מלחמת העולם השנייה - פרק 16 - מבצע לפיד וקרבות בצפון אפריקה
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Jun 24
- 17 min read
מבצע לפיד, דוויט אייזנהאור, יהדות צפון אפריקה, פרנקלין רוזוולט, ווינסטון צ'רצ'יל, פסגת קזבלנקה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/11/2017.
ג'ינגל: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
[מוזיקת פתיחה מסתיימת]
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.
פרק 16 - "מבצע לפיד".
בתחילת חודש נובמבר 1942 ספגו הגרמנים והאיטלקים מפלה מידי הבריטים בקרבות אל-עלמיין. כוח השריון של רומל נסוג לתוניסיה, לאחר שאיבד יותר מ-700 טנקים ותותחים. רומל והיטלר ידעו כי בקרוב יגיעו גם חיילים אמריקנים לזירה, והם יותקפו בשתי חזיתות בו זמנית. היטלר הורה לשלוח לעזרתו של רומל דיוויזיות שריון חדשות ואיכותיות, בעלות טנקים מדגם "טייגר", שעלו בכוח האש ובמיגון שלהם על הטנקים האמריקנים והבריטים. בעוד כוחות בעלות הברית היו בטוחים שהם יכניעו את הגרמנים תוך מספר שבועות, כ-20 אלף לוחמים וטנקים גרמנים רבים הגיעו לתוניסיה דרך האוויר והים. לבעלות הברית נכונה הפתעה מרה.
[מוזיקת רקע]
בשמונה בנובמבר 1942, לאחר שיצאו מנמלים שונים ובזמנים שונים מארצות הברית ומבריטניה, החלו הכוחות לנחות בהפתעה לחופי צפון אפריקה. קדמו להם חודשים של ויכוחים ארוכים בין ארצות הברית לבריטניה על אופן השימוש בכוחות האמריקנים. מטרת הנחיתה בצפון אפריקה הייתה לכבוש שטחים שהוחזקו בידי הצרפתים ולתקוף את הגרמנים ממערב וממזרח. הדבר היה אמור לגרום לגרמניה לשלוח כוחות נוספים לאפריקה ולהסיר מעט מן הלחץ היבשתי שהפעילו הגרמנים במלחמתם בברית המועצות. למבצע הנחיתה האמפיבית ניתן שם הקוד "מבצע לפיד". האמריקנים והבריטים קיוו כי המתקפה תגרום להשמדת הכוח הגרמני באפריקה ולהבטחת ביטחונה של תעלת סואץ. הצלחת הנחיתה האמריקנית הייתה תלויה במידה רבה בצרפתים, שהיו תחת משטר וישי אוהד הנאצים. הצרפתים איישו עמדות רבות לאורך חופי צפון אפריקה, ובמידה שהשתכנעו כי עתה, כשארצות הברית נכנסה למלחמה, כדאי להם להחליף צדדים במלחמה, הם לא יפעלו כנגד האמריקנים עת ינחתו בחופי מרוקו ואלג'יר. הצרפתים חשו חיבה לאמריקנים, כיוון שנלחמו על אדמת צרפת בשנת 1918, ועזרו להטות את הכף ולהביס את הגרמנים, לאחר יותר מארבע שנים עקובות מדם. במספר חודשים, במהלך קרבות מלחמת העולם הראשונה, נפצעו ונהרגו מאות אלפי חיילים אמריקנים. הצרפתים לא שכחו זאת.
לצרפתים בצפון אפריקה היו כ-120 אלף חיילים במרוקו, בתוניסיה ובאלג'יר, כולל מאות טנקים ומטוסים. בנוסף, היו להם ספינות קרב וצוללות רבות שעגנו בקזבלנקה במרוקו ובנמלים אחרים בצפון אפריקה. האמריקנים הבינו כי אם הם רוצים להצליח לנחות בבטחה, מבלי לספוג אלפי הרוגים בימי המבצע הראשונים, הם חייבים להעביר את הצרפתים בצפון אפריקה לצידם. טרם הנחיתה הפליג סגן מפקד "מבצע לפיד", האמריקני מארק קלארק, בצוללת בריטית, לפגישה סודית בחופי אלג'יר עם מפקד בכיר בצבא וישי. הכוח הצרפתי בצפון אפריקה היה מוכן לשתף פעולה עם האמריקנים, בתנאי שאנרי ז'ירו יפקד עליהם. אנרי ז'ירו היה שבוי מלחמה שהצליח לברוח מכלאו ולהגיע לצרפת. ז'ירו, לאחר שברח מהשבי הגרמני, ניסה לשכנע את ההנהגה הצרפתית להחליף צדדים ולעבור לצד בעלות הברית, אך הם סירבו. הם סירבו גם להסגירו. האמריקנים דאגו להוציא את ז'ירו מצרפת והביאו אותו למפקדתם, שם שיתפו אותו בסוד תוכניותיהם.
[מוזיקת רקע]
הכוח האמריקני חולק לשלושה ראשי חץ. הכוח הראשון, תחת הגנרל ג'ורג' פטון, מנה כ-35 אלף חיילים שהפליגו על גבי כ-100 ספינות מארצות הברית ונחתו על חופי מרוקו, המדינה המערבית ביותר בצפון אפריקה. שני הכוחות האחרים, כוח מרכז וכוח מזרח, הפליגו מסקוטלנד, לאחר שהחיילים עברו אימונים באיים הבריטיים. הכוחות מנו כ-20 אלף איש כל אחד, ומשימתם הייתה לנחות לחופי אלג'יריה. הצרפתים נטרו טינה רבה לבריטים בעקבות הפצצת השייטת הצרפתית במרס אל כביר, היכן שנהרגו אלפי מלחים צרפתיים. כדי לא לפגוע במשימה, החיילים הבריטים לבשו גם הם מדים אמריקנים, והסוו עצמם כאמריקנים לכל דבר. כשיצא "מבצע לפיד" לדרך, יצאה בו זמנית שיירה של ספינות אספקה מאפריקה, שנודעה בשם "שיירה SL-125". היא מנתה כ-40 ספינות אספקה ומלחמה. הגרמנים קלטו את השדרים של השיירה וקיבצו צוללות רבות כדי להטביע ספינות רבות ככל האפשר. הם הצליחו להטביע כ-10 ספינות, ועשרות אלפי טון של אספקה ירדו למצולות. רבים העריכו מאוחר יותר כי השיירה משכה אליה צוללות בכוונה תחילה, כדי שלא יזהו את הספינות הרבות ועליהן עשרות אלפי החיילים על סיפונן שהיו בדרכן למדבריות צפון אפריקה. על "מבצע לפיד" פיקד הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר, ללא ניסיון מבצעי בעברו.
[מוזיקת רקע]
דווייט אייזנהאואר נולד בשנת 1890, צאצא למשפחה שהיגרה מגרמניה לארצות הברית במאה ה-18. אייזנהאואר היה הבן השלישי מתוך שבעה בנים. אביו הפך למכונאי לאחר שחנות שפתח כשלה. אייזנהאואר נהג לקרוא את ספרי ההיסטוריה והמלחמה של אמו, ועד מהרה התאהב בנושא. למרבה צערה של אמו, בחר אייזנהאואר בקריירה צבאית ולמד במכללה הצבאית בווסט פוינט. אייזנהאואר אהב לשחק גולף ולצייר בצבעי שמן, והוא צייר מאות ציורים במהלך ימי חייו. בעת מלחמת העולם הראשונה היה אייזנהאואר אחראי על אימון יחידת טנקים, אך היא לא הספיקה להגיע אל שדות הקרב באירופה. עם השנים הפך אייזנהאואר למומחה בלוחמת טנקים. בשנות ה-30 היה אייזנהאואר אחראי על מערך תכנון למלחמה הבאה, אך הדבר לא היה קל בשל המשבר הכלכלי בארצות הברית וקיצוץ בתקציבים. אייזנהאואר נשלח לפיליפינים כמזכירו של הגנרל מקארת'ור, שם למד לטוס ואף ערך טיסות יחיד בשמי הפיליפינים. הוא התקדם בדרגות הצבא והיה אחד הגנרלים המלומדים ביותר, אך ללא ניסיון בשדה הקרב. עם תחילת מלחמת העולם השנייה הוא צורף למטה הכללי של בעלות הברית. אייזנהאואר מונה למפקד הכוחות האמריקנים ב"מבצע לפיד", שבו עמדו האמריקנים לנחות בחופי צפון אפריקה. בהמשך התמנה אייזנהאואר למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה.
בצד השני של העולם עמד הגנרל מקארת'ור וניהל מלחמה באוקיינוס השקט. מקארת'ור היה ההפך הגמור מאייזנהאואר, גנרל חם מזג שלא הסתדר כמעט עם אף אחד, בעל אגו, ובכל זאת, שניהם נחשבים עד היום למפקדים מעולים שהצליחו במשימתם. בחיים, מסתבר, יש לפעמים כמה דרכים להגיע לאותו יעד. אייזנהאואר השליו נהג להסתדר עם מפקדים קשים, ובארצות הברית הוחלט שיותר מכל הם היו זקוקים למפקד עליון שידע להסתדר עם הבריטים הנוקשים, שנלחמו כבר מספר שנים וראו באמריקנים כטירונים. משום כך, ולמרות שחסר כל ניסיון קרבי, הוא מונה לפקד על כוחות ארצות הברית באירופה.
[מוזיקת רקע]
רוזוולט הסכים עם צ'רצ'יל כי האמריקנים והבריטים חייבים לפעול במהירות כנגד כוחות הציר, ובעיקר כנגד גרמניה, כדי להקל את הלחץ הצבאי על ברית המועצות וכוחות חבר העמים הבריטי במצרים. הם חששו כי דחיית הפעולה תביא להתמוטטותה של ברית המועצות ולהתמוטטות הכוחות הבריטים בצפון אפריקה. עתה עשרות אלפי לוחמים וכלים כבדים, על גבי כ-500 ספינות, עשו דרכן לצפון אפריקה. רוזוולט קיבל את עמדת יועציו הצבאיים שהמבצע יסתיים תוך שבועות ספורים. ב-8 בנובמבר החלו האמריקנים להגיע לחופי צפון אפריקה, שהיו עדיין בשליטה צרפתית. האמריקנים קיוו כי לא תהיה כל התנגדות צרפתית, ולכן לא הפציצו את העמדות הצרפתיות לאורך החופים. כוח הנחיתה המערבי, שנחת בקזבלנקה שבמרוקו, השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי, ספג אש מעמדות צרפתיות כשהתקרב לחוף. או אז, הוזנקו מטוסים אמריקנים שהפציצו את העמדות לאורך החוף. חיל הים הצרפתי גם הוא ניסה להתנגד, אך עד מהרה שש צוללות ושש ספינות קרב נפגעו ונוטרלו. עד שעות הצהריים של אותו היום, נכנעו הצרפתים לאורך החוף במרוקו. ברחובות העיר קזבלנקה החלו חברי מחתרת לחלק עלונים לתושבים שהסבירו את מטרת הנחיתה של בעלות הברית, וקראו לתושבים לשתף פעולה עם הכוחות. יומיים לאחר הנחיתה האמריקנית, ב-10 בנובמבר, נכנעו כל הכוחות הצרפתיים במרוקו, והנחיתה הוכרזה כהצלחה כבירה. האמריקנים היו בעננים. גם באוראן, שבצפון מערב אלג'יר, פתחו הצרפתים באש כנגד כוחות בעלות הברית, אך הן הופגזו, נוטרלו ונכנעו יום למחרת. האמריקנים גם הצניחו כוחות באזור שכבשו שני שדות תעופה. הייתה זו הפעם הראשונה במלחמה שבה הצניחה ארצות הברית חיילים מהאוויר.
ביום הפלישה של "מבצע לפיד", ב-8 בנובמבר, כ-400 לוחמי התנגדות, רובם יהודים, בפיקודו של ג'וזה אבולקר, יהודי אלג'יראי, ביצעו הפיכה ברחובות אלג'יר כנגד תומכי משטר וישי. אבולקר היה בקשר עם האמריקנים, ואף נפגש עם הגנרל קלארק בסודיות מספר שבועות לפני כן. לוחמי המחתרת כבשו מקומות אסטרטגיים, כמו מרכזיית הטלפונים בעיר, תחנת הרדיו, בית המושל ואת מטה הכוחות הצרפתיים. הם עשו הכל כדי שלא לשפוך דם צרפתי במהלך ההפיכה. למחרת הגיעו לעיר כוחות אמריקנים, ומושל העיר נכנע לכוחות בעלות הברית.
האמריקנים זיהו די מהר שהחיילים הצרפתים בשטח, בניגוד לקצינים, הזדהו עם מפקד הכוחות דרלאן, ולא עם ז'ירו, שכלל לא היה באזור. באותה העת שהה ז'ירו בבונקרים של בעלות הברית באי גיברלטר. האמריקנים החליטו למנות את דרלאן כמפקד הכוח הצרפתי בצפון אפריקה. בתמורה הורה דרלאן לכל הכוחות הצרפתיים לחדול מהתנגדותם, ועד ה-10 בנובמבר כבשו האמריקנים, כמעט ללא אבידות, את אזורי החוף של מרוקו ואלג'יר. בנחיתה איבדו האמריקנים כ-500 איש. עוד כ-500 מלחים בריטים טבעו יחד עם נושאת מטוסים בריטית שהייתה בדרכה חזרה לאחר המבצע. לצרפתים נהרגו כ-1,500 איש. מששמע דה גול על ההסכם שנחתם בין המפקד הצרפתי לכוחות האמריקנים, הוא זעם על הבריטים והאמריקנים, כיוון שהוא היה מנהיג צרפת החופשית, הממשל הצרפתי בגלות, ובעלות הברית לא מצאו לנכון להתייעץ עמו בנושא כה רגיש. בעוד צרפתים רבים ראו בדה גול ובחייליו הצרפתיים בוגדים, לחמו חיילי צרפת החופשית בקרבות עזים בצפון אפריקה נגד הגרמנים, האיטלקים, וגם לעיתים כנגד חיילים צרפתיים של ממשלת וישי. הם גם שירתו ביחידות בריטיות מיוחדות ובחיל האוויר הבריטי והסובייטי. דה גול חשב שמגיע לו ולחייליו קצת קרדיט, והוא דרש כי ההנהגה תעבור לידיו.
למרות שדרלאן החליט לעבור לצד כוחות מדינות הברית, הוא לא מיהר לשחרר את הצרפתים שהזדהו עם דה גול ועם צרפת החופשית, והמשיך להחזיקם במאסר. הוא גם לא ביטל את החוקים האנטישמיים שחלו על יהודי צפון אפריקה. מששמעו אזרחים בריטים ואמריקנים על ההסכם, הם לא הצליחו להבין כיצד ניתן הפיקוד לאיש שעד לפני רגע שיתף פעולה עם הנאצים. ההסכם גרר ביקורת נוקבת בקרב אזרחי המדינות ובעיתונים. מששמע היטלר על ההסכם שחתם דרלאן עם האמריקנים, הוא הורה לוורמאכט לכבוש את דרום צרפת, שנשלטה עד עתה על ידי שלטון וישי. הגרמנים גם הורו לכוחותיהם להשתלט על הצי הצרפתי שעגן בטולון, העיר הדרומית ביותר בצרפת. המלחים הצרפתיים, ששמעו על המתרחש בצפון אפריקה ועל הכיבוש הגרמני את צרפת, טיבעו את הצי הצרפתי והשמידו 77 ספינות מלחמה וצוללות, בהן שלוש אוניות מערכה עצומות. הגרמנים הצליחו לתפוס רק כמה עשרות ספינות קטנות יותר. המבצע הגרמני אמנם נכשל, אך נקודת הנחמה שלהם הייתה שהצרפתים לא הספיקו לברוח עם ספינות המלחמה ולהעבירן לצבא צרפת החופשית.
[מוזיקת רקע]
ממשל וישי שמר על קשרים דיפלומטיים במדינות רבות, למשל ארצות הברית, שאף שלחה שגריר. האמריקנים קיוו כי בבוא היום יוכלו לשכנע את מנהיגי וישי להחליף צדדים, אם ארצות הברית תיכנס למלחמה. ממשל וישי היה ממשל אנטישמי וקבע חוקים כנגד היהודים על דעת עצמו. ביולי 1942, תחת הוראות גרמניות, עצרה המשטרה הצרפתית יותר מ-13 אלף יהודים, ביניהם כ-4,000 ילדים. הגרמנים לא ביקשו מהצרפתים לעצור ילדים, אך ממשל וישי החליט לנצל את ההזדמנות. את העצורים שיכנו הצרפתים בתנאים תת-אנושיים. משם הובלו לדראנסי, עיירה מחוץ לפריז, ושם הייתה תחנת המעבר בדרך לאושוויץ. את היהודים דחפו לקורונות, ורבים לא שרדו את המסע מחוסר מזון ומים. אלה שכן שרדו נשלחו לתאי הגז. פחות מ-10% מהיהודים שנעצרו על ידי הצרפתים שרדו את המלחמה.
[מוזיקת רקע]
בחודש דצמבר נרצח דרלאן על ידי מתנקש שזהותו לא הייתה ידועה, אך הוא מומן על ידי צבא צרפת החופשית. הצרפתים והבריטים נשבעו לאמריקנים כי לא הייתה להם יד בדבר, אך מאוחר יותר התגלה הדבר כשקר גס. המתנקש נעצר ובזריזות הוצא להורג. היה זה חשוד מאוד, אבל התאים לכל הצדדים. ז'ירו, שקיבל עתה את הפיקוד, הורה לעצור את לוחמי המחתרת בפיקודו של אבולקר, בחשד כי יש להם יד ברציחתו של דרלאן. אייזנהאואר רתח מזעם בפעם השנייה תוך מספר ימים. הוא לא הבין את הצרפתים. הלוחמים של אבולקר לחמו לצד בעלות הברית, עזרו לאמריקנים לנחות בשלום, ולמרות זאת נשלחו למחנות עבודה, שם שהו במשך כחצי שנה. כוחות צרפתיים, שתחילה שיתפו פעולה עם הגרמנים, בשנתיים הראשונות של המלחמה, החלו עתה להילחם לצד האמריקנים והבריטים בצפון אפריקה, והלכה למעשה, בסוף שנת 1942, החליפו צדדים. ז'ירו ודה גול החלו לשתף פעולה, אבל לא מצאו לנכון לבטל את החוקים האנטישמיים שקבעה ממשלת וישי בצפון אפריקה. הם סירבו להחזיר ליהודי המדינה, כ-100 אלף במספר, את אזרחותם הצרפתית, וטענו כי הם בסך הכל רוצים לשמור על שוויון בין יהודים למוסלמים. ז'ירו ראה ביהודים אחראים לנזק הרב שנגרם לצרפת במלחמה. גם היהודים שהיו עתה תחת שלטון נאצי סבלו מאוד. אלפים מיהודי תוניס, עיר הבירה של תוניסיה, נשלחו למחנות עבודה, ומשם נשלחו מאות מהם למחנות הריכוז וההשמדה באירופה. יהודים בתוניס אולצו ללבוש מגן דוד צהוב על בגדיהם, ורכושם הוחרם על ידי הגרמנים. 100 אלף יהודי תוניס ניצלו מהשמדה רק משום שהיו רחוקים מאירופה, ולגרמנים לא הייתה דרך להעבירם. התוכניות הגרמניות להשמדת העם היהודי כללו גם את יהודי צפון אפריקה שניצלו בעור שיניהם.
לאחר הנחיתה המוצלחת, החלו האמריקנים לנוע קדימה ומהר, אך הם לא הספיקו לבנות שדות תעופה נוחים כפי שהיו לגרמנים. משהחלו גשמי החורף להכות במלוא עוצמתם, הפכו בסיסי התעופה הזמניים של בעלות הברית לשדות בוץ, והגרמנים שלטו בשמיים ללא עוררין. האמריקנים עצרו את התקדמות הכוחות והחליטו להמתין. למרות שחשבו בתחילה כי עד סוף נובמבר ירסקו את הכוח הגרמני, התברר להם כי זה לא הולך להיות כל כך פשוט.
[מוזיקת רקע]
הגרמנים, בפיקודו של רומל, נעו מערבה בכל אותה עת, והצליחו בחודש ינואר 1943 להגיע לתוניסיה. הבריטים והאמריקנים החלו סוגרים עליהם משני הצדדים. האמריקנים, שעוד לא היה להם ניסיון קרבי, עשו שגיאות רבות. הם היו צריכים לטפל בבעיות משמעת, להתרגל לשדה הקרב הקשה, ועד מהרה הוחלפו מפקדים אמריקנים רבים. כוחותיו של רומל החלו לעשות שימוש בטנק ה"טייגר", שהיה עדיף על הטנקים האמריקנים הקטנים איתם הם החלו את המלחמה. הטנקים הללו היו טנקים קטנים בעלי תותח 37 מילימטר, שלא היה יעיל כנגד הטנקים הגרמניים, ובמיוחד כנגד טנק ה"טייגר" החדש, שהיה בעל תותח 88 מילימטר ובעל שריון עבה. עד מהרה שלחו האמריקנים את הטנקים הקטנים לאחור, בעיקר למשימות תצפית והגנה, והחלו לעשות שימוש בקווים הקדמיים בטנק ה"שרמן M4" המפורסם. הטנק היה בעל מיגון עבה, תותח גדול יותר, והגיע למהירות של 50 קמ"ש. האמריקנים הסתמכו על הטנק הזה עד סוף המלחמה. למרות שהגרמנים כבר החלו לעבוד על גרסה חדשה ומשופרת לטנק ה"טייגר", את ה"שרמנים" היה קל הרבה יותר לייצר. בעוד הגרמנים ייצרו כאלפיים טנקי "טייגר" במהלך המלחמה, האמריקנים ייצרו כ-50 אלף "שרמנים". בינתיים, הכשירו הבריטים את נמל טריפולי במערב לוב, והחלו לקבל אספקה קרוב לקווים הקדמיים. הם התקדמו לכיוון הגרמנים, שנאלצו לשנע כוחות מהחזית האמריקנית חזרה מזרחה כדי להתמודד עם הבריטים. רומל הכין מתקפה נרחבת על הכוחות הבריטים שהייתה אמורה לשתק אותם ולדחוק אותם לאחור בבלבול. לחוסר מזלם של הגרמנים, מונטגומרי קיבל דיווח אולטרה, פענוח של שדרים גרמניים, על המתקפה הקרבה, והכין את כוחו למגננה מסודרת. הגרמנים אמנם תקפו את הבריטים, אך בעזרת המידע המוקדם הצליחו הבריטים להדוף אותם. מונטגומרי זכה לתהילה רבה על מבצעיו, אך גם לביקורת עקב זהירותו. במקום לרדוף אחרי הגרמנים ולהשמידם, הוא עצר ואפשר להם להתארגן שוב. מונטגומרי צבר ניסיון רב בקרבות המדבר כדי להבין שהמהירות יכולה להיות חרב פיפיות. הטנקים והכוחות היו זקוקים לאספקה קבועה של תחמושת, מזון ודלק. ובלי קווי האספקה ארוכים הללו, כל התקדמות הייתה יכולה להפוך לאסון.
[מוזיקת רקע]
באמצע חודש ינואר הגיע הנשיא האמריקני לצפון אפריקה לפסגת קזבלנקה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נשיא אמריקני מכהן הגיע ליבשת. הוא עמד להיפגש עם וינסטון צ'רצ'יל ויועציו. שני האישים לא היו שונים בהרבה זה מזה. פרנקלין דלאנו רוזוולט נולד בשנת 1882 במדינת ניו יורק, וגדל כבן יחיד להורים ממשפחות אריסטוקרטיות. הוא למד באוניברסיטאות "הרווארד" ו"קולומביה", סיים תואר במשפטים, ונשא לאישה את קרובת משפחתו, אלינור, שהייתה צעירה דעתנית ופעלתנית. לזוג נולדו שישה ילדים.
רוזוולט החל את דרכו הפוליטית כאשר בגיל 28 נבחר לסנאט בניו יורק, והמשיך להתקדם במפלגה הדמוקרטית. בשנת 1913 מונה לתת-מזכיר הצי, ופעל רבות כדי להבטיח את עתיד הצי. בשנת 1920 התמודד על משרת סגן הנשיא, הפסיד בבחירות ופנה לעסוק במשפטים בתחום האזרחי. שנה מאוחר יותר חש רוזוולט כי אינו מצליח להזיז את רגליו. רופאים קבעו כי לקה בשיתוק ילדים, ולא יהיה מסוגל לעמוד על רגליו. רוזוולט לא ויתר והמשיך לנסות ולשקם את רגליו, עד אשר הוצמדו לו ברזלים מיוחדים שאפשרו לו לצעוד מספר צעדים. רוזוולט הסתייע בכיסא גלגלים, אך הצלמים והעיתונאים האמריקנים לא הזכירו זאת מפאת כבוד הפרט, ורוב הציבור האמריקני לא היה מודע כי רוזוולט סובל מנכות. את נאומיו נשא על דוכן מיוחד שבו אחז כדי לעמוד. בשנת 1929 נבחר רוזוולט למושל מדינת ניו יורק, לאחר שהמושל היוצא תמך בו. הוא נלחם בשחיתות והפך למושל פופולרי. בשנת 1932 מונה לנציג המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ארצות הברית. הנשיא המכהן, הרברט הובר, סבל מחוסר פופולריות אדירה, שהובילה לבחירתו של רוזוולט לנשיאות ארצות הברית בגיל 50. רוזוולט קיבל לידיו את ארצות הברית בעת משבר כלכלי חמור, כשמערכת הבנקאות והכלכלה האמריקנית על סף קריסה. מיליוני מובטלים ועסקים קטנים וגדולים חיכו למוצא פיו. הוא רכש את אמון הציבור על ידי נאומים שהושמעו ברדיו, יצירת תוכניות ציבוריות לצמצום האבטלה, ורפורמות נרחבות בעולם הבנקאות וההשקעות. תוך מספר שנים התאוששה ארצות הברית, ורוזוולט הפך לאחד הנשיאים הפופולריים ביותר בתולדות המדינה. לאחר שפרצה המלחמה, בשנת 1939, תמך רוזוולט בבדלנות, והשאיר את ארצות הברית מחוץ למלחמה, גם כאשר מפציצים גרמניים הבעירו את לונדון. רוזוולט חזר על מסרים מרגיעים לבוחריו כי ארצות הברית לא תצטרף למלחמה, אך הוא האמין כי לארצות הברית לא תהיה בסופו של דבר ברירה אלא להצטרף למלחמה.
בנובמבר 1940 ניצח רוזוולט במסע בחירות ונבחר לכהונה בפעם השלישית ברציפות. מיד עם היבחרו הורה לצבא ארצות הברית להתחיל להתכונן למלחמה. לאחר המתקפה היפנית על פרל הרבור, לא נותרה לו ברירה. בנאומו הצהיר, כי "מעתה כל גבר, אישה וילד הם שותפים בקביעת ההיסטוריה שלנו". וינסטון צ'רצ'יל נשם לרווחה כאשר הצטרפה אליו ארצות הברית. לימים יאמר כי "רוזוולט היה האדם הדגול ביותר שהכרתי". רוזוולט וצ'רצ'יל נפגשו פעמים רבות במהלך המלחמה, אך הם לא לגמרי סמכו זה על זה. ארצות הברית חששה שבריטניה הקולוניאליסטית מתכוונת לכבוש את כל השטחים שיפלו ברשותה במהלך המלחמה, כולל מושבות שהיו צרפתיות בתחילת המלחמה. כאשר ביקשו הבריטים לנחות תחילה בצפון אפריקה, התעורר חשש אצל האמריקנים שהבריטים רוצים להשתמש בהם בדיוק בשביל זה. המפקדים האמריקנים הבכירים למעשה התנגדו למבצע, אך רוזוולט הבין כי ארצות הברית חייבת לעשות משהו, הכוחות לא היו ערוכים לנחיתה בצרפת כנגד גרמניה, ולבסוף, החליטו צ'רצ'יל ורוזוולט על צפון אפריקה.
[מוזיקת רקע]
וינסטון צ'רצ'יל היה מנהיג בעל אישיות יוצאת דופן. הוא היה בן אצולה, מדינאי, פוליטיקאי, איש צבא, עיתונאי, היסטוריון, צייר ואדם שיותר מכל אהב את החיים הטובים. צ'רצ'יל נולד בשנת 1874, בן של לורד חבר פרלמנט ושר אוצר. על אף חשיבותו הפוליטית, במהלך השנים כתב צ'רצ'יל כי הוזנח רגשית על ידי אביו. אמו של צ'רצ'יל הייתה אמריקנית, אשת חברה תוססת, בעלת מאהבים מפורסמים ורבי עוצמה. כשהיה וינסטון צ'רצ'יל בן 8, הוא נשלח לפנימיה יוקרתית ונוקשה, שבה הלקו ילדים סוררים כחלק מתוכנית הלימודים. לימים יאמר כי הייתה זו אחת התקופות האיומות של חייו. לאחר ימי הפנימיה, החל צ'רצ'יל ללמוד במכללה הצבאית המלכותית, התגייס לצבא הבריטי, והוצב בבנגלור שבהודו. אך תפקידו לא התגלה כמאתגר, וצ'רצ'יל בילה את זמנו בלימוד עצמי. בשנת 1895 השיג אישור לנסוע לקובה, על מנת לצפות בדרך שבה נלחמים הספרדים במורדים הקובנים. צ'רצ'יל הצליח גם להשיג הסכם עם העיתון "Daily Graphic", שלפיו יכתוב לעיתון כתבות על מה שיראה במסעו. שנתיים לאחר מכן, חזר צ'רצ'יל להודו, צפה במרד ההודי שפרץ במדינה כנגד הבריטים, והוציא לאור את ספרו הראשון, שעסק בדיכוי המרד בהודו. צ'רצ'יל האוטודידקט אמר פעם כי "אני אוהב ללמוד, אם כי לא תמיד אני אוהב שמלמדים אותי". במהלך חייו הוא כתב עשרות ספרי היסטוריה, ובהם ארבעת הכרכים של "ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית", שזיכו אותו בפרס נובל לספרות. באוקטובר 1899 פרצה מלחמת הבורים השנייה בין בריטניה והבורים שבדרום אפריקה. העיתון ה-"Morning Post" שכר את שירותיו של צ'רצ'יל ככתב צבאי. כאשר הגיע לדרום אפריקה, נסע ברכבת צבאית אשר עלתה על מארב בורי, והוא נשבה והוחזק במחנה שבויים. הוא הצליח להימלט מהמחנה וצעד כ-480 קילומטרים למושבה הפורטוגזית מוזמביק. במהלך בריחתו, הכריזו הבורים על פרס להסגרתו. במודעה המכריזה על הפרס, תואר כ"אנגלי שמבנה גופו רגיל, מתכופף בשעת הליכה, פניו חיוורים, שיערו אדמוני-חום, שפמו קטן וכמעט שאינו נראה לעין, מאנפף קצת, ואינו מבטא כראוי את האות S". בריחתו הנועזת הפכה אותו לגיבור לאומי בבריטניה. צ'רצ'יל הועלה בדרגה ושירת בגדוד הפרשים הקלים הבריטי שבדרום אפריקה.
בשנת 1900 התמודד צ'רצ'יל בן ה-26 על מושב בפרלמנט הבריטי, מטעם המפלגה השמרנית, ונבחר לראשונה לפרלמנט. מספר שנים לאחר מכן התאכזב מאנשי מפלגתו, ובצעד דרמטי עבר לשורות המפלגה הליברלית. במהלך הקריירה הפוליטית שלו הוא מילא מספר תפקידים בכירים, בהם סגן שר החוץ, שר הפנים, ושר הימייה, הממונה על צי המלחמה הבריטי, משרה שבה החזיק משפרצה מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1915 היה צ'רצ'יל בין יוזמיה והוגיה של המתקפה הכושלת בגליפולי, שבה ספגו הבריטים, ובעיקר האוסטרלים והניו זילנדים, אבדות רבות וכואבות. צ'רצ'יל טען כי התוכנית שהגה הייתה מצוינת, והכישלון היה של הדרג המבצע. הוא פרש מהממשלה, התגייס חזרה לצבא בגיל 41, ונשלח לשרת כמפקד גדוד בחזית המערבית במשך מספר חודשים. ביולי 1917 שב צ'רצ'יל אל שולחן הקבינט כשר החימוש, ומשנת 1919, לאחר שהסתיימה המלחמה, שימש כשר המלחמה. בתפקידו ראה סכנה גדולה באיום הבולשביקי, וטען כי יש לחנוק את הבולשביזם בעריסתו.
צ'רצ'יל המשיך לשרת בממשלה כשר המושבות ושר האוצר, ואף חזר לחיקה של המפלגה השמרנית. בבחירות בשנת 1929 ספגה הממשלה השמרנית תבוסה. במשך השנתיים הבאות הלך צ'רצ'יל והתרחק מהנהגת מפלגתו והחל לעסוק בכתיבה ובציור, הרחק מאור הזרקורים, במה שכונה "שנות המדבר של צ'רצ'יל". מדי פעם יצא צ'רצ'יל בחריפות כנגד מדיניות הפייסנות הבריטית כלפי גרמניה הנאצית, מדיניות שהיו שותפים לה חברי מפלגתו השמרנית שבשלטון, האופוזיציה, דעת הקהל, העיתונות ברובה, וגם האקדמיה. במהלך שנות ה-30, עם התחזקותה של המפלגה הנאצית, החלה להתרכז סביב צ'רצ'יל חבורה של מתנגדים לפייסנות, חלקם פקידי ממשלה שהיו מגיעים לאחוזתו ובידיהם מידע סודי אודות כמות הנשק שצברה גרמניה. הממשלה הבריטית בחרה להסתיר את המידע מהציבור, וצ'רצ'יל בחר להציג את המידע שאסף בנאומיו. רבים חשבו שהוא איבד את זה, שהוא הפך למשוגע. לאחר שצ'מברלין חזר מגרמניה ובידו חוזה שלום, היו הבריטים באקסטזה, שהמלחמה הגדולה נמנעה. צ'רצ'יל המשיך לטעון כי "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה". יריביו הפוליטיים היו בטוחים כי ימי הזוהר שלו היו מאחוריו. לאחר פלישתו של היטלר לפולין, היה ברור לכל כי צ'רצ'יל היה זה שהזהיר מזה שנים את העם הבריטי ואת העולם מן הצרה המתרחשת עליהם, והוא זה שצדק, ואילו תומכי הפייסנות טעו. הוא חזר לממשלה ומונה לשר הימייה.
לאחר שפלשו הגרמנים לארצות השפלה ולצרפת, מונה צ'רצ'יל לראש ממשלת בריטניה. בשנתיים הראשונות של המלחמה עמדה בריטניה וצ'רצ'יל בראשה לבדה מול מכונת המלחמה הנאצית. בשעותיה הקשות ביותר של האומה הבריטית, נשא צ'רצ'יל נאומים מופלאים שנטעו תקווה בלב הבריטים וגרמו לרבים להמשיך בחייהם, אפילו כשלונדון הופצצה יום אחר יום. רבים זוכרים אותו בשל הנאומים הללו. צ'רצ'יל נסע לזירות המלחמה השונות, הוא שט באוקיינוס האטלנטי כדי לפגוש את נשיא ארצות הברית, הוא ביקר חיילים בשדות הקרב של צפון אפריקה והגיע לפגישה עם סטלין במוסקבה. עמידתו האיתנה סימנה לבריטים כי מנהיגם היה אדם שלא ניתן היה להפחידו בנקל.
וינסטון צ'רצ'יל נחשב עד היום לאחת הדמויות החשובות, המסקרנות והרב-גוניות של המאה ה-20. מי שנחשב למחרחר מלחמה וגוויה פוליטית בשנות ה-30, הפך למנהיג נערץ שהעז לעמוד אל מול הרודנות הנאצית. למרות שצ'רצ'יל גילם באישיותו את עוז הרוח הבריטי, בבחירות שנערכו מיד לאחר המלחמה הובסה מפלגתו והוא אולץ לפרוש. בשנות ה-50 יהיה צ'רצ'יל ראש הממשלה בשנית. "ההיסטוריה תהיה נחמדה אליי", אמר פעם צ'רצ'יל, "כי אני מתעתד לכתוב אותה". בבוא הימים יהפוך האיש למדינאי הראשון והיחיד אי פעם שזכה בפרס נובל לספרות.
[מוזיקת רקע]
רוזוולט טס לפסגת קזבלנקה במסלול ארוך יחסית כדי לחמוק מהגרמנים. הוא טס מארצות הברית לברזיל, משם לגמביה ומשם לקזבלנקה. הוא הגיע די מותש למפגש עם צ'רצ'יל ועם היועצים הצבאיים של שתי המדינות. גם שארל דה גול ואנרי ז'ירו הוזמנו לקחת חלק בפגישה ולהראות חזית אחידה מול המצלמות, אך הם לא לקחו חלק בדיונים האסטרטגיים. אייזנהאואר, מפקד כוחות בעלות הברית, לא היה במיטבו לאחר שהקרבות מול הגרמנים לא התקדמו מהר מספיק לטעמם של רוזוולט והרמטכ"ל האמריקני ג'ורג' מרשל. לחץ הדם של אייזנהאואר היה בשמיים, הוא חלה בשפעת והמשיך לעשן בכבדות. אייזנהאואר חשש שבקרוב יפוטר.
סטלין סירב להגיע לכנס בקזבלנקה בתואנה שהוא נמצא באמצע קרבות סטלינגרד ואין הוא יכול לצאת את ברית המועצות. סטלין חשש מאוד לביטחונו האישי ומיעט לצאת מברית המועצות. פסגת קזבלנקה הפכה למפגש אמריקני-בריטי, ושני המנהיגים שוחחו רבות, ולאחר לא מעט ויכוחים, החליטו על אסטרטגיה משותפת. למרות שהאמריקנים רצו לפלוש לצרפת ולסיים את המלחמה, לא היו להם מספיק כוחות מאומנים לכך, ולאחר הכישלונות בצפון אפריקה הם נאלצו להסכים עם הבריטים כי תחילה יש לפלוש לאיטליה ולהוציא אותם מהמשחק. הבריטים בתמורה התחייבו להחיש כוחות לאוקיינוס השקט, לבורמה, ולעזרתו של צ'יאנג קאי שק הסיני במלחמתו נגד יפן.
סטלין לא אהב את החלטת בעלות הברית שלא לפלוש לצרפת. הוא הבין שאין ביכולתו לסמוך על הבטחותיהם, ושהוא יאלץ להילחם בגרמנים לבדו גם בשנת 1943. למרות זאת, ההכרזה הפומבית, כי בעלות הברית ילחמו עד להכנעת גרמניה ויפן, הרגיע אותו במקצת. הוא הבין שבמוקדם או במאוחר יפלשו המעצמות לאירופה. היה עליו לחרוק שיניים ולהמתין.
[מוזיקת רקע]
באמצע חודש פברואר 1943 תקפו הגרמנים את האמריקנים בעזרת כוחות שריון רבים בהרי האטלס שבמערב תוניס. משתקפו הגרמנים, מצאו את עצמם האמריקנים במעבר אל קסרין הצר, והגרמנים השמידו קרוב ל-100 טנקים אמריקנים. הטנקים האמריקנים לא היו מסוגלים לחדור את השריון הקדמי של טנקי ה"טייגר" אפילו ממרחק קרוב. שיריונרים אמריקנים שהטנקים שלהם נפגעו רצו הרחק משדה הקרב בפנים מפויחות. קצין אמריקני כתב כי "הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שבה ראיתי צבא אמריקני נס מנוסת בהלה. ג'יפים, משאיות וכלי רכב גלגליים מכל סוג העולה על הדעת, זרמו על הדרך לקראתנו. היה ברור שרק דבר אחד עומד לנגד עיניהם של הנהגים מוכי הפאניקה - לברוח מן החזית, להימלט למקום כלשהו שבו אין יריות". לאחר הקרב העגום מבחינת האמריקנים, הם החלו להתארגן מחדש ולהפעיל ביעילות תותחים נגד טנקים. נוסף על כך, מטוסי בעלות הברית הפציצו את הטנקים הגרמניים, ורומל, שבוע לאחר הנסיגה האמריקנית, נאלץ לסגת בעצמו ממעבר קסרין בהרי האטלס. הייתה זו טבילת אש ראשונה עבור חיילים אמריקנים רבים, והקרבות של חודש ינואר ופברואר היו תוהו ובוהו אחד גדול. חיילים ירו על כוחות ידידותיים, הפילו כ-40 מטוסים של בעלות הברית, הפציצו שדות תעופה ידידותיים, והבלאגן חגג. לקח לאמריקנים זמן להתאושש מההלם הראשוני של שדה הקרב.
הקרבות בין הצדדים המשיכו בחודשים פברואר ומרץ. הגרמנים תקפו במקביל גם את הבריטים וגם את האמריקנים. אך הם הבינו כי לאור מספרי הכוחות שהמשיכו לזרום לצפון אפריקה, מלווים בטנקים וציוד רב, היה זה רק עניין של זמן עד שכוחות בעלות הברית יכריעו אותם. רומל ביקש לסגת לקווים אחוריים יותר, ואף לפנות את החיילים כדי שישתתפו בקרבות נוספים באירופה, אך היטלר סירב לאשר את שתי הבקשות. לאחר מספר ימים טס רומל חזרה לגרמניה מסיבות בריאותיות, ולא שב יותר לאפריקה.
[מוזיקת רקע]
במקומו של רומל מונה למפקד הכוח הגרמני יירגן פון ארנים, שעוד ניסה לתקוף בשתי החזיתות. אך הגנרל פטון מצד אחד והגנרל מונטגומרי מצד אחר, סגרו על הגרמנים. בנוסף, הטילו בעלות הברית מצור ימי על הכוח הגרמני-איטלקי, שלא זכה לאספקה ראויה. באמצע חודש אפריל תקפו מטוסי קרב של בעלות הברית קבוצה של 65 מטוסי תובלה גרמנים, שהיו מלווים ב-20 מטוסי קרב. בעלות הברית הפילו 74 מטוסים, וקראו לאירוע "מטווח יום ראשון של הדקלים", על שם חג נוצרי המקדים את חג הפסחא שחל באותו יום.
בתחילת חודש מאי 1943 פלשו כוחות אמריקנים ובריטים לתוניס, וב-12 במאי 1943 נכנעו הגרמנים והאיטלקים. כרבע מיליון חיילים של מדינות הציר, ביניהם 12 גנרלים, נכנעו ונפלו בשבי. ממחנות השבויים של הגרמנים שוחררו כרבע מיליון חיילים של בעלות הברית.
חודש לאחר ניצחון בעלות הברית בצפון אפריקה, התקבל בארץ מכתב מיהדות תוניסיה, ובו נכתב ש"הודות לפעולתם הנהדרת של צבאות השחרור, ניתנה לנו האפשרות המשמחת לחדש את הקשר עם ארץ ישראל. זה קרוב לשלוש שנים שהיינו מנותקים מהעולם החיצוני, ואין אנו יודעים מאומה מכל מה שאירע מעבר לגבולותינו. על יהדות תוניס עבר ניסיון קשה מאוד, ורק הודות לרגש הלאומי הפועם בליבם של כל אחינו בני ישראל, יכולנו להתגבר על הסבל והרדיפות שהיו בחלקנו".
[מוזיקת רקע]
הקרבות בין בעלות הברית לבין מדינות הציר, שהחלו ב"מבצע לפיד", הפכו לקרבות קשים, שבהם למדו האמריקנים שהגרמנים הם לוחמים מעולים, מנוסים ועיקשים. למרות שכוחות הברית לא תקפו באירופה את הגרמנים, הם גרמו לכך שהיטלר נאלץ לשלוח רכבת אווירית, כוחות וטנקים מתקדמים, לצפון אפריקה. הדבר מנע אספקה לכוחות בדרום רוסיה, עת היו הכוחות הגרמניים שם זקוקים להם יותר מכל. במאי 1943 תמו להם ימי התהילה של קורפוס אפריקה המהולל. לאחר שנה של לחימה בלתי פוסקת בצפון אפריקה, הפנו הבריטים והאמריקנים מבט צפונה, לאירופה. שם המלחמה עמדה להמשיך, והיא אפילו לא הייתה קרובה לסיום.
[מוזיקת סיום]
פרק 16 - "מבצע לפיד".
מחקר כתיבה ועריכה - אבי הרטמן ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
תגובות