top of page

קשיבות - להישרף בלהבה

אין תהום עמוקה מזו שנפערה כתוצאה מאובדן. הכאב לעתים כה עצום, עד כי נדמה שרק אם נרוץ אל תוך הלהבה הבוערת ונשרף בתוכה נוכל להכיל אותו ולחוות אותו עד כלות. אבל הלהבה תמשיך לבעור, ואנחנו נסעד את הכאב, נשהה בתוכו ונכיר בו. כי רק כך נוכל להמשיך ולצמוח מתוך האפר שמקיף אותנו.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/10/2020.

[חסות]

קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[קטע מוזיקלי של גיטרה]

רז: היי ושלום לכם, אתם איתנו שוב ב"קשיבות", פרק נוסף של "קשיבות" כאן ב"כאן תרבות", 104.9 וגם 105.3 FM. וגם ב"כאן הסכתים", כן, אתם יכולים ומוזמנים להאזין לנו גם דרך העמוד שלנו שם. אנחנו כאן בעוד פרק. כשאני אומר אנחנו, זה אני, רז חסון, שלום, מה שלומכם? איך אתם מרגישים? וכמובן סמדר יהודה-גזית, פסיכולוגית קלינית המשלבת מיינדפולנס במרחב הטיפולי. היי, סמדר.

סמדר: היי, רז.

רז: מה קורה?

סמדר: בסדר גמור.

רז: יופי. אז תראי, בעצתך נציג את הנושא שלנו לפרק הזה כך. אנחנו, אגב, זה סיפור אמיתי לגמרי, כן?

סמדר: נכון.

רז: אנחנו לא ממציאים שום דבר. אנחנו ככה ממפים בגדול את הנושאים שאנחנו ניגע בהם ככה בפרקים הבאים. ואחד מהדברים, את שאלת אותי במפגש הקודם שלנו, תגיד, איזה משהו שנראה לך יהיה מעניין או חשוב לדבר עליו? ואז אמרתי לך, תראי, יש את העניין הזה של התמודדות עם אובדן, כן? זה יכול להיות… זה תמיד טראגי, כן? יש טראגי של יקיר שהולך מאיתנו לעולמו, ויש אובדן של כל מיני דברים אחרים, אובדן של אהוב או אהובה, לאו דווקא בנסיבות כאלה, אלא פרידה, גירושים, כל מיני דברים מהסוג הזה. ואמרנו, אוקיי, סבבה. ואת הגעת היום, התיישבת, ואמרת, אגב, זוכר את מה שדיברנו עליו בפעם הקודמת? אז אפשר לדבר על זה, זהו, כאילו, יש, יש את התכנים. ואז אמרתי לך, אוקיי, כן, אבל בואי… בואי נשמור את זה להמשך כזה, זה קצת מוריד וזה. ואמרת, אוקיי, אז פתחנו עם נושא אחר. ואז הגענו לנושא הזה, ואז אמרתי, אולי… אולי נעסוק בכל זאת בנושא אחר. זה כאילו תמיד מוצא את עצמו יורד עוד קומה למטה. ואז אמרת לי, לא! אנחנו ניתן לזה היום את הבמה, כי… זה כנראה הטבע האנושי, לקחת את העניין האובדני ופשוט להגיד, אוקיי, לא רוצה להתעסק בזה עכשיו, ולדחוק אותו הצידה. והוא לא ייעלם. מתישהו אתה תגיע אליו.

סמדר: ממש. בגלל זה אמרתי לך, אוי, זה נהדר שאתה שוב רוצה לדחות.

רז: [צוחק]

סמדר: אני גם לא אאפשר לך לעשות את זה, וגם זו דרך נהדרת לפתוח את השיחה שלנו, כי היא מאפשרת לנו ממש בזמן אמת להתבונן בנטייה האוטומטית של התודעה שלנו. ופה אני ממש אומרת תודעה ולא מתכוונת רק לחלק החושב, הקוגניטיבי, אלא ללב ולתודעה יחד. הזכרנו בעבר, ואני אתזכר אותנו שוב, שבסינית למשל זו אותה סימנית ל-mind/heart. זה בעצם סימנית אחת שכוללת בתוכה את המיינד ואת הלב. אין הפרדה, כמו שבשפות המערביות יותר היא כל כך ברורה, כן? בין החלק הרגשי לחלק המחשבתי. ואני חושבת שבהקשר הזה, באמת, הנטייה להתרחק מזה, לדחות את זה, לחפש משהו קצת יותר נעים, קצת יותר נסבל מאשר לגעת בכאב נפשי, היא באה לידי ביטוי ממש באינטראקציה בינינו. וחשבתי בליבי, כמה יפה…

רז: כמה קלאסי שנָפַלְתָּ שם ו… [צוחק]

סמדר: זה הקול השיפוטי שלך אומר.

רז: כן, כמובן.

סמדר: ואני חשבתי…

רז: [צוחק]

סמדר: קצת אולי כמו פסיכולוגית, איך התהליכים האלה יכולים לקרות בכמה מישורים במקביל. כלומר, רצינו לדבר על זה, אבל הנה זה קורה גם בלייב. הנטייה הזו היא כל כך עמוקה. היא באה לידי ביטוי גם בכלל, בהתרחקות המאוד חזקה מלדבר על מוות, מלדבר על מחלות קשות, מלדבר על אובדנים. זה מן דבר שהשתיקה יפה לו. אני חושבת זה הלך רוח שאנחנו מכירים. ובגישה מבוססת מיינדפולנס אנחנו פוגשים את מה שישנו. ומוות הוא חלק מהחיים, בכל אספקט שלהם. וכך גם אובדן, פרידה, הזדקנות. באותו סיפור היסטורי על הבודהה, שאביו קיווה שהוא יוכל לנווט את גורלו ולחסוך לו את הגורל שניבאו לו, שהוא עלול כביכול להיות מורה רוחני, נאמר לאב שאם הוא לא יראה, הילד, לא יראה חולי, זיקנה, מוות, אז הוא יגדל להיות מצביא דגול וייגאל מחיים קשים של מורה רוחני. וכך היה, האב אכן מנע ממנו את החשיפה הזאת, אבל only so much.

רז: זהו, לא הלך לו מי יודע מה.

סמדר: בשלב מסוים, כשהוא היה מספיק חזק וחסון, הוא טיפס על החומות שמסביב לארמון, יצא אל הדרך המקיפה אותו, והופ, פגש בזקן. ולא אֵחר הרגע להגיע והוא גם ראה גופה. זאת דרכו של עולם, אי אפשר לחמוק מהעובדות האלה. וגם אנחנו נשב איתם, כולל עם חוסר הנוחות שבלשבת איתם. ואחד הדברים שנגלה, ואני ממש אשאל אותך לגבי זה בסוף השיחה, האם זה היה כל כך נורא כמו שחששנו?

רז: כנראה ש… נגלה. [צוחק]

סמדר: אז עם השאלה הזאתי אנחנו עוד נמשיך. אז באמת, כמו שאמרת, אובדנים בחיים נעים על פני כל המישורים, החל מהחומרי הכי קטן, כמו לאבד את הגולה שאהבתי או לאבד גרב אחת מתוך שניים, דרך אובדנים ש…

רז: או לאבד כלב.

סמדר: או לאבד כלב, שזה הרבה הרבה יותר גדול ומשמעותי. זה כבר אובדן… בעצם, הרבה אנשים יסכימו איתנו, זה אובדן כבר בנפש, לא רק בחומר. אובדן של מעמד, אובדן של יכולות. אדם שנפצע, אדם שחולה במחלה, הוא נאלץ להתמודד עם אובדן. אובדן של משהו שהיינו ואנחנו כבר לא. וכמובן האובדנים שקופצים לנו לראש באופן יותר אוטומטי, כמו אובדן של אהבה או של יחסים, אובדן של משפחה במצב של גירושים, ואובדן של… אובדן של אדם יקר בנסיבות של מוות. כל אחד מהדברים האלה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אנחנו חיים בחברה המערבית שמאוד מאוד דוחקת אותם, מחרישים, מצניעים את זה.

רז: נכון, כי למה… למה לדבר כשאפשר לא לדבר? אם יותר נעים כשזה לא קיים לכאורה, כן? למרות שהכל קיים בסופו של דבר, פשוט מכוסה על ידי שטיח או משהו כזה. אבל אם אפשר לא לראות את זה בעין ואפשר להדיר את זה נניח מהתודעה, כי כך נעים יותר, אז למה לא בעצם?

סמדר: אז זאת שאלה שכבר שאלנו גם בעבר, בכלל, עם כל הסיפור הזה של המיינדפולנס. למה אתם מביאים לי את המציאות לפרצוף? למה אני צריך לראות איך התודעה מהתלת בי? ועל זה אמרתי. זאת אומרת, מי שזה עובד לו נהדר לא להסתכל, הוא פשוט לא מאזין לפודקאסט שלנו כרגע.

רז: חבל מאוד.

סמדר: [צוחקת]

רז: אז אם אתם מכירים אדם כזה, אז תרגישו חופשיים לשלוח לו קישור. אל תגידו לו אפילו מה זה. תנו לו לגלות לבד.

סמדר: אז אם אני… אני חוזרת בכל זאת לדבר ככה על ההתנהלות האוטומטית שהיא יותר רווחת בחברה שלנו ובמערב, היא באמת מאוד מעודדת התכחשות לחלקים האלה. ואת המחיר כולנו משלמים, כי כשהמציאות נוחתת עלינו, היא פוגשת אותנו מאוד לא מוכנים. מאוד לא ערוכים. היא מערכת די נוקשה של רתיעה, פחד, אימה יותר נכון, שנובעת בעיקר מהעובדה שבמקום שלאורך החיים נוכל לפתח את הרכיב הזה או אפילו השריר, אם תרצה, שיכול לפגוש את חלקיה הכואבים של המציאות, אנחנו בעצם נתנו לשריר הזה להתנוון, in the name of שיהיה לך יותר נעים. עכשיו, אפשר בהקצנה גם לקחת את זה בכלל לתחום הפעילות הגופנית. אני חושבת שגם אתה וגם אני, אנחנו לא מהאנשים שממש קמים בבוקר ורק משתוקקים כבר להגיע לשלב הנפלא של הפעילות הספורטיבית האינטנסיבית.

רז: זהו, רואים עלי, נכון? שאני לא מהממהרים כל כך, אוקיי. [צוחק]

סמדר: אז אם הגישה היא כזאת, אז אפשר להגיד, אז רז, תשמע, תימנע מזה. למה לך להניע את עצמך? השתדל לשבת במקום כל היום. חבל, זה לא נעים לך.

רז: בול הגישה שלי.

סמדר: בדיוק, אז…

רז: [צוחק]

סמדר: אז כשתגיש את הפודקאסט בלעדיי…

רז: [צוחק]

סמדר: אז תוכל באמת לעשות ככה נפשות לגישה שלך. אבל הגישה שלי אומרת שכנראה כדי להתנהל באופן שהוא מאוזן בחיים האלה, אנחנו נדרשים לפגוש גם מידה מסוימת של אי נחת, דברים שלא באים לנו טוב. Bad news. וככל שאנחנו נתרגל את המפגש הזה ונלמד אמת מאוד בסיסית, שזה לא נעים אבל זה לא הורג. שזה לא נעים אבל זה לא נמשך מהנקודה הזאת והלאה אותו דבר נורא ואיום, אלא שיש מקום בחיים שלנו, במרחב חיינו, להכיל גם את החלקים האלה. יתרה מזאת, לפעמים הנכונות לפגוש את עובדת הסופיות, את העובדה שקיימים אובדנים בלתי פוסקים, היא נותנת עוד יותר טעם וצבע וערך לדברים שישנם, הגם ואולי דווקא בגלל שהם לא יהיו איתנו לנצח.

רז: כן, אבל אני חושב שיש משהו נורא… עוד פעם, אני מדבר בשמי, אולי אני משקף גם, את יודעת, עמדות של אחרים או תפיסות של אחרים. אבל אם אני באמת מדמיין את חיי ללא נניח היקר לי מכל, ולוקח בחשבון, או יותר נכון מקבל איזושהי עובדה שאין לדעת מה יהיה, אוקיי? אבל אני יכול… איך אמרת? יש מקום להכיל גם את האובדן הזה. זה כאילו לומר… אני חושב שאנשים פשוט מסרבים איפשהו במודע, למרות שזה אולי נכון, כן? שיש מקום להכיל, אני חושב שאנשים באופן מודע נמנעים מזה, כי בעצם אם זה משהו נסבל, כן? אם זה משהו שאני יכול להכיל, בעצם זה קצת מוזיל את זה. כי יש איזשהו מקום בתוכך שאפילו לא רוצה לומר, אומר, אם אני מאבד את וואטאבר, כן? כי זה הדבר החשוב לי, אין תכלית לחיי. כלומר, החיים שלי נגמרים באותו רגע. את עם המיינדפולנס עכשיו בעצם אומרת, אנחנו צריכים, זה פה שם, להגיד שיש מקום להכיל את… "יש מקום להכיל את" אומר שאני יכול להתאושש מדבר כזה ולהמשיך את חיי הלאה.

סמדר: תראה, אני חושבת ש… אני מבינה את מה שאתה אומר ואני חושבת שזה בהחלט משקף לא מעט מההיגיון מאחורי ההסתרה, הדחקה, הכחשה של החלקים האלה בחברה שלנו. כשאני מדברת על הנכונות לפגוש את הדברים, אני בהחלט לא מתכוונת לכך שכולנו נוכל לשבת כל יום, לדמיין את חיינו בלי היקרים לנו מכל, ולהגיד… אה, לא נורא.

רז: כן.

סמדר: נתגבר.

רז: כן, הכל… הכל יחזור למסלולו, גם אם ייקח זמן, גם אם זה לא רעד קל בכנף, החיים יימשכו, אני אמשיך בתוכם, ואכיל את זה כל יום, בלי בעיה.

סמדר: אז זאת בהחלט לא הגישה שאני מנסה פה למכור.

רז: אוקיי.

סמדר: אני חושבת שחשוב שנבחין שמה שאתה תיארת זה סוג של סיפור. כלומר, זה בדיוק האוטומט שלנו שאומר, וואו, אם יקרה דבר נורא, אני חייב לדעת מה יהיה. וכביכול, לפגוש אפשרות איומה כזו כמו אובדן טראגי של היקר לנו מכל, אתה שומע אותי מדברת על זה, ואז אתה אומר, אוקיי, אז אם היא מדברת על לפגוש את זה, משמע אני הולך בנתיב וכאן מסמן את הבעיה, מבטיח לעצמי שיש לה פתרון. ואז אני עוצרת אותך, אני אומרת, זה ממש לא מה שאני מדברת עליו. אני מדברת על האפשרות to hold your horses. תחזיק את הסוסים האלה, אני לא יודעת וגם אתה לא יודע מה יהיה. אנחנו לא צריכים לנסות לנבא את העתיד, אבל אנחנו יכולים לפגוש את האפשרות הסבירה שנחווה בחיינו אובדן מאוד כואב. זהו. וכאן ממש לבלום את הצורך האוטומטי להשלים את הסיפור, לדעת את הסוף. אני לא יודעת מה הסוף, גם אתה לא. עצם הנכונות שלנו להכיר בלא ידוע הזה. אתה יודע, לא אחת אתה מדבר או שומע אנשים מספרים על סיפורי אובדן, והתפתחויות שבוודאי שגם הם עצמם לא היו יכולים לצפות. לעיתים של התאוששות, אבל לעיתים גם לא. לעיתים… אני פוגשת לא פעם סיפורי אובדן שההתאוששות אחריהם הייתה מאוד מוגבלת. אני מוכרחה להגיד שבתפיסות של הפסיכולוגיה כמדע, בהחלט יש הצבעה ברורה על כך שהדיבור על מוות, הדיבור על אובדן, ההתכוננות הנפשית במובן של להניח את זה כחלק ממה שיש במצע הזה של החיים, היא משפרת את יכולת ההתמודדות. כלומר, היא מקטינה את עוצמת הזעזוע או השוק, כי בכל זאת שמענו פעם שיש דברים כאלה, נחשפנו להם. היא מאפשרת, אם נרצה… אם אפשר לומר, היא מאפשרת לנו להניע את הכוחות הפנימיים באופן שהוא יותר קל, עם פחות התנגדות. כי לפחות חלק מההתנגדות העמוקה-העמוקה, האוטומטית הזאת, כבר כמו התרכך, מעצם הנכונות שלנו לתת לדבר הזה, לרכיב הזה, מקום בחיים. והכוונה שלי היא לגמרי לא 'תשב ותהרהר בזה ותחוש צער עמוק באופן יומיומי'. ממש לא. אני חושבת שכל אחד יכול להיחשף לזה במידה מסוימת. ועם המידה הזאת הוא עובד. מה הכוונה הוא עובד? הוא לא מנסה ללכת עוד ועוד אל הקוטב של ההכחשה, לא מוכן לשבת עם זה. אני רוצה לצטט משפט מופלא של המשורר האמריקאי רוברט פרוסט. הוא אמר, "the best way out is always through". ובתרגום, הנתיב הטוב ביותר החוצה, תמיד עובר דרך הדברים.

רז: זאת אומרת, שאם אתה באיזושהי סיטואציה קשה ואתה רוצה לצאת ממנה, הנתיב הטוב ביותר לצאת ממנה זה דרכה, כלומר, להתמודד איתה.

סמדר: להיות שרוי בתוכה, שזה בדיוק כמו שקרה לנו סביב הקלטת התוכנית הזאת, זה להתגבר על האוטומט שאומר "אחר כך", "מחר כך", "לא עכשיו".

רז: "מחר כך" זה יפה. [צוחק]

סמדר: לא עכשיו. התיקון הקטנצ'יק הזה שרוברט פרוסט מציע, ובעיני הוא ממש מונח בלב התפיסה הזאת שהמיינדפולנס מטפח, הוא אומר, כמו שאמרו חז"לינו, "אם לא עכשיו, אי מתי?" נפל עליך הדבר הזה, האובדן הזה, הכאב? האוטומט שלך יגיד, החוצה! אני רוצה לעוף מפה! וככל שאתה תוכל לשמוע את הזעקה הזאת, אבל לזכור שהדרך הטובה ביותר היא להישאר פה, לחוות, כי אין נתיב אחר. אי אפשר לחמוק מזה. עכשיו, אני לא אומרת את זה במובן של תדמיין לעצמך אובדנים ותכריח את עצמך לשבת בהם.

רז: זהו, כי אז אתה פשוט חי חיים איומים. [צוחק]

סמדר: שאגב, זה חלק מנתיב התרגול של נזירים, בעיקר במסורת הטיבטית.

רז: שמה?

סמדר: הם צריכים לדמיין את המוות של עצמם.

רז: אה, לדמיין את המוות של עצמך? האמת, זה לא כזה נורא.

סמדר: ולדמיין… טוב, פה, אתה יודע, אתה יושב מול פסיכולוגית, הייתי נזהרת בלשוני לו אני במקומך.

רז: [צוחק] לא, נראה לי הגיוני, את יודעת, אנשים שומעים על כל מיני אסונות, ולפעמים אתה אומר לעצמך, אוקיי, כאילו, גם הקיום הפיזי שלי יגיע אל קיצו מתישהו. מעניין איך זה… את יודעת מה? אני אפילו אחלוק משהו. אה… לפני כמה שבועות עברתי בדיקה כלשהי, שלצורך העניין הרדימו אותי. לראשונה בחיי עברתי הרדמה מלאכותית. עד אז מעולם לא חוויתי שום דבר כזה, לא עברתי ניתוחים טפו טפו טפו, זאת אומרת, לא היו לי עניינים כאלה. ועד אותו רגע של ההרדמה, אמרתי לעצמי, כאילו, ברור לי שיש חומרים שמרדימים אנשים, כן? כאילו, יש רופא שזה כל עיסוקו, כן? [צוחק] לרקוח את העניינים האלה במינונים הנכונים, ואפשר להרדים כל אחד. וכמו ה… יש מערכון ב"ארץ נהדרת", "אני מכיר אותי, אני לא ארדם", הייתי בטוח ש… כאילו, זה היה נשמע לי מופרך שמישהו פשוט מזריק לי משהו, כאילו, ואני נרדם. לא הגיוני. ו… ואז הבחור פשוט אמר לי, אוקיי, אני עכשיו מרדים אותך וזה. אמרתי לו, סבבה. באמת חצי שנייה והייתי באאוט, ובאמת… התעוררתי מבחינתי שנייה אחרי, זה היה כמובן דקות ארוכות אחרי. אה… לא הרגשתי את הפער. ואז אמרתי לזוגתי, תקשיבי, זה היה פשוט נפלא! זה היה פשוט נהדר! זה היה כל כך עדין וההתעוררות עדינה. ואז אמרתי לה, תקשיבי, אם זה מוות, זאת אומרת, אם כאילו פשוט להינמג, אם יש דבר כזה, [צוחק] אם זה פשוט להתפייד לך לתוך הזה, זה ממש… ממש לא נורא הסיפור הזה.

סמדר: נו ביג דיל.

רז: כן. אז כן, אז דמיינתי. כאילו, לדמיין את יום מותי? לא מהדברים הקשים שהייתי, את יודעת, צריך להתמודד איתם בחיי. דווקא הפוך. הקושי באובדן זה לאו דווקא האובדן שלי עצמי, זאת אומרת לאבד את עצמי, כן? כי אני לא אהיה כאן כדי, את יודעת, להתמודד עם האובדן שלי. אבל זה היקירים שלי, זה אנשים שאני אוהב, זה האנשים ש… שהקיום שלי מבחינתי, את יודעת, תלוי בהם, כן? השפיות שלי.

סמדר: אני חושבת שבגישה שאתה מציג, באמת המוות שלך עצמך, אתה אומר, זה לא אובדן. זה שקט כנשירת עלעל בסתיו.

רז: כן.

סמדר: אבל לא על האובדן הזה אנחנו באמת מדברים. אנחנו מדברים על אותם אובדנים ששוברים את ליבנו, ועל הנכונות להכיר בכך שהם יבואו, ויחד עם ההבנה הזאת גם ההבנה שתהליכי ההתפתחות והשינוי ימשיכו להתרחש, בין אם נרצה ובין אם לא נרצה. והסיפור איננו ידוע. כלומר, כשאני מדברת ברוח רוברט פרוסט על לעבור דרך הדברים, זה בעצם סוג של התמסרות לתהליך שמה שאנחנו יודעים עליו בדרך כלל במצבי אובדן זה שעכשיו זה כואב באופן שקשה לתאר, ואנחנו לא יודעים את ההמשך. וכמה שזה עשוי להישמע מופרך, דווקא הנכונות הזאת לפגוש את הרגשות המאוד קשים האלה, בלא מאבק, בלא איבה וניסיונות מאומצים למחוק, לדחוק, להכחיש. דווקא זה, שמאוד לא אינטואיטיבי, אבל דווקא הנתיב הזה, בסופו של דבר מאפשר לנו להשלים את התהליך בתוך הזמן הקצר ביותר, ועם מידת הכאב, כמה שאפשר להגיד את זה, המדודה ביותר או המוגבלת, שהיא בלתי נמנעת.

רז: תראי, אנחנו דיברנו בתוכניות אחרות על כל מיני, נקרא לזה, רגשות או תחושות, כל מיני דחפים עזים ובלתי נשלטים, כן? דיברנו על כעס ודיברנו על… על מה זה היה? על… על פחד, על קנאה, כל מיני דברים שבאמת ממסכים לך את הדעת באותו רגע. ואני לא חושב שאף אחד מהם… אה… מתקרב אפילו ל… ל… לא יודע, לחוסר היכולת הזאת, פשוט להיות בתוך סיטואציה של אובדן. איך אמרת? פשוט… אה… לחוות, להיות בחוויה. להיות בחוויה ולא להיאבק בה. זה ממש… זה… זה בעצם לשבת בתוך מדורה, כן?

סמדר: תראה, אני חושבת שהסיפור שאנחנו מספרים זה שזה לשבת בתוך מדורה. האמת, אם אפשר לדבר על אמת, היא שזה לשבת בתוך משהו שברגעים רבים הוא מרגיש כמו מדורה, וברגעים אחרים יש בו אולי הפוגות מסוימות, הוא מזמן קירבה אנושית שיש בה מידה גדולה של חסד, לא פעם. קירבה שמבוססת על אותו בסיס אנושי משותף שיש לנו עם הרבה אנשים סביב אובדנים משותפים. קרבה אנושית שהיא… היא לא מתקנת, אבל יש בה סוג של מזור לנפש, שאנחנו מתקשים לדמיין מראש. אבל אם לא נהיה שם באמת, גם לא נוכל לחוש אותה בזמן אמת. כלומר, הניסיון להיאבק באובדן קיים, הוא משאיר אותנו לא רק עם כאב האובדן, אלא גם מדלדל מאוד את כוחות ההתמודדות שלנו, ומקשה מאוד גם על האנשים שסביבנו, כמובן, לסייע לנו, כי אנחנו במידה רבה נאטמים. לעומת זאת, זה כאילו מן מתמטיקה בנאלית כזאת. אם נסכים להיות רק עם העצב והכאב בלא המאבק, אנחנו פחות שואבים את משאבי הנפש שלנו. אנחנו משאירים כוחות נפש זמינים יותר ומשמעותיים יותר. ובמידה רבה אני חושבת שמשהו מהאוטומט הזה הוא… הוא מתבסס כבר בילדות, בקושי נגיד כהורה להכיל את זה שלילד שלך עצוב. נכון? אנחנו רואים שלילד שלנו עצוב ומיד אומרים "אז אולי תעשה את זה, אז אולי נצא לזה, אז אולי סוכרייה, אז…" לעומת איזושהי אפשרות להגיד, "וואו, מה זה עצוב?" כמה פשטות יש במסר הזה שאומר "ילדי, אהובי, זה חלק מהרפרטואר האנושי שתפגוש". ו-וואלה, זה לא הורג. אפשר להיות עצובים. וגם זה, ככל שאר התהליכים בעולם והתהליכים הרגשיים, זה מתחיל, זה מתעצם, ובאיזשהו אופן, שקשה לנו אולי להסביר אותו אבל הוא ממש קורה, זה שוכך לזמן מה. זה לא אומר שזה לא יעלה שוב, אבל יש אפשרות להכיל את זה. אם אנחנו יושבים ולא עושים גלים, פשוט אומרים, הנה, כואב לי, הנה עצוב לי. ואני מאמינה שהתפיסה הזאתי, כשהיא מוזרמת גם החוצה, בוודאי כהורים, היא מגדילה את החוסן. היא מאפשרת לנו לגדול בסביבה שבה עצב ואבל הם לא אימה. הם דבר מאוד לא נעים, זה נהדר אם אפשר להימנע מהם, אבל כשהם מופיעים, אני לא מרגישה אימה. אני יכולה להסתפק רק בעצב.

רז: כשאמרת חוסן, זה פתאום, את יודעת, קצת כיווץ אותי, כי אף אחד לא רוצה שיהיה לו חוסן מפני, את יודעת, סוג של אסון שכזה. כי מה החוסן הזה בעצם נותן לי? הוא בעצם מגן עלי מפני אירוע שכזה. אני רוצה ש… אני לא יודע אם זה הגיוני אפילו, שתהיה לי את הלגיטימציה להישרף עם זה. את מבינה מה אני אומר? זה הגיוני מה שאני אומר?

סמדר: מאוד. אני חושבת שכן. ואני מרגישה שהשיחה בינינו היא ממש מאפשרת לנו לראות את השיח בין שתי התפיסות, אם תרצה, המערבית יותר והמזרחית יותר. כשאני אומרת 'תשב עם זה', אין באמירה שלי איזושהי הנחייה שזה חייב להיות סופי ומוגבל, ובמידה מסוימת, ושתבטיח לי שתתגבר בסוף. יש בזה פשוט את הנכונות להיות שם, עם מה שזה יהיה. והנכונות הזאת, היא גם, היא לא נובעת מאיזה נדיבות על. היא נובעת מהבנת טבע המציאות. כל אופציה אחרת היא פחות טובה, כי אי אפשר לברוח מזה. התודעה כל כך מהר מתעתעת בנו ואומרת, [בלחש] 'בוא, בוא, בוא תברח מזה'. אבל אם אני נשארת עוד רגע ונזכרת בדבר או שניים שאני יודעת על העולם, אז אני אומרת, רגע, אי אפשר באמת לברוח מזה. אז אני במידה רבה מפשילה שרוולים ואומרת, אני מתיישבת פה. כי אם אני אברח עכשיו, אני פשוט אחזור לכאן, בדיוק למקום הזה, רק קצת יותר עייפה או מותשת. פרנסתי את האשליה שאפשר להתחמק זמן רב יותר. וכמו תמיד, כשאני מדברת על מיינדפולנס, גם כאן, זה לא דבר לכפות על עצמך, ובטח שלא להתחיל עם אימוני אקסטרים. ההזמנה כאן היא לא לשבת עם תסריטי האובדן הכי מאיימים. בדיוק ההיפך. אני חושבת שאפשר להתחיל להתאמן על דברים מאוד טריוויאלים. למשל, הולך לך לאיבוד חפץ שאתה מאוד אוהב. יש אנשים ש…

רז: מעטים הדברים ששנואים עליי, אגב. כשאני מאבד משהו, אני מאבד את זה לגמרי. לא משנה כמה זה זניח, נורא מעצבן אותי לאבד דברים.

סמדר: ובראייה פסיכולוגית ככה צלולה, זה לגמרי יושב ממש על אותו מישור. ולהתחיל להתאמן בלשחרר את הדבר הזה. זה לא להטיף לעצמי 'תשחרר', אלא זה להסכים לשבת עם ה"לאבד את זה" שאתה קורא לזה. עם ההטרפה והכעס וחוסר האונים והרצון שלי ישר לעשות משהו, לחפש, לחקור את כולם, לבדוק את ה…

רז: [צוחק]

סמדר: לעשות חקירה אפידמיולוגית כזאתי של איפה בדיוק הוא נראה לאחרונה ו… ולשבת עם זה, בלי לפעול. מיינדפולנס הרי מאוד מעודד אותנו ל-non doing, תתבונן, תראה את ההיטרפות הזאתי, תכיר את אותו חלק בפנים שכל כך קשה לו לשחרר, תהיה אמפתי אליו, תהיה בחמלה. וזהו. גם אם רגע אחרי התרגול אתה תקפוץ ותתחיל את הטרפת.

רז: ותרים טלפון. [צוחק]

סמדר: בדיוק. תוכל לעשות את זה עם איזשהו חיוך, שאתה לא all in מאה אחוז באטרף של למצוא את מה שהלך לי לאיבוד, אלא אתה 93 אחוז in ויש 7 אחוז שיכולים ללוות אותך ולהגיד, רז, וואו, כמה קשה לאבד, איך זה מכניס אי שקט, כמה תחושה של דחיפות זה מכניס. זו התבוננות, זו לשונה, ככה היא נשמעת גם בתוך התודעה, עם הרבה רוך. ושמה מתחיל התרגול בעיני. שמה מתחיל התרגול, והוא מאפשר שדברים יהיו יקרים לי, אני לא צריכה להפחית מערכם, אבל הוא מאפשר לי, המבט הזה, לעבור באופן יותר חלק ובאופן יותר טבעי, ספונטני, תהליך של פרידה. אין כאן… זה לא שהנתיב הבודהיסטי אומר שאם תתאמן מספיק זה לא יזיז לך. אפרופו שיחות קודמות שלנו, 'רגע, אז זה שאני יכול להתבונן על רגשות, זה אומר שאני לא ארגיש שום דבר?' חס וחלילה. זה אומר שאתה תוכל לחוות את הרגש, להיות ער, וגם לתת לו ללכת, בלי בינתיים לבנות תילי תילים של סיפורים. באותו אופן, כשנחווה אובדן, אנחנו נצטרך לעבור תהליך ארוך, אי אפשר לקצר אותו. אי אפשר לקצר אותו. ושורטטו כבר הרבה מפות על תהליכי אבל. אין… לא נמצא עוד קיצור דרך. The best way out is through. אבל אם אני עוברת דרך הדברים ממקום שמתמסר, שמשלים איתם, שמכיר במה שעובר עלי, ככל הנראה אני לא אוסיף עוד סבל. זה סבל כל כך גדול שנגזר עלינו כבני אדם. ועצם המבט הזה, החמלה הזאתי היא כמו… חמצן לנפש. היכולת להחזיק את עצמנו. ואנשים יקרים לנו אולי שחווים אובדן, להחזיק אותם בחמלה, מתוך עמדה שמאמינה ביכולת האנושית להכיל רגשות כאלה. ובעיקר בלית הברירה, אין לנו אלא להכיל את הרגשות האלה. ובהדרגה סביבם לראות מה מתאפשר ומה מתפתח. בצניעות רבה אני אומרת את זה. יש סרט נהדר שנקרא "קרא לי בשמך".

רז: סרט באמת נהדר.

סמדר: באמת סרט נהדר, ו…

רז: שמבוסס כמובן על ספר נהדר.

סמדר: נכון.

רז: אבל הוא ממש… הבימוי שלו, הביצוע שלו ממש מעולה.

סמדר: נכון.

רז: אז אם עדיין לא יצא לכם. אם קראתם את הספר, זה אחלה. הסרט הוא גם סוג של must.

סמדר: ו… ורבים מסכימים שהמאסטר-פיס מבחינת התסריט והספר שעליו הוא מתבסס, הוא מונולוג הסיום שהאבא מדבר אל בנו, שחווה באמת שברון לב ראשון של נער מתבגר. וכשצופים בסרט, אז גם מי שלא עבר שברון לב כזה, הוא ממש מוזמן לחוות אותו בפעם הראשונה מתוך הזדהות. והוא אומר לו שם משפט כל כך יפה. הוא אומר לו, יש כאב, תסעד אותו. הוא אומר לו, nurse it. תסעד את הכאב. ואם אתה מרגיש להבה ששורפת, אל תמהר לכבות אותה. הוא אומר לו, אל תהיה ברוטלי, כי אנחנו קורעים מעצמנו כל כך הרבה דברים רק בשביל להירפא מהר ולא לכאוב. אבל הוא משתמש שם בביטוי, הוא אומר, אנחנו… אנחנו פושטים את הרגל רגשית בגיל נורא צעיר בגלל זה. כאילו, עשינו את הכל טיק טיק טיק, תקתקנו מהר, עברנו מדבר לדבר, בוודאי בעולם ההסחות האינסופיות של היום. וההמלצה שלו, הוא אומר לו, תן לעצמך להיות בזה, זה חלק מתהליך הגדילה והצמיחה והמפגש עם המציאות. בואו נסכים להחזיק גם את הקול הזה. לא חייבים להסכים איתו, אבל זה כיוון מעניין, גם אם רק לרגעים.

רז: אז אני אמרתי לך קודם, נתתי את הדימוי של להישרף עם זה ולשבת בתוך המדורה, ומתברר שדיברנו על אותו הדבר בעצם.

סמדר: ממש ככה.

רז: טוב, אז לפחות עד שיפותח השיקוי שיעניק לכולנו חיי נצח, נעבור לתרגול, שתמיד טוב לתרגל, ובמיוחד אם קשה לכם.

[צליל נקישה על מצילה, ואחריה הפסקת שקט של 15 שניות]

סמדר: אז ניקח לנו ככה רגע או שניים להרפות מהשיח. נגענו בדברים אולי כבדים יותר מן הרגיל. אין לנו שום כוונה כרגע לאחוז בהם או להמשיך בעיסוק מחשבתי בהם. אז עם הנשיפות הבאות נפנה מתוך התודעה העסוקה כל צורך לפתור, לסגור, להשלים. נזרים את תשומת הלב שלנו על גבי הנשימות לתוך הגוף.

[הפסקת שקט של 15 שניות]

נוכל לשים לב מה מצבו של הגוף כרגע ואיפה נוכל קצת להקל, להרפות ולשחרר.

[הפסקת שקט של 15 שניות]

נתבונן בנעשה בתודעה כעת, עד כמה היא מלאה, דחוסה, או אולי דווקא יותר נינוחה או אוורירית.

[הפסקת שקט של בערך 15 שניות]

רז: אני יוצא רגע להביא…

סמדר: אין בעיה.

[הפסקת שקט של 15 שניות]

ניתן לעצמנו להתיישב בגוף, להתיישב ברגע. ועד סוף התרגול הזה להניח את כל ה"צריך-ים", לפנות מרחב לשהייה הפשוטה הזו רגע אחר רגע עם הגוף והנשימה, מבלי להידרש לכל הנעשה בתודעה ומחוצה לנו.

[הפסקת שקט של כ-30 שניות]

סביר וצפוי שהתודעה תייצר חומרים, מחשבות, תמונות, זיכרונות, תכנונים. כל זה צפוי, ועדיין הרשות נתונה. נתונה לנו הרשות שלא להזרים לשם את תשומת הלב. לבחור להשאיר את תשומת הלב בעוגן של הגוף ובעוגן של הנשימה.

[הפסקת שקט של כדקה וחצי]

אין צורך לחזור לדבר, אין צורך להיאחז בדבר. עוגנים בנשימה ומביטים בדברים שבאים והולכים. מסמנים לעצמנו, אפשר אפילו במילה, וחוזרים לנשימה. לעיתים נזהה חשיבה, לעיתים גל של רגש. לעיתים נבחין בתחושת גוף, נתבונן, נסמן ונניח.

[הפסקת שקט של כדקה]

ניתן לעצמי להיות עם מה שישנו, נעים או לא נעים, מאיים או מרגיע. נעגון בנשימה, נזהה את מה שמופיע. ניתן לו לבוא, ניתן לו ללכת.

[הפסקת שקט של כדקה]

עם הנשיפה נחזור אל אותה עמדה פנימית, שמניחה לכל ניסיון לעשות את הדברים אחרת. שפוגשת את מה שישנו כפי שהוא.

[הפסקת שקט של כדקה]

ניזכר באפשרות לשוב אל הרגע הזה כל פעם מחדש, עם הנדידות והגלים המשתנים. גם אם התודעה תנדוד עשרות פעמים, בסבלנות נחזיר אותה.

[הפסקת שקט של כ-30 שניות]

ועם סיום התרגול נאזין בנחת לצליל המצילות עד סופו.

[3 נקישות על מצילה]

רז: טוב, אז עכשיו, אחרי התרגול… לא, את יודעת מה, אנחנו ניפרד ואז אני אגיד לך אם זה היה נורא כל כך או לא. [צוחק] אז סמדר יהודה-גזית, תודה רבה לך שוב.

סמדר: תודה לך.

רז: ניפגש כאן ממש בקרוב. את יודעת, אני גם כבר מתחיל לתרגל אובדן, כי הסדרה שלנו מתקרבת לסיומה, אז אני…

סמדר: ממש כך.

רז: חי עם התחושה הזו, עם ההבנה שכן, זו דרכו של עולם. [צוחק]

סמדר: ואם לצטט שוב מאותו סרט, הוא אומר, יש לך כאב כרגע, אבל אל תהרוג אותו ואז תחסל גם את ההנאה שהייתה לפניו.

רז: צודקת. וצודק הוא. וכן, אז הנה, גם שחררנו אתכם מהפרק הזה עם המלצת צפייה. אז באמת שווה מאוד. תודה רבה לך שוב. תודה רבה גם לכם שהייתם איתנו בפרק נוסף של "קשיבות". אתם מוזמנים, כמובן יותר ממוזמנים, להאזין לו ולכל הפרקים האחרים בסדרה הזו ובסדרה שקדמה לה בעמוד ההסכתים שלנו ב"כאן הסכתים", בכתובת www.kan.org.il/podcast או בכל אפליקציה, יישומון פודקאסטים חביב עליכם, אנחנו גם שם. אנחנו נשתמע כאן בפעם הבאה. לי קוראים רז חסון. עד אז תרגישו טוב, תהיו במיינדפולנס ולהתראות.

[קטע מוזיקלי של גיטרה]

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

2 views0 comments

Comments


bottom of page