איבדו את כספם. הדבר הפך לכדור שלג, וגרר למשבר כלכלי עצום ברחבי העולם. המשבר הלך והעמיק, ומדינות רבות לא נחלצו ממנו עד סוף שנות ה-30 של המאה הקודמת. בנקים אמריקאים נאלצו להפסיק להלוות כסף לגרמניה. האבטלה בגרמניה גאתה, והגיעה ל-30%. אחד מכל שלושה אנשים שרצה לעבוד, לא מצא עבודה. מיליוני גרמנים מצאו את עצמם, לפתע, תלויים בין שמיים וארץ. בנקים התרסקו, העתיד שלהם נראה שחור. המפלגה הנאצית הבטיחה לבטל את הסכם ורסאי, לחזק את הכלכלה, ולספק מקומות עבודה.
בספטמבר 1930 נערכו בחירות בגרמניה. מפלגתו הקטנה והמצועצעת של אדולף היטלר ואנשיו, שעטו על עצמם מדים מצחיקים בעיני רבים, קפצה מ-2.5% ליותר מ-18% תמיכה. המפלגה הלאומית הסוציאליסטית, "נשיונל סוציאליטה", או בקיצור, המפלגה הנאצית, הפכה בין לילה למפלגה השנייה בגודלה בגרמניה. פוליטיקאים, אנשי צבא ותעשיינים רבים חשבו כי היטלר הוא בובה שניתן יהיה לעשות בה שימוש בעתיד, והוא זכה לתמיכה רחבה שהלכה וגברה. המצב הכלכלי בגרמניה הלך והורע, וכוחו של היטלר הלך וגדל. בשנת 1932 נערכו שתי מערכות בחירות בגרמניה, והמפלגה הנאצית הכפילה את כוחה. בשנת 1933 הייתה להיטלר את המפלגה הגדולה ביותר ב-"רייכסטאג", והוא מונה לקאנצלר גרמניה.
למרות שעל פי נאומיו וכתביו היה ברור שהיטלר הוא גזען חשוך ומסוכן, רוב מעשיו נגעו בגרמניה עצמה. מדינות העולם עצמו עיניים והמשיכו לנסות ולתקן את בעיותיהן, בשעה שהן מביטות בחשש על הקומוניסטים. "רק לא עוד מלחמה" לחשו האנשים.
עד מהרה החלו הנאצים לבטל חוקים רבים הקשורים בזכויות האזרח, והיטלר, כמו מוסוליני, הפך, הלכה למעשה, לדיקטטור בעל סמכויות רבות ונרחבות. כשנה מעליית היטלר לשלטון, הכריזו הנאצים על כל המפלגות האחרות כלא חוקיות, בהותירם את המפלגה היחידה שהמשיכה להתקיים, המפלגה הנאצית. היטלר היה השליט הבלעדי, ולא ניתן היה לדחוק אותו ממשרתו או להפיל אותו. גרמניה, הלכה למעשה, חדלה להיות דמוקרטיה. ההיסטוריון Alfons Heck היה בצעירותו חבר בארגון "נערי היטלר". הוא כתב כי כאשר היטלר נאם בפניו ובפני חבריו, הם חשו התפרצות מטורפת של גאווה לאומית שגבלה בהיסטריה. Heck סיפר כי "במשך דקות ארוכות צעקנו ממעמקי גרוננו כאשר דמעות זולגות על פנינו. 'זיג הייל, זיג הייל, זיג הייל'. מרגע זה ואילך הייתי שייך לאדולף היטלר בגוף ובנשמה".
משעלה היטלר לשלטון, הוא החל להכין את גרמניה למלחמה, וידיים עובדות הפכו למצרך מבוקש. היטלר הוציא לפועל אתגרים ענקיים לשיפור תשתיות, בניית סכרים, כבישים מהירים, מסילות ברזל ועבודות ציבוריות. ב-4 שנים צנח אחוז המובטלים ל-5% בלבד. בשנת 1937 ביסס היטלר את מעמדו והורה לצבא הגרמני להתכונן לאיחוד גרמניה עם השטחים שבהם התגוררו אוכלוסיות דוברות גרמנית - אוסטריה והסודטים, רכס הרים בין מזרח גרמניה ופולין. היטלר רצה ליצור "לבנסראום", מרחב מחייה, כדי שהאימפריה הגרמנית תוכל להתרחב על חשבון תושבי מזרח אירופה. מבחינת היטלר, האדמות במזרח אירופה היו פוריות, והסלאבים היו גזע נחות שיכלו לשרת את הגרמנים היטב.
[מוזיקה]
יפן סבלה גם היא ממצב כלכלי קשה, ובתחילת שנות ה-30 עלתה לשלטון ממשלה לאומנית חזקה שנשלטה על ידי הצבא. יפן רצתה לכבוש שטחים נוספים באסיה. לא הפריעה לה העובדה שהיפנים היו עלולים לפגוע בקבוצות אתניות אחרות, מפני שבעיניהם הם היו גזע עליון, והשאר נחותים. יפן כבשה את מנצ'וריה הסינית ושלטה עליה. בשנת 1937, היפנים כבשו את העיר ננקינג, וביצעו שם מעשי טבח ואונס נוראים. הבטן שלכם תתהפך כאשר תשמעו עדויות של עדי הראייה בפרק הבא.
ארצות הברית לא רצתה להתערב בנעשה באירופה. הסנאט האמריקני הצביע נגד הסכם ורסאי, וארצות הברית מעולם לא חתמה על ההסכם שהיא עצמה עזרה לקבוע. שנים מאוחר יותר, תחתום ארצות הברית על הסכם נפרד עם הגרמנים.
האמריקנים בחרו במדיניות אי התערבות, או בדלנות גלובלית, ולאחר המשבר הכלכלי של 1929, העסיק אותם המצב הכלכלי בבית ולא הבעיות של שאר העולם. האמריקנים לא הביעו את דעתם על פלישת יפן למנצ'וריה בסין, פלישת איטליה לאתיופיה, או מלחמת האזרחים בספרד. וזה לא שלא היה להם אכפת, אלא… בעצם לא היה להם אכפת. שנים מאוחר יותר יכה הנשיא רוזוולט על חטא ויאמר כי "הבדלנות האמריקנית נבעה מכך שהשלום לא היה מושלם, ולמעשה, פרפקציוניזם או השאיפה לשלמות, יכולים להוות, אף הם, מכשול בדרך לשלום עולמי". אם זה היה קצת מורכב, אז רוזוולט אמר כי עדיף שלום שאינו מושלם על אופציות אחרות.
בזמן שהמצב באירופה הלך והתדרדר, אלו שחוו את זוועות מלחמת העולם הראשונה קיוו שהדברים יסתדרו. הם חיו בזמן שמיליוני אנשים, כולל קרובי משפחתם, נהרגו, נפצעו ונצלקו בשוחות, בים, ומגז רעיל. האנשים שחוו את המלחמה ההיא, שדרכו על גופות חבריהם בזמן שרצו משוחה לשוחה, שחבשו אנשים שנקרעו לגזרים מכידוני רובה או פגזים, שראו שכול וסבל נוראי, כזה שכמעט אי אפשר לתאר, רצו רק דבר אחד - "רק לא עוד מלחמה".
אירופה הייתה שקועה במשבר כלכלי חמור, כאשר עלה היטלר לשלטון בגרמניה והפך אותה מדמוקרטיה לדיקטטורה של מפלגה אחת ואיש אחד. מדינות אירופה החופשיות התעלמו מגרמניה, כאשר חקקה חוקי גזע, בעיקר נגד יהודים, ושתקו לנוכח הרציחות הפוליטיות בגרמניה. אירופה זכרה את בניה שיצאו בגאווה למלחמת העולם הראשונה, וממנה לא שבו. במיליונים. "רק לא עוד מלחמה", ביקשו מי שחוו את הנורא מכל, במלחמה הגדולה.
בשנת 1936, שנים אחדות לאחר שעלה היטלר לשלטון, והפך את גרמניה מדמוקרטיה לדיקטטורה, הוא שלח את הצבא הגרמני להפגין נוכחות צבאית בשטח נהר הריין המפורז. הייתה זו הפרה בוטה של הסכם ורסאי והסכמים נוספים שביקשו לערוב לכך שגרמניה לא תוכל לפתוח במלחמת פתע כנגד צרפת. היטלר חשש כי בריטניה וצרפת ישלחו כוחות צבאיים לאיזור, והצבא הגרמני יאלץ לסגת, כיוון שהיה חלש מול הכוחות העדיפים של יריביו. קצינים גרמנים רבים התנגדו למהלך, וטענו כי צבאם יאלץ לסגת ובכך יביך את גרמניה. אך לאחר שפלש הצבא הגרמני לשטח המפורז, בריטניה וצרפת לא עשו דבר. לעיני מנהיגי המדינות הללו, ריצדו התמונות הנוראות של מיליוני הצעירים שהלכו אל מותם בשדות הקרב הבוציים והאפלים של מלחמת העולם הראשונה. "רק לא עוד מלחמה" הם לחשו לעצמם.
[מוזיקה]
בשנת 1936 החליט היטלר להתערב במלחמת האזרחים הספרדית, ושלח כוחות גרמניים לעזרתו של הגנרל פרנקו. הגרמנים עזרו להביא לניצחון הרודן בעזרת כוחות שריון ותעופה. ה"לופטוואפה", חיל האוויר הגרמני, ניצל את הקרבות לניסוי מטוסים חדשים וטקטיקות חדשות, ולא בחל מלהפציץ ריכוזים אזרחיים ולגרום לטבח המוני. הבריטים חששו להתערב, מפני שהתערבותם הייתה עלולה לגרום לפריצת מלחמה כלל אירופית. צרפת חששה גם היא לצאת לפעולה לבדה. שתי המדינות זכרו את מראות החיילים שלא הספיקו לחבוש את מסכות הגז ונפלו ארצה נחנקים, עיניהם יוצאות מחוריהן והם מחרחרים וטובעים בדמם שלהם. "רק לא עוד מלחמה" רעדו המדינאים הבריטים והצרפתים, "רק לא עוד מלחמה".
באוסטריה, שכנתה של גרמניה, ניסו מנהיגים נאצים מקומיים לתפוס את השלטון. אך הקנצלר האוסטרי, קורט שושניג, ניסה להתנגד להם. במרץ 1938 צעד הצבא הגרמני אל תוך אוסטריה וסיפח אותה לגרמניה. ראש הממשלה הבריטי, צ'מברלין, הג'נטלמן האנגלי, המנומס וההגון, האמין כי כדי לעצור את היטלר היה צורך בוויתורים מסוימים כדי להחזיר לגרמניה את כבודה. מדיניות הפייסנות, האמין צ'מברלין, היה בכוחה למנוע מלחמה מיותרת. בראשו של צ'מברלין, הדהד הקול: "רק לא עוד מלחמה".
עתה, כבר החלו מדינאים אירופאים שונים קצת לדאוג. מפני שתוכניתו של היטלר בספרו "מיין קאמפף", "המאבק שלי", הייתה לספח את אוסטריה לגרמניה ולאחר מכן לכבוש מחדש את השטחים באירופה שבהם התגוררו גרמנים. היה ברור כי היטלר ינסה בשלב מסוים לכבוש את הסודטים, האזורים המערביים של צ'כוסלובקיה, שבהם חיו כשלושה מיליון גרמנים, שהיו רוב מוחלט באזור. רוחות מלחמה החלו מנשבות באירופה.
בחודש ספטמבר 1938 נשא צ'מברלין נאום אל האומה הבריטית ואמר "כמה נורא, פנטסטי ומדהים הוא, שאנו אמורים לחפור כאן חפירות, ולמדוד מסכות גז בגלל מריבה בארץ רחוקה, בין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר. אני בעצמי איש של שלום מעמקי נשמתי. מאבק מזוין בין מדינות הוא לי כחלום בלהות. מלחמה היא דבר מפחיד עד מאוד, ומן ההכרח שיהיה לנו ברור מאוד, בטרם נפתח בה, כי באמת עניינים גדולים הם המונחים על הכף".
בסוף חודש ספטמבר 1938 חתמו היטלר, צ'מברלין, מוסוליני וראש הממשלה הצרפתי דאלאדיה, על הסכם שנודע בשם "הסכם מינכן". באותו ערב עמד צ'מברלין מול מעונו הרשמי בדאונינג 10, וסיפר כי הביא שלום עם כבוד מגרמניה. "זהו השלום של זמננו", הכריז צ'מברלין, והראה לכולם את חתימתו של היטלר על המסמך. "אנו מודים לכם מקרב לב" הוא סיים את דבריו. "לכו הביתה ונוחו בשקט ובשלווה".
דאלאדיה הצרפתי, לעומת זאת, לא היה אופטימי כל כך. הוא חשש מהיטלר ומכוונותיו האמיתיות. אך מאחוריו היה עם שלם שלא רצה לשמוע על מלחמה נוספת, קטנה או גדולה. בין 1920 ל-1940 התחלפו בצרפת 42 ממשלות! והציבור הצרפתי האמין למנהיגיו עוד פחות משהאמין להיטלר. משחזר דאלאדיה לצרפת לאחר ההסכם, ציפה למתקפות נגדו ולהמון זועם. הוא הופתע למצוא ברחובות המון נלהב. דאלאדיה הפטיר לידידו, "Ah, les cons", "איזה טיפשים".
נשיא ארה"ב, וודרו וילסון, מיהר לברך את ראש הממשלה האנגלי. גם האמריקנים, שהקריבו רבים מבניהם במרוצת שבעת החודשים שבהם נלחמו על אדמת אירופה, לא רצו מלחמה נוספת נוראה שכזאת. "רק לא עוד מלחמה".
בנובמבר 1938 נערך פוגרום רחב היקף ביהודי גרמניה. כמעט כל בתי הכנסת במדינה נשרפו, ומאות יהודים נרצחו, במה שנודע כ"ליל הבדולח". קונסולים של מדינות אחדות דיברו על הזוועות שצפו בהם, ומדינות רבות גינו את האירוע. וזהו בערך, מנהיגי אירופה לא ששו להתעסק עם היטלר. "רק לא עוד מלחמה". באותה שנה נבחר היטלר לאיש השנה של המגזין "טיים".
הרמטכ"ל הגרמני, לודוויק בק, חש כי גרמניה עומדת לצאת למלחמה בעל כורחה, מלחמת שיגעון של איש אחד, ובהסתכנו בבגידה שדינה היה הוצאה להורג, הוא פנה לווינסטון צ'רצ'יל והתחנן אליו שבריטניה וצרפת יעצרו את היטלר. במרס 1939, בהפרה בוטה של "הסכם מינכן", כבשו כוחות גרמנים את צ'כוסלובקיה. מדינות אירופה לא עשו דבר. הכל שבראשם אומנם הלך ונחלש, אך הם עדיין יכלו לשמוע את ההד, ואת השירים שנכתבו על המלחמה הגדולה והנוראית.
[יובל שר]
"אם אתה רוצה למצוא,
למצוא את הטוראי,
למצוא את הטוראי,
למצוא את הטוראי,
אני יודע איפה הוא.
אם אתה רוצה למצוא,
למצוא את הטוראי,
אני יודע איפה הוא,
הוא תלוי על גדר התיל."
וינסטון צ'רצ'יל, דמות בולטת בפוליטיקה הבריטית מזה שנים, התנגד לאסטרטגית הפיוס של צ'מברלין מול היטלר, ואמר כי "כל העולם רוצה בשלום ובביטחון. האם השגנו אותו בהקרבת הרפובליקה הצ'כית? האם הרס הרפובליקה הצ'כוסלובקית יביא לעולם ברכה או קללה?"
