מבצע ברברוסה לכיבוש ברית המועצות ע"י גרמניה הנאצית, לנינגרד, האיינזצגרופן, המגילה האטלנטית.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/10/2017.
ג'ינגל: "חינוכית"
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
יובל: ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.
פרק מספר 10 - מבצע ברברוסה לכיבוש ברית המועצות.
[מוזיקת רקע]
ב-21 ביוני 1941, בשעה ארבע לפנות בוקר, פתחה גרמניה במבצע המלחמתי היבשתי הגדול ביותר שנראה אי פעם בעולם. יותר מ-3 מיליון חיילים גרמניים מלווים ביותר מ-3,500 טנקים, יותר מ-7,000 תותחים, 2,000 מטוסים, 600,000 כלי רכב וקרוב למיליון סוסים החלו לנוע מערבה אל תוככי ברית המועצות. קו החזית נע בין הים הבלטי שמצפון ועד לאודסה, השוכנת לחופי הים השחור, מרחק של כ-1,600 קילומטרים. המבצע נקרא "מבצע ברברוסה", על שמו של פרידריך ברברוסה, קיסר גרמני שחי קרוב לאלף שנים קודם לכן. זו עמדה להיות מערכה מדהימה וכואבת שמספריה, הלוחמים, ההרוגים, הפצועים והשבויים יהיו עד היום בלתי נתפסים.
ההכנות למבצע ברברוסה.
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוגוסט 1939, חתמו שרי החוץ של גרמניה ושל ברית המועצות, ריבנטרופ ומולוטוב, על הסכם שבו התחייבו שתי המדינות שלא לתקוף זו את זו. בחלקו החסוי של ההסכם חילקו הסובייטים והגרמנים את אזורי ההשפעה במזרח אירופה, פינלנד, לטביה, אסטוניה וליטא, לברית המועצות, ופולין בין שתיהן. בתמורה, התחייבה ברית המועצות להזרים חומרי גלם ברכבות אל השטחים בשליטת הרייך. לכל אחד מהמנהיגים היה אינטרס לחתום על החוזה. סטלין רצה להרחיק את הצבא הגרמני מגבולות ברית המועצות. הוא אמנם לא פסל את האפשרות שגרמניה הנאצית תתקוף אותו, אך האמין שלא תעשה זאת מפני שקודם היה עליה לפתוח חזית נגד צרפת ובריטניה, חזית שתהיה ארוכה ומתישה. סטלין העריך כי אין לו מה לדאוג, לפחות בתחילת המלחמה. הוא הכיר בכך שהצבא האדום לא היה מוכן דיו למלחמה מול הצבא הגרמני, והיה בטוח כי עד העימות מולו, ברית המועצות תבנה צבא חזק ומצויד היטב. מטרת הברית, מבחינת היטלר, הייתה להרדים את סטלין. הוא לטש עיניים לחומרי הגלם של אדמות רוסיה, וכך גם גרם לסטלין להאמין. היטלר רצה שהרוסים ישבו בשקט בזמן שהוא כובש את פולין ואת מערב אירופה. אך הוא שנא את הקומוניסטים יותר מכל אחד אחר, אולי חוץ מהיהודים. הוא כבר היה בעיצומן של תוכניות לכיבוש ברית המועצות, תוכניות שהחל לרקום עוד לפני שהחלה המלחמה.
[מוזיקת רקע]
במלחמת העולם הראשונה כתב לנין כי "אם המהפכה העולמית לא תתגשם עכשיו, נמתין למלחמת העולם השנייה". סטלין ואנשיו שמחו כאשר היטלר הופיע. הם האמינו שהמלחמה שהוא יצית באירופה תהיה מלחמה שתאפשר לקומוניסטים לכבוש את לבבות מעמד הפועלים, ולבסוף את אירופה כולה. שני המנהיגים, ששנאו זה את זה שנאה עזה, הושיטו יד האחד לאחר בפרוץ המלחמה, בעודם מסתירים את הקלפים האמיתיים קרוב לחזה. באמצע שנת 1941 שלטו מדינות הציר, גרמניה ואיטליה, ברוב יבשת אירופה, ורק בריטניה במערב וברית המועצות במזרח עמדו מולן. בריטניה הייתה נתונה במצור ימי ובסכנת חנק כלכלי. הצוללות הגרמניות שייטו באוקיינוס האטלנטי והטביעו ספינות צבאיות ואזרחיות, כמו גם צוללות בריטיות. האי הבריטי היה נתון למתקפות אוויריות קשות. ההישגים של היטלר נראו אדירים, אך בפועל, לחיל האוויר ולחיל הים לא היו הצלחות גדולות מספיק כדי להציג את הרייך ככוח בלתי מנוצח. בספטמבר 1940, משהחל הבליץ על לונדון ועל ערים בריטיות אחרות, העולם היה משוכנע שהיטלר ימשיך לרכז את מאמציו באי הבריטי, עד אשר יבקשו הבריטים לדון בהסכם כניעה. כך סבר גם סטלין, והיטלר הניח לו לחשוב כך.
ההשתלטות המהירה של מדינות הציר על רוב אירופה הדאיגה את סטלין. בנובמבר 1940 ביקר שר החוץ הסובייטי בברלין. הוא לא הסתיר את השאיפות הטריטוריאליות של סטלין, והתעניין בעתידן של רומניה, בולגריה, פולין ויוון. ביקור שר החוץ מולוטוב חיזק אצל היטלר את המסקנה שהשאיפות של סטלין מסוכנות ושיש לחסל אותו ובקרוב. כמה חודשים לפני כן, בחודש [כך במקור] 1939, הסתבכו הסובייטים במאבק מול פינלנד הקטנטונת, ובקושי רב עלה בידי הצבא הסובייטי לנצחה. הדבר לא נעלם מעיני היטלר. במו עיניו הוא ראה את צבא ברית המועצות החלש, צבא שרבים ממפקדיו הטובים ביותר נזרקו לגולגים, מחנות עבודה וענישה. לאחד ממפקדיו אמר היטלר על ברית המועצות כי "עלינו רק לבעוט בדלת, וכל המבנה הרקוב יתמוטט". לא כל צמרת הפיקוד הסכימה עם תפיסתו של היטלר, אך הוא התעקש כי יש לחסל את היריבה במהירות, ואז להפנות משאבים לחיזוק הכוחות שיאפשרו לכבוש את בריטניה. וכך, כאשר העולם עדיין מאמין כי היטלר ינסה לכבוש את בריטניה, החלו הגרמנים לתכנן את כיבוש ברית המועצות.
[מוזיקת רקע]
בסוף שנת 1940 הגרמנים היו בלתי ניתנים לעצירה. דורות של גרמנים צעירים, ביניהם אלה שהגיעו לעמדות פיקוד בצבא, חונכו להאמין שגרמניה, ואירופה כולה, נמצאות בסכנת השתלטות יהודית-בולשביקית בדרך ליישומה של תוכנית שליטה עולמית. הברית שנכרתה בין היטלר לבין סטלין בשנת 1939 נראתה להם לא טבעית. קיץ 1941 נראה לקצינים גרמניים כמו הזדמנות פז להיפטר מהבולשביקים, הזדמנות שספק אם תחזור על עצמה. גנרל במטכ"ל הגרמני אמר: "ידענו שתוך שנתיים, זאת אומרת, בסוף שנת 1942, תחילת 1943, האנגלים יהיו מוכנים, האמריקנים יהיו מוכנים, הרוסים, גם הם יהיו מוכנים, ושנצטרך להתמודד עם שלושתם בו זמנית. היה עלינו לנסות להסיר את האיום הגדול מהמזרח".
אבל הפיקוד העליון של היטלר היה מודאג. הגנרלים הגרמניים הבינו שניצחונותיה המהירים של גרמניה יצרו אימפריה ענקית במהירות הבזק, ומרחבי הרייך החדשים היו עצומים וקשים לניהול. את האוצרות והמשאבים הכובשים הגרמנים בזזו ביעילות, ויצרו שיטות של סרט נע להעברת משאבים לגרמניה ובעיקר לצבאה. אבל ניהולה הכלכלי של הטריטוריה העצומה היה בעייתי. הגרמנים עדיין היו זקוקים למשאבים רבים, בעיקר לחיטה ולנפט, שכן במלחמה צריך להאכיל חיילים, סוסים וטנקים רבים. היו קצינים גרמניים שחששו מפני בעיות לוגיסטיות במרחבים העצומים של ברית המועצות, ואף מהסתבכות בשל תנאי מזג האוויר בחורף הרוסי. סיפור כישלונו של נפוליאון, שאיבד צבא של יותר מחצי מיליון חיילים בערבות רוסיה ב-1812, לא מש מזיכרונם. היו קצינים שתוכנית ההרעבה של האוכלוסייה הכבושה לא מצא חן בעיניהם, מפני שסברו כי "יחס הוגן לאוכלוסייה הכבושה יקל על ניהולה, ויחסוך הסחות דעת מיותרות". אך את חששם לא העזו להביע בפני היטלר בקול רם.
תוכנית הגרמנים תוכננה עד הפרט האחרון. מטרתם הייתה להשמיד את הצבא הסובייטי במשך קיץ 1941 ולהביא לכניעת ברית המועצות. לאחר מכן רצו הגרמנים להפוך את ברית המועצות לשורה של מושבות בלתי חמושות, ומשם ישנעו סחורות לגרמניה. ברית המועצות, על פי התוכנית, תהפוך הלכה למעשה לקולוניה גרמנית, והסלאבים הבולשביקים יעשו מה שהם נועדו לעשות, לשרת את הגזע הארי העליון. כיבוש ברית המועצות קסם לצמרת הנאצית גם בתור פתרון אפשרי לבעיית היהודים. גטאות פולין כבר החלו לעלות על גדותיהם, והגרמנים חשבו להעתיק את כל היהודים למקום כלשהו במעמקי ברית המועצות. היה נחמד לדמיין את כל יהודי אירופה בסיביר או במקומות שכוחי אל בערבות ברית המועצות. איך הם יסתדרו שם? זו כבר הייתה בעיה שלהם.
[מוזיקת רקע]
תוכנית המבצע לכיבוש ברית המועצות כללה פלישה לשלושה אזורים בו זמנית. בצפון תכננו הגרמנים לכבוש את לנינגרד, העיר המרכזית בצפון-מערב ברית המועצות, בה החלה המהפכה הקומוניסטית. במרכז ברית המועצות תכננו הגרמנים להתקדם ולכבוש את הבירה מוסקבה, ובנוסף, תוכננה התקדמות בדרום לכיבוש אוקראינה, שדות החיטה העצומים שלה ומחצבי הנפט. על מנת להגיע מפולין לעריה החשובות של רוסיה, היה לכוחות הוורמאכט לעבור מרחק של מאות ואלפי קילומטרים. בדרך, היה עליהם לעבור מכשולים טבעיים, ערבות שוממות ורחבות ידיים, ביצות ונהרות גדולים. הגרמנים תכננו בליצקריג מהיר, כדי שיוכלו לכתר ארמיות סובייטיות שלמות ולהוציא אותן מהמלחמה.
[מוזיקת רקע]
מאז ינואר 1941 עבר הצבא הסובייטי שינויים מרחיקי לכת, תחת ידיו של הרמטכל גיאורגי ז'וקוב. יחידות טנקים רבות שהושבתו במהלך הטיהורים הגדולים של סטלין חזרו לחיים, אך עדיין היו זקוקות לאימונים. החיילים הרוסים סבלו ממורל נמוך וליווה אותם פחד תמידי מפני המשטרה החשאית, ה-אֶן-קָה-וֶה-דֶּה, שווידאה שלא יהיו בין החיילים אויבים כנגד הקומוניזם והמפלגה הקומוניסטית. הצבא האדום לא היה מוכן למלחמה, ובהחלט לא היה מוכן לבלום את הכיבוש הגרמני.
לפני 1939 ערך משטרו של סטלין טיהורים מאלמנטים בלתי רצויים בקרב הקצונה הבכירה. קצינים רבים נשפטו בהאשמות שונות, בדרך כלל בחוסר נאמנות למפלגה הקומוניסטית, ונשלחו למחנות עבודה או שהוצאו להורג. גנרל בריטי שביקר במוסקבה באותם הימים כתב כי "כאשר נכנס סטלין לחדר, כל רוסי קפא במקומו ובשתיקתו, ועל פני הגנרלים הופיע מבט מפוחד של ניצודים, בו הם היו שרויים כל הזמן". בשנת 1941 פיקדו קצינים צעירים וחסרי ניסיון ברובם, על יחידות גדולות ומורכבות. הטיהורים סילקו משורות הפיקוד גם רבים מאלה שדחפו לבניית צבא מקצועי, ובעיקר את המרשל טוכאצ'בסקי, שהיה הרוח החיה מאחורי הדחיפה למודרניזציה. מצבא חזק ומודרני בתחילת שנות ה-30, חזר הצבא האדום להיות מיושן ומבוסס על שיטות מיושנות. המפקדים הסובייטים האמינו כי ינצחו בקרב בעיקר בזכות רוח הקרב של הלוחם הסובייטי, כפי שהאמינו הצרפתים במלחמת העולם הראשונה, כאשר צעדו בראש זקוף מול מכונות הירייה הגרמניות ונקצרו למוות. בכל דרגות הפיקוד הסובייטי היה קושי לקבל פקודות וליישמן. לכל קצין היה "קומיסר" ולכל מפקד - "פוליטרוק", שהיו נציגי המפלגה הקומוניסטית. ציות להוראותיהם קדם לזה של המפקדים, והביא לא פעם לבלבול בביצוע פקודות.
ערב המבצע, הצבא האדום היה ממוקם על מה שנודע כקו מולוטוב, קו ביצורים שהשתרע לאורך כמעט 2,000 קילומטרים בגבולה המערבי של ברית המועצות. בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, כבשו הסובייטים את המדינות הבלטיות וזזו מערבה. קו הביצורים שנבנה בשנים 1940 ו-1941 החליף את קו הביצורים הישן שהשתרע כמה מאות קילומטרים מזרחה ונקרא קו סטלין. קו מולוטוב הורכב משרשרת בסיסים ובבונקרים שהיו מצוידים במכונות ירייה, בנשק מיושן נגד טנקים ובארטילריה. הביצורים החדשים נבנו בחלקם מפירוק המוצבים הישנים. ערב הפלישה היה הקו החדש עדיין בבנייה, ולמרות מאמציו של הרמטכ"ל הסובייטי ז'וקוב, במעוזים רבים היו חסרים נשק וארטילריה. 5 מיליון וחצי חיילים סובייטים, שלא אומנו כראוי, היו מפוזרים לאורך מערב רוסיה. לרשותם עמדו עשרות אלפי טנקים ומטוסים.
[מוזיקת רקע]
באביב 1941 החל סטלין לקבל ידיעות שהצביעו על כוונת גרמניה לתקוף את ברית המועצות. מטוסי סיור גרמניים נראו בשמי ברית המועצות כבר בתחילת שנת 1941, ובמאי של אותה שנה הם כבר הגיעו לעומק המדינה ונראו מעל מינסק וקייב. בתחילת שנת 1941 קיבלו הסובייטים ידיעה ממדפיס גרמני שסיפר כי הצבא הגרמני הדפיס אצלו שיחון גרמני-רוסי, שהופיעו בו משפטים כגון "אני יורה", "הכנע", ו-"היכן נמצא ראש הקולחוז?" הספר נשלח למוסקבה והגיע לידי סטלין, אך הוא בחר להתעלם ממנו. המחתרת הפולנית והמודיעין הסובייטי העבירו גם הם, ובנפרד, הודעות כי גרמניה מתכוונת לפלוש לברית המועצות, ואף החלה להזרים כוחות אל הגבול. סטלין התעלם, שהרי היה לו הסכם עם היטלר. הוא לא רצה להאמין. טרם המתקפה הגרמנית קיבל סטלין הודעה ממפעלי "סקודה" הצ'כוסלובקית כי המפעל קיבל הוראה להפסיק לשלוח נשק לברית המועצות. שר החוץ הבריטי הביא גם הוא לידיעת השגריר הסובייטי כי הדיווחים מצטברים בעניין הכנות גרמניה לפלישה. היטלר, לעומת זאת, כתב לסטלין מכתבים שבהם אמר כי הוא מאמין שהבריטים מנסים לסכסך ביניהם, הם בוודאי שולחים לסטלין ידיעות כי הגרמנים עומדים לתקוף אותם. היטלר טען כי אין שחר לידיעות הבריטיות. סטלין, שלא בטח באף אחד, בחר לא לעשות דבר, ולמעשה האמין להיטלר. בחודש מאי ידיעות דומות על פלישה גרמנית הגיעו מארצות הברית, מטיטו ביוגוסלביה, ואפילו מהסינים, אך למרות כל הידיעות הללו, קיווה סטלין כי כולם טועים והתעלם מהן לחלוטין. סטלין היה משוכנע כי לפני הכרזת מלחמה היטלר יעמיד בפניו אולטימטום. בין יועציו המפוחדים, לא היה מישהו שיכול היה לטלטל את סטלין ולהגיד לו "הגרמנים על הגבול! עומדת לפרוץ מלחמה!" כולם פחדו ושתקו.
סטלין האמין בכל ליבו כי גרמניה נמצאת באמצע מערכה קשה מול בריטניה ולא תעז לפתוח בחזית נוספת. יתרה מכך, הוא חשב כי הגרמנים היו מודעים לתנאי החורף הרוסי, ובשל כך ינסו לתקוף כבר באפריל, מה שיאפשר להם ללחום לפחות חצי שנה במזג אוויר נוח, לפני בוא החורף. משהמתקפה לא התרחשה באפריל, ואחר כך במאי, ואחר כך בשלושת השבועות הראשונים של יוני, סטלין נהיה שאנן. הוא הורה לצבא האדום שלא לבצע שום פעולה שיכולה הייתה להתפרש כהצהרת מלחמה כלפי הגרמנים. הוא מנע מהפיקוד הבכיר של הצבא האדום לשנות את היערכות הכוחות או לבצע הכנות מקדימות להדיפת המתקפה הגרמנית. סטלין אסר לתקוף מטוסים גרמנים בטיסות הסיור בעומק המדינה, סירב להעלות את דרגת הכוננות של הצבא ופקד על הסובייטים איסור מוחלט לפתוח באש על הגרמנים.
[מוזיקת רקע]
ב-21 ביוני 1941 הוער סטלין משנתו. יועציו הודיעו לו כי הגרמנים פלשו לברית המועצות והם מתקדמים במהירות ממספר מקומות בו זמנית. סטלין הפטיר לעוזריו: "לנין השאיר לנו ירושה אדירה ואנחנו דפקנו אותה". כשהבין סטלין ששגה בהערכותיו ועתה עמדה מולו מכונת המלחמה הגרמנית האדירה, הוא היה המום, ואף נתקף במין שיתוק. הוא נסע הרחק מהבירה למספר ימים. את ההודעה על תחילת המלחמה בברית המועצות נשא שר החוץ מולוטוב בנאום רדיופוני לאומה: "אזרחי ברית המועצות, הממשלה הסובייטית וראשה, החבר סטלין, הסמיכו אותי לשאת את ההודעה הבאה: היום, בארבע לפנות בוקר, פלשו כוחות גרמניים ללא התגרות וללא אזהרה והפציצו את ערינו. המלחמה הזאת נכפתה עלינו, לא על ידי העם הגרמני, לא על ידי עובדים גרמניים, איכרים ואינטלקטואליים, שאת סבלותיהם אנו מבינים היטב, אלא על ידי קליקה של שליטים פשיסטיים צמאי דם. הממשלה קוראת לכם, אזרחי ברית המועצות, להתגייס סביב המפלגה הבולשביקית המפוארת שלנו, סביב הממשלה הסובייטית שלנו, סביב המנהיג והחבר הגדול שלנו סטלין. השיטה שלנו היא מטרה צודקת. הניצחון יהיה שלנו". למרות הנאום, ההנהגה הסובייטית הייתה אובדת עצות, ובמשך מספר ימים היה נראה כאילו גורלה של ברית המועצות נחרץ.
בבוקרו הראשון של המתקפה, החלו מטוסי הלופטוואפה להשמיד את חיל האוויר הסובייטי בעודו על הקרקע. בתום היום הראשון, השמידו הגרמנים כ-1,600 מטוסים סובייטיים, בערך רבע מכלל חיל האוויר של הצבא האדום. הגרמנים התקדמו עשרות קילומטרים כבר ביום הראשון, והצליחו לאגף יחידות סובייטיות, ולקחת בשבי מאות אלפי חיילים של הצבא האדום. יום למחרת, הצליחו הגרמנים להשמיד כ-2,000 מטוסים סובייטיים שהיו מרוכזים סמוך לגבול עם פולין. מפקד חיל האוויר של החזית המערבית הסובייטית, איוואן קופטס, עלה לאוויר לסקור את הנזק שנגרם לשדות התעופה. בשובו, הוא התאבד בירייה לראשו. הגרמנים התקדמו מזרחה בעזרת מערכת הרכבות הסובייטית ובעזרת הטנקים שגמעו יותר מ-80 קילומטרים ביום. חיל הרגלים הגרמני הלך כ-20 קילומטר ביום, בעוד החיילים נושאים על גבם יותר מ-20 קילו ציוד, נשק, תחמושת, מים ומזון. כאשר עברו חילות הרגלים בכפרים הסובייטים הכבושים, היכן שעברו הטנקים והמטוסים הגרמנים קודם לכן, הם ראו את הכפרים עדיין בוערים. גופות חיילים רוסים מתים ובוהים בחלל האוויר. גופות נפוחות של פגרי סוסים וטנקים שרופים ושחורים.
עד סוף חודש יוני, בעשרה ימים בלבד, הגיעו הגרמנים למינסק, כמעט חצי הדרך בין הגבול שבין פולין למוסקבה. את קו סטלין מוטטו הגרמנים בארבעה ימים בלבד. כבר בימים הראשונים של המבצע, הצליחו הגרמנים להשמיד או לתפוס 9,300 טנקים ויותר מ-16,000 תותחים. מספר השבויים הסובייטיים עמד, לאחר מספר ימים, על 2 מיליון ורבע חיילים. זו הייתה תבוסה מוחצת לחלוטין. את השבויים הסובייטיים שהגרמנים לכדו בכמויות עצומות היה צריך לשנע. כיוון שלא היו בידי השובים כלי רכב, נאלצו השבויים ללכת לאורך עשרות ומאות קילומטרים, או שהושלכו אל קרונות, שם נדחסו כאילו היו עדרי צאן. רבים לא שרדו את המסע.
[מוזיקת רקע]
באותו חודש פרסם היטלר את "פקודת הקומיסרים", שבה הסביר כי "במאבק נגד הבולשביזם אין לצפות מצד האויב להתנהגות לפי עקרונות האנושיות או משפט העמים. לפיכך, כאשר תופסים אותם בזמן קרב או התנגדות, יש לחסלם מיד וביסודיות". הכוח הגרמני העצום במרכז ברית המועצות המשיך לדהור לעבר מוסקבה. הגרמנים עדיין נעו בשטחים של עמים שנכבשו על ידי הרוסים, ולא בשטח רוסי. הם עברו 650 קילומטרים, יותר ממחצית הדרך של אלף הקילומטרים שהיה להם לעבור. פרנץ האלדר, ראש המטה הכללי של הוורמאכט, הכריז בתחילת חודש יולי: "אני חושב שלא אגזים אם אומר שאת המערכה ניצחנו ב-14 יום".
החיילים הגרמנים חשו כאילו היו בהרפתקה. כל חייהם שמעו על סכנות הבולשביזם, ועתה, משהחלו להתקדם במהירות, ההצלחה הכבירה הייתה הוכחה לאמונתם בצדקת הדרך. תותחן גרמני כתב לאביו: "העדר העלוב מולנו, חבורת פושעים מונעים באלכוהול. המפגש עם הערב רב הבולשביקי הותיר בי רושם בל יימחה. כולנו משוכנעים שהמלחמה מול תתי אדם אלה, ששולהבו על ידי היהודים, מתבצעת ממש ברגע האחרון. הפיהרר שלנו מציל את אירופה". חייל אוסטרי כתב להוריו: "כתבתי לכם כבר על זוועות גן העדן הסובייטי. יכולתי למלא בהן כרכים שלמים. ראיתי את הכלא בלמברג, וראיתי דברים שזעזעו אותי עמוקות. היו אנשים עם האוזניים והאפים שלהם מנותקים. הם מסמרו ילדים בידיהם וברגליהם אל הקיר ושחטו אותם, הדם היה בגובה הקרסול. הם העלו ערימות של גופות באש, הצחנה הייתה איומה. אני חושב שאפילו אחרי שנים של הכנות, הגרמנים לא יהיו מסוגלים לעשות זוועות שכאלה".
משלחת מנהיגי המפלגה הקומוניסטית נשלחה לשוחח עם סטלין ולבקש ממנו כי יחזור למוסקבה להנהיג את ברית המועצות בזמן המלחמה. ב-3 ביולי, לאחר שחזר לבירה והתאושש במקצת, נשא סטלין נאום לאומה. הנאום היה מוזר. סטלין דיבר בקול שקט ורגוע, כאילו היה תחת השפעה של תרופות הרגעה, מדי פעם עצר ולגם כוס מים. בנאומו ניתן היה לשמוע את מבטאו הגרוזיני הכבד. פתיחת הנאום הייתה מפתיעה מאוד. במקום לדבר בקול סמכותי אל האזרחים, הוא דיבר אליהם באופן אישי.
[הקלטה - נאום סטלין ברוסית]
"חברים, אזרחים, אחים ואחיות, לוחמי הצבא וחיל הים, אני מדבר אליכם, חברים יקרים. זוהי המלחמה הפטריוטית הגדולה, Великая Отечественная война. האם זה באמת נכון שהצבא הגרמני פשיסטי הוא בלתי מנוצח כמו שהם מתרברבים? ברור שלא. הצבא הזה לא פגש עדיין בהתנגדות רצינית ביבשת אירופה. רק על השטח שלנו הוא יתקל בהתנגדות רצינית. הצבא הפשיסטי בא לתפוס את הקרקעות שלנו, שהשקנו בזיעה. לתפוס את התבואה והשמן שלנו, לשחזר את ימי הצאר, להרוס את התרבות הלאומית ואת הקיום הלאומי כמדינות של רוסים, אוקראינים, בלארוסים, ליטאים, ולהפכם לעבדים של נסיכים ורוזנים גרמנים".
באופן מפתיע, היה הנאום מוצלח בצורה בלתי רגילה. קולו השקט והשליו של סטלין היה בדיוק מה שאזרחי ברית המועצות היו זקוקים לו. בבת אחת התאחדו אזרחי המדינה סביבו והחלו להתגייס לצבא. ההערצה לסטלין נסקה לשמיים.
[מוזיקת רקע]
למרות התקדמות הגרמנים, הדרך הארוכה הייתה לא פשוטה עבורם. התנאים הקשים, סחיבת המשאות וחוסר המזון, גרמו לכך שבממוצע כאלף סוסים ביום נפחו את נשמתם. לאחר כחודש בדרכים ספרו הגרמנים כ-500,000 פצועים והרוגים. ב-16 ביולי 1941 כבשו הגרמנים את סמולנסק, המרוחקת כמה מאות קילומטרים ממוסקבה. הגרמנים נאלצו להשתהות בסמולנסק מספר שבועות, עד שהגיעו יחידות האספקה הגרמניות. מצב יחידות רבות היה בכי רע, ולחלקן היה מחצית מהטנקים איתם החלו את המסע הארוך. הרוסים היו מובסים, אך הגרמנים - מותשים.
לאחר התקדמות הגרמנים החלו ויכוחים בצמרת הצבא הגרמני. הגנרל בוק כבר יכול היה להריח את ריח הבורשט ממוסקבה, ולכן רצה להמשיך בדהירתו קדימה, אך היטלר הורה לו לעזור לשני הכוחות האחרים, לצפונו ולדרומו. בלית ברירה, נאלץ בוק לשלוח את יחידות הטנקים שלו צפונה, כדי לנתק את הקשר בין לנינגרד למוסקבה, ודרומה כדי לעזור בכיבוש אוקראינה. לבוק נשארו עתה רק יחידות רגלים שהתקדמו באיטיות לכיוון מוסקבה.
הוויכוחים בין הגנרלים הגרמנים המשיכו, עד שבחודש אוגוסט הורה היטלר להעביר יחידות דרומה, כדי לנסות ולהקיף יחידות צבאיות סובייטיות עצומות ולהוציא אותן מהמלחמה. כוחות גרמנים רבים נשלחו לאזור קייב, שם קיבלו הסובייטים פקודה שלא לסגת לאחור, להילחם עד המוות או עד ההכנעה של הגרמנים. לאחר חודש לחימה קשה במיוחד, נפלו בשבי הגרמני עוד כ-650,000 חיילים. בינתיים, הספיקו השבועות הללו לגרום לסטלין לאגור כוחות ולחזור לשלוט על המצב. סטלין, שהיה כבר שליט ברית המועצות, הפך עצמו למרשל ברית המועצות, הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר, ולשר המלחמה הסובייטי. הוא החל לנהל את העניינים בלהט ובמרץ.
[מוזיקת רקע]
היטלר נקרע בין האפשרויות של כיבוש דרום ברית המועצות, כיבוש מוסקבה במרכז וכיבוש לנינגרד בצפונה. למרות שהיטלר הזיז כוחות רבים דרומה, הוא חשב כי יש צורך לכבוש את לנינגרד לפני כיבוש מוסקבה. היטלר הזיז את כוחותיו לאורך חזית עצומה בגודלה, לאורך ולרוחב מאות ואלפי קילומטרים, וגרם לשחיקה בכוח הלחימה ובמורל החיילים. לא היה זה משחק שחמט שבו מזיזים חיילים והם אינם מתעייפים. מתי בפעם האחרונה ראיתם את הסוס בשחמט נופל באמצע המשחק מתשישות? הזזת הכוחות הגרמניים גרמה להיטלר לאבד את יכולת ההפתעה של הצבא הגרמני. ביולי 1941 עמדו כוחותיו של היטלר לכבוש את לנינגרד, אך ההתנגדות הסובייטית שהלכה והתגברה, לצד עייפות החיילים הגרמניים, גרמה לכך שלנינגרד לא נפלה בבת אחת כפי שקיווה היטלר. בסוף חודש יולי הגיעו כוחות גרמניים לפאתי לנינגרד, אך היטלר חשש לאבד חיילים רבים בקרבות רחוב, והורה להם לעצור ולהטיל מצור על העיר.
בתחילת חודש ספטמבר הצליחו הגרמנים לנתק את הקשר היבשתי שבין לנינגרד למוסקבה, כפי שדרש היטלר. ניתן היה להביא אוכל אל העיר הנצורה דרך נהרות או מהאוויר, אך היו אלה כמויות זעומות יחסית לצורך התושבים. הספינות והמטוסים שניסו להגיע אל העיר נתקלו באש גרמנית, בעוד לנינגרד עצמה הופצצה יום ולילה בתותחים רבי עוצמה. בחודש אוקטובר מחלות רבות החלו פורצות בעיר, והרעב הפך להיות כבד ביותר. משפחות לא מצאו דרך כיצד להאכיל את ילדיהן, וקרוב ל-5,000 איש מאזרחי לנינגרד גוועו למוות בכל יום.
[מוזיקת רקע]
הערכות המודיעין הגרמני על כמות החיילים הסובייטיים היו נמוכות. להפתעת הגרמנים, הסובייטים המשיכו לשלוח עוד ועוד דיוויזיות במקום אלו שנפגעו. בסוף אוגוסט הגיע למוסקבה מידע קריטי מהמרגל ריכרד זורגה ששהה ביפן. הוא דיווח שהיפנים החליטו שלא לפתוח חזית מול ברית המועצות, אלא להתרכז בקרבות מול סין ובשליטה באוקיינוס השקט ובדרום-מזרח אסיה. סטלין הורה להעביר אוגדות שלמות מסיביר וממזרח ברית המועצות לאזור מוסקבה. הגרמנים לא ידעו על כך דבר.
[מוזיקת רקע]
המגילה האטלנטית.
בבוקר ערפילי באמצע חודש אוגוסט הפליג וינסטון צ'רצ'יל מערבה על ספינת מלחמה שלוּותה במשחטות רבות. משהגיע לחופי קנדה, חיכתה לו שם ספינת מלחמה אמריקנית שעליה נמצא הנשיא האמריקני רוזוולט. צ'רצ'יל הפליג לספינתו של הנשיא האמריקני, ויחד ישבו השניים ושוחחו אודות המשך המלחמה. צ'רצ'יל התאכזב מכך שרוזוולט סירב להצטרף למלחמה. השניים החליטו כי יפן תוזהר שלא להתערב במלחמה או לפתוח חזית נוספת בדרום-מזרח אסיה. ברית המועצות תזכה לאספקה מארצות הברית, וכי האמריקנים והבריטים ילחמו במשותף נגד הנאצים, ארצות הברית כרגע מהצד. הם חתמו על מגילה משותפת שנקראה "המגילה האטלנטית", ובה הסכימו על מספר דברים, ביניהם עניין אחד מרכזי וחשוב מאין כמותו: לשתי המדינות לא תהיה שאיפה להתפשטות טריטוריאלית, וכל העמים שעליהם הם שולטים יזכו בעצמאות אם ירצו בכך. הלכה למעשה, ויתרה בריטניה על האימפריה שלה, והבטיחה כי כל עם שנמצא תחת שליטתה יהיה זכאי לעצמאות. הדבר נעשה כדי שארצות הברית תוכל להיכנס למלחמה מבלי שאזרחיה יחושו כי הם מגנים על אימפריה. צ'רצ'יל חזר לארצו מאושר ומאוכזב כאחד. לארצות הברית עדיין לא הייתה כל כוונה להצטרף למלחמה.
לאחר החלטת שתי המעצמות, פנה צ'רצ'יל לפינלנד, וביקש כי לא יתנו יד לאגרסיות הגרמניות. הפינים רצו לכבוש שטחים שהסובייטים לקחו מהם זמן קצר קודם לכן, והשתתפו לצד הגרמנים במצור על לנינגרד הסמוכה. הפינים סרבו להיענות לפנייתו של צ'רצ'יל, והמשיכו לכבוש שטחים סובייטים שלמעשה מעולם לא היו ברשותם. רק שנתיים קודם לכן, הכריז צ'רצ'יל כי פינלנד עשתה שירות מופלא למען האנושות. בחורף של 1941, הוא הכריז עליה מלחמה.
[מוזיקת רקע]
מוסקבה.
הסובייטים היו מעודדים מכך שהגרמנים לא הצליחו להתקדם. עתה משהלך ועבר חודש ספטמבר, שררה שמחה במטה הסובייטי, מפני שהם לא האמינו כי מישהו בדעתו השפויה ינסה לכבוש את מוסקבה קרוב כל כך לחורף הסובייטי חסר הרחמים. היטלר, לעומת זאת, היה מתוסכל לאחר שראה כי לא הצליח לכבוש את לנינגרד. עתה הוא הורה לכוחות הגרמנים לשוב ולכבוש את מוסקבה. ב-30 בספטמבר 1941 פתחו הגרמנים במבצע "טייפון" לכיבוש עיר הבירה הסובייטית. את המבצע הוביל היינץ גודריאן, קצין שריון מוכשר שהוזכר בפרקים קודמים. תוך ימים ספורים הקיפו הגרמנים מאות אלפי חיילים סובייטים מופתעים שנכנעו במהרה. ב-4 באוקטובר 1941 נשא היטלר נאום ארוך לאומה הגרמנית, בו הסביר כי האויב כיוון אליהם רובה, והוא היה חייב לפלוש לברית המועצות לפני שהאויב ילחץ על ההדק. היטלר נקב במספרים שנראו דמיוניים לקהל בבית: "לכדנו 2 מיליון וחצי שבויים גרמנים, 18,000 טנקים ו-4,500 מטוסים הושמדו. לכדנו גם 22,000 תותחים". היטלר קרא לעם הגרמני להתגייס למאמץ המלחמתי בכל דרך אפשרית. כל פועל הוא חייל, כל איש רכבות הוא חייל. כולם חייבים לבנות כלי מלחמה. מה שהושג בחזית זו, החזית התעשייתית, הוא גרנדיוזי לא פחות ממה שהושג בחזית. היטלר המשיך ואמר כי "רק כאשר העם הגרמני כולו יהפוך להיות קהילה אחת של קירבה, נוכל לצפות לעזרתו של אלוהים. אלוהים מעולם לא עזר לאדם עצלן. הוא לא עוזר לפחדן. הוא לא עוזר לאנשים שאינם יכולים לעזור לעצמם. עזרו לעצמכם, ואלוהים לא יוכל למנוע מכם את עזרתו".
[מוזיקת רקע]
משהבינו הגרמנים כי לא הצליחו לסלק את כל היהודים משטחם דרך ברית המועצות במהירות, הם היו בבעיה. היהודים היו לגרמנים אויב נורא. הגרמנים למדו מילדות שהיהודים היו גיס חמישי ובוגדני, אויב שדקר את גרמניה בגב, וגרם לה להפסיד את מלחמת העולם הראשונה. משנות ה-20 למד הדור הגרמני, שעתה היה במדים, כי היהודים היו אויב נורא שחי בתוכם. אם הגרמנים לא היו יכולים לסלקם, הם היו צריכים לדאוג להם למזון, למגורים, ולהשקיע מאמצים רבים בטיפול באוכלוסייה. לגרמנים לא היו משאבים מיותרים, והם החליטו להשמיד את האויב, להשמיד את היהודים, הבולשביקים, וכל מי שלא היה בו צורך על פי תורת הגזע הארי. לאחר שעברו יחידות הוורמאכט, הצבא הגרמני, וכבשו שטחים נרחבים שבהם התגוררו מיליוני יהודים, נכנסו אחריהם יחידות מיוחדות שנקראו "איינזצגרופן", קבוצות משימה שמנו כמה אלפי אנשים. תפקידם היה לטפל במתנגדים לרייך הגרמני על ידי הוצאתם להורג. אנשי האיינזצגרופן הורכבו ממתנדבים נאצים בעלי זיקה פנאטית להיטלר ולרייך השלישי. מפקדי היחידות היו אנשים משכילים, ברובם בעלי תואר דוקטור. עמים ששנאו את הדוקטרינה הרוסית והזדהו עם גרמניה, השתתפו גם הם בהוצאות להורג. אוקראינים, ליטאים ורומנים רבים התנדבו לעזור ולהשמיד את יהודי ארצם, מפני שגם הם למדו כי היהודים היו אויב. משתף פעולה ליטאי סיפר כי לאחר שהרגו יהודים חזרו לבסיס, שם קיבלו וודקה ללא הגבלה ונעזרו בה כדי למחוק את התמונות שבראשם מאותו היום. בתחילת המלחמה הוציאו אנשי האיינזצגרופן להורג אינטלקטואלים ומנהיגים פולנים. לאחר כיבוש המדינות הבלטיות הם החלו לאסוף יהודים, להוביל אותם ליערות סמוכים ולהוציא אותם להורג ביריות, במה שנודע בשם "שואת כדורי הרובה". מאות אלפי יהודים הוצאו להורג בדרך זו לצד צוענים ושבויי מלחמה סובייטים. את שמות חלק מהמקומות הללו בוודאי שמעתם בעבר: באבי יאר, פונאר, יאסי, רומבלה וקישינב, משם עלה לארץ סבי ושם התגוררה משפחתי. עד סוף דצמבר 1941 הוציאו חיילי האיינזצגרופן יותר מחצי מיליון יהודים להורג. ההריגות הללו היו מסורבלות, ועד מהרה החלו החיילים לעשות שימוש במשאיות גז ניידות שאליהן הוכנסו יהודים שנחנקו למוות. עד סוף המלחמה ישמידו כוחות האיינזצגרופן כמיליון וחצי יהודים ומאות אלפי שבויים סובייטים. את שאר השבויים הסובייטים "שכחו" הגרמנים להאכיל, ובששת החודשים הראשונים של מבצע ברברוסה, קרוב ל-3 מיליון שבויים סובייטים מצאו את מותם.
[מוזיקת רקע]
בשבוע הראשון של חודש אוקטובר עשו הגרמנים את דרכם למוסקבה. באותו שבוע החלו לרדת גשמים מלווים בשלג. העונה הזאת נקראת "רספוטיצה" ברוסית, "העונה הבוצית", שבה דרכים הופכות להיות בלתי עבירות. החורף הרוסי, כך נראה, הגיע מוקדם באותה שנה. גנרל גרמני סיפר: "לאחר שלכדנו את הכוחות הרוסיים, התקדמנו לכיוון מוסקבה. הייתה התנגדות מועטת באותו זמן, אך קצב ההתקדמות שלנו היה איטי, מפני שהבוץ היה נוראי והכוחות עייפים. יתרה מזאת, הכוחות פגשו בעמדות הגנתיות, שתוכננו בצורה טובה ואיישו אותם כוחות רוסיים טריים. רוב המפקדים החלו לשאול, 'מתי אנחנו עומדים לעצור?'". בשבוע הראשון של אוקטובר, משהחל שלג לבן לכסות את הדרכים, היו הגרמנים מותשים לחלוטין. רוב הכוחות הגרמניים היו בתנועה מתמדת, מסוף חודש יוני, שלושה חודשים וחצי ללא הפוגה או החלפה. לרבים לא היה ציוד חורף מתאים, ולכן לא היו מסוגלים לשהות בחוץ בשעות הלילה הקפואות. רבים מהחיילים חלו ולא התאוששו, והחיילים שנותרו סחבו עוד יותר ציוד ועבדו קשה יותר מאשר קודם לכן. בינתיים, הפרופגנדה הרוסית החלה להניע את הרוסים. הסיסמה "אנו נהרוס את רוצחי ילדינו" נשמעה בכל מקום. אבל הגרמנים המשיכו לנוע קדימה, ובאוקטובר הגיעו למרחק של 65 קילומטרים ממוסקבה. הדרכים הפכו עתה קשות וקפואות, ועזרו לכלי הרכב הגרמנים להמשיך בתנועה. היה נראה כי הגרמנים באמת עומדים לכבוש את העיר. רצועות ההגנה בצפון-מערב למוסקבה נפלו זו אחר זו, ומאות אלפי חיילי הצבא האדום נפלו בשבי. לאחר כמה שבועות של דכדוך ותחושת חוסר התקדמות, דרכו של הצבא הגרמני למוסקבה נראתה לפתע פתוחה. מורל החיילים הגרמנים עלה, ולפתע בגרמניה החלו לשיר שירי ניצחון. בינתיים העביר הרמטכל ז'וקוב יחידות סובייטיות רבות מסיביר לאזור הקרבות בחזית המזרחית, והיחידות צוידו ואומנו היטב ללחימה בחורף. הם החלו להילחם בחירוף נפש בגרמנים שהלכו והתקרבו למוסקבה. הרוסים גייסו כל מי שהיו לו שתי ידיים לעזור בהכנת ביצורים לעיר. עשרות אלפים מתושבי העיר, ביניהם נשים ונוער, חפרו תעלות עמוקות נגד טנקים במשך שעות ארוכות ובקור מקפיא. המשטרה החשאית החלה לירות בכל חייל שנסוג מהחזית. לחיילים הסובייטים לא הייתה ברירה, היה עליהם להילחם עד מוות או למות. הרוסים הפעילו את תוכנית "האדמה החרוכה", לפיה כל בית או אסם שהיו יכולים להועיל לגרמנים כמחסה בימי החורף הקפואים, נשרפו עד היסוד. ובכל זאת, הגרמנים המשיכו להתקרב לעיר. הבהלה במוסקבה הפכה לפאניקה של ממש, ואזרחים רבים החלו לבזוז מכל הבא ליד. פלוגות של ה-אֶן-קָה-וֶה-דֶּה נשלחו להחזיר את הסדר לעיר, לירות בכל מי שנחשד כעריק, ולאסור כל אדם שנחשד בביזה. העיר חזרה לתפקד בצורה חלקית ביותר. אלפים צבאו על תחנות הרכבת במטרה לברוח מזרחה.
[מוזיקת רקע]
ב-7 בנובמבר החליט סטלין לערוך את המצעד הצבאי המסורתי במוסקבה, לציון יום המהפכה הבולשביקית. למרות החשש כי הגרמנים יפציצו את הצועדים, פלוגות חיילים הועברו מהמזרח וצעדו במצעד שבו נשא סטלין נאום מפורסם נוסף, ואמר: "פני הפולשים למלחמת השמדה. אם כך, נכבד אותם בה". אזרחי מוסקבה יצאו מגדרם. הגרמנים המשיכו להתקרב לעיר.
משהמשיכו הטמפרטורות לצנוח ל-20 מעלות מתחת לאפס, מנועי הטנקים הגרמניים קפאו, והיה צורך להניח תנורים תחת מנועי הרכבים. הסוסים שגררו את הארטילריה ואת עגלות המשא, קפאו למוות בהמוניהם, ובדרך כלל נאכלו על ידי החיילים. זה גם לקח פחות זמן לצלות סוס מת, מאשר סוס קפוא. אוכל חם הגיע לקו החזית לעיתים רחוקות, וכשהגיע, כבר היה קפוא. כינים החלו להופיע ולהקשות על חיי החיילים, מגפי העור שלהם נרטבו ונקרעו בשלג, משקפי האבק נדבקו לפני החיילים פעמים רבות, וכאשר נתלשו, הם ירדו יחד עם חתיכות עור מהפנים. שומרים לא היו יכולים לשהות בחוץ יותר משעה אחת, מפאת הקור הנורא. חיילים רבים הפשיטו חיילים סובייטים מתים ועטו על עצמם את בגדיהם כדי לשרוד בתנאים הקשים. לגרמנים חסרו מדי חורף, ובגרמניה נערך מבצע לאיסוף בגדי חורף עבור החיילים. ביומני הקולנוע של גרמניה הראו את הפיהרר מבקר בתחנות האיסוף ומעודד את האזרחים לתרום בגדי חורף לחיילים הגיבורים בחזית. ב-27 בנובמבר הגיעו יחידות שריון גרמניות לפאתי מוסקבה, ממש לצד התחנות האחרונות של קווי האוטובוס שיצאו ממרכז העיר. עתה הם עמדו רק כמה עשרות קילומטרים ממרכז העיר. חייליו של ז'וקוב הגנו על עמדותיהם בחירוף נפש. כלי הרכב הסובייטים יצאו ממבנים מחוממים, בעוד כלי הרכב הגרמניים סבלו קשות מהקור. רבים איבדו ידיים ורגליים בקור המקפיא. החיילים הרוסים, שהיו מצוידים היטב לחורף, הצליחו לעצור את המתקפה הגרמנית. באמצע החורף הקשה בצורה בלתי רגילה, לא הצליחו הכוחות הגרמניים לשהות בשטח, והם נאלצו לסגת. בפעם הראשונה הצליחו הסובייטים לעצור ולהדוף את הגרמנים. ז'וקוב המעוּדד הוציא לפועל התקפות נגד רבות וכואבות. עד מהרה הבינו הגרמנים כי יאלצו לסגת ולחכות לסוף החורף. הם גם הבינו כי המלחמה עמדה להיות ארוכה וקשה, ולא קלה ומהירה כפי שהבטיחה הצמרת הגרמנית. "Winter is here" כבר לא הייתה סיסמה, אלא מציאות.
[מוזיקת רקע]
מבצע ברברוסה גבה מספרים שקשה לתפוס, קשה להבין. בפחות מחצי שנה איבד הצבא הגרמני בחזית המזרחית כ-750,000 חיילים, ועתה חסרו לו מחצית מחיילי הרגלים שהחלו את הקרבות. חצי מיליון המשאיות שצורפו למבצע הושמדו, התקלקלו או נזקקו נואשות לתיקונים ולטיפולים. את יחידות הטנקים היה צריך גם כן לשקם, והיה נראה כי הגרמנים יזדקקו לחצי שנה לפני שהיחידות יחזרו לחוזקם המקורי. צבאות המדינות שהשתתפו בלחימה לצד הגרמנים, פינלנד, רומניה והונגריה, איבדו גם הן מאות אלפי לוחמים. אך אובדן מדינות הציר היה כאין וכאפס לעומת האובדן הסובייטי.
בין חודש יוני לתחילת חודש דצמבר 1941, פחות מחצי שנה, נהרגו 3 מיליון חיילים סובייטים, ו-3 מיליון וחצי נלקחו בשבי. כמעט כולם מצאו בו את מותם. יותר ממיליון אחרים נפצעו. קרוב ל-8 מיליון חיילים סובייטים אבדו במשך מספר חודשים בלבד. הגרמנים היו מעודדים מהמספרים הללו. נראה שהסובייטים עמדו בכל זאת לנחול מפלה.
[מוזיקת רקע]
בתחילת חודש דצמבר 1941 עצרו הגרמנים את מבצע ברברוסה. הם נסוגו כדי להתארגן מחדש. בקרוב, הם קיוו, תחל מתקפה חדשה בכוחות רעננים, בציוד תקין וביישום הלקחים שלמדו בחצי השנה האחרונה. הגרמנים קיוו כי הפעם, בעזרת מזג אוויר נוח, הם יכבשו את מוסקבה ולנינגרד ואת שדות הנפט בדרום, ואז ינצחו במלחמה. ברית המועצות לעומתם, לא התכוונה לחכות. הסובייטים החלו להזרים לחזית כוחות נוספים מהמזרח, טנקי T-34 משוכללים, קטיושות חדישות, יחידות אלפיניות מאומנות ומצוידות היטב לקרבות החורף וסוסים קוזקים חסונים. בתחילת דצמבר 1941 יצא הצבא הסובייטי לסדרה של מתקפות כנגד הגרמנים. ואז תקפו היפנים את ארצות הברית והכריזו עליה מלחמה. ארצות הברית יחד עם קנדה, אוסטרליה, בריטניה, הולנד, הודו וניו זילנד הכריזו מלחמה על יפן. סין הכריזה גם היא מלחמה על יפן ועל גרמניה ואיטליה. גרמניה ואיטליה בתגובה, הכריזו מלחמה על ארצות הברית, שהכריזה מלחמה נגדם בחזרה. ארצות הברית גם היא הכריזה מלחמה כנגד בולגריה, הונגריה ורומניה, שהכריזו מלחמה כנגדה. תאילנד, שנכבשה על ידי היפנים, הכריזה גם היא מלחמה על ארצות הברית ובריטניה. בבת אחת הפכה המלחמה באירופה למלחמה כלל עולמית, והגדולה ביותר שנראתה אי פעם על כדור הארץ. והיא רק התחילה.
[מוזיקת סיום]
פרק מספר 10 - מבצע ברברוסה, פלישת גרמניה לברית המועצות.
מחקר, כתיבה ועריכה - דינה פוזניאק ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם "החינוכית" - שרון ויינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא, אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments