מלחמת העולם השנייה - פרק 18 - מהפך באוקיינוס השקט

גוודקנל, יהודים במלחמה באוקיינוס השקט, גינאה החדשה, המלחמה בבורמה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/11/2017.

‏ג'ינגל: "חינוכית".

‏[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]

Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”

General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”

Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.

‏פרק 18 - מהפך באוקיינוס השקט.

‏[מוזיקת רקע]

‏בחודש דצמבר 1941 תקפה יפן את ארצות הברית, ובמקביל, תקפה וגם כבשה איים רבים באוקיינוס השקט. האמריקנים, לצד בעלות בריתם, האוסטרלים, הבריטים וההולנדים, שגם הותקפו על ידי יפן, ניסו לעצור את היפנים מהשתלטות על מושבות ושטחים שהיו קרובים להם בדרום-מזרח אסיה. אחד האיים הללו היה האי גוודלקנל. שם עמדו להתרחש קרבות בתנאים קשים במיוחד, שיהפכו את האי לסמל אמריקני במלחמה.

‏[מוזיקת רקע]

‏גוודלקנל.

‏בחודשים מאי ויוני 1942 הצליחה ארצות הברית לבלום את יפן בקרבות ים האלמוגים ומידוויי. היפנים איבדו בקרב מידוויי ארבע נושאות מטוסים ומטוסים רבים. אך למרות זאת, יפן לא שינתה את האסטרטגיה שלה לכבוש כמה שיותר שטחים אסטרטגיים באוקיינוס השקט.

‏בחודש יולי 1942 חששו בעלות הברית כי היפנים מתכוונים לבסס את שליטתם באיי שלמה. בעזרת שדה התעופה באי, היו היפנים יכולים להטביע ספינות רבות שעשו דרכן אל אוסטרליה, ולהפציץ שיירות אמריקניות ששייטו בקרבת האי. היפנים החלו לבנות שדה תעופה באי בעזרת פועלים קוריאנים שגויסו בכפייה. היפנים תכננו להציב בשדה התעופה כ-100 מטוסי קרב ומפציצים. האדמירל ארנסט קינג, המפקד העליון של הצי האמריקאי וכן מפקד המבצעים הימיים, הציע כי כוח אמריקני יפלוש לאי ויכבוש אותו. האמריקנים יוכלו להיעזר באי כדי להגן על שיירות ימיות ועל חופי אוסטרליה. אך הבעיה הייתה שרוב הכוחות האמריקנים הופנו לאירופה, במסגרת הטקטיקה האמריקנית-בריטית "גרמניה תחילה". למפקדים בדרום-מזרח אסיה היו כוחות מוגבלים בלבד יחסית לכמות הכוחות שהוקצו לאירופה. מטרת ארצות הברית באוקיינוס השקט הייתה להכניע את יפן ולהחזיר לידיה את השליטה על איי הפיליפינים.

‏האמריקנים החליטו לתקוף מספר מקומות במקביל באוקיינוס השקט. לא רק את גוודלקנל, אלא מקומות נוספים כדי לגרום ליפנים להשתמש בכל הכוחות שעמדו לרשותם במספר מקומות במקביל. המבצע לכיבוש האי גוודלקנל נקרא "Watchtower", מגדל שמירה. האי גוודלקנל נמצא כ-2,000 קילומטרים צפון-מזרחית לאוסטרליה, וכיום הוא חלק מאיי שלמה, מדינת איים המורכבת מכ-1,000 איים. שמו של האי הוענק לו על ידי המשלחת הספרדית שגילתה אותו, והוא נקרא על שם הכפר שבו נולד אחד המגלים, גוודלקנל בסביליה שבספרד. מקור השם הוא מהשפה הערבית, "וואדי אל קנל", שפירושו "הוואדי של הדוכנים", על שם הדוכנים הרבים שהיו בקרבת הכפר עת שלטו המוסלמים באנדלוסיה.

‏בסוף חודש יולי 1942 התאספו 75 ספינות אמריקניות בסמוך לחופי פיג'י. היפנים הניחו כי הם הגיעו לשם כדי להגן על חופי אוסטרליה. אך למעשה, הכוחות התאמנו בנחיתה ימית, ולאחר מספר ימים עשו דרכם לכיוון האי גוודלקנל. מפקד המבצע היה תת-אדמירל פרנק פלטצ'ר, שפיקד עליו מגשר הפיקוד של נושאת המטוסים "סרטוגה". קרוב ל-20,000 חיילים, רובם מארינס אמריקנים, הצטופפו על הספינות והתכוננו לנחיתה. כמעט כולם היו חיילים טריים שעברו אימונים, אך לא חוו את טעם הקרבות. הם נשאו על גבם ציוד רב ותחמושת שהייתה אמורה להספיק ל-10 ימים. המזון שהורד אל האי היה אמור לספק את החיילים לאורך חודשיים.

‏בבוקר ה-7 באוגוסט, לאחר שעשו דרכם במזג אוויר גרוע שהסתיר את הספינות מהיפנים, נחתו החיילים באי מבלי שהיפנים ידעו על כך דבר. 3,000 חיילי מארינס נחתו גם בשלושה איים סמוכים וכבשו אותם לאחר יומיים. החיילים היפנים נלחמו בהם עד האיש האחרון. הם דגלו באימרה "שונטה נגאיי" [כך במקור], "אין ברירה", מלחמה עד הסוף. מטוסים וספינות קרב הפציצו את החופים טרם עלו עליהם החיילים. היפנים המופתעים שעל האי נסוגו והשאירו אחריהם מזון וציוד רב. כשעלו חיילי המארינס לחופי האי גוודלקנל הם לא נתקלו בהתנגדות יפנית. עם זאת, היפנים תקפו את ספינות בעלות הברית בים והצליחו להטביע אונייה אחת ולגרום נזק לאחת המשחתות. כיוון שהמארינס, או הנחתים, לא נתקלו בהתנגדות יפנית, הם היו בטוחים שהם הולכים להילחם בגן עדן טרופי. על החוף הם ביתרו אגוזי קוקוס ושתו את חלבם. כמה חיילים מצאו מצבורי מזון שהשאירו היפנים, ובהם בירות וסאקה, שנשתו לשוכרה עוד באותו הלילה.

‏המורל היה גבוה והחגיגה הייתה בעיצומה. מפקד הכוח, פלטצ'ר, פחד מהאפשרות שהיפנים יגיחו בכוחות גדולים כנגד הכוח הימי המוגבל שברשותו. ולכן, לאחר הנחיתה המוצלחת, הוא החליט לעזוב את האזור יחד עם נושאות המטוסים שלו. ספינות אחרות שפרקו ציוד נבהלו מכך שהמטרייה האווירית עוזבת והפליגו הרחק מהאי, בטרם סיימו לפרוק את הציוד וחלק מהכוחות שיועדו לאי. באותו לילה תקפו היפנים את הכוח הימי שעגן בקרבת האי. הם הטביעו חמש סיירות אמריקניות ואוסטרליות, אך חששו שמא יש נושאות מטוסים באזור. כיוון שלא הצליחו למצוא נושאת מטוסים שכזו, הם נסוגו.

‏כוחות בעלות הברית שעל האי סחבו את הציוד שהונחת על החוף לכיוונו של שדה התעופה היפני, שם הם הקימו בסיס. לאחר ארבעה ימים סיימו הכוחות להעביר את כל המזון והציוד מהחוף לבסיס, וקראו לו "שדה התעופה על שם לופטון הנדרסון", טייס קרב שצלל עם מטוסו הפגוע אל עבר ספינה יפנית בקרב מידוויי ואיבד את חייו. החיילים שעלו על החוף נשארו ללא הגנה ימית. לאחר שעשו ספירת מלאי, גילו המארינס כי נותר להם מזון ל-14 יום בלבד. החיילים הוגבלו לשתי ארוחות ביום, אך אלו לא הספיקו להשביע את רעבונם. עד מהרה הם היו עייפים, מלוכלכים ורעבים.

‏שדה התעופה היה ממוקם בחלקו הצפוני של האי, ואילו במערב האי שהו החיילים היפנים והפועלים הקוריאנים. לאמריקנים נוספו כ-35 מטוסים שנקראו "חיל האוויר קקטוס", שם הקוד האמריקני לאי. באותה העת היו יפנים מעורבים בקרבות רבים, והיה ביכולתם לשלוח כוחות מוגבלים כדי להדוף את הפולשים.

‏בסוף חודש אוגוסט נחתו באי כ-900 חיילים יפנים, שהחלו לצעוד אל עבר העמדות האמריקניות. לאחר צעדה של 14 קילומטרים, תקפו היפנים בלילה את הכוחות האמריקנים. הגנרל איצ'יקי לא ידע מה סדר גודל הכוחות האמריקנים, ונתקל בכוח גדול בהרבה משציפה לו. הלחימה המשיכה גם ביום למחרת, וכ-800 חיילים יפנים מתוך כ-900 נהרגו בקרב. מפקד היחידה, קולונל, או אלוף משנה, איצ'יקי, התאבד לאחר הקרב. משהבינו היפנים כי עליהם לשלוח כוחות גדולים יותר, הרכיב האדמירל ימאמוטו, המפקד העליון של הצי היפני, כוח משימה גדול שעשה דרכו לאי, וכלל שתי נושאות מטוסים גדולות, נושאת מטוסים קטנה יותר ו-6 צוללות. הכוח לווה בעשרות ספינות מלחמה, שמטרתם הייתה להשמיד כמות גדולה ככל הניתן של ספינות בעלות הברית ששטו בסמוך לאי.

‏[מוזיקת רקע]

‏היפנים התכוננו לחזק את הכוח היפני באי על ידי הוספת כוח שמנה כ-2,000 חיילים. לכוחות האמריקנים היו באזור שתי נושאות מטוסים, אוניית מערכה אחת ועוד כ-15 משחתות וסיירות. כוח קטן כמעט בחצי מזה היפני. לשני הצדדים היו כ-200 מטוסים מסוגים שונים - מטוסי קרב, מפציצים ומפציצי טורפדו. לאמריקאים גם היו כ-25 מטוסי B-17 שנקראו "המבצר המעופף", בשל גודלם. שני הצדדים עמדו להתנגש באחד הקרבות הימיים הגדולים של המלחמה באוקיינוס השקט - קרב איי שלמה המזרחיים.

‏[מוזיקת רקע]

‏בבוקר ה-24 באוגוסט 1942 שלחו היפנים נושאת מטוסים קלה שנשאה כ-50 מטוסים ועוד מספר ספינות למתקפה על גוודלקנל, כדי למשוך את האמריקנים לצאת למתקפה, בשעה שהצי היפני מגיע מכיוון אחר. מספר שעות לאחר מכן, איתרו האמריקנים את נושאת המטוסים הקלה והפציצו אותה במשך מספר שעות עד שטבעה. הכוח הימי אסף את הניצולים וחבר לכוח היפני הגדול יותר. באותו הזמן, איתר מטוס סיור יפני את נושאות המטוסים האמריקניות, והמטוסים היפנים הוזנקו לעברן. מטוסים אמריקנים הוזנקו גם הם, אך לא הצליחו למנוע מהטייסים היפנים להגיע אל נושאת המטוסים "סרטוגה". נושאת המטוסים ניזוקה מפגיעה של מספר פצצות וטורפדו, אך אנשי הצוות השתלטו על השריפות, תיקנו מה שיכלו, ושעה מאוחר יותר כבר המריאו מטוסים מסיפונה. האמריקנים והיפנים שלחו שני גלים נוספים של מטוסים, אך הודות לתמרונים מוצלחים של שני הציים, הם לא איתרו את הספינות וחזרו לנושאות המטוסים ולשדה התעופה "הנדרסון". הציים, שרצו להימנע מקרבות לילה, נסוגו מהאי, והקרבות המשיכו רק למחרת בבוקר. היפנים האמינו כי גרמו נזק רב לשתי נושאות המטוסים, בעוד הן גרמו נזק מוגבל רק לאחת מהן. הם החליטו להתקרב לאי בבוקר של יום המחרת.

‏[מוזיקת רקע]

‏בבוקר ה-25 באוגוסט זיהו מטוסי סיור אמריקנים מספר ספינות יפניות בסמוך לאי, והחלו להפציץ אותן. האמריקנים גם זיהו את הסיירת "ג'ינצו", משם פיקד על המבצע האדמירל טנאקה. הם הצליחו לפגוע בה, והאדמירל נזרק ממקומו ונותר מחוסר הכרה לזמן קצר. לאחר שטנאקה התאושש, ומחשש שיאבד ספינות נוספות, הוא פקד על הצי לסגת לבסיסו ברבאול, בצפונה של גינאה החדשה. האמריקנים בחרו שלא לרדוף אחרי היפנים, וספינותיהם שהיו זקוקות לתיקונים, חזרו לבסיסי פרל הארבור. הקרב הסתיים בניצחון טקטי של ארצות הברית. הם הצליחו להטביע נושאת מטוסים קלה וארבע ספינות מלחמה נוספות. היפנים גם איבדו כ-300 איש, מהם עשרות טייסים מצטיינים, בעוד האמריקנים איבדו פחות מ-100 איש ומעט טייסים. למרות שהיפנים הכשירו טייסים חדשים במהירות, מאגר הטייסים המנוסים שלהם הלך ואזל. המאגר האמריקני לעומת זאת, הלך וגדל.

‏היפנים לא יכלו לשלוח כוחות לאי על גבי ספינות תובלה גדולות ואיטיות ונאלצו לשלוח אותם בכמויות קטנות על גבי משחתות מהירות יותר. בסוף חודש אוגוסט הצליחו היפנים להנחית חיילים נוספים בגוודלקנל, אך האמריקנים טיבעו משחתת אחת ופגעו קשות בשתיים נוספות. בסופו של קיץ 1942 הבינו היפנים כי ההגנה על גוודלקנל תהיה קשה הרבה יותר משציפו.

‏[מוזיקת רקע]

‏לאחר שספגו אבידות רבות כאשר ניסו להנחית חיילים באי בשעות היום, החלו היפנים להנחית חיילים באי בשעות הלילה, כאשר הספינות המהירות שטו מבסיסן לאי ובחזרה בחסות החשיכה. הבעיה העיקרית שעמדה בפניהם הייתה אי היכולת להנחית באי ציוד כבד, שלקח זמן רב לפרוק, כמו תחמושת, תותחים וכלי רכב. האמריקנים קראו למשלוחי הלילה האלה "הטוקיו אקספרס", ואילו היפנים קראו להם "שינוע העכברושים". היפנים הנחיתו אלפי חיילים בצידו הצפון-מערבי של האי, והחלו בהכנות לתקיפה של האמריקנים. כוח קומנדו אמריקני שפשט על אחד הבסיסים היפנים, גילה לתדהמתו ציוד שהיה אמור להספיק לאלפי חיילים יפנים, ומכיוון שאלה לא היו בבסיס הניח הכוח האמריקני כי הם בדרך לתקוף את הבסיסים האמריקנים. כוח הקומנדו שידר בעזרת מכשירי הקשר על ממצאיו, והאמריקנים חיכו למתקפה יפנית שבאה מספר ימים לאחר מכן. הכוחות היפנים תקפו בגלים, והגיחו ממעמקי הג'ונגלים. הם נלחמו בקרבות פנים אל פנים רבים מול האמריקנים. במתקפה איבדו היפנים קרוב לשליש מכוחם, ובאמצע חודש ספטמבר נסוגו. האמריקנים איבדו כ-100 חיילים. באותו חודש הטביעה צוללת יפנית את נושאת המטוסים האמריקנית ה-"Wasp", וכיוון שנושאות מטוסים אחרות היו בתיקונים בפרל הארבור, הכוח הימי של ארצות הברית באוקיינוס השקט צומצם. המלחמות סביב האי המשיכו, וסיירות ומשחתות רבות טובעו בשני הצדדים.

‏[מוזיקת רקע]

‏הקרבות והחיים בג'ונגלים שעל האי היו קשים. לרוב, טווח הראייה היה קצר, כמה מטרים בלבד, והקשה על החיילים לאתר את האויב. היה חם מאוד במעבי הג'ונגלים, והבגדים נדבקו לגוף. לעיתים, החיילים לא התקלחו במשך שבועות, ונאלצו להתמודד עם עלוקות, נמלים ענקיות, יתושי מלריה ודיזנטריה. הצווחות שעלו מהג'ונגל הפחידו את החיילים. גם היפנים וגם האמריקנים לא חוו תנאי מחיה שכאלה, ושטח הלחימה היה להם זר.

‏[מוזיקת רקע]

‏כשהאמריקנים הגיעו לגוודלקנל וכבשו את הבסיס היפני, הם מצאו תמונות רבות של חיילים אמריקנים שנהרגו באי וייק. רובם עברו התעללות קשה וצולמו לאחר מכן. דמם של החיילים האמריקנים רתח. הם החלו לבצע פעולות דומות כנגד החיילים היפנים, למרות הפקודות החמורות שאסרו זאת בכל תוקף. החיילים האמריקנים לקחו מזכרות אישיות מהיפנים - גולגולות, אצבעות, שיניים, אוזניים - וקשרו אותם לחגורתם. לעיתים, ערפו את ראשם והציבו אותם על כלונסאות. באחד המקרים שאל קצין נדהם את החיילים מה לעזאזל הם עושים, 'אתם מתנהגים כמו חיות!', הוא הטיח בהם. חייל מארינס צעיר, מלוכלך ומסריח, ענה לו: 'זה נכון, קולונל. אנחנו חיות. אנחנו חיים כמו חיות, אוכלים כמו חיות, ומתנהגים אלינו כמו חיות. למה לעזאזל אתה מצפה?'

‏בשנת 1943 פרסם המגזין "לייף" תמונה של ראש יפני שעיטר טנק אמריקני. האמריקנים היו בהלם מהזוועה הזו. מכתבים רבים זרמו למערכת, בהם כתבו קוראים כי הם לא מאמינים שהאמריקנים ביצעו את המעשים הללו. הם לא היו מסוגלים לכך. קוראי המגזין היו בשוק. עורכי המגזין השיבו לתלונות הרבות כי 'מלחמה אינה נעימה, אכזרית ובלתי אנושית, ומסוכן יותר לשכוח זאת מאשר להזדעזע מתזכורות'.

‏[מוזיקת רקע]

‏מרטין קלמנס שהה באיי שלמה מטעם הכתר הבריטי. הוא היה ממוצא סקוטי והפך למנהל מחוז באי. בתחילת המלחמה הוא התנדב לשירות צבאי בכוח המגן של איי שלמה והפך לסרן, אך לא היו ברשותו אפילו מדים. משהחלו היפנים לבנות שדה תעופה באי, דיווח קלמנס על כך לממוניו, ובמקביל החל לשלוח מקומיים לפטרל באי, ככוח צופי החופים, ולדווח על כך דרך תחנת הרדיו באי. היפנים רדפו אחריו, אך קלמנס נשאר מוגן בהרים הגבוהים שבאי ובחסות הג'ונגלים הרבים. אט אט הלך מזונם של צופי החופים ואזל, ולקלמנס אפילו נקרע זוג הנעליים האחרון שהיה ברשותו. הוא הבין שהוא וצופי החופים שלו תכף ישארו ללא מזון, סוללות לרדיו ומצרכים בסיסיים. לאחר שכוחות בעלות הברית כבשו את האי, הפך קלמנס לחלק בלתי נפרד מההגנה עליו. הוא קיבל לידיו אחריות על המודיעין באי, ושידר לנחתים מיקומים מדויקים של הכוחות היפניים. קלמנס וחבורתו המקומית הפכו להיות העיניים של הכוחות באי, וקלמנס זכה באותות הצטיינות רבים לאחר המלחמה.

‏[מוזיקת רקע]

‏Jacob Vouza נולד וגדל באיי גוודלקנל. הוא שירת בכוח הבריטי באי עד לפרישתו בשנת 1941 בדרגת רב סמל בכיר. כשהגיעו הבריטים לאי, הוא התנדב לעבוד עם צופי החופים תחת פיקודו של קלמנס. כבר בימים הראשונים הציל ואוזה טייס שנחת בשטח היפני, והוביל אותו לבסיס בעלות הברית. לאחר מכן, המשיך לסייר בשטח היפני, שם גם נתפס. בכיסו נמצא דגל אמריקני קטן. הוא נקשר לעץ ועבר מסכת עינויים קשה, אך סרב לגלות פרטים על מפעיליו. לאחר שעות רבות, נואשו ממנו היפנים ודקרו אותו בכידונים בשתי הידיים, בכתף, בצוואר, בגרון ובבטן, והשאירו אותו למות. ואוזה נעזר בשיניו, ובמשך שעות רבות לעס את החבלים עד שהצליח להשתחרר. הוא עשה דרכו בג'ונגלים עד לבסיס האמריקני. שם הזהיר אותם כי כמה מאות יפנים עושים דרכם אל הבסיס. האמריקנים הכריזו על מצב חירום, תפסו עמדות והספיקו להכין עצמם למתקפה יפנית, שהגיעה דקות ספורות לאחר מכן. ואוזה בילה כשבועיים בבית החולים, ולאחר מכן חזר לשרת לצד בעלות הברית. על פעולותיו זכה בכוכב הכסף ובעיטורים נוספים, ואף הוכתר לאביר על ידי המלכה אליזבת' השנייה.

‏[מוזיקת רקע]

‏לאחר שהבינו היפנים כי עליהם לבצע מתקפה גדולה, או יותר נכון עצומה, כדי לכבוש את האי, הם הנחיתו עד סוף חודש אוקטובר כ-20,000 חיילים יפנים וציוד רב. היפנים העריכו כי על האי יש כ-10,000 חיילים אמריקנים. אך למעשה, על האי כבר היו קרוב ל-25,000 חיילים. החיילים היפנים החליטו לתקוף משני כיוונים כדי להפתיע את כוחות בעלות הברית. מטרתם הייתה כיבוש שדה התעופה "הנדרסון". הם צעדו לאורך החוף, כאשר הכוח המרכזי פילס דרכו בג'ונגלים הסבוכים. הם הצליחו להפתיע את האמריקנים, שהפעילו כוח אש עצום כנגדם - פגזים, פצצות מרגמה, מקלעים רבים ופגזי רסס שנורו מהתותחים והסבו אבדות עצומות בקרב הכוח היפני המותש. חלק מהקרבות התנהל במעבי הג'ונגלים החשוכים, וכל רחש בשיחים הקפיץ את הכוחות. בעוד שהאמריקנים ספגו כ-80 הרוגים, היפנים ספרו קרוב ל-3,000. היה זה מרחץ דמים של ממש, באמצע ג'ונגלים סבוכים, הרחק מבתיהם של החיילים.

‏בזמן שהתרחשו הקרבות בג'ונגלים, התרחשו גם קרבות ימיים בין הכוחות. היפנים הצליחו להטביע נושאת מטוסים אמריקנית, ה"הורנט", ולגרום נזק לנושאת המטוסים ה"אנטרפרייז". שתי נושאות מטוסים יפניות נפגעו גם הן, והיפנים, שאיבדו מטוסים וטייסים רבים, בחרו לסגת כדי לא לאבד ספינות נוספות.

‏האמריקנים החליטו שבמקום לתת ליפנים להכתיב את המהלכים, הם ינסו להכניעם, ובחודש נובמבר פתחו במספר מבצעים יבשתיים כנגד הכוחות היפנים ששהו על האי. בכל פעם ספרו האמריקנים עשרות הרוגים מול מאות הרוגים יפנים שנלחמו עד הסוף המר. כניעה ושבי לא היו אופציה עבור החייל היפני. האמריקנים המשיכו לדחוק את היפנים לאחור, והפיקוד היפני הבין כי עליו לבצע מהלך גדול ומוצלח, ולהוציא מכלל פעולה את שדה התעופה "הנדרסון".

‏המודיעין האמריקני, שפיצח את הקשר היפני עוד לפני תחילת המלחמה, הבין את המצב. וכתגובה, שלחו האמריקנים כוח גדול משלהם, שמנה 13 סיירות ומשחתות. ליפנים היו 11 משחתות וסיירת אחת. הכוחות נתקלו זה בזה באמצע הלילה, בחשיכה מוחלטת, והיפנים טיבעו 11 מ-13 ספינות המלחמה האמריקניות. הכוח היפני לא היה בטוח אם יש ספינות נוספות באזור, ובמקום להמשיך ולהפציץ את שדה התעופה, חזר לאחור. יומיים לאחר מכן, נפגשו אוניות המערכה הכבדות של שני הצדדים, והאמריקנים הטביעו את סיירת המערכה היפנית, ה"קירישימה", שאורכה היה יותר מ-200 מטר. במהלך הקרבות באזור האי טובעו כ-50 אוניות מלחמה גדולות בשני הצדדים. אחת האוניות שהשתתפה בקרבות הייתה סיירת המלחמה ה"ג'ונו", שעל סיפונה שירתו האחים סאליבן.

‏[מוזיקת רקע]

‏האחים סאליבן נולדו במדינת איווה שבארצות הברית. הם היו חמישה בנים ואחות, שחברהּ נהרג במתקפה על פרל הארבור. האחים, שהפרידו ביניהם 12 שנים, לא רצו להיפרד זה מזה. הם התגייסו לצי והתעקשו לשרת על אותה סיירת קרב, ה"ג'ונו". הצי נהג להפריד בין אחים, אך אלה התעקשו, והצי שהיה זקוק נואשות לכוח אדם הסכים. בנובמבר 1942 נפגעה האונייה מטורפדו יפני והתפוצצה. מפקדי הצי חששו שספינות נוספות יפגעו, ובמקום לחפש אחר ניצולים, הורו לספינות להמשיך בדרכן. כ-100 ימאים אמריקנים שרדו את הפיצוץ ונותרו במים על גבי סירות הצלה. האמריקנים הבינו את טעותם רק מספר ימים לאחר מכן, וכשהגיעו לאזור מצאו 10 ניצולים בלבד. הניצולים סיפרו כי שלושה אחים ממשפחת סאליבן נהרגו בפיצוץ, אחד החזיק מעמד יום אחד, ואילו האח החמישי סבל מהזיות והיה שרוי בצער עמוק, ולאחר חמישה ימים בסירת ההצלה, קפץ למים ונעלם. חיל הים האמריקני אסר על פרסום טיבוען של ספינותיו, ומשפסקו מכתבים להגיע לבית משפחת סאליבן, ביקשה האם לדעת מה עלה בגורל בניה. את התשובה למכתבה כתב הנשיא האמריקני רוזוולט בכבודו ובעצמו, וכתב לה כי הם עדיין נעדרים. יום לפני הגעת המכתב, הגיעו לבית ההורים נציגים במדים. האב רץ לקראתם ושאל, "מי מהם?" התשובה הייתה, "כולם".

‏[מוזיקת רקע]

‏היפנים המשיכו לשלוח ספינות עמוסות בחיילים לאי, אך המטוסים האמריקנים המשיכו להמריא באין מפריע משדה התעופה "הנדרסון" והצליחו להפציץ ולגרום לאבדות אדירות בקרב החיילים היפנים שירדו לחוף. המשלוחים היפנים הפכו למסוכנים, והחיילים היפנים על האי נקלעו למצוקת מזון חמורה. ספינות מלחמה אמריקניות החלו לסגור את הגישה לאי, ובחודש דצמבר החלו עשרות חיילים יפנים למות מרעב, ממחלות ומהפצצות אמריקניות. המורל שלהם הלך ודעך. האמריקנים המשיכו להזרים כוחות לאי, וחיילי חיל הרגלים החליפו את חיילי המארינס. בחודש ינואר עמד מספרם של החיילים האמריקנים באי על 50,000. היפנים שנדחקו לפינה צרה במערב האי, הבינו כי לא יהיה באפשרותם לכבוש את האי, והמפקדים היפנים החליטו על נסיגה מוחלטת ממנו. מפקד חיל הרגלים היפני אמר כי "גוודלקנל הוא כבר לא רק שם של אי בהיסטוריה הצבאית היפנית, זהו שמו של בית קברות של הצבא היפני". האמריקנים לא ידעו דבר על החלטת הנסיגה, והמשיכו להתקדם לעבר היפנים. על כל הרוג אמריקני, נספרו 12 יפנים. בסוף חודש ינואר, פינו היפנים כ-10,000 חיילים מהאי, והאמריקנים הכריזו על ניצחון.

‏[מוזיקת רקע]

‏בקרבות גוודלקנל שירתו גם יהודים כמובן. אחד מהם היה קפטן ג'ייקוב ג'וזף, נכדו של הרב הראשי היחיד של ניו יורק, הרב יעקב יוסף, שנקרא גם "החריף". הרב עבר לעיר ניו יורק בסוף המאה ה-19, כדי לשמש כרב הראשי של הקהילות האורתודוקסיות בניו יורק. נינו, ג'ייקוב, עזב את לימודיו בשנת 1938 והתגייס למארינס. הוא הפך לקצין מזהיר, ובאוקטובר 1942 מצא את מותו בקרבות באי, כאשר פגז יפני התפוצץ בקרבתו.

‏חייל נוסף ששירת באי היה אחד המתאגרפים המפורסמים ביותר בארצות הברית. שמו היה ברני רוס, אך הוא נולד בשם דוב רוסופסקי. אביו ניצל מפוגרום והיגר לארצות הברית, ולאחר שהפך לרב התמקמה המשפחה בשיקגו. אביו של ברני פתח חנות ירקות קטנה ובאחד הימים נרצח במהלך שוד. אמו לא יכלה לכלכל את ילדיה, והם נשלחו לאימוץ. בגיל 14 נאלץ רוס לדאוג לעצמו. רוס, שראה את עצמו הופך בבוא הימים לרב, הפך למתאגרף קשוח. היהודים בארצות הברית העריצו אותו, ורוס הפך לאלוף שעשרות אלפים הגיעו כדי לראות אותו נלחם. בסוף שנות ה-30, בגיל 30, פרש רוס מאיגרוף, והחליט להצטרף למארינס. המארינס רצו לעשות בו שימוש לגיוס חיילים חדשים, אך רוס ביקש להילחם מעבר לים. הוא נשלח לגוודלקנל. באחד הלילות, נותקו רוס ושלושה מחבריו מהכוח המרכזי, ומצאו את עצמם לבד בקרב מול היפנים. שלושת חבריו נפצעו פצעים קשים, ורוס, שנפצע גם הוא, אסף את נשקם ואת רימוניהם והחל להילחם ביפנים לבדו. הוא ירה, זרק רימונים, והשתמש בכל הנשק שהיה ברשותו. כשעלה אור הבוקר, הסתבר שרוס הרג 24 חיילים יפנים. רוס נשא את גופת חברו היחיד שנשאר בחיים למקום מבטחים. על פעולתו, זכה בעיטור השלישי הגבוה ביותר בצבא ארצות הברית, כוכב הכסף, והוא אף הוזמן לבית הלבן. בזמן שהותו באי, התפתחה ידידות בינו לבין הכומר הקתולי הצבאי שעל האי. לכומר הסתבר כי רוס יודע לנגן על אורגן, ובחג המולד של 1942 ביקש הכומר מרוס לנגן מנגינות לחג. רוס נעתר ברצון וניגן מספר שירים לחיילים הנוצרים שהתרגשו מאוד. לאחר מכן, ביקש ממנו הכומר לנגן גם שיר יהודי. רוס חשב לרגע, ואז החל לנגן את "א יידישע מאמע", שיר יהודי ידוע באותה התקופה. החיילים ידעו כי מדובר בשיר שמספר על אם המחכה לבנה, ובעיתונים של אותם הימים נכתב שחיילי המארינס הקשוחים עמדו והזילו דמעות שלא הצליחו לעצור, עד שסיים רוס לנגן.

‏[נשמעת מנגינת "א יידישע מאמע" בניגון פסנתר]

‏במהלך הקרבות הבינו היפנים כי לא יצליחו להעמיד כמות חיילים זהה לאלו שהעמידו האמריקנים, וכי יהיה להם קשה הרבה יותר למלא את החלל של ספינות שטבעו, מטוסים שהופלו, וטייסים מנוסים שנהרגו או נפלו בשבי. בקרבות על האי איבדה יפן כ-30,000 איש, כמעט כולם חיילי רגלים מנוסים ואמיצים. יותר מחצי מהם מתו ממחלות טרופיות ומרעב, ולא בקרבות.

‏[מוזיקת רקע]

‏קרבות גינאה החדשה.

‏לא הרחק מגוודלקנל התרחשו קרבות נוספים בקיץ וסתיו 1942. באיי פפואה ניו גיני, או בעברית, איי גינאה החדשה, נלחמו האמריקנים ביפנים לאורך כל המלחמה. היפנים הצליחו לכבוש שטחים בצפון שרשרת האיים, בעוד בעלות הברית השתלטו על פורט מורסבי הדרומית. פורט מורסבי הייתה במרחק של 500 קילומטרים בלבד מחופי אוסטרליה, והיפנים קיוו להשתלט עליה ולהפציץ את הערים האוסטרליות ואת השיירות הימיות שעשו דרכן לאוסטרליה. היפנים השתלטו על כפרים וחופים בצד המזרחי של האי, שהיו מרוחקים כ-150 קילומטרים מפורט מורסבי. הם עשו דרכם דרך רכס הרים וג'ונגלים במטרה לכבוש שדה תעופה, במקום שהוקם סמוך לכפר קוקודה. הדרך אל הכפר ואל שדה התעופה נקראה שביל קוקודה, והייתה דרך צרה מאוד שהסתעפה בגבהים של יותר מ-2,000 מטר, בבוץ חלקלק וביער גשם עבות, ג'ונגלים שורצי חיות, חרקים ויצורים מעופפים, וכמובן, מחלות טרופיות רבות. החיילים נאלצו לשאת על גבם משקל עצום של 30 עד 50 קילו, ובמשך ימים שלמים טיפסו, מעדו, והחליקו בבוץ וסבלו מכל רגע. כומר צעיר שפגש את החיילים כתב: "אני לא מאמין שהייתה אי פעם מערכה שבה החיילים סבלו ממצוקות, ממחסור ומקשיים שלא ייאמנו כמו במערכה הזאת. מראות האנשים שהגיעו לכאן, פצועים, חולים במחלות טרופיות איומות, תשושים לגמרי, בבגדים מרופטים ומטונפים, בשיער ובזקן סבוכים, שלא התרחצו במשך ימים, ששכבו בבוץ, נלחמים באויב אכזר אחוז ייאוש. כחושים משהיה של שבועות בג'ונגל, חולים במלריה ובטיפוס. ראיתי כאן כל כך הרבה סבל ויגון, עד שהבנתי לראשונה את גודל הטרגדיה שבמלחמה".

‏[מוזיקת רקע]

‏צמחיית הג'ונגל גרמה למדיהם של הלוחמים להתפורר, הם נעקצו מענני היתושים והחרקים שחגו מעליהם, הרעב היכה בהם. שני הצדדים נעזרו בילידי המקום הפפואנים כסבלים. אולם בעוד האוסטרלים דאגו היטב ל-10,000 הפפואנים ששירתו אותם, מצבם של אלו שגויסו בכוח לשירות היפנים היה הרבה פחות טוב. הילידים הפפואנים, שהכירו היטב את הדרכים בג'ונגל ואת דרכי ההישרדות בו, עזרו רבות לכוחות האוסטרלים, בעיקר על ידי פינוי פצועים ממקומות שהיו קשים להגעה ולחילוץ. פצועים אוסטרלים סיפרו כי האלונקה שבה נישאו לא הטלטלה, והם קיבלו טיפול ראשוני, מזון ומים. בלילות היו הפפואנים מקימים מחסה לפצועים וישנים סביב האלונקה כדי לוודא שלפצועים לא יאונה כל רע. על פעולתם קיבלו את שם החיבה "מלאכי Fuzzy Wuzzy", על שום שערם המקורזל.

‏היפנים הצליחו להגיע למרחק של 30 קילומטר מפורט מורסבי, אך הם היו מותשים והחלו לסגת. האוסטרלים רדפו אחריהם במעלה ההרים התלולים, שם הם בעצמם סבלו מאבדות רבות. במהלך הקרבות הבחינו האוסטרלים כי היפנים קשרו שבויים לעצים, דקרו אותם בעזרת כידונים והשאירו אותם למות. היפנים עשו זאת כדי להפחיד את האוסטרלים, אך האוסטרלים החליטו להילחם גם הם כמו משוגעים. עד מהרה לחמו שני הצדדים האחד בשני בעוצמה אכזרית. הבוץ בסביבת הקרבות התמלא בגופות, שחלקן החל להרקיב ולהעלות צחנה. כשהלחות הנוראית הפכה לגשם, פצועים רבים שכבו בבוץ שהפך לשלוליות מים גדולות, והם טבעו למוות.

‏הלחימה בשביל קוקודה הייתה אכזרית. רבים מהחיילים היפנים שנפצעו העמידו פני מתים, ולאחר שעברו אותם חיילים אוסטרלים, קמו היפנים וירו בהם מאחור. האוסטרלים הבינו כי עליהם לדקור כל גופה של פצוע יפני, כדי שלא יירה בהם מאוחר יותר. כוחות בעלות הברית קיבלו דו"חות מודיעין על חשש להימצאות יפנים במקום זה או אחר. דו"חות המודיעין הללו הגיעו מפיצוח הקוד היפני, אך המפקדים בשטח לא ידעו זאת כמובן. הדבר איפשר לבעלות הברית להיות צעד אחד לפני היפנים. למרות זאת, היו מחלוקות רבות בין מפקדי הכוחות האמריקנים והאוסטרלים. הגנרל מקארתור האמריקני, לעג לאוסטרלים על אי הצלחתם בקרבות ועל הפיקוד הרפה, דבר שהכעיס עד מאוד את מפקדי הכוח האוסטרלי שהיו כפופים לו.

‏כוחות בעלות הברית כבשו שטחים נוספים במזרח האי בתחילת שנת 1943. היפנים לא התכוונו לוותר, ובתחילת חודש מרץ 1943 שלחו כ-7,000 חיילים יפנים על גבי ספינות אל האי. הכוח היה איטי, ושינויים במזג האוויר גרמו לו להאט עוד יותר. מטוס סיור אמריקני זיהה את הכוח, ומשהיה סמוך לנקודת הנחיתה, החלו מטוסים אמריקנים להפציצו. ספינות יפניות רבות החלו לנוס, ואחרות החלו טובעות. אלפי חיילים יפנים קפצו למים, אך כיוון שהחוף היה במרחק שחייה, והאמריקנים ידעו כי החייל היפני לא נכנע, הם החלו לירות על כל הניצולים ולהשמיד אותם בעודם במים. כ-3,000 חיילים יפנים איבדו את חייהם תוך דקות ספורות. 12 ספינות יפניות טובעו בקרב. כמו בגוודלקנל, גם בגינאה החדשה, השליטה הימית של בעלות הברית הפכה את משלוחי האספקה והחיילים היפנים לעתירי סיכונים. לאחר המלחמה העריכו היפנים כי איבדו כ-20,000 חיילים שהיו בדרכם לאי, אפילו לא בקרבות.

‏בחודש אפריל הגיעו מפקדים יפנים בכירים לזירה והחלו במבצע צבאי אווירי נרחב שבו מאות מטוסים יפנים הפציצו מטרות בגינאה החדשה. היפנים האמינו כי די היה בהפצצה מסיבית אחת כדי לגרום לכוחות הברית להיכנע. בפועל, הדבר לא קרה. הקרבות באיים יימשכו עד לסוף המלחמה. כ-120,000 חיילים יפנים נהרגו במערכה על גינאה החדשה במהלך המלחמה, רבים ממחלות ומרעב. בעלות הברית איבדו במערכה למעלה מ-40,000 איש.

‏[מוזיקת רקע]

‏צלם אוסטרלי בשם Damien Parer התלווה לכוחות בעלות הברית. הוא צילם את הקרבות בסוריה, ביוון, בצפון אפריקה ובגינאה החדשה. הוא שט באוניות מלחמה, צעד עם הכוחות בג'ונגלים, וטס עם טייסי הקרב. צילומיו הפכו לשם דבר, והסרט שהופק בעזרת צילומיו זכה באוסקר, הסרט האוסטרלי הראשון לעשות זאת. פארר נהרג מאש יפנית בשנת 1944, עת צילם נחיתה של חיילי מארינס על אחד האיים באוקיינוס השקט.

‏[מוזיקת רקע]

‏המלחמה בבורמה.

‏בורמה נמצאת בדרום-מזרח אסיה, צפונית לתאילנד. מזרחית לה, סין, ומערבית לה, הודו. היפנים ידעו עד כמה חשובה הייתה המדינה, מפני שדרכה העבירו הבריטים, ששלטו בהודו, אספקה לצבא הסיני. כשכבשו היפנים את בורמה בתחילת 1942, חששו הבריטים שהם יתקדמו להודו ויחבלו, או אולי אפילו יכבשו, חלקים מהמושבה החשובה של האימפריה הבריטית. כשהחלו גשמי המונסון במאי 1942, נעצרה ההתקדמות היפנית. מעט הדרכים הפכו בוציות, והיה קשה מאוד לתמרן בין הג'ונגלים הרבים. בורמה הייתה חלום בלהות לכל חייל ומפקד, ולא חשוב באיזה צד. היה קשה לשנע אספקה לחיילים דרך הדרכים התלולות והצרות שעברו בין גבעות הג'ונגלים הסבוכים. בעלות הברית, שהחליטו על מלחמה כנגד גרמניה לפני הכל, לא דאגו לשלוח תגבורת לצבא הבריטי, והחיילים ההודים התאמנו דווקא על לוחמה במדבר, בציפייה דרוכה להצטרף לקרבות בצפון אפריקה. מעבר לכך, חיילים בריטים רבים טיפלו בהתפרעויות מקומיות, שחששו שיהפכו למרד גדול כנגד האימפריה הבריטית בהודו.

‏משנסגרה הדרך בין הודו לבורמה, פסקו כמויות גדולות של אורז להגיע לאזור בנגל. ובנוסף, הצבא הבריטי היה זקוק בעצמו לכמויות האורז שהיו בנמצא. עד מהרה, הכפריים במערב המדינה, שמספרם היה במיליונים, החלו לסבול מתת תזונה וממחלות, ומצבם הלך והידרדר. היפנים הקימו צבא בבורמה שנקרא "צבא ההגנה הבורמזי", ואף הקימו משטר בובות שחסר סמכות של ממש. הבריטים התפרסו בקו הגנה דליל, מפני שהיו בכוחות מצומצמים מאוד. בסוף חודש דצמבר 1942 תקפו הבריטים את היפנים במערב בורמה, אך היפנים הצליחו להדוף אותם. היפנים מצידם יצאו גם כן למתקפות, אך משהחלו הגשמים במאי 1943, והדרכים הפכו קשות לתנועה, הם עצרו ונסוגו. במזכר ששלח צ'רצ'יל לראשי הצבא נאמר: "אני רחוק מלהיות שבע רצון מהדרך שבה מנוהלת המערכה בהודו. הלאות, או התשישות, הקטלנית של המזרח, יורדת על כל המפקדים שם". מפקד הכוחות בהודו שבר את הראש מה לעשות כנגד היפנים. הוא נזכר שישנו אדם שאולי פנוי למשימה מיוחדת. שמו היה אורד וינגייט.

‏[מוזיקת רקע]

‏וינגייט היה איש צבא מחונן שדגל בשיטות לא קונבנציונליות. הוא נלחם בסודן, חקר את המדבר הלובי ואף אימן יחידה של לוחמי קומנדו של ההגנה שנקראו "פלוגות הלילה". כינויו של וינגייט בארץ היה "הידיד". בתחילת המלחמה ארגן וינגייט כוח קומנדו שלחם באתיופיה והכניע כוח איטלקי גדול פי 20 ממנו. הוא לא היה מרוצה מהיחס הבריטי למבצע המוצלח וחזר לבריטניה. כשהמבצעים בהודו מול היפנים נחלו כישלון אחר כישלון, נקרא וינגייט שוב לדגל. הוא התבקש לאמן חיילים למלחמה ביפנים, אך הוא בחר לשכנע את הפיקוד העליון להקים יחידת קומנדו מיוחדת ללוחמה בג'ונגלים. וינגייט קיבל את הפיקוד על חיילי החטיבה ההודית 77, שנקראו "הצ'ינדיטים", עיוות שמו של אריה בורמזי מיתולוגי. היחידה הורכבה מחיילים בריטים, הודים ונפאלים. וינגייט אימן את לוחמיו ללחימה מעבר לקווי האויב. הוא דרש מהם כושר גופני מעולה שהיה נחוץ כדי לשרוד בג'ונגל. חייליו התאמנו בפיצוץ גשרים, בשיתוק שדות תעופה ובהטמנת מארבים. וינגייט דרש שכל פצוע שלא היה יכול ללכת, יומת, כדי לא ליפול בשבי היפני.

‏בפברואר 1943 צלחו וינגייט ולוחמיו את נהר הצ'ינדווין, בגבול שבין הודו לבורמה. הם ניתקו מסילות רכבת והמשיכו להתקדם בעומק השטח היפני ולפוצץ שלושה גשרי מסילות רכבת. במשך שבועות שלמים היו היפנים אובדי עצות, ואלפי חיילים יפנים הובאו לאזור מסין, כדי לנסות למצוא ולהשמיד את היחידה הזו מעל פני האדמה.

‏בשלב מסוים, סגרו היפנים על הכוח והעלימו את כל הסירות מהנהרות, כדי שהכוח לא יוכל לחצות את הנהרות הרבים. הצ'ינדיטים התפזרו לקבוצות קטנות וחצו את הגבול להודו באביב של אותה שנה. כשליש מהכוח לא שרד. אחד ההישגים של הכוח הצ'ינדיטי היה האפקט הפסיכולוגי. אפילו מפקדי הכוח טענו כי את הגשרים שפוצצו היה ניתן לתקן תוך כמה שבועות, ובקרבות הם הרגו כמה מאות איש בלבד, מול עשרות מיליוני אויבים. אבל העובדה כי הבריטים וההודים פעלו בג'ונגלים הסעירה את הדמיון, ובעקבות מעלליהם סופרו סיפורים ונוצרו סרטים רבים, שתרמו גם הם למאמץ המלחמתי. כעת גם הבריטים היו לוחמים ראויים בג'ונגלים האסייתים, ולא רק היפנים.

‏הצ'ינדיטים המשיכו להילחם באזור בורמה עד לסוף המלחמה. בשנת 1944 טס וינגייט בין בסיסי צ'ינדיטים שונים, למרות תנאי טיסה גרועים ואיסור טייס באזור. מטוסו התרסק והוא ושאר אנשי הצוות נהרגו. "הוא מת כפי שהוא חי", ספד לו צ'רצ'יל, "בגבורה ובהתעלמות מוחלטת מנהלי הצבא".

‏[מוזיקת סיום]

‏שנה בלבד לאחר שנכנסה ארצות הברית למלחמה, ובכוחות מוגבלים, היא החלה להשיג עליונות צבאית באוקיינוס השקט. היפנים קיוו להמשיך ולהילחם עד אשר תכניע גרמניה הנאצית את ארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה. עד לקיץ 1942, הדבר נראה לא רק אפשרי, אלא הגיוני. לאחר הקרבות של סוף 1942 ותחילת 1943, התבוסה הגרמנית בסטלינגרד, הניצחון בצפון אפריקה וניצחונות באוקיינוס האטלנטי, היה נראה שמאזן הכוחות משתנה. מפקדיה של ארצות הברית באוקיינוס השקט שקדו על תוכניות למתקפות נוספות בכל רחבי האוקיינוס. היפנים החלו להתייעץ בינם לבין עצמם כיצד עליהם להתגונן. היוצרות התהפכו.

‏[מוזיקת הסיום מתגברת]

‏פרק 18 - מהפך באוקיינוס השקט.

‏מחקר כתיבה ועריכה - דינה פוזניאק ויובל מלחי.

‏מפיק ראשי - רני שחר.

‏עריכת לשון - דינה בר-מנחם.

‏עריכת סאונד - "סופה סטודיו".

‏אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר.

‏שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".

‏הפקה - "קטעים בהיסטוריה".

‏נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".

‏ג'ינגל: "חינוכית".

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה