מפגש מהלב - פרק 16- מפגש מהלב עם אחיה מאיר מלול
- רותי מושקוביץ
- Dec 15, 2024
- 40 min read
אזהרת טריגר: תיאורים מהנובה
אחיה מאיר מלול- אומן, פסל וצייר מוכשר המציג live art בתערוכות שונות. אחיה היה במסיבת הנובה ב -7 באוקטובר 2023 בכדי להציג את האמנות שלו ומספר איך חייו ניצלו, איך הקדיש את הזמן להסברה עולמית גם באוסטריה ואיך האמנות הצילה את חייו בהתמודדות האישית שלו עם פוסט טראומה. בציור שהביא למסיבה היה משהו קוסמי שרק אחיה יכול להסביר…
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/11/2024.
[מוזיקה]
מיטל: היום הגיע אליי אמן מדהים, פסל וצייר ובכוונה אני אומרת רק את זה, כי נגלה עליו עוד דברים. שלום לאחיה מאיר מלול.
אחיה: היי.
מיטל: מה שלומך?
אחיה: וואו. דבר ראשון, מרגש, מרגש להיות פה, אני בסדר, אני בטוב, כן.
מיטל: היום במקום אחר קצת, אתה אומר.
אחיה: כן, אחרי תשעה חודשים נראה לי שאני במקום אחר, מקום קצת יותר יציב. אסוף, עטוף, ומבין שאני לא לבד בתכל'ס, מאיפה שהתחלנו.
מיטל: שזה חשוב מאוד, לא להיות לבד, בהחלט.
אחיה: וואו, וואו.
מיטל: חשבת שתהיה לבד? זאת אומרת, למה חשבת שתהיה לבד?
אחיה: בגדול, בגדול? התחלתי את הדבר הזה במערכת יחסים, ומצאתי את עצמי נפלט לעולם, בלי שום דבר שאוחז אותי. אז זה הרגיש כזה באיזשהו מקום שאתה פתאום מתחיל להיות עם זה לבד, כי עברתי… עברתי את מה שעברתי עם מישהי מאוד מאוד קרובה ללב, ושתינו חלקנו איזשהו סיפור משותף, ופתאום כשמצאנו את עצמנו מפרידים כוחות, אתה פתאום מתמודד עם זה באמת לבד.
מיטל: כן.
אחיה: יש רגעים שאף אחד לא…
מיטל: בלעדיה פתאום, כן.
אחיה: כן, אף אחד לא יבין אותך כמו שהיא מבינה אותך באותם רגעים. אז היום אני יודע להגיד שאני לא לבד.
מיטל: מעולה.
אחיה: אני נמצא במקום ממש חזק, כאילו מבחינה של מחזיקים אותי. וזה תהליך. זה היה תהליך מאוד ארוך, מיגע, כואב, קשה, אבל זה שווה את זה.
מיטל: כן. ואנחנו נגיד ונספר שבעצם כל הדבר הזה התחיל בשבעה באוקטובר, אז תספר קצת על היום הזה. איפה היית…
אחיה: שבעה באוקטובר, אוקיי, וואו. בואו נחזור אחורה.
מיטל: כן, נופלים לזה כרגע.
אחיה: כן, כן.
מיטל: כן, לאט לאט.
אחיה: לאט לאט. סבבה. שבעה באוקטובר, השבעה באוקטובר היה לנו אירוע של הנובה. אני, לפני שאני בכלל מגיע לאירועים, מה שעשיתי בחיים שלי, עשיתי בעצם ארט דיירקשנס, שזה הייתי פשוט חושף אמנים, לפלטפורמה הנהדרת הזאת של לייב ארט, אמנות בלייב, וכל העניין של חשיפה לאמן חדש מול קהל מאוד מאוד רחב ומדהים.
מיטל: לחשוף אותו בעצם, את האמנות שלו.
אחיה: לחשוף אותו ולתת לו גם את האפשרות לקבל במה. שהוא… לראות איך הוא מגיב שמה, ומה הוא יכול לעשות עם עצמו וכמה הוא יכול בעצם לפתח את עצמו.
מיטל: כי זה לא פשוט להיות אמן בארץ גם, אתה רוצה גם פרנסה.
אחיה: לא, זה לא פשוט, זה תלוי גם מה אתה עושה, תלוי מי אתה, תלוי מאיפה אתה מגיע. מסתבר שיש כל מיני דברים, פרמטרים כאלה, שבעיניי זה כזה קצת בולשיט.
מיטל: כן, כי זה כאילו אמנות, אז מה זה משנה מאיפה באת? ביננו. כן, נכון.
אחיה: זה בדיוק העניין, קריטריונים כאלה שפשוט מגדירים אותך, מנסים לשים אותך באיזושהי תבנית מסוימת.
מיטל: אוקיי, וואו, אני לא ידעתי שזה עד כדי כך ככה.
אחיה: כן.
מיטל: אז אתה נותן להם את הבמה בעצם.
אחיה: אז אני בעצם מאמין באנשים, אני רואה פוטנציאל, ואני אומר להם: "אחי, בוא תחשוף את עצמך, כאילו אם אני רואה בך את זה, למה שלא תראה את זה לכולם?"
מיטל: אוקיי.
אחיה: אז בעצם בנובה יש לי חבר מאוד מאוד טוב שהוא שותף שלי, שהוא כבר חלק מהנובה, והוא בעצם עשה שם את המערך של האמנים.
מיטל: אוקיי.
אחיה: הוא ביקש ממני, אמר לי: "אחיה, אני אשמח שתבוא, תצייר, תציג את עצמך, פה, שם". ואמרתי לו: "באהבה, בוא ניתן לזה… let's give it a shot, כאילו, אין לי בעיה".
מיטל: כן, מה, יבוא הרי הרבה אנשים מהעולם גם, באים.
אחיה: נכון.
מיטל: אז זה יפה.
אחיה: זהו, אז ספציפית לשם אני לא בטוח באו הרבה אנשים מהעולם, אני יודע שכמובן יש הרבה מאוד אנשים…
מיטל: כן.
אחיה: קולקטיב כזה שמגיע, אבל זה היה אירוע מאוד מאוד מדובר, זה היה אירוע גדול, 3,000 איש, זה אירועים שהם כמעט…
מיטל: זה הזדמנות, להציג. כן.
אחיה: כן, זה גם דברים שלהם כמעט לא קורים בארץ, בגלל שהמדינה לא נתנה לטראנס במשך שנים להתפתח.
מיטל: כן.
אחיה: והיה איזשהו עניין, אנחנו עוד זוכרים את זה, מ-2018, מה-דוּף, מהדברים האלה, שלאט לאט זה התחיל להצטמצם, ואז סגרו אותנו, shutting down. אז לאותה תקופה לעשות פסטיבל של 3,000, 4,000 איש, שהמושג שלו, וה-theme שלו, זה טראנס, זה היה גדול.
מיטל: זה היה וואו, כן, ממש.
אחיה: זה באמת היה גדול. אז היה אירוע מאוד מדובר, מאוד יח"צ, הרבה מאוד מה לעשות, ובאמת הגענו. וזה כזה מתחיל לתעתע, כי אני חושב שמהרגע הראשון שהגעתי לשם, בכללי כל הסיפור כאילו של איך הגעתי, על מה הגעתי, או מה עשיתי, זה היה פשוט השגחה עליונה. היום בדיעבד שאני מסתכל אחורה, אני ממש יכול לראות את זה בבירור.
מיטל: אתה ממש מאמין בזה, בהשגחה עליונה.
אחיה: אני… מה זה מאמין? אני רואה את זה.
מיטל: אוקיי. אוקיי.
אחיה: כאילו זה כזה obvious לעיניים שלי. ובעצם מהרגע הראשון שהגעתי לשם, משהו כבר הרגיש לי לא סגור, לא פתור ביני לבין עצמי, עזבי קולקטיב או אנרגטי.
מיטל: משהו פנימי אבל.
אחיה: משהו פנימי שהוא לא יושב עד הסוף.
מיטל: אוקיי.
אחיה: עכשיו זה היה גם פעם ראשונה שאני מגיע לאירוע, שאני מביא איתי רק ציור אחד, או עבודה אחת לעבוד עליה. כי לפני זה…
מיטל: באמת? ואמרו לך להביא מה שאתה רוצה אבל, כאילו, אתה יכולת יותר.
אחיה: זהו, וזה הקטע. תחשבי שרגע לפני שאני יוצא מהבית, אני ממש מסתכל כזה על התיק עבודות שלי, שיש לי שם מלא קנבסים, דברים גדולים, שואו, אני בא לעשות שואו פרפורמנס.
מיטל: אתה אומר: "אני אקח רק את זה".
אחיה: ואני מסתכל פשוט על איזשהו קנבס, שמצוירות עליו רק אותיות. סתם כזה משהו שאמרתי: "טוב, נעבוד איתו". ובדיעבד היה שם כמה צירופים של אותיות, שרק אחרי זה הבנתי ש-וואו, יש פה איזה משהו חזק.
מיטל: אוקיי, אחרי זה אתה תגיד לנו מה זה. אוקיי.
אחיה: אז בחרתי לקחת רק ציור אחד, ובאמת לא הבאתי את עצמי כמו שאני מביא את עצמי למסיבה, שאני מביא ציוד, ואני מביא המולה ומינגלינג, והכנסת אורחים מה שנקרא, ופשוט באתי כזה…
מיטל: כן, אמרת, תעשה כזה הפקה קטנה, כן.
אחיה: כן, והפעם אני מוצא את עצמי מגיע פשוט עם קנבס אחד, עם תיק קטן, ואללה באב אללה. בואו, let's do it.
מיטל: אוקיי, אומר זה מה שיש.
אחיה: זה מה שיש, ועם זה ננצח, פשוט ככה. ונסעתי עם חבר מאוד מאוד טוב שלי, פישי, שהוא בעצם הפיק שמה את אחת הבמות. הוא הפיק את הבמה של אושר ומיכאל, של התאומים זכרונם לברכה, של המאשרום, ונסענו ביחד, אז הגענו בתור עובדים, הגענו בתור אמנים, זאת אומרת, אתה לא מגיע כמו שכולם מגיעים.
מיטל: כמו מבלים, כן.
אחיה: יפה. אתה מגיע בעשר בערב, אתה לא מגיע בשתיים בלילה, או שלוש בלילה.
מיטל: אתה מגיע לפני לארגן את המקום.
אחיה: בדיוק. אז באמת מצאנו את עצמנו, מגיעים כזה באזור עשר, עשר וחצי, ובגלל שהגענו מוקדם, זאת אומרת, חנינו במקום הכי ריאלי, הכי אטרקטיבי, והכי טוב שאתה יכול למצוא לעצמך, בתור מבלה, בתור… לא משנה מי אתה תהיה.
מיטל: אוקיי, כן.
אחיה: ומצאנו באמת חנייה שהיא הכי קרובה לכניסה, והכי קרובה ליציאה. שזה היה פשוט ספוט, הפרפקט ספוט.
מיטל: מעניין.
אחיה: תזכרי את זה.
מיטל: כן.
אחיה: ואנחנו נכנסים…
מיטל: אני קוראת לזה תמיד חניית מנכ"ל.
אחיה: ממש, זה היה כאילו VIP…
מיטל: חניית מנכ"ל.
אחיה: היה חסר פשוט שה-valet יבוא, יקח לי את המפתח, יגיד לי תודה רבה לך…
מיטל: יגיד תודה, פרפקט. [צוחקת]
אחיה: הנה, קח את הסוכריית מנטה אחי, קח טיפ, כזה. ומתחילים את האירוע, ואנחנו נכנסים, ומוצא את עצמי באיזושהי תחושה פנימית, משהו לא סגור לי עד הסוף, כמו שאמרתי. עכשיו, יודע איך לעשות, יודע מה אני עושה, מכיר את עצמי הכי טוב שיש. יודע מה הגוף שלי אוהב ומה אני צריך.
מיטל: היום אתה עדיין שם?
אחיה: לא.
מיטל: לא. אוקיי.
אחיה: וכל הערב, אני מוצא כזה חברים שבאים ושואלים אותי: "אחיה, תגיד, אתה רוצה כזה?", "אחיה, בא לך אולי קצת כזה?", "אחיה, בוא תראה מה הבאתי", וכל הזמן, פשוט אותה תשובה, "לא, לא, לא, לא, לא".
מיטל: כל הערב.
אחיה: כל הערב. ואני פשוט מוצא את עצמי, לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה…
מיטל: רוצה להיות בפוקוס אולי.
אחיה: אז זהו, אני לא יודע אם הייתי רוצה להיות בפוקוס כי שם הייתי פשוט כזה באיזשהו מיינדפולנס לא כזה טוב, הייתי פשוט בריב עם האקסית שלי, ואמרתי מה אני עכשיו יעשה את זה? למה? זה יכניס אותי ללופים מחשבתיים, אחי, תשחרר, כשתרגיש מוכן, תעשה, כרגע אתה לא מרגיש מוכן, הכל בסדר. ובאמת, ככה הסיטואציה הייתה. מצאתי את עצמי באזור חמש וחצי, יושב עם חברה טובה, ש… כזה, "וואו, כמה זמן לא ראינו אחד השנייה, איזה כיף, בואי נשב נדבר", עכשיו, במקום שהיינו, בלוקיישן שהיינו, היה כזה את המתחם של האמנים, ששם כזה היה מינגלינג, כיף, מגניב, אנשים באים, אנשים הולכים, וזה היה כזה קצת המוני, אז בחרנו שנייה אחת ללכת לפינה קצת יותר שקטה, לפינה של ה-chill-out…
מיטל: אוקיי.
אחיה: שזה כזה, לעבור איזה, 70-100 מטר כזה הליכה, ולהגיע לפינה כזאת יותר כיפית, מוזיקת chill…
מיטל: יותר שקט קצת.
אחיה: לגמרי. ואנחנו באמת מתחילים לשבת, לדבר, מתנהלת שיחה, ובלי לשים לב, כן, באמת זה בלי לשים לב, פשוט סיטואציה שהמוזיקה נקטעת, ואנחנו מתחילים לשמוע בומים.
מיטל: את האזעקות שמעתם?
אחיה: מתחילים לשמוע… זהו, האזעקות עוד לפני… לא היה את האזעקות, היה פשוט מוזיקה שנקטעת, ואנחנו מתחילים לשמוע את הבומים, ואז אנחנו מתחילים בעצם לשמוע: צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום, טאק, אוקיי, חרדה מתחילה. אני והיא מוצאים את עצמנו אוטומטית כזה עם הראש על הרצפה, לא מבינים מה קורה, ומהר מאוד, אני לא יודע מאיפה זה הגיע, פשוט התעשתתי על עצמי, ואני מוצא את עצמי קם, ואני תופס אותה, ואני מסתכל עליה בעיניה, ואני עושה לה, "רוני, משהו לא טוב קורה כאן, עכשיו צריכים לעוף". והיא כזה מסתכלת עליי, היא לא מבינה מה קורה.
מיטל: כאילו מה אתה רוצה עכשיו? יש טילים אוקיי כן.
אחיה: ואני מרגיש משהו לא טוב קורה וזה כבר משהו בפנים ואני תופס אתה ואני מנער אותה ואני אומר לה: "רוני, את עכשיו עפה לבית, את לוקחת את הדברים שלך ואת עפה מפה, משהו לא טוב קורה". והיא כזה, כאילו היא התאפסה על עצמה והיא מסתכלת לי בעיניים ואומרת לי: "טוב, טוב, טוב". היא פשוט רצה למקום שלה, אני רצתי למקום שלי. עכשיו, אני רץ לאזור שלי, תחשבי שהסיטואציה היא כזאתי שמ-3,000 איש שרוקדים, צוהלים, שמחים, איזה כיף עוד רגע זריחה, הרגע של הפיק. זה שהוא רגע מאוד מאוד קדוש עבור אנשים שעל הרחבה…
מיטל: כן.
אחיה: אנשים שבעצם באים, גם מי שבא למסיבות כאלה ובוחר לעצמו לעשות טריפ, הוא יודע לבנות את זה נכון, זאת אומרת הרגע של הפיק של הטריפ, רוב הסיכויים יהיה בזריחה. זאת אומרת זה רגע מאוד מאוד קדוש, זה רגע שאנשים מחכים אליו, אנשים מחכים ל… [שואף אוויר] דבר הזה…
מיטל: לתחושה הזאת, כן, של הזריחה.
אחיה: וזה תחושה שאי אפשר להסביר, באמת אי אפשר להסביר במילים, פיזית, אפשר פשוט להרגיש את זה. גם בלי לעשות, אפשר להרגיש את זה פיזית, בגלל הקולקטיב המדהים שנמצא שם.
מיטל: כן.
אחיה: אז מתוך כל הדבר הנהדר הזה, אנחנו… אני מוצא את עצמי רץ, ואני רץ באטרף, אני, משהו כרגע קורה. ואנשים עדיין בצ'יל מסוים, את רואה אנשים יושבים, מצלמים, מסתכלים.
מיטל: גם לא מבינים כל כך…
אחיה: אין ספק. הכל בסדר.
מיטל: כן, אתה יודע, מי מבין בכלל מה קורה, אוקיי, אז זה צבע אדום.
אחיה: כן, גם אותה נשימה, אנחנו רגילים לזה באיזשהו נשימה.
מיטל: קצת, נכון.
אחיה: זה מדינה שאנחנו קצת רגילים לזה.
מיטל: כן.
אחיה: ופתאום הדבר הזה הוא… אוקיי, אולי בגלל שאני מתל אביב, אז זה "פחות נוגע אליי", ואני עושה במרכאות.
מיטל: נכון.
אחיה: אבל זה משהו שאני מודע אליו, אני מכיר את זה, זה משהו שאני חי ב…
מיטל: שבדרום זה קורה הרבה.
אחיה: זה קיים לי במדינה.
מיטל: נכון.
אחיה: ויצא לי, ולא פעם ולא פעמיים, ולא 3 ולא 4 ולא 10 להיות נוכח באיזשהי סיטואציה כזאת. אז לא יודע למה הגוף שלי פשוט התחיל לרוץ, אני רץ למתחם של האמנים, ואני בא ומתחיל לאסוף את עצמי. אז מוצא את עצמי תופס רק את הציור, ורק את התיק, ועכשיו אני צריך לחפש את פישי, הבן אדם שחזר… שבאתי איתו.
מיטל: זה הרכב שלו.
אחיה: זה הרכב שלו, הוא נוהג, איך שאני מסתובב אחורה, מתוך… לא יודע, 1,500 איש, אני פשוט רואה אותו. ממש כאילו, כל התמונה זזה.
מיטל: כמו כזה, בבימוי, כולם זזים והוא עומד.
אחיה: והוא עומד ואני צורח לו: "פישי", והוא פשוט עומד, והוא מסתובב אחורה והוא רואה אותי, זה היה כאילו סיטואציה, ששנינו לא הבנו איך הוא הצליח לשמוע אותי.
מיטל: איך הוא ראה אותך, בין כל האנשים האלה.
אחיה: איך הוא ראה אותי, אני ראיתי אותו, ואיך הוא הצליח לשמוע אותי, מכל הרעש וכל הדבר הזה. הוא פשוט נעצר, מסתכל עליי ואני רץ אליו אבל אני עושה לו: "פישי, מה לעזאזל קורה פה?" הוא עושה לי "תשמע אחי, אני לא יודע, צריכים לעוף מפה. יאללה, בוא נצא".
מיטל: כן.
אחיה: עכשיו, זוכרת שהחננו הכי קרוב לכניסה…
מיטל: חניית מנכ"ל, כן.
אחיה: וואלה, הגענו לסיטואציה שאנחנו יוצאים. אנחנו יוצאים לחנייה ואנחנו מתחילים לחפש את הרכב. עכשיו, לא אני עשיתי סמים, ופישי לא עושה סמים. ואנחנו מחפשים את הרכב. דקה, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, עשר. משהו פה מוזר לנו.
מיטל: אוקיי.
אחיה: אנחנו לא מוצאים את הרכב. עכשיו, ברמה שכבר אנחנו מתפצלים, ואנחנו הולכים למקומות שהרכב לא אמור להיות שם, אבל אתה כבר כל כך אובד עצות…
מיטל: ואתה מנסה, אתה מנסה לראות איפה הרכב.
אחיה: איפה הרכב?
מיטל: כן.
אחיה: אחרי איזה עשרים דקות, בדיעבד, מצאנו את הרכב שהוא היה בספוט שכאילו, אתה אומר, לא הגיוני, חלפתי על הרכב כל כך הרבה פעמים.
מיטל: מה, שם שמנו את הרכב? כן.
אחיה: חלפתי עליו, הסתכלתי עליו, ראיתי אותו, זה לא היה הרכב.
מיטל: אוקיי.
אחיה: אבל זה היה הוא.
מיטל: איזה הזוי זה, זו תחושה הזויה כזאת, כן.
אחיה: עכשיו, אז הזמן הזה, בדיעבד, הזמן הזה, זה היה בדיוק הזמן שהיינו אמורים להיות על הכביש. שבמידה והיינו עולים על הכביש, היינו נתפסים באחד המחסומים שהם עשו בדרך.
מיטל: אוקיי.
אחיה: העשרים דקות האלה בעצם גרמו לאיזשהו פקק להתווצר.
מיטל: נכון, היה בכביש הזה… הרי זה כביש אחד, הפקק הארור הזה של ה…
אחיה: אז לפני שהפקק הארור הזה התחיל, יש בעצם את האזור של המסיבה, יש את החניון, והיציאה מהחניון זה כזה קצת שביל עפר עד שאתה נכנס בעצם לכביש.
מיטל: אוקיי.
אחיה: אז השביל עפר הזה פתאום הפך להיות מאוד מאוד פקוק, אז כל מי שנמצא בעצם שם הוא נמצא בצד של חניון רעים, של עזה כביכול.
מיטל: כן.
אחיה: ונוצר שם פשוט איזשהו parking jam, משהו מאוד מאוד גדול. ואנחנו מוצאים את עצמנו, באים להיכנס לתוך הפקק הזה, רכב מולנו מקדימה, איכשהו פשוט נכנס, ומשום מקום, וכשאני אומר משום מקום, אני באמת מתכוון לזה.
מיטל: אוקיי.
אחיה: משום מקום הגיע אלינו פשוט שומר, מאבטח, והוא חוסם אותנו. הוא חוסם אותנו ואומר: "חבר'ה, לא מפה, יש לכם יציאה מאחורה". זאת אומרת, מי שנכנס לבפנים נתקע שמה.
מיטל: בפקק הגדול הזה.
אחיה: בפקק הזה.
מיטל: כן.
אחיה: ואנחנו מצאנו את עצמנו יוצאים ראשונים מהיציאה שהיא צדדית, והתחלנו לנסוע. עכשיו, אנחנו מתחילים לנסוע לכיוון בארי, סליחה, לכיוון רעים, מתחילים לנסוע, שום דבר לא ברור, אנחנו כאילו ברמה שיש מוזיקה.
מיטל: פשוט נוסעים, כי אמרו לכם, לכו מכאן.
אחיה: אנחנו עם מוזיקה ברכב, ואנחנו בסבבה, כי אנחנו פשוט בשוק מהטילים, ולא מבינים מה קורה. ואז אנחנו מתחילים לנסוע משהו כמו איזה 3 דקות, אנחנו רואים רכב מולנו, שהוא נוסע במהירות אטרף רצח, והוא מרוסס. כל הרכב מרוסס, חלונות מנופצים, ואתה שומע אותם צורחים לנו: "מחבלים, מחבלים, מחבלים".
מיטל: וואו, קודם כל זה מדהים שהוא מרוסס, והם היו חיים.
אחיה: הם נשארו בחיים.
מיטל: כן.
אחיה: ואני תופס את פישי, ואני אומר לו: "תסתובב. אחי, אסור להסתובב שם".
מיטל: סע איתם, בעצם.
אחיה: "תסתובב". עכשיו, אנחנו מסתובבים, ואנחנו חוזרים על אותו כביש. עכשיו היציאה מהמסיבה הייתה או ימינה או שמאלה, או לכיוון רעים, או לכיוון בארי. זה היה הכביש. אז אנחנו חייבים לחזור דרך המסיבה. אז מצאנו את עצמנו חוזרים, ובמסיבה, הפקק הזה שהיה לנו בעצם בשביל עפר, הגיע כבר לאזור של הכביש. ושם בעצם התחיל להיווצר איזשהו פקק מאוד מאוד גדול. ואיכשהו, אני לא יודע איך, פשוט הצלחנו לעקוף אותו. ואנחנו מתחילים לנסוע לכיוון בארי. מתחילים לנסוע, אנחנו רואים רכב מולנו, איזה 50-60 מטר. ואנחנו בנסיעה של דקה-שתיים, אחרי איזה 2.5 דקות, אנחנו מתחילים לשמוע יריות. עכשיו, עד עכשיו, כל מה ששמענו…
מיטל: ממש שמעת את היריות עצמן, כי כל מה ששמעת בטח זה הטילים.
אחיה: בום, בום, בום, כל מיני כאלה שזה… אתה מרגיש אותם מעל הראש, אתה מרגיש אותם שהם נמצאים למעלה.
מיטל: שזה רחוק ממך.
אחיה: יפה. ושם אנחנו מתחילים לשמוע צרור. עכשיו, קל להבחין בין נשק אוטומט לנשק קצר, לבין… הבדלים כאילו מאוד משמעותיים. שאתה שומע את הבלוקים של הטק, טק, טק, לעומת פתאום אני שומע את ה… פ פ פ פ פם.
מיטל: שזה אוטומטי לגמרי.
אחיה: שזה האוטומטי. עכשיו, במדינת ישראל אנחנו לא יורים ככה.
מיטל: לא.
אחיה: אנחנו לא משתמשים באוטומט או בצרור.
מיטל: בדרך כלל לא. כן.
אחיה: והסיטואציה שאני רואה את הרכב מולנו פשוט נעצר בפתאומיות. יש שתי אנשים פורקים ממנו, ובצרור השני שאני שומע אני בעצם רואה את האנשים שהם נופלים. וזה הרגע שאני מבין ש… שיט. אני תופס את פישי ואני צורח לו: "פישי. תסתובב, תסתובב, תסתובב". ופישי מסתובב, אנחנו חוזרים לאזור של המסיבה, מבינים שאין לנו כבר לאן להגיע, ואנחנו פשוט פורקים מהרכב, ואנחנו שומעים את הקרב יריות, ועכשיו הקרב היריות, שמענו אותו בהתחלה משם, ואז אתה שומע אותו כבר מהצד השני, וככל שהזמן עובר, אתה מתחיל לשמוע את הקרב יריות מתקדם, ומתקדם…
מיטל: ומתקדם אליך. כן.
אחיה: ומצטמצם ומצטמצם, כן. ומתחיל לצמצם אותנו. עד שבאיזשהו שלב, מה שהסיטואציה הייתה, שאנחנו מחוץ לרכב, 15 מטר מולנו, יש את המיגונית, שהייתה הכי קרובה למסיבה, 30 מטר מולנו, יש את הכניסה למסיבה. עכשיו, בהיגיון, כאילו, בדיעבד, הבחירה הכי הגיונית, שתלך, זה יהיה או למיגונית, או למסיבה, להתחבא שם.
מיטל: נכון.
אחיה: משום מה, לא יודע למה, בחרנו לרוץ לשטח פתוח. עכשיו, הסיטואציה הייתה שהצמצום הזה הגיע עד למצב שאנחנו כבר שומעים את הכדור שהוא פוגע באחד הרכבים לידינו, ואתה שומע כמו גונג, כזה אתה "פאונג". הגונג הזה פשוט נתן לכולם את ה-Q לצאת, לברוח, רוצו. חלק רצו לשם, חלק רצו לשם, חלק רצו לשם. אנחנו מצאנו את עצמנו, רצים לאזור הפתוח.
מיטל: השטחים שם חקלאים, נראה לי, לרוב, אז הכל כזה פתוח לגמרי, זאת אומרת.
אחיה: לגמרי.
מיטל: כן.
אחיה: זה להיות ברווז. במטווח.
מיטל: מטווח.
אחיה: יפה. וזה מה שאתה, אתה מבין שאתה כרגע מטרה. ואנחנו מתחילים לרוץ בעצם, בלי… אין לך מושג.
מיטל: פשוט לרוץ, כי אין לך ברירה אחרת…
אחיה: אין-לך-מושג.
מיטל: נראה לי, לא לחזור, לא להסתכל אחורה, פשוט לרוץ.
אחיה: ממש. זה ממש ככה, ואת רואה את התמונה מולך, שזה עוד יותר מלחיץ, כאילו, את רואה כמות של אנשים, אינטנס, משהו מטורף, שהוא פשוט רץ.
מיטל: זה מה שהראו תמיד בטלוויזיה, שרצים, נכון? כן, זה זה.
אחיה: זה בדיוק זה, זה בדיוק הסרטון הזה.
מיטל: כן.
אחיה: זה תמונה שהיא פשוט ריאלית, ולראות אותה מכל הכיוונים, ולראות את כל הדבר הזה פשוט לכל מקום. ואנחנו מוצאים את עצמנו מתחילים לרוץ, ויורדים בוואדי, ועולים בוואדי, ומתחילים פשוט להבין שאתה נמצא במטווח, כי אנחנו מתחילים לשמוע כבר בומים יותר גדולים, אבל אנחנו מתחילים לשמוע את היריות לא על רכבים, אנחנו מתחילים לשמוע את היריות עלינו, ברמה שאתה שומע את השריקות, אתה רואה את הכדורים פוגעים ברצפה, אתה ממש רואה אבוקות שקופצות לך עכשיו, זה לא…
מיטל: מה רמת האדרנלין שלך באותו רגע?
אחיה: באותם רגעים? בינינו, סופרמן, אתה יכול לעשות הכל.
מיטל: כן.
אחיה: אין לך להסביר את זה, זה סופרמן, זה גם לא פחד, זאת אימה. זה משהו שהוא יכול או לשתק אותך, או שהוא יכול פשוט לגרום לך לעשות דברים שהם beyond.
מיטל: כן, שאתה לא עושה ביומ… כן.
אחיה: זה מעבר ל-human power שלנו, כאילו ממש ברמה כזאתי. אני מצאתי את עצמי בסיטואציה שאני ופישי מתפצלים, הבת זוג של פישי גם הייתה איתנו, מיכל, וכל פעם שהיה איזשהו מתווה, נקרא לזה ככה, אתה לא יודע לאן אתה רץ, פשוט רץ.
מיטל: פשוט לרוץ ולברוח.
אחיה: אתה פשוט רץ ובורח, כן. אז לא פעם לא פעמיים יצא לי ולפישי ולמיכל פשוט, להתפצל, אז באיזשהו שלב מצאתי את עצמי רץ לבד ובאיזשהו שלב אתה כבר לא מסוגל עוד לרוץ, כאילו אתה נותן את כל הכוח שלך.
מיטל: מתי רצת ככה לאחרונה? אני אומרת כאילו אנשים רצו, רצו, רצו…
אחיה: בגרות בספורט.
מיטל: נראה לי לא רצתי קילומטר… בדיוק הרבה שנים כי אני אישית לא ספורטאית…
אחיה: לא יודע, הבגרות שלי בספורט לא היה ברמה כזאת.
מיטל: כן.
אחיה: וזה היה לא פשוט. מה זה לא פשוט? זה קשה, כאילו אתה מוצא את עצמך גם בחום נוראי, אין לך מים ואתה בריצה של כבר כמעט שעה. ש… מה ריצה? זה ספרינטים, זה כל הזמן לתת ספרינט, זה כל הזמן, כל הכוח שלך…
מיטל: לא לעצור, כן.
אחיה: אסור לך לעצור, כי אתה מבין שהם ממש על הזנב שלך. ואתה שומע את הכדורים כל פעם מתקרבים, וזה נהיה יותר ויותר חזק.
מיטל: שעה זה המון זמן, זאת אומרת, זה כאילו, אתה אומר לי עכשיו שעה, ואני אומרת, אה, אולי זו ריצה של איזה רבע שעה, אבל לא, זו שעה שלמה.
אחיה: עכשיו בינינו, יש מצב שהתחושה השעתית הזאת, הייתה גם אולי כאילו חצי שעה, אבל בעיניי אני רואה את זה…
מיטל: כן.
אחיה: מה שחווינו שם זה הרגיש שעות…
מיטל: כן.
אחיה: שעות. עכשיו, זה כן היה שעות, אבל זה הרגיש בכל רגע סוג של נצח כזה, שהוא לא באמת, אין לך מושג.
מיטל: כן.
אחיה: ואני מוצא את עצמי לבד, בסיטואציה שאני בורח, ואני רץ, ומלא רכבים פשוט זרוקים כזה באמצע הדרך, ואתה… ואני צמא, ואני מבין שאני חייב לשתות כרגע, ואני פשוט רואה את הרכבים מפורקים, והכל פתוח, ואני רואה שם איזה בקבוק. לא תשתה? אתה צריך, אתה חייב, אתה בהישרדות, ואני מוצא את עצמי, לוקח את הבקבוק, פותח אותו, ונותן שלוק גדול, לצערי זה לא היה מים.
מיטל: זה היה וודקה?
אחיה: זה היה יותר גרוע, זה היה ערק לאותם רגעים.
מיטל: או, אוקיי.
אחיה: ואני מוצא את עצמי, מתחיל להקיא, והגוף שלי פשוט shutting down, ואני מרגיש אותו לאט לאט מכבה את עצמו, ואני מבין שזהו, אתה כבר לא מסוגל להמשיך לרוץ, אין לך אוויר, אתה עייף, אתה מותש.
מיטל: ואולי זה הסוף, כאילו אתה חושב כזה, אוקיי…
אחיה: אתה מקבל את זה. אתה באמת מקבל את זה, כאילו זה מה שעובר לך בראש, כי אתה שומע את היריות מעל הראש שלך, ואתה מבין שזה מתחזק, ועוד פחות מכמה דקות…
מיטל: כן.
אחיה: זה יהיה לך כבר… לא יודע איפה, אבל אתה כבר לא תהיה שם. ואני מוצא את עצמי בסיטואציה שאני מבין שזה הסוף שלי, אני כאילו מקבל את זה. עכשיו זה היה מוזר, ש… אני שומע קול, אוקיי? עכשיו אני לבד בסיטואציה, אנשים רק רצים לידי, אף אחד לא רואה אותי, אני בין מכוניות, אני שומע קול בבירור שאומר לי: "זה לא הזמן שלך", ותחושה שמישהו מרים אותי פשוט מהחולצה, ממש מרגיש את החולצה שלי נמתחת, ממש מרגיש את עצמי פשוט קם, והרגליים שלי התחילו לרוץ, אני לא רצתי, היה לי תחושה אינדיבידואלית לרגליים, הייתה לי תחושה אינדיבידואלית לעצמי, והרגליים שלי פשוט רצו, וכשאני אומר את זה, זה… אי אפשר, לא יודע להסביר את זה…
מיטל: בסדר, יש דברים שאי אפשר להסביר…
אחיה: זה אי אפשר להסביר, גם מה ששמעתי שם זה משהו שאני לא יודע להסביר אותו.
מיטל: אוקיי.
אחיה: זה נאמר, זה נשמע, זה קרה. ואני מוצא את עצמי פשוט רץ, יותר מהר ממה שרצתי כל הזמן…
מיטל: שזה אחרי שעה שכבר כאילו אתה נניח…
אחיה: אני מותש. אין לך כוח.
מיטל: כמה זמן, כן, אתה עייף וצמא…
אחיה: ואין לך כוח לזה. ואני פשוט רץ בכזאת מהירות שאני לא מבין מאיפה זה מגיע, כל הכוח הזה. וזה כבר הייתה הסיטואציה שכשהתחלנו לרוץ, הבנתי שמשהו קורה, ושלחתי לבת זוג שלי, באותם ימים, הודעה של "שומעת? אני אוהב אותך".
מיטל: שהיא הייתה בחו"ל?
אחיה: והיא בחו"ל, היא כרגע בגרמניה, והבחורה ישנה.
מיטל: אוקיי.
אחיה: היא לא יודעת מה קורה בארץ.
מיטל: כן, ברור, רוב האנשים לא ידעו בחו"ל מה קורה.
אחיה: ואני מסכם, את האהבה שלי אליה, את התקופה שלי איתה, את הדבר הזה, ואתה…
מיטל: למרות כל מה שהרגשת, הרגשת שאתה חייב לשלוח לה את ההודעה הזו ולסכם, כאילו, ולהגיד לה שאתה אוהב אותה.
אחיה: כן, אני רואה מה קורה, ובכל רגע נתון…
מיטל: כן כי אולי עדיין…
אחיה: ובכל רגע נתון, יש מצב…
מיטל: ולהורים שלך, או למישהו שקרוב, גם עשית את זה?
אחיה: זה היה למען האמת ביום שבת, וההורים שלי שומרי שבת, אז מה אני יכול לעשות?
מיטל: נכון.
אחיה: אין לי מה לעשות.
מיטל: כן.
אחיה: אז מי שיכולתי לתקשר, ומי שתיקשר איתי, הצליח לתפוס אותי.
מיטל: ומי שהרגשת שהכי אולי רצית להגיד לו את זה, זאת אומרת, היא, זאת היא.
אחיה: אני לא אשקר, היא הבן אדם שרציתי, אם אני כבר מסיים…
מיטל: כן, כן.
אחיה: אין לי, אני רוצה לסיים את זה מולך, איתך, ותדעי שאני… תדעי שאני אוהב אותך.
מיטל: אוקיי.
אחיה: כן, כזה. ובאמת רושם לה סוג של צוואה, כאילו, סליחה שאני אומר את זה בצורה כזאת…
מיטל: בסדר גמור.
אחיה: אבל זה מסכם את זה.
מיטל: כן.
אחיה: והיא, למען האמת, מתעוררת אחרי שעה, והיא מתעוררת להודעה הזאתי, והיא מתעוררת ישר לשיחה. ואיך שהיא מתקשרת, אני נמצא בריצה של החיים שלי, ואני בעצם עונה לה בזמן הריצה, בזמן שיורים עלינו, בזמן שהיא שומעת את כל מה שקורה מסביב. והיא נמצאת בחוסר אונים, מוחלט, וזה היה סיטואציה קשה לשנינו, שהיא שומעת אותי.
מיטל: היא לא יכולה לעזור.
אחיה: היא שומעת אותי רץ על החיים שלי…
מיטל: כן.
אחיה: היא שומעת את כל מה שקורה מסביב, ואין לה אפשרות לעשות משהו עם זה. עכשיו, זה מעבר למשהו עם זה, היא כל כך רחוקה.
מיטל: כן.
אחיה: היא לא נמצאת בארץ, היא נמצאת בגרמניה.
מיטל: פיזית, בטח.
אחיה: פיזית. והסיטואציה הזאת באמת הייתה לא פשוטה, בשום צורה. ובסופו של דבר הפלאפון שלי נכבה, ולראות V אחד מבן אדם, זה משאיר אצלך אוטומטית איזושהי אפיזודה רגשית. ואיכשהו הצלחתי למצוא מטען נייד באמצע השטח עם אנשים, ולא יודע, פשוט דברים קוסמים מסתדרים. ואני מטעין את הפלאפון שלי, ואז אחי הגדול מתקשר אליי. ואחי הגדול, הוא חוזר בתשובה, אז כאילו לקבל ממנו שיחה ביום שבת, הוא יודע מה קורה כרגע.
מיטל: וכמה אחים אתם?
אחיה: אנחנו ארבע אחים, אני הכי קטן, יש לי עוד שתי אחיות והוא.
מיטל: ורק אתה לא שומר שבת?
אחיה: כרגע כן.
מיטל: כן, אוקיי.
אחיה: כן, כאילו, כולם לא היו שומרים שבת, ואז כל אחד כזה בזמן שלו חזר לפינה שלו ולנישה שלו.
מיטל: כן, בסדר גמור.
אחיה: ואני מוצא את עצמי, מקבל שיחת טלפון מאחי הגדול. והוא קולט את הסיטואציה, הוא מנסה להרגיע אותי. אין דרך באמת להרגיע את הסיטואציה, הוא מנסה להיות רגוע בעצמו.
מיטל: כן.
אחיה: ובשלב מסוים אנחנו מצליחים למצוא את עצמנו, אחרי לא יודע כמה זמן שאנחנו רצים. אני מתפצל מהרבה מאוד אנשים, כאילו מתוך שלוש מאות איש שרצים ביחד. פתאום מוצא את עצמי בקבוצה של חמישה אנשים, נכנסנו לאיזשהו מטע. אני לא בדיוק זוכר איזה מטע זה היה. ומתוך כל השלוש מאות אנשים אתה מוצא את עצמך פתאום בקבוצה של חמישה אנשים ויש שקט. שזה, אני לא יודע איך להסביר את ה… זה פעם ראשונה שהרגשתי שקט.
מיטל: בלי היריות גם שמסביב, זאת אומרת ממש שקט.
אחיה: אין לך, אין לך, יש לך שקט. שזה, כמו שאמרתי בתחושת אימה, זה זה. זה שקט שהוא פשוט מקפיא אותך, הוא מצמרר אותך, אתה רק מחכה לשמוע משהו כדי להבין מה הצעד הבא.
מיטל: כן.
אחיה: כי בלי זה אתה בחוסר ודאות מוחלט. כי כל רגע נתון יש מצב ייצא עליך מחבל מאחד העצים.
מיטל: וירה עליך.
אחיה: ירה עליכם.
מיטל: כן, יכול להיות.
אחיה: הוא יוריד אתכם, כאילו, ישחרר עליכם. וזה בדיוק התחושה. ועכשיו אנחנו עומדים במטעים שאת רואה כאילו לאורך, והראש שלך כבר מתחיל לעבוד. זאת אומרת אתה רואה תמונות שהן לא קיימות. אני רואה אנשים שרצים שם ואנשים שזזים וסרטים ירוקים וזה לא קיים. ואתה ממש רואה את זה כאילו, אתה כבר, הגוף שלך כל כך…
מיטל: מהריצה האינסופית הזאת.
אחיה: אתה מכין את עצמך לכל דבר. אתה מכין את עצמך ל-worst case scenario.
מיטל: כן.
אחיה: ומשם אנחנו פשוט רואים במרחק של לא יודע כמה, 500-600 מטר, אנחנו רואים אנשים שהם פשוט הולכים קבוצה. ואנחנו מתחילים לרוץ אליהם, פוגשים בשוטר בדרך, מבינים שקורה משהו גדול. כי את רואה שהבן אדם, מסתכלים לבן אדם בעיניים ואת רואה אם יש מישהו בבית, מה שנקרא. ואין אף אחד בבית. ואת רואה מבט מבועת, את רואה מבט ריק.
מיטל: כי הוא יודע מה קורה, ואתם לא ממש מודעים למה שעשו ומה שקורה.
אחיה: אתה רואה… כן, ככל הנראה, הוא ראה דברים, או שהוא היה בזמן שהוא מבין מה קורה כרגע. עכשיו אנחנו מבינים שגם תחמושת אין עליו עוד. כי את רואה את הנשק והוא נצור, כאילו. ואנחנו מבינים שמשהו מאוד מאוד גדול קורה.
מיול: גם לשוטרים אין אוטומטי. יש נשק…
אחיה: יש להם אקדח.
מיטל: כן, בדיוק.
אחיה: וזה גם העניין, אתה יודע מתי אפשר להילחם.
מיטל: כן.
אחיה: והוא אומר לנו: "פטיש, פטיש, פטיש". סליחה.
מיטל: היישוב בעצם.
אחיה: כן, היישוב פטיש. נכון, היישוב פטיש. אנחנו נכנסים לגוגל מפות, מסתכלים, רואים שזה משהו כמו עוד איזה 15 קילומטר. הליכה. זאת אומרת, המרחק בין פטיש לחניון רעים, אם אני זוכר נכון, הוא היה באזור ה-25-26 קילומטר. עכשיו, למי שמכיר, זה מסע.
מיטל: בטח.
אחיה: לא ידענו כמה זה היה כל כך… כאילו בדיעבד, כשאני הסתכלתי רק אחרי זה, ואני מסתכל על המסלול שעשינו, אני אומר, לא הגיוני שהלכנו כל כך הרבה.
מיטל: מה, את כל זה הלכנו?
אחיה: זה היה באמת הרבה.
מיטל: כן. הקשבתם לו, אבל זאת אומרת, הקשבתם לשוטר, והלכתם לכיוון רעים.
אחיה: הלכנו אחרי… הלכנו אחרי שביל של אנשים.
מיטל: לכיוון פטיש, סליחה.
אחיה: שביל פשוט ארוך, שהוא… הולכים, ואנחנו לא יודעים לאן ללכת.
מיטל: השביל שהוא כאילו חשוף גם בשטח?
אחיה: אין לך מושג אפילו. כאילו לא יכולה לתאר לעצמך כמה הוא חשוף, הוא קרוב גם לכביש. זאת אומרת, מה שבן אדם צריך לבוא, זה פשוט לעבור ט ט ט טם.
מיטל: ולרסס אתכם על הדרך, וללכת אולי. חס וחלילה, כן.
אחיה: והוא סגר את הפינה, והוא סגר את היומית שלו, מה שנקרא. ואנחנו מגיעים לאיזשהו מקום כזה, ליד פטיש. תחשבי שגם שוב, כל הזמן הזה אנחנו בלי מים.
מיטל: הולכים, כן.
אחיה: חם בצורות שאי אפשר להסביר.
מיטל: אחרי שרצתם כל כך הרבה, עכשיו הולכים, כן. זה שעות, באמת.
אחיה: ואנשים… את רואה אנשים נגיד עם בקבוקי מים, נלחמים על זה. וכשאני אומר לך נלחמים זה ה…
מיטל: כן. אל תיקח לי שלוק.
אחיה: כן. ואומרים: "אחי, אין לי מים, אתה לא מקבל".
מיטל: אוקיי.
אחיה: וכאילו, אתה רואה את הסיטואציה כבר, אתה מבין את כמה כולם כל כך, כל כך ברור.
מיטל: סיטואציה של הישרדות ממש. זה הישרדותי לגמרי, ההתנהגות שלך, כן.
אחיה: אין ספק, כי אתה… אתה מבין שגם קרו, אנשים ראו דברים אחרים. סתם אני הולך ואני שומע מישהו אומר: "כן, אחי ראיתי אותו עם ה-RPG שם לתוך השוטר בתוך הראש". ואתה מסתכל, אתה עושה לו, אני שואל אותו, באמת, בתמימות, "באמת היה RPG, אחי? כאילו, הם באו…"
מיטל: כאילו עד כדי כך, כן.
אחיה: כן. הוא עושה לי "אתה לא מבין מה קורה שם, אחי". ואז אתה מסתכל אחורה, ואתה רואה בעצם את כל האבוקות עשן שעולות משם, שזה לא יכול להיות מרוֹבה.
מיטל: ברור.
אחיה: אתה מבין שיש רימונים, אתה מבין שיש טילים, RPG, הם באו מחומשים, איזה פאק.
מיטל: זה חימוש כבד מאוד. כן.
אחיה: מאוד. וכשאתה מתחיל להבין את זה, אתה מתחיל להבין מה קורה שם. מי נשאר שם. ואני מתחיל להיכנס לקבוצות שלנו, של החברים, ולהתחיל לראות מה קורה. ואז אתה מתחיל להבין שאנשים מתחבאים, בתוך המסיבה, כשהם כבר פלשו למסיבה. ואתה מנסה להתקשר, וסוגרים לך את הפלאפון, ואומרים לך: "אל תתקשר, ימצאו אותי". ואתה אומר, בואנה. זאת אומרת, אתה עדיין לא מצליח לתפוס את כל התמונה.
מיטל: כן.
אחיה: אתה עדיין לא מבין מה קורה.
מיטל: כן, ברור.
אחיה: זה שאני חווה את זה, זה שאני רואה את זה, אני לא מודע לגודל של הדבר.
מיטל: גם נראה לי קשה קצת להאמין, לדבר הזה.
אחיה: ברור.
מיטל: כאילו מה, מחבלים עכשיו? מאיפה באתם? כן.
אחיה: כל הסיטואציה, אני מוצא את עצמי רץ, וכל מה שאני אומר לעצמי בראש, כמו מנטרה: "אחי, זה חלום רע. אתה עוד רגע מתעורר. אחי, זה חלום רע".
מיטל: כן, זה לא אמיתי, זה לא אמיתי.
אחיה: "אתה עוד רגע מתעורר, זה לא קורה, זה לא קורה, זה לא קורה". וגם אם אני שומע את השריקות של הכדורים, אתה כולך מכווץ, "אחי, זה לא קורה. הכל בסדר. אתה כאילו במציאות לא ברורה, אתה לא במציאות אמיתית".
מיטל: מי היה מאמין שהמסיבה תהיה היום האחרון שלי בחיים, או אתה יודע.
אחיה: זה מעבר, זה כאילו… איך אני אסביר את זה? זה כזה… המקום עצמו, הקונספט המסיבתי, הטראנס, הדבר הזה, ההוויה הזאת, הוא משהו מאוד מאוד pure. באמת, הוא משהו מאוד מאוד טהור, משהו מאוד pure. וכשזה פגש אותנו, במקדש שלנו, במקום הכי… הכי חשוף.
מיטל: כן, שבאנו להנות ולנוח, בסוף החג, בסך הכל, אני תמיד אגיד את זה בכל שיחה שלי, אנשים באו לחגוג את החיים.
אחיה: נכון מאוד.
מיטל: לא למות עכשיו.
אחיה: נכון מאוד, באמת אנשים באו לחגוג את החיים.
מיטל: כן, כן.
אחיה: אתה בא גם להיות הכי חשוף, זה אף אחד לא הכין אותך…
מיטל: כן, אין לך נשק, אתה באת למסיבה, כן.
אחיה: זה בדיוק זה.
מיטל: נכון.
אחיה: ואתה מוצא את עצמך צאן, לטבח. אז… מה קורה פה?
מיטל: הגעתם בסוף לפטיש, או רק משהו קרוב?
אחיה: לא, הגענו לפטיש. הגענו לפטיש, ברמה שבאמצע הדרך, אתה פשוט שובר צינורות של מים, של השְקיוֹת, ואתה מתחיל לשתות, ודברים כאילו שאתה אומר, בוא נא, אחי, בחיים אני לא הייתי עושה את זה.
מיטל: אבל אין לי ברירה.
אחיה: מצב של חיים ומוות, כן, את עושה את זה. ואנחנו מגיעים לאזור כזה של פטיש, ומושכים אותנו ממש מהשטח, אנשים של היישוב, מכניסים אותנו לתוך רכבים, ומתחילים לנסוע. עכשיו, תביני שהסיטואציה היא כזאת… פשוט קורית, שהאנשים שבאו לאסוף אותנו, הבחורה שבאה לאסוף אותנו פשוט מתקשרת לבת שלה, ואומרת לה, איך אני חוזרת לבית? תגידי לי איך אני חוזרת? כאילו, היא לא יודעת אפילו איך לחזור, מה בטוח, מה לא בטוח.
מיטל: כן.
אחיה: ואנחנו בעצם מגיעים לבית בפטיש, ומפה לשם איכשהו פישי הצליח להצטרף אליי לבית.
מיטל: וואו. בסוף נפגשת איתו. כן.
אחיה: שזה היה… חזרנו, הצטמדנו. וזה היה מרגש, זה היה כאילו… דמעות בעיניים.
מיטל: אתה חי, כן, כן, בטח, מה?
אחיה: אתה חי, אחי! אני לא מאמין לך. ותוך כדי שאנחנו מתחילים להירגע, אתה בעצם מתחיל לקבל עדכונים, ואתה מתחיל להבין מה קורה באמת.
מיטל: כן.
אחיה: ואז אני מקבל הודעה מחבר, מהשותף שלי, ש… הוא שלח לי תמונת פרופיל, של שני לוק, שהיא חברה, זכרונה לברכה.
מיטל: כן.
אחיה: והוא עושה לי כזה, "אחיה, אתה מכיר אותה?" ואיך שאני מקבל את התמונה, אני מבין מה קורה, ואני עושה לו, "כפרה עליך פיצ'ק, תגיד לי שזה לא אמיתי". הוא עושה לי, "אני מצטער, אחי, אבל זה אמיתי". עושה לו, "איך אתה כל כך בטוח?" הוא אמר לי, "יש סרטון". ואני יושב ואני אומר לו, "טוב, אני… תשלח את הסרטון, אני רוצה רק לזהות, להבין אם זה באמת קורה, אם זה אמיתי". הוא שלח לי את הסרטון, הספיקו לי ארבע שניות, שלוש שניות להבין שזאת שני. ישר מחקתי את הסרטון, ושם נפל האסימון של… הולי שיט, זה קורה.
מיטל: על גודל האסון.
אחיה: זה באמת קורה. ואז אני מקבל משפט מפישי, שהוא היה פשוט… מקפיא דם.
מיטל: בפלאפון או הוא אמר לך מולך?
אחיה: לא, הוא מסתכל עליי. בגלל שפישי היה בקבוצה שם של המפיקים, קיבל עידכונים יותר עסיסיים, מה שנקרא.
מיטל: כן, שוטפים יותר, כן.
אחיה: ואנחנו מתחילים להבין שיש הרוגים. וזה לא אחד, זה לא שתיים, זה לא שלוש, זה לא עשר, זה לא עשרים, זה לא שלושים, זה הרבה יותר. ופישי מרים אליי את הראש מהפלאפון, והוא מסתכל עליי ועושה לי: "אחי, אני מצטער להגיד את זה, אבל תתכונן. הולכים להיות הרבה מאוד לוויות". ואני כאילו תופס את הראש ואומר: "לא, לא, פישי…"
מיטל: מה? כן.
אחיה: "…לא, לא, זה לא אמור להיות, אחי, זה אין מצב. לא אמור להיות כאילו, איפה הצבא? מה קורה? אחי, לא הגיוני". ומאותו רגע אתה מתחיל להבין שזה לא משחק. וזה קורה. ואתה מתחיל לתפוס את חברים שלך. אתה מתחיל להבין שזה קרוב, וזה יכול לקרות לכולם. ומי שלא עונה לך הוא פוטנציאל כרגע, הוא ליטרלי בפוטנציאל.
מיטל: כן.
אחיה: אה… ומצאנו את עצמנו באזור שעה ארבע בצהריים הולכים למקלט בפטיש, כדי לתפוס בעצם שאלטר [כך במקור] לבאר שבע ובעצם להתרחק מהאזור. עכשיו אנחנו מגיעים כביכול למתנ"ס שלהם.
מיטל: של פטיש.
אחיה: של פטיש, ואנחנו באים לעלות לאוטובוס, לשאלטר, האוטובוס מלא, אין בעיה, נחכה לשאלטר הבא. אנחנו יושבים, באים להירגע, באים לגלגל לנו פייסל, אחרי כל הטירוף הזה. ומהר מאוד אני שם לב לשפת גוף של האנשים שכרגע נמצאים לידי, אם זה הכיתת כוננות או אנשים בכללי. ואתה רואה שפת גוף דרוכה מאוד.
מיטל: אוקיי.
אחיה: מאוד מאוד דרוכה, משהו כנראה קורה, משהו קורה, ואז אני מתחיל לראות אנשים רצים. אנשים רצים לכיוון המתנ"ס, ואתה מבין שיש כרגע חדירת מחבלים לפטיש. עכשיו אנחנו קבוצה של 60 איש, שנמצאים בתוך המתנ"ס, שהם כולם כביכול ניצולים ושורדים משם. ואנחנו נכנסים למקלט קטן מתחת לאדמה, משהו מיניאטורי, וזה כמו שהייתה התחושה של השקט. שאתה מרגיש נוכחות של ישות, כן? זה לא… זה ישות שנקראת שקט, והיא גדולה, והיא חשוכה, והיא מפחידה.
מיטל: זה שקט שלפני משהו גדול רע, אולי, כן.
אחיה: וזה התחושה שנמצאת כרגע, ואתה מחכה לשמוע משהו כדי להבין מה הצעד הבא, כאילו אני מעדיף לשמוע כרגע קרב יריות למעלה…
מיטל: שנדע מה הולך ומה קורה, ולא שקט.
אחיה: שנדע מה קורה, ושלא יצא מצב שפתאום נשמע איזשהו, משהו, ש… חתיכת ברזל שנזרקת לבפנים, ואתה יודע שזה רימון.
מיטל: וזה רימון, כן.
אחיה: ואחרי איזה רבע שעה כזאת של שקט בעצם, מישהו פשוט עלה למעלה לראות מה קורה, ואנחנו מבינים שהכל סבבה, היה מה שהיה וכבר נוקה. עכשיו, כל הזמן הזה, אחי הגדול נמצא אצלי בתקשורת, עכשיו, הם יודעים את מה שאנחנו לא יודעים. הם רואים את מה שקורה בטלוויזיה.
מיטל: נכון.
אחיה: הם רואים את "נכבש", "נכבשה", "נכבש", "נכבש", "נכבש", "נכבשה". "השתלטו", "הרוגים", והמספרים רק עולים ועולים.
מיטל: כן, אתם לא יודעים, אתם יותר בשטח, ובכלל הייתם במקלט הזה.
אחיה: אין לנו מושג, ואני מדבר עם אחי, ובשנייה שאמרתי לו: "צח שומע, יש כביכול חדירת מחבלים לפטיש, אני אדבר איתך". הוא יודע שזה הסוף, כי כל חדירת מחבלים שהיה בעצם לכל יישוב אחר שאמרו להם…
מיטל: כן, לא היה להם סיכוי כל כך נגדם.
אחיה: יפה, והוא בראש שלו שזהו, זה נגמר.
מיטל: הוא אמר לך את זה? לא.
אחיה: הוא אמר לי את זה רק לפני חודש…
מיטל: אבל זה מה שהוא הרגיש, כאילו.
אחיה: חודש, חודש וחצי. הוא אמר לי, "אחי, אתה… ברגע שאתה אמרת לי שזה מה שקורה, זהו, אחי, אני פשוט הרגשתי…" אני לא יודע איך להסביר, הוא כל כך כאילו פחד מזה מן הסתם, שרק אחרי שחזרתי אליו, כאילו, פתאום כזה נשם, נרגע, הכל טוב ויפה, ואנחנו מוצאים את עצמנו, יוצאים בעצם מהמתנ"ס, ובאים לרוץ לכיוון השאלטר, ואת רואה… אין לי איך להגיד בצורה יותר ברורה, אבל תמונה מהשואה. ממש את רואה תמונה שאנשים רצים כביכול לקרון, למה שהולך להציל אותם, ואת רואה את האנשים מפלסים את דרכם, אם זה בהליכה, אם זה בלמשוך אנשים שכבר עלו למדרגה ותופסים מישהו ומורידים אותו, וזו הסיטואציה. ואני הצלחתי לעלות מהראשונים, ואני רואה את זה קורה מלמעלה, ואני רואה אנשים שנלחמים על החיים שלהם, ובצדק.
מיטל: כן.
אחיה: בצדק, אני מבין את זה, אני מבין מה קורה כאן כרגע, אבל לראות את זה מהצד זה כאילו כל כך חרה.
מיטל: הזוי כזה, כן, כן.
אחיה: זה חרה לי בפנים, שאתה אומר, אני לא מאמין שזה קורה, כאילו איזה מציאות.
מיטל: כי השאלטר בעצם לא היה מתאים לכל השישים, זה העניין? זה היה כל העניין. לא היה מספיק מקום, היה צריך ללכת ולחזור.
אחיה: כן, לא היה מספיק מקום, הוא צריך ללכת, לחזור, או להוציא אחד אחר.
מיטל: קצת כמו הטיטאניק, סליחה, בסרטון עם הסירות שהעשירים עולים קודם, ואחר כך נלחמים על החיים של ה…
אחיה: הרגשה כזאתי.
מיטל: ממש, כן.
אחיה: ואנחנו מתחילים לנסוע לכיוון באר שבע, באמצע הדרך מצאנו את עצמנו עוד הפעם עוצרים, מתקפת טילים, ועוד הפעם הכל פשוט כל הזמן קורה, כל הזמן קורה, כל הזמן קורה. ובסוף אני מוצא את עצמי מגיע לבאר שבע, אחי הגדול בא אסף אותי. שוק, אני בהלם, אני לא מבין מה קורה. כל מה שאני שמח זה חזרתי לבית.
מיטל: אני חי.
אחיה: הדר, אני חי.
מיטל: כן, וואו.
אחיה: אני לא מת, אני אוהב אותך, אני יכול להמשיך להגיד לך את זה. ומה שיהיה אחרי זה, זה היה בעצם, זה היה האסון האמיתי.
מיטל: בעצם, ה… כמו אולי פוסט טראומה אפשר להגיד, כאילו לאחר הטראומה שקרתה.
אחיה: לא היה זמן כאילו עדיין לפוסט טראומה.
מיטל: כן, כן. אבל כאילו מה קרה אחרי? כן.
אחיה: כי מה שקרה מאותו רגע, מה שקרה מאותו רגע, אתה פשוט מתחיל מסע חיפושים אחרי חברים שלך. אתה מתחיל להיות פנאט של טלגרם, מכור לזה עכשיו.
מיטל: בשביל לדעת מידע אבל, כי הטלגרם נותן לך מידע, גם שאין אותו ברשתות.
אחיה: וואלה, שומעת, אתה נחשף לסרטונים.
מיטל: כן.
אחיה: אתה נחשף לדברים, לתוכן שלא ראיתי.
מיטל: פתחת את הסרטונים? כאילו רצית לראות, או אמרת, אני לא רוצה עכשיו?
אחיה: ברור. אני עשיתי את זה מסיבה אחת.
מיטל: לדעת.
אחיה: רציתי לחפש את חברים שלי, עזבי, מעבר לדעת מה קרה שם.
מיטל: כן.
אחיה: הסקרנות הזאת לא עניינה אותי, כמו שרציתי לראות…
מיטל: מה קורה להם.
אחיה: אם אני יכול למצוא מישהו, או למה, או מה קרה. ואין דרך אחרת.
מיטל: כן.
אחיה: כאילו זה באמת הדבר היחיד שיכולת לעשות, להגיע עכשיו לשטח, להתחיל לחפש גופות…
מיטל: לא, אי אפשר.
אחיה: אי אפשר.
מיטל: נכון.
אחיה: לא היו נותנים לך. וכל מה שקורה אחרי זה, זה פשוט מ-שם אחד, זה הופך לשתיים. משתיים זה הופך לארבע. מארבע זה הופך לך לשמונה.
מיטל: כמו שפישי אמר בעצם, תתכונן.
אחיה: תתכונן.
מיטל: כן.
אחיה: וזה הגיע למספרים ש… זה מה שלא נתפס לך.
מיטל: אני בעצמי הייתי בהרבה הלוויות, לא ברמה הזאת, אבל הייתי, וזה כאילו היה לי כזה כמו חלום רע.
אחיה: זה חלום רע.
מיטל: שאמרתי, מה, אני פה בכלל? בסיטואציה של חברים.
אחיה: בסיוט. אני הייתי למען האמת בהלוויה אחת, והבנתי שאם אני ממשיך בהלוויות…
מיטל: אתה לא תעמוד בזה.
אחיה: ברור, יגיעו בסוף להלוויה שלי.
מיטל: כן.
אחיה: אני לא יכולתי. זה לא היה פשוט נתפס לי כמציאות.
מיטל: ביקרת בשבעות אבל? כאילו הלכת לפחות לנחם, או שגם הרגשת?
אחיה: הייתי בשבעה אחת, אחרי זה כבר לא הייתי בארץ. לא יכולתי להישאר.
מיטל: אהה, אוקיי, אז מה קרה אחרי זה שטסת לחו"ל בעצם?
אחיה: בעצם מה שקרה, חזרתי לארץ, האקסית שלי הייתה גרה בגרמניה, והרגשנו שהולך להיות מלחמה, הולך להיות משהו, ואני לא רוצה…
מיטל: זו זו שסימסת לה בעצם. כן.
אחיה: ואמרתי, אני לא רוצה שתהיי פה, בדבר הזה, ומה שקרה אני פשוט…
מיטל: טסת אליה.
אחיה: טסתי אליה, ומשם התחיל בעצם סיפור…
מיטל: אוקיי…
אחיה: שאתה לא פונה לשום טיפול, או לדבר עם מישהו, אתה מרגיש שמה שחווית, לעומת אחרים, זה מינורי.
מיטל: אבל עשית אחרי זה איזשהו טיפול? חוץ מהאמנות שלך, כן.
אחיה: כן, כמובן.
מיטל: יופי, זה חשוב.
אחיה: אני בתהליך מדהים, אני בתהליך טיפול מדהים, באותם ימים ראשונים, אתה…
מיטל: אתה לא מבין כל כך שאתה צריך את זה.
אחיה: אתה לא מבין. אין לך מושג מה לעזאזל קורה אפילו.
מיטל: כן. ואיך היה להגיע אליה פתאום, להתנתק מהמדינה, מהמשפחה קצת, מהסיטואציה הזאת?
אחיה: זה, הייתה…
מיטל: עזוב פיזי שזה רחוק, אבל כאילו נפשית, להגיע אליה בעצם…
אחיה: זה הייתה נחיתה רכה.
מיטל: כן, אוקיי.
אחיה: זה הייתה נחיתה רכה, אבל באותה נשימה זה היה…
מיטל: גם מטלטל אולי.
אחיה: מאוד.
מיטל: כן.
אחיה: מאוד. וזה…
מיטל: כמה זמן היית שם?
אחיה: איתה ספציפית בגרמניה, הייתי שלושה שבועות. כן. עשיתי גם שמה טיפול, כאילו, סאונד הילינג, דברים כאלה, דברים שהם יותר כזה אלטרנטיביים.
מיטל: כן.
אחיה: זה כן עוזר, זה כן עזר, אבל מה שהייתי צריך זה היה הרבה יותר.
מיטל: כן, ברור. ואז הגעת לאוסטריה, אני ראיתי. אתה יכול לספר על הקטע, כי ראיתי קצת את המילה "הסברה".
אחיה: נכון.
מיטל: אז מה? למה?
אחיה: שאלה טובה.
מיטל: אני מבינה למה, אבל אני רוצה שאתה תגיד.
אחיה: הגעתי בעצם לאוסטריה בעקבות חבר מאוד מאוד טוב שלי, שאחיו הגדול גר באוסטריה, והוא בא לנקות הראש. הוא כזה אמר לי, "בוא תצטרף".
מיטל: הוא גם היה איתכם במסיבה? כן.
אחיה: כן. הוא אמר לי, "בוא תצטרף אליי, בוא ננקה את הראש אחיה, יהיה לנו כיף, יהיה מגניב". ואז הוא אמר לי, "שמע, איזה עיתון, Krone, שמע שאנחנו מגיעים, והם רוצים לראיין אותנו, רוצים שנעשה אולי איזשהו משהו להסביר להם מה קרה, ראיונות", ובאותם רגעים, כל מה שמרגיש לך נכון.
מיטל: אתה עושה. ובאמת, התראיינת בטלוויזיה, אני ראיתי, האוסטרית, כן.
אחיה: וזה באמת מרגיש נכון, כי לאותם רגעים אתה מרגיש איזו שליחות. למה? כי אתה יודע שכולם מסתכלים כרגע מנקודה אחת של החדר, אני הייתי בנקודה אחרת של החדר. יש מצב אולי אני יכול לגשר ביניכם, בין איפה שאתה מסתכל, בין איפה שאתה רואה, לאיפה הדברים באמת היו. ומצאתי את עצמי באמת טס, ממשיך לאוסטריה, ממשיך אליו והתחלנו להיכנס לאיזשהו מסלול כזה של גלגלת, לא יודע, של מערכת, אין לי איך להסביר את זה, פשוט כזה כמו מכבסה.
מיטל: כן.
אחיה: מכבסה של תקשורת.
מיטל: אתה רוצה לעשות את זה שאת אומרת, נראה לי נכון, כי אמרת אני רוצה.
אחיה: כן. ושוב, לאותם רגעים, לאותם ימים, לא ידעתי מה אני עושה אפילו. באמת לא יודע איך להסביר את זה.
מיטל: קצת לרוץ על אוטומט אולי.
אחיה: ממש לרוץ על אוטומט, ואתה לא מודע לאפטר אפקטס, אתה לא מודע לדברים באמת כמו שהם. ומצאתי את עצמי באמת בסיטואציה שאני מתחיל לעשות את המסע הסברה, ומתחילים מראיון לעיתון, ואז ממשיכים לעוד אתר, ואז מקבלים שיחת טלפון, מאיזה ערוץ מאוד גדול שרוצה לעשות כתבה, ואז עוד ערוץ שמאוד רוצה, וזה יצר כזה איזשהו עניין שאחרי כל שיחה כזאת, לא היה מישהו שיאסוף את השברים. אחרי שאתה מדבר ואתה משתף את הסיפור.
מיטל: אתה מרגיש דווקא פחות טוב ששיתפת, כאילו אחרי שסיפרת ואתה אומר שברים?
אחיה: אני אסביר. זהו, אני אגיד את זה ככה. לאותם ימים בהתחלה, כשדיברנו את הסיפור בלי לשים לב… היום אחרי תקופה של טיפול ותהליך אני יודע להגיד את זה, אבל כשאתה מספר את הסיפור, ואתה מתחיל להיות אינסייד, אתה מתחיל להיות בתוך הסיפור…
מיטל: אתה נזכר בזה…
אחיה: אתה נזכר, והגוף שלך מתחיל להיות פעיל. המערכת הפארא-סימפתטית שלך מתחילה לפעול. הפארא-סימפתטית זה בעצם המערכת שהיא דואגת לתגובות שלנו של fight or flight.
מיטל: כן.
אחיה: פשוט מאוד, והגוף שלך פשוט מתחיל להיכנס למצב הישרדותי, מבלי לשים לב, וזה, הוא פשוט מופעל, ואין לך מישהו שאחרי זה יאסוף אותך, יחזיק אותך, או פשוט יגיד לך, ידבר איתך, יתנהל איתך, ומצאתי את עצמי, אחרי כל שיחה כזאתי, פשוט נהיה יותר ויותר נפיץ. פשוט מאוד. זה להיות נפיץ.
מיטל: כן.
אחיה: אנחנו מרגישים שזה נכון, ואנחנו מרגישים שזה הצעד הנכון לעשות, לעמוד ולצעוק את הצעקות של האימהות של חברים שלנו שהם לא בחיים, הצעקות של האימהות של החברים שלנו שהם בשבי, ואנחנו שמה כדי להראות לאנשים מנקודת מבט ראשונה.
מיטל: גם את האמת, כי יש הרבה מכחישים שאומרים: "זה לא קרה…"
אחיה: וואו, וואו, אין לך מושג כמה.
מיטל: "מה פתאום… ישראל התקיפה את עצמה", כל מיני הזיות שקראתי, כל מיני דברים הזויים.
אחיה: המון.
מיטל: כן.
אחיה: אבל מסתכלים עלינו בעיקר על… כשהייתי באוסטריה, נכנסתי למונית, והנהג מונית שואל אותי "מאיפה אתה?" וחשבתי אם להגיד מישראל.
מיטל: אני לא אגיד לך מה אני עונה בדרך כלל, אבל לא נעים.
אחיה: ואני עונה לו, "מישראל". הוא ישר דופק לי מבט כזה, אוקיי. אז הוא שואל אותי שאלה: "איך אתה מרגיש עם זה שהצבא שלך רוצח ילדים?"
מיטל: אה, בבקשה.
אחיה: אמרתי לו, "אוקיי. אני… אוקיי, אתה רוצה שנדבר על זה? אתה רוצה באמת שנפתח את השיחה?" הוא אמר לי: "כן, אתם ככה, ואתם ככה, ואתם ככה, ואתם ככה". אמרתי לו, "שמע, אתה נראה לי, אתה נראה לי wise. אתה נראה לי נבון".
מיטל: חכם, כן.
אחיה: "אתה נראה לי נבון, אחי. מאיפה אתה צורך את החדשות שלך?", -"אני קורא, ואני כאן, ואני כאן, ואני כאן". עושה לו, "יפה, ממש מרשים, אחי, אבל אתה… כמו שזה נשמע, אתה מסתכל רק על צד אחד. יצא לך להסתכל על הצד השני?", -"מה, אני צריך להסתכל על הצד השני? זה ככה וככה", עושה לו, "מושלם. אם אני אלך איתך יותר רחוק, וזה…" מתחיל לדבר איתו, כאילו, באמת מנסה לייצר שיחה ותקשורת עם בן אדם, אבל אתה מבין שיש בן אדם שאין, זה אטימות.
מיטל: הרבה אטימות. כי ככה הם חונכו.
אחיה: עכשיו, אני גם יכול ממש להבין את זה. בואי, החדשות, תקשורת, כל הדברים.
מיטל: זה מציף אותם גם, נכון?
אחיה: הינדוס תודעה.
מיטל: נכון.
אחיה: אני אגיד לך שעכשיו בחוץ, חושך, אתה תגיד לי "נכון, אתה צודק, אמן, דני רופ אמר שמחר הולך להיות גשם".
מיטל: עשו לך שטיפת מוח קצת, זה נקרא.
אחיה: זו שטיפת מוח. כן, בהחלט. רצינית לאורך זמן, ואין מה לעשות. אנחנו גם בסופו של דבר מדינה קטנה, עם כמה אנשים? בואי, אני אלך הכי רחוק בעולם, אנחנו גלובלי 22 מיליון איש.
מיטל: פחות אפילו, נכון?
אחיה: פחות אפילו, גלובלי, עולמי.
מיטל: מה, והם איזה מיליארד מוסלמים. אפילו יותר.
אחיה: מיליארד מוסלמים, זאת אומרת, מבחינה של הסברה…
מיטל: ברור. נכון.
אחיה: אם אני מדבר על זה, ברור שאתה תחשוב את זה. מן הסתם שאתה תראה את זה ככה.
מיטל: אבל אני אומרת, בכל הכוח, זאת אומרת, כל אחד קטן ייתן משהו שיעביר משהו שיעביר למישהו, ובסוף זה יקרה.
אחיה: יפה. יפה.
מיטל: כן.
אחיה: אבל לא כולם מסוגלים לקבל את זה.
מיטל: נכון.
אחיה: ובאיזשהו שלב אני מבין שאני מדבר בעצם…
מיטל: לקיר. כן.
אחיה: עם בור ועם הארץ, ואני מבין שאין עם מי לדבר, ואמרתי לו: "תקשיב, אתה נראה לי בן אדם חכם, אני מקווה מאוד שאם תעשה בעצמך את המחקר, תעשה את זה כבן אדם חכם…"
מיטל: כן.
אחיה: "…ולא כ-sheep, ולא תעשה את זה ככבשה, ואני מבין שאין לנו מה להמשיך לדבר, אני אשמח פשוט לנסוע ושנגיע ואחרי הכל בסדר".
מיטל: כן, אתה הנהג שלי כרגע, אל תחטוף אותי, ככה סתם.
אחיה: ממש, לא תגיד גם לאיפה… לא יודע, הראש שלך כבר מתחיל לעבוד בצורות ש… הוא יודע איפה הוא מוריד אותי, שלא ירשום עכשיו למישהו הודעה…
מיטל: יש פה ישראלים.
אחיה: יש פה ישראלים.
מיטל: כן, זה נכון. זה המחשבה שלנו כישראלים בכלל בעולם כיום גם, שלא ידעו…
אחיה: עכשיו, היום ספציפית.
מיטל: כן, כן, היום, אחרי הדבר הזה בהחלט.
אחיה: וזה ממש, זה הורגש. עכשיו, אוסטריה, היא… וינה ספציפית, היא מאוד מאוד תומכת. היא מאוד תומכת ביהודים, היא מאוד תומכת בישראל וזה ממש הורגש בצורה שאי אפשר להסביר.
מיטל: מעולה, אני שמחה לשמוע, כאילו, באמת.
אחיה: הורגש מאוד ובאותה נשימה, נכון, יש גם את ה-other side.
מיטל: תמיד יהיו אותם, תמיד יהיו אותם.
אחיה: אין ספק.
מיטל: אין מה לעשות, כן.
אחיה: אבל זה גם, זה ההפרד ומשול שעשו בנו.
מיטל: נכון.
אחיה: הפילוג הזה, ימין, שמאל, שחורים, לבנים, כל הזמן זה כזה.
מיטל: כן, לא בן אדם.
אחיה: כן, משחר העמים, אנחנו פשוט חיים את ה"הפרד ומשול", שבסופו של דבר יש מישהו למעלה שמשחק על אותם צבעים של שחמט.
מיטל: נכון. וזה עזר לך להיות שם באוסטריה ובכלל בחו"ל קצת ולהתנתק?
אחיה: לא. [צוחק]
מיטל: לא, אז חזרת מתי אחרי הרבה זמן?
אחיה: זה לא עזר לי, כי מה שבעצם קרה, הגעתי לסיטואציה ש… כמו שאמרתי, לא עשיתי סמים, אבל אתה פתאום נמצא בוינה, אתה פתאום נמצא באוסטריה, אתה פוגש חברים מרחוק, חברים שהיו בברלין, פתאום באו, ואתה כזה dude, let's having fun.
מיטל: כן.
אחיה: זוכרת שאמרתי לך שכל הסיפורים האלה שסיפרתי פשוט הפעילו אותי?
מיטל: כן.
אחיה: והייתי מאוד מאוד נפיץ?
מיטל: כן.
אחיה: וזה בדיוק מה שהיה, מצאתי את עצמי, מטורגר, נפיץ, מאוד מאוד נפיץ וכל מה שהייתי צריך זה משהו קטן שיפוצץ לי את הבועה, וזה לא איחר לבוא.
מיטל: אז מה פיצץ?
אחיה: הסמים.
מיטל: אה, אוקיי.
אחיה: הסמים פיצצו. עכשיו, מה זה פיצץ? פיצץ זה הביא אותי פשוט למצב שהגוף שלי היה בלי שינה, היה מאוד מאוד עירני, מאוד מאוד פעיל. ו… הכל…
מיטל: כל הכימיה הזאתי על המוח, כן.
אחיה: נכון. עכשיו, מוצא את עצמי קם בבוקר אחרי שעה של שינה, הגוף שלי פשוט כואב מעצבים, מעצבים, ואני מדבר עם האקסית שלי, אני מדבר בעצם עם הדר, ואנחנו מוצאים את עצמנו רבים, וטורגרתי פשוט, וכל מה שהייתי צריך זה כמו שאמרתי לך…
מיטל: כן.
אחיה: משהו אחד שיפוצץ את זה, וזה הגיע.
מיטל: חזרת לארץ.
אחיה: יפה. עכשיו, מה שבעצם קרה לי שם, הפיצוץ הזה, זה היה שחזור של הטראומה. היום אחרי הטיפולים אני יודע להגיד.
מיטל: אתה מבין את זה בעצם עכשיו?
אחיה: אני ממש מבין את זה, אני גם רואה את זה ב-למה זה קרה, איך זה קרה, וממה זה נגרם.
מיטל: ואתה חושב שהאמנות עוזרת לך לטיפול בטראומה? זאת אומרת, אתה אומר, אם לא הייתי אמן, אולי הייתי במקום שלילי יותר.
אחיה: יש מצב, באותה נשימה, גם בגלל שזה פגע לי באמנות, זה פגע לי בידיים, באיזשהו מקום, היה לי מאוד מאוד קשה לחזור לזה. ממש היה לי חרדה לחזור לזה.
מיטל: כן. כן.
אחיה: וכשהתחלתי לחזור, זה היה בצעדים.
מיטל: מתי חזרת בערך? אחרי הטיפולים כזה?
אחיה: אני חושב ש… לא, זה היה לפני הטיפול המשמעותי שהתחלתי לעשות.
מיטל: אוקיי.
אחיה: זה בגדול כזה, הזמינו אותי תמיד כזה לאירועים, "תבוא, תצייר", כמו שתמיד הייתי עושה והייתי נהנה מזה.
מיטל: ספר לי גם על התערוכה שיש לך, אני אשמח לשמוע לפני הסיום שלנו כאן.
אחיה: אנחנו נגיע לשם. אז בעצם מצאתי את עצמי, קצת מתרחק מהדבר הזה שנקרא אמנות, שזה היה ה-flame שלי, התשוקה שלי של החיים. ולאט לאט מצאתי את עצמי, חוזר לזה בקטנה, לאט לאט, וכשהתחלתי להיכנס בעצם לטיפול המאוד מאוד רציני שאני נמצא בו כרגע, זה נקרא "איזון ארנה". זה מתחם בהרצליה, שהוא מיועד לשורדים של השביעי. ולניצולי נובה, שהוא מקום שעוטף אותך, הוא נותן לך את כל המענה, בין אם זה שיחה קבוצתית, טיפול פרטני.
מיטל: ממש רגשי וטיפולי.
אחיה: מאוד מאוד טיפולי, תנועה… טיפולים בתנועה, טיפולים ביוגה, טיפולים באמנות.
מיטל: הרגשת שזה חרטא או שזה עוזר?
אחיה: לא הלכתי… אני אגיד לך ככה, לא הלכתי לכל הרשפון ולכל הנובה הגדולים האלה…
מיטל: בסדר, לא חייבים להכל. כן
אחיה: כי הרגשתי ששם אני אברח, כי ראיתי מה קורה, אנשים לא באים לטפל בעצמם באמת, הם באים פשוט ל-hanging, ל-gathering כזה.
מיטל: אוקיי, אוקיי.
אחיה: ולא רציתי את זה, רציתי באמת לטפל בעצמי, אני הגעתי למצב שהייתי שבר כלי ואני חייב לאסוף את עצמי. ואף אחד לא מסוגל כרגע להכיל את זה, גם אני לא מסוגל להכיל את זה בעצמי.
מיטל: כן.
אחיה: אז התחלתי מטיפול פרטני אחד על אחד עם מטפלת יפיפיה ומקסימה ומדהימה ותודה רבה לה, שחר, היא באמת הצילה אותי. והיא ראתה שאני צריך סושיאל, כי זה מי שאני, אני בן אדם מאוד מאוד סושיאל…
מיטל: כן.
אחיה: ואני סגרתי את עצמי, והסתגרתי, ועזבתי את תל אביב וחזרתי לבית של ההורים בדימונה, שזה הכי חור שיש והכל היה פשוט…
מיטל: פשוט רחוק כן?
אחיה: פשוט רחוק.
מיטל: כן רצית שקט אולי ולהתרחק.
אחיה: ולאט לאט היא כזה מבינה שהצורך שלי בחברה הוא מאוד מאוד גדול, אז היא המליצה לי באמת על ה"איזון ארנה" ואמרתי "מה יש לי כבר להפסיד, בוא ננסה".
מיטל: בוא ננסה, כן, שווה.
אחיה: מהרגע שהתחלתי זה היה תחושה של בית, תחושה של מרחב שהוא מבין אותך, הוא נותן לך להיות אתה, וכשהתחלתי לעשות את הטיפול באמנות, באתי עם איזשהו אפיזודה כזאתי עיקשית, עם איזשהו אגו טריפ, אני אמן, אני יודע לצייר.
מיטל: אין, אני יודע… כן.
אחיה: אני יודע. מה, את צריכה להגיד לי מה לעשות? אני יודע מה אני עושה. ומהר מאוד הבנתי שאני לא יודע מה אני עושה.
מיטל: נכון. מבינים את זה כאילו [צוחקת] להוריד את האגו ולשים אותו בצד ולהגיד "עכשיו תגידו לי מה לעשות".
אחיה: כי אני כל החיים שלי, אני כאמן, כמי שאני, כאישיות, אני לא רוצה להגיד פרפקציוניסט, אבל האסתטיות חשובה לי.
מיטל: כן, ראיתי את היצירות שלך הן אסתטיות מאוד. ואתה כן, ברמה גבוהה.
אחיה: מאוד מאוד חשוב לי תבניות, ושהכל ילך לפי פרמטרים וטכניקות וזה ככה…
מיטל: ופתאום פה לא הייתה תבנית.
אחיה: ופתאום היא אומרת לך…
מיטל: "קשקש על הדף". סתם. [צוחקת]
אחיה: מה קשקש? אפילו מעבר ל"קשקש", אתה… את צוחקת, אבל זה זה.
מיטל: אבל זהו, זה נכון, קשקש את מה שאתה מרגיש.
אחיה: היא מביאה לך דף ואומרת "תעצור, תנשום, תרגיש מה הקו רוצה להוציא ממך".
מיטל: בהתחלה זה נהיה לך קצת הזוי כאילו אתה אומר בטח: "מה את רוצה ממני עכשיו?"
אחיה: מה… אני אני יודע מה הקו רוצה, כי אני עושה את הקו.
מיטל: אבל יפה שזרמת כי זה באמת חשוב, הדברים הקטנים האלה שאתה חושב, "אההה, זה דבילי קצת", זה חלק מהטיפול, כן.
אחיה: ממש, ואתה פתאום רואה מה אתה מרגיש, כי אתה עושה לפי תחושה מסוימת ואז עם התחושה הזאת אתה מתחיל לעבוד עם הרגש, ואז אתה מצליח לתרגם את הרגש לחומר, ששם זה שבר לי את המוסכמות שלי בתור אמן, שאני פתאום עושה ציור שהייתי ביום מאוד מאוד עצוב, ממש עצוב, הייתי בפנים…
מיטל: וזה השפיע לך על היצירה?
אחיה: וואו.
מיטל: ברור.
אחיה: אני מגיע ואני אומר: "טוב אני לא רוצה לצייר עכשיו עם העטים או עם העפרונות, אני רוצה להתלכלך…"
מיטל: חייב למרוח עם משהו נכון? כן, כשעצובים.
אחיה: אני חייב למרוח, ואני הולך על פחם, כי אני מרגיש שרוף מבפנים, וכי אני מאוד סימבולי, אז הכל כזה מאוד סימבולי אצלי, אני מוצא את עצמי מצייר, בלי לשים לב, אוטומטית, הפרצוף שאני מצייר, הוא היה בו המון רגש עצוב, ואני מסתכל פתאום על הציור ואני מבין, נופל לי האסימון ש-וואו, אני עצוב, פאק אני לא מצליח אפילו לתקשר את זה עם עצמי.
מיטל: דרך הציורים, נראה לי, בעצם דיברת קצת, נראה לי היה קשה לך לדבר אולי, ואז ככה דיברת, בעצם, אמרת את זה בקול.
אחיה: היה לי שם תהליך שבעצם דיברתי דרך הציורים שלי.
מיטל: כן, אני זוכרת, אני ראיתי שאמרת "תודה לצבע שמלכלך את הידיים ומרפא את הלב", נכון? זה זה.
אחיה: נכון, זה ממש זה.
מיטל: כן.
אחיה: וזה גם בדיוק המקום שאתה נכנס לסטודיו שהוא… [נושם עמוק]
מיטל: כן.
אחיה: אין לי איך להסביר, זה ממש נותן את התחושה של… [נושם עמוק]
מיטל: כן, נחת, קצת נחת אולי, נכון?
אחיה: כן, אפשר לנשום.
מיטל: אפשר וזה בסדר גמור לנשום. ואני מאוד שמחה שהיום אתה במקום שליו יותר וטוב. יש לנו עוד כמה דקות. ו… אתה חושב שהכל זה לטובה? כי ראיתי אותך גם אומר את זה פעם.
אחיה: נכון. תראי, אני בן אדם מאמין. אין דבר כזה צירוף מקרים ושום דבר לא קורה סתם.
מיטל: אתה אומר: "הכל זה מלמעלה", ככה אתה מאמין?
אחיה: מה שקרה… מה שקרה היה אמור לקרות, ככל הנראה אני כאינדיבידואל, הייתי חייב…
מיטל: אתה מדבר על עצמך כרגע, כן.
אחיה: לעבור את מה שחוויתי, כי ככל הנראה, יש כנראה משימה או שליחות, משהו לעשות פה בעולם הזה.
מיטל: כן.
אחיה: להעביר את זה הלאה. מה זה אני לא יודע, אבל כמו שזה נראה, זה ככה מרגיש. לא סתם אני פה.
מיטל: אוקיי.
אחיה: לא סתם אני נושם, לא סתם אני עושה את האמנות שאני עושה. זה לא סתם. יכול להיות שאולי בעתיד זה יפגוש את מי שזה אמור לפגוש, אולי זה כבר פגש את מי שזה אמור לפגוש.
מיטל: אולי, נכון.
אחיה: אני לא יודע.
מיטל: אנחנו לא פה סתם כנראה, לא, באמת, רציני.
אחיה: ממש לא סתם, ממש לא סתם.
מיטל: ואני חייבת לשאול אותך על העגילים המטריפים האלה.
אחיה: בטח.
מיטל: איך, מה, מתי עשית כאלה גדולים? כאילו יש לך גם ענקים כאלה שאני ראיתי, וזה, זה.
אחיה: אני את האמת גדלתי בבית דתי. מסגרת תבנית כזאת שהיא שומרת על עצמה.
מיטל: היא די נוקשה, היא די נוקשה, שמירת שבת ו… כן.
אחיה: כן. יפה ואני בתור ילד כזה מאוד רציתי to express myself, לבטא את עצמי.
מיטל: אז הלכת על הכי קיצון נראה לי.
אחיה: משהו בעגילים תמיד מאוד מושך אותי, בהרחבות תמיד היה לי איזושהי זיקה. זה באמת הייתה זיקה לזה. וכשיצאתי מהבית בגיל 20, אמרתי אתה אדם לעצמך, מה אתה רוצה לעשות? אני רוצה לראות את אחיה בגיל 16, שתמיד חלם עליו.
מיטל: אוקיי.
אחיה: והתחלתי לעשות את העגילים.
מיטל: זה גם משהו שרואים אותו, זאת אומרת, אני יכולה לעשות קעקוע בשקט שלא יראו אותו.
אחיה: אין ספק.
מיטל: ונראה לי העגילים זה בום, לפרצוף שלכם, יצאתי ממה שהייתי, אני מישהו אחר.
אחיה: כן, גם אף אחד לא יודע מאיפה יצאתי. זו פשוט אמירה מאוד מאוד גדולה.
מיטל: לעצמך, כן.
אחיה: אמירה מאוד גדולה, שלא כולם מצליחים לאכול את זה כמו שצריך.
מיטל: כן.
אחיה: וזה בסדר. כאילו הרבה פעמים מצאתי מצבים, שאנשים פשוט שאלו אותי כזה, למה עשית את זה? או אמא שלך שמחה? או אין כזה. יפה, אתה שואל שאלות, אתה שואל שאלות יפות, אבל אתה לא שואל את השאלות הנכונות. אולי תשאל, מה השגתי בזה שעשיתי את זה?
מיטל: נכון.
אחיה: ואז פתאום אתה נותן לאיזה בן אדם סטירת לחי כזאת קטנה שהוא כזה… אוקיי, מה השגת בזה? [מיטל צוחקת] מדהים. אחי, אני השגתי בזה השלמה עצמית, הגשמה עצמית.
מיטל: כן, נכון.
אחיה: אני מסתכל בראי, ואני רואה את מי שאני תמיד רציתי לראות.
מיטל: ואתה שמח על מי שאתה רואה. כן, זה הכי חשוב, זה הכי חשוב.
אחיה: אני מאושר מזה, כי זה הביא אותך עוד קצת, למי שאתה רוצה להיות, או מה שאתה רוצה להיות.
מיטל: אמרתי את זה באחד הפרקים שלי, הקודמים: "תהיה שלם עם עצמך". אין כאילו מושלם, יש שלם, אז זה מאוד חשוב.
אחיה: יפה מאוד. זה ממש זה. אני בתור אומן, כל החיים שלי חייתי בתור: חייב להיות מושלם, חייב להיות מושלם, חייב להיות מושלם.
מיטל: הו, המילה הזאת, אתה רואה? צריך להיות שלם.
אחיה: זה אילוז'ון, זה אי אפשר להסביר, ובאמת שהבנתי, האם אני מרגיש שלם עם מה שעשיתי? כן, שחררתי.
מיטל: מעולה.
אחיה: וזה ככה עובד.
מיטל: ואיזה תוכניות לעתיד?
אחיה: וואו. אני לא יודע…
מיטל: אתה עוד צעיר, כן, אבל עדיין.
אחיה: אני לא יודע עדיין, בגדול כזה, זה עדיין תקופה שאני מבין שאני כן צריך לטפל, כי יש דברים שהם, שהם שמה. פשוט יושבים שם.
מיטל: בסדר, לאט לאט, כן.
אחיה: ומה לעשות? וואלה, בעזרת השם, אני מקווה מאוד שאני אספיק להמשיך עם מה שאני מאמין בו, שזה אמנות, שזה חשיפה של אנשים לדבר הזה. גם עכשיו באמת עשינו את התערוכה, את ה-Lucid Dream, שקיבלתי פשוט פרויקט.
מיטל: היא בתל אביב אגב, איפה היא מוצגת?
אחיה: היא נמצאת ביפו, ברחוב מזל אריה 25.
מיטל: אוקיי.
אחיה: וזה בעצם טכנולוגיה שנפגשת עם אמנות ומייצרים את סיפור הבריאה.
מיטל: מהמם.
אחיה: זה בעצם שבעה חללים שכל חלל הוא מספר איזשהו חלק קטן בבריאה הגדולה שנוצרה. אנחנו קיבלנו חדר. לקחתי איתי עוד כמה חברים מאוד מאוד טובים, שהם בעצם גם שורדים של הנובה, ובחרנו לעשות את הסיפור שלנו, את סיפור הבריאה.
מיטל: את המיצג הזה, כן. יפה.
אחיה: וזה באמת היה לנצח ולהנציח. ואני מאמין שהדבר הזה נתן לי, בתור מי שאני, זה נתן לי שנייה אחת הבנה של… אתה עושה את זה. אתה על זה.
מיטל: גם בשביל אלו שנרצחו, אני חושבת, זה גם משהו נכון, אתה מרגיש את זה בטח.
אחיה: לגמרי. לגמרי.
מיטל: ושאלה אחרונה, יש לנו עוד קצת זמן, אבל שאלה אחרונה, על האמנות, על התמונה שאתה לקחת למסיבה.
אחיה: כן.
מיטל: ספר לי עליה.
אחיה: אוקיי.
מיטל: שאמרת זה היה עם אותיות, משהו, לקחתי רק אחת.
אחיה: אני התחלתי איזשהו חקר על אותיות, הבנה שבעצם אותיות זה איזשהו כוח, קצת מטאפיזי מעל מה שאנחנו מכירים, והתחלתי להתעסק קצת עם קליגרפיה.
מיטל: אוקיי.
אחיה: קליגרפיה, ג'ודיקאיה, דברים כאלה. והיה לי פשוט קנבס שחור שציירתי עליו מלא אותיות.
מיטל: רק ביהדות אבל, נכון? כאילו, כן.
אחיה: כן. רק ביהדות. ומצאתי את עצמי פשוט רושם שם צירופים מסוימים.
מיטל: של אותיות?
אחיה: של אותיות.
מיטל: אוקיי.
אחיה: יש גם צירופים שאני יודע על מה הם מדברים, ועל מה הם קשורים, אבל בדיעבד שראיתי את הציור אחרי זה, שמה שהיה רשום עליו, היה עליו מילה מאוד מאוד ברורה: "אמת". וה-א' וה-מ' הם היו מחוברות.
מיטל: אוקיי.
אחיה: אוקיי?
מיטל: זה יצירה שאתה עשית בעצם…
אחיה: אני עשיתי מזמן.
מיטל: זכרת את זה? או לא? פשוט אחרי זה… כן, זה היה כזה, עשית וזאת היצירה.
אחיה: זה לא היה… סתם היה גם… זה לא היה שציירתי את זה שמה. זה היה משהו שהיה לי פשוט, ישב לי בבית, שציירתי.
מיטל: כן, אבל אמרת… "אני אקח את זה כי זה נראה טוב, זה יפה".
אחיה: אני אקח את זה, אני מקסימום אצבע את זה מחדש, ואני אצייר על זה מחדש. וזה היה הכיוון.
מיטל: כן… אין סיכוי עכשיו לצבוע את זה מחדש.
אחיה: אין מצב. זה גם נשאר איפשהו שם.
מיטל: בטח.
אחיה: והסיטואציה הייתה שה-א' וה-מ' היו מחוברות וה-מ' וה-ת' כביכול של ה-מת היו מנותקות. המילה "אמת". עכשיו, המילה אמת היא, יש לה המון בשבילי. המון, המון, המון. א', מ', זה גם אחיה מלול. עכשיו, זה שוב, זה סימבוליות של דברים שאני רואה אותם.
מיטל: חשבת על זה כשעשית את היצירה על אחיה מלול?
אחיה: מה פתאום? רשמתי אמת.
מיטל: אין סיכוי, רק אמרת א', מ', ת', כן?
אחיה: לא, רשמתי "אמת".
מיטל: אבל ה-מת היה מופרד.
אחיה: ה-מת היה מופרד.
מיטל: זה מדהים. כן, ונזכרת בזה אחר כך בעצם.
אחיה: ושמה… ראיתי את התמונה, ואז כשאני מסתכל אני אומר, "מעניין אותי מה היה רשום שם". כי יש מצב אולי משהו הציל אותי, באמת, אין לדעת. הכל יכול להיות.
מיטל: איפה התמונה היום?
אחיה: נשארה מאחורה.
מיטל: נשארה מאחור.
אחיה: היא נשארה מאחורה, כן. היא נשארה ברכב…
מיטל: אוקיי, וואו. אולי בתערוכה של ה… אתה יודע אם היא שם?
אחיה: לא…
מיטל: לא, אוקיי, וואו, אז זה עוד סימן כלשהו, מדהים.
אחיה: משהו היה אמור להישאר.
מיטל: כן.
אחיה: משהו היה אמור להישאר ממני, ונשאר, וזה היה וואו.
מיטל: כן, וזה מדהים, קודם כל, לראות אותך במצב יותר טוב ממה שהיית. כמובן, כשהטראומה, אתה יודע, היא… אנחנו צריכים לחיות במקביל אליה, נראה לי, ולא איתה, כאילו להתנתק קצת לקו שהוא מקביל, שלא תיגע בנו, אבל היא שם, היא לידינו תמיד.
אחיה: זה… כן, אני אישית כזה מרגיש שאין מה לעשות, אי אפשר להתנתק מזה.
מיטל: כן.
אחיה: מה שאתה יכול לעשות זה לחיות עם זה ביחד, ולהבין איך אני עוזר לך כמו שאת עוזרת לי, כי בסופו של דבר, אז זה כן יכול להיות מיטיב ומוטיב.
מיטל: כן.
אחיה: אז באמת לקחת את זה למקום כאילו של, תני לי ללמוד אותך, ככה אני אדע לעבוד איתך הכי טוב שיש.
מיטל: אתה מעביר גם סדנאות, נכון?
אחיה: כן.
מיטל: זה גם עוזר לך בתור כאילו כמטפל, כן?
אחיה: וואו.
מיטל: מדהים.
אחיה: וואו. זה הכי להעביר את זה הלאה, כי אתה מקבל מזה הכי הרבה שיש.
מיטל: זה ממש ככה, כי זה כאילו נשמע קלישאה, אבל זה לפעמים גם כשאני פה, אז זה כאילו נותן לי, ואז אנשים אומרים, כן, אני גם עברתי וזה נתן לי המון.
אחיה: זה נותן המון.
מיטל: כן. אז זה חשוב לעשות את מה שאתה אוהב, ותמשיך ככה. ורק שתהיה מאושר, שיהיה לך טוב.
אחיה: תודה רבה לך. תודה רבה.
מיטל: ותודה לך שבאת.
אחיה: וואי, אני מעריך את זה נורא, תודה רבה, זה היה פשוט מדהים.
מיטל: בשמחה, בשמחה.
אחיה: yes.
מיטל: תודה רבה.
אחיה: תודה רבה לך, מיטל.
מיטל: אין על מה, תודה אחיה.
תודה שהאזנתם ל"מפגש מהלב". מוזמנים לעקוב אחריי ברשתות ובאפליקציות הפודקאסטים וביוטיוב.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments