מלחמת העולם השנייה - פרק 28 - גרמניה מוכנעת
- הילית בירנבוים מדבדייב
- 10 minutes ago
- 20 min read
המצור על ברסלאו, קו זיגפריד, מותו של רוזוולט, מפגש עם מחנות הריכוז, החזית האיטלקית, הקרב על ברלין וכניעתה של גרמניה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/12/2017.
ג'ינגל: "חינוכית".
[מוזיקת פתיחה, רצף הקלטות]
Adolf Hitler: “Es lebe Deutschland!”
General Dwight Eisenhower: “The eyes of the world are upon you.”
Sir Winston Churchill: “We shall defend our island, whatever the cost may be. We shall never surrender.”
[מוזיקת פתיחה מסתיימת]
ברוכים הבאים לפודקאסט "מלחמת העולם השנייה" של "החינוכית". אני יובל מלחי.
פרק 28 - גרמניה מוכנעת.
[מוזיקת רקע]
בתחילת שנת 1945 הלכו בעלות הברית והתקרבו לגרמניה. רבים לא ידעו שמא המלחמה תימשך מספר שבועות, חודשים ארוכים ואולי אפילו שנים נוספות. לרשות הגרמנים עמדו מיליוני חיילים, בעלי כושר לחימה וציוד מתאים. אך הגרמנים, שנלחמו מול הצבא האדום, ידעו כי אם יערקו הם ייתפסו ויוצאו להורג, ואילו אם יפלו כשבויים בידי הרוסים יהיה גורלם דומה. רבים המשיכו להילחם במדי הצבא הגרמני, מפני שהייתה זו האופציה הבטוחה ביותר עבורם. הם עמדו לנסות לעצור את הצבא האדום שהתקרב לברלין כנחשול ענק. סטלין האיץ בכוחותיו לנוע מהר יותר, כדי שברית המועצות תהיה זו שתיכנס ראשונה לברלין. מהעבר השני התקדמו בעלות הברית לברלין, בדיוק מאותה סיבה.
[מוזיקת רקע מתגברת]
המצור על ברסלאו.
לאחר שהוכנעה העיר פוזנן במערב פולין, בפברואר 1945, התקדמו הסובייטים מערבה לכיוון ברלין. דרומית לפוזנן שכנה העיר ורוצלב, שנקראה אז ברסלאו בגרמנית. ברסלאו שכנה על גדותיו של נהר האודר והגנו עליה כ-35,000 חיילים גרמניים. עוד כ-15,000 איש מהצבא העממי שנקרא "פולקסשטרום", או "סופת האנשים", שהורכב בעיקר מילדים ומזקנים, הגן גם הוא על העיר. כ-80,000 אזרחים גרמנים שהו בעיר וקיוו כי הצבא האדום לא יכנס בשעריה. באמצע חודש פברואר הגיעו הסובייטים לעיר והטילו אותה תחת מצור. החיילים הגרמנים ואזרחי העיר חיכו נואשות לעזרה וחילוץ מהצבא הגרמני, אך זה בושש לבוא. במשך 77 יום כיתרו את העיר אוגדות סובייטיות רבות. הגרמנים ניסו לשמור על החיים בברסלאו כהרגלם, ואפילו מופעים וקונצרטים המשיכו להתקיים כרגיל. מפעל הסיגריות בעיר המשיך לייצר כחצי מיליון סיגריות ביום. לאחר אותם 77 יום הפציצו הסובייטים את העיר במשך ימים ארוכים ולאחר מכן פרצו לתוכה והחלו לעבור מבית לבית. לאחר שבועות ארוכים של הפצצות ומחסור במזון נכנעו הגרמנים. מתוך סך 50,000 החיילים שהגנו על העיר, 30,000 נהרגו או נפצעו והשאר נלקחו כשבויי מלחמה. מתוך 80,000 אזרחי העיר, חצי מצאו את מותם בשבועות המצור הארוכים. הסובייטים ספגו גם הם כ-60,000 הרוגים ופצועים, ובסך הכל, כ-130,000 הרוגים ופצועים לשני הצדדים. לאחר המלחמה גורשה האוכלוסייה הגרמנית מהעיר, שמה שונה ל-ורוצלב והיא הפכה לחלק מפולין.
לאחר נפילת בודפשט, באמצע חודש פברואר 1945, הבין היטלר כי בעלות הברית סוגרות עליו מכל הכיוונים, והוא פקד להוציא לפועל מבצע בשם "התעוררות אביב". מטרת המבצע הייתה ללכוד כוחות סובייטיים גדולים ולהשתלט על מקורות נפט הונגריים בסמוך לאגם בלטון, שנמצא כ-80 קילומטרים דרום-מערבית לבודפשט. הגרמנים, שהיו זקוקים נואשות לנפט, תכננו לכתר את הכוחות הסובייטיים, לפרוץ דרומה, להשתלט על מאגרי הנפט ובעזרת כוחות נוספים לכבוש מחדש את בודפשט ואת המעברים שעל נהר הדנובה. הנהר החשוב זורם מגרמניה לים השחור, בין השאר דרך וינה, בודפשט ובלגרד.
[מוזיקת רקע]
לרשות הגרמנים עמדו שלוש ארמיות שונות, אחת מהן הונגרית. הסובייטים הבחינו כי הגרמנים מעבירים כמות גדולה מאוד של טנקים לאזור המתקפה הצפויה. הם בנו מגננות ותעלות נגד טנקים, הקימו גשרים נוספים על הדנובה והעבירו צינורות נפט נוספים למרכזים הלוגיסטיים של הארמיות. בשישה במרץ החלה המתקפה הגרמנית העצומה, שכללה כחצי מיליון חיילים וטנקים מסוג "טייגר 2", הטנקים המתקדמים ביותר במלחמה. הגרמנים רצו לבנות אלפי טנקים שכאלה, אך בשל הפצצות בעלות הברית על המפעלים הגרמנים, פחות מ-500 יוצרו במהלך המלחמה. הטנק היה טנק כבד מאוד, שקל כ-70 טון וצרך דלק רב. הגרמנים תקפו את הסובייטים בשני ראשי חץ עיקריים. כ-600 טנקים ותותחים ממונעים גרמניים פרצו את קווי ההגנה הסובייטיים והתקדמו כ-30 קילומטרים מצפון לאגם בלטון. השטח היה מישורי ומוצף במים, ועד מהרה נתקעו הטנקים הכבדים בבוץ ודלק רב התבזבז. האטת הטנקים הפכה אותם למטרה קלה עבור המטוסים והטנקים הסובייטיים. עשרה ימים לאחר תחילת הקרבות, באמצע חודש מרץ, נסוגו הגרמנים לאחר שהשאירו מאות טנקים מאחור, חלקם שרופים וחלקם ללא דלק. בסוף חודש מרץ, לאחר הדיפת הגרמנים, המשיכו הסובייטים בכיוון צפון-מערב, חצו את הגבול לאוסטריה והתקדמו לווינה. ב-2 באפריל פתחו 800,000 חיילים סובייטים במתקפה על וינה, עיר הבירה של אוסטריה. הם כיתרו את העיר והחלו להפגיזה בכבדות. הם התקדמו מפרברי העיר עד שהגיעו למרכזה שבוע ימים לאחר מכן.
הגרמנים, שהתבצרו בבניינים ברחבי העיר, לחמו בקרבות רחוב קשים כנגד הצבא האדום. בינתיים שלחו הסובייטים כוחות אחרים לכבוש ערים אוסטריות נוספות. המגנים הגרמנים הציבו תותחים רבים סביב גשרי נהר הדנובה וירו בסובייטים שניסו לחצותו. לאחר שהסובייטים שיתקו את העמדות סביב הגשרים והחלו לעבור את הנהר, נטשו הגרמנים את עמדותיהם והסתלקו מהעיר. באמצע חודש אפריל הבירה האוסטרית, שרבים מבנייניה ההיסטוריים והעתיקים נהרסו בקרבות, נפלה לידיים סובייטיות. עד מהרה התחולל כאוס בעיר, ומעשי ביזה ואונס התרחשו בכל פינה. הסובייטים הקימו אנדרטה מרשימה בווינה לזכר 17,000 החיילים שנפלו בקרב על העיר.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
במערב גרמניה התקדמו האמריקנים וכבשו בחזרה את כל השטח שאיבדו במתקפה על הבליטה בארדנים. אייזנהאואר תכנן מבצע שמטרתו העיקרית הייתה לחצות את נהר הריין, לפלוש לגרמניה בשני ראשי חץ, לכתר כוחות גרמנים רבים ככל האפשר ולהגיע לברלין, המרוחקת כמה מאות קילומטרים מהגבול המערבי של גרמניה. המפקד הגרמני בגבול המערבי, קרל פון רונדשטט, רצה לסגת לאחור, אך היטלר הורה לו להתבסס על קו זיגפריד ולהדוף את בעלות הברית בכל מחיר.
בעלות הברית חששו כי הגרמנים יפתחו סכרים על נהר הרור, יובל של נהר הריין, ויציפו את עמק הרור שדרכו תכננו להתקדם. הם תכננו לחצות את הנהר מצפון ומדרום, ולהפגיש את הכוחות כך שיוכלו ללכוד כמות גדולה של חיילים גרמניים ולכתרם. בסוף חודש ינואר החלו האמריקנים להתקדם במהירות אל עבר הסכרים כדי למנוע את הצפת העמק, אך הקרקע הבוצית עיכבה אותם, והגרמנים הספיקו לשחרר את הסכרים שהציפו שטחים רבים ואדמות חקלאיות שנהרסו לחלוטין.
[מוזיקת רקע]
ב-8 בפברואר החלו בעלות הברית במבצע "Veritable", שפירושו אמיתי או ממשי, בצפון גבול גרמניה. בעזרת כ-1,000 תותחים הפגיזו יחידות קנדיות את העמדות הגרמניות בגבול הולנד-גרמניה, והסתערו על הגרמנים עם כ-50,000 חיילים ו-500 טנקים. במהלך ההסתערות הם גילו כי הגרמנים הקימו חמישה קווי הגנה שונים. בקווים הללו התחפרו חיילים ותיקים שהשיבו מלחמה, בעיקר ביער רייכסוולד. למעשה, המבצע תוכנן לחודש ינואר, אך החל רק כחודש לאחר מכן בעת שהשטח כבר היה בוצי מאוד. שחרור הסכרים והצפת האזור הקשו עוד יותר על התקדמות היחידות. באחד המקרים לרשות הכוחות עמדה רק דרך אחת שבה יכלו להתקדם, ונוצר פקק תנועה אדיר של כוחות צבאיים באורך של כ-15 קילומטרים. מטוסי בעלות הברית הפציצו בלי הפסקה את הקווים הגרמנים, וכלים אמפיביים רבים הובאו לאזור. טנקים בעלי להביורים הצליחו גם הם להגיע עד לבונקרים הגרמניים. הקנדים התקדמו גם הם וכבשו עיירות גרמניות בזו אחר זו, עד אשר התגברו על המגנים ועשו דרכם דרומה כדי לפגוש את האמריקנים ולכתר את הגרמנים. ראש החץ האמריקני, שהיה אמור לפעול במקביל לקנדי, התעכב בשל ההצפה שפקדה את העמק. לאחר המתנה בת כשבועיים יצאו האמריקנים וחצו את נהר הרור באזור דיסלדורף, כמה עשרות קילומטרים מהגבול עם הולנד. שני ראשי החץ נעו זה לקראת זה, והחיילים הגרמנים של רונדשטט נכלאו ביניהם ללא יכולת לברוח. בעלות הברית שבו כ-300,000 חיילים, וכ-100,000 חיילים גרמניים נוספים נהרגו ונפצעו.
[מוזיקה מתגברת ונחלשת]
בתחילת חודש מרץ פרצו בעלות הברית את קו זיגפריד והתקרבו אל נהר הריין רחב הידיים. מתוך 25 גשרים על הריין נותרו רק שניים על תילם, כדי לאפשר לכוחות הגרמניים לסגת לאחור. היטלר פקד שלא לפוצץ את הגשרים הנותרים ממש עד הרגע האחרון, כדי לא להשאיר חיילים גרמניים מאחור. האמריקנים יצאו במהירות לעבר גשר לודנדורף, גשר ברזל באורך של כ-300 מטרים, אחד הגשרים הגדולים שנשאר עומד על תילו בסמוך לעיר בון. הם הצליחו להפתיע את הגרמנים שלא הספיקו לפוצץ אותו בזמן, והשמועה פשטה במהירות. הנשיא האמריקני אף עודכן בטלפון כי אחד הגשרים על הריין נתפס שלם. הכוחות האמריקנים החלו לזרום במהירות לאזור ולחצות את הגשר על גבי הנהר. הגרמנים הבינו מהר מאוד כי עשו טעות חמורה.
[מוזיקת רקע]
היטלר רתח מזעם כששמע כי הגשר נפל לידיים אמריקניות, ודאג כי מספר קצינים שהיו במקום יוצאו להורג בירייה לעורפם. לאחר מכן פקד על המפקדים הגרמניים להרוס את הגשר מהר ובכל מחיר. עד מהרה הביאו האמריקנים לאזור את כל הכלים שהיו ברשותם להגנה על הגשר. כ-700 צוללות נגד מטוסים נפרשו סביב הגשר משני צידי הנהר ועל ההרים סביב. המפקדים האמריקנים הורו לחיילים שלא לנסות לזהות את המטוסים שחגו באוויר, אלא לירות על כל מטוס שמתקרב לגשר. הגרמנים שלחו מטוסים רבים מכל הסוגים לאזור הגשר. שטוקות, מפציצי סילון ומטוסי קרב. אך האמריקנים, בעזרת אש נגד מטוסים ומטוסי קרב משלהם, הצליחו להפיל יותר מ-100 מטוסים גרמניים. היחידה האמריקנית שכבשה את הגשר הציבה בו שלט, ועליו נכתב: "חציית הריין בנעליים יבשות. בחסות הארמיה המשוריינת התשיעית".
מטוסי בעלות הברית טסו מעל הדרכים שהובילו לגשר והשמידו רכבות, משאיות, טנקים וכל תגבורת אפשרית. היטלר, בייאוש, הורה לגרמנים לירות את טילי ה-V2 הלא מדויקים אל עבר הגשר. הטילים פספסו את הגשר וחלקם הביא למות אזרחים. הגרמנים המשיכו לירות על הגשר ומדי פעם גם הצליחו לפגוע בו. הגשר הלך ונחלש ו-10 ימים לאחר כיבושו התפרק הגשר ונפל למים. עד להתמוטטותו חצו את נהר הריין אלפי טנקים ומשאיות וכ-25,000 חיילים. היה זה הישג בלתי רגיל לבעלות הברית. רבים טענו כי כיבוש הגשר קיצר את המלחמה בשבועות ואף בחודשים. אייזנהאואר אמר על כיבוש הגשר כי: "היינו מעבר לנהר הריין, על גשר קבוע. חדרנו את המכשול ההגנתי המסורתי ללב ליבה של גרמניה. התבוסה הסופית של האויב, אשר אנו חישבנו כי תבוא רק באביב או בקיץ 1945, הייתה לפתע במוחנו, ממש מעבר לפינה".
[מוזיקת רקע]
בינתיים החלו מהנדסי בעלות הברית לבנות גשרי סירות במקומות נוספים. נחתות וסירות העבירו גם הן חיילים ואספקה אל הגדה המזרחית של נהר הריין. המהנדסים המשיכו לבנות גשרים, ובעלות הברית המשיכו לחצות את הנהר. בסוף חודש מרץ, לאחר הכנות ממושכות ואפילו אינסופיות, החל הגנרל מונטגומרי במבצע גדול לחציית הריין. וינסטון צ'רצ'יל הגיע לבקר את מונטגומרי וחייליו, הסתובב בחזית, ולמשך זמן קצר אף חצה את הנהר עם מונטגומרי. הגנרל פטון הבטיח להשתין לתוך הריין תוך מספר ימים, ואכן, הצליח להקדים את מונטי כאשר חצה את הנהר יום לפניו. בעת חציית הנהר, על גבי גשר הסירות, עצר פטון, וכפי שהבטיח, השתין לתוך נהר הריין. אחד הצלמים אף הנציח את האירוע. בתחילת אפריל היו ארבע ארמיות שלמות של בעלות הברית על הגדה המזרחית של נהר הריין. הגרמנים המשיכו להילחם. בחודשים פברואר ומרץ הם איבדו כ-400,000 איש. כ-300,000 חיילים נלקחו כשבויי מלחמה. בתחילת חודש אפריל 1945 הצבא הגרמני בחזית המערבית התפרק. מפקד החזית, ולטר מודל, התאבד בירייה לראשו.
[מוזיקת רקע]
סטלין חשש כי הפחד מפני חיילי הצבא האדום יגרום לגרמנים לחתום על הסכם סודי עם האמריקנים, וכי הם יגיעו לברלין לפני הסובייטים. מששמע סטלין כי האמריקנים והבריטים חצו את נהר הריין, ביקש ממפקדיו להכין תוכנית מהירה לכיבוש ברלין. בעלות הברית והסובייטים רצו להשתלט לא רק על ברלין אלא גם על תכנית האטום הגרמנית. שני הצדדים הפעילו יחידות מיוחדות שצדו את המהנדסים הגרמניים עם תוכניות הגרעין של גרמניה ושלחו אותם לברית המועצות או לבריטניה וארצות הברית.
לאחר שחצו הכוחות את נהר הריין, החליט אייזנהאואר כי הכוחות יתקדמו בשני ראשי חץ מדרום לברלין ומצפונה. הוא לא רצה לכבוש את ברלין מפני שהאמין כי מספר הנפגעים יהיה גדול ושעדיין נכונו לו קרבות מול הגרמנים לאחר כיבושה. צ'רצ'יל רתח מזעם כששמע כי האמריקנים ויתרו על ברלין על מנת שלא להרגיז את סטלין. צ'רצ'יל חזה את אירופה לאחר המלחמה ואת השליטה הקומוניסטית על חצי היבשת, ואילו האמריקנים ואייזנהאואר בראשם, רצו לסיים את המלחמה באירופה עם כמות נפגעים נמוכה ככל האפשר. סטלין, הצבא האדום וה-אן-קה-וה-דה עשו ככל העולה על רוחם במזרח אירופה, ולמרות ההבטחות של בעלות הברית לעם הפולני, כי תמורת מאבקם ההירואי ישיבו את ממשלתם הגולה לשלטון, עצרו הסובייטים את חברי צבא הבית הפולני והוציאו להורג רבים ממפקדיו. למרות שמנהיגי המערב הזדעזעו מכך, הם לא רצו להרגיז את הדוב הרוסי ובחרו לשתוק.
ב-1 באפריל קרא סטלין לקציניו הבכירים והראה להם מסמך שזויף היטב, ובו נאמר כי ארצות הברית ובריטניה מתכוננות לכבוש את ברלין. הוא פקד על מפקדיו להכין תוכנית מיידית לכיבוש העיר. תוך מספר ימים יצרו המפקדים המבוהלים תוכנית לפיה יותר מ-2,000,000 חיילים, מלווים ביותר מ-40,000 תותחים, כ-6,000 טנקים ולמעלה מ-7,000 מטוסים, יכבשו את ברלין. ההיסטוריון אנטוני ביוור קרא למעשיו של סטלין "מתיחת האחד באפריל הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית".
[מוזיקת רקע]
בתחילת חודש אפריל החלו הסובייטים להפציץ את העיר קניגסברג, בפרוסיה המזרחית, שהייתה נתונה במצור במשך חודשיים תמימים. העיר נמצאת בין ליטא לפולין, לחופי הים הבלטי, וכ-130,000 חיילים הגנו עליה בחירוף נפש. הסובייטים הפציצו את העיר בתותחים ובעזרת מטוסים ומצב הנצורים הפך נואש. באמצע החודש נכנע מפקד העיר עם כ-90,000 חיילים שהפכו לשבויים. היטלר דן אותו למוות שלא בפניו. כ-100,000 איש נהרגו בקרבות בקניגסברג משני הצדדים. כל אזרחי העיר, כ-200,000 איש, גורשו ממנה, ושמה של העיר שונה מאוחר יותר לקלינינגרד.
[מוזיקת רקע]
בשבוע הראשון של חודש אפריל נעו האמריקנים מערבה בכיוון ברלין ונהר האלבה, הזורם דרך מרכז גרמניה ונשפך לים הצפוני. ב-11 באפריל הגיעו האמריקנים לנהר האלבה מערבית לברלין, והיו מרוחקים רק כ-100 קילומטרים מהעיר. האמריקנים ידעו כי הגרמנים הסיגו כוחות רבים לברלין, ולהערכתם כ-100,000 חיילים יידרשו לתת את חייהם כדי לכבוש את העיר. אייזנהאואר נבהל מהמספרים הללו. גרמניה כבר חולקה על פי הסכמי ועידת יאלטה, והוא חשש מלהקריב את חייליו ללא כל צורך. בנוסף, הוא חשש להתנגש עם הצבא האדום והורה לחייליו שלא להתקרב אל העיר, מחשש שיופצצו על ידי הסובייטים ולא בטעות.
[מוזיקת רקע]
פרנקלין רוזוולט לא היה אדם בריא. הוא עישן בשרשרת וסבל מבעיות בריאותיות רבות שהלכו והחמירו במהלך המלחמה. בקיץ 1944 התלבט רוזוולט אם לפרוש, אך לבסוף החליף את סגנו, שלטעם רבים היה קיצוני, ומינה סנטור אלמוני בשם הארי טרומן, ממיזורי, לסגנו. רוזוולט ניצח את המרוץ לנשיאות בפעם הרביעית ברציפות, כאשר מניין הקולות עמד על 23,000,000 לרוזוולט ו-20,000,000 לדיואי יריבו. יום לאחר שהחיילים האמריקנים הגיעו לנהר האלבה, ב-12 באפריל, החל רוזוולט לחוש כאב ראש שהלך והתגבר. היה זה דימום תוך גולגולתי, שגרם כעבור מספר שעות למותו של הנשיא האמריקני. באותם ימים, התקשורת לא דיווחה על מצבו הבריאותי של הנשיא, ולכן הכתה הידיעה בתדהמה רבים ברחבי העולם. חיילים אמריקנים רבים סרבו להאמין לחדשות, וטענו כי זו שמועה בלבד. היטלר, בבונקר שלו בברלין, קפץ משמחה והיה מאושר בצורה בלתי רגילה. לאחר מותו של רוזוולט מונה הארי טרומן לנשיא ה-33 של ארצות הברית. משימתו הייתה לסיים את המלחמה. עוד באותו יום, לקח אותו שר ההגנה סטימסון הצידה וסיפר לו על פרויקט סודי ליצירת פצצה בעלת עוצמה בלתי רגילה.
[מוזיקת רקע]
בעלות הברית נעו במהירות בדרכי גרמניה ועברו ערים רבות שבהן ניתלו בדים לבנים על החלונות כאות כניעה. בתחילת חודש אפריל נכנסו בעלות הברית למחנה שהיה חלק מקומפלקס בוכנוולד, כ-200 קילומטרים דרום-מערבית לברלין. בוכנוולד היה מחנה הריכוז הגדול ביותר על אדמת גרמניה ונכלאו בו יהודים, פולנים, הומוסקסואלים, צוענים ועוד. באמצע חודש אפריל נכנסו בעלות הברית למחנה ברגן בלזן, שנמצא בצפון המדינה, בין הנובר להמבורג. במחנה מצאו הכוחות כ-40,000 אסירים, מתנדנדים בין חיים ומוות. גוויות כחושות וקהות חושים. סביבם היו כ-10,000 מתים שלא הובאו לקבורה. היה זה מיידנק של בעלות הברית וההלם היה עצום. באיומי רובה הובאו תושבים גרמניים שהתגוררו בעיירות סמוכות, כדי שיעזרו בקבירת הגופות. התושבים טענו כי לא ידעו דבר על המתרחש במחנה. מתוך כ-40,000 האסירים, 30,000 לא שרדו את מצבם הגופני הקשה והלכו לעולמם בשבועות שלאחר שחרורם. כומר בריטי שהיה במקום סיפר: "אני נמצא כאן כבר שמונה ימים, ומעולם במהלך חיי לא ראיתי מחזה מבעית וארור שכזה. הבוקר קברנו למעלה מ-5,000 גופות. אנחנו לא יודעים מי הם. מאחוריי ישנו בור בו נמצאים עוד כ-5,000. יש עוד שניים כאלו הנמצאים בהכנות". במהלך שהייתם במחנה קיבלו האסירים פרוסת לחם או תפוח אדמה אחד ביום, ושתו כחצי ליטר מים. בשבועות שקדמו לשחרור הוזנח המחנה, והאסירים לא קיבלו מזון בצורה סדירה, ועשרות אלפים מתו ברעב ובמחלות. משהגיעו בעלות הברית, התנפלו חלק מהאסירים על המזון שחולק להם, כיכרות לחם, מרק וחפיסות שוקולד. גופם, שהיה בצום במשך תקופה ארוכה, לא עמד בכמויות המזון שצרכו, ומאות מהאסירים ששרדו את השואה, מתו מאכילת יתר בימים שלאחר שחרורם.
[מוזיקת רקע]
כוחות גרמניים רבים העדיפו לעשות דרכם אל עבר הכוחות האמריקנים מאשר להיתפס בידי הסובייטים, והשבויים הגרמנים שנפלו בידי בעלות הברית הלכו והתרבו. בעלות הברית נאלצו להתמודד גם עם שחרורם של שבויי בעלות הברית ששהו במחנות גרמניים, ועתה היו זקוקים לטיפול ולשינוע חזרה למדינותיהם. בעת התקדמותם של בעלות הברית על אדמת גרמניה, ניסו מפקדים גרמנים לשכנע את היטלר להסיג את כל הכוחות הגרמניים חזרה לגרמניה. לגרמניה היו 400,000 חיילים בנורווגיה ועוד כמה מאות אלפי חיילים באיטליה, אך היטלר סרב להסיג את הכוחות הללו מפני שהאמין כי יצליח להדוף את בעלות הברית. הגנרלים הגרמנים היו אובדי עצות לנוכח טירופו וחוסר ההגיון שלו. באחת מפקודותיו ציווה היטלר על כל חייל לירות במפקדו, אם האחרון יורה לו לסגת לאחור. הטירוף הלך והשתלט עליו. אך חיילים וקצינים רבים עדיין הלכו אחריו באש ובמים. הברלינאים החלו להתכונן לקרב מול הרוסים, שנחשב ביניהם לקרב על חייהם, וכמעט כל הגברים והנערים גויסו לשירות צבאי או אזרחי והתכוננו להילחם בפולשים. כל גרמני שניסה להתחמק מהשירות, לערוק או לברוח, נורה ונהרג.
[מוזיקת רקע]
ב-16 באפריל פתח הצבא האדום במתקפה על רמות זלו, שם התחפר הצבא הגרמני ובנה מספר קווי הגנה. לרוסים היו כשני מיליון וחצי חיילים, מול כמיליון חיילים גרמנים שהגנו על ברלין. לא היו הרבה קרבות בהיסטוריה העולמית שבהם השתתפה כמות חיילים שכזו, 3 וחצי מיליון איש. רמות זלו היו מוגנות היטב וקשות לפיצוח. הן היו במרחק של פחות מ-70 קילומטרים מברלין והיו קו ההגנה האחרון לפני העיר. לפני עלות השחר של ה-16 באפריל החלו 9,000 תותחים לשגר פגז אחר פגז ולהרעיד את האדמה. ברלינאים במזרח העיר, שהיו במרחק של עשרות קילומטרים, חשו כי רעידת אדמה מתרחשת תחת רגליהם. לאחר מכן, נדלקו כ-150 זרקורים רבי עוצמה, שמטרתם הייתה לסנוור את הגרמנים. החיילים הרוסים שרצו לעבר העמדות הגרמניות נראו היטב על רקע הפנסים, והגרמנים ירו אל עבר הצלליות וגרמו למות רבים. בסוף היום הראשון להתקפה, נורו על העמדות הגרמניות הקדמיות כמיליון ורבע פגזים, אך רוב החיילים שהו בעמדות אחוריות יותר. כוחותיו של הגנרל ז'וקוב גילו כי הגרמנים התכוננו למתקפת הצבא האדום והתחפרו היטב. הטנקים הרבים של הסובייטים נעו באיטיות בבוץ, והתותחים הגרמנים פגעו והשמידו טנקים רבים. נוסף על כך, חיילים גרמניים בעמדות מוסוות קצרו את חיילי הרגלים הסובייטים וגרמו לאבדות רבות. סטלין שיחק בין הגנרלים שלו, ז'וקוב וקונייב, ויצר תחרות בין שניהם. לשניהם היה נדמה כי סטלין מעדיף את יריבם. בעת המתקפה על רמות זלו החלו יחידות סובייטיות אחרות לעשות דרכן מערבה. הן עקפו את ברלין מצפון והתמקמו בין הגדה הצפונית של נהר האלבה למערב ברלין. העיר כמעט והייתה מכותרת. ז'וקוב גילה שברמות זלו היה הקו הגרמני קשה לפיצוח והתמודד עם טלפונים דחופים מסטלין שרצה לדעת מדוע החזית לא נפרצה עדיין. ז'וקוב נלחץ ושלח למערכה את כל הכוחות שהיו ברשותו, כולל כוחות עתודה.
ב-20 באפריל חל יום הולדתו ה-56 של היטלר. הוא נראה זקן מכפי גילו. שפמו האפיר, ידיו רעדו ממחלת הפרקינסון ועור פניו היה אפור משהייה ממושכת בבונקרים. מנהיגים נאצים רבים ובכירים הגיעו לברך את היטלר, ואז מצאו תירוץ לנוס מהעיר. האנשים הללו, ששלחו את העם הגרמני למלחמה, ששלחו ילדים צעירים וזקנים לקרבות, התגלו כמוגי לב ופחדנים בשעות הקריטיות של המשטר הנאצי.
יום למחרת, הלחץ עשה את שלו וחיילים רוסיים פרצו את קווי ההגנה הגרמניים והצבא האדום התקרב עד לפאתי ברלין. משהיו התותחים שלהם בטווח הרצוי, החלו להפגיז את העיר. אחת מנשות ברלין סיפרה כי "ברלין הפכה למבצר. כל התחבורה הושבתה, שירותי הדואר והמברקה נפסקו. אנחנו מנותקים מהעולם, לטוב או לרע. מסורים לחסדי האסון ההולך וקרב".
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
במקביל להתקפה של ז'וקוב מצפון לברלין, תקפו גם כוחותיו של קונייב אזורים מיוערים דרומית לברלין, והצליחו לכתר כ-100,000 חיילים בכיס אלבה. משהבינו החיילים הגרמניים כי הם עומדים ליפול לידיים סובייטיות, החלו להילחם בכיוון מערב, לנסות לפרוץ את הכיתור ולהגיע אל עבר האמריקנים. רבע מכלל הכוחות אכן הצליח לפרוץ את הכיתור. האחרים, עשרות אלפי גרמנים, נהרגו או נפלו בשבי הסובייטי. הסובייטים גם הם איבדו כ-20,000 חיילים בקרבות, ובאזור בו התרחשו הקרבות ישנם כיום שני בתי קברות עצומים לנופלים משני הצדדים. למעשה, עד עצם היום הזה ממשיכים להתגלות גופות וחלקי גופות באזור, ומספר ההרוגים המדויק נותר ניחוש מושכל בלבד.
[מוזיקת רקע]
היטלר לא רצה להיכנע, ופקד לתקוף את האגפים של ראשי החץ המתקדמים לברלין. הוא הורה לגנרל ולטר ונק לנתק מגע עם בעלות הברית במערב ולעשות דרכו לברלין. ונק נוכח לדעת כי הכוחות הסובייטיים היו עדיפים וכי הוא לא יצליח להגיע לברלין. הוא הסביר לפקודיו כי המטרה כעת אינה להציל את הרייך, אלא לפתוח מסדרון הומניטרי שיאפשר לכמה שיותר אנשים לנוס מערבה ולהגיע אל כוחות בעלות הברית. מששמעו הגנרלים והמפקדים בבונקר בברלין כי ונק לא יגיע לברלין, הם נותרו אובדי עצות. באותם רגעים הבין היטלר כי לא ניתן לעשות ולו דבר. הוא החל לצרוח על קציני המטה ולבסוף החל לבכות. "המלחמה אבודה", אמר להם.
[מוזיקת רקע]
לאחר שנרגע והתאושש, החליט היטלר להישאר בברלין, ואם יהיה צורך בכך, אף להתאבד. הוא חשש לברוח לדרום גרמניה ולהתחבא, או גרוע מכך, להיתפס בידי הצבא האדום ולהיות מובל בכלוב למוסקבה. גבלס החליט להישאר עמו עד הסוף. היטלר האמין כי אם יתאבד, ראוי שכל העם הגרמני יתאבד יחד עמו. באותו ערב הגיעה מגדה גבלס לבונקר עם ששת ילדיה. שמותיהם של כולם התחילו באות H, כאות הערצה להיטלר. היה ברור כי הילדים נידונו לגורל דומה לזה של הוריהם והפיהרר שלהם. גרינג, ששמע על המצב בברלין, שלח להיטלר מברק שבו הציע ליטול על עצמו את הפיקוד העליון. הוא גם החל במשא ומתן חשאי עם בעלות הברית. היטלר שמע על כך, דרש לאסור אותו ושלל את דרגותיו. משהחלו הסובייטים לזרום לברלין, נלחמו נגדם אנשי המשמר העממי והנוער ההיטלראי, בעיקר בעזרת מטול רקטות שנקרא "פאנצרפאוסט", "אגרוף משוריין" בגרמנית. המטולים הללו היו יעילים רק מטווחים קצרים של כ-60 מטרים, והם נורו מגגות בניינים או מפינות רחוב. הסובייטים החלו להפציץ את כל גגות הבניינים ברחובות שבהם עברו. בנוסף, השיריונרים הסובייטים ריתכו קפיצים של מזרונים סביב הטנק, כדי שהרקטה תתפוצץ טרם פגיעתה בשריון הטנק.
ב-25 באפריל נפגשו הסובייטים והאמריקנים על גדות נהר האלבה, כ-100 קילומטרים דרומית לברלין. הם חייכו והצטלמו זה עם זה. האמריקנים חצו את נהר האלבה והמתינו לכיבוש ברלין על ידי הרוסים. סטלין נוכח לדעת כי למרות הפרנויה על הסכם אמריקני נפרד עם הגרמנים, האמריקנים והבריטים לא התכוונו לכבוש את ברלין כפי שחשש. הסובייטים עשו דרכם אל תוך ברלין ממספר כיוונים, בשעה שחיילי הצבא האדום תרים אחר אלכוהול, שעונים ונשים. הם החלו לחפש במרתפים ובעליות הגג אחר נערות צעירות, והחלו באונס המוני של כ-2,000,000 נשים גרמניות. קדם לכך אונס המוני דומה בידי הגרמנים שנים ספורות קודם לכן, בעת שכבשו הגרמנים את ברית המועצות, אז אנסו הגרמנים כ-10,000,000 נשים סובייטיות. נשים גרמניות החלו ללמוד מה היו שעות הצייד של הצבא האדום ודאגו להעלם. חלקן הוחבאו במשך ימים ארוכים בעליות גג. אמהות יצאו לרחוב לשאוב מים רק בשעות הבוקר, כשהיו החיילים השיכורים שרויים עמוק בשנתם. אך בלילות, בגלל שכמעט כל החלונות בעיר היו מנופצים, שמעו הברלינאים את צרחות הנאנסות כמעט בכל לילה.
[מוזיקת רקע עדינה]
בסוף אפריל החלו הגנרלים הגרמניים להתעלם מהוראותיו של היטלר, אך הוא המשיך לשחרר הודעות מהבונקר שלו, שקראו להם להגן על ברלין בכל מחיר. חלק מהגנרלים נטשו את שדה הקרב ונעו מערבה. הימלר ניסה לשאת ולתת עם בעלות הברית באמצעות מסרים סודיים, ומשגילה זאת היטלר הוא הלבין מזעם. כ-100,000 איש בלבד נשארו עתה בברלין להגן על הפיהרר שלהם.
[מוזיקה מתגברת]
בסוף חודש אפריל התגלה מחנה דכאו בדרום גרמניה. היה זה מחנה הריכוז הנאצי הראשון שהוקם, עוד בשנת 1933. במהלך המלחמה התגוררו במחנה אסירים רבים, שקוטלגו על ידי סימני זיהוי שנתפרו לחולצות או למכנסיים שלהם: אסירים פוליטיים - משולש אדום, פושעים מורשעים - משולש ירוק, אסירים בינלאומיים - משולש חום, אנטי סוציאליסטים ומזהמי גזע - טלאי שחור, הומוסקסואלים - משולש ורוד, מהגרים - משולש כחול, בעלי פיגור שכלי - סרט לבן ועליו המילה "אידיוט", ויהודים שענדו את הטלאי הצהוב. במחנה היה גם חדר ששימש לחקירות אכזריות, לעינויים ולבידוד. בחדר בוצעו הוצאות להורג, הלקאות בשוט ותלייה על מוט למשך זמן ממושך. חדרים אחרים נודעו בשם "חדרי עמידה", אליהם נשלחו אסירים, ובהם עמדו על רגליהם 72 שעות רצופות בחושך מוחלט. בדכאו גם בוצעו ניסויים רפואיים על האסירים, ואלו כללו ניסויים של תרופות חדשות וחיסונים. בנוסף, נערכו ניסויים במחנה עבור הצבא הגרמני, לבדיקת שהייה ארוכה במי קרח, היפותרמיה, שתייה של מי ים ועוד. מאות אסירים נרצחו או נותרו נכים לצמיתות בעקבות הניסויים הללו. המחנה היה צפוף מאוד ותנאי ההיגיינה שבו היו נוראיים. מחלת הטיפוס פרצה והביאה למות אלפים. בחצי שנה האחרונה שבה פעל המחנה, מתה כחצי מאוכלוסייתו, כתוצאה מהתנאים הקשים שבו. עם התקדמות הסובייטים לגרמניה, הוצאו מאות שבויי מלחמה סובייטים להורג בדכאו.
בסוף חודש אפריל נכנסו חיילים אמריקנים למחנה ומצאו קרונות משא מלאים בגופות, חלקם במצב ריקבון מתקדם. במחנה מצאו החיילים גם חדרים גדולים ובהם ערמות של גופות ערומות. חיילים אמריקנים התקשו להאמין למראה עיניהם ולריח המחריד שעמד באוויר. בימים שלאחר שחרור המחנה נלקחו עשרות אנשי SS וחיילים גרמנים ששמרו במחנה ונורו למוות בידי האמריקנים, באירוע שנודע בשם "נקמת דכאו". מתוך כ-200,000 אסירים ששהו במחנה, כ-30,000 מצאו בו את מותם, וגופותיהם נשרפו במשרפות שנבנו מחוץ למחנה.
[מוזיקת רקע אימתנית]
בדכאו היו בסוף המלחמה למעלה מ-4,000 איש שניהלו את המחנה ושמרו עליו. למספר העצום הזה יש משמעות רחבה יותר. בזמן המלחמה הוקמו יותר מ-10,000 מחנות גרמניים, וכ-1,600 מהם היו מיועדים ליהודים בלבד. את המחנות הללו תפעלו כמות אדירה של גרמנים. את אושוויץ למשל, תפעלו יותר מ-7,000 איש, וקרוב ל-6,000 ניהלו את המחנה מאוטהאוזן. בממוצע, על כל שומר היו 500 אסירים, מה שמלמד אותנו על מספר עצום של גרמנים שתפעלו את המחנות. גרמנים רבים נוספים היו חלק ממערך המוות, גם אם לא באופן ישיר. למשל אנשי הרכבות, חיילים, שוטרים, סבלים ואחרים. לא מדובר בקומץ אנשים. עשרות אלפי גרמנים היו מעורבים במאורעות ומאות אלפים ידעו על שהתרחש במחנות ההשמדה. למרות זאת, הם המשיכו בעבודתם. קורט מוביוס, מפקד משטרה ששירת במחנה ההשמדה חלמנו, סיפר: "לא העליתי בדעתי שהפקודות היו לא צודקות. זה נכון שזוהי חובת המשטרה להגן על חפים מפשע, אך אז הייתי משוכנע שהיהודים לא היו חפים מפשע, אלא אשמים. האמנתי בתעמולה שכל היהודים היו פושעים ותתי אדם, ושהם היו הסיבה לירידתה של גרמניה מגדולתה לאחר מלחמת העולם הראשונה. המחשבה לסרב או להתחמק מהפקודה להשתתף בהשמדתם של היהודים מעולם לא חלפה בראשי".
[מוזיקת רקע]
באותם ימי סוף אפריל כתב היטלר את צוואתו, בה האשים את היהודים בפרוץ המלחמה. הוא מינה את האדמירל קרל דוניץ, מפקד הצוללות לשעבר, להיות נשיא הרייך ומפקד הכוחות המזוינים. בינתיים המשיכו הסובייטים להתקדם בתוך ברלין. הם ספגו אבדות רבות וניהלו קרבות רחוב נגד חיילים גרמנים, לעתים בני 15. בין השאר, נשלחו הנערים הצעירים אל שדה הקרב כדי להשמיד טנק ולהיהרג. הסובייטים איבדו מאות אלפי חיילים בקרבות הללו, ואייזנהאואר יכול היה לשמוח על התעקשותו של סטלין לכבוש את העיר.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
בחזית האיטלקית לא נרשמו קרבות יוצאי דופן מסתיו 1944 ועד לתחילת חודש אפריל 1945. לגרמנים אמנם הייתה כמות אוגדות גדולה יותר מאשר אוגדות בעלות הברית, אך האחרונים שלטו בשמיים. במהלך החורף התחפרו שני הצדדים במקומם, ועתה, משהגיע האביב, התכוננו בעלות הברית למתקפה נרחבת בעזרת אלפי מטוסים, תותחים וטנקים. ב-9 באפריל 1945 החלו בעלות הברית במתקפה. הם פרצו את קווי ההגנה הגרמניים והתקרבו למילאנו. ב-24 באפריל התקוממו האיטלקים כנגד הגרמנים ומילאנו נפלה בידיהם. הגרמנים החלו לנוס צפונה, אל עבר שוויץ, ומשם לגרמניה. בין הלוחמים היו גם אנשי הבריגדה היהודית, שנלחמו כנגד הגרמנים באזור רוונה, בצפון איטליה. היחידה מנתה כ-5,000 חיילים, מהם כ-20 זכו בעיטורים צבאיים על פעולותיהם וקרוב ל-300 נהרגו ונפצעו. לאחר הקרבות החלו חיילי הבריגדה היהודית, לצד חיילים אחרים ששרתו בצבא בעלות הברית באיטליה, לטפל בפליטים היהודים הרבים. הם הצליחו להביא כמה מאות אלפים לאיטליה ולמדינות סמוכות. שם, בעזרת זרוע ההעפלה של ההגנה, המוסד לעלייה ב', רכשו ספינות והעלו את המעפילים, או העקורים, לארץ ישראל, בניגוד לחוקים הבריטיים.
[מוזיקת רקע]
עוד בתחילת השנה ראה בניטו מוסוליני את הנולד, ובראיון שהעניק אמר כי הוא מחכה לסוף הטרגדיה. בסוף חודש אפריל היכו בעלות הברית והפרטיזנים האיטלקיים בכוחות הגרמנים הנסוגים. מוסוליני והמאהבת שלו הצטרפו לשיירה גרמנית שנסעה צפונה לשוויץ, אך השיירה נעצרה בידי מחסום של פרטיזנים. הם הרשו לשיירה הגרמנית להמשיך בדרכה, בתנאי שימסרו את כל האיטלקים בשיירה. הגרמנים הסכימו והורידו עשרות איטלקים מהרכבים. להפתעתם, גילו הפרטיזנים כי בין הנוסעים היו כ-50 מנהיגים פשיסטים, ולתדהמתם זיהו ביניהם את בניטו מוסוליני. מחשש שיחולץ בידי תומכיו, הוציאו אותו הפרטיזנים להורג והביאו את גופתו, גופת מאהבתו, ופשיסטים איטלקים אחרים למילאנו. הקהל התאסף כדי להוציא את זעמו על הגופות, ופרצופו של מוסוליני הושחת לגמרי. לאחר מכן נתלו הגופות בעזרת אנקולי בשר, עם הראש מטה, בדיוק באותו המקום שבו נתלו פרטיזנים שנה קודם לכן. לאור ההתמוטטות הכללית של כוחותיו, החל מפקד החזית הגרמנית באיטליה במשא ומתן מול בעלות הברית. בתחילת חודש מאי נחתם הסכם הפסקת האש. לאחר שנה ושמונה חודשים באה לסופה החזית האיטלקית. באותו יום חתמו הגרמנים על הסכם כניעה של כוחותיהם בצפון-מערב גרמניה, הולנד ודנמרק. ההסכם נחתם מול מונטגומרי, שהתהלך מתוסכל כבר חודשים ארוכים, ועתה זכה לקצת נחת.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
קולות הירי והפגזים הסובייטים הלכו והתקרבו אל הבונקר של היטלר. ב-30 באפריל נכנסו הסובייטים אל הרייכסטאג, בניין הפרלמנט הגרמני שנשרף והושאר נטוש משנת 1933, והניפו עליו את דגל ברית המועצות. כמה מאות מטרים משם נמצא הבונקר הסודי של אדולף היטלר. בעת שהצבא האדום עשה דרכו אל הרייכסטאג, נערכה חתונת בזק בין היטלר לאווה בראון, מאהבתו הצעירה ממנו ב-20 שנה. לאחר מכן, ניסה היטלר את אחד מכדורי הציאניד שלו על כלבתו, ונוכח לדעת שהם פועלים. לאחר מסיבת נישואין קצרה שערך היטלר, בלעה אווה בראון כדור ציאניד, ואילו היטלר ירה כדור בראשו. גופותיהם נלקחו לחצר והועלו באש, כפי שביקש הפיהרר. אנשיו עמדו סביב הגופות הבוערות והצדיעו במועל יד. הרדיו הגרמני שידר כי היטלר נלחם עד נשמת אפו האחרונה כנגד הבולשביזם, ונפל למען גרמניה. גופתו של היטלר לא נמצאה ועוררה ספקולציות רבות, ובארץ ישראל נראו כותרות מבולבלות על היעלמותו של היטלר. כותרות שונות הכריזו כי נמצאו ארבעה פגרים הדומים לשל היטלר. היו שמועות כי הוא קבור בגן החיות של ברלין. על פי אחרות נאמר, כי הוא נקבר תחת מאות טונות של הריסות, ואחרות גרסו כי ברח מגרמניה. חוקרים סובייטים שהגיעו למקום מצאו חלקים מגופתו של היטלר בתוך מכתש של פגז, ובעזרת רופא השיניים שלו אימתו כי אכן הייתה זו גופתו.
[מוזיקת רקע]
עת הונף הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג, דמתה ברלין לעיר רפאים. אנשיה נותרו חבויים במרתפים, עשן שחור, שריפות וגלי אבנים נראו בכל מקום. משהחלו השמועות להגיע לחיילים הגרמנים בשדה הקרב כי היטלר התאבד, סירבו רבים להאמין לכך. ארי אוטלינדה, איש SS, סיפר לי כי ראה מספר קציני וורמאכט צעירים מתייפחים כששמעו את הידיעה. עולמם חרב עליהם. אוטלינדה סיפר לי כי בד בבד רצו בראשו מחשבות אחרות. "ומה איתי? חשבתי לעצמי. המחשבות שלי הנחו אותי לעשות הכל כדי להישאר בחיים בזמן המלחמה המחורבנת הזאת וכל הסבל סביבי. לא חשבתי על שום דבר אחר".
ההנהגה הגרמנית, שחששה ליפול לידי הסובייטים, שלחה הודעות לאמריקנים שבהן ביקשו להיכנע לידיהם. האמריקנים השיבו להם כי על הכניעה להיות ללא תנאים. הגרמנים ניסו למשוך זמן תוך כדי שחיילים ואזרחים רבים החלו בורחים מברלין מערבה, אל עבר נהר האלבה, כדי ליפול בידי חיילים אמריקנים ובריטים. יום לאחר התאבדותו של היטלר הזריקו מגדה ויוזף גבלס מורפיום לילדיהם, ובשעה שישנו הניחו בפיהם כמוסות ציאניד. לאחר שהילדים מתו בשנתם, יצאו השניים לגינה ובלעו את הכדורים גם כן. על פי בקשתם, כמו היטלר, גופותיהם נשרפו. התאבדות היטלר וגבלס הפתיעה רבים, אך בקרב ההנהגה הנאצית והצבאית היה ברור כי הדבר מצופה מהם. קרוב ל-90 דמויות בכירות בצבא, בחיל הים, בשורות ה-SS ובמפלגה הנאצית שמו קץ לחייהם, ביניהם כ-70 גנרלים ואדמירלים. בעיר דמין, בצפון המדינה, התאבדו תוך שלושה ימים כ-1,000 איש מתוך 16,000 תושבי העיר. חלקם נותרו שמוטים על ספסלים ברחובות במשך ימים רבים. בברלין התאבדו כ-7,000 איש, ובסך הכל התאבדו עשרות אלפים בגרמניה.
[מוזיקה מתגברת ונחלשת]
הקרב על ברלין היה אחד הקרבות הגדולים שהתרחשו במלחמה, שני במספר הנפגעים רק לקרב סטלינגרד. אך בעוד המערכה על סטלינגרד נמשכה כחצי שנה, הקרב על ברלין נמשך שבועיים. מה-16 באפריל ועד ה-2 במאי איבדו הסובייטים למעלה מ-100,000 הרוגים ועוד כ-250,000 נפצעו. כחצי מיליון גרמנים נהרגו ונפצעו בקרבות גם הם, ומספר דומה נלקח בשבי.
ההנהגה הגרמנית פנתה לאמריקנים בבקשה להיכנע, ובשבעה במאי חתמו נציגיה והגנרל אייזנהאואר על מסמך הכניעה, שעמד להיכנס לתוקפו בתשעה במאי. ההמונים ששמעו על הכניעה בארצות הברית ובריטניה, יצאו לרחובות יום לאחר החתימה, והשמונה במאי הוכרז כיום הניצחון באירופה. סטלין וכוחותיו, שעדיין נלחמו בפרוסיה המזרחית ובצ'כוסלובקיה, דחו את החגיגות ביום אחד, לתשעה במאי. הגנרל הרוסי ז'וקוב הקדים את קונייב, והיה זה שחתם על כניעה נפרדת מול הגרמנים. הוא זכה בתהילה כפי שקיווה. לאחר 12 שנים וארבעה חודשים תמו ימי הרייך השלישי וימיה של גרמניה הנאצית. הקרבות באירופה המשיכו בצ'כוסלובקיה, באוסטריה ובקרואטיה עד אמצע חודש מאי, עת נכנעו הכוחות האחרונים. האדמירל דוניץ הורשה להמשיך לתפקד לאחר מותו של היטלר, אך נעצר ב-23 במאי. מלחמת העולם השנייה באירופה באה לסופה.
[מוזיקת רקע דרמטית]
בעת שהסתיימה המלחמה באירופה לא יצאו מגדרם העיתונים בארץ ישראל. בשמונה במאי הכריזה הכותרת בעיתון "דבר": "יום הניצחון באירופה". בכותרת המשנה נכתב: "קץ לאויב האדם וצורר היהודים, תהילה לצבאות המנצחים ויקר לנופלים. זיכרון לחללי האומה העצומים, כוננות והיחלצות לשירות העם, קריאה לעולם לקיים הבטחתו לישראל, קיבוץ גלויותיו במולדתו העצמאית". הוועד הלאומי בארץ ישראל הכריז על יום שבתון ותהלוכה, יום מיוחד בבתי הספר וציווה על כל בית להציג את הדגל העברי. למעשה, הייתה זו חגיגה מאולצת. היישוב היה עדיין בהלם כאשר גילה במהלך חודשי המלחמה האחרונים מה עלה בגורלו של העם היהודי באירופה. רבים בארץ ישראל הבינו כי עבור העם היהודי המלחמה לא הסתיימה אלא רק החלה. היה צורך לדאוג למאות אלפי פליטים ועקורים ברחבי אירופה. ואילו שערי הארץ עדיין נותרו סגורים בידי הבריטים, שסירבו לשנות את מדיניותם.
[מוזיקת סיום]
לאחר המלחמה הייתה אירופה מפורקת. עשרות מיליוני פליטים לא ידעו היכן יתגוררו, ורבים לא ידעו מה יילד יום. בפני האירופים עמדו משימות בנייה מחדש. ארצותיהם, מוסדות השלטון שלהם, בתיהם, בניינים ותשתיות שנדרסו תחת גלגלי המלחמה. ועדיין, באוקיינוס השקט, סירבו היפנים להיכנע. הם נלחמו באמריקנים בכוחות גדולים וגרמו להם לעשרות אלפי אבדות. טייסי הקמיקזה הצליחו להטביע עשרות ספינות אמריקניות ולפגוע במאות אחרות. ובכל יום שעבר המשיכו להיהרג אלפי שבויי מלחמה ופועלים בכפייה ששרתו את האימפריה היפנית. כשלושה חודשים לאחר שהסתיימה המלחמה באירופה, הציבו בעלות הברית אולטימטום ליפן: היכנעו או צפו להרס מיידי ומוחלט. היפנים החליטו להתגרות בגורלם ולהמשיך במלחמה.
[מוזיקת סיום מתגברת]
פרק 28 - גרמניה מוכנעת.
מחקר כתיבה ועריכה - נורית גרינברג ויובל מלחי.
מפיק ראשי - רני שחר.
עריכת לשון - דינה בר-מנחם.
עריכת סאונד - "סופה סטודיו".
אחראית מטעם "החינוכית" - שרון וינברג שפיגלר.
שותפי הפקה - "פודקאסט ישראל בע"מ".
הפקה - "קטעים בהיסטוריה".
נשתמע בפרק הבא. אני יובל מלחי. "מלחמת העולם השנייה", פודקאסט של "החינוכית".
ג'ינגל: "חינוכית".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments