מלחמת העולם השנייה - פרק 26 - לשנות את כיוון המלחמה

מתקפת איצ'י גו, לייטה והפיליפינים, מטוס הסילון של הנאצים, הקרב על הבליטה, קרבות יער הורטגן.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/12/2017.

‏ג'ינגל: "חינוכית".

‏[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]

Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”

General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”

Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.

‏פרק 26 - לשנות את כיוון המלחמה.

‏[מוזיקת רקע]

‏בסתיו 1944 המשיכו בעלות הברית להמטיר אינסוף פצצות על הערים הגרמניות. גרמנים רבים ראו בהפצצות הוכחה לחוסר היכולת הגרמנית לעצור את בעלות הברית. רבים החלו להאמין כי בקרוב המלחמה תסתיים, אך רבים אחרים סירבו להאמין לכך. היטלר וקציניו ידעו מה יהיה סופם לאחר המלחמה אם יפסידו, והמשיכו להעביר שדרים ומסרים לחיילים הגרמנים שבהם נאמר כי אם יפסידו, תחדול גרמניה להתקיים כמדינה. כך המשיכו החיילים הגרמנים להילחם בבעלות הברית, גם כשנראה היה שהסיפור גמור.

‏החיילים שנלחמו בחזית לא ידעו מה היה אמת ומה שקר. לא הייתה להם גישה למקורות מידע אחרים, חוץ ממפקדיהם או שידורי הרדיו של מדינתם. באמצע חודש דצמבר האמינו רבים מהחיילים הגרמנים כי מהלך המלחמה עומד להשתנות בעזרת מבצע מבריק שרקם היטלר.

‏בקצה השני של העולם, גם כן בסתיו 1944, כבשו היפנים את דרום סין, ובאזור הפיליפינים עמדו לקחת חלק בקרב הימי הגדול ביותר בהיסטוריה. גם היפנים וגם הגרמנים עמדו לנסות ולשנות את תוצאות המלחמה בעזרת מבצעים נועזים ומפתיעים.

‏[המוזיקה מתגברת ומסתיימת]

‏מתקפת איצ'י-גו.

‏היפנים, הלאומנים הסינים והקומוניסטים הסינים שמרו על שביתת נשק בלתי מוסכמת משנת 1942. למעט התנגשויות פה ושם, נשמר השקט בין הצדדים. הלאומנים הסינים, בראשות צ'יאנג קאי שק, האמינו כי יפן תפסיד בסופו של דבר, גם מבלי התערבות הסינים או הקרבת חייהם. הם שמרו על כוחם עבור מלחמת האזרחים כנגד הקומוניסטים שציפו שתתרחש לאחר המלחמה. הקומוניסטים עשו את אותו הדבר.

‏משהחלה ארצות הברית במלחמתה כנגד יפן, היא המשיכה לספק לסין מערך חיל אוויר, אספקה ותחמושת. בתמורה היא השתמשה בשדות התעופה בסין כדי להפציץ את יפן מהאוויר. ליפנים היה הדבר בלתי נסבל ובאפריל 1944 יצאו למבצע איצ'י-גו - "הזדמנות אחת" או "מבצע מספר אחד".

‏מטרותיו העיקריות של המבצע היו לכבוש את שדות התעופה בדרום-מערב סין, מהם המריאו מפציצים אמריקנים אל עבר יפן, ובנוסף, ליצור נתיב יבשתי להודו-סין הצרפתית, לימים וייטנאם. לרשות היפנים עמדו כ-600,000 חיילים, 15,000 כלי רכב, 800 טנקים וכ-100,000 סוסים. היפנים החלו לנוע לדרומה של סין, היכן שישבו רוב חייליו הלאומניים של צ'יאנג קאי שק. הקומוניסטים של מאו דזה-דונג ישבו ברובם בצפון המדינה.

‏היפנים דחקו את הסינים לאחור וכבשו את אזור לואנג, 600 קילומטרים דרומית לבייג'ינג. הם המשיכו להתקדם דרומה ולכבוש אזור אחר אזור, עד שבחודש דצמבר 1944 הגיעו לגבול סין והודו-סין, כיום וייטנאם. ליפנים היה כעת שטח רציף ממלאיה ועד לקוריאה, מרחק של אלפי קילומטרים. בסין התקדמו היפנים גם מערבה, עד לסצ'ואן, השוכנת למרגלות ההימלאיה, לא הרחק מטיבט. למעשה, כבשו היפנים כמעט את כל דרום-מזרח סין.

‏[מוזיקת רקע]

‏למרות שהמבצע השיג את מטרותיו, האמריקנים כבר החלו להפציץ את יפן מאיים אותם כבשו, ולכן לא הייתה לו השפעה גדולה על המערכה בין יפן לארצות הברית. אבל משהו אחר התרחש בעת המבצע.

‏הקוומינטנג, הלאומנים הסינים, לא הצליחו להילחם ביעילות כנגד היפנים, ולא סיפקו הגנה לתושבי המדינה העצומה. רבים נסו משדות הקרב על נפשם והשאירו את האזרחים לגורלם. בעקבות המבצע, החל הציבור הסיני לראות בקוומינטנג בעיקר גוף פוליטי שלא היה מחויב לתושבים. הם חשו נבגדים. בתגובה, שחטו תושבים רבים וזועמים חיילים נסוגים של הלאומנים.

‏ארצות הברית זעמה על צ'יאנג קאי שק וצבאו, מפני שלמרות ששלחו ציוד רב, חייליו נלחמו כשהם לבושים בסמרטוטים, בידם נשק מיושן ולרגליהם סנדלי קש. הסתבר שמה ששלחו האמריקנים נשמר למלחמה הבאה בקומוניסטים.

‏[מוזיקה מתגברת ונחלשת]

‏לייטה והפיליפינים.

‏לאחר הקרב באיי מריאנה, בקיץ 1944, נשארו היפנים עם צי מצומצם ועם הרצון לנקום את השפלתם. בסתיו של אותה שנה עשו דרכם האמריקנים לאיי הפיליפינים, המרוחקים פחות מ-1,000 קילומטרים מיפן. היפנים החליטו להילחם כדי לנצח, או לכל הפחות, למות מוות ראוי.

‏לפני הפלישה לפיליפינים, התעקשו האמריקנים לכבוש אי מבודד בשם פלליו, הממוקם כ-800 קילומטרים מזרחית לפיליפינים. באמצע חודש ספטמבר פלשו האמריקנים לאי הסלעי. המפקדים האמריקנים העריכו שתוך ארבעה ימים הם יכבשו אותו. היפנים היו מחופרים היטב והמקלעים שלהם פעלו ללא הרף כנגד האמריקנים שלא מצאו מקומות מסתור ונפצעו גם מרסיסי הסלעים. האמריקנים נאלצו להביא אל האי כ-50,000 חיילים כדי להרוס את הבונקרים היפנים בזה אחר זה, והאי נכבש רק לאחר חודשיים. כ-2,000 חיילים אמריקנים נהרגו בקרבות וכ-8,000 נפצעו. קרוב ל-11,000 יפנים נהרגו גם הם, וכ-17 בלבד נפלו בשבי. האמריקנים שוב הבינו את מחיר הלוחמה ביפנים ואת ההקרבה שתידרש מהם כדי לכבוש את יפן. אם אלפים נפלו במקום הקטן הזה, כמה יפלו ביפן? עשרות אלפים? מאות אלפים? מיליונים? האמריקנים חששו מהבאות.

‏[מוזיקה מתגברת ונחלשת]

‏ארצות הברית לא הייתה חייבת לכבוש את הפיליפינים. היא יכלה להפציץ את יפן מאיי מריאנה ומבסיסים בסין. שדרת הפיקוד האמריקנית לחצה לצאת למתקפה ישירה על יפן, אך הגנרל מקארתור, שחשב עד לא מזמן לרוץ לנשיאות כנגד רוזוולט, הפעיל לחץ על הנשיא וטען בפניו כי ארצות הברית חייבת לשחרר את הפיליפינים שהיו תחת חסותה של ארצות הברית מתחילת המאה. לימים התגלה כי נשיא הפיליפינים שילם בשנת 1942 סכום של חצי מיליון דולר, או קצת יותר מ-7 מיליון דולר בסכומים של ימינו, לגנרל מקארתור ולחלק מעוזריו. עתה התעקש מקארתור לשחרר את הפיליפינים מידי היפנים, למרות התנגדותם של קצינים רבים אחרים. זה לא היה מקרי.

‏באמצע חודש אוקטובר הגיעו האמריקנים מדרום ונחתו באי לייטה, במרכז איי הפיליפינים. כששמעו על כך היפנים, הם הוציאו לפועל את תוכניתם להשמיד את כוח הפלישה. מטרתם של היפנים הייתה למשוך כוח אמריקני גדול במרדף אחריהם, שישאיר את הספינות וכוח הנחיתה חשופים לחלוטין. באותה עת יגיעו מטוסים יפנים מבסיסים יבשתיים ויפציצו נושאות מטוסים וספינות מלחמה רבות ככל האפשר. לאחר שהמטוסים היפנים יסיימו את עבודתם, יגיח בהפתעה כוח ימי יפני מול האי לייטה וישמיד את כוח הפלישה הנותר.

‏[מוזיקת רקע]

‏האמריקנים האמינו כי הצי היפני כבר לא היה אויב ראוי. עד לסוף שנת 1944 שייטו מסביב לעולם כ-100 נושאות מטוסים אמריקניות, ובידי היפנים היו אך מעט ספינות, נושאות מטוסים וצוללות ננסיות. האמריקנים החלו להאמין כי אין בידי היפנים היכולת לפגוע בהם בים.

‏ב-12 באוקטובר החלו האמריקנים לנטרל את השפעת המטוסים היפנים שהמריאו מבסיסים יבשתיים. הם תקפו את פורמוזה, לימים טייוואן, את אוקינאווה, השוכנת בדרום-מערב יפן, בין יפן לטייוואן, ואת הבסיסים היפנים שבפיליפינים. לאמריקנים היו 19 נושאות מטוסים, שש אוניות מערכה גדולות ויותר מ-70 ספינות מלחמה אחרות. קרבות האוויר בין האמריקנים ליפנים היו קשים, ובסופם איבדו היפנים כ-500 מטוסים, לעומת כ-90 בלבד בצד האמריקני. האמריקנים גם טיבעו כ-40 ספינות, לעומת נזקים בלבד שגרמו היפנים לספינות האמריקניות. ביפן פורסמו הודעות שונות על ניצחון בקרב והטבעת 11 נושאות מטוסים אמריקניות. החיילים והאזרחים היפנים התעודדו. רבים האמינו כי עדיין היה בידה של יפן להביס את האמריקנים.

‏הצי השביעי, שכונה הצי של מקארתור, הגיע ללייטה ב-20 באוקטובר. הגנרל מקארתור ונשיא הפיליפינים ירדו מהספינות אל המים הרדודים, והגנרל האמריקני הכריז בקול: "תושבי הפיליפינים, חזרתי". עשרות אלפי חיילים, אמריקנים ופיליפינים, נשלחו להילחם ביפנים בבוץ ותחת גשם שוטף. רבים מהם היו אומללים ומותשים לאחר ימים ספורים.

‏מפקד הצי היפני רצה למשוך מלייטה את מרבית הצי האמריקני ולתקוף בהפתעה את ספינות התובלה וספינות הליווי החזקות פחות שיישארו ללא כיסוי. הוא עשה דרכו בארבעה ראשי חץ אל עבר האמריקנים בצי יפני של כ-70 ספינות מלחמה. לאמריקנים היו למעלה מ-200 ספינות מלחמה, והם היו כה בטוחים בניצחונם טרם הקרב, עד כי אחת מנושאות המטוסים, על כל ספינות הליווי שלה, נשלחה לשיפוצים ולמנוחה באיי קרוליין, כ-2,000 קילומטרים מזרחית. היפנים שמרו על דממת אלחוט ותקשורת כדי להפתיע את האמריקנים.

‏[מוזיקה מתגברת ונחלשת]

‏ב-23 באוקטובר זיהו צוללות אמריקניות כוח יפני שנע מערבית לפיליפינים. הם הטביעו שתי סיירות וגרמו נזק לשלישית. למחרת זיהו צוותי המכ"מים כוח של כ-200 מפציצים שהגיעו מבסיסים יבשתיים. האמריקנים הפילו 70 מטוסים, אך היפנים הצליחו להטביע את נושאת המטוסים הקלה ה"פרינסטון". למחרת חצו היפנים את הפיליפינים ממערב למזרח והגיעו סמוך למפרץ לייטה. מפציצי צלילה חדשים של בעלות הברית החלו לתקוף את ספינות המערכה היפניות, ולאחר עשרות פגיעות החלה ה"מוסאשי", ספינת המערכה העצומה בעלת עשרה תותחי 460 מילימטרים ועוד עשרות תותחים אחרים, לטבוע. עימה ירדו למצולות כ-1,000 מלחים יפנים.

‏[מוזיקת רקע]

‏לאחר הטבעת אוניית המערכה העצומה, דיווחו מטוסים אמריקנים כי הם מזהים כוח יפני נוסף, צפונית ללייטה. מפקד הכוח הימי של הצי השלישי, ויליאם הולסי, הידוע בכינויו "הפר", פיקד על הכוח המרכזי שסיפק הגנה לכוח שפלש לפיליפינים. מששמע הולסי הפר על זיהוי הצי היפני, שכלל נושאות מטוסים, הוא החל לצאת למרדף כדי להשמידו. היפנים מצידם הניחו כי ברגע שישמע הולסי על הכוח היפני העצום שהגיע במפתיע ללייטה, הוא יעשה אחורה פנה וישוט לעזרת הכוחות המותקפים. אך לא כך היה.

‏בליל ה-24 לחודש התקרב כוח יפני נוסף ללייטה. הספינות האמריקניות שהיו מצוידות במכ"מים מתקדמים זיהו אותו, והצליחו לפגוע בספינות היפניות ממרחק של 20 קילומטרים. האמריקנים הטביעו את רוב הכוח היפני, כולל שתי ספינות מערכה עצומות ומספר סיירות מלחמה. בשל טעויות בתקשורת בין הכוחות, נוכח לדעת מפקד הצי האמריקני באזור לייטה כי הולסי והצי השלישי, שהיו אמורים להגן עליו, אינם באזור. עד מהרה זיהו האמריקנים כוח יפני נוסף, עצום בגודלו, מגיח אל עבר צי הפלישה הבלתי מוגן. סכנה אדירה נשקפה לכוח, כיוון שהכוח הקרוב ביותר ליפנים היה מצומצם, ומול ספינות המערכה העצומות, ביניהן ה"יאמטו", ועשרות הסיירות והמשחתות היפניות, לא היה לו סיכוי רב לשרוד.

‏הולסי נקרא לשוב בדחיפות לאזור, אך במקום זאת הורה לנושאת המטוסים ולספינות ליווי אחרות, שהיו בדרכם לתיקונים, לשוב על עקבותיהם. הולסי ו-65 ספינותיו המשיכו לרדוף אחר נושאות המטוסים היפניות, גם לאחר שקיבל שדרים כי מצב הכוח בלייטה בסכנה, וגם לאחר שנודע לו כי ציו קצר בתחמושת, סירב הולסי הפר לשוב על עקבותיו. הוא העדיף לקחת סיכון ולהשמיד את נושאות המטוסים, דבר שבעיניו היה חשוב יותר מהגנה זמנית על הכוח בלייטה. סגן האדמירל Sprague, שהיה אחראי על הכוח המצומצם בחוף לייטה, צעק: "הולסי הבן זונה השאיר אותנו עם המכנסיים למטה".

‏משסגרו האוניות היפניות המהירות על הכוח האמריקני הקטן סמוך לאי לייטה, ירו האמריקנים מסך עשן שהקשה על היפנים לראות אלו ספינות נמצאות באזור וכמה רחוקות הן. האמריקנים שיגרו מטוסים רבים כדי לפגוע בכוח היפני העצום, והצליחו להטביע שתי נושאות מטוסים ומשחתת. הטייסים האמריקנים, שלא היו מצוידים בטילי טורפדו, טסו בצורה דומה למפציצי טורפדו, והספינות היפניות ביצעו תמרונים כדי להתחמק מהם. ספינת המלחמה ה"ג'ונסטון" ועליה סגן האדמירל ספרייג החלה להתקרב בזיגזג אל עבר הספינות היפניות, עד שהגיעה לטווח שיגור טורפדו. היא ירתה טילי טורפדו ונסוגה במהירות, בזמן שפגזים רבים נורו לעברה.

‏תותחיה של ה"ג'ונסטון" רעמו ללא הפסקה, אך לבסוף היא נפגעה משישה פגזים שהוציאו אותה מכלל פעולה, והצריכו מאמצים עילאיים של צוותי הספינה כדי להשאירה מעל המים. ה"ג'ונסטון" המשיכה להילחם כאריה פצוע, ירתה מטווחים קרובים והמשיכה לחפות על הספינות האחרות. כאשר מנועיה הפסיקו לעבוד, המשיך צוותה לירות על הספינות היפניות שהתקרבו אליה. מספר שעות לאחר תחילת הקרב, טובעה ה"ג'ונסטון" יחד עם כ-200 ממלחיה. נושאת מטוסים קטנה ומספר משחתות טובעו גם הן בידי היפנים, וגורלו של שאר הכוח היה רק שאלה של זמן מול אוניות המערכה היפניות.

‏היפנים היו בטוחים כי הספינות האמריקניות הפגינו אומץ רב מפני שהיו חלק מכוח גדול של הצי השלישי שהיה בקרבת מקום. סגן האדמירל היפני, טקאו קוריטה, שחשש מהצי האמריקני העצום, פקד על כוחותיו לסגת, לפני שהספיק להטביע את שאר נושאות המטוסים וספינות המלחמה האמריקניות. בינתיים, טיבע הולסי העקשן את כל ארבע נושאות המטוסים שאחריהן רדף, והוא החל לשוט דרומה בכיוון לייטה.

‏למרות שתוכנית ההסחה היפנית עבדה, הצי האמריקני יצא למרדף והשאיר את שאר הכוחות חשופים, היפנים לא הצליחו לפגוע באמריקנים כפי שקיוו. ולרוע מזלם, הם איבדו נושאות מטוסים רבות ויקרות ערך, שלא היה להן תחליף.

‏[מוזיקה מתגברת ונחלשת]

‏נושאת המטוסים הקטנה, ה-"St. Lo", ועליה כ-30 מטוסים, השתתפה בקרב לייטה. שמה של הספינה היה "מידטאון", אך הוא שונה ל"סיינט לו" לאור הקרבות הקשים בנורמנדי ובעיירה הצרפתית סיינט לו. לאחר שהיפנים נטשו את שדה הקרב, חזרו האמריקנים לנשום, עד שמטוסים יפנים שבו להופיע באוויר. הפעם הם לא השליכו פצצות או טילי טורפדו אל עבר הספינות, אלא טסו במהירות היישר אל עבר גשר הפיקוד של הספינות.

‏מטוס יפני התרסק בכוונה תחילה על ה"סיינט לו" ופגע באזור תדלוק המטוסים. הפגיעה גרמה לשריפה ולפיצוצים רבים, ו-30 דקות מאוחר יותר טבעה הספינה יחד עם יותר מ-100 ממלחיה. מאות אחרים ניצלו. הייתה זו מתקפת הקמיקזה הראשונה במלחמה. טייסי הקמיקזה היו טייסים ביחידת תקיפה מיוחדת שחבריה הוכשרו להיות טייסים מתאבדים. קמיקזה, ביפנית "הרוח האלוהית", היה נשק יעיל מאין כמוהו. המטוסים המלאים בדלק, פצצות מסוגים שונים וטילי טורפדו, הפכו לפצצות מעופפות וקטלניות שטסו היישר אל עבר הספינות. המטוסים היו מדויקים הרבה יותר מאשר פצצות.

‏לאחר שנסוגו הספינות היפניות בקרב לייטה, הצליחו טייסי הקמיקזה להטביע נושאת מטוסים קטנה אחת ולפגוע קשה בשלוש אחרות. משהבינו היפנים את פוטנציאל ההצלחה, הרחיבו את התוכנית והחלו להכשיר כ-2,000 טייסי קמיקזה. במהלך החודשים הבאים יטביעו הטייסים הללו כ-70 ספינות מלחמה אמריקניות ויפגעו במאות אחרות. אלפי מלחים אמריקנים וטייסי קמיקזה צעירים יאבדו את חייהם במהלך התקיפות, שהיו נשק פסיכולוגי, אך בדיעבד לא הביאו לשינוי כלשהו במלחמה.

‏[מוזיקת רקע]

‏בקרב לייטה איבדו היפנים כ-11,000 מלחים, לעומת כ-3,000 אמריקנים. קרוב ל-300 ספינות השתתפו בעימות, שיש המכנים אותו העימות הימי הגדול בהיסטוריה. היפנים איבדו בקרבות ארבע נושאות מטוסים, שלוש ספינות מערכה גדולות ועוד כ-20 סיירות ומשחתות. האמריקנים איבדו שלוש נושאות מטוסים קטנות ומספר ספינות נוספות. היה זה קרב שהוכיח כי לא רק הכלים הטכנולוגיים והמודיעין האמריקני היו עדיפים, אלא גם תעוזת החיילים. בסוף חודש דצמבר כבשו האמריקנים את לייטה, וזמן קצר לאחר מכן נחתו בלוזון, האי הצפוני הגדול ביותר בפיליפינים. היפנים כבר לא היו מסוגלים לשנע כוחות נוספים או לפנות את חייליהם מהפיליפינים, והקרבות באי מול היפנים יימשכו עד סוף המלחמה. במהלך הקרבות נהרסה העיר מנילה, וקרוב לחצי מיליון אזרחים פיליפינים מצאו בהם את מותם. מקארתור היה גיבור בעיני רבים, אך לא בעיני כולם. היו כאלה שטענו כי התעקש על כיבוש הפיליפינים כי רצה לראות את סוף הסרט שיצר לעצמו, בו הוא היה השחקן הראשי.

‏[מוזיקה מתגברת ונחלשת]

‏מטוס הסילון של הנאצים.

‏כבר בשנת 1936 החלו הגרמנים לחשוב על מנועים מהירים למטוסים. לאחר הפלישה לפולין, הם אימצו דגם מנוע שמייצר סילון, או זרם אוויר מהיר, אשר נפלט מהמטוס במהירות גבוהה, ועל ידי כך גורם למטוס לטוס במהירות אדירה.

‏[מוזיקת רקע]

‏הדבר אולי נשמע פשוט, אך למעשה הוא מורכב מאוד, ובמשך שנים רבות הגרמנים לא הצליחו לפתור בעיות טכניות במנוע הסילון. הרמן גרינג האמין כי המטוסים שגרמניה השתמשה בהם עד כה, יכולים היו לנצח את המלחמה לבדם, ולכן צמצם מאוד את עבודות הפיתוח על המנוע למטוס ה"מסרשמיט", שהיה אמור להיות מטוס הסילון הראשון בעולם. למרות שהמטוס תוכנן כמטוס קרב, הורה היטלר לייצר גם דגם בו יוכל לשמש כמפציץ, שהיה אמור להיות המפציץ המהיר בעולם, והדבר הביא לדחיות נוספות בפרויקט. רק בתחילת קיץ 1944 החלו הגרמנים להוציא את המטוס מפסי הייצור. לגרמנים חסרו חומרי גלם רבים, ובחודשים יוני עד אוגוסט יוצרו בסך הכל כ-100 מטוסים. רבים מהעובדים שייצרו את חלקי המטוס היו עובדי כפייה ממחנות הריכוז מאוטהאוזן וגוזן, שעבדו במשמרות של 16 שעות רצופות. המפעלים מוקמו בתוך מנהרות עצומות, כדי למנוע מבעלות הברית להפציצן, ובשל התנאים הירודים במפעלים, כ-40,000 מעובדי המפעל מתו במהלך המלחמה.

‏בעלות הברית הפציצו את הערים הגרמניות ללא רחמים במשך מספר שנים. הן הטילו פצצות במטרה ולשתק את התעשייה הגרמנית, ולהביא את אזרחי גרמניה לברכיהם, כך שהמדינה תקרוס מבפנים. טייסי הקרב הגרמנים היו חסרי אונים מול מטוסי ה"מוסטנג" האמריקנים שטסו במהירות של עד 700 קמ"ש. עתה היו מטוסי הסילון הגרמנים מהירים מהם ב-100 קמ"ש, ומצוידים בארבעה תותחי 30 מילימטר שריסקו את מטוסי האויב. בחודש יולי הופיע ה"מסרשמיט 262" בשמי גרמניה. טייסי בעלות הברית נתקפו בבהלה למראה המטוס המהיר, בעל התותחים העוצמתיים. היטלר התעקש שהמטוס יהפוך למפציץ, ופסי הייצור החלו לשנות את ייעודו. טייסים גרמנים רבים, חלקם ללא כל ניסיון, נשלחו לבית ספר לטיסה, עברו מספר ימי אימונים והחלו להטיס את המטוס. המטוס היה חד מושבי, והטייסים נאלצו לטוס לבדם. לעומת מטוסים אחרים, מלאכת הטסת מטוס הסילון הייתה קשה יותר, ויותר מ-200 טייסים נהרגו רק בשלב האימונים.

‏טייסי בעלות הברית לא ידעו כיצד להתמודד עם המטוסים המהירים, בעלי כוח האש העצום. הגרמנים מצדם חשו שיש בידם נשק המסוגל לשנות את פני המלחמה. נשק הפלא, כפי שגרמניה הבטיחה שוב ושוב לאזרחיה. מטוסי ה"מסרשמיט" הפילו כ-540 מטוסים של בעלות הברית, מפציצים ומטוסי קרב. לעומתם, הצליחו בעלות הברית להפיל כ-100 מטוסי "מסרשמיט 262" בלבד. עד מהרה גילו טייסי ה"מוסטנג" כי כאשר הם טסים כלפי מטה, הם מסוגלים לטוס באותה מהירות של ה"מסרשמיט". בנוסף, הם גילו כי לעומתם, המטוס הגרמני אינו מסוגל לפנות במהירות, ולכן קרב שבו פניות רבות יהפוך את מטוסיהם לעדיפים. המראת מטוסי ה"מסרשמיט" ונחיתתם היו הזמן המסוכן ביותר עבורם, בשל העובדה שמהירותם הייתה נמוכה. טייסי בעלות הברית היו מתקרבים לשדות התעופה ורודפים אחרי ה"מסרשמיטים" הממריאים או הנוחתים. בכל שבוע הוכשרו טייסים חדשים, כיוון שטייסים רבים נהרגו. עד מהרה החל הלופטוואפה לאבד מטוסים רבים, ובסוף שנת 1944 הורה היטלר כי כל מטוסי הסילון ייבנו כמפציצים. היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. כמעט כל המפעלים הגרמנים הופצצו, ולגרמנים היה קשה מאוד לייצר את המטוס. הגרמנים בנו מפעלים חדשים למטוס ביערות, תחת הסוואה. החלקים הובאו בלילות, וכ-800 מפעלים נבנו לשם כך. אך לגרמנים לא היו מספיק טייסים המוכשרים להטיס את מטוסי הסילון, מטוסים מתקדמים בכל קנה מידה. וכך הפך נשק הפלא לכישלון. לאחר המלחמה, שלחו האמריקנים את מטוסי הסילון הגרמנים לארצות הברית, עליהם יבססו האמריקנים את מנועי הסילון שלהם.

‏[מוזיקת רקע]

‏הקרב על הבליטה.

‏בסתיו 1944 נדחק הצבא הגרמני לכיוון גרמניה, ממזרח וממערב. הסובייטים המשיכו לדחוק את הוורמאכט ואת יחידות ה-SS מערבה, ואילו ארצות הברית, בריטניה ובעלות הברית האחרות דחקו אותה מזרחה. למתבונן מהצד היה נראה שהחבל על צוואר גרמניה הולך ומתהדק. היטלר חש זאת גם הוא, והחליט לצאת למבצע נועז כדי להפתיע את בעלות הברית ולשנות את כיוון המלחמה. למבצע הוא קרא "משמר הריין", שם של מבצע הגנתי, שתפקידו לעכב או למנוע מבעלות הברית לחצות את נהר הריין במערב גרמניה. בעלות הברית הסיקו על פי השם, כי מטרת המבצע הייתה לעבות את קו זיגפריד, שכלל אלפי בונקרים מבוּטַנים על גבולה המערבי של גרמניה. אך מטרתו האמיתית של המבצע הייתה לחצות את כוחות בעלות הברית ולכבוש את נמל אנטוורפן. לפני תחילת המבצע, שונה שמו ל"אובך סתווי".

‏באוקטובר 1944 כל הגברים בגרמניה, בגילאי 16 עד 60, שלא הצטרפו עדיין ללחימה, נצטוו להתגייס לפולקשטרום, "צבא העם" או "הצבא העממי". סוכנים של המפלגה הנאצית אף ערכו סיורים בבתי החולים כדי לחפש חיילים שהחלימו או שנפצעו קל, והחזירו אותם לשירות צבאי. חיילים פצועים שקיבלו התראה על ביקור שכזה, נברו בפצעיהם והחמירו אותם, כך שלא יגוייסו חזרה לצבא. בנובמבר 1944 נערכה השבעה המונית למגויסי הפולקשטרום הטריים. בברלין לבדה, עמדו כ-100,000 איש תחת גשם שוטף וצעקו יחדיו: "אני נושא לפני אלוהים את השבועה הקדושה הזאת, להיות נאמן ולציית ללא תנאי לפיהרר של הרייך הגרמני הגדול, אדולף היטלר. אני נשבע להילחם בגבורה למען מולדתי ולהעדיף את המוות על כניעה". למרות הגיוס הנרחב והחגיגי שנערך בגרמניה, רבים ראו את הגיוס כצעד נואש, לא יותר מגיוס ילדים וזקנים.

‏[מוזיקת רקע]

‏המבצע של היטלר לכיבוש נמל אנטוורפן היה אמור להתבצע על ידי שתי ארמיות שברשותן טנקים רבים. המרחק מהארדנים לאנטוורפן הוא כ-150 קילומטרים, לא מרחק גדול מדי ליחידות הטנקים שביצעו בעבר בליצקריגים ארוכים, מורכבים ומוצלחים מזה. כרבע מיליון חיילים הובאו בחשאי אל קו זיגפריד, ולבעלות הברית לא היה מושג שהם חלק ממבצע גדול הרבה יותר. הארמיות הגרמניות היו אמורות לפרוץ לבלגיה דרך הארדנים, שטח סבוך, מיוער ובחורף מושלג מאוד וקשה ללחימה. עתה היה אמצע החורף, ולא נראה היה כי מישהו בדעתו הצלולה יפתח בקרב באזור קשה כל כך ללחימה. על הגרמנים היה להגיע לנהר המז, הזורם במערב צרפת ובבלגיה, תוך 48 שעות ולכבוש את אנטוורפן תוך שבועיים. בעלות הברית כינו את שטח הארדנים "חזית הרפאים", כיוון שהיערות היו מכוסים בערפל סמיך שלא ניתן היה לראות דרכו דבר. בנוסף, הם לא האמינו כי מישהו יוכל לפרוץ דרך הארדנים בחורף, ולכן שלחו לאזור יחידות מועטות בלבד, ובעיקר יחידות שלחמו בקרבות קשים והיו זקוקות נואשות למנוחה. בעלות הברית האמינו כי הגרמנים חשים מובסים, וכי כל מאמץ מצדם יכוּון להגן על גרמניה מפלישת הסובייטים ממזרח ובעלות הברית האחרות ממערב. היטלר זימן את קציניו והציג בפניהם את התוכנית, לא לפני שהקצינים הוחתמו על מסמך מיוחד, שבו נדרשו שלא לשוחח עם איש על המבצע. הובהר להם כי אם יעשו כן, הם ומשפחתם יישלחו למחנות ריכוז.

‏ב-16 בדצמבר 1944 החלו כ-2,000 תותחים גרמניים לשגר פגזים אל עבר עמדות אמריקניות. הערפל הסמיך שכיסה את האזור מנע מטייסי בעלות הברית לבוא לעזרת הכוחות. הגרמנים התקדמו אל עבר העמדות האמריקניות כשהם לבושים בלבן, צבע השלג על הקרקע. חיילים אמריקנים היו בטוחים כי הם רואים רוחות רפאים. לאחר מכן, האירו הגרמנים את השמיים בזרקורים עצומים, והעננים הנמוכים החזירו את האור לקרקע, מה שאפשר לגרמנים להילחם גם בשעות החשיכה. לאחר שפרצו את קווי בעלות הברית, חצו הגרמנים את נהר הרור והחלו להתקדם אל עבר נהר המז, הנמצא כ-60 קילומטרים מהארדנים. בדרכם הם נתקלו ביחידות מופתעות של בעלות הברית, חלקן יחידות של טירונים טריים. הגרמנים לקחו אלפי חיילים בשבי, וחיילים אמריקנים רבים שהעזו להישאר בעמדותיהם, נסו על נפשם בבלבול ובחוסר סדר, משראו את הטנקים הגרמנים מגיחים מתוך היערות.

‏עומר בראדלי שהה במפקדתו של אייזנהאואר כאשר תקפו הגרמנים. בערב המתקפה הראשון השתתפו השניים במשחק ברידג' במשך שעות ארוכות. למחרת, מששמע בראדלי כי הגרמנים פרצו את קווי החזית, הוא דהר במכוניתו למפקדה הקדמית, לאחר שליבו ניבא לו רעות. מששהגיע למפקדה וראה את מפת הקרב על הקיר, הוא הפטיר: "מאיפה לבן זונה הזה יש כל כך הרבה כוחות?!"

‏מפקד הקומנדו של ה-SS, אוטו סקורצני, משחררו של מוסוליני מכלאו בגראן סאסו, ומי שחטף את בנו של שליט הונגריה הורטי, היה עסוק עתה במשימה חדשה. סקורצני אסף חיילים דוברי אנגלית, שעליהם הוטל להתגנב אל מעבר לקווי החזית. החיילים היו לבושים במדים אמריקנים ונהגו ברכבים אמריקנים שנפלו שלל. בתחילה, רצה סקורצני להקים יחידה של אלפי חיילים, אך הוא לא הצליח לאתר יותר מ-10 חיילים שדיברו באנגלית ללא מבטא זר. לבסוף, הוא אסף כ-150 חיילים שידעו אנגלית ברמה טובה מספיק והחל לאמן אותם. החיילים החליפו שלטי דרך, הסירו שלטים שהזהירו משדות מוקשים ושמו אותם במקומות אחרים שבהם לא היו כלל מוקשים. לאחר מכן, המשיכו להתגנב עד נהר המז, תוך כדי שהם מוסרים ידיעות שקריות לחיילים שפגשו בדרך. אחת הקבוצות נעצרה במחסום, ומשלא ידעו החיילים את הסיסמה המקומית הם נעצרו. מתחת למדים האמריקנים התגלו המדים הגרמנים שלהם. הצוותים הטעו במכוון את האמריקנים, ואמרו להם כי צוותים אחרים נמצאים בדרך למפקדה בוורסאי כדי לחסל את אייזנהאואר. במשך שעות ארוכות הושאר הגנרל אייזנהאואר במפקדתו שבוורסאי, ומסביבו המוני שומרים חמושים מחשש לניסיון התנקשות בחייו. הצוות שנתפס הוצא לאחר מכן להורג. השמועות על הצוותים הללו עוררו כאוס בלתי רגיל בין האמריקנים. החיילים האמריקנים החלו לעצור כל כלי רכב ולתחקר את החיילים בשאלות על הגיאוגרפיה של ארצות הברית, ערי בירה של המדינות וההיסטוריה של הבייסבול.

‏ההיסטריה הייתה גדולה, ואפילו מונטגומרי ובראדלי נעצרו במחסומים ולא הורשו להמשיך, מפני שנחשדו כגרמנים בתחפושת. מספר חיילים אמריקנים אף נורו למוות במחסומים. בסך הכל עברו 44 חיילים מיחידתו של סקורצני לצד האמריקני, וכמעט כולם חזרו לגרמניה בשלום. לא הייתה להם השפעה על מהלך הקרב, מלבד הפאניקה שנוצרה אצל בעלות הברית. אוטו סקורצני יעבור לספרד לאחר המלחמה, ומחשש שיתנקשו בו, יחל לבצע משימות עבור המוסד הישראלי.

‏[מוזיקת רקע]

‏השמועות על פריצת קווי בעלות הברית עשו להן כנפיים. אזרחי פריז החלו לחשוש כי הגרמנים עושים דרכם בחזרה לעיר. בארדנים עצרו הגרמנים אמריקנים רבים ולקחו אותם כשבויים. הם גם הוציאו להורג כ-160 שבויים שכאלה. לאחר שהידיעות הגיעו לצד האמריקני, רצו חיילי צבא ארצות הברית נקמה והוציאו להורג שבויים גרמנים. פטון כתב ביומנו כי הוא מקווה שהידיעות אודות מעשה האמריקנים לא יעשו דרכם לעיתונות.

‏לאור ההתקדמות הגרמנית, החלו מהנדסים אמריקנים לפוצץ גשרים רבים והאטו מאוד את התקדמות הכוח הגרמני שבצפון. הכוח מדרום לעומת זאת, המשיך לדהור קדימה, אל עבר צומת מרכזית בעיר בסטון, המרוחקת כ-35 קילומטרים מהארדנים. דהירת הכוח הגרמני בדרום יצרה מעין בליטה בקו החזית, והקרב נודע בשם "הקרב על הבליטה". אייזנהאואר הטיל על מונטגומרי הבריטי את האחריות לעצור את הגרמנים. מונטגומרי הורה ליחידות בריטיות להגן על הגשרים שעל נהר המז ולבלום בכל מחיר את הגרמנים. פטון, שהיה בדרכו מזרחה, עצר את כוחותיו עם תחילתה של המתקפה הגרמנית, והחל לנסוע צפונה, כדי לתקוף את הכוח הגרמני. הוא האמין כי ניתוק הכוח הפולש מכוחות האספקה שלו היה די כדי למוטט את כל המערך הגרמני.

‏[מוזיקת רקע]

‏ב-22 בדצמבר שלחו הגרמנים הודעה לגנרל מקאוליף האמריקני בבסטון. בהודעה כתב המפקד הגרמני כי למקאוליף ניתנות שעתיים כדי להיכנע ולחסוך חיי אדם רבים. הגרמנים טענו כי אם לא יענה לדרישתם, יפגיזו את העיר ואת הכוחות ללא רחם. מקאוליף קיפל את האולטימטום לכדור נייר וזרק אותו לפח. לאחר מכן אמר "Nuts!", או "לעזאזל", בתרגום פשוט. שלישיו, שהיו צריכים לשלוח תגובה לגרמנים, לא ידעו מה לענות להם. ולבסוף, הגיבו בשפת מקאוליף ושלחו לגרמנים מכתב שבו היה כתוב: "לכבוד המפקד הגרמני: Nuts. על החתום: הגנרל מקאוליף." הגרמנים לא הבינו את פשר ההודעה. הם החלו להתייעץ ביניהם, נעזרו במתורגמנים ובחיילים דוברי אנגלית, אך אף אחד מהם לא היה בטוח למה התכוונו האמריקנים. לבסוף, שאלו הגרמנים את השליח האמריקני מה פשר ההודעה. והוא השיב: "באנגלית פשוטה? לכו לעזאזל".

‏עד מהרה הגיעו חיילים, ביניהם כוחות צנחנים שהוסעו אל העיר, כדי לעזור לכוחות הנצורים להסיר את הכיתור מעל העיר. הם חפרו שוחות מחוץ לעיר, ובמשך ימים נשארו תחת הגשם השוטף ובקור מקפיא עצמות. שישה ימים לאחר שהחלה המתקפה, הורה היטלר לכוח הצפוני לחבור לכוח הדרומי שהצליח להתקדם מערבה. הכוחות המשיכו ועברו את בסטון, והגיעו עד לעיר דינאן, כמה עשרות קילומטרים דרומית לבריסל. הטנקים אמנם שעטו קדימה דרך יערות הארדן, אך לרכבי האספקה שנשאו דלק ומזון, היה קשה מאוד להגיע אל הטנקים, ורבים מהטנקים הושבתו מחוסר דלק לאחר כשבוע ימים. ב-25 בדצמבר, חג המולד, התבהרו השמיים. מטוסי בעלות הברית עלו לאוויר והחלו להפציץ את הגרמנים. פטון הספיק להגיע לבסטון ודחק את הגרמנים לאחר קרבות שריון בשריון שהתרחשו בסמוך לעיר. הגרמנים נאלצו לסגת, והחלו להתגונן מול הכוחות הרבים שזרמו לעברם ומול המטוסים שחגו מעליהם.

‏ב-27 בדצמבר פרצו בעלות הברית את המצור על בסטון. כולם ציפו ממונטגומרי לצאת למתקפה מהירה. אך הוא בחר להמתין. אייזנהאואר זעם על העיכוב ורצה להדיח את מונטי מתפקידו. אך הוא לא רצה לגרום לזעזוע מיותר.

‏[מוזיקת רקע]

‏ב-31 בדצמבר, לכבוד השנה החדשה, פתחו הגרמנים בשני מבצעים נועזים נוספים. מטרת מבצע "רוח צפונית" הייתה לכתוש את כוחות בעלות הברית בשטח אלזס וביערות הווז'. הכוחות באזור אלזס שלחו ציוד יקר ערך צפונה לאזור הארדנים, והיו עתה בבעיה. יום למחרת, ב-1 בינואר, יום השנה החדשה הנוצרית, פתח הלופטוואפה במבצע פתע, בעזרת כ-1000 מטוסים, כנגד שדות תעופה של בעלות הברית. מטרתם הייתה להשמיד כמה שיותר מטוסים על הקרקע. לאחר שהקרבות בארדנים הפכו לקרבות נסיגה של הגרמנים, שלח אייזנהאואר תגבורת לכוחות באלזס. רק בסוף חודש ינואר הצליחו האמריקנים, בשיתוף עם הצרפתים, לעצור את הגרמנים. בינתיים, השמידו המטוסים הגרמניים כ-150 עד 300 מטוסים, אך איבדו כ-300 מטוסים גרמניים. היה זה אובדן כבד לגרמנים. בתחילת חודש ינואר יצא לבסוף מונטגומרי למתקפה, שעה שהוא מפקד בעיקר על כוחות אמריקנים. הגרמנים נהדפו לאחור, בחזרה ליער ומעבר לו, והמתקפה על הבליטה הסתיימה. הגרמנים איבדו במתקפה מאות טנקים ותותחים, בערך מחצית מכמות הטנקים והתותחים שעמם החלו את הקרבות.

‏רבים מהטנקים הושארו מאחור בשל חוסר בדלק. כ-12,000 חיילים גרמנים נהרגו בקרב על הבליטה, וכ-40,000 נפצעו. במשך 40 ימי הלחימה נהרגו כ-10,000 חיילים אמריקנים, ומספר הפצועים והנעדרים עמד על 70,000. היה זה אחד הקרבות הקשים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. הבריטים ספגו גם הם כ-2,000 הרוגים ופצועים.

‏לאחר הקרב, טילפן מונטגומרי לצ'רצ'יל וביקש את אישורו למסיבת עיתונאים שתאחד את השורות עם האמריקנים. צ'רצ'יל הסכים, ומונטגומרי סיפר לעיתונאים כיצד בריטניה, בניצוחו, ניצחה את הגרמנים בקרב. הרמטכ"ל הבריטי ברוק וצ'רצ'יל רצו לחנוק אותו. צ'רצ'יל רץ לנאום בפרלמנט הבריטי על הניצחון האמריקני בקרב, אך הנזק כבר נעשה. זמן קצר לאחר מכן, שוחח אייזנהאואר עם צ'רצ'יל וטען בפניו כי הגנרלים שלו אינם מוכנים להילחם תחת מונטגומרי. האגו של הגנרלים היווה בעיה קשה לשני הצדדים.

‏[מוזיקת רקע]

‏חיילים אמריקנים רבים נלקחו בשבי במהלך הקרב על הבליטה, ועד מהרה מצאו עצמם במחנות עבודה של גרמניה הנאצית. הגרמנים הפכו אסירים יהודים ולא יהודים לעובדים בכפייה, והם נאלצו לחפור תעלות, להפעיל מקדחות ולעבוד עבור הנאצים. מידי יום הם ספגו מכות נמרצות משוביהם. השבויים היהודים קיבלו יחס מיוחד, וחוץ מעלבונות הם ספגו התעללות פיזית מידי השומרים. סנפורד לובינסקי, חייל רגלים אמריקני שנשבה בקרב על הארדנים, נשלח לעבוד בסטלג B9, ליד העיר ברגה במרכז גרמניה. בעומק המנהרות תחת האדמה, ראה לובינסקי אסירים לבושים במדי פסים, שלדים מהלכים שהתנועעו באיטיות. הוא וחבריו נהגו לקרוא להם זומבים. באחד הימים התקרב אחד הזומבים אל סנפורד והחל לשוחח עמו ביידיש. פיו של לובינסקי נפער לרווחה. הוא היה המום, ולפתע הבין כי כל סיפורי הזוועה על היהודים במלחמה היו פשוט לא נכונים. הם היו הרבה יותר גרועים מכל מה ששמע.

‏[מוזיקת רקע]

‏הקרב על הבליטה היה הקרב הראשון שבו שותפו חיילים אפרו-אמריקנים. יחידות בצבא האמריקני בתקופת המלחמה היו מופרדות, ושחורים ולבנים לא שירתו יחד. בעוד הצבא האמריקני קיבל לשורותיו אחיות שחורות, הצי אמריקני סירב לגייס נשים שחורות עד לסוף המלחמה. רוב החיילים השחורים שירתו בצבא כנהגים, סבלים, כעובדי נמל וכטבחים. כשהחלו לאזול החיילים הזמינים בקרב על הבליטה, צורפו למערכה אלפי חיילים שחורים שנלחמו לצד חיילים לבנים. יחידות ארטילריה שחורות השתתפו בהסרת המצור על בסטון וספגו אבדות רבות. האמריקנים הכשירו יחידות שריון שהיו מבוססות על חיילים שחורים, ואחת מהן נקראה "הפנתרים השחורים", והיא השתתפה בקרב על הבליטה. רק בשנת 1948 אישר הצבא האמריקני לחיילים שחורים ולבנים להילחם באותן יחידות.

‏[מוזיקה מתגברת ונחלשת]

‏העיר אאכן הגרמנית שוכנת על גבול גרמניה-בלגיה וסמוך אליה נמצא יער הורטגן [כך במקור]. לאחר שכבשו את העיר אאכן בסוף חודש אוקטובר 44', החליטו האמריקנים לטהר את יער הורטגן הסמוך במקום לעקוף אותו ולהמשיך אל תוך גרמניה. היער היה חלק מקו זיגפריד והיה מבוצר על ידי שוחות נסתרות, מוקשי דריכה, מוקשים מקפצים, אותם כינו האמריקנים "בטי המקפצת", ותיל ממעיד. היער היה סבוך מאוד, ורכבים לא יכלו לעבור דרכו. גם מטוסים לא היו יעילים מעל היער הסבוך, וחיל הרגלים נאלץ להתמודד עם הגרמנים בחיפוי ארטילרי בלבד. במשך חודשים ארוכים כיסה שלג עמוק וקר את שטח היער. בחודש אוקטובר הצליחו האמריקנים להתקדם ביער הורטגן במחיר כבד של 4,500 הרוגים ופצועים. בתחילת חודש נובמבר נפגעו מאות חיילים נוספים. מפקד אמריקני התלונן בייאוש כי "אנחנו כובשים שלושה עצים ביום, אבל זה עולה לנו במחיר של 100 איש לעץ". חיילים רבים שנלחמו ביער חשו כי הם נשלחים למשימות התאבדות, וחלקם סירב לצאת מהשוחות ולהסתער על הגרמנים. האמריקנים נאלצו לשפוט רבים במשפטי שדה על כך. אחד מהם, אדי סלוביק, היה אסיר משוחרר שגויס לצבא בשנת 1944. סלוביק סירב להילחם והעדיף לשבת בכלא, אך גזר דינו, בניגוד לעריקים רבים אחרים, היה מוות, והוא הוצא להורג בסוף חודש ינואר 1945 על ידי כיתת יורים. סלוביק היה העריק היחיד שהוצא להורג במלחמה. מילותיו האחרונות היו: "הם לא יורים בי כי ברחתי מהצבא האמריקני. אלפי חיילים עשו זאת. הם פשוט צריכים לעשות דוגמה ממישהו, ואני נבחרתי כיוון שהייתי פושע מורשע בעברי".

‏[מוזיקת רקע]

‏חיילים שהתקדמו ביער היו בטוחים כי המוות קרוב. "היער היה כה צפוף, עד כי אפילו כאשר השמש זרחה, היום נראה אפור", כתב קצין צעיר. הוא סיפר כי "עד אותם ימים לא נראתה לי המלחמה אמיתית או רצחנית במיוחד. רציתי במיוחד ללמוד מה זה קרב. רציתי להתנסות בחוויה הזאת. אולי כדי שאוכל לדבר עליה כשאחזור הביתה". עד מהרה ראה הקצין הצעיר את שדה הקרב ביער. בכל פינה היו מכתשים וענפים שבורים, לצד גופות של גרמנים, ומחשש שמולכדו נמנעו האמריקנים מלהזיזן ממקומן. החיילים בעמדות הקדמיות חיו על מנות קרב במשך שבועות, כשמסביבם גופות שאי אפשר היה לקבור באדמה הקפואה. התקשורת בין העמדות לא עבדה. קווי האספקה נעצרו מפעם לפעם. המורל היה בשפל, הפיקוד לא תיפקד, וכל חייל חש כאילו עליו לדאוג לעצמו. רבים מהחיילים פשוט קפאו למוות. בשוחות שלעתים התמלאו במים קפואים, נאלצו חיילים להישאר ולסבול את הקור הנורא. רבים מהם נשארו בנעליים וגרביים רטובים במשך ימים ארוכים, ללא יכולת לייבשם, וחלו ב"רגל שוחות". במקרים קיצוניים זה הסתיים בכריתת חלקים מהרגל. עד מהרה החלו חיילים להוריד נעליים של חיילים הרוגים כדי להחליף את נעליהם הרטובות. חיילים יהודים שחששו ליפול בשבי, מחקו את האות H על דיסקית הזהות שלהם. H הייתה קיצור ל-Hebrew, או "עברי".

‏[מוזיקת סיום]

‏בחודש ינואר 1945 נהדפו הגרמנים במתקפה על הבליטה, וחזרו לעמדותיהם ביער הורטגן. הקרבות נמשכו באזור היער עד אמצע חודש פברואר. משהפשירו השלגים באביב של אותה שנה, מצאו תושבי המקום ערימות של גופות וחלקי גופות פזורים לאורך היער ורוחבו. הם קברו את ההרוגים בשני קברי אחים גדולים. מתוך כ-130,000 חיילים אמריקנים שנשלחו לקרב ביער הורטגן, 33,000 נפגעו, מהם אלפים שחלו ב"רגל שוחות" ואלפים אחרים שנהרגו. הגרמנים איבדו כ-30,000 איש בקרבות, שהיסטוריונים רבים קראו להם "הקרבות המיותרים ביותר במלחמת העולם השנייה".

‏[מוזיקת סיום מתגברת]

‏בקרב על הבליטה איבדו הגרמנים ובעלות הברית כ-80,000 איש כל אחד. אך לגרמנים לא היו עתודות כפי שהיו לבעלות הברית. היטלר גרם לבעלות הברית לאבד מעט משיווי משקלן וליבה את המתח הפנימי שבין המדינות. עתה הוא פנה מזרחה כדי לבלום את הסובייטים שכבשו את מדינות הציר בזו אחר זו, ועתה היו על סף דלתה של בודפשט, בירת הונגריה. הסובייטים קיוו כי בקרוב יכנסו לברלין. המירוץ בין בעלות הברית לכיבוש גרמניה עמד להימשך.

‏[מוזיקת סיום מתגברת]

‏פרק 26 - לשנות את כיוון המלחמה.

‏מחקר, כתיבה ועריכה - קרני דינטי ויובל מלחי.

‏מפיק ראשי - רני שחר.

‏עריכת לשון - דינה בר-מנחם.

‏עריכת סאונד - "סופה סטודיו".

‏אחראית מטעם "החינוכית" - שרון וינברג שפיגלר.

‏שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".

‏הפקה - "קטעים בהיסטוריה".

‏נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי, "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".

‏ג'ינגל: "חינוכית".

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה