top of page

חיים משמעותיים - פרק 11- התמודדות רגשית בזמן מלחמה - חרבות ברזל

Updated: Oct 19, 2023


תקציר: להורדת מדריך להתמודדות עם חרדה בזמן אמת- http://bit.ly/3XYmwdP   להורדת הרפיה אוטוגנית להרגעת מתחים וחרדה להאזנה.  ההרפיה מבוססת על היפנוזה עצמית ונמצאה יעילה מאד לזמנים של מתח.   https://drive.google.com/uc?id=1NatZrakM3Xg2JYlKuw0V811t15J2xUo1&export=download שבוע עבר מאז יום שבת השחור, ומרגיש כמו 10 שנים כאילו יש מציאות של לפני ואחרי אז בפרק הזה נבין מה עובר עלינו רגשית עכשיו מה זו טראומה משולשת, ואיך זה  משפיע עלי גם אם לכאורה לא חוויתי באופן אישי שום מאורע ומתוך זה נצא לכלים ותרגול מעשי שכל אחד ואחת ששומעים אותי עכשיו יכולים לעשות כי זה הזמן שלנו עכשיו לתמוך בעצמינו לתרגל חוסן רגשי כמה שאפשר כדי להיות עורף חזק ולהיות מסוגלים לעזור ולתמוך גם בקרובים וביקרים לנו

 


הכל התחיל בשבת בשש וחצי בבוקר אני מתעוררת מאזעקות, לא מספיקה לשאול את בעלי אם גם הוא שומע והבום הראשון כבר מגיע. אנחנו רצים למרפסת עוד עם הפיג'מות וקורי השינה בעיניים והשמיים מוארים במאות מטחים


מחזה מפחיד שיכל היה להראות כמו מופע הזיקוקים היפה בעולם ועל הבוקר הוא תופס אותנו לא מוכנים בשום צורה. זה היה אמור להיות בוקר של שמחה, של ריקודים ושמחת תורה, מליוני ממתקים לילדים, איומים שלי שבסוף הם יצטרכו רופא שיניים. בוקר של קהילה, של ביחד, תכננו קידוש ענקי בקהילה והעלייה לתורה מי יכל להאמין שזה יהפוך להיות הבוקר השחור ביותר שאכיר אי פעם. בוקר מפחיד עם מגב בחוץ שצועקים עלינו להכנס הביתה בגלל התראה על מחבלים ולבעלי שאחרי שעה מקבל זימון צו שמונה ובלי ברירה נוסע ואנחנו נשארים לבד בלי להבין עוד את גודל האירוע.


שבוע עבר מאז יום שבת השחור, מרגיש כמו עשר שנים. כאילו יש מציאות שלפני ואחרי ובאמצע יש דממה וצרחות ודממה. אם אתם שומעים אותי עכשיו, תדעו שאני כאן איתכם מדממת מהלב, מקליטה את הפרק הזה בלי להאמין שזה הפרק שאני מקליטה. אני כאן איתכם היום לעזור, לעודד ולתת לכם כלים שיעזרו לכם ולי, לנו לעבור את התופת הזאת יחד ולא לבד. אני גם לגמרי חלק מכולכם, נשברת, בוכה, כועסת, מזועזעת ולא יכולה להכיל את המצב.


אז את הפרק הזה אנחנו נעשה ביחד, יחד עם השאלות ששלחתם לי באינסטגרם, במייל אני אענה ככל יכולתי. כי גם בתקופה כל כך הזויה ומשוגעת אין לי מילים אחרות להגיד עליה, יש לנו יכולת לעזור לעצמנו, לתמוך בעצמנו, יש לנו יכולת להביט על הדברים ממקום של חוזק, של משמעות, של מעבר וביחד, רק ביחד אנחנו ננצח אז בפרק הזה נבין קצת מה עובר עלינו רגשית כרגע מה זו טראומה משולשת? מה זה אבל? איך זה משפיע עליי?


גם אם לכאורה לא חוויתי באופן ראשון אישי שום מאורע ומתוך זה אנחנו נצא לכלים ותרגול מעשי שכל אחד ואחת ששומעים אותי עכשיו יכולים לעשות כי זה הזמן שלנו עכשיו לתמוך בעצמנו, לתרגל חוסן רגשי כמה שאפשר. אנחנו העורף וכדי להיות עורף חזק אנחנו צריכים לעזור לעצמנו. כך נוכל לעזור גם למי שקרוב ויקר לנו.


מתוך הכאוס הזה אני רוצה גם לאחל החלמה מהירה לפצועים בנפש ובגוף ולמסור את צערי הגדול למשפחות ולחברים ששכלו קרובים ואהובים שדואגים ליקיריהם החטופים .הצער שלכם הוא בלתי נתפס, אין לי מילים כדי לספר כמה הייתי רוצה לנחם.


אז מכאן בואו נתחיל. אז נעים מאוד שמי חיה ספוקויני ואני עוזרת לאנשים לחיות חיים אמיצים ומשמעותיים יותר. ב-12 השנים האחרונות אני מטפלת, כותבת ובפודקאסט הזה אנחנו הולכים ללמוד איך נוכל להתקדם בחיים להתמודד עם אתגרים ופחדים ממקום בטוח, להגביר את רמת האושר שמגיע מבפנים והכל במקום קשוב וחומל שיאפשר לנו להגשים את עצמנו ולחיות חיים משמעותיים. כשחשבתי לעשות את הפרק אפילו חשבתי שאולי זה קצת יומרני שעוד לא ברור בדיוק מי ומה הולך להיות אבל זה גם בדיוק הסיפור של התקופה שלנו כרגע. אנחנו לא יכולים לחכות להבין מה יהיה ואיך יהיה, אנחנו צריכים ורוצים לפעול עכשיו עם המידע שיש לנו עכשיו ולהחזיק בראש את הצורך להגמיש את עצמנו לפי מה שיהיה ממקום שאומר 'בכל שלב אני אקבל את ההחלטות למה אני זקוקה ומה יכול לעזור ולתמוך בי בשלב הזה'.


לכן תיקחו את כל הדברים שאני אומרת מתוך הניסיון שכבר יש לנו במדינה הזאת למרות שלא היה אירוע כל כך גדול, אבל ממקום כזה שמאזין שרוצה לצמוח שיכול לצמוח. ובואו נזכור כולנו שיותר מהכל חשובה ההקשבה שלנו וההיכרות שלנו עם עצמנו ועם הצרכים שלנו פנימה.


אז אני חושבת שהכי נכון זה להתחיל שנייה מההלם, ההלם והתיקוף לגודל הזוועה שהתרחשה ממש פה בתוך הבית שלנו בזמן שחלקנו בכלל לא היינו מודעים לזה. וההלם שהולך ומתמשך וההזוועות שהולכות ונגלות לפנינו שלא חשבנו בכלל אי פעם שעוד יוכלו עוד פעם להתרחש. היינו שומעים כל מיני סיפורים מכל מיני מלחמות, מהשואה, מפרעות. זה תמיד היה נראה כל כך רחוק.


אני יכולה כאילו לשתף אתכם מהמקום שגם אנחנו בקהילת המטפלים ויש אצלנו מטפלים ותיקים מאוד ממני בטח שחיים כבר עשרות שנים בתחום הטראומה, עברו עם עם ישראל לא מעט מלחמות, כולל את יום כיפור וגם הם בהלם. כולנו בהלם. אין אף אחד ששמע זוועות בעוצמה כל כך גבוהה, בהיקף כל כך בלתי נתפס ובעצימות כזאת שנדמה שבאמת אי אפשר יהיה אי פעם לתפוס את זה. יש המון פרוטוקולים שנכתבו לזמן של טראומה, לכל מיני שלבים של טראומה, אין אחד בתיאוריה שמתאים לתקופה הזאת. אין אחד שאני יכולה לקחת, לעשות העתק הדבק ולהדביק אותו למי שחווה את מה שחווה. יש פה טראומה משולשת בצורה קיצונית ביותר, הכי קיצונית שיכולה להיות. זה גם טראומה אישית, גם קולקטיבית, גם בין דורית. זה איזה שילוב לא פשוט, ולרובנו גם למי שמורגל כבר למצב הביטחוני,זה ממש קנה מידה אחר. ורובנו, צריך להגיד, חווים את הטראומה הזאת בעצם בפעם הראשונה.


עכשיו אני שמה את זה כאן כדבר ראשון, כדי שניה להגיד מה שאת חווה עכשיו לא משנה מאיפה את שומעת אותי ולא משנה אם את שומעת את הדברים מהצד או שהיית ממש בתוך הדבר הזה, מה שאת חווה במצב כל כך לא נורמלי הוא נורמלי והדבר הזה שאנחנו חווים עכשיו הוא היסטוריה שתיזכר לדורות. ולכן אני רוצה להגיד לפני שאני בכלל מתחילה במה ואיך יהיה, זו תקופה שיקח לנו המון זמן עוד לעכל וזה בסדר.


ופה אני רוצה שניה להסביר משהו ממש חשוב לגבי טראומה והעיבוד שלנו במוח ובכלל על מה קורה לכם עכשיו. זה ייתן קצת הבנה.


באופן כללי צריך להבין יש לנו מערכת עיבוד מדהימה במוח שבאמת 99% מהזמן היא עושה עבודה נפלאה והיא אחראית לעבד את כל מה שעולה. לקחת את הזיכרון, תקשיבו, עכשיו כשאתם בעצם מקשיבים לי אתם שומעים את הקול שלי, אתם נמצאים אולי בנסיעה, אולי אתם שומעים אותי במטבח. לא משנה מאיפה אתם שומעים, נכנס אליכם מידע לתוך המוח על השמע שאתם שומעים, על התוכן שעולה על הרגשות שלכם. כשאני עכשיו מדברת על מה שאתם רואים בזמן שאתם שומעים אותי ומה שאתם מריחים, כל החלקי המידע האלה נכנסים לכם לתוך המוח ובעצם המוח, מערכת העיבוד שלכם רוצה לקחת את הזיכרון הזה שעכשיו נכנס, להוציא ממנו את כל מה שלא מעניין, נגיד לא מעניין ששמעתי את זה במטבח, לא מעניין בדיוק כל מה שחיה אומרת ומעניין אותי ממש הכלי הזה והזה וזה שלמדתי ואת הזיכרון הזה של רק מה שחשוב היא מעלה לאיזשהו כמו מן מחסן זיכרונות. שם זה מקופל בצורה יפה באיזה תיקייה כזאת שקוראים לה נגיד "זמני מלחמה" או "מידע רגשי" או לא משנה מה ומחכה לכם שם למקרה שתצטרכו את זה אם ותרצו עוד בפעם הבאה לזכור. 'וואי כן פעם שמעתי את הפודקאסט' ותיזכרו שנייה במידע הזה.


אז כל זיכרון שכל רגע נכנס, מעובד בצורה כזאת ומעובד בצורה טובה. כשזיכרון טראומטי נכנס לתוך המערכת, זה זיכרון שנחווה בשביל מערכת העצבים המרכזית שלנו כמאוד קשה, אפילו קשה מדי, מהיר מדי, חזק מדי. כן כל המידע זה כמו לבה בוערת, הכל חשוב, הכל בלתי נסבל.


אני פתחתי במוצאי שבת חדשות, בעצם לא ידענו שום דבר חוץ מהבנה שמשהו לא טוב קורה וכל המידע נפל עליי בבת אחת. הכל היה נראה ממש ממש חשוב. עכשיו, במצב כזה המערכת לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת מה חשוב ומה לא חשוב. הכל נראה כאילו ממש חשוב. מה שהטראומה עושה היא פשוט גוזרת לגזרים ולחתיכות את כל הזיכרון הזה בתוך המערכת. באמת נעשה ניסיון איכשהו לפרק קצת את המידע שיהיה קצת יותר קל לעיכול.


בזמן הזה רובנו נשארים בלי מילים. חשבו על עצמכם בשבוע האחרון. בלי יכולת לתפוס מה קורה. בשיתוק בהלם בחוסר אונים. אני במוצא שבת הרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. היה לי גם חדשות, גם דיווחים שלי ממטופלים. אני גרה בדרום משדרות והסביבה. עם כל מה שעבר עליהם, גם ראיתי את החטופים, הרגשתי שאין לי אוויר. כן רציתי לכתוב משהו באינסטגרם, להורים שלי, פשוט לא לא מצאתי מילים מה להגיד פשוט לא אמרתי שום דבר. אולי רק שאלתי מה שלומם.


אז הטראומה, ברגע שיש טראומה, היא מתנהגת כמו טראומה והיא לא מאפשרת לנו להבין מה קורה, לתווך לעצמנו את המציאות. ובמצב כזה אנחנו נראה כל מיני תגובות. אנחנו נראה אנשים שבוכים בטירוף ,אנשים שנכנסים להתקפי חרדה ופאניקה, אנשים שצורחים, נשברים, אנשים שלא יוצאים מהמיטה, אנשים שרצים לתפקד ולעשות מלא דברים רק כדי לא לתת למחשבת מקום. יש כאלה שלא נרדמים בלילה כי הגוף מוצף באדרנלין שלא מאפשר להם להירדם. יש אנשים הפוך שהם נהיים קפואים, מנותקים, נהיים אדישים אפאתים כאלה לא מתפקדים. יש מלא מלא מלא מלא תגובות.


וכאן אני עושה עצירה ואני רוצה להגיד אין דרך אחת להתמודד עם טראומה. יש לכם, כל אחד ואחד ששומעים אותי, נפש ומוח שיודעים בדיוק למה אתם זקוקים. ולכן כל תגובה כרגע שאתם חווים היא נורמלית. אני חוזרת, כל תגובה שלך לא משנה איך היא נראית מבחוץ או איך היא הייתה נראית לך בזמן אחר היא נורמלית כי התקופה היא לא נורמלית. זאת ממש לא התקופה לשפוט לא את עצמך ולא אף אחד אחר על שום תגובה. שום רגש, שום דבר שעולה. אתם יודעים רוב המטופלות שלי הן אימהות ואחד הדברים שאני הכי הרבה שומעת זה שאין להן כוח, שהן לא סבלניות, שהן לא מתפקדות טוב וכאילו מה להגיד להן? אתם מתפקדות נהדר! כן. זה מה שאני רוצה לשמוע, את מה שאתן מספרות לי עכשיו, ככה מתפקדים בתקופה כזאת .


קמת בבוקר, קמת הצלחת לצאת מהמיטה, עשית לילדים ארוחת בוקר, דאגת שהם לא יהרגו אחד את השני, יופי, זהו בראבו! כבר את עושה הרבה.


אני אומרת את זה לאמהות, אני אומרת את זה גם לעצמי בזמן הזה. תבינו שתוך כדי שהמוח שלכם עכשיו מנסה להבין מה קורה ואיך מעבדים את המידע, כל הזמן ממשיך להיכנס עוד ועוד מידע. אנחנו כל הזמן מוצפים בעוד מה קורה ועוד מה קורה. בדרך כלל כשאנחנו עובדים עם מישהו שעבר טראומה אז הטראומה מאחוריו אז אני יכולה להגיד לו 'הנה אתה במקום בטוח, הכל בסדר, זה נגמר ועבר' אבל פה זה לא.


אנחנו בתוך מערכה. יש חדשות ויש ברשתות חברתיות סרטונים ותמונות קשות וזה בעצם עוד ועוד מידע שנכנס והכל בוער מאוד ובעצם זה לא מאפשר לנו בכלל לעבד את מה שקורה, אלא רק מציף אותנו עוד ועוד ועוד. עכשיו, חלק מאיתנו בכלל לא במקום בטוח. עכשיו כן יש כאלה שבכלל אין להם כרגע בית. יש כאלה שפונו מהבית. אני למשל את הפרק הזה מקליטה מהחדר של אחיינית שלי בבית של אחותי שנמצא במרכז. כן אני פה עם שלושת הילדים אחרי שאני החלטתי לעזוב את אזור המגורים שלי בגלל כל הבומים והכל. אז אני לא במקום בטוח, אני לא באזור הנוחות שלי בכלל ויש גם את החשש לאן המלחמה הזאת מתפתחת. כאילו יש פה הרבה דברים שקורים תוך כדי שגם אם היה אירוע ונגמר ואז גם היה מאוד קשה לעכל, אז עכשיו יש כאילו את ההמשך שממש מקשה עלינו.


וכאן אני רוצה להתייחס בעצם לשלוש זירות עיקריות שהמוח שלנו כרגע צריך לפעול בהם.

יש את הזירה הראשונה שזה הצורך לתפקד עכשיו, את הטכני שאנחנו ביום יום עכשיו צריכים לעשות.

יש את הזירה השנייה שזה הצורך להגן עלינו ממה הולך לקרות, מהסכנה המיידית שיכולה לקרות לנו. מה יהיה אם יגיעו מחבלים? מה יהיה עכשיו אם תהיה אזעקה. כן מה שהפחדים של מה שהולך לקרות.

ויש גם זירה שלישית שזה הצורך להבין עד מתי זה המקום הזה שאנחנו בחוסר אונים, עד מתי? מתי זה ייגמר? האם זה ייגמר? כן לנסות להכין את עצמנו מה הולך להיות במדינה לאן זה הולך להיות.


ובפרק הזה אני הולכת להתייחס לשלוש הזירות שאת כל הזירות האלה מתבלים עכשיו גם באמת אבל וצער בלתי נתפסים, כל סיפור וגם הרבה דאגה לחטופים ולפצועים.


אז אני רוצה להתחיל מהקל לכבד ואני אפתיע אתכם אבל הקל תהיה הזירה שלישית של מה יהיה. והכבד, החלק הכי כבד בתקופה הקרובה דווקא תהיה השגרה, היום יום השעות שזוחלות, הלילות הלבנים. בקיצור הבנתם, מה שקורה עכשיו!


אז בואו נתחיל קצת מחוסר האונים. חוסר האונים ממה יהיה? לאן אנחנו הולכים? מה יקרה אחרי שכל הדבר הזה ייגמר?

אני רוצה שנייה להסביר, הדבר שהכי שומר עלינו ואנחנו הכי רוצים אותו בעולם זה תמיד להרגיש שיש עתיד ברור. שגם אם עכשיו קשה, יש איזו יבשה בסוף הדרך. נכון, אנחנו אוהבים להגיד יש אור בקצה המנהרה, אנחנו מבינים שעוד כמה זמן אנחנו נגיע לזה ויש לנו מה לעשות בזמן הזה. כן תחשבו על כל משבר שהיה לכם בחיים אם ידעתם מתי הוא עומד להסתיים יותר קל.


איך אני אגן על עצמי? יש תחושה של חוסר אונים מוחלט, בסיפורים שכבר מתחילים להגיע אנחנו שומעים על ניצולים שמה הם סיפרו, מה מעודד אותם? זה שהם לא היו בחוסר ישע.

החוסר אונים זה: 'אני נמצאת במצב קשה ואין לי מה לעשות בשביל עצמי, אבל אני יכולה לסמוך על אחרים שיעזרו לי לעבור את זה.' חוסר ישע זה שאני מבינה שאף אחד לא יוכל לעזור לי עכשיו. ניצולים שהתחבאו וקרובים דיברו איתם והסתמסו איתם ונתנו להם תקווה מדווחים שזה נתן להם כוח להתמודד, הם כבר לא היו חסרי ישע, אוקיי.


אז החוסר האונים היא תחושה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה שמפעילה אצלנו מיד המון מנגנונים של פחד וחרדה ומתח. אוקיי, כשאנחנו רואים כזאת פגיעה משמעותית שקרתה לנו בתוך הבית, כן במקום שאמור להיות הכי מוגן והכי שמור מבחינת צבא ותחזוקה, פתאום הגבולות כבר לא יציבים, אנחנו לא שמורים, כן, אין איזה מיכל ששומר עליי ושאני יודעת איפה היבשה .כן יש אותי נפלתי מסירה באמצע הים ואני רואה סביבי רק ים וים ואין שום אדמה באופק הכל קצת מתערער ופה ושם אנשים מתחילים לשאול שאלות מה זה אומר עלינו כמדינה? האם יהיה לי איך ואיפה לחיות? האם יהיה מי שיציל אותי אם אזדקק לכך? אוקיי, כאילו מה בעצם השאלות האלה רוצות להגיד? המוח אומר בעצם אני חייב למצוא את הדרך להרגיש חיוני, למצוא את הדרך שתהיה שליטה סבירה של יכולת להבין מתי ואיך זה ייגמר. אז הוא מושך אותנו בעצם למחשבות לאזורים עם המון סימני שאלה ולנו אין תשובות כרגע. וברגע שיש שאלות ושאלות ושאלות ואין לנו תשובות זה רק מגביר את חוסר האונים שלנו. ולכן בזירה הזאת של חוסר האונים אני רוצה להציע את הכלי הכי חשוב שזה להחליט לא להתמודד עם המחשבות האלה עכשיו, אני לא מתמודדת עם גשרים עתידיים, אני מתרכזת רק בכאן ועכשיו מה היום אני צריכה לעשות, מה היום אני יודעת, מה אני צריכה לדעת ליום הזה כדי להתמודד.


תגידו יופי זה מאוד קל להגיד, תחליטו. אבל זה לא קל כי המחשבות כל הזמן מגיעות ומציפות. וכאן אני רוצה להגיע למשהו חשוב. מחשבות הם קצת כמו האשטאג. אנחנו נדבר על זה עוד בפרק על מחשבות שליליות. נכון אנחנו רוצים האשטאג בנושא מסוים ואינסטגרם או פייסבוק מביאים לנו את כל הפוסטים שהיו סביב הנושא הזה, נכון.


גם במחשבות יש אותו עניין. אם מגיעה שאלה כמו מה יהיה? אני אומרת וואי באמת מה יהיה? 'המוח אומר זה מעניין את חיה, תנו לה עוד 100 שאלות ומידע סביב הדבר הזה'.

אבל אם אני נותנת למחשבה לעבור, כאילו כמו אני שמה אותה על איזה ענן ונותנת לענן הזה לשוט עד שאני לא רואה אותו יותר באופק וחוזרת פשוט לכאן ועכשיו. טוב אני צריכה להכין ארוחת צהריים, טוב עכשיו אני צריכה לענות למייל הזה ,טוב עכשיו אני הולכת לנוח. בסדר כל אחת ומה שהיא עושה עכשיו.

אנחנו עושים כאן שתי פעולות: לא לוחצים על ההשטאג של מה יהיה ושתיים, אנחנו מסמנים למוח שזה לא מעניין. מכוון את המחשבות למה שצריך עכשיו. מגיעה מחשבה של מה הולך להיות? אני נותנת לה להמשיך הלאה כי אני יודעת שכשאני אגיע לגשר אני אחצה אותו ופה אני רוצה גם לתת מקום להזכיר לעצמנו כל אחד ואחת אני בטוחה ששומעים אותי עכשיו, אנחנו כבר התמודדנו. התמודדנו עם משברים קשים שלא ידענו איך נעבור. כל אחד ואחת יכולים לזכור להיזכר באיזה תקופה שהיה נורא נורא קשה ולא ידענו מתי זה ייגמר.


אולי זה פחות עוצמתי אולי בצורה שונה אבל גם שם אני בטוחה שתוכלו להיזכר בתקופה הזאת ברגע הזה שאנחנו חסרי אונים עם הרבה סימני שאלה.


והנה עברנו את התקופה הזאת. אתם פה עכשיו לשמוע אותי אחרי תקופה כזאת שעברתם. אז אני רוצה קצת שתיזכרו בתקופה כזאת ותשאלו את עצמכם מה עזר לנו להתמודד שם? מה עזר לכם בתקופה הזאת להצליח להכיל את סימני השאלה האלה.


כדי להיות מסוגלים לתפקד ולחכות עד שיהיה יותר סימני קריאה עד שנבין מה קורה.

איזה כוחות היו לכם שעזרו לכם שם? אני רוצה ממש שתזכרו בתקופה הזאת פה איתי עכשיו תוך כדי שאני מדברת.


תיזכרו איזה שאלות קשות שאלתם ,ואתם יודעים כוחות לא חייבים להיות רק תכונות, זה יכול להיות גם משאבים חיצוניים מוזיקה, אפייה, סרטים, חברים, קרוב משפחה מסוים, זיכרון של קרוב משפחה זה גם משאב שיכול לעזור לנו בתקופה קשה.


אתם יודעים אחת המטופלות זה ממש סיפור מעכשיו. ששוחחתי איתה השבוע, היא סיפרה לי שהם התארחו בשדרות ובעצם היה את כל הבלאגן עם המחבלים והכל והיא הרגישה שהיא חייבת לברוח כי כשהיא שכבה בממ"ד והיא הרגישה לא מוגנת היא נזכרה בסבתא שלה שגם סבתא שלה לא שרדה את השואה. היא אמרה 'סבתא לא שרדה את השואה כדי שמחבלים ירססו אותי ואת הנכדים שלה' את הנינים שלה כבר בעצם.

הסבתא שלה הייתה פרטיזנית, היא אמרה אם לא היה את הכוח להילחם גם כשהיה קשה אז גם לי יש והיא ממש דחפה את כל המשפחה שלה לצאת בתוך כל הבלאגן לאוטו והם ברחו משם בתוך כל הבלאגן והיא גם אמרה 'ברחנו בנס'.


אז הכוח של סבתא שלה היה שם לצדה ברגע הזה הקשה והיא שאבה בעצם את הכוח הזה מזיכרון שהוא לא שלה אלא זיכרון של סבתא. אז הרבה מאוד דברים יכולים להיות בשבילנו משאב בזמן קשה. תחפשו מה עוזר לכם. הבסיס שלנו זה אני בשליטה סבירה, אני לא בשליטה מוחלטת. אני לא בוודאות, אני לא יודעת מה יהיה, אבל הנה אני בשליטה, הנה אני עוברת עוד יום ועוד יום וכן הנה עברו כבר שבעה ימים.


אתם יודעים שאני עובדת עם מישהי בטראומה. אני קודם כל דואגת לייצב. אני דואגת שיהיה משאבים זמינים אני דואגת שהיא תרגיש בטוח במקום מכיל לפני שאני נכנסת לפרטים פנימה. לפני שאני כאילו מפרקת אני חייבת לדעת שהסביבה יציבה, קצת כמו שעצם נשברת ואנחנו צריכים לעצור ולקבע אותה. ואנחנו לא בעצם שבורה, אנחנו בתאונת שרשרת מלאת נפגעים שעוד לא ידוע מה הסוף שלה, איפה היא נגמרת…ולכן פה זה מקום ממש להתרכז בעכשיו ולדאוג למשאבים שלכם לתמיכה, להתאזר בסבלנות ולחזור כל הזמן לשמור על עצמנו. ואני רוצה לתת כאן שני תרגילים משמעותיים שאני חושבת שמאוד יכולים לעזור לכם להתמקד בכאן ועכשיו ולא להתמודד עם המחשבות של מה יהיה.


התרגיל הראשון זה שאני רוצה שבעצם תתמקדו רק בחוש אחד. אוקיי, יש לנו את השמיעה, את הריח, את הראייה את המגע, הטעם. אז תתמקדו רק באחד. אני יכולה עכשיו להחליט שאני מתמקדת רק במשהו שאני נוגעת בו.


אני לוקחת משהו, מבחינתי החפץ הראשון שיש לכם. אם יש לכם חפץ שהוא נעים ורך יותר טוב אפילו.


ואני עוצמת עיניים ואני מתמקדת רק בו. מה הטקסטורה שלו? מה הטמפרטורה שלו? מה הגודל? מה הכובד?

זה הדבר שהכי מעניין אותי כרגע בעולם. ואני עיוורת ואני מספרת למישהו אחר מה כרגע אני נוגעת.

אוקיי אתם תראו שפתאום תתרחש איזושהי נשימה, איזושהי פריקה של הגוף.

כי המוח לא יכול להיות גם פה וגם שם.

אוקיי ואם אני ממקדת אותו פה אז הוא חייב להיות כאן לעזרתי בלחוש את זה.


עוד דבר שמאוד יכול לעזור זה לחפש בחדר שלכם ממש פה איתי עכשיו.

חמישה דברים בצבע מסוים. חפשו חמישה דברים בצבע אדום או חמישה דברים מפלסטיק אוקיי.

ואז ארבעה דברים בצבע כחול ושלושה דברים בצבע צהוב ושני דברים בצורת משולש.

עכשיו ,זה נראה טיפשי אבל אנחנו בעצם בגלל שהמוח כל הזמן רוצה לקחת אותנו לאזור ההישרדותי של המתח, של האזור הקשה.


אז אין לנו הרבה אנרגיה שנשארת בשביל לחשוב, לכן אנחנו עושים דברים שנראים כאילו מאוד מאוד פשוטים ויכולים לעזור לנו.

אז למצוא דברים בצבעים מסוימים או במרקמים מסוימים יחסית קל לנו לעשות. ואפשר לעשות את זה גם עם הילדים שלכם ביחד כמשחק.

אני יכולה להגיד לכם באופן אישי שאותי מה שמחזיר הכי לכאן ועכשיו במצב הנוכחי זה הילדים. כאילו זה מה שהכי מקשה אבל גם מה שהכי מחזיר. כן כשאני יושבת עכשיו על השטיח לשחק איתם או אני קוראת להם סיפור זה גם עוזר לי להתקרקע.


אז תחפשו את מה שעוזר לכם עכשיו.

לא יודעת מה את עכשיו אופה? אז כשאת לשה את הבצק, תתמקדי רק בבצק.

את עכשיו לא יודעת מה, עושה משהו כשאת מתקלחת את מתמקדת רק בריח הנעים.

אוקיי?

את פשוט לוקחת חוש אחד ומתמקדת.


ומהמקום הזה אנחנו מגיעים לזירה השנייה.

לפחד ממה הולך להיות והמחשבות על הפחד ההישרדותי של עכשיו.

בואו נבין שנייה משהו על פחד, משהו חשוב. לפחד יש תפקיד אחד נכון? הוא רוצה לדאוג שאנחנו נשרוד.

מה שנקרא יש לו, you have one job. לא מעניין אותו האיכות חיים שלנו, לא מעניין אותו הסיפוק שלנו, לא מעניין אותו המצב הרוח שלנו. מעניין אותו להבטיח שאין סכנה ואנחנו מוגנים שאנחנו בחיים.

זה התפקיד שלו.

אוקיי?

אז איך הוא בעצם עושה את זה?

באופן קבוע בלי שנרגיש, אוקיי? מערכת העצבים המרכזית שלנו סורקת באופן קבוע ב-360 מעלות את הסכנות האפשריות אוקיי? היא מתריעה לנו אם יש סכנה.

אני הולכת ברחוב ויש ריח של שרפה, שימי לב!

אני רוצה לצאת בחושך לבד החוצה, שימי לב!

כל מצב כזה היא מתריעה לנו כמו איזו אזעקה כזאת אוקיי?

עכשיו, במצב של סכנה אמיתית, האזור הזה משתולל והרבה מאוד אנרגיה תפעולית עוברת אליו.

עכשיו, אם הוא לא יודע להבטיח את שלומנו, הוא משתגע.

הוא יעשה הכל כדי להשלים את הפרטים בראש ולדאוג שהתסריטים הכי גרועים יהיו לנו בראש כדי שבטוח לא נפספס שום דבר.

עכשיו, בוא נבין כאן משהו חשוב. כשאתם רואים תמונות וסרטונים וסיפורים קשים, מבחינת הפחד אצלכם במוח, אתם שם. הוא לא מבדיל. המוח יש לו קטע. הוא לא מבדיל בין דמיון למציאות אוקיי?


לכן מבחינתו, אם אתם ראיתם תמונה של מחבלים נכנסים לבתים, גם לשלכם הם יכנסו.

זאת אומרת, מבחינת הפחד זה לא שאלה, זה עובדה. ראיתם שאנשים נורו ברחוב? גם לכם זה יקרה. אז הוא לא אומר לעצמו, אה זה רחוק, זה סתם איזה משהו. אם זה אפשרות, הוא למד שזה אפשרות סבירה, מבחינתו אתם בפנים.

עכשיו, מפה נכנסות כל המחשבות שלכם שמריצות אתכם לכיוונים קטסטרופליים.

את יכולה להגיד אפילו 'איפה אני אחביא את הילדים? מה אני אעשה? איך אני אגן על עצמי?'

זה מיד מחשבות שלא היו לנו קודם. מבחינת המוח הוא רוצה שבעצם תתכוננו.

עכשיו, אני עושה איזה פתיחת סוגריים ואני שנייה מדברת על התמונות ועל הסרטונים ועל מה שאנחנו קוראים לו בשפה המקצועית טראומטיזציה משנית.

יש דבר כזה שנקרא טראומטיזציה משנית.


כלומר, אני יכולה לחוות פוסט טראומה, ממש את כל התסמינים לפי ספר ההבחנות הנפשיות של ה-DSM, של פוסט טראומה, גם אם לא חוויתי את החוויה בגוף ראשון. תחשבו נגיד עכשיו עליי כמטפלת.


בעצם זה מה שאני עושה רוב היום. אני רוב היום, רוב השעות שאני מטפלת, אני שומעת טראומות שעה אחרי שעה. עכשיו, אני יכולה להקשיב לטראומה ואם אני לא מודעת לזה שאני יכולה לחוות טראומטיזציה משנית ואני לא אגן על עצמי, מהר מאוד אני אחווה פוסט טראומה.

זאת אומרת, אני ארגיש את החרדה, את הדריכות, את הנוקשות, את כל מה שבא ביחד עם הטראומה רק מזה ששמעתי וחוויתי עם המטופלים שלי את הסיפורים הקשים.

עכשיו ברור שאם אני אחטוף פוסט טראומה מזה אני לא אוכל לתפקד כמו שצריך, אני לא אוכל לעזור לאף אחד יותר, ברור שזה יפגע גם בי פגיעה משמעותית. עכשיו אני לא חיה בסרט, אני לא אגיד לכם אל תשמעו מה קורה, אני לא אגיד לכם כל מה שקרה אני לא חושבת שזה אפשרי, אני לא בטוחה גם שזה גם נכון.


אבל יש הבדל משמעותי בין לשמוע את הדברים לבין לראות ולחוות את הדברים.

אוקיי?

אני, למרות שכל מה שאני עושה ביום יום זה לשמוע טראומה אני לא רואה אף פעם סרטים קשים, אני לא רואה חדשות אני לא קוראת בספרים תיאורים גרפיים קשים, אני מדלגת.

אוקיי, כאילו לכאורה תגידו מה, יש לך את היכולת הרגשית לעשות את זה נכון?

אתה שומעת אנשים שחוו את זה. נכון. אבל למה אני מדלגת?


כי אני יודעת שכשאני יושבת ומטפלת בתוך טיפול אני מאזינה לזה בעצם כדי לתקן, לטפל, לשנות אז אני אקטיבית ואני יכולה לראות גם את השינוי. כשאני פסיבית ומקבלת תמונות וסרטונים ושומעת סיפורים בלי שיש לי מה לעשות זה משאיר אותי בחוסר אונים ובפחד מאוד מאוד גדול. בסיטואציה הזאת מספיק לנו לשמוע את הכותרות תחפשו איך עושים את זה.


תקראו רק את המבזקים. תבקשו ממישהו שיעשה לכם סיכום של מה שחשוב ובמיוחד בסיטואציה כזאת בהווה שאנחנו באמת זקוקים כרגע לכל כוחות הנפש שלנו אנחנו פה במרתון ארוך, אנחנו לא בריצה לטווח קצר. לכל הניצולים ולהרוגים מגיע לספר את הסיפור שלהם ואנחנו נאזין להם מההתחלה ועד הסוף, אבל הם לא זקוקים שאנחנו נראה אותם ברגעים כל כך קשים. אני בטוחה שההרוגים לא היו רוצים שנראה את הגוף שלהם מחולל. אנחנו נרצה לתת להם את הסיפור כמו שהם היו רוצים לספר אותו ובצורה שתאפשר לנו להמשיך לשמוע אותם ולכבד את זכרם. לכן אני ממש ממליצה לכם, תבחרו אתר חדשות שאתם חווים כאמין, תיכנסו אליו גג שלוש פעמים ביום למבזקי החדשות, תקראו רק את הכותרות כדי להתעדכן ולהבין מה המצב. תדלגו על כל הסרטונים והתמונות שרצים ברשת, תדלגו ותגידו לעצמכם תוך כדי 'ככה אני שומרת על עצמי'

אז מה עושים בלילה כשמגיעות המחשבות?


רוב המטופלים שלי ואני גם מרגישה את זה. בלילה פתאום יש רגע שקט ואז כל המחשבות מגיעות. אז יהיה פה פרק שלם על מחשבות שליליות שאני מקווה להוציא בקרוב. תשימו מעקב אחרי הפודקאסט ותגיעו לזה. שם אני מסבירה את זה הרבה יותר חזק אבל אני כן אסביר קצת כאן כי זה חשוב.


בתקופה הקרובה אני רוצה שתתמודדו עם המחשבות האלה באופן טבעי. למשל, יש לי מטופלת שהיא כבר נמצאת במרכז אבל היא כל הזמן מפחדת. היא לא יוצאת מהבית כי היא מפחדת שהנה יגיע עכשיו מחבל. עכשיו אני אשאל אתכם האם החשש שלה הגיוני?

כן. מחשבות באופן כללי, מחשבות מפחידות תמיד מגיעות על בסיס אמיתי, אחרת הן לא היו באות. תמיד יש איזושהי סיבה למה הן מגיעות? מה העניין?אז מה העניין? הן מוציאות את הדברים מפרופורציה. אז אני רוצה שתשאלו את עצמכם: המחשבה הזאת שיש לי זאת מחשבה או עובדה?

האם בהכרח זה יקרה? האם בהכרח יגיע מחבל כשאני אצא מהבית?


מה גורם לי לחשוב שהוא יגיע? ומה יכול לעזור לי עכשיו פיזית להתמודד עם זה ? שיטה בטוחה למשל לצאת רק ליד בניינים שאני אוכל לברוח, לצאת עם גז מדמיע, לצאת לסיבוב קצר ולחזור. צריכים להיות משפטים שאתם אומרים לעצמכם ממש בצורה רפטטיבית, חזרתית, שתחליטו על איזה 2-3 משפטים שאתם כל הזמן אומרים כדי לעזור למוח להבין שזה רחוק מכם כרגע.


'כרגע אני בסדר, אני במקום בטוח, זה קרה במקום רחוק מכאן, אני מוגנת. עכשיו המצב שונה, יש הרבה שמירה וחיילים בחוץ, אני בסדר.'


אחד הדברים שקורים בזמן מתח זה שאדרנלין מציף את מערכת העצבים שלנו והיא לא מצליחה לווסת אותנו. היא גם יכולה לייצב אותנו ולווסת אותנו. אז כשאנחנו במצב לא מווסת, כל פיסת מידע קטנה מיד יכולה להוציא אותנו מריכוז.


אני יכולה להגיד לכם, היום בערב הכלב של אחותי נבח. הלכתי להסתכל בדלת בלשונית. מיד הבן שלי אמר 'מה זה מחבלים?' כל פיסת מידע קטנה מיד מוציאה אותנו מאיזון ומקבלת פרשנות מאוד חזקה של מה שקורה כרגע ולכן צריך להיות פה גם מקום שאני רוצה שממש תשקיעו כל יום אנרגיה בלשחרר את האדרנלין פיזית מהגוף כדי לעזור למערכת העצבים לווסת אתכם. תחשבו שבמצב של סכנה הגוף שלכם רוצה לברוח או להילחם אז לחץ הדם הרבה יותר גבוה. אתם מקבלים הרבה יותר דם לידיים ולרגליים, הדופק שלכם עולה. אני רוצה שתעזרו לעצמכם לפרוק זאת.


אם אתם יושבים בזמן הזה או שוכבים בזמן הזה או קפואים בזמן הזה, אתם לא יכולים לעזור לאדרנלין להתפרק ולכן אתם מרגישים חרדה ומוצפים. צריך ממש לתרגל כאן כל דבר שמעלה את קצב הלב. זה עוזר לפרוק את האדרנלין. תקפצו, תרקדו, תרוצו במקום. כל דבר שמעלה את קצב הלב זה לעזור לאדרנלין לצאת מהגוף ולעזור למערכת העצבים שלכם להיות יותר מווסתת.


יש גם תרגיל שאני יכולה ללמד אתכם כאן. קוראים לו הרפיית ג'ייקובסון. יש לנו 200 מערכות של שרירים בגוף זה חלק ממחקר, אפילו לא כל כך רחוק. לקחו משתתפים שהיו קורבנות של שריפות והתמודדו עם כאבים. כל המשתתפים במחקר התמודדו עם חרדה מאוד חזקה והיה להם נדודי שינה בגלל המצב הבריאותי והנפשי שלהם. משתתפים בקבוצה אחת תרגלו את הרפיית השרירים שאני אלמד אותכם עכשיו במשך כחצי שעה ביום, במשך 3 ימים ברציפות והמשתתפים בקבוצה השנייה המשיכו כרגיל בחיים. לאחר 3 ימים ראו שהמשתתפים שתרגילו את ההרפייה שאני אעשה עכשיו, חוו חרדה בעוצמה הרבה יותר נמוכה והיה שיפור ניכר באיכות השינה שלהם.


אז אני רוצה שתבינו שמה שאני מלמדת אתכם עכשיו צריך תרגול. יש על זה גם ביוטיוב. אני אחפש אחד ואני אשים לכם פה למטה וחשוב ממש שתעשו את זה בזמן שאין שום דבר שיכול להסיח את דעתכם. אם אתם גרים עם אנשים נוספים תבקשו שקט. תמצאו רבע שעה, אפילו רבע שעה תספיק ואתם תראו שמפעם לפעם אתם תוכלו לקצר את התהליך בכמה דקות. מה שחשוב כשאתם עושים את התרגיל הזה, זה שאתם לא תעצרו את הנשימה שלכם, כי לעצור את הנשימה מייצר מתח בגוף. אז בזמן שאני עכשיו מקריאה את זה ואחר כך תחזרו לזה, אני רוצה שתקפידו על נשימות עמוקות ועל נשיפות ארוכות בזמן שאתם מרפים את השרירים. לא אכפת לי אם אתם מכווצים ומרפים אותם מלמטה למעלה או מלמעלה למטה, מה שנוח לכם. אני רוצה שתתרגלו את זה כשאתם רגועים, כשאתם מרגישים יותר טוב. אז אתם מתרגלים כדי שתתחילו לרכוש את המיומנות הזאת של הגוף וככה זה יהיה זמין בשבילכם גם בזמן יותר מהאתגר.


אז אתם צריכים למצוא תנוחה נוחה לתרגול בסביבה שבה אתם תתרגלו בלי הסחות. תנשמו 5 נשימות עמוקות ואיטיות ואז אני רוצה שתזקפו את האצבעות בכפות הרגליים שלכם ותחזיקו אותם ממש ממש חזק, תלחצו אותם למטה תחזיקו אותם ל1, 2, 3, 4, 5 ותרפו ותנו לזה איזה 10 שניות להרגיש את ההרפיה וככה אתם ממשיכים עם שרירי השוקיים שלכם מכווצים, סופרים עד חמש ומרפים וככה עם הברכיים מכווצים עד חמש ומרפים, שרירי הירכיים, הבטן, החזה כיווץ, נשיפה הרפייה . כווצו את החזה, תחזיקו את האוויר ושוב תנשפו ותרפו וככה אתם ממשיכים עד הכתפיים שאתם מרימים אותם עד האוזניים ולכווץ שפתיים ולפעור את הפה חזק כמו לפיהוק חזק חזק ולעצום את העיניים חזק ולזקוף את הגבות למעלה חזק כשאנחנו עושים את כל הדבר הזה זה מאוד יכול לעזור ואז אם יש איזשהו מקום אחרי שעברתם על כל הגוף שאתם מרגישים שהוא עדיין מכווץ ולא נעים אתם בעצם חוזרים אליו עד שאתם מרגישים שיש איזושהי הרפיה.


ומעבר לזה אני הקלטתי איזושהי הרפיה מעולה אוטוגנית שאני פשוט מנחה את זה שם באופן ישיר ואני חושבת שתוכלו להקשיב לי תוך כדי לעשות אותה, אני העליתי אותה השבוע לרשתות וכבר ראו אותה מאות אנשים וממש דיווחו לי שסוף סוף הם הצליחו לישון זה באמת הרבה לילות לבנים בלי הפסקה אז אתם יכולים להוריד את זה. אני אשים פה קישור ממש ישיר לדרייב. אתם יכולים גם לשאול אותי על זה כל שאלה. זה כמובן יעזור לי לתת לכם מענה יותר מיטיב.


וכאן אני רוצה לעבור לזירה השלישית שזו הזירה שהגדרתי אותה הכי קשה. זה השגרה ולא סתם קראתי לה הכי קשה אני אפילו אספר לכם סיפור קצר. ממש לפני יומיים, אחותי שאני גרה אצלה, היא גם מטפלת CBTיסטית והיא נכנסה לטיפול בזום עם אחד מהמטופלים שלה ונסגרה עם הדלת ואני נשארת עם הילדים וזה בדיוק השלב שנראה לי ארוחת ערב ואז מקלחות ואני מסתכלת בשעון עברה רק חצי שעה שאני כבר כאילו צורחת וצורחת ועושה ומעלה אותם ומורידה בגדים והוא זה והוא זה והוא עוד לא מתלכלך זה משהו כזה סיזיפי ואני מסתכלת ואומרת מה עברה רק חצי שעה? כאילו כבר חיכיתי שהיא תצא לעזור לי ואז אמרתי וואו איזה הבדל. שכשהיא נמצאת שם בתוך הטיפול הזמן בטוח עובר לה מאוד מהר ואני פה בתוך השגרה עם הילדים זה קשוח והזמן לא זז.


השגרה היא סיזיפית ואנחנו בתוך שגרה שונה אחרי שכבר יצאנו משגרה. היו את החגים וחופש עכשיו יש חלק שבכלל לא יוצאים מהבית או לא יכולים לצאת מהבית ויש חלק שלא מרגישים נוח לצאת ולעשות ויש את הדיווחים שכל הזמן גורמים לנו למתח ולחוסר סבלנות ואני יכולה להגיד לכם שנגיד עכשיו בשבת אני דתייה, אני לא שומעת חדשות. פתאום הייתה לי איזה הקלה. כן היה איזה חצי לב שלי שעדיין חשב ודאג בעיקר על השבויים ועל החטופים ועל המשפחות והיה גם חצי לב שאמר וואי יש הקלה, פתאום אין כל הזמן את הדיווחים, את הרעש, את המתח, את מה עוד קורה, מה עוד קורה.


כן זה משפיע עלינו מאוד מאוד מאוד ואני חושבת שזה לא סתם. אני מתמקדת בשגרה כמרכז הפרק. אנחנו עושים עבודה מאוד חשובה. אין אין יותר חשובה מעצם זה שאנחנו מתמודדים עכשיו יום ביומו, לא משנה איפה אתם, לא משנה איך נראה היום שלכם. ואני יודעת שגם קצת קשה לראות את זה, במיוחד מי שכרגע עסוק עם דברים שאין לו סבלנות אליהם בעבודה, עם קטנים, לא משנה וקשה לו להרים את הראש מעל המים. זאת העבודה הכי קשה והכי חשובה, על החוסן שלנו.


אני חושבת שאחד הדברים שיעזרו לנו להסתכל על היום הזה, זה לחפש גם את המשמעות שלנו בתוך היום הזה. אם אני יודעת שכשאני שומרת על החוסן שלי ואני שומרת על היכולת שלי לתפקד ביום יום, אז אני עוזרת גם לסביבה שלי שלא צריכה עכשיו לתמוך בי בצורה משמעותית וגם אני יכולה יותר לעזור לאחרים זה כבר נותן לי משמעות. או אם אני יודעת שאני היום הייתי ממש ממש עצבנית ובכל זאת מצאתי דרך להיות סבלנית לילד שלי אני רואה את המשמעות מעבר. אם אנחנו מתמקדים עכשיו רק בפרטי היום יום ואיך נעבור אותו זה נורא נורא קשה. אני רוצה שתנסו להסתכל על זה במבט אחד מעל ולחפש את המשמעות שלכם בתוך התקופה הזאת.


אני למשל אומרת לילדים שלי שנורא מתגעגעים לאבא שלהם שהוא מגויס עכשיו 'תראו בואו נהיה גאים בו, איזה כיף שבזכותו יש עוד ילדים שיכולים לישון בנחת. תסתכלו על המשמעות הזאת שאבא שלכם יכול לעזור. אז קצת יותר קל לוותר על אבא כשאני יודע שהוא עושה משהו משמעותי מאשר שהוא סתם לא נמצא בבית'.


אם תיקחו את היום שלכם ותחלקו אותו למקטעים כל פעם כמה שעות שצריך לעבור, זה טיפה יותר קל. זה לא נראה ארוך, בלי סוף. עכשיו אני מסתכלת רק על הבוקר. אחר כך אני מסתכלת רק על הצהריים. ואם יש לכם יכולת לעשות דבר אחד קבוע בכל מקטע של היום כאילו. אנחנו בעצם רוצים לעשות איזושהי שגרה חדשה כי מה בעצם קורה ביום יום שלנו? יש כמו שיגרה. אנחנו לא חושבים על זה שאנחנו צריכים לקום בבוקר ולשטוף פנים ולצחצח שיניים ואני גם נוטלת ידיים ואז להעיר את הילדים ואז לעשות סנדוויצ'ים ואז לצאת לעבודה. כל הדברים האלה אנחנו עושים באופן אוטומטי וזה מאוד מקל עלינו. מה שקורה כשיוצאים מהשגרה בצורה כזאת זה שפתאום כל פעולה חושבים עליה מה אני עושה עכשיו? ומה אני עושה עכשיו? ואז זה נורא מעמיס.


אם תהיה לכם שגרה חדשה בכל מקטע של היום אז יהיה לכם הרבה יותר קל. אני רוצה שתעסיקו את עצמכם בתוך השגרה הזאת פעם אחת ביום ולעשות איזה דבר אחד שיעשה לכם טוב גם אם אין לכם כוח. לבשל, לרקוד, לצאת החוצה, לנשום אוויר, לראות סדרה. אני יכולה להגיד לכם שאני שלשום התיישבתי פעם ראשונה אחרי כל השבוע לראות סדרה. ראיתי רבע שעה מהסדרה. במשך שעה כל הזמן חזרתי אחורה ואחורה כי לא הצלחתי להתרכז בסדרה אבל הכרחתי את עצמי כי ידעתי שאני חייבת חייבת קצת להתנתק ולעשות משהו שיעשה לי בסוף טוב. ואני חושבת שיש פה גם מקום קצת לחזק את עצמכם. כל הזמן להגיד לעצמכם 'הנה עשיתי עוד משהו, אני עושה עוד משהו גם בשביל עצמי, אני עושה משהו בשביל האחר.'

הנה העברתי עוד שעה מה זה אומר עלייך עכשיו.


עכשיו ברגע שאני אומרת לעצמי מה זה אומר עלייך פתאום זה קצת מחזק אותי. אני מצליחה לעשות טוב גם בתקופה הזו , למשל לאפות עוגיות עם הילדים. אז זה לא רק לחפש את המשמעות הגדולה, איך אני תורמת למאמץ המלחמתי ואיך אני מקדמת את ההסברה, מתנדבת תומכת בחברה, זה לא משנה. אני תורמת את בעלי למילואים, מתפללת ,כל אחד במה שהוא עושה, וגם המקום של מה זה אומר עליי? זה קצת עוזר לי להרגיש קצת יותר בכוח ויותר ממושאבת כדי להתמודד. עוד דבר שמאוד עוזר זה להיות ביחד ואין לי מילה אחרת, ביחד תמיד יותר קל לעשות אלונקה מאשר לבד.


תיגעו הרבה אחד בשני. הרבה מגע משחרר אוקסיטוצין ואוקסיטוצין נוגד מתח. זה יכול להיות גם מגע בבעלי חיים. אם אין לכם את מי לחבק, אני לא צוחקת, חבקו את עצמכם פיזית לדקה. ממש תכניסו יד אחת מתחת לבית שחי וממש תראו אחרי דקה, אם תחבקו את עצמכם בצורה כזאת חזקה שמתרחשת פריקה. פריקה זה יכול להיות פיהוק, נשימה, גיהוק כל דבר כזה זו פריקה של אדרנלין וזה מאוד מאוד עוזר.


ואני רוצה להגיד כאן עוד משהו, אנשים נוטים להישאר לבד עם התחושות. הם מרגישים שאין להם את היכולת להתלונן מה אני בסדר, ברוך ה' שזה המצב שלי.

אני ממש רוצה לבקש אל תשוו את עצמכם לאחרים. גם אם את כאילו במצב הכי טוב שיש כרגע, מה שקורה לך וקשה לך מגיע לך לדבר על זה. אז תשתפי כי לשתף זה עושה ונטילציה, זה מאוורר אותנו ועוזר לנו לפרוק וזה צריך להיות שיתוף. בכל זאת יכולה לשתף את עצמך בקול. קחי מראה, דברי עם עצמך אני לא צוחקת. אף אחד לא יחשוב שאת משוגעת. דברי לעצמך בקול. את יכולה גם לכתוב אבל צריך להיות איזושהי הוצאה החוצה כדי לא להישאר לבד עם התחושות.


אז אני מתקרבת לסיום הפרק. אני קצת ניסיתי להסביר היום מה קורה לנו ושהכל, כל תגובה היא טבעית והגיונית אין דבר לא הגיוני כרגע. הבנו ביחד שזה הזמן להיות בחמלה ואיך אנחנו יכולים לפעול בכל זירה כדי להרגיש בשליטה סבירה ולחזק את הכוחות שלנו. אני מזכירה לנו, לכל אחד ואחת ששומעים, אנחנו העורף, אין עורף אחר כל פעולה שאנחנו עושים עכשיו היא המון גם לעצמנו וגם בסביבה. ואני רוצה להגיד בצורה הכי כנה שיש, אני פה, תשתפו אותי בתגובות תכנסו לאינסטגרם, לפייסבוק, תכתבו לי כל שאלה. אני מוזמנת לענות ולתת תשובה שיכולה לתת איזושהי הכלה והכוונה.


אני אשים פה למטה שוב את ההקלטה של ההרפייה האוטוגנית וגם מדריך להתמודדות בזמן חרדה שיכול ממש להזכיר לכם את הדברים שדיברנו גם פה תשלחו את הפרק הזה לכל מי שאתם אוהבים. אני רוצה לחזק, תעזרו לי לחזק גם אחרים שאני מאחלת לנו שיהיה לנו בשורות טובות חיבור גדול וכוחות לכולנו להתראות


19 views0 comments

Comments


bottom of page