יפן והשאיפות האימפריאליות, מלחמות האזרחים הסיניות, מלחמות הגבול של רוסיה ויפן, מנצ'וריה והטבח של ננקינג.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/09/2017.
ג'ינגל: "חינוכית"
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you”
Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We’ll never surrender.”
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של ה"חינוכית". אני יובל מלחי.
פרק מספר שתיים - "הזירה המזרחית".
בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הייתה סין מדינה מפולגת שבה הפלגים השונים שנאו זה את זה יותר מששנאו את אויבתם המושבעת, יפן. השנאה בין הפלגים הסינים הובילה לפריצתה של מלחמת אזרחים בשנת 1927, בין הממשלה הלאומנית של צ'יאנג קאי שק לבין הקומוניסטים בהנהגתו של מאו דזה-דונג. מלחמת האזרחים הסינית תימשך בהפסקות כ-23 שנים.
לשכנתה של סין, יפן, חסרו מאז ומתמיד משאבים טבעיים וחומרי גלם, והיא ראתה במלחמת האזרחים ובפילוג הסיני הזדמנות פז. היא כבשה את צפון מזרח סין, אזור שנודע בשם מנצ'וריה, והקימה שם משטר בובות כדי לשרת את האינטרסים שלה. סין הזועמת פנתה אל חבר הלאומים, ארגון בינלאומי הדומה לאו"ם, שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה, והוא הורה על הקמת ועדת חקירה. לאחר יותר משנה, פרסמה הוועדה את ממצאיה שקבעו כי יפן פעלה באגרסיביות. יפן בתגובה, פרשה מחבר הלאומים. כמו בולדוג בלי שיניים, חבר הלאומים אמנם נבח, אבל לא היה ביכולתו לעשות דבר מעבר לכך. היפנים זעמו, הסינים זעמו, האירופאים לא היו מרוצים, האמריקנים כעסו, הסובייטים התכוננו, הגרמנים היו בתמונה. היה ברור כי הסיטואציה במנצ'וריה היא חבית אבק שריפה שרק מחכה לניצוץ הנכון.
[מוזיקה]
יפן היא מדינת איים המאוכלסת כבר עשרות אלפי שנים. שמה של המדינה ביפנית "ניהון", ארץ השמש העולה, והוא גם כינויה הנפוץ במערב. יפן משתרעת מזרחית ליבשת אסיה. בואו נצייר קצת: החלק המזרחי ביותר ביבשת אסיה הוא מדינת סין. במרכזה, בערך, הים הצהוב, ואחריו, מערבית, חצי האי של קוריאה. בו נמצאות קוריאה הדרומית, וקוריאה הצפונית, הגובלת יבשתית בסין. מזרחית לקוריאה - ים יפן, ואז יפן. אם נטוס מדרום יפן לצפונה, נראה משמאלנו את הקוריאות, "אניונג-האסיו", לאחר מכן את סין, "ני האו", ואז את רוסיה "זדרסטוויטצה". צפונית ליפן, שוכן האי הצר והארוך, סחלין, חלק מהטריטוריה הרוסית. בטיסתנו דרומה, נראה שקוריאה מפרידה בין יפן ובין מנצ'וריה, החבל הצפון-מזרחי של האימפריה הסינית, שלה הגבול ארוך מאוד עם ברית המועצות.
ההיסטוריה של יפן רוויה באגדות הטוענות שמקור מוצאם של תושבי האי הוא ישירות מן האלים. על בסיס זה, האמינו היפנים כי הגזע שלהם הוא הגזע העליון, ושאר הגזעים האסיאתיים נחותים להם, כולל הסינים, ושלא לדבר על המערב. תחושת העליונות הייתה אחת הסיבות להסתגרותה רבת השנים של יפן, וליחסה האמביוולנטי למערב. יפן הייתה כמו דשא בבניין ציבורי, מותר לראות, אסור לדרוך. הסתגרותה של יפן החלה במאה ה-16, עת הגיעו מיסיונרים וסוחרים לאי, במטרה לסחור ולהפיץ את הנצרות. החשש מההשפעות החיצוניות הללו גרמו ליפנים לסגור את שעריהם באופן הרמטי, עד לסוף המאה ה-19.
בשנת 1854, אדמירל אמריקני בשם מת'יו פרי, הגיע לחופי יפן עם עשר ספינות מלחמה וכ-1,600 איש. היפנים נלחצו מספינות המלחמה בעלות התותחים המאיימים, וחתמו על הסכם לפתיחת שערי המדינה, לסחר עם ארה"ב, ולבסוף עם המערב. זה לא היה אותו מת'יו פרי מ"חברים", למקרה שהשם נשמע מוכר.
לקראת סוף המאה ה-19, ראו השליטים היפנים את המערב האימפריאליסטי המתפשט והמתעצם, ומנגד את גורלה של סין שכנתה, ההולכת ונחלשת ומאבדת טריטוריות בשל חוסר יציבות פנימית, מרידות, מלחמות, נחשלות כלכלית ולחץ בלתי פוסק של בריטניה ורוסיה, בניסיון להשיג לעצמן השפעה במדינה. יפן הבינה כי עליה להפוך למעצמה, על מנת להימנע מגורלה של סין, שהובסה בקביעות על ידי בריטניה וגרמניה. השליטים היפנים שכרו יועצים צבאיים בריטים, צרפתים וגרמנים, ושאבו מכל אחד את הדבר שבו הצטיינו: מהבריטים למדו לבנות צי מתקדם, מהצרפתים למדו לבנות צבא מודרני ומהגרמנים למדו לבנות יחידות ארטילריה ולוגיסטיקה איכותיות. יפן אימצה מן המערב גם רעיונות כלכליים, פוליטיים וחברתיים. היא אימצה משטר נוסח גרמניה, חוקה, בחירות ופרלמנט. בד בבד גיבשה אידיאולוגיה לאומית שהתבססה על מסורת הגאווה ותחושת העליונות התרבותית, שהדגישה את ייחודיות האומה היפנית והציבה במרכזה את דמות הקיסר, מנהיג המדינה, שהיה מקורב לאלים ששמרו עליה.
בתחום הכלכלי, יבאה יפן ידע טכנולוגי, הקימה תאגידי ענק כמו "מיצובישי", "קווסאקי", "אוסקה ברזל", "מיצ'וי", "סומיטומו", "פורוקאווה", "ימאהה", "אוצ'יאמה", מספנות, תעשיות פלדה וטקסטיל, היא השתלטה על שווקים באסיה והחלה לייצא גם למערב. תהליך המודרניזציה המהיר והשתלטות על שטחים רבים, הפכו את יפן, כמעט בין לילה, למעצמה אסייתית.
כמו מדינות מערביות, גם יפן שאפה להשיג מושבות מעבר לים כדי שישרתו אותה. ההנחה המקובלת אז קבעה שתעשייה מודרנית זקוקה למושבות שיספקו לה חומרי גלם, כוח עבודה זול, נמל לעגינה וקרבה לשווקים חדשים. היפנים האמינו שמושבות ואזורי השפעה הם תנאי להתקדמות ארצם ולהתפתחותה. בדיוק כפי שחשבו האירופאים על אפריקה, חשבה יפן על סין. כיבושה של סין על ידי יפן יכולה להביא לה רק תועלת, וכמובן גם לאיכרים הסינים העניים, שרבים מהם מעולם לא ראו מכונית, מטוס או חשמל, והיו סוג של עבדים מודרניים. האיכרים הללו סבלו במהלך השנים משיטפונות, בצורות, בליית אדמות והתעללות מצד בעלי האדמות, שגבו מהם דמי חכירה מופקעים, ממש כמו באירופה של ימי הביניים.
יפן לטשה עיניים אל שכנותיה - קוריאה, סין ובעיקר חבל מנצ'וריה, בהם נמצאו חומרי גלם שחסרו לתעשייה המתפתחת ביפן, ושטחים נרחבים לחקלאות שהיו מיושבים בדלילות. בנוסף, בסוף המאה ה-19, החלו לעלות מתחים חברתיים שיצרו התיעוש המהיר והמעבר ממדינת השוגונים והסמוראים, למדינה מודרנית בעלת שלטון מרכזי. יפן נזקקה לגורם חיצוני שיסב את תשומת לב האוכלוסייה וימנע מלחמות פנים, כמו אצל שכנתה, והיא פנתה לכיבושים טריטוריאליים.
[מוזיקה]
בשנת 1894, יפן וסין נלחמו אחת בשנייה, במה שנודע כ"מלחמת סין-יפן הראשונה", שהסתיימה בניצחון יפן. קוריאה הפכה מבת חסות של סין לבת חסות של יפן, לאחר שזו השיגה שליטה בחלק ממנצ'וריה, טאיוואן ואיים נוספים.
הניצחון היפני והשאיפות הטריטוריאליות של יפן הדאיגו את המעצמות בעולם, ובעיקר את שכנתה של יפן, רוסיה. לחץ דיפלומטי רוסי גרם ליפן לוותר על חלק מהישגיה במלחמה, אך הדבר העלה ביפן גל כעס וליבוי של רגשות לאומניים, בעיקר בקרב אנשי הצבא. בשנת 1904 פרצה מלחמת רוסיה-יפן, שהתנהלה בעיקר באזור חבל מנצ'וריה. המלחמה נמשכה שנתיים והסתיימה בניצחון היפנים. היה זה העימות הצבאי הגדול והמשמעותי ביותר בעשור הראשון של המאה העשרים, והראשון שנעשה בו שימוש נרחב בביצורים, במכונות יריה ובארטילריה בשדה הקרב. בעקבות הניצחון המפתיע, הפכה יפן למדינה המשפיעה ביותר במנצ'וריה ובצפון סין, ובפועל שלטה בכל שטחה של קוריאה, אותה סיפחה אליה רשמית בשנת 1910.
השפעותיה של המלחמה היפנית-רוסית היו אדירות ומרחיקות לכת. מפלתה של רוסיה גרמה, בין היתר, למשבר ברוסיה עצמה, שהביא בסופו של דבר למהפכה הבולשביקית. הרוסים הפסידו את העיר פורט ארתור, הבסיס הימי הרוסי הגדול ביותר במזרח אסיה, ואת הצי הבלטי הרוסי, שהגיע מצידה השני של רוסיה כדי לעזור, והושמד.
במלחמת העולם הראשונה השתתפה יפן לצד מדינות ההסכמה, ומילאה תפקיד מרכזי באבטחת נתיבי השייט בדרום האוקיינוס השקט ובאוקיינוס ההודי, מפני הצי הקיסרי הגרמני. מבחינה פוליטית, ניצלה יפן את ההזדמנות כדי להרחיב את אזור ההשפעה שלה בסין ולהשיג הכרה כמעצמה. לאחר המלחמה, זכתה יפן במושב קבוע בחבר הלאומים וקיבלה מתנה יפה, מנדט על איי האוקיינוס השקט, שהיו בעבר תחת שליטת גרמניה.
בשנת 1915, פרסמה יפן את מסמך 21 הדרישות, שבו הגדירה את האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלה בסין. בטווח הקצר, היה זה הישג דיפלומטי מרשים. סין הכירה בעליונותה בשטחים הכבושים והעניקה לה זיכיונות כלכליים מרחיקי לכת. אבל בטווח הארוך, גרם הדבר להתעוררות התנועה הלאומית הסינית שזעמה על ההסכם, בדומה לבריטים ולאמריקנים שראו בדרישותיה של יפן "חוצפה מדרגה ראשונה", וקריאת תיגר על האינטרסים שלהם במזרח אסיה.
[מוזיקה]
בשנות ה-20 של המאה ה-20, פלגים לאומניים וקומוניסטים בסין החלו להחריף את המאבק ביניהם. השנאה האידיאולוגית הובילה לפריצתה של מלחמת אזרחים בשנת 1927, בין הממשלה הלאומנית של צ'יאנג קאי שק ובין הקומוניסטים בהנהגתו של מאו דזה-דונג, "הקוומינטנג" - התנועה הלאומית הסינית. זה טבעי לשנוא את האויב, אבל אם אחיך מנסה להרוג אותך, זו כבר שנאה מסוג אחר. המשבר הכלכלי שפקד את המערב בסוף שנות ה-20 השפיע גם על יפן. היא סבלה מבעיות של אינפלציה ועלייה חדה במחירי האורז. אלה גרמו להתפרצויות ומהומות אלימות ברחבי המדינה. לכך נוספו נזקים מתמשכים שגרמה רעידת האדמה שאירעה ב-1923 באי הונשו, שם שוכנת הבירה טוקיו. יפנים רבים פירשו את רעידת האדמה כעונש משמיים, על כך שהעם היפני התדרדר לסגנון חיים מערבי שכלל אנוכיות, חוסר מוסר וחומרנות. הם ראו ברעידה הזדמנות לבנות מחדש את עיר הבירה ובכך לבנות מחדש את מערכת הערכים היפנית. בד בבד חיילים יפנים רבים שהשתחררו מהשירות הצבאי, הפכו למורים ומנהלים של מערכת החינוך היפנית, במיוחד באזורי הספר. החברה היפנית הפכה לחברה צבאית, ואויביהם המושבעים היו הקומוניסטים, מכיוון שהיו נגד הקיסרות היפנית הקדושה.
[מוזיקה]
בשנת 1926 עלה לשלטון ביפן הקיסר היפני הירוהיטו. הוא קרא לתקופה בה עמד לשלוט, כפי שהיה נהוג, בשם "תקופת השלום הנאור", ביפנית - שׁוֹוָּה.
בתחילת שנות ה-30, לאחר שנים של אי יציבות פוליטית ומיתון כלכלי מתמשך, עלה כוחו של הימין הלאומני והמיליטריסטי ביפן. היפנים, ובעיקר הצבא, היו להוטים לצאת לכיבושים טריטוריאליים על מנת להחזיר ליפן את השקט הפנימי ולתת מענה לרגשות הלאומניים.
מנצ'וריה היא חבל הארץ הצפון-מזרחי של סין. השם "מנצ'וריה" ניתן למקום על ידי היפנים, ומבקרים מערביים החלו לכנות כך את האזור הגיאוגרפי, אך הסינים פשוט קוראים לו "צפון מזרח". ב-31 בספטמבר 1931 יזם הצבא היפני תקרית שבה התפוצצה כמות דינמיט קטנה בסמוך למסילת הרכבת של חברת הרכבות של דרום מנצ'וריה, ליד העיר מוקדן שבדרום החבל. הצבא היפני האשים בדלנים סינים במעשה, והגיב בפלישה ובכיבוש החבל. הם הקימו במנצ'וריה הכבושה את מדינת מנצ'וקוו, שנשלטה על ידי שליט בובה, הקיסר הסיני לשעבר פוּיי, הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג. אנשי צבא ופוליטיקאים קראו למקום "עורק החיים של יפן". אל הסינים התייחסו היפנים כאל גזע נחות, אשר נועד לשרת את היפנים.
כיבוש מנצ'וריה הקל על התקפה פוטנציאלית נגד רוסיה, במקרה של פעולות התקפיות מצידה. מאז מלחמת רוסיה-יפן האמינו היפנים, ובמיוחד גנרלים יפנים, כי מלחמה מול רוסיה היא רק עניין של זמן, ושהיה צריך להתכונן אליה היטב. שתי מדינות הכירו בכיבוש יפן כלגיטימי - איטליה של מוסוליני וגרמניה של היטלר. שאר המדינות המערב, ובמיוחד ארצות הברית, הסתייגו מהכיבוש. חבר הלאומים הקים ועדת חקירה שגינתה את יפן על תוקפנותה, ואיים להטיל נגדה סנקציות. אך הייתה זאת תגובה רפה. רפה מספיק כדי לאותת להיטלר ולמוסוליני, שכבר החלו לצבור כוח פוליטי, שיש להם למעשה יד חופשית להמשיך בתוכניותיהם. ביפן הגביר הגינוי את הרגשות האנטי-אמריקנים ואנטי-אירופאים, ובשנת 1933 פרשה יפן מחבר הלאומים, ומנהיגיה החלו מתקרבים למנהיגים הפאשיסטיים באירופה. באותה שנה פרשה מחבר הלאומים גם גרמניה, ומספר שנים מאוחר יותר גם איטליה.
בתחילת שנות השלושים נהייתה יפן מדינה מיליטריסטית שחזרה לשמרנות ולמסורתיות. היא קידשה ערכים ספרטנים כמו משמעת, עמידה בכאב, נאמנות וצייתנות מוחלטת. ערכים לאומניים ומיתיים, כמו המדינה, הקיסר, ההמנון, דרך הלוחם, הסמוראית, היררכיה חברתית ומשפחתית, וערכים אידיאולוגיים על צדקתה של יפן ורצונה בשחרור עמי אסיה מידי המערבים.
מבחינת היטלר היה היגיון בקשר עם יפן. הן מעשית, חזית במזרח בין יפן לברית המועצות, שהייתה מקלה עליו מאוד, והן אידיאולוגית. למרות שלגרמנים היו יחסים מצוינים עם סין, והם אף ראו אותה כבת ברית, הם החלו להתקרב ליפן, משהבינו כי היא עולה על סין מבחינת צבאית. היחס של היטלר ליפנים היה מורכב. "אין צורך לציין" הוא אמר, "שאין כל יחס של קרבה בינינו לבין היפנים. הם זרים לנו בכל אספקט, אולם איני שונא אותם כפי שאני שונא את אמריקה וסולד ממנה. מעולם לא ראיתי ביפנים גזע נחות לנו. הם יכולים להיות גאים במורשתם העתיקה, ובדתם שמקדשת את הקורבן לאומה". בתורת הגזע הנאצית, היפנים נחשבו אריים של כבוד, גזע שנושא תרבות. הוא אמנם נחות מהגזע הלבן, היוצר תרבות, אך ודאי עולה על הגזע היהודי, שהוא הורס תרבות.
בסין, בתחילת שנות ה-30, צ'יאנג קאי שק היה טרוד במלחמתו בקומוניסטים. על פי תפיסתו, הייתה מלחמה זו דחופה יותר ממלחמה ביפנים. "היפנים" הוא אמר "הם מחלת עור, הקומוניסטים הם מחלת לב". לכן, נקט צ'יאנג קאי שק במדיניות של תחילה שקט מבית, ורק אחר כך טיפול בפלישות חיצוניות.
עד אמצע שנות ה-30, קיוותה סין שחבר הלאומים ינקוט בצעדים נגד הפעולות המלחמתיות היפניות. אך כיוון שלא כך קרה, המשיכה יפן במדיניות מלחמתית נגד סין באין מפריע. בשלב זה, היו אלה עדיין בגדר תקריות. היפנים ניצלו אותן כדי לרכז כוחות ימיים ויבשתיים, ולהזרים חיילים לצורך הגנה על עסקים ועל אזרחים יפנים. מתיישבים יפנים רבים, בעיקר חקלאים, הגיעו למנצ'וריה ותפסו חלקות אדמה, בעידודו של הממשל היפני. לאור הניצחונות, התגובות הרפות בעולם, והצלחתו של הצבא היפני, אנשי יפן היו בטירוף חושים. הרגשות הלאומיים גאו, עלו ונשפכו, הם היו באופוריה. הנה, העליונות היפנית אינה תיאוריה, אלא הוכחה. מי גזע יותר טוב של אבא? מי?
בשנת 1933, תקפו היפנים כוחות סיניים באזור החומה הסינית, בסמוך למנצ'וריה. המתקפה הסתיימה בהסכם הפסקת אש, שבו קיבלה יפן שליטה על שטחים נרחבים, ושטחים אחרים הפכו למפורזים. מטרת היפנים הייתה ליצור אזור חיץ בין מנצ'וקוו במנצ'וריה, לבין נאנג'ינג, בירת הממשל הרפובליקני הסיני, שהייתה ממוקמת כאלפיים קילומטר דרומית לה. בכל אותה עת, המשיכה יפן בשיטת הפרד ומשול, והעצימה את הקונפליקטים שבין הפלגים הסינים השונים.
בנובמבר 1936, נחתם הסכם אנטי-קומוניסטי בין גרמניה הנאצית לבין האימפריה היפנית. הוא היה מכוון כנגד האינטרנציונל הקומוניסטי, וכנגד ברית המועצות. איטליה הצטרפה להסכם שנה מאוחר יותר. סטלין הוטרד מהברית הזו, ולחץ לכינונה של חזית מאוחדת בסין, על מנת שמלחמתם של הסינים ביפנים תרחיק אותם מגבולות ברית המועצות. סטלין הורה לקומוניסטים בסין להתאחד עם הלאומניים כנגד הסכנה היפנית. אך מאו דזה-דונג לא אהב את הוראותיו של סטלין, והתעלם מהן לחלוטין.
צ'יאנג קאי שק, מנהיג הלאומניים, ידע שאין סיכוי שהקומוניסטים יחברו אליו, כיוון שמטרתם הייתה אך ורק תפיסת השלטון במדינה והקמת רפובליקה קומוניסטית. אולם מדיניותו הזהירה כלפי הפלישות היפניות, עוררו מורת רוח בקרב האזרחים. אחד הגנרלים, שביתו במנצ'וריה נכבש זה מכבר, ארגן חטיפה של צ'יאנג קאי שק, ובמשך שבועיים היה צ'יאנג קאי שק במעצר, עד שלבסוף שוחרר.
היפנים רצו לכבוש שטחים נוספים בסין, דבר שעל פי תפיסתם היה אמור להיות די קל. הם שאפו למלחמה קצרה מול הכוחות הסינים, כיוון שדאגו כי עימות עם ברית המועצות עלול לפרוץ בקרוב. בנוסף, הם החלו כבר לפזול לכיוון המושבות הבריטיות, הצרפתיות וההולנדיות באוקיינוס השקט, כולל שדות הנפט במזרח הודו.
ביפן, באותה עת, התגוררו כ-80 מיליון איש, שהיו מאוחדים ומלוכדים, ומולם הסינים, שמנו כ-600 מיליון איש, אך היו בעיצומן של מלחמות פנים מרות וקשות. למרות ניסיונותיו להעניק מודרניזציה, סבל הצבא הסיני ממחסור בציוד בסיסי, מתקשורת לא מתוחכמת ברמת המפקדות הגבוהות בלבד, שצפניה נפרצו בקלות על ידי היפנים, ממחסור במזון, והיו להם פרדים במקום תובלה מודרנית. היה ברור, בשלהי שנות ה-30, כי אם תפרוץ מלחמה, הצבא הסיני נמצא בעמדת נחיתות, ולכן הטקטיקה המועדפת של צ'יאנג קאי שק הייתה משיכת זמן, עד שיגיע סיוע סובייטי, עד שמעצמות המערב יתערבו, עד שלנוכח המצב הקשה תקום בכל זאת חזית אחידה עם הקומוניסטים. היפנים היו מודעים למצבו של צ'יאנג קאי שק ולנחיתות הצבא הסיני, ולכן היו בטוחים שהמלחמה תהיה קצרה. אולם הם שגו בהערכה אחת. ככל שהתקדמו אל פנים הארץ, ככל שהפכו אכזריים יותר, כך גברו רוחם הלאומית של הסינים, והמוטיבציה שלהם להתנגד לכיבוש.
[מוזיקה]
תחילת מלחמת העולם השנייה.
ב-7 ביולי 1937, התנגשו כוחות סינים ויפנים על גשר מרקו פולו ליד בייג'ינג. בשלב זה היפנים שלטו, הלכה למעשה, בכל האזור שסביב בייג'ינג. בהסכמים מסוף המאה ה-19 ניתנה להם הזכות להציב שומרים לאורך פסי הרכבת, על מנת לאפשר תקשורת חופשית בין הבירה והנמל. ב-1937 שהו שם אנשי צבא רבים, פי עשרות מונים משאישר ההסכם. גשר מרקו פולו, השוכן דרום מערבית לבייג'ינג, קישר בין בייג'ינג, לבין האזורים שבשליטת הקוומינטנג מדרום. לפני יולי 1937 דרש הצבא היפני את נסיגת הכוחות הסיני מהאזור, וניסה לרכוש שטחים למטרת הקמת שדה תעופה. הסינים ידעו ששליטה יפנית על הגשר תבודד לחלוטין את בייג'ינג משטחי הקוומינטנג, וסרבו לבקשת היפנים. במילים אחרות, הממשלה שלנו בגלילות, הגשר היחיד דרומה הוא גשר הירקון, והיפנים מנסים להשתלט עליו. ביולי החלו הכוחות היפנים לערוך תמרוני אימון מדי לילה בצידו המערבי של גשר מרקו פולו. ההסכם היה שהסינים יקבלו התראה מוקדמת, וכך היה, עד לילה ה-7 ביולי. אותו לילה נערך תמרון ללא התראה. חיילים סינים שחשבו שהחלה מתקפה עליהם, ירו מספר יריות שהובילו לחילופי אש. בשעות שלאחר מכן התפתחה התקרית ללוחמה, שבה הגשר נכבש על ידי שני הצדדים, הלוך ושוב. המאמצים להרגעת המצב עלו בתוהו. הארמיה היפנית במנצ'וריה רצתה לנצל את הקרבות ולהרחיב את המלחמה, לעומת המטה הכללי בטוקיו ששאף להרגיע את המצב. הגנרלים בסין דיווחו למטה הכללי כי מצבם מצוין, העיתוי נכון, ועד מהרה השתכנעו המפקדים במטה הכללי והעניקו לצבא היפני בסין חופש פעולה. תוך מספר ימים החלה לחימה עזה בין הכוחות. עד מהרה התפתחו הקרבות למלחמה מלאה בין הצדדים. 40 שנה אחרי מלחמת סין-יפן הראשונה, החלה מלחמת סין-יפן השנייה, ויריית הפתיחה של מלחמת העולם השנייה.
אומנם נהוג לומר כי מלחמת העולם השנייה החלה בראשון בספטמבר 1939, אך באירופה היא התחילה בתאריך הזה. האירועים של 1937 היו למעשה יריית הפתיחה של מלחמת העולם השנייה באוקיינוס השקט, ולכן, אם מדברים על מלחמה כלל עולמית, 1937 היא השנה שבה הכל התחיל. מלחמת סין-יפן תימשך כ-8 שנים, עד שנת 1945. בסוף יולי 1937 כבשו היפנים את בייג'ינג תוך מספר ימים, והתקדמו דרומה. הסינים נסוגו מפניהם. אגנס סמדלי, עיתונאית וסופרת אמריקנית, כתבה: "פתאום נפלה עלינו המלחמה. בעיירת בוץ שבה קיווינו למצוא אכסניה ללילה, שררה אנדרלמוסיה של חיילים, אזרחים, עגלות, פרדים, סוסים ורוכלים. משני הצדדים שורות של חיילים פצועים, מאות מהם, עטופים בתחבושות מדממות, מלוכלכות. לא היו עמם רופאים, אחיות או מטפלים". מבייג'ינג נעו היפנים דרומה והתקרבו אל נהר היאנגצה, שחוצץ בין צפון סין לדרומה. סמוך לשפך היאנגצה שוכנת העיר הענקית שנגחאי. היפנים ידעו כי אם ימשיכו מהנהר מערבה אל עומקה של סין, יגיעו לנאנג'ינג, מקום מושבה של ממשלתו של צ'יאנג קאי שק.
"הגמדים היפנים", כפי שכינו אותם המקומיים, זרעו בדרכם מוות, אונס, הרס וחורבן. הפחד של הסינים הלך וגבר. בספרה "זרע הדרקון" כתבה הסופרת האמריקאית פרל בק: "כה רעים ואכזריים היו חיילים אלה, שבאו ממזרח לאוקיינוס. היה אחד מביניהם שלא היה כל כך רע. במו עיניו ראה את מעשי האונס, את מעלליהם המטונפים של חבריו החיילים השיכורים. הוא היה אומר "אני בוש ונכלם לנוכח מה שחיילינו מעוללים לכם". הלוואי ומישהו היה מספר זאת לקיסר. אבל אי אפשר, כי גם האנשים בבית לא יאמינו לסיפורים על מה שבניהם מעוללים כאן".
צ'יאנג קאי שק ידע שאם תכבוש יפן את שנגחאי, חייליה יוכלו להתקדם באין מפריע אל לב הארץ. כיבוש שנגחאי וכיבוש הבירה נאנג'ינג היו שתי השפלות קשות שסין פשוט לא יכלה להרשות לעצמה לספוג. הדבר היה משפיע לרעה על מעמדו של צ'יאנג קאי שק, ומי יודע מה היה עושה לקרבות. היה סיכוי שאם נאנג'ינג תיפול, ההנהגה הסינית תתפורר והצבא ייכנע.
[מוזיקה]
בשלב זה של המלחמה, מרבית המעצמות נרתעו ממתן עזרה לסין, כיוון שהעריכו שתפסיד במלחמה בסופו של דבר. הן לא רצו להתעמת עם היפנים. עד 1937 סין נתמכה צבאית וכלכלית, בעיקר על ידי גרמניה ועל ידי ברית המועצות. גרמניה עזרה לה לחדש את התעשייה שלה ואת צבאה בתמורה לחומרי גלם שנשלחו מסין. ויותר ממחצית מייצוא הנשק הגרמני בשנות ה-30 נמכר לסין. אולם ב-1937 העזרה מגרמניה, הלכה למעשה, נפסקה. ברית המועצות העבירה לסין מפציצים, מטוסי תקיפה, טייסים מתנדבים סובייטיים, טכנאים ויועצים, אך במספרים קטנים, יחסית לכוח היפני שמולו התמודדו. בעוד שליפנים היו תעשיות תעופה חדישות והם יצרו מטוסים במהירות, הסינים בקושי הצליחו להשיג חלקי חילוף למטוסים שחלקם הם קנו יד שנייה. בנוסף, לחיילים הסינים לא היו כובעי פלדה ולרגליהם נעלו נעלי בד או במבוק. הנעליים היו בעייתיות במיוחד כשהם נתקלו במלכודות פונג' - היו אלה מקלות במבוק מחודדים מרוחים בצואה, שגרמו להרעלת דם למי שדרך עליהם, והם הוטמנו והוסתרו בסמוך לעמדות היפניות. בזמן הקרבות, העבירו הסינים הודעות בתרועות חצוצרה. קשר אלחוטי היה קיים רק בין המפקדות הגדולות. לסינים היו משאיות, אך רוב האספקה והתחמושת הועברו בעזרת סוסים מונגולים, פרדות ועגלות מעץ. הצבא הסיני, היה ברור, פיגר בכמה דורות אחרי זה היפני.
צ'יאנג קאי שק הבין כי עליו להטיל על המערכה את מיטב כוחותיו, והוא שלח 75 דיוויזיות או כ-700 אלף חיילים, 250 מטוסי קרב ו-24 אוניות קרב כדי לעצור את היפנים. ב-22 באוגוסט 1937, עגנו אוניות יפניות מול הרובעים הסינים של שנגחאי ושל הערים הסמוכות לה, והחלו להפגיז את העיר. יום לאחר מכן נחתו מאות אלפי חיילים יפנים על החוף והחל קרב עצום בין שני הצדדים.
לשנגחאי יש גם קשר יהודי. בעיר התגוררו צאצאים של משפחות כדורי וששון הבגדדיות שעשו חיל בהודו. יהודים רוסים שנמלטו מרוסיה בעקבות אנטישמיות, ויהודים גרמנים שנמלטו, גם הם, מגרמניה לסין. עוד עשרות אלפי יהודים יעשו דרכם לעיר, עד למתקפה יפנית על ארצות הברית בסוף שנת 1941. במהלך המלחמה ביקשו הנאצים היפנים להעביר לידם את יהודיי שנגחאי. האגדה מספרת כי המושל היפני של העיר שאל את היהודים מדוע הגרמנים שונאים אותם כל כך. תשובתם של היהודים הייתה "כי אנחנו נמוכים ובעלי שיער שחור". המושל חייך חיוך רחב, והחליט שלא להסגיר אותם לידי הנאצים. בשנות מלחמת העולם השנייה הוכנסו יהודיי העיר לגטו ולבסוף שוחררו על ידי הסינים. כמעט כולם עלו לישראל לאחר מכן, אך הם השאירו לנו סיפור מרתק שקצרה היריעה מלכסות אותו כאן.
הקרב על שנגחאי נמשך מאוגוסט עד נובמבר 1937, הרבה מעבר למה שציפו היפנים המתוסכלים, והפך לסמל של עמידה סינית הירואית מול היפנים על ציודם המתקדם. היפנים נאלצו להזעיק תגבורות מיפן והטילו לחזית 200 אלף חיילים נוספים. הם נתקלו בהתנגדות חריפה הרבה מעבר למה שציפו, ואיבדו כ-40 אלף איש. הסינים איבדו בקרבות קרוב ל-200 אלף איש. פי חמש. הלחימה התרחשה בעיקר בעיר. לחימה אורבנית שהייתה די נדירה באותם ימים, וכלל לא במספרים שכאלה. הלחימה המחישה, גם לארצות המערב, מה קורה כאשר שני צבאות מתנגשים בעיר גדולה ומרובת אזרחים. ביום שבת, ה-14 באוגוסט 1937, הטילו מטוסים סיניים פצצות שיועדו לטיבוע ספינות יפניות, אך נפלו על שכונה אזרחית שבה התגוררו תושבים זרים רבים. כ-3,000 איש נהרגו ונפצעו באירוע שכונה "השבת העקובה מדם" או "Bloody Saturday". הקרבות באזור שנגחאי הותירו מאות אלפי חללים אזרחיים, הרס עצום והמוני פליטים. הזכרונות מאותם קרבות עדיין חיים ביפן ובסין, והוויכוחים על כמויות ההרוגים משני הצדדים לא פסקו. חייל יפני מיואש רשם על קיר של בניין הרוס: "לחימה ומוות בכל מקום, ועכשיו אני גם פצוע. שטחה של סין אינסופי, ואנחנו כטיפות מים באוקיינוס. מה מטרת המלחמה הזאת? אני כבר לא אראה את ביתי שוב".
שנגחאי הייתה עיר קוסמופוליטית ענקית, ובית לזרים רבים. הם היו עדים לאירועי הזוועה שהתחשו בשכונתם, ברחובם ובבתים הסמוכים. העיתונאי האמריקני אדגר סנואו, ששהה בסין וסיקר את המלחמה כתב: "היה זה כאילו קרב ורדן, בין הגרמנים לצרפתים ב-1916, התרחש על גדות הסיין. כאילו קרב גטיסברג במלחמת האזרחים האמריקנית התרחש בהארלם, בו תושבי מנהטן צופים מן הצד". למרות הלחימה העקשנית, הצבא הסיני נסוג, נדחף לאחור על ידי היפנים, שהוסיפו לכוחם עוד מאות אלפי חיילים. הסינים נדחקו מערבה, במעלה היאנגצה, לכיוון הבירה נאנג'ינג. נאנג'ינג הייתה מאורגנת פחות ומוגנת פחות משנגחאי. לאור המפלה בשנגחאי, התלבט צ'יאנג קאי שק באם להגן על הבירה או לנטוש לאחר קרב סמלי בלבד. הוויתור על סמל כה חשוב, בירת הרפובליקה, היה משפיל, ולכן הוחלט לבנות ביצורים במהירות ולהגן על העיר, אך לפנותה ברגע האחרון, ולמשוך את היפנים מערבה, אל מרחביה העצומים של סין, כפי שיעצו היועצים הגרמנים. עד אמצע 1938 עדיין היו יועצים צבאיים גרמניים בסין, אך הם נקראו לשוב לגרמניה, לאחר פנייה תקיפה של יפן, שהייתה בקשר הדוק עם הגרמנים משנת 1936.
היחידות היפניות ידעו כי בכיבוש נאנג'ינג הייתה יוקרה רבה, והן עשו דרכן במהירות לעברה. כל אחת מהן רצתה להיות זו שתכבוש את העיר ראשונה. היחידות היפניות התקדמו במהירות, וכדי להקל על עצמם, לא נשאו על גבם דבר חוץ מנשק ותחמושת. החיילים היפנים הלהוטים ממש התחרו מי יגיע לנאנג'ינג ראשון, והם כבשו יעדים שונים בדרך, הרבה לפני זמן הכיבוש המתוכנן. את המזון שלהם הובילו יחידות לוגיסטיקה ואספקה, שבמקרים רבים נתקעו מאחור בדרכים הבוציות של הערבות הסיניות. החיילים היפנים קיבלו הוראה לחיות מתבואת האדמה, דהיינו, לרכוש או לבזוז מזון מאיכרים סינים, שברוב המקרים היו עניים ומרודים גם ככה.
האוכלוסייה שהתגוררה בין שנגחאי לנאנג'ינג החלה להימלט מהצבא היפני. בהוראת הממשלה הם הותירו אחריהם אדמה חרוכה. הציתו שדות, יערות, בסיסים, בתים, מחסנים ומזון. כל דבר שיכול היה להביא תועלת ליפנים. למרות שהצבא היפני הורה לכוחותיו להימנע מכל פעולה בלתי חוקית כלפי אזרחים סינים, כולל ביזה או הריגה, והזהיר את החיילים מעונשים חמורים, המציאות בשטח הייתה שונה לחלוטין.
החיילים היפניים זה עתה חוו על בשרם קרב קשה וכואב, שבסיומו עשרות אלפים מחבריהם מצאו את מותם. עתה הם עשו את דרכם בשטחים סינים בוציים, עם מעט מזון, ותסכולם היה רב. המפקדים היפנים ידעו שלא יוכלו להילחם בקרב ארוך נוסף כמו בשנגחאי, ולכן תכננו להשתמש בגז חרדל ובפצצות תבערה, במידה והקרב יתמשך מעבר לתכנון המקורי. האזרחים בנאנג'ינג החלו להימלט, ועד מהרה עזבו את העיר חצי מתוך מיליון תושביה. משהגיעו היפנים לשערי העיר, החלו החיילים הסינים להתפנות ממנה, אך גילו, למעשה, כי היפנים כיתרו את העיר, ורבים מתושביה נורו, טבעו ולא שרדו.
לאור הלחימה המפתיעה של הסינים בשנגחאי, סבר הצבא כי עליו לאמץ טקטיקות נוקשות יותר, והחיילים נכנסו לעיר בפקודה להמית כל שבוי. כשהגיעו לנאנג'ינג החיילים היפנים, הם רתחו מזעם, מתסכול ומרעב, והפקודות שקיבלו, כאילו הבהירו להם כי הם חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם בעיר. החיילים היפנים גדלו בחברה שראתה בגזע היפני עליון, ובסינים גזע נחות יותר. נשים סיניות נחשבו לפחותות מחזירים.
היפנים מעולם לא יחסו חשיבות רבה מדי להסכמים בינלאומיים. במהלך המלחמה הם השתמשו בגז שנגד אמנות בינלאומיות, ובאוגוסט 1937 צו מלכותי איפשר לחיילים לטפל בשבויי המלחמה הסינים שלא בהתאם למגבלות החוק הבינלאומי. וכך, למרות שהיו חוקים בינלאומיים שהורו כיצד צבא אמור לנהוג באוכלוסייה אזרחית, היפנים לא ממש כיבדו את החוקים הללו. למעשה, עד היום לא ברור אם מה שעמד להתרחש בנאנג'ינג היה הוראה מכוונת מלמעלה, התפרצות של זעם ותסכול, או שניהם גם יחד. כאשר הצבא היפני נכנס לעיר, הוא פתח בהרג המוני של שבויי מלחמה. קצינים יפנים עודדו את חייליהם הצעירים לדקור את השבויים, לחסלם בכידונים ואף לערוף את ראשיהם, כדי להעצים את סבלם ובכך לחשל את החיילים לקראת המשך המערכה בסין. באמצעות מצלמות קולנוע, היפנים גם דאגו לתעד את הזוועות. בצילומים נראים חיילים יפנים מחייכים, בשעה שהם כורתים את ראשי החיילים הסינים, ומצטלמים עמם למזכרת. חלק מהשבויים נורו במכונות יריה. אחרים נקשרו והוצתו בעודם בחיים. חיילים אחרים נקברו חיים, בערימות.
מילא אם היינו קוראים על כך בעיתון או בספר, אך יש תיעוד של חלק מהאירועים המזוויעים הללו. במשך שישה שבועות התעללו חיילים יפנים באוכלוסייה המקומית. הם הכריחו בני משפחה לקיים יחסי מין זה עם זה, תוך כדי שהם צופים במחזה. אלפי נערות ונשים נאנסו, לעתים, על ידי עשרות חיילים יפנים, ולאחר מכן נשחטו. משפחות שלמות שחששו לגורלן העדיפו להתאבד. מעשי הזוועה בנאנג'ינג המשיכו והמשיכו. יחידה יפנית אחת הרגה 15 אלף שבויים סינים. היפנים ביצעו הוצאות להורג המוניות וגם הוצאות להורג בודדות, בשביל הכיף. הם קברו שבויים בחיים, הציתו אחרים, ובמקרים מסוימים היו יצירתיים יותר. חיילים חדשים, שלא היו רגילים למראות הללו, היו נסערים עד מאוד. אך אחד מהחיילים כתב ביומנו, כי כל המגויסים החדשים הם כאלה, אבל בקרוב הם יעשו את אותם הדברים בעצמם. אזרחים רבים העדיפו לקפוץ אל מותם מן הגגות. הסינים טענו שבתום מעשי הזוועה פעלו היפנים להרגיע את האוכלוסייה המקומית באמצעות חלוקת אופיום והירואין, וגרמו להתמכרות המונית.
עד היום יש ויכוח על מספר הקורבנות בטבח נאנג'ינג. הסינים טוענים מאות אלפים, היפנים הרבה פחות. והמספר הוא כנראה באמצע איפשהו, באזור ה-200 אלף איש. קשה לדעת, מפני שרבים נשרפו, נקברו בקברי אחים, או הושלכו לנהר. אחד מקברי האחים, למשל, הכיל 12 אלף הרוגים. בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק גם קבע כי לפחות 20 אלף נשים סיניות נאנסו ונרצחו על ידי החיילים היפנים. וכמובן, שיש גם כאלה הטוענים כי האונס של נאנג'ינג, כך הוא נקרא באנגלית, הוא עוד תעמולה סינית, שהעדויות לא תואמות אחת את השנייה ושנהרגו כמה אלפים בלבד. זהו ויכוח לוהט, ואין ספק, כי לא רק שהוא לא הסתיים, אלא הוא עדיין חי וקיים.
אל המערב הגיעו עדויות אודות הטבח, בעיקר מפי אזרחים זרים רבים ששהו בעיר. בין האזרחים ניתן היה למצוא מיסיונרים, רופאים ואנשי עסקים שהתגוררו ברובע הזרים. חלקם צילם את שראה והעביר את החומר המתועד למערב. הדבר עורר תגובות קשות, אך לא הצליח להביא להפעלת לחץ בינלאומי על היפנים, ולגרום לנסיגתם מסין. בספרו "האדמה הצרובה" כתב העיתונאי אדגר סנואו כי "כל אישה בין הגילאים 10 עד 70 נאנסה. לעיתים קרובות שופדה על כידוניהם של חיילים שיכורים. אמהות נאלצו לצפות בעריפת ראשי תינוקותיהן. חייל אילץ אישה, שהתעצבן על בכי ילדתה, לשים שמיכה על ראשה של התינוקת ולחנוק אותה למוות, בטרם אנס את האם. 12 אלף חנויות ובתים נבזזו ועלו באש". כתב של הניו יורק טיימס בשם Frank Tillman Durdin סיפר, "ככתב צעיר, היה זה הסיפור הגדול ביותר שסיקרתי עד אז עבור הניו יורק טיימס. לפני שאולצנו, הזרים, לעזוב, הגעתי במכוניתי אל קו המים. הייתי צריך לנהוג מעל ערימות של גוויות. ראיתי קבוצה של קצינים יפנים מעשנים ומפטפטים, אל מול קבוצות של חיילים יפנים שצעדו וקצרו במקלעיהם שורות של שבויים. מאתיים איש בתוך עשר דקות!". Minnie Vautrin, מיסיונרית אמריקנית שעבדה בבית הספר לשפות, כתבה ביומנה: "לא היה פשע שלא בוצע הלילה בעיר. לעולם לא נדע כמה אלפים נקצרו במכונות יריה או בכידונים. הגופות השרופות מספרות את סיפורי הטרגדיות הנוראיות. זיכרונות נאנג'ינג לא יימחו לעולם מזכרוני או מזכרונו של כל מי שהיה שם באותם לילות". הזכרונות הללו גרמו, ארבע שנים מאוחר יותר, להתמוטטותה הנפשית ולהתאבדותה. איש העסקים הגרמני, John Rabe, כתב ביומנו: "אינני מבין את היפנים. מצד אחד הם רוצים בהכרה כמעצמה גדולה, שוות ערך למעצמה מערבית. מאידך, אכזריותם אינה נופלת מזו של גדודי ג'ינגיס חאן. אלמלא ראיתי במו עיניי, לא הייתי מאמין". אותו Rabe וזרים נוספים, הקימו בהסכמת היפנים אזור מוגן בשטח השגרירויות הזרות ואוניברסיטת נאנג'ינג, שם סיפקו מחסה לכ-200 אלף פליטים סינים. ביומנו הוא מתאר כיצד הניף את דגל צלב הקרס מעל בניין שבו שהו פליטים רבים, וכך הציל את חייהם. Rabe, ומיסיונרים שהיו עמו במקום, פנו מספר פעמים למפקדים היפנים בנאנג'ינג ודרשו מהם להפסיק את הטבח, אך לא זכו למענה. חייבים לזכור שאנחנו מדברים על שנת 1937, ובאירופה עדיין לא התרחשה שואה או קרבות עצומים אחרים. הטבח בנאנג'ינג זעזע את העולם מפני שהיה זה הטבח הגדול ביותר שידעה האנושות אי פעם באותם ימים. זה היה טבח מתועד בתמונות, בסרטונים ובעדויות ממקור ראשון. זה היה מבחיל, מבהיל, מזעזע, קשה לעיכול, מעורר פלצות, מטלטל ומחריד.
[מוזיקה]
תקוותיהם של הלאומנים הסינים הופנו לארצות הברית, והיא הציעה לנסות ולהביא לפשרה בין סין ליפן. היפנים אפילו לא הגיבו להצעה האמריקנית. אך הסיפורים על הזוועות שהתרחשו בסין החלו לעשות דרכם למערב ולארצות הברית וגרמו לזעזוע בדעת הקהל. הדבר הפתיע את המערב, כיוון ש-30 שנה קודם לכן, במלחמת רוסיה-יפן, היה יחסם של היפנים לשבוייהם, ביניהם יוסף טרומפלדור ויהודים אחרים, הוגן. שבויי מלחמה סיניים היו כבר סיפור אחר לגמרי. בארצות המערב החלו לחשוש מהיפנים, מהמושבות ומהאינטרסים שלהם שם, מהקשר שבין יפן לגרמניה ואיטליה וממה שעומד לקרות. בסוף שנות ה-30, בעת שיפן, גרמניה ואיטליה החלו מחזקות את קשריהן, החלו הסובייטים לחמש את כוחות ההתנגדות הסינים. ארצות הברית החלה לעבות את בסיסיה באוקיינוס השקט, ולאור סיפורי הזוועה, תחל לחמש מאוחר יותר את סין, מה שיגרום למתיחות בינה לבין יפן.
בשנת 1938 קיוותה הממשלה היפנית להפסיק את הקרבות ולהחזיק בערים החשובות שהצבא כבש. הם ביקשו מהצבא להציע שנה שלמה של הפסקת אש. בטוקיו היה חשוב להתכונן למה שהם ראו כמלחמה קרבה עם ברית המועצות. אולם בשלב זה, הצבא היפני כבר פעל באופן כמעט עצמאי, לא קיבל את הוראות הממשלה, והמשיך לנצח בקרבות רבים. באמצע שנת 1938 נלחמו היפנים והסינים בקרב Taierzhuang, צפון מערבית לנאנג'ינג. הסינים עשו שימוש בחיילים מתאבדים שפוצצו עצמם מתחת לטנקים יפנים, ובעזרת מספר חיילים עודף בלמו את היפנים. הדבר הביא להעצמת המורל של הצבא הסיני ולבלבול אצל היפנים שחשבו עצמם כבלתי ניתנים לעצירה.
היפנים המשיכו לאחר הקרב לכבוש שטחים נוספים בסין, אך ספגו אבדות במספרים גדולים. צבאו של צ'יאנג קאי שק פעמים רבות נסוג ונמנע מלהילחם, ולא היה מוכן לשבת אל שולחן הדיונים. הלחימה בסין תימשך בשנות ה-30 וה-40. הקומוניסטים ינסו להביס את הלאומנים שהיו עסוקים בלחימה מול היפנים. היפנים, המתוסכלים מהמצב, יחלו להפציץ מעוזי אזרחים ולגרום להרג של מיליוני בני אדם. מלחמת העולם השנייה החלה.
בין 1937 ל-1941, המלחמה במזרח בקלות הייתה יכולה לשמש חזרה גנרלית עבור המערב. כל המרכיבים של העתיד לבוא היו שם. לוחמה אורבנית, מספר בלתי נתפס של קורבנות אזרחיים וצבאיים. אכזריות והרס בממדים אפיים, סבל בל יתואר ושימוש בכלי נשק הרסניים. היפנים לא האמינו באמנות בינלאומיות. הם ערכו ניסויים בבני אדם, השתמשו בגז רעיל להשמדה המונית, הוציאו עשרות ומאות אלפי אנשים להורג. ותאמינו לי, חסכתי מכם את סיפורי הזוועה האמיתיים. המלחמה במזרח, כמו גלידה הנמסה בחום השמש, החלה לטפטף ולטפטף. תגובת המערב, או חוסר התגובה, עודדו מנהיגים אחרים לנסות גם הם את מזלם. בשעה שהיטלר החל להטיף לשנאה, לעליונות הגזע הארי, לזכויות הגרמנים שנגזלו, ולשאיפה שלו לכבוש חלקים נרחבים מאירופה, מנהיגים מערביים ניסו לפייס אותו, לתת לו קצת מכאן וקצת מכאן. הם היו יכולים להסתכל על יפן ולהבין, כי לעיתים, עם האוכל בא התיאבון. האכזריות של מלחמת סין-יפן הדהימה את העולם המערבי. אך בקרוב, הזוועות הללו עמדו להפוך לנחלתם של כל תושבי אירופה. בקרוב.
[מוזיקה]
פרק מספר שתיים - הזירה המזרחית.
מחקר, כתיבה ועריכה - דינה פוזניאק ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם "החינוכית" - שרון וינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - פודקאסט ישראל בע"מ.
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי.
"מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commenti