נשים במלחמה, הנשק של מלחמת העולם השנייה, פרופגנדה, מזון במלחמה, מצב היהודים באירופה בסוף שנת 1940.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/10/2017.
ג'ינגל: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי. פרק מספר 9 - מסביב לקרבות.
[מוזיקת רקע]
מלחמת העולם השנייה הביאה לשינויים קיצוניים בדרכי החיים של אזרחים רבים בכל רחבי כדור הארץ. כבר בתחילת המלחמה חוו אזרחי המדינות הלוחמות מחסור במזון, ורבים נאלצו לחיות תחת קיצוב. משיצאו מיליוני גברים לשדה הקרב, נאלצו נשים לתפוס את מקומותיהם במקומות העבודה השונים, ונשים רבות החלו לעסוק במקצועות שהיו מאז ומעולם גבריים: ריתוך, הלחמה, חריטה, תפעול מכונות כבדות וניהול תעשייתי.
כדי לגייס את האומה לתמוך ולשאת בעול הכבד, גויסו משרדי תעמולה לעזרה. תפקידם היה לאחד את השורות, לגרום לאזרחים להבין את מצב המדינה, מטרת המלחמה, כמה חשובה היא התעשייה, ועד כמה נורא ומפחיד הוא האויב. נשים שהלכו לעבוד, בכל המדינות שהשתתפו במלחמה, עבדו בין 8 ל-10 שעות ביום, ועדיין היו צריכות לערוך קניות, לטפל במשק הבית ולדאוג לילדים. המלחמה לא הייתה קלה לאף אחד ולאף אחת.
בפרק הקרוב לא נעסוק בקרבות, אלא בסיפורים על נשים, משרדי הפרופגנדה במדינות השונות, מצב המזון במדינות הלוחמות, הנשק של המלחמה, ולבסוף, במצב היהודים באירופה עד אביב 1941.
[מוזיקת רקע]
נשים במלחמה.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, משיצאו מיליוני גברים למלחמה, חסרו ידיים עובדות, ונשים יצאו לעבוד במפעלים ובמקומות בהם לא נראו נשים בעבר. נשים גויסו למשרות שלפני כן היו מאוישות אך ורק על ידי גברים. במהלך מלחמת העולם הראשונה נוצרו משרות חדשות שלא היו קיימות קודם לכן, למשל, במפעלים שיצרו תחמושות, לראשונה בשיטת הסרט הנע. בתחילה, הייתה התנגדות לעבודתם של נשים בעבודות של גברים ופקפוק ביכולותן לבצע אותן משימות שגברים ביצעו. אולם עד מהרה הסתבר כי נשים עבדו במשרות מסוימות אף טוב יותר מגברים. ככל שנמשכה מלחמת העולם הראשונה חסרו עוד ועוד ידיים עובדות, ונשים החלו לעבוד בחברות הרכבות, בדואר, במשטרה, כלוחמות אש, בבנקים ובהפעלת מכונות. לאחר המלחמה חזרו הגברים לעבודתם, ונשים חזרו לנהל את משק ביתן. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, כבר היה ברור כי נשים רבות יצאו שוב לעבודה.
עם תחילת מלחמת העולם השנייה גויסו נשים לעבודה בכל רחבי אירופה. בבריטניה גויסו נשים לנגרות ולריתוך. מספר הנשים העובדות גדל ממיליון ורבע נשים בשנת 1939 ל-8 מיליון וחצי נשים במהלך המלחמה. נשים גויסו מכל שכבות הגילאים, מבנות עשרה ועד לסבתות. הדרישה הגבוהה לפצצות ופגזים במלחמת העולם השנייה הביאה לכך שמפעלי התחמושת הפכו במהלך המלחמה, במדינות מסוימות, למעסיקי הנשים הגדולים ביותר. בדרך כלל השכר שלהם היה נמוך בהרבה מזה של גברים שביצעו את אותן עבודות.
כ-10 אחוזים מנשות בריטניה הצטרפו לארגוני סיוע והתנדבות. הן תיקנו בגדים, עזרו לפרק הריסות לאחר ההפצצות, חיפשו מגורים חדשים לאנשים שנשארו ללא קורת גג, סירקו כלבים וסרגו גרביים חמים מצמר כלבים. המתנדבות גם חילקו תה ברחובות, ארגנו הסעות לילדים, על מנת שלא יפסידו את לימודיהם בבתי הספר, ובנו צעצועים עבור ילדים שנשלחו מהערים אל האזורים הכפריים.
בבריטניה נשים יצאו לעבוד גם בחוות מחוץ לערים, והן נקראו "צבא האדמה". הן מנו כ-80 אלף נערות ונשים שבחרו לעזוב את המשרדים והבתים ולצאת אל חיק הטבע ולחוות רחבות הידיים. תמורת עבודתן קיבלו הבנות מקום מגורים, מזון ושכר של 5 דולר וחצי לשבוע, שווה ערך כיום לקצת פחות מ-100 דולר לשבוע.
הבריטים העסיקו חיל עזר של נשים, ונשים רבות מארץ ישראל התנדבו לשרת בו. הנשים הארץ ישראליות היו צעירות ומבוגרות, אמהות לילדים, ותיקות ועולות חדשות, שהגיעו מכל קצוות היישוב. מתחילת שנת 1942 גייסו הבריטים נשים גם למקצועות תומכי לחימה, כמו אחיות, נהגות אמבולנס, מחסנאיות ופקידות, עובדות מעבדה, קשריות, מפענחות צפנים, מפעילות מכ''ם, אלחוטניות ועוד ועוד. קרוב ל-4,500 נשים מארץ ישראל שרתו בצבא הבריטי במהלך המלחמה. הנשים שרתו עם נשים אחרות מכל רחבי העולם - מבריטניה, מצ'כיה, מיוון ומדרום אפריקה.
[מוזיקת רקע]
בתחילת המלחמה גרמניה לא עודדה נשים לצאת ולעבוד מחוץ לבית. היטלר לא האמין בשילוב נשים בצבא או בתעשיות המלחמה. הוא האמין כי נשים צריכות להישאר בבית, לאפות עוגות ולגדל את ילדיהן. יועציו של היטלר ניסו לשכנעו לשלב נשים בתעשייה, ואף נתנו כדוגמה את הנשים הסובייטיות שיצאו לעבוד. אך היטלר השיב כי "אין להשוות בין נשים גרמניות גבוהות, בעלות רגליים ארוכות, לבין נשים סובייטיות שמנות, נמוכות ופרימיטיביות".
בגרמניה משפחות רבות נתמכו כלכלית על ידי המדינה, ונשים לא חשו צורך לצאת לעבוד. בשנת 1940 רק כרבע מיליון נשים גרמניות היו חלק מכוח העבודה, מספר שלא השתנה בהרבה מתחילת המלחמה. אמנם נשים מילאו את מקומם של גברים בחוות ובאזורי הספר, אך גרמניה השתמשה בפועלים ממדינות זרות וביהודים כדי למלא את מקומם של גברים שיצאו למלחמה.
ככל שהלכה המלחמה והתקדמה, יותר ויותר נשים הצטרפו לכוח העבודה. לקראת סוף המלחמה, יותר מחצי מיליון נשים שירתו בצבא הגרמני. חלקם בתפקידים קרביים, כמפעילות מערכות נגד מטוסים, והאחרות שירתו באס.אס. ובמחנות ריכוז.
בארצות הברית למעלה מ-400 אלף נשים התגייסו לצבא במהלך המלחמה, ושירתו בעיקר בתפקידים עורפיים. מאות נשים בלבד שירתו בתפקידים בקווים הקדמיים, בעיקר ביחידות נגד מטוסים. לאחר כניסת ארצות הברית למלחמה, נזקקה המדינה לידיים עובדות, ונשים נקראו להתגייס למאמצי המלחמה ולעבוד במשמרות סביב השעון במפעלים שייצרו מטוסים, טנקים, ספינות מלחמה, נשק ותחמושת. נשים החלו לעבוד עם גברים ועם נשים שחורות, דבר שלא היה מקובל לפני המלחמה, ואף הוביל לשבירת קירות ומחסומים בין הלבנים והשחורים. מספר הנשים שעבדו בתעשיות התחמושת והנשק הלך וצמח מ-6 מיליון נשים עד אחרי [כך במקור] 20 מיליון נשים לקראת סופה של המלחמה. אחרי המלחמה, נשים רבות נקראו לשוב לבתיהן, לגדל ילדים ולפנות את מקום עבודתן לחיילים שחזרו הביתה. וזהו גם סיפורה של Inez Sawyer.
[מוזיקת רקע]
בתחילת המלחמה הייתה Inez Sawyer עקרת בית, בת למשפחה אמריקנית עשירה. היא ובעלה היו בני המעמד הגבוה, ונהגו לארח בביתם העצום עשרות ומאות חברים למשחקי ברידג'. אינז סיפרה על קורותיה במלחמה: "הייתי בת 31 כשהחלה המלחמה, ומעולם לא עבדתי יום אחד בחיי לפני כן. הייתה לי בת בת 6 ושני בנים בני 12 ו-13. גרנו בבית גדול באוהיו. לפני המלחמה, חיי היו ברידג' וגולף ומועדונים וילדים. כשפרצה המלחמה, בעלי נאלץ לסגור את עסק הגומי שהיה בבעלותו. איבדנו את המשרתת שלנו, ולא ראיתי דרך שבה אוכל להמשיך לחיות כפי שחיינו. לקחתי את ילדיי וחזרתי לבית הוריי בסיאטל. העיתונים בסיאטל היו מלאים במודעות לנשים עובדות, למען המאמץ המלחמתי. 'עשי את תפקידך, שחררי גבר לשירות'. יכולתי לעבוד למען 'הצלב האדום' ולגלגל תחבושות, אבל רציתי לעשות משהו שחשבתי שהיה בו צורך אמיתי. בניית מפציצים הייתה בדיוק זה, ועניתי למודעה של חברת 'בואינג'. אמי הייתה מזועזעת. היא אמרה שאף אחד במשפחה שלנו לא עבד מעולם בבית חרושת. 'את לא יודעת עם איזה סוג של אנשים את הולכת להתרועע שם'. אבי, גם הוא היה מזועזע. לא משנה כמה ניסיתי להרשים אותו, כי מבחינתי היה זה חשוב למאמץ המלחמתי. הוא אמר 'את לעולם לא תסתדרי עם האנשים שתפגשי שם'. בעלי חשב שזה מגוחך לחלוטין. מעולם לא עבדתי. בעלי לא חשב שאשרוד זמן רב בעבודה, אך הוא טעה. בשנה הראשונה עבדתי שבעה ימים בשבוע. לא היה לנו זמן חופשי. הם אפשרו לנו לא לעבוד בחג המולד, אבל בחג ההודיה היינו חייבים לעבוד. זה היה דבר קשה לעשות. הילדים לא הבינו. אמא ואבא שלי לא הבינו. אבל עבדתי. אני חושבת שהרכבתי ברזל גם בעמוד השדרה שלי. עשיתי משהו שהיה מנוגד לגמרי לטבעי. אבל עשיתי זאת, ואני שמחה. 'בואינג' היה חינוך אמיתי בשבילי. זה לימד אותי דרך חיים שונה. מעולם לא הייתי בחברת אנשים לא משכילים לפני כן, אנשים שעבדו עם הידיים. העבודה הרחיבה את אופקיי. חייתי חיים מאוד מסוגרים לפני כן. לא היה לי שום קשר עם שחורים, למעט כמשרתות או גננים. אמי הייתה מוירג'יניה, וחונכנו לחשוב שאנשים צבעוניים לא היו באותה הרמה הכלכלית או החברתית שלנו. למדתי אחרת בחברת 'בואינג'. למדתי כי אישה שחורה אינה בהכרח משרתת, ובגלל שאדם הוא שחור, זה לא אומר שכל מה שהוא יכול לעשות זה לחפור. למעשה, מצאתי כי חלק מהאנשים השחורים שהכרתי היו נעלים, ובוודאי שווים לי. שווים לכל אחד שהכרתי. יום אחד האיגוד המקצועי הכריז על שביתה של יום אחד, וצעדנו ברחובות העיר. זיהיתי בקהל את אימי, ונופפתי לה לשלום. באותו ערב אמרה לי אימי 'לחשוב שהבת שלי צועדת בהפגנה של איגודים מקצועיים?! איך יכולת לעשות זאת למשפחתך?' אבל אני יכולתי לראות שנוצר מולנו עולם חדש. חדש! המלחמה שינתה את חיי לחלוטין. אפשר לומר שבגיל 31 סוף סוף התבגרתי".
[נגינת פסנתר]
מיד בסיום המלחמה, בדומה לנשים רבות אחרות, פוטרה Inez Sawyer ממשרתה, כדי לפנות מקום לגברים שחזרו משירותם הצבאי. אולם המהפכה כבר החלה, ועד מהרה נשים החלו להשתלב בשוק העבודה בתפקידי תכנון, הנדסה וניהול. נשים שחורות, שעבדו בעיקר כעוזרות בית ומשרתות בשכר לפני המלחמה, נטשו את מקצוען המסורתי ויצאו גם הן לעבוד במשרות החדשות. על אף תרומתן האדירה, נשים בארצות הברית, כמו בשאר המדינות בעולם, השתכרו בערך מחצית משכר הגברים.
[מוזיקת רקע]
בברית המועצות הייתה פתיחות גדולה יותר באשר לתפקודן של נשים, וכ-800 אלף נשים שירתו בצבא האדום, ורבות גויסו למפעלים. בתחילה, נשים שהיו להם ילדים מתחת לגיל 8 לא גויסו, אך בהמשך ירד הרף לגיל 4. נשים רבות בברית המועצות שירתו בתפקידים קרביים, כגון טייסות ונווטות קרב, נהגות טנקים, צלפיות, וכלוחמות נגד מטוסים. 92 נשים קיבלו את אות "גיבורת ברית המועצות", האות הגבוה ביותר המוענק בצבא הרוסי על גבורה יוצאת דופן בשדה הקרב. אחת מהנשים הללו הייתה יהודיה נמוכת קומה, בשם פולינה גלמן. גלמן התנדבה ליחידת טייסות שבה כל הצוות האווירי היה מורכב מנשים. בגלל גובהה לא הפכה לטייסת אלא לנווטת קרב, ועד מהרה, החלה לטוס למשימות הפצצה במטוסי אימון דו-מושביים ומיושנים, שהיו עשויים מעץ ונשאו מספר קטן של פצצות. כדי להתחמק מאש נגד מטוסים, היו הטייסות מגיעות באמצע הלילה, בחסות החשיכה, ובגובה רב מעל המטרה היו מכבות את המנוע. בשקט מוחלט הן היו דואות ומגיעות הישר מעל המטרה, בעיקר ריכוזי חיילים או בסיסים עורפיים. ואז, בהפתעה גמורה, מטילות פצצות על האויב. לאחר מכן, היו מניעות את המטוס ומסתלקות במהירות. הגרמנים הזועמים כינו את הטייסות הללו "מכשפות הלילה". לאחר שובן לבסיס, היו מתדלקות, מתחמשות, וממריאות שוב למשימתן הבאה. לעתים ביצעו הנשים בין 6 ל-10 תקיפות בלילה אחד. ההפצצות הללו פגעו במורל החיילים הגרמנים, שלא ידעו מהיכן תבוא ההפצצה הבאה או מתי. פולינה הרסה להם את הלילה.
לאחר שהסתיימה המלחמה, התברר כי לא היה אח ורע למספר הגיחות הקרביות שביצעה פולינה, יותר מ-860 משימות שכאלה. במאי 1946 עוטרה פולינה באות הגבורה הגבוה ביותר - "גיבורת ברית המועצות".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
כשהחלו יותר ויותר גברים להתגייס לצבא, נותרו הנשים הסובייטיות כמעט לבדן בקולחוזים, או בחוות החקלאיות רחבות הידיים. אחד החיילים כתב כי "הכפרים הפכו לממלכות הנשים. הן נוהגות בטרקטורים, שומרות על מחסנים, עומדות בתור לוודקה. בנות שיכורות שרות כשהן מלוות חברה בדרכה לצבא. נשים נושאות על כתפיהן את משא העבודה הכבד. נשים שולטות. עכשיו הן מזינות ומחמשות אותנו". נשים שירתו בתפקידים קרביים גם בצבא הפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה, שלחם נגד הנאצים. מתוך 700 אלף לוחמים, 100 אלף היו נשים.
בעקבות יציאת הנשים לעבודה, כמעט בכל רחבי העולם, הלכו והתרחבו גבולות המתירנות המינית בצורה דרמטית. נשים וגברים, ששהו הרחק מהבית, זה בחברת זה, לעיתים פרקו את עול המלחמה זה עם זה. רבים ניצלו את ההזדמנות ורבים אחרים היו מזועזעים מהפתיחות המינית החדשה. סרן מהצבא האדום כתב כי "המלחמה זעזעה את כל הערכים המשפחתיים. הכל מתמוטט, כולם חיים את היום. הבן אדם צריך להיות חזק ובעל כוח סבל רב כדי לעמוד בפיתויים אנושיים ולהישאר ללא רבב".
[מוזיקה רקע]
ביפן נשים נהגו לעבוד, בעיקר בתחום הטקסטיל, רק עד שנישאו. משהחלה מלחמת העולם השנייה, לא הייתה יכולה יפן לבקש מנשים למלא את מקומם של גברים, מפני שהדבר לא היה מקובל. נשים עבדו במשק הבית ולעיתים קרובות עסקו בחקלאות בחוות המשפחתיות. לקראת השנים האחרונות של המלחמה לא נותרה ליפן ברירה, ונשים נקראו לעבוד גם במפעלים. היה זה שינוי עצום בחברה היפנית, שינוי שלא ניתן להשוותו לשינוי אחר מבין המדינות שהשתתפו במלחמה. עד שנת 1944 יותר מ-4 מיליון נשים עבדו במפעלים ביפן שייצרו תחמושת, נשק ומטוסים. למעשה, היו הנשים הללו נערות מגיל 15 ומעלה, שסיימו את לימודיהן אך עדיין לא התחתנו. ככל שהמלחמה התארכה, ילדים יפנים בוגרים הלכו לבית הספר לשעה אחת בלבד, ומשם הלכו לעבוד במפעלים היפנים. מתוך אוכלוסייה של 74 מיליון איש ביפן, חצי עבדו במפעלים לייצור נשק ותחמושת. בדומה לשאר המדינות בעולם, נשים ביפן קיבלו שכר נמוך בהרבה מזה של גברים. בשטחים שהיו תחת שליטה צבאית יפנית, נשים הוכרחו לשמש כשפחות מין, והן נקראו "נשות נוֹחוּת". עד היום מתנהל דיון נוקב בנוגע לכמות הנשים שהועסקו בכפייה במחנות הצבא היפני על מנת להעניק שירותי מין לחיילים. ההערכות נעות בין עשרות אלפים למאות אלפי נשים.
[מוזיקת רקע]
הנשק במלחמת העולם השנייה.
רבים מהנשקים שנשאו החיילים בתחילת מלחמת העולם השנייה היו בשימוש עוד במלחמת העולם הראשונה. רובים ידעו לפגוע במטרה ממרחק רב, עשו את העבודה והיו בשימוש נרחב. מלחמת העולם השנייה הייתה שונה ממלחמת העולם הראשונה כאשר מדובר על גיאוגרפיה והמקומות שבהם לחמו חיילים. חלק מהקרבות התרחשו בג'ונגלים, חלק במקומות אורבניים, בערים רוסיות הרוסות וביערות הגשם הטרופיים של גוודלקנל. מהירות וניידות הפכו חשובים מאין כמוהם להבטחת הניצחון בשדה הקרב, ועד מהרה הלכו הנשקים והשתפרו.
חילות הרגלים של רוב המדינות נשאו רובים שהיו בשימוש עוד במלחמת העולם הראשונה. היפנים למשל השתמשו ברובה שהיה בשימוש במלחמת רוסיה-יפן בשנת 1904.
בסוף מלחמת העולם הראשונה החלו להכניס לשימוש רובים אוטומטיים, למשל ה"אנפילד" הבריטי וה"תומפסון" האמריקני המפורסם, שבשנות ה-30 שימש את הגנגסטרים האמריקנים. הנשקים הללו היו בעלי אחוזי פגיעה גבוהים והטיפול בהם היה קל יחסית. מפעלי נשק ותחמושת המציאו דרכים חדשות לרתך ולסמרר, או לתקוע ניטים, דבר שהביא לכך שכלי נשק חדשים נוצרו במהירות ובכמויות עצומות. נשקים הפכו לאוטומטיים, דהיינו, הם ירו כדור וטענו את הכדור הבא בעצמם. מכונות ירייה שהוכנסו לשימוש עוד במלחמת העולם הראשונה שופרו, וירו בבטחה יותר מאלף כדורים בדקה.
הלוחמים צוידו גם בכלי נשק נוספים, כמו רימונים למשל. היו שני סוגים עיקריים של רימונים, התקפיים והגנתיים. ההתקפיים היו מתיזים רסיסים במהירות גבוהה לכל הכיוונים, ואלו היו גורמים לפציעות קשות. ההגנתיים היו מתפוצצים ברעש מחריש אוזניים, לצורך הסחת דעת האויב. במלחמה עשו שימוש גם בלהביורים, שהיו מסוגלים לייצר להבת אש שהגיעה למרחק של בין 20 ל-40 מטר.
במלחמה הומצאו כלי נשק נוספים, כמו הבזוקה, רקטה נישאת שאפשרה לחייל להשמיד כלי רכב וטנקים. עד סוף המלחמה הושגו התקדמויות רבות בטכנולוגיית ייצור כלי הנשק. המלחמה שהחלה לא רק עם טנקים, אלא גם עם רובים מכודנים, סוסים, מקלעים ורימונים, שעשו בהם שימוש במלחמת העולם הראשונה, הסתיימה בטילים בליסטיים, במטוסי סילון ובפצצות אטום.
היו אלה שש שנים אינטנסיביות שהובילו לפריצות דרך ולשינויים בשדות הקרב הרבים, לעתים באמצע המלחמה, כאשר צד אחד ייצר נשק עדיף על זה של יריבו. המטוסים של סוף המלחמה עלו בכמה דרגות על אלו של תחילתה. המטוסים המתקדמים ביותר ב-1941, כמו מטוס המיצובישי "זירו" היפני, הפכו למטרה קלה למטוסים מתקדמים בשנת 1944. בקרבות של 1942 איבדו היפנים והאמריקנים כמות דומה של מטוסים. אך בשנת 1944, בקרב ים הפיליפינים, איבדו האמריקנים קצת יותר מ-100 מטוסים, בעוד היפנים איבדו יותר מ-600. הטייסים האמריקנים כינו את הקרב "מטווח תרנגולי ההודו הגדול של איי מריאנה". היפנים אמנם פיתחו מטוסים מתקדמים, כפי שעשו הגרמנים, אך הם יוצרו לאט מדי והוכנסו למלחמה מאוחר מדי ובכמויות קטנות מדי. הטכנולוגיה במלחמה וזריזות ההטמעה של טכנולוגיות חדשות בספינות, במטוסים ובטנקים היו גורם מכריע במלחמה.
גם בתחום הלוחמה הימית התרחשו שינויים גדולים במהלך המלחמה. במלחמת העולם הראשונה לחמה יפן לצד בריטניה, ולאחר תבוסת גרמניה קיבלה לידיה צוללות גרמניות. היפנים חקרו את הצוללות והחלו להכניס שיפורים בצי שלהם. עד מהרה הם בנו ספינות מלחמה אדירות שיכלו להגן על עצמם בלי שום קושי, והם הפכו לצי המתקדם ביותר באסיה ואחד המתקדמים ביותר בעולם. בשנות ה-20 הציגה יפן את נושאת המטוסים שלה לעולם, ה-Hōshō. נושאת המטוסים הראשונית אפשרה ליפן ללמוד את הטכניקות של ה-Hōshō ולשפרן, וכתוצאה יצרו נושאות מטוסים מתקדמות יותר. היפנים המשיכו להתקדם ואף הציגו בפני העולם פצצות טורפדו שהגיעו לטווחים של עשרות קילומטרים, פגזים עצומים בגודלם ואת היכולת לאחסן כמות תחמושת אדירה על כלי השיט. בתחילת מלחמת העולם השנייה יפן הייתה בעלת הצי הטוב ביותר בעולם מבחינה התקפית. בשנת 1941 השיקו היפנים את ספינת המלחמה או אוניית המערכה ה"יאמטו". לאוניית המערכה העצומה היו תשעה תותחי 460 מילימטר, התותחים הגדולים ביותר שהותקנו על ספינות מלחמה מאז ומעולם. הספינה הכילה 24 תותחים קטנים נוספים, וכן 24 תותחי נ''מ ומקלעים. התותחים הגדולים של הספינה שקלו קרוב ל-150 טון כל אחד, והם היו מסוגלים לירות פגזים חודרי שריון למרחק של יותר מ-40 קילומטרים. הייתה זו המפלצת של הספינות. שנה מאוחר יותר נכנסה לשירות אחותה של ה"יאמטו", ה"מוסאשי", ספינה באורך של יותר מ-260 מטרים, שדמתה מאוד לאחותה ה"יאמטו", ובעלת תותחים רבים יותר. ליפן היו עשר נושאות מטוסים, שהיו צי נושאות המטוסים לא רק הגדול ביותר, אלא גם המתקדם ביותר בעולם בתחילת המלחמה. בנוסף היו לה סיירות קרב, יותר מ-100 משחתות, 65 צוללות וספינות רבות נוספות. יפן הייתה מעצמה ימית שלא כדאי היה להתעסק עימה.
[מוזיקת רקע]
כלי הנשק המשפיעים ביותר על הקרקע היו הטנקים. הם נכנסו לשימוש במלחמת העולם הראשונה ומאז הלכו והשתפרו. הבריטים והצרפתים המשיכו לפתח את הטנקים שלהם, ואילו על גרמניה הוטל איסור לפתח טנקים או ליצרם, במסגרת הסכמי סוף מלחמת העולם הראשונה. גרמניה הצליחה לעקוף את האיסור על ידי שינוי הגדרת מטרתם. במקום טנקים, המפעלים הגרמניים פיתחו ויצרו פאנזרים, שהוגדרו כמכונות זחל, סוג של טרקטור בעל זחלים. את מלחמת העולם השנייה התחילה גרמניה עם 3,000 פאנזרים, אך עד סוף המלחמה יצרה גרמניה כ-50,000 טנקים מסוגים שונים. בעוד הגרמנים החלו את המלחמה בטנקים בעלי תותח קטן של 20 מילימטר, תוך זמן קצר עברו הגרמנים לתותחים גדולים וטנקים כבדים בהרבה מהטנקים שכבשו את צרפת.
[מוזיקת רקע]
פרופגנדה במלחמה.
פרופגנדה היא שם נוסף לתעמולה. זאת אומרת הפצה של רעיונות בקרב ציבור רחב במטרה להשפיע על דעותיו ולהביא לאחידות המחשבה. תעמולה יכולה להשפיע פסיכולוגית על חברה, ולשנות תפיסות חברתיות כדי להתאימן למציאות חדשה או למציאות נדרשת בזמן מלחמה. כל המדינות שהשתתפו בקרבות עשו שימוש רב גם בתעמולה. המילה "תעמולה" היא מילה חדשה בעברית, ונוצרה על ידי יהודים רוסים שחיפשו מילה עברית לתאר תזוזה או הנעה לעמל משותף. משם מגיעה אלינו המילה "תעמולה", שברבות הימים החליפה את המונח "פרופגנדה", שמשמעותה הפצה או פיזור בלטינית. המדינות המשתתפות עשו שימוש בכל אמצעי תקשורת שהיה ברשותם כדי לקדם את הרעיונות הלאומיים, כולל שידורי רדיו, קולנוע, עלונים, שלטים, כתבות בעיתונים, קריקטורות ופרסום. תעמולה בקרב החיילים נעשתה במטרה להפריד בין החייל, האדם, שניצב מול הלוחם, לחייל שמשרת אימפריה זדונית ומטרותיה. התעמולה האזרחית ניסתה לאגד את כל האזרחים למטרה משותפת, לתמיכה בתעשייה, לצריכה נבונה ולרכישת איגרות חוב כדי לממן את המלחמה.
הגרמנים, בהובלתו של שר התעמולה גבלס, העבירו את המסרים הנאצים בעזרת אמנות, מוזיקה, תיאטרון, ספרים, סרטים, רדיו ועיתונות, ואף הגבילו את העיתונות וצנזרו כל אופוזיציה לרעיונות הנאצים. גבלס דאג להעצים את הכעס הגרמני על ההפסד במלחמת העולם הראשונה, ופיאר את ההיסטוריה הגרמנית וההישגים העכשוויים בגרמניה כדי לקשור יחדיו את גדולתו של העם הגרמני והנאציזם. גבלס גרם לכך שהאווירה בגרמניה הייתה כה מוטה וכה צמאה לנקם, עד כי בעזרתה ניתן היה להביא אנשים לבצע מעשי רצח המוניים, בעיקר כנגד אלו שלא היו מהגזע הארי - יהודים ומיעוטים אחרים. גבלס כתב ביומנו כי מטרתה של הפרופגנדה היא למכור רעיון כה אמיתי, כה חשוב, עד שבסופו של דבר האנשים מאמינים בו בכל מאודם, ולעולם לא יהיו מסוגלים להשתחרר ממנו.
הגרמנים העצימו את כוחו של הצבא הגרמני במלחמה, וציירו את הבריטים ואת שאר כוחות הברית כרוצחים ופחדנים. הרוסים הוצגו בגרמניה כמפלצות בלתי אנושיות או כחיילים טיפשים הנלחמים למען היהודים צמאי הדם. באחד הפוסטרים נראה בחור עם פנים מפויחות, כובע על ראשו, אשר במרכז הכובע הכוכב האדום הסובייטי, והוא מכוון אקדח ישירות אל הצופה בפוסטר. בפוסטר אחר נראה שד שמוריד מעל פניו מסכה של סטלין. השד בעל קרניים, שיניים חדות, הוא שעיר מאוד, ויש לו מגן דוד גדול על המצח. הגרמנים הפיקו סרטים לכל אורך המלחמה, ובשנת 1940 יצאו שלושה סרטים שהראו את היהודי כאויב הגזע. בין הסרטים היה "היהודי הנצחי", שהוצג כסרט דוקומנטרי, ושני סרטי קולנוע בשם "הרוטשילדים" ו"היהודי זיס". הסרטים הראו, בין השאר, כי היהודים מנסים לשמור בסתר על מזימתם להשתלט על העולם.
בבריטניה, ביום שלאחר הכרזת המלחמה נגד גרמניה, בספטמבר 1939, הוקם מחדש משרד המידע, שהיה אחראי על נושא התעמולה בבריטניה בימי מלחמת העולם הראשונה. המשרד יעץ למפיקי קולנוע והציע להם נושאים לסרטים חדשים. פרסומיהם שמו דגש מיוחד על הרוע האבסולוטי והאכזריות העיוורת של החיילים הגרמנים. לחיזוק המורל הלאומי הוקרנו סרטים אודות המאבק של העמים שנכבשו על ידי הגרמנים, כמו הנורווגים, הבלגים והצרפתים. בניגוד לארצות הברית, שר המידע הבריטי המליץ לראש הממשלה צ'רצ'יל שלא להשקיע כלל בתעמולה נגד יפן, למרות שלבריטניה היו אינטרסים חשובים במזרח הרחוק, בקולוניות שיפן כבשה בתחילת המלחמה. אולם ענייני המזרח הרחוק היו מרוחקים רגשית מאזרחי בריטניה, וצ'רצ'יל הסכים עם שר המידע.
[מוזיקת רקע]
התעמולה בבריטניה כנגד ברית המועצות הייתה מורכבת מאוד מפני שלפני המלחמה ובתחילתה, הקומוניזם תואר כאידיאולוגיה ומשטר מסוכנים ביותר. משרד המידע נאלץ להתמודד מול הפגת הפחדים הקשורים בטרור האדום, כדי לשכנע את האזרחים כי הצבא האדום הוא בעל ברית במלחמה, ויש לשתף עמו פעולה. בעקבות שיתוף הפעולה עם ברית המועצות במהלך המלחמה, התפטר הסופר ג'ורג' אורוול מעבודתו ב-BBC, וכתב את סיפורו הנודע "חוות החיות", שלא קיבל את אישור הצנזורה לצאת לאור בימי המלחמה.
הבריטים דגלו בתעמולה גם מעבר לים, ונודעו בעיקר בזכות שידורי הרדיו שלהם. ה-BBC החל לשדר גם בגרמנית, ועד סוף המלחמה היו לבריטים 40 תחנות ששידרו דרך משדרים אמריקנים רבי עוצמה תעמולה שכוונה לעם הגרמני. הבריטים גם הצניחו כרוזים וגלויות ממטוסים, שניסו להסביר לגרמנים מה שהוסתר מהם. בשנת 1942 נוצר בהוליווד סרט שתיאר את המאמץ הבריטי במלחמה, ונקרא בשם "גברת מיניבר". הסרט מסתיים בדרשה בכנסייה מופגזת, שבה נאמר: "זוהי מלחמתם של האנשים, זוהי מלחמתנו, אנו הלוחמים, הילחמו אם כן! הילחמו עם כל מה שיש בנו! ואלוהים יגן על הצודקים!".
[מוזיקת רקע]
בשנת 1942 הקימו האמריקנים את משרד התעמולה, או המשרד למידע מלחמתי, כדי להעצים את ייצור תעשיות המלחמה בבית וכדי לאחד את מאמץ ההסברה. יותר מבכל מדינה אחרת, בארצות הברית השתמשו בשלטים לצורכי תעמולה. יותר מ-200 אלף סוגי שלטים שונים הוצבו והודפסו במהלך המלחמה. לא מדובר על כמות, אלא על סוגי השלטים השונים. 200 אלף. השלטים הגדולים נתלו על קירות מוסדות ציבוריים, חנויות ומסעדות, ואילו את השלטים הקטנים אפשר היה לראות בחלונות של דירות ומשרדים. את השלטים עיצבו אמנים שעבדו בהתנדבות.
הממשל עודד את חברות התעשייה והשיווק להשתמש בנושאי תעמולה בפרסומות של המוצרים שלהם. כמו כן, התעמולה הייתה לאחד הנושאים הבולטים במגזינים של קומיקס. חוץ מפוסטרים, האמריקנים עשו שימוש גם בסרטים, ואפילו בסרטים מצוירים. הוליווד קיבלה רשות להשתמש בדמויות של גרמנים, איטלקים ויפנים בתור הרשעים, מבלי לדאוג למחאות דיפלומטיות. במהלך המלחמה צייר דוקטור סוס הנודע יותר מ-400 קריקטורות ואיורים המתארים את המאמץ המלחמתי כנגד היפנים והגרמנים. באחד מאיוריו נראה יפני מחייך חיוך רחב ומתנשא, והכיתוב מעליו אומר "עזרו לנו למחוק את החיוך מפרצופו". הפוסטרים והקריקטורות הוצגו בבתי ספר, על חלונות הראווה של חנויות ובמפעלים, כדי להניע כמה שיותר אמריקנים לתמוך במלחמה בצורה טוטאלית. הפוסטרים האמריקנים קראו לעצור את המפלצת ולתת מעצמך למען התעשייה עד קצה גבול היכולת. בפוסטרים אחרים צוירה מפלצת בעלת שני ראשים, האחד נאצי והשני יפני. המפלצת אחזה בפסל החירות ביד אחת וביד השנייה סכין מגואלת בדם. ליד המפלצת צוירה יד שאחזה בחוזקה במפתח ברגים, שעליו נכתב "ייצור", שהיה המפתח לניצחון במלחמה.
סרטים שהוכנו לחיילים היוצאים לקרב היו פטריוטים ולעיתים גזעניים, וציירו את הגרמנים, היפנים והאיטלקים כאומות של מרצחים בלתי אנושיים. במהלך המלחמה היפנים הפכו מיצורים קטנים ודוחים לסוג של חיות. פעמים הם צוירו כקופים, ופעמים כחיות טרף. המגזין הפופולרי של אותם הימים, "Life", עשה שימוש בתמונות כדי להסביר מדוע הגזע היפני הוא גזע מסוכן ורצחני. בסרט ההסברה של משרד המלחמה האמריקני נאמר כי "לעולם לא נבין בוודאות את דרך מחשבתו של היפני, והוא לא את שלנו".
האמריקנים הפיקו סרטים הוליוודיים שתיארו את המאמץ האמריקני ודאגו להבהיר מי היו הטובים ועד כמה היו הרעים רעים. בסרטים המצוירים נשלחו פופאי ובאגס באני להילחם ביפנים, בעוד דונלד דאק מצא את עצמו באירופה. דונלד נשלח לעבוד בכפייה במפעל תחמושת שמייצר גם את תמונותיו של היטלר. בעוד התמונות רצות על הסרט הנע, דונלד מבצע זיג הייל ועוד זיג הייל ועוד זיג הייל, עד שראשו מסתחרר. בסוף הסרט מתעורר דונלד מחלום הבלהות ומגלה שלשמחתו הוא עדיין בארצות הברית. התמונה האחרונה בסרט מראה עגבניה המתפוצצת על ראשו של היטלר.
[מוזיקת רקע]
אנשי התעמולה בברית המועצות היו כוח מרכזי באיחוד האומות השונות שהתגוררו במדינה. הסובייטים הוציאו לאור פנקס תעמולה בשפתן של האומות שחיו בברית המועצות. על כרזות צוירו הגרמנים כרוצחים מוצצי דם וקניבלים, ורבות דובר אודות מעשי הטבח שבהם השתתפו. למען העלאת מורל החיילים הוחלט לפנות אל ההיסטוריה הקדם-קומוניסטית של הגבורה הצבאית. הוחזרו אותות גבורה מסוימים שהיו בשימוש בצבא הצאר, והן נקראו על שם מפקדים היסטוריים ידועים. הסובייטים גם הדפיסו עלוני הסברה, שסיפרו אודות העבר המפואר של העם הרוסי. שאר התעמולה הסובייטית כוונה כנגד מנהיגי הנאצים, בעיקר היטלר ושר התעמולה גבלס.
בגרמניה הנאצית הושם דגש מיוחד על שימוש ברדיו למטרות תעמולה. בכל בית היה מקלט רדיו שהיה דלוק כל הזמן. מלבד הרדיו, הופקו סרטי תעמולה מיוחדים שהוקרנו לפני כל הקרנה בבתי הקולנוע. בחזית הלחימה הוצבו מגדלי רמקולים ששידרו תעמולה לחיילים, ואילו המפציצים הטילו פצצות ועלוני תעמולה והסברה. בשטח ברית המועצות לדוגמה, הופצו עלונים בעלי מידע מפוברק על כך שבנו של סטלין נפל בשבי, או למשל על כך שהיהודים נמנעים מהשירות הצבאי בחזית ומתחבאים בעורף המרוחק. הגרמנים ניסו לייצר תמונה שבה היהודים שלטו במדינות שלחמו כנגד הגרמנים, ולמעשה המלחמה הייתה רעיון של היהודים.
[מוזיקת רקע]
באיטליה הפשיסטית, תחת הנהגתו של מוסוליני, דאג משרד התעמולה להעצים את אישיותו של מוסוליני, ה"דוצ'ה", או "המנהיג" באיטלקית. האיטלקים עשו שימוש בהיסטוריה שלהם, וטענו כי על איטליה לשוב לגדולתה בתור האימפריה הרומית. עוד לפני תחילת המלחמה נערכו אירועים לציון תאריכים חשובים, כמו למשל יום הולדתו האלפיים של אוגוסטוס קיסר. בכניסה לתערוכה צוטט מוסוליני באומרו "איטלקים, עליכם להבטיח כי תפארת העבר תהיה כאין וכאפס לעומת הישגי העתיד". האיטלקים הבהירו כי גם הם זקוקים ל"ספציו ויטל", מרחב מחייה, וכי עליהם להרחיב את גבולות האימפריה האיטלקית. ברחובות איטליה נכתבו משפטים על קירות הבתים, והאמנים המובילים של התקופה ציירו כרזות פשיסטיות.
בדומה לאיטליה, בתקופת מלחמת העולם השנייה השתמשה יפן בתעמולה שהתפתחה בשנים שלפני המלחמה. הנושאים העיקריים היו הצורך במסורתיות, נאמנות לקיסר ולתרבות היפנית המקורית, סלידה מתרבות המערב, כבוד הלוחם וכיבושים טריטוריאליים להבטחת עתידה של יפן. היפנים הפעילו סינון וצנזורה על כל פרסום במדינה - בעיתונות, במגזינים ובסרטים. היפנים שידרו לאזרחיהם כי יפן נאלצת להשתתף במלחמה כדי למנוע את סכנת הכיבוש העולמי על ידי בריטניה וארצות הברית. צורת תעמולה ייחודית ליפנים הייתה הצגות רחוב, שכוונו בעיקר לילדים ולבני נוער. התעמולה עודדה את בני הנוער להקרבה עצמית ולגבורה, ואפילו הסבירה אודות התנהגות נכונה בעת הפצצות. מבין הנושאים בתעמולה המעידים על שיתוף הפעולה עם גרמניה בזמן המלחמה, היה שימוש במסרים אנטישמיים, בהם נאמר כי יהודים מנסים להשתלט על העולם ולקבוע את גורלה של יפן.
[מוזיקת רקע]
מזון במלחמת העולם השנייה.
כבר בתחילת המלחמה החלו המדינות הלוחמות להכריז על תוכניות קיצוב, שבהן הוקצבו לכל אזרח מספר מסוים של מצרכים. הדבר נעשה כדי לאפשר גם לאזרחים עניים לרכוש מזון במחירים סבירים. הממשלה שלטה כמעט באופן מוחלט על מחירי המזון במדינה וחלוקתם. בבריטניה המוצרים היחידים שלא היו תחת פיקוח היו לחם ותפוחי אדמה. חמאה הוגבלה ל-60 גרם עבור אדם לשבוע, גבינה צהובה, 50 גרם לאדם בשבוע, וביצה טרייה, פעם אחת בשבוע עבור כל אדם. ממתקים ניתן היה לקנות בבריטניה רק פעם בארבעה שבועות, וכמותם הוגבלה ל-350 גרם לאדם לחודש, שזה בערך 20 סוכריות בחודש. לעתים חסרו בחנויות מוצרים כאלה ואחרים, ותורים ארוכים נראו בפתח חנויות המזון. במדינות המערביות, שבהן צריכת המזון הייתה בדרך כלל גדולה יותר מהנדרש, אנשים החלו לרזות ולאכול מוצרים בריאים יותר. למרות שהיו אנשים שרעבו למזון בבריטניה והיו חוסרים בויטמינים, המצב הבריאותי הכללי במדינה, למרבה האירוניה, הלך והשתפר, ונמדדו ירידות חדות במחלות מסוימות.
המדינות הלוחמות עשו שימוש בפנקסי הקצבות אישיים בצבעים שונים. בגרמניה למשל היו שבעה פנקסי קיצוב שכאלה, מאורגנים בצבעים שונים לפי סוג המזון. בפנקסים היו קופונים נתלשים, או שמוכר החנות חתם בפנקס, וכך נרכשו כמויות מזון מוגבלות בלבד.
בצרפת ובמדינות כבושות אחרות, שלטו הנאצים על חלוקת המזון והעבירו מזון רב לחיילים ולאוכלוסייה הגרמנית. הדבר גרם לכך שבצרפת למשל אנשים רבים רעבו במשך כל המלחמה. הדבר הביא להתפתחותו של שוק שחור, שבו אנשים היו מוכרים מוצרים בצורה לא חוקית. חמאה, למשל, עלתה פי שלוש בשוק השחור בצרפת מאשר בחנות עם קופון הקצבה. בבריטניה אנשים החלו לגדל ירקות על כל פיסת אדמה, וגינות נשתלו אפילו בפארקים בלונדון. בפריז אנשים גידלו ארנבות על מרפסות הדירות שלהם, ובאופן כללי נוצרו מתכונים של מאכלים טעימים שהיו מורכבים בעיקר מירקות וללא בשר.
למרות שגרמניה העבירה מזון מהמדינות הכבושות חזרה לארצה, רוב המזון הועבר לצבא, ואזרחי גרמניה נאלצו להסתפק בפחות מזון משהיו מורגלים אליו. בשר ומאכלים טריים הפכו למוצרי יוקרה בגרמניה. המאכלים העיקריים בגרמניה הפכו להיות לחם שחור ותפוחי אדמה, וגם תחליפים לכל מיני מזונות, כמו למשל תחליף לבשר שהוכן מקמח ירקות, שעורה ופטריות. חיילי הוורמאכט אכלו מנה חמה אחת ביום, לרוב בצהריים. ארוחת הבוקר הייתה בדרך כלל רק כוס קפה ופרוסת לחם. בארוחת הערב התלוו אל פרוסת הלחם חמאה, נקניק או גבינה צהובה, ולפעמים ביצה מבושלת ושימורי דגים.
יפן ייבאה את רוב מזונה מחוץ למדינה, ומתחילת המלחמה נרשמו במדינה חוסרים במזון. משפחות רבות נאלצו לקנות מצרכים בשוק השחור, דבר שהיה קשה לחקלאים היפנים שהרוויחו הרבה פחות מאלו שעבדו בעיר. ככל שנמשכה המלחמה הקציבו היפנים מזון לאזרחים, למשל 330 גרם אורז לאדם ליום.
חיילי הצבא האדום קיבלו מנה חמה מוקדם בבוקר, לפני הזריחה, ובערב, לאחר השקיעה. בדרך כלל זה היה Kulesh, מרק סמיך עם חתיכות בשר וירקות. את מנת הקרב קיבלו החיילים אחת לשלושה ימים, והיא כללה רק פריטי מזון יבשים. כאשר לא הייתה אפשרות להקים באזור הלחימה מטבחון, היו הטבחים מבשלים את המנות החמות במרחק בטוח יחסית מאזור הקרבות, והיו מביאים את המנות בסירים שהיו נישאים על הגב. תפקיד הטבח הוערך מאוד בקרב החיילים, ולא פעם הטבחים קיבלו אותות גבורה. כבר בימים הראשונים של המלחמה הנפיקה ממשלת ברית המועצות הוראה סודית לספק לחיילים ולקצינים בקווים הקדמיים 100 גרם של וודקה ביממה. כמו כן, בכל הצבאות הלוחמים מנות הקרב כללו טבק, גפרורים ונייר לגלגול סיגריות.
בארץ ישראל הונהג גם כן קיצוב במצרכים, וכל בן אדם קיבל 800 נקודות בחודש. מחירון קבע כי לכל מצרך יהיה ערך בגרמים לנקודה. כך למשל יכולת לקנות בנקודה אחת 50 גרם לחם, או 30 גרם קמח, או 10 גרם קפה. כל ביצה עלתה שתי נקודות. בשביל לאכול באותם הימים, היה צריך לדעת חשבון…
[מוזיקת רקע]
מצב היהודים באירופה בתחילת המלחמה.
מרגע הפלישה לפולין בספטמבר 1939, ובמשך החודשים שלאחר מכן, השתלטו הגרמנים על מרכז אירופה ומערבה. לאחר הניצחון במערב, שליטת הגרמנים על יהודי אירופה התחזקה. הם ערכו רישומים של יהודים ועסקים יהודיים, והחלו להכניס יהודים לגטאות, תחומי מחייה מוגדרים ומגודרים, שהיו צפופים וללא אספקת מזון ראויה. על אף שהאידיאולוגיה הנאצית לא הבחינה בין היהודים השונים, המדיניות האנטי-יהודית הייתה שונה ממדינה למדינה. הגרמנים העניקו עצמאות יחסית למדינות במערב אירופה, שבהן האנטישמיות לא הייתה חזקה כמו במזרח אירופה. במדינות במערב אירופה הפעילות נגד היהודים הייתה מתונה יותר, הגרמנים לא הקימו גטאות, ולא ניסו לבודד את היהודים משאר חברי הקהילה. עם זאת, הם נישלו את היהודים מרכושם. מטרת הגרמנים באותם השנים הייתה להעביר את היהודים מהשטחים הכבושים למחנות עבודה, שם יכלאו ויעבדו בייצור למען המשטר הנאצי. לגרמנים לא היה אכפת מתנאי המחיה, שהיו בלתי נסבלים, והם לא דאגו במיוחד מתמותה המונית בקרב היהודים. לאחר הפלישה הגרמנית לבלגיה עסקים יהודיים נסגרו, ורכוש פרטי נלקח מבעליו. עבור היהודים הגדירו שעת עוצר מיוחדת, לילדי היהודים אסור היה ללכת לבתי הספר, התקבל חוק גיוס יהודים לעבודות בכפייה, והוראה לענוד מגן דוד צהוב על הבגד.
משפלשו הגרמנים להולנד, ברחה המלכה וילהלמינה יחד עם ממשלתה לבריטניה, אך המערכת השלטונית המשיכה לפעול תחת המשטר הנאצי. באותה תקופה חיו בהולנד 140 אלף יהודים, כולל פליטים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כיה. בספטמבר 1940 פיטרו את היהודים שעבדו במוסדות המדינה. לאחר מכן, החלו לרשום את העסקים הפרטיים בבעלותם של היהודים, ורק לאחר מכן החלו לעשות רשימות של כל מי שנפל תחת הגדרת הגזע היהודי. באמצעות רשימות אלו נושלו היהודים מרכושם ומדרכונם, על מנת לשלול מהם אפשרות תנועה. יהודים חויבו לענוד מגן דוד על לבושם, והחלו ההכנות להעברתם למחנות הריכוז. בפברואר 1941, לאחר מתקפה על הרובע היהודי באמסטרדם, פתחו פועלי העיר בשביתה כללית של 48 שעות, לזעמם של הגרמנים. בצרפת הסיפור היה שונה.
בתחילת הכיבוש הגרמני של צרפת, ביוני 1940, התגוררו במדינה 330 אלף יהודים. מחציתם היו ילידי צרפת, והשאר פליטים ומהגרים. צרפת הייתה מחולקת לשני אזורי ניהול - את הצפון ניהלו אנשי צבא גרמנים, ובדרום משטר וישי שיתף פעולה עם הנאצים, ובראשו עמד מרשל פטן. המשטרה של פטן ביצעה את הוראות הפיקוד הגרמני העליון, ואפילו העבירו בעצמם תקנה אודות היהודים, ב-4 באוקטובר 1940, אשר שללה מהיהודים את כל זכויותיהם. במקביל, החלו לקחת מיהודים את רכושם. אלפי אנשים נשלחו למחנות בדרום צרפת. במחנות אלו נהרגו 3,000 יהודים, הקורבנות הראשונים של השואה.
באיטליה החוקים הראשונים נגד היהודים התקבלו עוד בשנת 1938, אבל בשנים הראשונות של המלחמה מוסוליני לא הסכים לדרישותיו של היטלר לשלוח ממדינתו את היהודים, הן את יהודי איטליה והן את היהודים השוהים בשטחים הכבושים על ידי האיטלקים. הודות לנוכחות המינהל הצבאי האיטלקי באלבניה, קרואטיה ודרום צרפת, היהודים באזורים אלה הרגישו עצמם בטוחים יחסית.
לפני תחילת מלחמת העולם השנייה חיו בהונגריה כ-500 אלף יהודים. החוקים המגבילים את זכויות האוכלוסייה היהודית התקבלו כבר בשנת 1938. שנה מאוחר יותר, גיוס יהודים לצבא הוחלף לעבודות כפייה בגדודי עבודה. ראש ממשלת הונגריה, הורטי, לא הסכים לדרישותיו של היטלר להעביר את כל היהודים לידי הנאצים. בשלב זה בהונגריה, ובמדינות סמוכות, שהו כ-800 אלף יהודים. אנטישמיות קיצונית, שהייתה מצויה ברומניה עוד בטרם מלחמת העולם השנייה, התחזקה עם תחילת המלחמה. באותה עת חיו ברומניה 757 אלף יהודים. החל משנת 1938 ממשלת רומניה חוקקה מספר חוקים אנטי-יהודיים, אשר שללו בשלבים את זכויות היהודים, והיוו בסיס חוקתי להשתלטות על רכושם. בקיץ 1940 מאות יהודים נהרגו על ידי חיילים רומנים ותושבי הכפרים. בבולגריה, ביוגוסלביה וביוון המשיכו היהודים, בשנתיים הראשונות של המלחמה, לנהל שגרת חיים מוכרת ורגילה. אולם עד מהרה נכבשו מדינות אלו, וגורלם של היהודים הפך בבת אחת לסימן שאלה.
[מוזיקת רקע]
כמויות היהודים תחת שלטון גרמני הלכו ותפחו, ובסתיו 1941 החלו הנאצים לגבש תוכנית בה יושמדו היהודים בסיסטמטיות ובמספרים גדולים. למרות שכבר במקומות מסוימים נאספו יהודים ונורו, ובמקומות אחרים הוכנסו לגטאות על מנת לגרום להם לרעוב למוות, זה לא הספיק עבור הנאצים והם החלו בהכנות להוציא להורג את יהודי מזרח אירופה באמצעות מקלחות הגז.
בגרמניה החלה בשנת 1940 תוכנית T4 לטיהור הגזע הארי. מוגבלים ובעלי נכויות גרמניים נאספו ונשלחו לבתי חולים מיוחדים של הנאצים להמתות חסד. שם הם הורעבו למוות או הומתו באמצעות זריקות רעל ובתאי גז. לאחר מחאות מצד קרובי משפחה, נאלצו הנאצים לסגור את המוסדות הללו. צוותי המוסדות נשלחו למזרח אירופה, למחנות היהודים, כדי ליישם את השיטות שפיתחו במסגרת תוכנית T4.
בבלצ'לי פארק החלו המפענחים הבריטים [סאונד של קוד מורס] לקרוא הודעות הקשורות ליהודים. אט אט הלכו והתרבו ההודעות על גורלו של העם היהודי באירופה, אך מפענחי הקודים בבלצ'לי פארק לא יכלו לעשות דבר וחצי דבר. ביולי 1941 דווח להימלר, ראש האס.אס., על הריגתם של 30 אלף יהודים ופרטיזנים. ההודעות הלכו והתרבו, והפכו קשות יותר ויותר. אך לסוד פיצוח מכונת ה"אניגמה" וה"לורנץ" אסור היה להתגלות, הן היו המפתח לניצחון במלחמה. המפענחים של בלצ'לי פארק קראו ושתקו.
[מוזיקת סיום]
פרק מספר 9 - מסביב לקרבות.
מחקר, כתיבה ועריכה - איליה מוגילבסקי ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע''מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments