הילד אוכל רק פיתה עם שוקולד פסטה ושניצל... הילדה לא מוכנה לטעום מאכלים חדשים... הוא לא עולה במשקל... כל הטיול רק חיפשנו לה משהו שתאכל... מה עושים? בררנות באכילה זו סיטואציה מטרידה לכל הורה. זה יכול להראות מהצד כמו פינוק, ולהפוך למאבק בין הילדים להורים, אבל חשוב להבין שהילדים לא "עושים דווקא", משום שאכילה בררנית היא לא מבחירה. הורים לילדים בררנים מתארים ילדים שאוכלים רק מאכלים מסוימים, או באופן כללי לא אוהבים הרבה סוגים של אוכל, ואף נרתעים ממרקמים מסוימים, או לא אוהבים לטעום מזונות חדשים. ישנם הורים שממש מתארים מצב שהילד אוכל 3-4 סוגי מזון ומסרב לכל השאר. בפרק הזה נבין מהי בדיוק אכילה בררנית ומתי היא הופכת להפרעה, איזה סימנים מקדימים יש ומה הסיבות, מאיזה גיל כדאי לטפל ולמה זה חשוב, איך אפשר לעודד אכילה מגוונת, מה ההורים צריכים (ולא צריכים) לעשות, איזה אוכלוסיות יותר מועדות לאכילה בררנית וגם מה לגבי מבוגרים?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/03/2023.
ד"ר הרשקו: אז בררנות באכילה, זו בהכרח בעיה?
תרצה: זה יכולה להיות בעיה גופנית, פיזיולוגית, שתשפיע על הגדילה, אם ילד לא אוכל מספיק מרכיבי המזון, וזה יכולה להיות גם בעיה סוציאלית-חברתית, כי התקשורת שלנו בנויה על קשרים חברתיים שהרבה מהם קשורים לאכילה, ואם ילד מגיע ליום הולדת והוא לא מוצא בו מה לאכול, לא מדברת על ממתקים, אז הוא ירגיש שאין לו מה לחפש שם והוא לא ירצה לבוא, וזאת דוגמה.
ד"ר הרשקו: נשמע מאוד מעניין, אז בואי נתחיל.
[מוזיקת פתיחה]
בכל יום אנחנו מקבלים כ-200 החלטות שקשורות לאוכל, אבל מחקרים מראים שאנחנו לא מודעים ל-90% מהן. זו גם הסיבה שמחקרים מצאו ש-95% מהדיאטות נכשלות, משום שהן עוסקות במה לאכול, במקום באיך לאכול. וזו המטרה של הפודקאסט הזה, לתת את כל המידע והכלים כדי שתוכלו סוף סוף להקשיב לגוף, ולהזין אותו במה שהוא רוצה וצריך. אני דוקטור שירלי הרשקו, מומחית בתזונה וקשב, מרצה באוניברסיטה העברית. המחקר שלי זכה במקום הראשון בעולם, בעקבותיו פיתחתי את שיטת "תזונה קשובה", אותה אני מלמדת כיום, וגם כתבתי עליה ספר, ויצרתי קהילה בפייסבוק, כי זו הדרך לאיכות חיים אמיתית. ועכשיו, בואו נצלול לפרק.
[מוזיקה נפסקת]
ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקאסט "תזונה קשובה", שמביא ידע תיאורטי ומחקרי לצד כלים וטיפים מעשיים, כדי לאכול בצורה בריאה ונכונה יותר עבורנו.
ואם ילד אוכל רק פיתה עם שוקולד ופסטה ושניצל, מה עושים? בררנות באכילה, זו סיטואציה מטרידה לכל הורה, זה יכול להיראות מהצד לפעמים כמו פינוק, וממש להפוך להיות מאבק בין הילד להורים, אבל חשוב להבין שהוא לא עושה דווקא, כי אכילה בררנית היא לא מבחירה. הורים לילדים בררנים מתארים שהילדים אוכלים רק לחם בלי כלום או פסטה בלי כלום, או באופן כללי לא אוהבים הרבה סוגים של אוכל ונרתעים ממרקמים מסוימים, או שהם לא אוהבים לטעום מזונות חדשים, ויש הורים שממש מתארים מצב שהילד אוכל שלושה-ארבעה סוגי מזון, ומסרב ממש לכל השאר.
אני באופן אישי זוכרת ש… נולדה בתי הבכורה, רק חיכיתי לרגע שהיא תתחיל לאכול את האוכל האמיתי, אבל כשהוא הגיע היא לא ממש שיתפה איתי פעולה, ולמרות שהדוקטורט שלי בנושא תזונה וקשב, אני לא יכלתי שלא להילחץ. אמנם למדתי על ניאופוביה, שזו נטייה להימנע ממזונות חדשים, שבאמת מתחילה באזור השנה הראשונה לחיים, ממש כחלק משלב פסיכולוגי, התפתחותי, בהתקדמות לעצמאות. אני הייתי אבל כל כך להוטה לבשל עבורה, וכל כך רציתי לראות אותה נהנית מהאוכל שמצאתי את עצמי אומרת את המשפטים שהבטחתי לעצמי שאני לא אגיד, כמו: "אם תאכלי את הירקות תקבלי פרס". בסופו של דבר היא עברה את השלב הזה, היום היא אוכלת רגיל, אבל יש ילדים שזה לא עובר להם, ומחקרים מראים שהשכיחות של אכילה בררנית נעה בין 10 ל-30%. הסיבות יכולות להיות גנטיות, סביבתיות, ויש ילדים שזה יותר מאפיין אותם, כמו ילדים עם הפרעת קשב למשל, אבל חשוב לדעת שיש מה לעשות, ועל כל זה נדבר היום עם תרצה שני, שהיא דיאטנית ילדים בכירה, היא מטפלת בבררנות אכילה ובעיות אכילה בילדות. אז שלום תרצה, ותודה שהגעת אלינו.
תרצה: איזה כיף להתארח אצלך.
ד"ר הרשקו: יו, ממש ממש כיף, יש לך כל כך הרבה ידע על הנושא הזה ספציפית, כל כך הרבה שנים, אז אני ממש מצפה לשמוע ממך, ואני אשמח שקודם כל תעשי לנו סדר, מה זו בררנות ומתי היא ממש הופכת להפרעה?
תרצה: אין הגדרה שמקובלת על כל מקצועות הבריאות לְמָה היא בררנות. יש דברים מוסכמים, שלמעשה זה איזשהו מכלול של מספר גורמים. אנחנו נסתכל האם ילד נמנע מקבוצות שלמות של מאכלים, אם אנחנו מדברים על קבוצות, למשל ירקות, ממרחים זו גם קבוצה, מאכלים שהם בצבע מסוים. אז האם יש הימנעות מקבוצה שלמה של מאכלים לאורך זמן, ואני מדגישה, יותר מחודש ימים, כי לפעמים יש הימנעות עקב מחלה או סיבות אחרות. דבר נוסף שנסתכל, האם יש נכונות להתנסות ולהיפתח למאכלים שהם מעט שונים, או ישנה התקבעות על מותגים שונים, על דרך הגשת המנה, ממש נספור את מספר המאכלים שילדים אוכלים, והמספר הזה כן יתן לנו אינדיקציה עד כמה חמורה הבעיה.
כשיש לנו ספקטרום, בצד החמור שלה, זו ממש הגדרה שנמצאת בספר האבחנות הפסיכיאטריות, ה-DSM-5, ושם ישנה מעבר לבאמת בררנות מאוד קיצונית, של משהו כמו חמישה מאכלים שונים, וזהו, זה מה שהילד אוכל, גם הרבה פעמים חרדה, ונקודות נוספות, אני לא אכנס בדיוק להגדרה, לרוב יידרש פה טיפול ש… דורש גם טיפול רגשי, זה לא רק טיפול תזונתי, אז זה הצד הקיצוני. ישנם בכל הספקטרום הזה גם כל מיני רמות של בררנות, וזה מאוד תלוי גם איך הסביבה תופסת את זה. כי אם מגיעה אלי משפחה, והורים אומרים 'הילד לא אוכל כמעט', ולאט לאט אני מקבלת מהם מידע, והם תוך כדי קבלת המידע מבינים, אה, בעצם הוא כן, הוא אוכל את זה, והוא אוכל גם את זה, אז התמונה נראית אחרת, וזה יותר הדאגה הפנימית שלהם, ופה פשוט צריך לעשות, לא כל כך פשוט, צריך לעשות איזשהו הבנה מה אנחנו מצפים מהילד, ומה אפשר להתקדם, ואיך אפשר להתקדם.
ד"ר הרשקו: מעניין מאוד. זאת אומרת, את אומרת שממש שיכול להיות מצב של חמישה מאכלים, שזה המצב הקיצוני, יש איזה מספר מאכלים שהוא פחות קיצוני, אבל, אבל עדיין ברמה של הפרעה שדורשת טיפול?
תרצה: כן, אני, בדרך כלל בין 20 ל-30 מאכלים זה נחשב "דורש טיפול". עכשיו, שתביני, מאכל, ואני דווקא אלך לממתק שהוא לא מאכל, אבל יש הבדל בין ממרח שוקולד לקוביות שוקולד, ואנחנו ממש סופרים את זה לחוד. יש הבדל בין חביתה לביצה מקושקשת. זה מאכלים שונים מבחינת הילד. אז אנחנו סופרים אותם לחוד. ההסתכלות על הפיזור של המאכלים האלו, כי אם כל המאכלים שנספור הם בקבוצת הפחמימות, אז ברור לי שיש בעיה עם קבוצת הירקות וקבוצת הפירות.
ד"ר הרשקו: כן, יש גם איזה נטייה לחשוב שילדים בררנים הם גם נורא רזים, כשבעצם זה ממש לא ככה.
תרצה: נכון. יש ילדים בררנים שהם רזים, ויש ילדים בררנים שמאוד קשה לטפל בהם, כי יש להם עודף משקל, ואין להם למעשה תזונה או מקורות מזון אלטרנטיביים, שכאלו שנותנים מעט קלוריות, והם יכולים לשבוע איתם, כמו ירקות.
ד"ר הרשקו: ומה, מה הסיבות לבררנות? כי אני יודעת שכמובן הרבה הורים גם לוקחים עליהם את האשמה ומרגישים רע עם עצמם, כשלמעשה יש גם סיבות גנטיות, אז אני אשמח שתעשי לנו סדר בעניין הזה.
תרצה: אז יכולה להיות בעיה בריאותית. לדוגמה, בעיה בריאותית שתגרום לבררנות אכילה זה ריפלוקס. שילד סובל מריפלוקס, חוויית האכילה שלו לא נעימה, והוא יצמצם באכילה. יכולה להיות בעיה של אלרגיה, זה גם שייכת לבעיות הבריאותיות. למשל, ילד שאלרגי למוצרי חלב, ולימדו אותו בשנים הראשונות להימנע ממוצרי חלב, ויש אלרגיות לחלב שעוברות, אוקיי? חשוב לדעת את זה. כשהוא כן יוכל לאכול מוצרי חלב, הוא יימנע כי הוא לא התרגל לאכול אותם.
אז זה תחום קטן. ישנן בעיות שהם על בסיס התנהגותי, של מאבקי כוחות בין ההורים והילדים. שלהורים, והילדים מרגישים את ההורים חבל על הזמן, מאוד חשוב שהילד יאכל גם מזה וגם מזה, והם לא… מתחילים ללחוץ, וכל האווירה בארוחה נעשית לוחצת ולא נעימה. אז, הילד יגיד "אני אראה להם מי פה מחליט", והוא מוריד את המאכלים. אז זה עוד קבוצה, ויש קבוצה מאוד גדולה של בררנות על רקע של בעיות בוויסות החושי, וילדים נולדים איתה. גם פה יש מה לעשות, זה לא אומר שאם ילד נולד עם הקושי לא עושים, אבל זה לא שעשית משהו כהורה לא נכון, וזה מה שגרם לזה. אלו העיקריות.
ד"ר הרשקו: אז עוד רגע נגיע למה אפשר לעשות ואיך אפשר לטפל, אבל באמת חשוב לי להדגיש גם מהמקום שלי במומחיות בהפרעת קשב, שזה הרבה פעמים מאפיין הפרעת קשב, בגלל שהיא גם מאופיינת בקושי בוויסות החושי, וכל מה שקשור למרקמים, ואוכל שנוגע באוכל, והרבה כזאת הימנעות מנגיד עגבניות או תמרים, אני שומעת הרבה, וכל העניין של הקושי בוויסות החושי, הוא גם נכנס לנושא של האכילה, גם יכול להיראות כבררנות, יכול להראות גם עוד כדברים נוספים שקשורים לתזונה, כמו אימפולסיביות או אכילת יתר, אבל בהחלט גם בררנות יותר מאפיינת ילדים עם הפרעות קשב, בגלל העניין של הוויסות החושי. ומה באמת אפשר לעשות? כי זו חתיכת בעיה. וגם כמו שאמרת, הילד בעצם הוא זה שאחראי למה הוא יכניס לפה ויאכל, וזה יכול להפוך מהר מאוד למאבקי כוחות. אז גם מה אפשר לעשות ברמה הביתית, וגם ברמה היותר מקצועית?
תרצה: אז קודם כל, אני אוסיף למה שאמרת קודם, עוד קבוצה מעבר לילדים עם בעיות קשב, זה קבוצה של הילדים על הספקטרום האוטיסטי.
ד"ר הרשקו: כן.
תרצה: הרבה מהם גם יש בעיות קשב, שזה משולב, אבל בספקטרום האוטיסטי גם יש הרבה ילדים עם בעיות בוויסות החושי, ואז אנחנו באמת פוגשים אצל 80% מהילדים על הספקטרום האוטיסטי, עם בררנות אכילה.
ד"ר הרשקו: וואו.
תרצה: שזה מספרים עצומים ביחס לשאר האוכלוסייה. אז זה גם קבוצה שאני פוגשת הרבה. עכשיו, בקשר למה לעשות? אז באמת אנחנו מחלקים את זה לדברים שניתן לעשות בבית, ודברים שעושים במסגרת הטיפול המקצועי. אז במסגרת ה… בבית, הכותרת היא חשיפה. וכשאנחנו פורטים לפרטים את המילה חשיפה, אז זה דבר ראשון, זה ארוחה משותפת, כי בארוחה המשותפת ילד רואה, זה החוש הראשון שנפגש עם אוכל בדרך כלל זה חוש הראייה, ילד רואה מאכל. אם נחשוב על ילדים למשל שבחיים לא ראו סושי, ונשים להם סושי על השולחן, הסיכוי שהם יאכלו את הדבר השחור הזה עם הלבן בפנים, מאוד קטן.
אז קודם כל חשיפה ויזואלית. וגם בזמן הארוחה המשפחתית יש גם חשיפה לחוש הריח. בכל דבר כזה, דרך אגב, יש שלבים. אם אני אפרט קצת, למשל, ילד שקשה לו עם המראה, אז אפשר בהתחלה, עם המראה, למשל, יש ילדים שקשה להם לראות סלט, קשה להם המראה ואפילו עם הריח. אז אפילו נשים איזשהו משהו שיפריד, וכן נאפשר את הארוחה המשפחתית, עד כדי כך חשוב, ואם בהתחלה המפריד, אני סתם אומרת, קופסה של איזה דגני בוקר יכולה להיות מפריד, בהתחלה היא תעמוד ניצבת ואחר כך נשכיב אותה קצת, שהיא תוריד את הגובה ולאט לאט הוא ייחשף, אז זה לאט לאט אנחנו חושפים במראה ובריח. זה הארוחה המשפחתית, זה גם המודלינג של ההורים, וזה מאוד חשוב, וזה דבר ראשון.
אבל חשיפה יש גם בעוד המון דרכים. עצם זה שאנחנו משתפים ילדים בהכנת האוכל, בקנייה. אנחנו ניקח ילדים לסופר, סופר הוא מקום מאוד מאתגר, אבל אם ניקח אותם לסופר וניתן להם שקית ונגיד להם, תאספו לכאן ארבעה פלפלים, אז הם כבר נוגעים בפלפל השלם, ואחר כך גם יהיה לו קל יותר לשטוף ולחתוך אותו בבית. זאת אומרת, זה השלבים. גידול ירקות, ולא חייבים גינה, אפשר אדנית, אפשר באדנית לגדל כל מיני ירקות בבית. אז יש הרבה דרכים לעודד חשיפה של הילדים, במראה, בריח ובמגע. ועל זה אנחנו [סאונד קטוע] משפחה.
אבל יותר מכל חשוב במסגרת המשפחתית, זה להגיע למצב שהארוחות הן מהנות. לחץ בכלל, ובספציפית בארוחה, הוא מעלה את רמת האדרנלין, אדרנלין מוריד תיאבון, מוריד נכונות לשתף פעולה. ולכן זה לייצר ארוחות שהן מהנות לא רק לילד, גם להורה. אם ההורה לא נהנה, אז זה לא יקרה הרבה לאורך זמן.
ד"ר הרשקו: האם יש גם טיפול שאפשר להתאים לילד, או איזשהו טיפול נוסף בעניין של בררנות?
תרצה: כל טיפול קודם כל מותאם לילד. אני תמיד אראה איפה הילד נמצא, כמה הוא מסוגל לשתף פעולה, ואני אנסה מה שנקרא לגייס אותו, להסביר לו מה אנחנו עושים. ההסבר שלי, אני אציג אותו כרגע, כי אני חושבת שאם כל הורה יסביר לילד שלו, אז ככה קל יותר לשתף פעולה. ואני בדרך כלל שואלת את ההורים, הילד למד לשחות או למד לרכב על אופניים, זה אותו דבר? אני עכשיו אדבר, כאילו אני מדברת אל הילד. "כשלמדת לרכב על אופניים, לימדת את הרגליים לפדל, את הגוף לאזן, להתחיל לרכב ולעצור. עכשיו, זה לא שבפעם הראשונה שעשית את זה כבר ידעת לרכב, היית צריך עוד להתאמן. להתאמן עד שהיום אתה עולה על האופניים ואתה רוכב. ככה לימדת את הגוף שלך לרכב על אופניים. בתהליך של היכרות עם מאכלים חדשים, אתה תלמד את הפה שלך למעשה להכיר את הטעם ואת המרקם ואת המגוון, ומה קורה כשלועסים. כאשר יהיו מאכלים שאתה תגיד, אוקיי, הם בסדר, אני יכול לתרגל אותם, ויהיו מאכלים שהם יהיו לך קשים מדי, אז נשים אותם בצד. אבל תמיד יהיו כן כאלו שתוכל לתרגל, הם לא הכי אהובים, הם לא הגלידה והצ'יפס, אבל הם כן כאלו שתוכל לתרגל והפה שלך לאט לאט ילמד להכיר".
עכשיו, מה עשיתי פה? קודם כל, הוצאתי את הבעיה מהילד. היא לא שלו פרטית, הקושי הוא של הפה יותר, והוא מלמד את הפה. בדיוק כמו שהוא לימד את הגוף לרכב, הוא מלמד את הפה. ולמה אני עושה את זה? כי זה פחות מאיים. זה יותר גורם לו לשתף פעולה. וילדים, כשהם חושבים על זה, 'אני אלמד את הפה', זה מביא אותם למקום אחר לגמרי. והנקודת מפתח היא שהילד מוביל את התהליך.
ד"ר הרשקו: זה מקסים, זה ממש יפה, אהבתי. מה לגבי ילדים שהם לא בררנים, אבל הם לא אוכלים יותר מדי, הם פחות רוצים לטעום, הולכים למסעדה, אז הם רוצים להזמין רק את הצ'יפס. איך נגיד ההתייחסות צריכה להיות אליהם?
תרצה: כמות של אוכל ילד אוכל בהתאם לתחושת רעב-שובע שלו. תפקידנו כהורים, לא למסך או לבלבל את תחושת הרעב. זה דבר שילדים נולדים איתו, מינקות הם מסוגלים לאכול בהתאם לרעב-שובע. אנחנו הרבה פעמים אומרים, 'אתה לא אכלת כמעט, אתה תהיה רעב', אז הוא יהיה רעב והוא יאכל, בסדר. כשהוא יהיה רעב הוא יאכל, לא לפחד מילדים רעבים. תמיד יש לנו אוכל מסביבנו. לכן, לגבי הכמויות, תנו לילדים להחליט כמה הם אוכלים. וגם הפוך, דרך אגב. אם ילד אוכל הרבה וזה נראה לכם שהוא אכל מספיק, אל תעירו. גם פה, תנו להם להחליט כמה הם אוכלים.
לגבי המגוון, זה גם עניין של בשלות. בוא נגיד, במסעדה הוא ילך, גם אנחנו, כשאנחנו הולכים למסעדה אנחנו הולכים למנות שאנחנו חושבים שיהיו לנו הכי טעימות, והוא חושב שהוא מכיר את השניצל, שזה יהיה לו הכי טעים, אז הוא ייקח את זה. אני בעד באופן כללי במסעדות לא להתחיל ללמד ילדים להזמין מנות ילדים, אלא לתת להם מהמנות שאנחנו אוכלים, ואז הם מכירים אותן. אבל אפשר גם להזמין את המנת שניצל ולשאול אותו, 'אתה רוצה לטעום מהצלחת שלי?' שוב, הוא מחליט אם לטעום או לא. זה החלטה שלו, בלי לחץ.
ובדרך כלל אני מציעה לא מה שנקרא "לקפוץ מעל הנהר", אלא הצעדים מאוד קטנים. לילד שבחיים לא אכל פסטה ברוטב עגבניות, אני לא אציע לו מאכל או מנה של אטריות עם ירקות מוקפצים וכל מיני תיבולים. צריך לראות מה אנחנו מציעים לו. וגם בבית צריכים להיות צעדים מאוד קטנים. לדוגמה, אני אתן דוגמה שזה יהיה קצת מעשי, אפשר בפנקייק, שילדים רגילים לאכול, להוסיף בטטה, מחית בטטה. אז כבר הכנסנו משהו. עכשיו מאוד חשוב שנגיד לילדים: "הפנקייק האלו, הם לא המתכון הרגיל. זה מתכון שקיבלתי, הוא שונה". כי אחרת הילד יגיע לשולחן, לקח ביס מה… למרות שלא רואים את זה, כי הרי הכמות היא קטנה, נאבד את האמון שלו אם פתאום הוא ירגיש שמשהו השתנה בפנקייק ולא אמרנו לו את זה מראש. לכן מאוד חשוב להגיד מראש. לא חייבים להגיד מה, אם לא רוצים. אם הילד ישאל, אני כן אגיד לו. אבל להכין את הילד שזה לא אותו מתכון שהוא רגיל.
ד"ר הרשקו: אני חושבת שבמה שאת אומרת, זה כל כך מדגיש את העניין שהאוכל הוא לא רק אוכל, הוא ממש בסיס פה למערכת יחסים, ו… הוא גם בונה אמון, והוא גם יכול להרוס אמון, מה שנקרא…
תרצה: לגמרי, לגמרי.
ד"ר הרשקו: וליצור המון המון ריבים וויכוחים, והרבה פעמים גם סתם, כי באמת העניין של הכמות, אולי לנו זה נראה כמות קטנה, אבל היא בעצם כמות מספקת. וממש צריך לזכור שבסופו של דבר באמת רוב הילדים נולדים עם מנגנוני שובע ורעב שהם תקינים, או מקסימום גם אפשר טיפה ללמד אותם לשים לב אליהם, ובסוף הם יחליטו על מה, מה הם מכניסים לפה, אנחנו לא באמת נוכל לשלוט בהם. אז צריך להגיע ממקום שהוא הרבה הרבה יותר מכבד, ולפעמים זה קשה, אני אומרת את זה, ויחד עם זאת אני יודעת שלפעמים זה קשה, ואז גם ההורים יכולים בעצמם לקבל איזושהי עזרה, הדרכה, טיפול, הרגעה.
תרצה: מתחברת לגמרי למה שאמרת. בגלל שהמקום של ה… יחסי האכלה בין הורים וילדים זה מקום כל כך רגיש, ובלי שנרצה, גם אנחנו מביאים את התרמיל שלנו מהילדות שלנו, על מערכת היחסים שאנחנו כהורים חווינו בתור ילדים, זה נכון לקחת ייעוץ ועזרה, ברגע שאתם מרגישים שהדברים לא נעימים לכם, שאתם מרגישים שהדברים לא זורמים. אני יודעת שהיום המון משפחות שהילדים אוכלים מול המסך, בוא נגיד את זה ככה, ואז בכלל אין אף מבוגר שאוכל איתם, לצערי, וכל מערכת היחסים עם האוכל היא מאוד בעייתית. חייבים לקבל עזרה, כי יש פה כל כך הרבה תקשורת, אני אתן לך דוגמה. לפני 3 שנים היה לנו קורונה והיה סגר. בסגר הראשון כולם היו בבית ועשו ארוחות משפחתיות, זה היה מדהים לשמוע משפחות. כי פתאום היו ארוחות משפחתיות, ההורים היו בבית והם היו צריכים לדאוג למעשה ל-3 ארוחות ביום לילדים. אז עם כל העול של זה, כשמשפחה מצאה את עצמה מתארגנת, נגיד ארוחה אחת עיקרית, ועוד ארוחות, שני ארוחות קצת פחות, זאת אומרת, לא מבושלות, אלא קצת שונות, והדברים זרמו, זה היה פשוט מדהים לראות את התקשורת המשפחתית.
ד"ר הרשקו: אני ממש מסכימה. ואפשר גם להחליט באמת על… נגיד, ארוחת שישי משפחתית, או ארוחה אחת ביום שהיא יותר משפחתית, ממש ללכת אפילו ב… משהו יותר קטן, שכן מכניס את הארוחות המשפחתיות וגם מוציא מהמסכים, כי אנחנו יודעים כמה, כמה השפעה גדולה יש פה, גם על המזון וגם על היחסים בין ההורים לילדים.
תרצה: נכון.
ד"ר הרשקו: ותגידי, אולי, יכול להיות שבכלל לא צריך יותר מדי לגעת, נגיד, בנושא של בררנות, וזה יעבור מעצמו?
תרצה: תראי, כמו שאת פתחת ואמרת, ישנה תקופה ניאופובית. אגב, התקופה הניאופובית מתחילה מגיל שנה וחצי, ונמשכת צפונה, מה שנקרא, עד סביבות גיל 5. זה תלוי במידת הבררנות ובמידת ההשפעה של זה עליכם כהורים בכל מערכת היחסים עם הילדים. אם הבררנות של הילד גורמת להורה לסטרס, וכתוצאה מערכת היחסים עם הילדים מאוד לחוצה, אז כדאי לקבל מידע. ושוב, יכול להיות שהתפיסה שלכם שהוא בררן, זה בעצם, הוא עדיין מקבל את כל רכיבי התזונה שלו, וצריך רק איזשהו משהו מרגיע. בגדול, ילד בררן מעצמו לא יעבור לו. אנחנו כן רואים איזושהי תקופה של, בוא נגיד ככה, יושבים אצלי הורים לילדים בררנים, ואחד ההורים אומר: "כן, גם אני הייתי בררן בילדות שלי", ואני שואלת, "מתי זה עבר לך?", אז זה בדרך כלל קורה בסביבות גיל הצבא, או כשפוגשים בני זוג, ומוכנים לעשות איזשהו צעד נוסף, יש פה איזשהו בשלות, ומוכנים לעשות איזה צעד נוסף. עדיין יש מה שנקרא עקבות של בררנות אצל אותו הורה שהיה בררן בילדות. יש מבוגרים בררנים שאני מטפלת בהם, אגב, שזה לא עבר להם, והם… ברור להם שהם עכשיו בבעיה, כי הם בבעיית "מודל חיקוי" עבור הילדים שלהם, והם רוצים לשנות. שוב, זה נורא תלוי במידת הבררנות, בסיבה לבררנות, אם זה סיבה התנהגותית, יכול להיות שזה יעבור מעצמו, שננטרל את הבעיות ההתנהגותיות.
ד"ר הרשקו: באמת, מאיזה גיל אפשר כבר להתחיל לעשות התערבות?
תרצה: מגיל חצי שנה. לא תמיד זה, אי אפשר להגיד בגיל חצי שנה בררנות, אבל קושי במעבר למוצקים יכול להיות, מה שנקרא, גורם מקדים לבררנות. אני יכולה להגיד לך מתוך מחקרים, שילדים שלא אוכלים אוכל מוצק שהוא מותאם ליכולת הלעיסה שלהם בגיל 10 חודשים, יש סיכוי רב יותר של בררנות בגילאים הבוגרים. אז לכן אנחנו רוצים לראות אם יש קושי, מה שנקרא טיפול מניעתי. בדרך כלל, מגיל שנה, שנה ו-3 חודשים, אני יכולה, לפי המגוון התזונתי של הילד, לאבחן אם יש פה איזשהו בעיה של בררנות.
ד"ר הרשקו: מעולה, אז זה חשוב לדעת שלא בהכרח צריך לחכות, למרות שאני חייבת לציין שלצערי אני שומעת מאנשי מקצוע אחרים, המלצות שהן לחכות, או לתת במבה, או כל מיני דברים ש…
תרצה: "תעבור זה יגדל", "הוא יגדל זה יעבור לו", כן, אני גם שומעת את זה לצערי.
ד"ר הרשקו: כן, וזה פשוט המלצה שגויה, אז חשוב להדגיש את העניין הזה. ואת ממליצה גם להשתמש בתוספי תזונה? תוסף ברזל, אומגה 3, דברים כאלו?
תרצה: כל תוסף שאני אמליץ זה לאחר הערכה מה קורה אצל הילד. כל הערכה על תוסף היא צריכה להיות על ידי איש מקצוע, שזה המקצוע שלו, וקבלת תמונה מקפת מה קורה. כי יש הפתעות. אני עוד הופתעתי שיש ילדים שבקושי אוכלים מקורות לברזל, ומשק הברזל שלהם נהדר בבדיקות הדם.
ד"ר הרשקו: אז בעצם צריך לבדוק את זה. יש ככה דברים לקראת סיום, ש… היית אומרת להורים ממש שלא כדאי לעשות, ודברים שממש כן כדאי לעשות, דברים מאוד חשובים בנושא הזה של בררנות?
תרצה: אני אתחיל ממה כן, כי אני אוהבת את הדברים החיוביים. לכבד את הילד, כמו שאת אמרת, להבין את המקום שלו, כי כשהורה מבין את הילד ואת הקושי שלו, כל ההתייחסות שלו היא אחרת לגמרי. אז צריך להבין מאיפה מגיע הקושי, ולכבד את הילד, ומתוך המקום הזה של יצירת תקשורת בריאה, רגועה, אז משם אנחנו הולכים לטפל, אם צריך. לא להזניח את הדברים ולא להגיד, "הוא יגדל, זה יעבור". אז צריך לטפל בדברים כשהם עוד מה שנקרא צעירים.
זה מה כן לעשות, ולא באמת ללחוץ על הילד, לטעום או להכניס לפה שלו דברים ש… רק כדי שהוא יטעם. יש בארצות הברית, מאוד נהוג, "Just one bite", רק תיקח ביס אחד, ואז אתה יכול להגיד אם אתה אוכל את זה או לא. יש ילדים שהדרישה לקחת ביס אחד יכולה להוציא אותם מאיזון, כי זה נראה להם כל כך מגעיל, ואם אני רוצה לשקף להורים, תשבו מול תמנון ויגידו לכם, תיקח רק ביס אחד מהתמנון, ואתם לא מסוגלים להכניס לפה שלכם, תחשבו מה התגובה שלכם. אז אתם צריכים לראות את המקום של הילד, אל תלחצו. אם הוא ירצה, והוא ירגיש ביטחון לנסות ולטעום, תעשו את זה בצורה מאוד מאוד רגועה, בלי לחץ.
ד"ר הרשקו: חשוב ממש. ויש אולי איזשהם טיפים גם לאיך להתנהל עם זה ביום יום, כי זה קשה להכין לילד בדיוק את מה שהוא רוצה, ואתה לא יכול לצאת החוצה, ואתה הולך פה לחופשה, ואין שם את האוכל הזה, אז איך מתארגנים עם הדבר הזה?
תרצה: נכון, צריך להתארגן על זה מראש. לדעת את זה, ולחשוב על זה, ואפילו אחת הסיבות לטפל בזה, כדי שזה לא יפגע בהתנהלות המשפחתית של המשפחה, צריך מאוד להיות מאוזנים, בלי לחץ. אם ילד לוקח לבית הספר רק כריך עם שוקולד, הוא לא מוכן לאכול דברים אחרים, אבל אני מבינה מתוך התשאול שלמשל, מה שנקרא פרנץ' טוסט, זה לחם מטוגן בביצה, הוא כן אוכל, אז יכול להיות שאת זה נשלח לו.
ועוד דבר שאני יכולה להמליץ, זה אם יש מעט דברים שהילד מוכן לקחת, או מעט דברים לארוחה, תנסו לייצר ביחד עם הילד איזשהו תפריט שבועי, כדי שתהיה רוטציה. כי אם אתם הולכים רק למה שאתם יודעים בוודאות שהוא אוכל, שזה הפסטה, אז אתם כל יום תכינו פסטה. אבל אם בהבנה שלפעמים אפשר להכין דברים אחרים, קצת שונים, אז אנחנו מוצאים איזושהי רוטציה.
אני אתן לך דוגמה, ילד שאוכל מתוך כל המאכלים המבושלים, צ'יפס, מאוד מאוד קשה, אין לו אף מאכל מבושל שהוא אוכל, אז עבדנו על זה שהוא יאכל את הצ'יפס פעם כצ'יפס במקלות, ואחר כך כצ'יפס עגול, ואחר כך כתפוחי אדמה בתנור, ואז זה יוצר לי רוטציה של שלושה מאכלים שאיתם אני קצת יכולה לשחק. ואולי יום אחד אני אכניס תירס שהוא כן אוכל, כשהוא קר ויום אחד שהוא חם, ויום אחד שהוא קלח ויום אחד שהוא גרגירים, וכבר יצרתי איזושהי רוטציה, כי הרוטציה זה כבר מגמיש ומעלה את מגוון האפשרויות ומוריד את ההתקבעות.
ד"ר הרשקו: זאת אומרת, את אומרת שאנחנו כן צריכים לנסות לגוון גם את אותו מאכל בכל מיני צורות, מרקמים, אולי טעמים קצת שונים, כדי פה לפתח את היכולת לאכילה מגוונת יותר.
תרצה: בדיוק. כי עצם זה שהילד מצליח לאכול את התירס שהוא אכל בגרגירים על קלח, מבחינתו זה כמעט מאכל חדש, זה פחות מפחיד אותו, כי יש פה משהו מוכר, אבל זה מראה לו שהוא מסוגל. לכן זה מאוד חשוב.
ד"ר הרשקו: אוקיי, אז אני חושבת שנתת לנו פה באמת המון מידע וגם כלים פרקטיים ממש ממש טובים מה לעשות עם התופעה הזו שבאמת מלחיצה את רוב ההורים. וגם הורדת לנו את הלחץ, שזה סופר חשוב. אז אני רוצה ממש להודות לך, תרצה, על האירוח ועל הכל.
תרצה: תודה לך שהזמנת אותי.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments