[מוזיקה]
יעל: ברוכים הבאים לעוד פרק בפודקאסט של האיגוד לרפואת משפחה.
הפרק הזה מוקלט בחודש אוקטובר 2023, חודש לא פשוט במדינת ישראל.
אנחנו מזמינים אתכם לכתוב לנו לג'ימייל שלנו, ifmapodcast@gmail.com.
ממש נשמח לשמוע מכם כל דבר שתרצו לכתוב, רעיונות, מחשבות, הערות על פרקים קודמים ומחשבות לפרקים בהמשך.
בפרק של היום מצטרף אלינו ד"ר שי קרונטל, לדבר איתנו קצת על החוויה הרגשית של להיות רופא ורופאת משפחה בעת הזאת.
מה זה אומר, המקום שאנחנו באים ממנו, התפקיד שלנו כרופאות מטפלות, איך אנחנו שומרות על עצמנו.
מתחילים.
אז אני ד"ר יעל גילרמן, יושב איתי.
שני: אני ד"ר שני אפק.
יעל: והצטרף אלינו היום ד"ר שי קרונטל, שהוא גם מומחה ברפואות משפחה ויושב ראש חוג הבאלינט הישראלי, וגם חבר בפורום לרווחת ובריאות הרופאים בישראל.
שי: אהלן.
יעל: נתחיל שנייה להגדיר את נקודת הזמן הלא פשוטה שאנחנו נמצאים בה, ואז אחר כך נדבר קצת מה המשמעות של להיות רופאי ורופאות משפחה בעת הזאת, איך זה משפיע עלינו ועל העבודה שלנו.
שי: קל להגיד שאנחנו בתוך טראומה לאומית עברנו, ואנחנו עדיין עוברים, אחד מהמשברים הגדולים ביותר בקיום שלנו.
זה קורה אחרי תקופה ארוכה שכל אחד סופר אותה בצורה אחרת, אבל אם נספור כמה שנים אחורה, אז משבר גדול שהיה- משבר הקורונה, שהשפיע מאוד על הכוחות שלנו כמקצוע וכמדינה.
אחריו מצוקה פוליטית חברתית שנמשכת הרבה זמן שמשפיעה על הכוחות.
מצב כלכלי לא פשוט, ואז מין אירוע דרמטי, טראומטי, קשה, שנוגע כמעט בכל אחד, או באופן ישיר, או בדרגה שנייה, או בדרגה שלישית, אין מישהו שנשאר לא ער אל הקיום שלו.
יש מושג מאוד מוכר בעולם הטיפול שנקרא קיר נופל, שזה מצב שמתאים לסיטואציה הזאת, קיר נופל, בניגוד ליחסים הרגילים שבהם אנחנו נמצאים בין מטפל ומטופל, רופא וחולה.
יש צד אחד שהוא הבריא, יש צד אחד שהוא חולה, יש מערכת יחסים מדדית, היא לא סימטרית, אבל סיטואציות קיר נופל זה סיטואציות שבהן נפלה פצצה בחדר, ושני הצדדים מתמודדים עם אותה מציאות באותו רגע, מציאות קשה ועגומה.
אז אנחנו בטראומה לאומית, בקיר נופל.
יעל: אז הייתי רוצה אולי שקצת, קצת נדבר דווקא על התפקיד הבעיניי מאוד חשוב וייחודי של רפואת המשפחה, בתוך הדבר הזה.
זאת אומרת, מי אנחנו ומה החשיבות שלנו בתוך המערך הטיפולי, אחרי משבר כזה גדול, על כל הקשת שלו.
שי: אתמול, דיברתי עם אח שלי, שלא ארחיב עליו, אבל הוא היה מעורב באופן אישי, הוא ומשפחתו, במאורעות האלה. ואני כל הזמן באיזו דאגה, שאולי לא מוצדקת, לו ולמשפחה שלו, והוא גם מאוד רוצה ואוהב לשמוע מה עובר עליי.
סיפרתי לו שהיה לי יום מאוד קשה בעבודה, והוא שאל אותי מה היה קשה בעבודה, וסיפרתי לו על שיחה עם הורה של נערה, שהיא גם מטופלת שלי, שנרצחה במסיבה.
אז הוא אמר לי, אבל למה זה משפיע עליך כל כך?
נדמה לי שהתשובה לשאלה שלך קשורה לתשובה לשאלה של אח שלי.
אני תופס את עצמי כמו מישהו שנמצא במרכז המסחרי, בין המספרה למאפייה, הם מכירים את המוכר של הלחם, מכירים את הספר, הם מכירים את הבנקאי, הם מכירים את המוכרת במכולת, ומכירים אותי.
ולעיתים, ואני חושב שזה אכן, שאני אוהב במקצוע שלנו, לאורך 15 שנים נוצרות מערכות יחסים, לפעמים זה לאורך 40 שנה, לפעמים זה לאורך שנה גם, כאלה משמעותיות, שאתה תופס חלק בחיים של המטופל, כמו אחת הדמויות שסובבות אותו, ויש להן פונקציה.
יעל: והוא תופס חלק בחיים שלך.
שי: זה בדיוק העניין, שהדרך שבה עושים את זה, מחייבת אותנטיות.
אתה לא יכול להיות מעורב בחיים של המטופל שלך, בלי שאתה מעורב בחיים של המטופל שלך.
זאת אומרת, את הדבר הזה שאתה מרגיש שקורה לו משהו, אני חושב שמרגישים חברים ובני משפחה, ואנשים שגרים באותה שכונה, זאת אומרת, יש איזו קרבה שגורמת לזה.
והעצב, שהיה לי מלדבר עם הורה של מישהו שנרצח, הוא עצב של קרבה.
אז התפקיד שלנו, ואני לא יודע ככה להגיד מילים הרואיות, או מאוד מנהיגותיות, אבל התפקיד שלנו הוא להישאר בין המאפייה למספרה.
להמשיך להיות שם, פתוחים, מקבלים את המטופלים שצריכים לבוא, והם לפעמים יבואו, סיפרה את זה רופאה שהתנדבה במלונות של המפונים, ואמרה, והוא בא פתאום עם משהו שנראה הכי מוזר בעולם, עם איזה פצע ברגל שנפתח לו אחרי שכבר שנה יש לו את הפצע הזה.
אבל מה שאתה אמרת קודם על תקשורת, זאת התקשורת שלהם איתנו, וכל אחד מתקשר איתנו בצורה שאנחנו מסוגלים, בצורה שהם מסוגלים.
כרגע נפתח לו פצע, לא משנה אם נבין את זה בצורה מילולית, או את הסימבוליות של העניין הזה, והוא בא אלינו עם הפצע הזה, שהוא מרגיש שהוא לא יכול לסגור אותו לבד, או להתמודד איתו לבד, שהוא מפחיד אותו מדי.
הוא יודע שאנחנו שמה, הוא יודע שאנחנו כתובת, והוא יודע שהוא יקבל איזשהו מענה.
זה בעיניי אחד התפקידים שלנו.
אני אוסיף, אני אגיד, שקצת אולי עוול המקצוע, שאני אגיד שאנחנו כמו הסוור, או כמו האופה, אנחנו יודעים מה לעשות עם דברים.
זאת אומרת, אנשים מביאים אלינו מטען מאוד מאוד כבד, ויש איזו מחשבה שנוכל לטפל באיזושהי צורה במטען הזה.
אז היום הגיע מטופל מדמם מהאוזן.
בחרתי, חצי בצחוק, חצי ברצינות, לשאול מה שמעת שגורם לך לדמם מהאוזן.
והוא סיפר לי שילד שלו איבד חבר מאוד מאוד מאוד טוב במסיבה.
אני לא יודע אם זה קשור, אני לא יודע אם זה לא קשור, אבל עובדה שהדבר שהתגלגל מתוך הפצע הקטן והמדמם באוזן, זה אובדן מאוד גדול ואבל של הילד, שהמשפחה צריכה להתמודד איתו.
והחרדה, שאני חייב להגיד שכבר הופכת להיות מין דפוס, אני עובד בקרית אונו, גני תקווה, סביון, פתח תקווה, אנשים שבאים ממעמד סוציו-אקונומי לרוב גבוה, שיש להם יכולות רבות לשמור ולטפל בעצמם.
אני שומע ילדים ונערים ונערות שאומרים, אימהות, היום שמעתי אימא שאומרת לי את זה, אני מתצפתת מהמרפסת לראות אם יש מחבלים.
והילד אומר שהוא מפחד ללכת לישון כי הוא מפחד שיבואו מחבלים הביתה.
מצד אחד, ברור לנו שלא כולם מגיבים ככה, ומצד שני, מה אתה אומר למישהו שהפחד הזה הוא לא משהו שהוא ראה בסרט, הוא ראה שזה ממש ממש התקיים.
אז אני מחזיר את זה לזה שהיכולת המקצועית שלנו היא כזאת, כל אחד בדרגות שלו, לזהות שיש פה עניין.
לראות האם אתה פנוי לעסוק בעניין הזה, האם אתה חושב שאתה הכתובת המתאימה, מה מידת הפגיעה והסבל של הצד השני, של המטופל, של המשפחה, ולנסות לעשות משהו שיכול לתכלל ב...
רק לעזור בלשחרר את המרזבים, שהוא יספר את הסיפור, דרך להיות מיכל, זאת אומרת שהוא יפקיד אצלך משהו מהתוכן והרגשות שמגיעים עם הסיפור הזה.
אולי להיות מרגיע, אולי לתת כלים, אולי להזמין עוד פעם ולהגיד, אני פה ותבוא עוד שבוע, אני רוצה לשמוע מה קורה איתך.
יש לנו תפקיד בנוכחות היום יומית הקבועה, או השבועית או החודשית, שמתמשכת לקשר מתמשך עם המטופלים.
ובתקופה הזאת התפקיד הזה חשוב עוד יותר.
שני: אני חושב בדיוק שאני מאוד מתחבר למה שאמרת, הנוכחות שלנו כחלק מקהילה.
יש לנו תפקיד משמעותי בתוך קהילה, שהוא.. דבר ראשון אנחנו פה, דבר שני אנחנו מחויבים אליכם, וגם אני לא יודע לפתור את הכל, אני פה דבר ראשון בשביל להיות כתובת, שהיא לפעמים תעשה משהו אחד, או לפעמים תעשה משהו אחר, זה בהתאם גם לנסיבות, גם של המטופל וגם שלי.
אבל אני חושב שזה באמת, באמת הזיקוק, של מה שאנחנו דבר ראשון עושים.
אנחנו נוכחים. במצב של אי ודאות בהרבה מאוד אספקטים אחרים שאנחנו לא יודעים להשפיע עליהם.
וגם הם נמשכים, וימשכו ככל הנראה תקופה כזאת או אחרת, הנוכחות שלנו, לא רק הפיזית, למרות שגם הפיזית, דרך אגב, גם נוכחות פיזית של פתיחה של מרפאות.
יעל: לגמרי.
שני: של להיות שם, ולקבל בשעות.
ורוטינת שגרה ככל שאפשר לשמור עליה, וגם הנוכחות הרגשית והמנטלית והמקצועית, נקרא לה יותר, הכוונה ביומדיקלית.
כל הדברים האלה הם חלק מאוד מאוד חשוב במה שאני חושב, שמאפשר חוסן לאוכלוסייה שאנחנו מטפלים בה, ואם אנחנו מסתכלים עלינו כמארג שלם, כל אחד בקהילה שלו, שנותן את הדברים האלה, זה חוסן, רחב, חוסן אולי לאומי, והפיק (השיא) שלו, הוא הקמה של מרפאות למפונים, שזה בעצם יצירת כתובת כזאת, יש מאין, להמון אנשים שאיבדו מעבר לאובדן רגשי עמוק, כמו שתיארת, אישי, של גישת הרוע האבסולוטי, אני מצטט אותך, יש משהו בנוכחות שפתאום קמה מרפאה, ויש כתובת, במקום שהם עברו אליו, ויש רופאים, רופאי משפחה, גם אם זה לא הרופא הקבוע שהם מכירים, שנמצא שם, אני חושב שיש לזה המון המון אספקטים.
שי: סיפרה לי חן סגל סיגבי, שכשהיא פנתה למלונות, ואמרה, אנחנו רוצים להציע לכם מרפאות, אז אמרו לה במלון, לא צריך פה מרפאות.
היא אמרה, מזל שהתעקשתי, או התעקשתם, אני יודע שהייתם מעורבים בזה גם כן, כי היה כל כך ברור כמה צריך שם את הפונקציה הזאת של רופאי משפחה.
יעל: אני חושבת שלפעמים זה לא כל כך, אפילו לעצמנו, זה לא תמיד ברור עד הסוף, כיוון שבמהותה, רפואת משפחה זה רפואה לא הרואית.
בסדר?
רפואה כזאת שהיא נוכחת, והיא חשובה, והיא השלט, והיא הבית, והיא הלב, והיא המון דברים, אבל היא לא ניתוח מציל חיים.
שי: או החייאה.
יעל: או החייאה.
ההתחלה, האמצע והסוף שלה הם יותר רכים, יותר עמוקים, משמעותיים בעיניי, אבל הם פחות ברורים לעין המתבוננת מלחוץ.
וכשכל ה...
ממש בימים הראשונים, בשבוע הראשון, גם היו אליי פניות, וגם אני בעצמי זוכרת שהיה לי מין אי שקט כזה של לרצות לעשות משהו.
קורה פה משהו מאוד מאוד דרמטי, אני רוצה לעשות איזה ניתוח, אני רוצה איזו פעולה הירואית מצילת חיים, אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו חשוב, ולקח לי רגע, אני מודה, לקח לי רגע להצליח להבין בעצמי את החשיבות האמיתית, העמוקה, שאני יודעת אותה בימי שגרה, אבל קצת ברחה ממני, בדרמה הכל כך גדולה של הימים הראשונים, אחרי השבעה באוקטובר, של בדיוק מה שאתם אומרים.
ואני חושבת שלאט לאט זה נהיה יותר ויותר ברור, ואני גם חושבת שכמה שהתפקיד שלנו הוא מהותי כבר ברגעים הראשונים ובשבועות הראשונים, הוא יהפוך להיות יותר ויותר חשוב, ככל שהאומה הזאת תתחיל איזשהו תהליך של שיקום.
זאת אומרת, לא… רק התחלנו חברים, זה עוד ייקח זמן, יש לנו דרך ארוכה לתמוך גם במטופלים שלנו, וגם בנו על הדרך.
קשה להחזיק את זה לפעמים, אבל זה ה-job.
שני: הזכרת את הרצף ההיסטורי של השנים האחרונות, שבאמת אני חושב שבפרספקטיבה ההיסטורית, זה באמת שנים שיסתכלו עליהם ככה.
המשבר הזה גם מגייס כוחות, אצל הרבה, ואנחנו רואים את זה בהרבה מאוד אספקטים שלא קשורים דווקא לרפואה, אלא התנדבות, ואנשים מחפשים ערך.
אבל זה החזיר אותי לתובנה הזאת של הנוכחות, בקורונה.
נזכרתי שבעצם בקורונה, אני הרגשתי, בהתחלה, די מה שאת הרגשת.
כאילו, מה אני עכשיו עושה פה בקורונה?
ולאט לאט הבנתי שחלק ממה שאני עושה בקורונה, זה להיות עבור אנשים.
להיות שם.
כאילו, גם אם השיחה נראית אותה שיחה, השיחות היום לצערי, אני אומר את זה, הרבה יותר מגוונות, עם הרבה יותר אספקטים משתנים, בטראומות הרבה יותר רחבות לרוב.
אבל בקורונה היה נשמע די מונוטוני השיחה.
נכון?
עם מה שעשינו במיוחד באשפוזי הבית בהתחלה וכולי.
אבל אז הבנתי ש...
הבנתי שלכל מטופל שאני עושה את השיחה, בשבילי זה השיחה עשירית, אבל בשבילו זה השיחה שלו.
וגם הדברים הבנאליים שהוא שאל, שהיו כתובים והיו ברורים, היה צריך לשמוע אותם, לשמוע אותנו.
היום, סיפרת על האוכלוסייה שאתה מטפל בה, שסביר להניח, אני לא בטוח, אבל סביר להניח שלחלקה הגדול יש אוריינות רפואית, ויכולת להשיג מקורות תמיכה ומידע בצורה טובה.
אני עובד עם אוכלוסייה אחרת, אז זה לא בדיוק כך, אבל גם האוכלוסייה הזאת בוחרת לבוא, לשאול, להתמך, וגם לשמוע שוב את מה שהם קראו לבד, או שמעו לבד, לשמוע מהרופא האישי שלהם.
אני חושב שזה משהו שהוא מאוד משמעותי בתפקיד.
לא בטוח בחידוש של מה שאנחנו אומרים, אלא במה שהסט- אפ שאנחנו מייצרים, ובקשר שאנחנו מביאים בתוך השיח הזה.
אז איך אנחנו שומרים על עצמנו ככה?
שי: נראה לי שאלה מאוד חשובה, אפילו להקליט הפודקאסט הזה זה קשה בעיניי.
אתמול חזרתי הביתה, אז לא רק דיברתי עם אח שלי, הבת שלי החזיקה את הטאבלט עם אוזניות על האוזניים, ופעם בשלוש דקות אמרה לי, "אבא, אתה יכול לקבוע לי תור לתרומת שיער, אני צריכה ללכת להסתפר".
"אבא, קבעת כבר תור?" "אבא, אבא, אבא".
באיזשהו שלב מצאתי את עצמי, איך לומר בעדינות, מתעצבן, ואמרתי לה, היה לי יום מאוד קשה בעבודה, ואני כרגע לא פנוי להתעסק בזה.
ולקחתי איזה...
שני: ככה אתה נשמע שאתה מתעצבן?
שי: לא. (צוחקים)
שני: אוקיי.
שי: רק רציתי...
יעל: ככה מתאר את זה.
שי: ממש לא.
ממש לא.
אני יכול לעשות לך חיקוי אם אתה רוצה. (צוחקים)
ואז עוברות איזה שלוש דקות, והיא כזה אומרת לי, "אבא, מה קרה?" ובחרתי לספר לה, שהייתה לי שיחה מאוד קשה, וש...
מישהי שהכרתי הרבה זמן, והיא הייתה יקרה לליבי, היא מתה, והיא המשיכה לשחק, ואחרי שלוש דקות היא מסתכלת, לא מסתכלת אפילו, לא מרימה את העיניים, היא אומרת לי, "למה אתה עובד איתה?" אמרתי לה, "אני לא עובד איתה, היא מטופלת במרפאה." והיא ממשיכה.
"אז הכרת אותה טוב?"
עכשיו זה המשיך ככה עוד כמה דקות, וראיתי שהיא לאט לאט עסוקה בלעבד את החוויה, שאבא חוזר הביתה עצבני, לא פנוי אליה, לא יכול לזהות מה היא צריכה, ואולי היא גם מבינה שאני עסוק באחרים ולא רק בה.
ואני חושב שסיפרתי את זה בהקשר של שמירה עצמית, כי אולי אחד הדברים החשובים זה לא להישאר לבד עם מה שאתה עושה.
זה נורא חשוב שתהיה...
שזה יהיה מושתת, שזה לא… שתהיה תרבות, אולי זאת המילה הנכונה, שלדבר עם...
אני חושב שקולגות במקום ראשון, כי המחשבה שלנו היא- זר לא יבין זאת.
אני לא בטוח שאני יכול לדמיין את עצמי מדבר עם רופאת מלר"ד או כירורג, ואומר להם, "אני עצוב כי..." ואני לא יודע איך הם יגיבו, ורופאי משפחה כנראה שכן.
כדאי, אם זה מתאים, שהדיבור יהיה בבית על זה, בדרגות שאפשר, ובסוגריים אני מוסיף שלפני עשרה ימים, דיברתי עם חבר טוב, שבא מעולם שבו מקובל להיות רופא משפחה שמדבר על רגשות, והוא אמר לי משפט, שלא הבנתי אותו באותו רגע, הוא אמר לי, "את הדברים ששמעתי, אני לא מתכוון לספר לאף אחד יותר".
אני… זה אפילו קצת הכעיס אותי.
זאת אומרת, איפה התרבות הזאת שבה אתה יכול לחלוק ולספר? והוא אמר לי, "אני חוסך את זה מאנשים אחרים".
זו כבר אמירה בפני עצמה, שהדברים שהוא שמע הם כל כך נוראים, שהוא בוחר לא לשים את הנטל הזה על אנשים אחרים.
והיו ימים השבוע שאני חשבתי שיש דברים ששמעתי שאני לא רוצה לספר הלאה.
אז איך אנחנו שומרים על עצמנו, אני חוזר ל א' ב', כאילו שאני יודע מה לעשות, אבל אני חושב שהרבה אנשים או ירדו במשקל או עלו במשקל בתקופה הזאת.
זאת אומרת, הדברים שאנחנו יודעים לעשות לעצמנו, לשמור על הבריאות שלנו, נעלמו או נפגעו, אבל זה ברור, או שלי זה ברור, אני לא יודע אם זה ברור לכולם, שזה נחמד להיות בטיפול פסיכולוגי, זה מקום לא רע, שאפשר ללכת אליו.
כתובת, קבועה, כמו שאנחנו, עבור המטופלים, שאפשר לדבר ולבכות ולפרוק ולשמוע משהו שיחזירו לך קצת מעצמך.
וחשוב לשמור על ספורט, וחשוב לשמור על תזונה, וחשוב לשמור על ביקורים אצל קרובי משפחה וחברים.
כל הדברים שהם כתובים בכל מקום, אתה דיברת על אוריינות, כן?
תחשוב כמה אנחנו מוצפים בהוראות של מה עושים ומה לא עושים עכשיו בשלב הזה.
אני מתקשה לפתוח את ההרצאה, או את הוובינר, או את הפודקאסט, שמסביר לי מה אני צריך לעשות עכשיו.
אני מתקשה ללכת לחדר כושר, למרות שזה הרגל שלי.
אני מתקשה להקפיד על האכילה, למרות שזה הרגל שלי.
אני בטוח שאנשים שנגמלו מעישון, מאוד מאוד רוצים לחזור לסיגריות כרגע.
השמירה העצמית היא חשובה והיא חיונית, והיא מוכרת, ועדיין היא אתגר גדול.
זה, אולי מה שאני מנסה להגיד, זה את הפער בין הידיעה שיש משהו שהוא נכון לעשות, לבין ההבנה שזה נורא נורא נורא קשה לעשות את הדבר הזה.
שני: היה לי שיחה עם מנהל מרפאה שהוא מדריך במחלקה שלי, וככה דיברנו קצת על מה קורה בהכשרה, מה קורה עם המתמחים, מה קורה איתו, ואז באיזשהו שלב אני בדיוק שואל אותו, "טוב, אני שומע שאתה בחוץ", אז הוא אומר לי, "כן, היום יצאתי לראשונה לעשות כושר", ובמקרה, במקרה הוא תפס אותי ביום השני שאחרי שאני חזרתי, כי שבועיים ומשהו לא הצלחתי להביא את עצמי בכלל למחשבה.
כבר הלכתי פעם אחת, נכנסתי, ופשוט הסתובבתי.
פשוט הרגשתי שאני לא יכול לעבור את זה, ואמרתי לו, "אתה יודע מה היה הכי קשה לי?" אם זה נשמע בנאלי, מה שהיה הכי קשה לי, זה שספורט בא אצלי עם מוזיקה, ואני לא יכול לשמוע מוזיקה.
אני לא יכול כרגע לשמוע, המוזיקה שאני שומע בספורט היא מוזיקה שמעוררת ומעודדת, ואני לא יכול לשמוע מוזיקה כזאת.
אני יכול לשמוע מוזיקה עצובה, אבל זו מוזיקה שאני לא יכול לעשות איתה ספורט.
וכאילו, לחבר מההתחלה את זה, אז עכשיו אני למדתי לעשות ספורט עם מוזיקה עצובה, אני לא יכול עדיין לשמוע מוזיקה מעוררת, אבל ללמוד כאילו את הדבר, אתה אומר בנאלי הזה, של לחבר קצת ספורט עם משהו שהייתי רגיל לעשות בשביל לשמור על עצמי, בשביל לתת לעצמי את הקצת זמן, אלה דברים שקצת לפעמים אפילו צריכים לעשות אדפטציה, "וללמוד מחדש איך אתה עושה את זה בסיטואציה הזאת".
יעל: מה שאמרתם העלה לי מחשבה שגם כן באה אליי מכל מיני כיוונים, וזה שכולנו מסתובבים, כל אחד מכיוון אחר, עם איזושהי אשמה.
זה כמעט לא משנה מה.
זאת אומרת, מי שמתנדב, אשם שלא מתנדב מספיק, מי שלא מתנדב, אשם שלא מתנדב, מי שנסע לחו"ל עם הילדים, אשם שהוא לא כאן, מי שנשאר, אשם כי הוא...
שני: שהוא לא נסע.
יעל: שהוא לא נסע ומפקיר את הילדים שלו.
זאת אומרת, זה כמעט לא משנה באיזו סיטואציה אנושית אתה נמצא על גבי הסקאלה, אשמת הניצולים בדרגות שונות, ואני חושבת שזה קצת מתחבר לקושי שלנו לתת לעצמנו לגיטימציה בכלל, לסלף- קר (self care), כי...
סליחה, מה סלף קר עכשיו?
אז אפילו אולי ברמה הקוגניטיבית, להגיד, לא בא לי.
לא בא לי.
בא לי לשתות יותר מדי, ובא לי לא לחשוב, ובא לי...
לא לאכול כלום, כדי שיהיה יותר חלל, כי אין לי אוויר שייכנס, או כל מיני דברים כאלה.
אבל אולי להבין ש...
יש לנו עוד איזה תפקיד שניים פה, אז כדאי שנצליח לעשות אותם.
ולא בשביל זה...
שי: אני חושב שזה הולך מאוד ביחד, העניין הזה.
זאת אומרת, אני כן חושב שהשכל צריך להיות לטובתנו בשלבים האלה.
זה די ברור שהחדשות מפתות, שנסתכל עליהן, יש על זה כל מיני מחשבות, יש הסברים למה אנחנו תקועים מול הטלוויזיה.
אבל זה כן נדמה לי השלב שבו כוחות הנפש שלנו צריכים להגיד, "קום ותעצור. אתה לא צריך להסתכל עכשיו על הטלוויזיה." ומול אשמה, שהיא אחד הרגשות הקשים לשאת, והיא, כמו שאמרת, מאוד.. כמעט טבעית שהיא תקרה במצבים האלה, אז אפשר להפעיל את המוח לכל מיני כיוונים, לחפש את הפיסות הקטנות של הדברים הטובים שקורים.
ראיתי את האקט של הנדיבות של האנשים בקהילה שלי, שמתגייסים.
ראיתי את היכולת של מישהו שנפגע מאוד קשה להושיט יד למישהו.
לשים לב לדברים שיש בהם אונים, ולא חוסר אונים.
אני...
יעל: גם ב-אצלי.
שי: כן, כן.
יעל: אני עשיתי.
שי: עליי, אני מדבר עליי, ממש.
יעל: אוקיי.
שי: ממש.
בתחושה הזאת שיש משהו ששואב אותך לשקוע, ואולי לא לקום בבוקר, ואולי לא ללכת.
כמובן יש גם את ההפוכים, כן?
אני לא...
אני מתייחס עכשיו רק לצד אחד של הספקטרום.
איפה היה הכוח ואיפה היה היכולת?
וללקט אותם בתוך איזו משימה כזאת, שהיא משימה שנועדה לשרוד ולהתמודד עם המציאות הקשה הזאת, שמלווה מאוד באשמה.
זה נשמע לי איזה...
אקט שהוא חיוני.
שאני אחפש בנרות, אני גם אעזור לאחרים לראות את המקומות הטובים, אל מול אותו רוע אבסולוטי, אל מול אותו חוסר אונים, הדברים האלה, שקל להם מאוד למשוך אותנו למטה.
שני: ואולי רק להוסיף נדבך מסוים שהוא בא לעטוף טיפה את מה שאמרתם שניכם, זה ש-Self-care הוא חלק ממקצוענות.
הוא חלק מכשירות, הוא חלק מיכולת להיות מקצוען.
הוא לא "nice to have", הוא "have to have".
זה משהו שמטפל, רופא משפחה מיומן, צריך ללמוד לעשות, לחתור לעשות, ולהבין שאם זה משהו שצריך לרכוש אותו, הוא לא בהכרח בא באופן טבעי.
כי אחרת לא היינו צריכים להכניס אותו לתוך הכשירויות, או לדבר עליו.
כלומר, זה לא טבעי בהכרח.
ולכן אנחנו צריכים להדגיש אותו ואת החשיבות שלו.
יעל: אני חושבת שלסיים את המפגש הזה ולדבר על החשיבות שב-Self-care זה אמירה חשובה, שאפשר לצאת ממנה עם איזושהי הסתכלות טיפל'ה, טיפל'ה אופטימית קדימה, בכוחות שלנו, ביכולת שלנו להחזיק את זה קדימה, וגם להחזיק אותנו, וגם את האחריות הזאת שלנו.
שי, מילה אחרונה.
שי: יש לי משהו קצת קשוח לסיום.
אני, ככה בהקשר למה שאת אמרת.
אני חושב על מישהו שבוחר ללכת לבית ספר לרפואה, וברור לו שהוא שם עם איזה… מתחיל לעיתים עם פנטזיות ילדותיות כאלה, שהוא יבוא להציל אנשים שהם פגועים, ואנחנו יודעים עם הזמן שזה גם קשור לרצון להישאר בצד הבריא, וכאילו איזו הגנה כזאת שאני לא אהיה בצד החולה.
ואחר כך אפשר להמשיך לחשוב על זה כמו, כמה טוב לי להיות מובדל ושונה מהאיש האחר שהוא סובל.
וזה לעתים בעוכרינו, כי בשביל שאני אוכל להגיד אני צריך כרגע למצוא לי את הפסיכולוגית, או אני צריך להצטרף לקבוצה שהר"י מציעה, או שחוג הבאלינט הישראלי מציע, אז אני צריך להכיר בזה שאני זקוק למשהו, שאני צריך עזרה, שזה משפט שהוא נורא קשה, הוא גם נשמע קצת ביקורתי, אבל שיש לי צרכים, והצרכים לא יענו על ידי דווקא, אלא גם על ידי אחרים. ולעבור את המכשלה הזאת, שדרכה אולי התחלנו את הפנטזיות שלנו להיות רופאים, ולהגיד בשביל שאני אוכל להמשיך להיות רופא טוב עבור אחרים, ואבא טוב עבור הילדים שלי, ובן זוג טוב, וטוב למשפחה שלי ולחברים, אני צריך לזהות את הפגיעה שקרתה לי באותה טראומה לאומית, באותו אסון גדול, ולדעת שאני צריך, או אולי כדאי, לא חובה, כן?
באופן כללי זה משפט שגם צריך לזכור, לא כל מי שבא אלינו פגוע חייב לקבל משהו, לא כולנו צריכים לקחת משהו, אבל אולי כדאי שאני אשים לב האם וכמה אני פגוע, אפילו אם הפגיעה היא רק מלשמוע צרות של אנשים כל היום, יום אחרי יום, יום אחרי יום, שבועות, חודשים ושנים. ללכת ולהפקיד את עצמנו בידי מישהו אחר שיעזור לנו להמשיך את העבודה שלנו.
יעל: שי קרונטל, תודה רבה שהיית איתנו.
שני: תודה רבה.
שי: תודה שהזמנתם.
יעל: תודה שני.
שני: תודה, יעל.
יעל: נפגש בימים אולי פחות קשים מאלה.
אז היום דיברנו על המקום שלנו כרופאות ורופאי משפחה מטפלים בתקופה הקשה הזאת, על החשיבות והמשמעות של התפקיד וגם על הקושי.
ראינו ששניהם בעצם מגיעים מהאופי המיוחד של הקשר של קרבה שלנו, עם המטופלים שלנו, ומערכות היחסים המיוחדות שיש לנו איתם.
דיברנו לא מעט גם על השלומות שלנו, על החובה המקצועית שלנו לעשות מאמץ לדאוג לעצמנו, לשלומות ול-Self-care שלנו.
זה ברור לנו שלמרות כל הטכניקות והעצות שקיבלתם כאן, זה ממש קשה לעשות את זה לבד.
ולכן אנחנו מזמינים את כולכם ואת כולכן לדאוג לעצמכם וזה לזו.
לשאול את הקולגות מה שלומם, איך הם מסתדרים, להיות ערניים לקולגה במצוקה.
ותזכרו שחוץ ממה שאנחנו עושים עבור עצמנו, יש עוד אחרים שישמחו לעזור.
בכל אחת מהקופות, יש עובדות ועובדים סוציאליים של הפרסונל שישמחו לתת תמיכה ועזרה.
וגם בהסתדרות הרפואית, יש את מערך מפנה, שנמצא כאן כדי לתמוך בנו ולתת טיפול פרטני לרופאות ורופאים שצריכים.
וד"ר שי קרונטל, שהיה איתנו בפודקאסט היום, נמצא גם כן וישמח לסייע לרופאים שצריכים, בג'ימייל האישי שלו, krontal@gmail.com.
ולסיום, אני מזכירה שוב שאפשר לפנות אלינו, בג'ימייל שלנו, ifmapodcast@gmail.com. נשמח לשמוע מכם מחשבות, רעיונות, דברים שתרצו שנעשה בעתיד, ומחשבות גם על הפרקים שכבר שמעתם.
נתראה בפרק הבא.
[מוזיקה]