בספטמבר 1939, כבשו הגרמנים גם את פולין, בהנחה שבריטניה וצרפת לא יעשו דבר. הפתעתו של היטלר הייתה עצומה, כאשר הכריזו הבריטים והצרפתים מלחמה על גרמניה. הוא לא שיער לעצמו כי כיבוש פולין יקרב אותו למלחמת עולם. בחודשים שלאחר מכן, עמדו הצדדים מנגד ולא עשו דבר. בריטים וצרפתים רבים עדיין האמינו כי ניתן למנוע את המלחמה הנוראה שעמדה לבוא עליהם. "רק לא עוד מלחמה", הם התפללו. חיילים גרמניים החלו לסייר לאורך הגבול עם צרפת. עיתונאי של סוכנות הידיעות "רויטרס" שהגיע אל הגבול, שאל את החיילים הצרפתים מדוע אינם יורים בחיילים הגרמנים? החיילים הצרפתים הזדעזעו מעצם השאלה. "הם אינם אנשים רעים", ענה חייל צרפתי. "וחוץ מזה, אם נירה עליהם, הם יירו עלינו בחזרה". הצבא הצרפתי המשיך לשבת בחוסר מעש, לא התאמן, לא עשה מפגני כוח, אלא פשוט ישב וקיווה כי מנהיגיו ידעו לעצור את המלחמה בזמן. תקוותם הייתה אחת: "רק לא עוד מלחמה".
ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. מלחמה שהתרחשה בכל רחבי העולם. מלחמה שהייתה למעשה ניסיון אחרון לכיבוש קולוניאלי וליצירת אימפריות. הבריטים והצרפתים רצו לשמור על הקולוניות והאימפריות שלהם, בעוד האיטלקים, הגרמנים והיפנים רצו ליצור אימפריות משלהם. ההתנגשויות החזיתיות בין המדינות הללו הביאו לקרבות עקובים מדם, במיוחד בין ברית המועצות וגרמניה ובין יפן וסין. הגרמנים, היפנים והרוסים רצו משאבים שיעזרו להם במלחמה וגם אחריה. שום מדינה לא רצתה להיות תלויה במדינה אחרת, גם אם זה כולל שימוש בכוח. הגרמנים והרוסים רצו את החיטה האוקראינית, הגרמנים שאפו אף ליותר וחשקו במקורות הנפט ובמחצבים בקווקז. היפנים החלו להילחם בסין כחלק ממדיניות אימפריאליסטית, שנועדה להבטיח ליפן גישה לחומרי גלם, מזון ומשאבים כלכליים. יפן ראתה בצפון מזרח סין, או מנצ'וריה, הן שוק למוצרים שהייתה זקוקה להן והן אזור חיץ בינה לבין ברית המועצות. המלחמה הזו תביא למותם של יותר מ-70 מיליון איש, מתוכם 21 מיליון רוסים, 11 מיליון סינים, 6 מיליון יהודים, מתוך 16 מיליון יהודים בעולם כולו, קרוב ל-8 מיליון גרמנים, יותר מ-2 מיליון יפנים ומיליונים אחרים. במלחמה נהרגו גם כמיליון וחצי ילדים, מתוכם יותר ממיליון ו-200 אלף ילדים יהודיים. מלחמה שבה כוחות הברית הטילו בממוצע 27,000 טונות של פצצות בכל יום. מלחמה שבה גם 27,000 איש מצאו את מותם בכל יום, יותר מ-1000 הרוגים בשעה, כל שעה, בין השנים 1939 ועד 1945. במהלך המלחמה היה ניתן לראות אנשים קרועים לגזרים מוטלים בצידי הדרך, ערים שנהרסו עד היסוד, קהילות שלמות שנמחקו מעל פני האדמה, ילדים שנותרו לבדם מסתובבים ברחובות ובשדות מחפשים מזון, גיהנום על פני כדור הארץ.
מלחמת העולם השנייה הייתה מלחמה שבה חצי מאוכלוסייתה של אנגליה נאלצה לעבור מביתה. מלחמה בה צרפתים רבים לחמו לצד בריטניה וארה"ב, בעוד צרפתים רבים אחרים לחמו לצד גרמניה ואיטליה. מלחמה שגבתה קורבנות אפילו לאחר סיומה. כ-10% מהאסירים שהוחזקו במחנות ריכוז ושוחררו, הלכו לעולמם שבועות מספר לאחר שחרורם בעקבות מצבם הבריאותי הרעוע. הייתה זו מלחמה נוראה ואדירה מבחינה מספרית. מלחמה שבה חיילים גרמנים אנסו כעשרה מיליון נשים סובייטיות, וחיילים סובייטים אנסו כשני מיליון נשים גרמניות. מלחמה בה חיילים יפנים אנסו עשרות אלפי נשים סיניות, וחיילים אמריקאים אנסו אלפי נשים יפניות. מלחמה בה שירתו כ-600,000 יהודים בצבא ארה"ב. חמישה אחוזים מהם נהרגו במהלך המלחמה. מלחמה שבה שירתו משפחות משני צידי המתרס. אחיינו של אדולף היטלר למשל, ויליאם היטלר, שירת בחיל הים של ארה"ב, נפצע וזכה בעיטור "לב הארגמן". אחיו של ויליאם, היינץ היטלר, הפך לנאצי מושבע, נלחם בחזית המזרחית, נפל בשבי הרוסי, ועונה למוות. הייתה זו מלחמה שבה נעשה שימוש נרחב בהטעיות מכוונות של האויב בעזרת יחידות דמה. האמריקאים הפעילו יחידה מיוחדת שנקראה "יחידת הרפאים", ובראשותה היו טנקים מתנפחים ומשאיות בעלות רמקולים עצומים, שהשמיעו קולות של כלים ממונעים. אתם עוד תשמעו על היחידה הזאת בסדרה.
מלחמת העולם השנייה נמשכה, עבור אנשים מסוימים, הרבה מעבר לשנות המלחמה. בשנת 1974, חייל יפני בשם הירו אונודה, יצא ממחבואו באי לובאנג פיליפיני. לאחר 29 שנים, בהם התחבא באי וחיכה לכוחות היפנים שיבואו לחלץ אותו. בכל אותה עת, לא ידע שהמלחמה הסתיימה.
הייתה זו מלחמה שבה התרחש קרב הטנקים הגדול בהיסטוריה, בין 3,600 טנקים. מלחמה שבה יצרו האמריקאים 650,000 ג'יפים. מלחמה בה 85% משבויי המלחמה במחנות רוסיים מצאו את מותם. מלחמה שבה גרמניה איבדה למעלה מ-3,000 גנרלים. מלחמה שבה הטביעו צוללות גרמניות, יותר מאלפיים ספינות של כוחות הברית. מלחמה שבה מתוך 40,000 חיילים גרמניים ששרתו בצוללות הגרמניות, רק 10,000 סיימו את המלחמה בחיים. מלחמה שבה הרסו היפנים מאות מסגדים של מוסלמים סינים. מלחמה שבה 80% מהנפגעים היו מארבע מדינות: רוסיה, סין, גרמניה ופולין. יותר ממחצית הנפגעים היו אזרחים, רובם נשים וילדים. מלחמה שבה ילד בן 12 זכה ב"עיטור הארגמן" וב"כוכב הארד", שנפצע בזמן ששירת על ספינת מלחמה אמריקאית, ובכל זאת המשיך לעזור לנפגעים אחרים. מלחמה שבה היפנים והאיטלקים עשו שימוש בנשק כימי. מלחמה שבה הוטלו שתי פצצות אטום על יפן. מלחמה של דם, יזע ודמעות. המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות אי פעם. מלחמת העולם השנייה.
[מוזיקה דרמטית]
פרק מספר 1 - בין המלחמות.
מחקר, כתיבה ועריכה - יובל מלחי, מפיק ראשי - רני שחר, עריכת לשון - דינה בר מנחם, עריכת סאונד - "סופה" סטודיו, אחראית מטעם החינוכית - שרון וינברג שפיגלר, שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע''מ", הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי.
"מלחמת העולם השנייה" - פודקאסט של "החינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments