טיבועה של ה-"רובין מור", הפיאסקו האיטלקי ביוון, כיבוש יוגוסלביה ויוון ע"י גרמניה הנאצית, סיפורו של פריץ יורדן, המלחמה על האי כרתים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/10/2017.
ג'ינגל: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
יובל: ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.
פרק מספר 8 - טרגדיות בבלקן.
[מוזיקת רקע]
טיבועה של ה"רובין מור".
בחודש מאי 1941 יצאה אוניית מטען מניו יורק לכיוון העיר קייפטאון שבדרום אפריקה. על האונייה היו 38 מלחים, אנשי צוות ונוסעים, והתנוסס עליה דגל ארצות הברית. שמה של האונייה היה ה"רובין מור". לאחר שהפליגה כשבועיים באוקיינוס האטלנטי, נתקלה ה"רובין מור" בצוללת גרמנית. הצוללת פקדה על הספינה לעצור והזהירה את רב החובל לבל יעז לגעת בקשר האלחוטי. רב החובל ירד אל הצוללת, חזר כעבור זמן קצר, וסיפר שקיבל אולטימטום של 20 דקות לפנות את הצוות והנוסעים לסירות ההצלה. ההסבר שניתן לרב החובל היה שאונייתו מובילה מטען סיוע למדינות האויב, למרות שהמטען של ה"רובין מור" היה מטען אזרחי לחלוטין, ומפקד הצוללת אף הוזמן לבדוק אותו. זמן קצר לאחר שירדו לסירות ההצלה וצוידו על ידי הגרמנים במעט צנימים יבשים, חמאה ומים, ירו אנשי הצוללת על האונייה ושלחו אותה למצולות.
מפקד הצוללת הבטיח שישדר קריאה לעזרה ברדיו, בצירוף מיקום הצוות, אך לאחר יממה, כשאף כלי שיט לא הגיע, הבינו כולם שקריאה שכזו כנראה לא נשלחה. הגרמנים השאירו את צוות הספינה על ארבע סירות הצלה בים הפתוח. לאחר 13 יום באוקיינוס האטלנטי, על סף תשישות מוחלטת, רעבים וצמאים, התגלו במקרה שלוש מהסירות על ידי אונייה בריטית שאספה אליה את הנוסעים. הסירה הרביעית התגלתה לאחר 18 יום בים. כל 38 הנוסעים, ביניהם גם תינוק קטן, ניצלו. למרות שהצוללת שטה ללא כיתוב או דגל, רב החובל הבין, ללא ספק, כי מדובר בצוללת ובצוות גרמני.
בתגובה לטיבוע "רובין מור", הכריז הנשיא רוזוולט על מצב חירום לתקופה בלתי מוגבלת. מחלקת המדינה האמריקנית הורתה לגרמניה ולאיטליה לסגור את הקונסוליות שלהם בארצות הברית, ולהשאיר רק את השגרירויות. בתגובה, דרשו איטליה וגרמניה מארצות הברית לעשות אותו דבר. יחסי ארצות הברית ומדינות הציר הגיעו לשפל חדש. היטלר האמין כי תוך שנתיים-שלוש ארצות הברית תצטרף למלחמה לצד בריטניה. היה עליו למהר.
[מוזיקת רקע]
איטליה ויוון.
לבניטו מוסוליני, הדיקטטור של איטליה, היו שאיפות אימפריאליות שקיווה לממש על ידי ניהול מלחמה מקבילה לזו של היטלר. אלא שבניגוד לגרמניה, לקראת סוף שנת 1940 לאיטליה עדיין לא היו הישגים והצלחות במלחמה. כשהחלה גרמניה לבסס את שלטונה במזרח אירופה ודרומה, על ידי סיפוח תחת לחץ של מדינות כמו רומניה, רתח מוסוליני מזעם ואמר כי היטלר תמיד מעמידו בפני עובדות מוגמרות. הדוצ'ה הרגיש שהיטלר מזלזל בו, והוא לא טעה. היטלר ומוסוליני שיקרו זה לזה והרגישו מרומים כל הזמן. שיתוף הפעולה ביניהם לא הגיע לרמות שיתוף הפעולה בין בעלות הברית.
באוקטובר 1940 הורה מוסוליני לצבאו להתכונן לפלישה ליוון, אותה היה בטוח כי יכבוש בקלות. אמנם חודשיים ספורים קודם לכן הצהיר מוסוליני כי אין לו דבר וחצי דבר כנגד יוון, אך לאור כיבושיו של היטלר הוא היה זקוק לכיבוש משלו. איטליה כבשה בשנת 1939 את אלבניה, ומשם היה לה קל לתקוף את יוון. ב-27 באוקטובר 1940 שלחה איטליה שתי ארמיות איטלקיות אל תוך יוון, ששוכנת מזרחית לאיטליה ודרומית לאלבניה. למוסוליני היו כחצי מיליון חיילים ומאות מטוסים וטנקים. ליוונים היו חצי ממספר החיילים האיטלקיים, כמה עשרות מטוסים, וזהו בערך. למרות בקשותיו של היטלר כי הפעולות הצבאיות בין המדינות יתואמו מראש, מוסוליני לא טרח לעדכן אותו אלא סמוך לשעת המתקפה. מוסוליני רצה להפתיע את היטלר ולכבוש את יוון תוך זמן קצר בעזרת Guerra lampo, או "בליצקריג" באיטלקית. היטלר הציע לשלוח כוחות לעזור למוסוליני, אך הדוצ'ה סרב מחשש כי גרמניה תרצה להשתלט בעצמה על יוון. בטוח בניצחונו התרברב מוסוליני כי "אם לא נצליח להביס את יוון, אתפטר מהזהות האיטלקית שלי". בימים הראשונים למתקפה פלשו 160 אלף חיילים איטלקיים ליוון, תחת גשם שוטף שלא הפסיק לרדת לאורך מספר ימים. נחלים ונהרות התגעשו וסחפו גשרים, והיוונים שידעו על בוא המתקפה פוצצו את הנותרים. בעקבות הגשם הבלתי פוסק הפכו הדרכים לבוציות ולבלתי עבירות.
יוון הייתה ארץ נחשלת וענייה, בעלת אוכלוסייה של 7 מיליון איש וצבא זעום. כוחם הגדול היה בזעם שהלך והצטבר כנגד האיטלקים. מספר שבועות לפני פלישת האיטלקים ליוון הטביעה צוללת איטלקית ספינת מלחמה יוונית והכעס היה גדול. על קירות בניינים ביוון החלה להופיע הכתובת "מוות לאוכלי הספגטי". גיוס האומה כנגד הפולש האיטלקי הביא לגל פטריוטיזם ואיחוד השורות בממשל, שלא היה יציב קודם לכן. "עכשיו כולם עימי", הכריז יואניס מטאקסס, הדיקטטור היווני. הקהילה היוונית באלכסנדריה התגייסה ותרמה סכום כסף גדול, ו-14 אלף מבניה הפליגו ליוון כדי להילחם. סך הכל, הצליחו היוונים לגייס יותר מ-200 אלף חיילים ו-125 אלף סוסים ופרדות.
בחמישה בנובמבר, שבוע אחרי הפלישה הכושלת וההתבוססות בבוץ היווני, חידשו האיטלקים את ההתקפה על יוון, אך שוב, ללא הצלחה. כעבור 10 ימים יצאו היוונים למתקפת נגד, והצליחו בהתמדה עיקשת לגרום לאיטלקים לסגת מארצם. הם המשיכו לרדוף אחריהם לתוך אלבניה. לאחר שפרצו עשרות קילומטרים אל תוך אלבניה, הצליחו חצי מיליון החיילים האיטלקים לייצב את החזית. מוסוליני ציווה על הצבא האיטלקי לפרוץ ליוון ולהשמיד עד היסוד כל עיר מעל עשרת אלפים תושבים ולטבוח ביוונים עד אשר ייכנעו. אך הצבא האיטלקי לא הצליח לפרוץ את קווי ההגנה היווניים שהיו עתה באלבניה. מוסוליני האדים מבושה, שעה שהיטלר הבין כי יצטרך להראות לדוצ'ה איך צבא אמיתי אמור להיראות. במהלך חודשי הקרבות ספגו האיטלקים והיוונים למעלה מ-13 אלף הרוגים בכל צד. בכל צד גם נספרו בין 40 ל-50 אלף פצועים. ליוונים נפלו 1,500 שבויי מלחמה, מול 20 אלף בצד האיטלקי. עשרות אלפי חיילים איטלקיים חלו, סבלו מכוויות קור ולא היו מצוידים כראוי לחורף. חיילים איטלקיים רבים איבדו באותו חורף את שתי רגליהם ורבים העדיפו להיכנע מאשר להמשיך לסבול. חייל יווני סיפר: "יום אחד קברנו שני איטלקים בשלג. בכינו על מתינו שלנו. הרגשנו גם כן צער על שני האיטלקים, קורבנות של אנשים פרנואידים ואמביציות טיפשיות. גם להם היו אימהות שחיכו כי יחזרו". היה ברור כי איטליה אינה גרמניה. היטלר לא יכול היה להמשיך לסמוך על הצבא האיטלקי.
[מוזיקת רקע]
כיבוש יוגוסלביה.
בתחילת 1941 הבין היטלר כי אם ירצה לכבוש את אירופה, להביס את ברית המועצות, ולמנוע מארצות הברית להצטרף למלחמה ולהשפיע עליה, היה עליו לעשות מהלך שיהפוך את גרמניה, בין לילה, למעצמה הגדולה ביותר בעולם. לשם כך, הוא היה זקוק למזון, לנפט, ולמפעלים יצרניים שידעו לייצר טנקים ומטוסים. היה ברור להיטלר כי כדי להביס את ברית המועצות והקומוניסטים, ששנא בכל נפשו ומאודו, היה עליו להבטיח כי כל מזרח אירופה ודרומה יהיו תחת ידיים גרמניות. רק אז יוכל לתקוף את ברית המועצות לכל אורך גבולה העצום.
בסוף שנת 1940 החל היטלר לחזק את קואליציית מדינות הציר, בעיקר בדיפלומטיה כוחנית, ועד מהרה הצטרפו אליו מדינות מזרח אירופאיות כרומניה, סלובקיה ובולגריה. בחודש פברואר 1941 ביקר שר החוץ הבריטי במדינות הבלקן. היוגוסלבים והטורקים חששו מאוד מהיטלר וסירבו לקבל את פני שר החוץ. היוונים הסכימו לקבל עזרה מהבריטים במלחמתם מול האיטלקים, אך הייתה זו עזרה מוגבלת כיוון שלא רצו לעורר את זעמו של היטלר יתר על המידה. היטלר חשש כי יוון תיפול לידיים בריטיות. במידה והבריטים ישלחו כוחות רבים ליוון, יהיה על היטלר להשאיר עתודות רבות במזרח אירופה, שלא היו יכולות להשתתף בכיבוש ברית המועצות. בנוסף, בסיסים של חיל האוויר הבריטי בצפון יוון יכולים היו להפציץ את שדות הנפט ברומניה, שהיו נכס אסטרטגי יקר לצבא שתכנן לעבור אלפי קילומטרים בעזרת מיליוני כלי רכב. לאחר כשלון איטליה ביוון ובצפון אפריקה, היה חייב היטלר להוכיח כי צבאו אינו רק הצבא החזק באירופה, אלא גם בלתי מנוצח.
היטלר תכנן להוסיף את יוגוסלביה למדינות החברות בציר, כפי שעשה לשאר מדינות מזרח אירופה, באמצעות איומים ולחץ דיפלומטי. בסוף חודש מרץ 1941, לאחר לחץ כבד מצד הגרמנים, חתמו הנסיך פאבלה ונציגי הממשלה היוגוסלבית על הסכם עם הגרמנים. אלא שכעבור יומיים, תפסו קצינים סרבים את השלטון בבלגרד, הדיחו את הנסיך והמליכו את אחיינו בן ה-17, פטר השני. הממשלה היוגוסלבית החדשה חתמה על הסכם אי-תקיפה עם ברית המועצות, והביעה נכונות לחתום על הסכם עם בריטניה. הפגנות אנטי-נאציות פרצו בבלגרד, אז בירת יוגוסלביה וכיום בירת סרביה, וכללו התקפה על מכונית השגריר הגרמני. "היטלר", סיפר המתורגמן שלו, "השתנק משאיפת נקם". בעיניו הייתה זו הוכחה סופית לקנוניה של מחרחרי המלחמה היהודים, האנגלוסקסים, והיהודים המושכים בחוטים במפקדה הבולשביקית במוסקבה. היטלר טען כי עצם חתימת ההסכם בין ברית המועצות ליוגוסלביה הייתה הפרה של ההסכם בינו ובין הסובייטים, ועילה למלחמה. המלחמה עמדה להגיע גם לאזור הבלקן, והיוגוסלבים היו זקוקים לנס.
[מוזיקת רקע]
הצבא היוגוסלבי היה בעל מיליון חיילים, אך לא היה לו את הציוד הנדרש כדי להתמודד מול הוורמאכט. ליוגוסלביה היו גבולות ארוכים מאוד של אלפי קילומטרים, והיה קשה להגן עליה. בשישה באפריל הורה היטלר לפתוח במבצע שנקרא "מבצע ענישה", או גמול, כנגד יוגוסלביה ויוון.
השישה באפריל 1941 היה בוקרו של יום ראשון שלפני חג הפסחא, יום המכונה גם "יום א' של הדקלים". זהו יום קדוש שבו מציינים את פתיחתו של השבוע הקדוש, ואנשים הולכים לכנסיות. אנשים רבים הגיעו לבירה מהכפרים הסמוכים באותו יום, גם כדי ללכת לכנסיות וגם ליום השוק של יום ראשון. הרחובות היו מלאים בבני אדם, גברים, נשים וילדים. לפתע, ללא שום אולטימטום וללא הכרזת מלחמה, החלה מתקפה אווירית על בלגרד, בירת יוגוסלביה. תחילה הפציצו הגרמנים את חיל האוויר היוגוסלבי, שהיה ברובו על הקרקע, והצליחו להשמיד כמעט את כל 450 המטוסים של החיל. לאחר מכן, 500 מפציצים גרמניים הטילו כמויות אדירות של פצצות על בלגרד במשך יומיים תמימים, כולל טונות של פצצות תבערה. אלפי אזרחים נהרגו בהפצצות כבר בימים הראשונים. בלגרד עלתה באש.
כוחות הוורמאכט פלשו ליוגוסלביה מכמה כיוונים שונים במקביל. הם הגיעו במהירות מאוסטריה והונגריה בצפון, מבולגריה ורומניה במזרח, והדבר גרם לכוחות המגן להתפזר על שטח רב. המגננה הפכה לבלתי יעילה. מאלבניה, בגבולה הדרומי, פרץ ליוגוסלביה הצבא האיטלקי. המפציצים הגרמניים המשיכו להחריב את העיר בלגרד, בה נהרגו בהפצצות אלפי אזרחים. לצבא היוגוסלבי, שגויס במהירות, לא היו כלל תותחים נגד מטוסים או נגד טנקים, ולא היה לו סיכוי לעמוד מול עוצמת הלופטוואפה ודיוויזיות הפאנצר הגרמניות. כנראה אפילו לא נגד אופנועי ה-BMW של הגרמנים, שהיו מצוידים בתא צדדי, או סירה, שבה ישב מקלען מצויד במכונת ירייה.
[מוזיקת רקע]
כיבושה של יוגוסלביה לווה במראות קשים של הרוגים ופצועים בכל פינה. קרוב ל-50% מהבתים בבלגרד נפגעו בצורה כזאת או אחרת, ושריפות רבות פרצו בעיר. "זו הייתה מתקפה פוליטית, נקמה אישית של היטלר", יאמר לימים קצין בחיל האוויר הגרמני. אט-אט נפלו הערים היוגוסלביות בזו אחר זו. סקופיה המקדונית, זאגרב הקרואטית ולובליאנה הסלובנית. ב-17 באפריל, 11 יום מתחילת המתקפה, נפלה העיר בלגרד, והיוגוסלבים נכנעו. הגרמנים שילמו על המערכה במספר זעום של נפגעים, רק 150 הרוגים. אחד הלוחמים כתב ביומנו: "היתכן שהסרבים האמינו שעם הצבא הלא שלם, המיושן והמאומן בצורה כה גרועה, יוכל לעמוד בפני הוורמאכט הגרמני? הרי זה כמו שלשול שמנסה לבלוע נחש!"
היטלר רצה לפרק את יוגוסלביה לגורמים, והעניק חלקים ממנה כמתנה למדינות שלחמו לצידו. צפון סלובניה, הגובלת באוסטריה, הפכה לחלק מהרייך, דרום סלובניה הוענקה לאיטליה, מקדוניה ניתנה לבולגרים, שם גם התרחש טבח באזרחים. קרואטיה זכתה בעצמאות, והמיליציה הפשיסטית, ה"אוסטשה", קיבלה את המושכות לידיה. הפאשיסטים הקרואטים החלו לרכז מאות אלפי סרבים במחנות ריכוז, ויותר מ-100 אלף יוצאו להורג. היטלר, אוסטרי במוצאו, ראה בסרבים אומה של טרוריסטים, האשמים בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. סרבים רבים, שהבינו מה צופן גורלם, הצטרפו לפרטיזנים שנלחמו בגרמנים, אך גם נהגו לעיתים באלימות כלפי אוכלוסיות מקומיות. מלחמת הגרילה שינהלו הסרבים תהיה נחושה ואלימה במיוחד.
[מוזיקת רקע]
כיבוש יוון.
באותו בוקר, יום ראשון של ה-6 באפריל, במקביל להפצצה על בלגרד, הודיע הציר הגרמני לראש ממשלת יוון כי כוחות הוורמאכט עומדים לפלוש לארצם בשל נוכחות כוחות בריטים על אדמתה. קוריזיס, ראש ממשלת יוון, שהתמנה לתפקיד רק חודשיים קודם לכן, דחה את האולטימטום להוציא את הכוחות הבריטים מאדמת יוון, ובמקום זאת הודיע כי יוון תגן על עצמה.
יוון היא מדינה צרה וארוכה בצפונה ונמתחת לאורך כ-500 קילומטרים ממזרח למערב. במערב היא יורד דרומה כ-500 קילומטרים, כאשר בדרומה נמצאת העיר אתונה, וממש בדרומה, למטה למטה, נמצאת עיר הנמל קלמטה.
הכוחות הבריטים הגיעו ליוון כחודש קודם לכן, בתחילת חודש מרץ 1941, ומנו כ-60 אלף חיילים, בריטים, ניו זילנדים ואוסטרלים. לצ'רצ'יל היה חשוב להראות שבריטניה עומדת בהתחייבויות שלה כלפי בעלות בריתה, ואולי גם להרשים את האמריקנים, מפני שהיה זקוק נואשות לתמיכתם. מפקד חיל המשלוח הבריטי היה הגנרל וילסון, שזכה לכינוי "ג'מבו", בשל גודלו יוצא הדופן. לוילסון לא היו שום אשליות לגבי הקרב הצפוי לו. הוא ידע כי זה עומד להיות קרב קשה ועקוב מדם. לצד חיל המשלוח הבריטי ונספחיו היו כ-400 אלף לוחמים יווניים שכבר צברו ניסיון בקרבות מול הצבא האיטלקי. כעת עמדו מולם כמעט פי שניים גרמנים, מצוידים במאות מטוסים ואלפי טנקים חדישים ומהירים. גם הצבא האיטלקי התכונן לקחת חלק בפלישה. לרבים מהקצינים הבכירים הבריטים הייתה תחושה לא טובה לגבי ההרפתקה ביוון. בתחילת חודש אפריל נפרסו כוחות בעלות הברית למגננה לאורך גבול בולגריה. ימי ההמתנה, כפי שתוארו ביומנו של אחד החיילים, היו אידיאליים. אמנם הלילות היו קרים, אבל מזג האוויר היה נפלא. פרחי בר כיסו את ההרים במרבד שופע, והכפריים היוונים היו מופת של הכנסת אורחים נדיבה. אבל האידיליה הזו הייתה קצרה בזמן.
ב-6 באפריל פתחו הגרמנים בשתי מתקפות בו זמנית, כנגד יוגוסלביה ויוון. חייל מדיוויזת שריון גרמנית כתב ביומנו: "הפאנצרים הותנעו, הארטילריה הקלה פתחה באש, הארטילריה הכבדה נכנסה לפעולה, מטוסי סיור הופיעו, ואחריהם באו 40 שטוקות והפציצו את העמדות. הקסרקטינים עלו באש. מראה מפואר עם עלות היום". הנפילה המהירה של יוגוסלביה העמידה את כוחות בעלות הברית בסכנה בלתי צפויה. כעת יכלו הגרמנים לפלוש מכמה צדדים ליוון, מצפון דרך יוגוסלביה וממזרח דרך בולגריה ומקדוניה. ההתקפה מכמה חזיתות במקביל היוותה סכנה לחיל המשלוח הבריטי ולכוח היווני. זו הייתה בדיוק התוכנית של היטלר, להשמיד את חיל המשלוח הבריטי ולהכניע את היוונים. הפלישה ליוגוסלביה העניקה יתרון נוסף לגרמנים - מערכת הרכבות היוגוסלבית אפשרה לגרמניה לחברה למערכת הרכבות של אוסטריה, הונגריה, רומניה ויוון, מה שהקל על משלוח חיילים לגבול היווני. תוכנית הגרמנים הייתה לפלוש למספר מקומות ביוון, כאשר הגוף הפולש ליוון במערב ימשיך דרומה עד שהחיילים היווניים יהיו לכודים בתוך כיס התנגדות. לכיס שכזה קשה לשלוח אספקה, קשה לפנות ממנו פצועים, קשה להזיז חיילים ממקום למקום וקשה להגן עליו מפני שהתוקפים יכולים היו להגיע מכל כיוון.
[מוזיקת רקע]
למזלם של בעלות הברית, נהנה הגנרל וילסון מיתרון סודי, כיוון שלראשונה עלה בידי הבריטים ליירט ולפצח תשדורות גרמניות שהוצפנו דרך מכונת האניגמה. התשדורות הללו העניקו לבריטים ידיעות מהיכן יגיעו הכוחות הגרמניים. הכוחות היווניים ליד גבול בולגריה נלחמו בגבורה רבה, אך בסופו של דבר פרצו כוחות גרמניים שהגיעו מיוגוסלביה ופתחו את הדרך לסלוניקי שבצפון יוון, העיר השנייה בגודלה ובחשיבותה. הגרמנים שלטו בשמיים והפציצו מקומות רבים ביוון, ביניהם העיר הקטנה פיראוס, שנמצאת לא הרחק מאתונה. בנמל של פיראוס עגנה ספינה בריטית שנשאה 200 טון חומר נפץ. הספינה התפוצצה, ויחד עמה, כל האוניות שהיו בנמל. חייל אוסטרלי תיאר את האירוע: "המחזה היה נורא. כל ספינה בנמל בערה והייתה בדרכה למצולות. ספרתי לפחות 14 ספינות מלחמה שעלו באש. לידינו, שתי ספינות בית חולים עלו באש, והירכתיים של אחת מהן כבר שקעו מתחת למים. אנשים חסרי ישע נראו לכודים, וזעקותיהם נשמעו למרחוק. לשווא, מפני שלא היה דבר שאפשר היה לעשות למענם". באותם ימים, פיראוס באמת הזכירה את חיפה.
[מוזיקת רקע]
לגרמנים ולאיטלקים היו כ-1,100 מטוסים יחדיו, בעוד לבריטים היו בערך 80. לכוחות הציר היו גם 1,200 טנקים, מול טנקים בודדים של הכוח היווני היריב ועוד מספר טנקים בריטים קלים ובלויים שהובאו מצפון אפריקה. חלק מהדיוויזיות היווניות לא היו מצוידות כראוי. למשל, דיוויזיה יוונית מונעת הייתה מורכבת מכ-2,000 מכונאים, מגויסים טריים, ברשותם היו כמה מקלעים, מכוניות קטנות ואופנועים. הגרמנים החלו לנסות ולכבוש את סלוניקי, אך היוונים התנגדו ונלחמו בגרמנים בכל הכוח שהיה ברשותם. דיוויזיות השריון הגרמניות נאלצו לקרוא לעזרת הלופטוואפה כדי להתגבר על היוונים ולהיכנס לעיר. התשדורות שנקלטו דרך מכונת האניגמה העידו כי הגרמנים נתקלו בהתנגדות רצינית מצד היוונים. כוחות גרמנים נכנסו אל תוך יוון גם ממקדוניה, ששוכנת מזרחית למדינה. הכוחות הללו עשו דרכם דרומה, לכיוון אתונה, והגיעו למרגלות הר האולימפוס העצום, שנמצאה צפונית לאתונה. למרגלות האולימפוס ניהלו הניו-זילנדים מחיל המשלוח קרב קשה כנגד שתי דיוויזיות גרמניות, והצליחו לבלום את הגרמנים למשך שלושה ימים. פעולות ההתנגדות הללו היו מעטות, והצליחו לבלום במעט את הגרמנים, אך לא לעצור את התקדמותם. קצין שריון גרמני הטיב לבטא את שמחתו במכתב ששלח לאשתו: "כל אימת שראיתי את האויבים יריתי בהם, ותמיד חשתי הנאה פראית, אמיתית בלחימה. הייתה זו מלחמה עליזה, אנחנו שזופים ובטוחים בניצחון".
נסיגת בעלות הברית התנהלה ממעבר הרים אחד למשנהו. טנקים ורכבים אחרים, שלא הצליחו לעבור את הדרכים הטרשיות, חובלו וננטשו. בריטים רבים כתבו כי כאב להם הלב לפוצץ גשרים ומסילות ברזל בנסיגתם, על אף שידעו כי היו חשובים לאוכלוסייה המקומית. חיילים בריטים רבים הרגישו כי הם נוטשים את אחת האומות היחידות שהצטרפו אליהן, והעזו להגיד "לא" להיטלר. המקומיים הבינו את המצב לאשורו, וידעו כי בקרוב יהיו תחת שליטה גרמנית. למרות זאת, כמרים אורתודוקסים ברכו את הכוחות, ונשות הכפרים שמו בידם פרחים וציידו אותם בלחם בצאתם לדרך.
[מוזיקת רקע]
ב-17 באפריל 1941 נכנעו היוגוסלבים, וממש באותו יום הבינו גם היווניים כי הכל אבוד. יום למחרת נכנס ראש הממשלה היווני לחדר העבודה שלו והתאבד בירייה בראשו. ב-20 באפריל, יומיים לאחר מכן, החליטו הבריטים לפנות את חיל המשלוח מיוון דרך שתי נקודות פינוי מדרום לאתונה. במפקדה הבריטית החלו לשרוף מסמכים, במיוחד את ירוטי שידורי האולטרה, שם הקוד לירוטי מכונת האניגמה. האוסטרלים והניו-זילנדים המשיכו לנהל קרבות מאסף על מנת לפנות את הכוחות, בעוד הגרמנים שאפו ללכוד את הכוח ולא לאפשר שום פינוי. המרוץ היה בעיצומו. יחידות גרמניות רדפו אחר הבריטים הנסוגים שהגיעו אל נקודת הפינוי בקלמטה על פי התוכנית. חיילי בעלות הברית עלו על כל כלי רכב אפשרי, מפציצים ומטוסי-ים, שמולאו עד אפס מקום ובקושי רב הצליחו להמריא, מפרשיות מקומיות, ספינות קיטור וכל כלי שייט אחר. הכלים הפליגו דרומה, אל עבר האי כרתים.
לשני הצדדים נהרגו כ-15 אלף חיילים. 100 אלף נפצעו לשני הצדדים יחד. 15 אלף בריטים, כרבע מתוך הכוח המקורי שמנה כ-58 אלף איש, נפלו בשבי. וכך, בסוף חודש אפריל 1941, שלטה גרמניה הנאצית על כל אירופה, חוץ מהאיים הבריטים ומברית המועצות. היוונים החלו במשא ומתן עם הגרמנים על כניעה. הם דרשו כי האיטלקים לא יהיו חלק מהמשא ומתן. הגרמנים הסכימו, ומוסוליני רתח מזעם. בסוף חודש אפריל 1941 נכנסו יחידות גרמניות לאתונה, והניפו את דגל צלב הקרס מעל האקרופוליס.
מדינות שהיו תחת שלטון בריטי תמכו בתחילה בגרמניה הנאצית, בתקווה שהדבר יקרב את עצמאותן. אחת מהמדינות הללו הייתה קפריסין. לאחר הפלישה הגרמנית ליוון, והאלימות שהפגינו כלפי היוונים, הפנו הקפריסאים את תמיכתם לבריטניה, בתקווה שלאחר המלחמה יזכו בעצמאות. רבים מתושבי האי אף התנדבו להילחם בשורות יוון. בין השבויים הבריטים שנתפסו על ידי הצבא הגרמני, היו גם כ-1,400 חיילים מארץ ישראל ששרתו בצבא הבריטי. מתוכם כ-1,000 יהודים וכ-400 ערבים. בין החיילים היהודים היה גם פריץ יורדן.
פריץ יורדן נולד וגדל בגרמניה. בשנות ה-20 לחייו, לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוא עלה לארץ ישראל, פלשתינה, והתקבל כחבר קיבוץ באשדות יעקב. יורדן היה בעל נפש סוערת ונטייה להרפתקנות, והיה בין ראשוני המגויסים ליחידת ההגנה המובחרת, פלוגות השדה, או ה-"פו"ש". בקיץ 1938 החל יורדן לשרת ביחידתו של אורד וינגייט, שפעלה כיחידת קומנדו, ובה שירתו יהודים וערבים זה לצד זה. בסוף שנת 1940 התגייס יורדן לצבא הבריטי ונשלח, כפי שנשלחו רוב המתנדבים הראשונים, ליחידות שעסקו בהנדסה ובבינוי, ונקראו בפי החיילים "חיל החפרים". בתחילה, לא היו נשק ותחמושת לחיילים, ויורדן סיפר כי "הבריטים ראו בהם יחידה של חוטבי עצים ושואבי מים".
[מוזיקת רקע]
בתחילת שנת 1941 נשלח פריץ יורדן ליוון כחייל לוחם, שם לחם בגרמנים ונסוג יחד עם חיל המשלוח הבריטי לחופים. הספינות שהגיעו לאסוף את 7,000 החיילים, לא הצליחו להתקרב לחוף מפאת ההפגזות הגרמניות, ונאלצו לסגת. למחרת, הפכו היהודים לשבויי מלחמה של גרמניה הנאצית. יורדן נלקח לחקירה במפקדת הגסטאפו, שם נשאל מדוע התגייס לצבא הבריטי ולא לזה הגרמני, ועל כך השיב בגרמנית רהוטה: "כי אני שונא את גרמניה". הגרמנים החלו להעביר את אלפי השבויים ברכבות לגרמניה, אך בדרך קפץ פריץ מהרכבת כשזאת נסעה על יד נהר. הוא הגיע לכפר יווני, שם אמר את המשפט היחיד שידע ביוונית: "אני חייל בריטי, ברחתי מהשבי". הוא התקבל בזרועות פתוחות. יורדן המשך להסתובב בהרי יוון הצפוניים מספר חודשים, תוך כדי שהוא חומק מהחיילים הגרמניים ולומד יוונית. במהלך מסעו רשם בפנקסו בדייקנות כל פרט צבאי שראה בדרך, כגון מיקום תותחים, גישה לנמלים, היכן חנו גדודי הטנקים ועוד. יורדן מצא עבודות, בעיקר בחקלאות, והאוכלוסייה המקומית סיפקה לו את כל צרכיו. יורדן המשיך לעלות צפונה ומזרחה כדי לעלות על סירה ולהגיע לטורקיה. במהלך מסעו הצטרפו אליו בריטי, שני אוסטרלים, שני ערבים מארץ ישראל ויוונים שרצו להצטרף לצבא יוון החופשית. בהגיעם לטורקיה הובלו, לאחר דין ודברים, אל הקונסוליה הבריטית, שם מסר להם יורדן את פנקסו. יורדן סירב להשתחרר מהצבא והצטרף לצוללת שפעלה בים האגאי. הוא השתתף במבצעים להטבעת ספינות מלחמה גרמניות, ובסוף המלחמה קיבל את אות השירות הצבאי המצוין, אות ההצטיינות הגבוה ביותר שמוענק למי שאינו בריטי. לאחר שסיים עם הצוללת, המשיך לשרת בבריגדה היהודית עד לסוף המלחמה. את קורותיו ומסע הבריחה המדהים שלו תיאר בספר שכתב. כשפרצה מלחמת העצמאות בשנת 1948, פריץ כבר היה בן 34, נשוי ואב לילד. הוא לחם בגליל התחתון כאשר פגז נפל בעמדתו ושם קץ לחייו.
הספינות העמוסות לעייפה, שנשאו את שרידי הכוח הבריטי, ניסו לחמוק מהמטוסים הגרמניים ששלטו בשמיים. המטוסים, שכללו מפציצים, מטוסי קרב ומפציצי צלילה, הצליחו להטביע 26 ספינות, ביניהן שתי אוניות בית חולים. יותר מ-2,000 איש נהרגו. בסוף חודש אפריל הונחתו חיילי המשלוח, כ-27 אלף איש, בחוף הצפוני של האי כרתים.
[מוזיקת רקע]
האי כרתים הוא הגדול באיי יוון וממוקם כ-100 קילומטר דרומית ליוון היבשתית. למעשה, האי נמצא ממש באמצע הים התיכון, בין יוון לצפון אפריקה, והיווה בסיס אסטרטגי חשוב מאין כמוהו. כוחות בריטים נמצאו בכרתים החל מחודש נובמבר 1940. הפיקוד העליון דרש להפוך את האי לסוג של מבצר, אך לגנרל שהיה אחראי על המזרח התיכון, ויוול, היו דברים אחרים על הראש, וההגנה על האי לא הוסדרה. לבריטים היה ברור כי לגרמנים אין יכולת להתמודד עם הצי הבריטי, ולכן ינסו לכבוש את האי בעזרת מפציצים וצנחנים. הגרמנים פחדו כי בסיס בריטי גדול במרכז הים התיכון יוכל לשמש את הבריטים בהפצצות על שדות הנפט ברומניה. הגרמנים מצדם, רצו לעשות שימוש באי כדי לתקוף את הכוח הבריטי במצרים ואת תעלת סואץ, עורק החיים של האימפריה הבריטית. הגנרל קורט שטודנט, מייסד הכוחות המוטסים הגרמניים, היה להוט במיוחד לכבוש את האי. גרינג, מפקד חיל האוויר, רצה להוכיח את עליונות הלופטוואפה, לאחר חוסר ההצלחה באיים הבריטים. השניים נפגשו עם היטלר בסוף חודש אפריל 1941. שטודנט הציג תוכנית שבמסגרתה יכבוש הקורפוס האווירי שלו את כרתים, ובהמשך יבצע הצנחה במצרים ויחבור לכוח השריון של רומל, קורפוס אפריקה, שהגיע בתחילת אותו חודש לצפון אפריקה. היטלר היה סקפטי לגבי התוכניות. הוא חזה אבדות כבדות ודחה לסוף את החלק השני של התוכנית. לאחר התלבטות, הוא נתן אור ירוק לפלישה לכרתים ודרש שתסתיים מהר. לקראת סוף חודש מרץ זיהו מפצחי האניגמה את הקורפוס האווירי של שטודנט בבולגריה, יחד עם דיוויזית צנחנים. באמצע אפריל גילה שדר נוסף כי הועברו לשם גם 250 מטוסי תובלה. הבריטים הניחו כי הגרמנים הנחיתו כוח שריון גדול באפריקה ורצו לאפשר לו אספקה סדירה, ולשם כך עמדו לנסות ולכבוש את כרתים. תשדורות אולטרה, שם אחר לפיצוחי מכונת האניגמה, אישרו שכרתים הייתה על הכוונת הגרמנית.
הגנרל ברנרד פרייברג, ניו-זילנדי ענק שכונה על ידי צ'רצ'יל "הסן ברנרד הגדול שלי", היה האיש שהתמנה לפקד על כוחות בעלות הברית בכרתים. פרייברג השתתף במערכה הכושלת בגליפולי במלחמת העולם הראשונה, עליה פיקד צ'רצ'יל, אז שר הימייה הבריטי. לרשותו של פרייברג עמדו כ-40 אלף חיילים, מתוכם 30 אלף איש בכושר לחימה. בריטים, יוונים, אוסטרלים וניו-זילנדים. ב-30 באפריל, יום לאחר שנסוג פרייברג עם כוחותיו מיוון והגיע לכרתים, הוא נפגש עם וייוול, שמסר לו כי עליו הוטל לפקד על הגנת האי. פרייברג לקח על עצמו את התפקיד בחוסר רצון, מפני שידע כי האי חסר הגנה מפני חיל האוויר הגרמני. וייוול עודד את פרייברג וסיפר לו כי הערכות המודיעין היו שהגרמנים יתקפו עם כוח מוטס בסדר גודל של 6,000 חיילים, וכפי הנראה יבצעו מתקפה על ידי הנחתת כוחות דרך הים. למרות הערכות המודיעין, פרייברג לא האמין שהגרמנים יצליחו לכבוש את האי עם כמה אלפי צנחנים, מול הכוח הגדול פי כמה שלו, והאמין כי הסכנה האמיתית תהיה הנחתת הכוחות דרך הים. כוחות בעלות הברית באי, תחת פיקודו של פרייברג, פוזרו בשלושת שדות התעופה ושני נמלי האי כדי לחכות לגרמנים. פענוח האולטרה גילה לבריטים כי הגרמנים מתכוננים להנחית שתי דיביזיות מהאוויר. עתה היה על פרייברג להתכונן לסיכול פלישת הגרמנים לאי מהאוויר, שלאחריה, כך האמין, תבוא מתקפה מן הים. המידע שהתקבל מהאניגמה היווה יתרון מודיעיני אדיר לבעלות הברית, ואילו הגרמנים היו שרויים באפלה. הם העריכו כי באי יש כ-5,000 חיילים בלבד, ובנוסף האמינו כי תושבי האי יקבלו את החיילים הגרמניים בזרועות פתוחות.
[מוזיקת רקע]
באמצע חודש מאי החלו להגיע לאי מטוסים גרמניים שתקפו עמדות נגד מטוסים שהיו פרוסות סביב שדות התעופה. פרייברג לא הרס את מסלולי הנחיתה, למרות שהיה ברור כי המטוסים הגרמניים מפגיזים הרחק מהמסלולים, ודואגים לכך שהם לא ייפגעו, כנראה מפני שינסו לנחות עליהם בעצמם. ביוון בנו הגרמנים שדות תעופה חדשים והכינו כוח עצום שכלל 430 מפציצים, קרוב ל-200 מטוסי קרב מסוג מסרשמיט, עשרות מטוסי ביון, יותר מ-500 מטוסי תובלה וכ-100 דאונים. הדאונים היו מטוסים ללא מנוע שנשאו עשרות לוחמים על ציודם, ונחתו בשקט במקומות פתוחים שהיו קרובים למטרה. הם לא היו זקוקים למסלול נחיתה, אלא רק לקרקע שטוחה. מטרת הגרמנים הייתה להשתלט על שדה תעופה אחד באי, להנחית עליו מאות מטוסים ואלפי חיילים על ציודם, וכך לכבוש את האי.
בבוקרו של ה-20 במאי, שנת 1941, הופיעו מטוסים גרמניים מעל האי, הפציצו ונעלמו. לאחר כשעתיים התקרבו לאי מטוסי תובלה ודאונים. המגינים פתחו באש עם כל כלי נשק שהיה ברשותם - רובים, מקלעוני ברן ומקלעים בינוניים. במלמה, אשר במערב האי, נחתו עשרות דאונים. חלקם הצליחו להנחית כוחות, חלקם התרסקו, וחלקם נפגעו מאש קרקעית. שעה קלה אחר כך, בישר שאון רב יותר של מנועי מטוסים, על הגעת כוח הצנחנים העיקרי. גלים של מטוסי היונקרסים עברו מעל האי, ומתוכם קפצו צנחנים. אלפי נקודות שחורות מילאו את השמיים. קרבות פרצו לכל אורך רצועת החוף, והניו-זילנדים החלו לקטול צנחנים במרץ רב. רבים מהגרמנים שצנחו מדרום מערב לחאניה, עיר יפהפייה בחלק הצפון מערבי של האי, נהרגו בקרב עם יחידות שהיו בעמדות מוסוות היטב. בשל זאת, לא רבים היו השבויים שנלקחו בלהט הקרב. הכפריים עצמם השתתפו בהגנה על האי שלהם. זקנים, נשים וילדים, חמושים ברובי ציד, ברובים צבאיים ישנים, באתים, קלשונים ובסכיני מטבח, יצאו לשטח הפתוח ולכרמי הזיתים, כלעומת הצנחנים הגרמנים, שהסתבכו עם מצנחיהם בעצים. עד מהרה, החלו הגרמנים לירות בכל מי שנשא עמו רובה או אפילו סכין. כוחות בעלות הברית חסרו ציוד קשר אלחוטי ולא ידעו מה מתרחש במערב האי עד שעות הצהריים. בחמש וחצי בערב החלו מטוסי התובלה הגרמניים להצניח חיילים גם במזרח האי, בסביבות העיר הרקליון. התותחנים באי הצליחו להפיל 15 מטוסים גרמניים בשעתיים. הצנחנים הגרמניים שהצליחו להגיע אל הקרקע נתקלו בחטיבה סקוטית ששמרה על שדות התעופה, ובמספר טנקים שחיסלו את כל הצנחנים עד אותו לילה. במקביל למבצע הכושל בהרקליון, נחתה חטיבת צנחנים נוספת ברתימנו שבמרכז האי, גם היא עיר יפהפייה, אך חיילים אוסטרלים התמקמו במקום גבוה יותר ופתחו עליהם ועל מטוסי התובלה באש, וחלקם צנחו למים. הערב ירד מהר על האי כרתים באותו יום. חיילים גרמנים רבים היו לבושים בבגדים חמים שלא התאימו למזג האוויר של כרתים בסוף חודש מאי, והם סבלו מהתייבשות ומצמא. המקומיים ארבו להם ליד בארות ומקורות המים, והמשיכו לרדוף אותם כל הלילה. גם במרכז האי נכשלה המתקפה הגרמנית.
הידיעות על האבדות הכבדות הגיעו למפקדה הגרמנית באתונה. התברר כי למרות האבדות, אף שדה תעופה לא נכבש. שדה התעופה במלמה, במערב האי, היה היחיד שעוד ניתן היה לכבוש, אך תחמושת החטיבה שהוצנחה לשם הלכה ואזלה. בניגוד לשני שדות התעופה האחרים באי, למלמה אין מפרץ טבעי בקרבתה. פרייברג העריך כי הכוח העיקרי של הגרמנים יגיע דרך הים, ומסיבה זו שלח רק גדוד אחד להגן על שדה התעופה. הגדוד היה תחת מתקפה כבדה של הכוח הגרמני, והקשר בינו ובין כוח נוסף שהיה באזור נותק על ידי הגרמנים. החיילים ששהו בשדה התעופה חששו כי הגרמנים יכניעו את הכוח השני, שאבד עמו הקשר, ובאותו לילה נטשו החיילים את שדה התעופה ואת הגבעה השלטת על השדה.
[מוזיקת רקע]
גנרל שטודנט, מפקד מבצע "מרקורי", היה נחוש בדעתו שלא לוותר, ושלח את הטייס המנוסה ביותר שלו לנסות ולנחות בשדה התעופה במלמה עם אור ראשון. הטייס חזר ודיווח שלא נפתחה עליו אש משום כיוון. כעבור כמה שעות נחת במלמה מטוס התובלה הראשון עם מלאי תחמושת ואספקה, והמריא מהאי כשעליו פצועים גרמנים. עד חמש אחר הצהריים הספיקו הגרמנים להנחית כוחות נוספים ולאבטח את שדה התעופה. אחר הצהריים החלו לנחות במלמה עשרות ומאות מטוסי תובלה גרמניים. באותו ערב הצליח הצי הבריטי להשמיד מספר סירות סיור ומשחתת איטלקית. פרייברג עלה על משכבו באותו הלילה והלך לישון בשלווה, מבלי לדעת מה מתרחש במלמה.
באותו הלילה ניסו בעלות הברית לתקוף את הגרמנים, אך ללא הצלחה. משהגיע הבוקר, נכנסו מטוסי המסרשמיט למערכה, והחלו לירות על חיילי בעלות הברית שנסוגו ממלמה. הניו-זילנדים התשושים צפו בחוסר אונים במטוסים הרבים שנחתו באי, בקצב של 20 מטוסים בשעה. הגנרל פרייברג עדיין חשש מנחיתה ימית, ולכן לא שלח תגבורת לכוחות המותשים. בשלב זה החלו מטוסי השטוקה להלום בכל מי שהעז להוציא את האף סביב שדה התעופה. היה ברור כי כוח בעלות הברית לא יצליח לכבוש חזרה את שדה התעופה במלמה, והכוחות נסוגו למזרח האי.
בים המשיכו הצדדים להילחם. מטוסים גרמנים הצליחו להטביע מספר ספינות בריטיות, בעוד הכוח הבריטי הצליח להרחיק מהאי שייטת גרמנית גדולה שניסתה להנחית חיילים על האי, כפי שחשש פרייברג. הספינות הבריטיות הפילו כ-10 מפציצי צלילה.
תוך מספר ימים הצליחו הגרמנים להנחית טנקים ואופנועים רבים, ועד מהרה היה ברור לגנרל פרייברג שהמצב מצריך נסיגה מהאי. הלוחמים המותשים החלו לסגת רגלית לנקודת הפינוי, נמל ספאקיה שבדרום האי כרתים. באותם ימים הייתה רק דרך ראשית אחת באי שעברה ממזרח למערב, לא הייתה דרך מדרום לצפון. הכוחות היו צריכים לעבור כמה עשרות קילומטרים ולחצות את רכס ההרים הלבנים הגבוה שנמצא במרכז האי. הפינוי מכרתים, בדומה לפינוי מיוון חודש קודם לכן, היה מרוץ כנגד הזמן. החיילים שהגיעו לחוף פונו במהירות למצרים, ובמשך 6 ימים הצליחו בעלות הברית לפנות עשרות אלפי חיילים. שאר הכוחות הקימו מחסומים וניהלו קרב מאסף עיקש כדי לעכב את הגרמנים. ספינת הפינוי האחרונה של חיל הים הבריטי עזבה את האי ב-31 במאי, לאחר שהגרמנים כבר כיתרו את הנמל. הבריטים הצליחו לפנות 18 אלף איש, אך כעשרת אלפים נפלו בשבי. חייל ניו-זילנדי שנפל בשבי כתב: "שרר שקט מוחלט, יכולת לשמוע סיכה נופלת. כל אחד התחפר במחשבותיו, אם היינו מסוגלים בכלל לחשוב. מפעם לפעם יכולת לשמוע יריה מצטלצלת במורד הוואדי, איזה מסכן ששולח יד בנפשו. לאחר מכן שמעתי לראשונה מילים בגרמנית, Allemann raus! Schnell! Schnell! כולכם החוצה, מהר, מהר! הסתכלתי למעלה וראיתי אותו עומד בנשק דרוך. צעדנו חזרה לקאנה, כמו עדר כבשים".
[מוזיקת רקע]
כמה מאות חיילים בריטים נשארו על האי והפכו לפרטיזנים. הם חברו לתושבי האי וביצעו פעולות כנגד הצבא הגרמני, חודשים רבים לאחר הנסיגה. אחד מהם היה ג'ים קווין, ניו-זילנדי שנלקח בשבי על ידי הגרמנים, אך ברח להרים, שם שהה כשנה וחצי. קווין אכל עשבים וחלזונות ובעיקר דאג שלא להראות את עצמו. מדי פעם פגש באוסטרלים או בניו-זילנדים אחרים שנמלטו, אך הם התפצלו והסתתרו בנפרד. הם תיארו את התקופה שבה שהו בהרים כתקופה של בדידות נוראית ורעב כבד מנשוא. מאות חיילים חולצו מהאי בחודשים שלאחר מכן על ידי מבצעים חשאיים של הבריטים. ניו-זילנדי נוסף שנלחם עם כוחות ההתנגדות בכרתים, דדלי פרקינס, נקרא "האריה של כרתים". הוא נלחם בהרים וחולץ, אך בחר לחזור לכרתים כחלק מכוח משימה מיוחד. פרקינס המשיך להילחם עם כוחות ההתנגדות עד שמצא את מותו בקרב מול הגרמנים באי.
בפעם הראשונה במלחמה, נתקלו הגרמנים בהתנגדות עזה שכזאת. הם היו מתוסכלים והחלו לבצע הרג המוני בכפרים שבכרתים. מאות תושבים מצאו את מותם בו זמנית. במהלך המלחמה, שרפו הגרמנים עשרות כפרים של תושבי האי, והוציאו להורג יותר מ-25 אלף איש. קצינים גרמניים היו המומים מההתנגדות בכרתים, וכתבו כי מעולם לא ראו התרסה שכזאת אל מול המוות, בשעה שעמדו אנשי האי אל מול כיתות היורים. בעקבות ההתנגדות של אנשי כרתים, אמר וינסטון צ'רצ'יל כי "מעתה לא נאמר כי היוונים נלחמים כגיבורים, אלא שגיבורים נלחמים כיוונים". בעקבות ההתנגדות, נאלצו הגרמנים להחזיק כוחות גדולים באי, הרבה מעבר למתוכנן.
עבור בעלות הברית, ההפסד בכרתים היה מר וכואב. אמנם, בימים הראשונים המגנים קטלו יותר מ-5,000 צנחנים, הכוחות המובחרים ביותר בקרב הצבא הגרמני, והצליחו להפיל או לגרום נזק ליותר מ-350 מטוסים גרמניים. אך לבסוף הם הפסידו. שוב!
[מוזיקת רקע]
מה שנראה בתחילה כניצחון מוחץ, הפך להפסד צורם. עשרות אלפי חיילים לא הצליחו להגן על האי. התוצאה הסופית דמתה לזו של יוון, של צרפת ושל נורבגיה. למרות השליטה על האי, למרות שהיו בעדיפות ימית, ולמרות שפיענחו את תשדורות האויב וידעו על תוכניותיו, הם שוב הפסידו. בריטים רבים החלו להאמין כי הכניעה לגרמניה היא רק עניין של זמן.
אך לא הכל היה שחור. הקרב על כרתים היה המהלומה הכבדה ביותר שספג הוורמאכט מאז תחילת המלחמה. למרות שכבשו את האי, 5,000 צנחנים גרמניים, מתוך 13,000, נהרגו או נפצעו. מתוך 350 המטוסים שנפגעו בקרבות, חצי היו מטוסי תובלה מסוג יונקרס 52, מה שפגע מאוד בתוכניותיו של היטלר. לאור האבדות הגדולות של חיל האוויר, הורה היטלר שלא לבצע מבצעי הצנחה נרחבים נוספים. מבצעי הצנחה שכאלה היו בהחלט יכולים לעזור לו בהמשך הקרבות, אך הוא לא שכח את הצלקת מכרתים.
לאחר שהיטלר והוורמאכט כבשו את כרתים, התוכנית הושלמה. האימפריה הגרמנית של אלף השנים עמדה להפוך למציאות בעזרת כיבוש ארץ המחצבים, התבואה, הנפט, הידיים העובדות, והלֶבֶּנְסְרַאוּם, מרחב המחיה של האימפריה הגרמנית. היטלר עמד להפר את ההסכם עם סטלין ולכבוש את ברית המועצות. הקרבות העצומים של מלחמת העולם השנייה עמדו להתחיל.
[מוזיקת סיום]
פרק מספר 8 - טרגדיות בבלקן.
מחקר, כתיבה ועריכה - מנור דביר ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא, אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments