מירי פורסט- הפודקאסט - איך מטפלים באמא מכורה? | מתוך תשובות מפתיעות לשאלות קשות עם רוחי מיכאלשווילי
- הילית בירנבוים מדבדייב
- 4 days ago
- 22 min read
שיחה סופר חשובה על התמכרות לנייד, על קליפת נוגה, דוגמא אישית ומשימה לכל אחת מהמקום שלה בשביל הבת שלה. פרק חובה לכל אימא מכורה!
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/09/2024.
[מוזיקת פתיחה]
מירי: היי, אני מירי פורסט ובואו נדבר על הכל. מת-חי-לים.
שלום-שלום, וברוכות הבאות לשיחת פודקאסט, שזאת שיחה שאנחנו לא תכננו, אנחנו לא יודעת על מה נדבר, אבל התחלת לדבר ואמרתי, רגע, רגע רוחי, בואי נפתח מיקרופון. בסוף ניתן לזה כותרת. אבל…
רוחי: אוקיי.
מירי: מה את אומרת?
רוחי: לא, את דיברת איתי איך… איך לעזור לאנשים היום ואם בכלל יש כלים, ואני פוגשת כל-כך הרבה אמהות עם סיפורים של גיל ההתבגרות, ואני חושבת שהיום ההורים עצמם בגיל ההתבגרות.
מירי: מה, מה זה אומר? את צודקת, אבל מה זה אומר? [צוחקות]
רוחי: דיברנו על זה שאני חושבת שכל-כך הרבה בלבול, ועדיין הם לא גיבשו לעצמם את הזהות של מי הם ומה הם, ובינתיים כבר יש ילדים וכבר הילדים עצמם רוצים דרך. וההורים עדיין, את יודעת, נמצאים באמצע ה… הלגבש לעצמם איזה סוג חיים הם רוצים.
מירי: לא, אני אגיד לך למה זה, אני אגיד לך למה. [רוחי מהמהמת בשאלה] כי הם לא רוצים את מה שהיה, אם אני מדברת על עצמנו, בסדר? [רוחי מהמהמת בהסכמה] אנחנו לא רוצים את החינוך שאנחנו גדלנו בו, מצד שני אנחנו גם לא רוצים חינוך שהוא פחות דתי או אדוק או זה. ואין באמת פת… אין באמת מקום… אין… אין כאילו שטאנץ שאת יכולה להגיד: "אוקיי, זה מה שאני רוצה". אז באמת הבלבול הזה, הוא גם עובר לילדים.
רוחי: עובר לילדים וגם אני חושבת שאנחנו נמצאים בדור שמאוד עסוק ב"העיקר שיהיה לי שקט", פחות להתאמץ בשביל דברים, מה שיותר מהר, מה שיותר קצר, מה שיותר נוח, ולא תמיד יודעים את ההשלכות של הדברים האלה.
מירי: מה, זה קשור לרשתות החברתיות לדעתך?
רוחי: זה עוד משהו, שאני חושבת שנכנס… כאילו, אמרתי לך שאני חושבת שבחסידות יש כל-כך הרבה כלים, אבל מצד שני, נשים, זה לא שבכל הדורות למדו כמויות של חסידות. הם לא למדו כי הם לא היו צריכות. היום את נחשפת למידע בלי סוף…
מירי: נכון.
רוחי: שהוא מידע… מבחינתי הוא מידע זבל. הוא לא מידע טוב, הוא לא מקדם אותך. להפך. הוא עושה לך נסיגה. עכשיו, כל היום… כל היום את שומעת, תקשיבי, את פותחת את הפלאפון, את בולעת מידע.
מירי: נכון.
רוחי: את אוכלת, את טוחנת מידע.
מירי: נכון.
רוחי: וזה מידע שלוקח אותך למקומות שהם לא באמת טובים לך. אז את יודעת כמה חסידות את צריכה ללמוד בשביל להתאזן, פשוט להתאזן.
מירי: אבל אני אגיד לך למה. זה כי המוח שלנו עובד על אנדורפינים, עובד על… על הורמונים שההורמון של דופמין כל הזמן מבקש, מבקש, מבקש. והמידע הזה, ה… הוא מקבל את ה… את ההזנה שלו דרך הגלילה אינסופית הזאת ב…
רוחי: אבל מירי, את מבינה בזה, נכון? מה זה פחמימה ריקה ומה זה סוכרים. זה אותו דבר לא?
מירי: אבל זה התמכרות ל…
רוחי: נכון.
מירי: זה התמכרות לכל דבר ועניין, גם לרשתות אנחנו מכורים.
רוחי: איך את עוזרת לאישה שהיא כל היום עם סוכרים והיא אומרת לך: "הגוף צורך את זה, מבקש את זה".
מירי: דוגרי?
רוחי: כן
מירי: לחתוך. מאה אחוז.
רוחי: מירי, תגידי את זה עוד הפעם בקול.
מירי: אני אומרת, שאם אני מכורה למשהו שפוגע בי, [רוחי מהמהמת] אני חייבת לחתוך בבשר החי. לחתוך במאה אחוז. לא לגעת מזה, אפילו פירור.
רוחי: עכשיו תגידי לי, אם כל הנשים ששומעות אותך, חותכות לשבועיים-שלוש את הפלאפונים…
מירי: אבל אני אגיד לך למה זה לא אפשרי. אני… אני אומרת לך עליי.
רוחי: עוד שנייה, בואי רק נדמיין.
מירי: רגע, רגע.
רוחי: אפילו שזה לא אפשרי.
מירי: את יודעת מה? זה שיח שאני רוצה שננהל אותו.
רוחי: אוקיי.
מירי: אני עובדת בטלפון. נכון ש… לא אגיד 90%, אבל 70% מהזמן, בסדר? אני באמת מגזימה עם עצמי ואני הולכת, כאילו… זה לא רק לענות לוואטסאפים ולמיילים. זה גם כאילו שנייה, רגע, לראות מה התעדכן.
רוחי: נכון.
מירי: וגם שנייה, רגע, ללחוץ על העיגולים האלה של ה… של הסטורי, נכון. אבל… אבל אני לא יכולה לגמרי לחתוך כמו שאני חותכת מסוכר.
רוחי: יופי. אני חושבת שחסידות, יש לה ממש פתרון, כי חסידות אף פעם לא מדברת נגד העולם. היא לא באה ואומרת לך: "תחזרי לסוס ולעגלה ולעיירה של פעם". ממש לא. אם הקדוש ברוך הוא הביא את הטכנולוגיה - אז צריך אותה. כמו שאת אומרת, תראי כמה אור וכמה טוב אני עושה לעולם בזכות הטכנולוגיה, ושאני יכולה לתקשר עם כל-כך הרבה אנשים ולהעביר להם מסר, וזה מצוין. זה דורש פי שבע יכולות לולייניות של הנפש כדי להיות במקום המדויק, ולא להיגרר למקומות לא נכונים.
מירי: אני אומרת לך שזה קשה ברמה של קריעת ים סוף.
רוחי: את יודעת מה אני מדמיינת?
מירי: נו?
רוחי: בן אדם שנמצא באוניית מפרשים. [מירי מהמהמת] כמה הוא צריך להיות עם ה-center שלו בשרירים, כשהוא מנווט את האונייה הזאת, וכשיש רוחות ויש גלים, כדי באמת להתקדם עם האוניית מפרשים שלו.
מירי: לא, אין center. הנה אני התקדמתי איתך.
רוחי: יופי.
מירי: אני הולכת צעד קדימה.
רוחי: אז אם אין center אז הוא פשוט בולע מים וטובע.
מירי: את צודקת.
רוחי: והוא לא מבין למה. אז אוקיי, זאת בחירה. לפחות שנבין. שנבין. את פותחת פלאפון, את נכנסת לתוך אונייה עם מפרשים בלי שרירים, בלי לדעת לנווט, ואת טובעת. ואז כולם צועקים. את יודעת, שהם טובעים - הם לא צועקים. שהילדים טובעים - אז האמהות מגיעות, בוכות: "מה אני עושה עם הילדה שלי?". מירי, כל יום מגיעות אליי כאלה אמהות.
מירי: שמה?
רוחי: "גיליתי שהילדה שלי כל הלילה עם הפלאפון בלי שאני אדע, גיליתי שיש לה חבר, גיליתי שזה, גיליתי שזה". מה אני עושה? לא מדברת על בנות בגיל 16. בנות בכיתה ט', בכיתה ח'.
מירי: וואו, צעירות.
רוחי: זה גיל ההתבגרות. היום גיל ההתבגרות זה כיתה ה', ו', ז'. אני… זה באמת כואב לי, ואני חושבת שבסוף לא יהיה לנו ברירה אלא לקחת אחריות על החיים של עצמנו. אנחנו לא יכולים לתת… לאפשר את זה לילדים. הם הולכים לאיבוד. ילד קטן, הוא לא באמת אחראי על עצמו. אני לא אוכל… אני לא צריכה את הילדה בטיפול, אני צריכה את האמא.
מירי: תקשיבי, אני אומרת לך כמכורה, בסדר? אני מדברת איתך הכי דוגרי. זה מאוד… אפילו אם אני מחליטה על שעתיים בצהריים, שאני משאירה את הטלפון באוטו כדי לא לגעת בו - זה מאוד קשה, כי יש פה את הכל. יש בו מצלמה ויש בו מוזיקה ויש פה פודקאסט ויש בו שעון מעורר ויש בו וייז ויש בו… טוב, כמובן אינסטגרם ו-וואטסאפ ופייסבוק ומיילים ואת החשבון בנק. ויש בטלפון המזורגג הזה, באמת, יש בו את הכל.
רוחי: זאת הבעיה שלו.
מירי: אבל, מה זה בעיה? את אמרת שאנחנו לא נגד טכנולוגיה, בסדר?
רוחי: נכון.
מירי: זה נמצא כאן.
רוחי: אז… אז אני אומרת לך, מי שעוד לא ברמה התפתחותית תקנית, אז הוא אמור לבודד את כל העניינים של העבודה במכשיר אחר, את כל העניינים של השעון מעורר במכשיר אחר.
מירי: זה מסבך…
רוחי: נכון.
מירי: תקשיבי, זה מסבך את החיים.
רוחי: מה יותר מסבך? [בגיחוך]
מירי: זה לוקח את הזמן… לא, אני באמת… תקשיבי, אני… אני משקפת לך את האישה העובדת החיה בעולם הזה, ה… ה… הנו, איך זה נקרא? הלקוחות שלי נמצאות שם. הם נמצאות ברשתות, הם נמצאות בוואטסאפ, הם נמצאות באינסטגרם. אני משדרת אותם, משדרת להם, אני מתקשרת איתם. הטלפון… כמה פעמים, באמת, את לא מבינה… עשרות פעמים החלטתי שהוא לא נכנס לחדר שלי בלילה. ואז את שמה אותו בחוץ ואפילו לשעון המעורר… את לא יכולה. [מגחכת] זה לקנות שעון מעורר.
רוחי: נכון. מה הבעיה עם זה?
מירי: טוב, את מחפשת לי עכשיו פתרונות? לא הבנתי. [צוחקות]
רוחי: אני אגיד לך, יש לך שתי ברירות: או שאת מביאה את עצמך לרמת שרירים מוצקה, שאת יכולה בלילה להשתמש בפלאפון רק לשעון מעורר ואת לא גוללת, לא פותחת, לא מתעניינת. זה אומר שהשרירים שלך מאוד מאוד חזקים, מפותחים ויציבים. או שאני בדרך לשם, ועדיין לא הגעתי לשם, אז אני מפצלת. אין פה… או…
מירי: מה זה אומר מפצלת?
רוחי: או…
מירי: נו?
רוחי: שאני משלמת את כל המחירים בצורה מודעת. לפחות לא להיות מופתעים. לא להגיד: [שואפת אוויר] "אני בשוק מהבת שלי!". אל תהיי בשוק. את עשית את הכל בשביל שהיא תגיע לשם. אל תהיי בשוק. לפחות תהיי מודעת. איך את אומרת לאישה שאומרת לך: "אני… אבל אני לא אתרכז בלי הסוכר. את יודעת, אני עובדת עד השעות הקטנות שבלילה. אין, אני חייבת שוקולד. יש לי 20 מבחנים לבדוק של בנות, אני חייבת שוקולד!". מה תגידי לה? "אין בעיה. אבל מחר אל תהיי מופתעת מכל מה שהסוכר הזה עשה לך. אל תהיי מופתעת. אל תגידי: 'אני בשוק'". זאת הבחירה.
מירי: את יודעת מה ההבדל, אבל, בין הסוכר לבין הרשתות? [רוחי מהמהמת בהאזנה] בואי אני אסביר לך באמת מה ההבדל. הסוכר, את מודעת להשלכות הרעות שלו, את חותכת איתו שבועיים-שלושה, זה מאוד קשה. אחר-כך זה כבר עבודה רגשית על איך להתמודד עם רגשות מחוץ לסוכר. זאת אומרת, כאילו, הבחירה, החלטה שאני מבינה שאני מכורה לסוכר ולכן אני לא אגע אפילו בפירור, אחרי שלושה שבועות שאת נקייה פיזית, פיזיולוגית - את צריכה להתחיל לעבוד על - אוקיי, מה הפתרונות האחרים. פה הפתרונות האחרים נמצאים בתוך ההתמכרות. הם נמצאים בתוך הסם הזה שנקרא טלפון. אנחנו לא באמת יכולים… את יודעת כמה פעמים בעלי אמר לי: "מירי, אם היה אפשר לחזור לטלפון הטיפש, היום הייתי חוזר".
רוחי: "היום הייתי חכם".
מירי: כן. [מגחכת] אבל הצעות מחיר הוא שולח משם. ובאמת, נכון שהאחוז של השימוש המקצועי בטלפון הוא אחוז מאוד קטן, אבל כל החיים מתנהלים בתוך הדבר הזה.
רוחי: את מבינה שיש אנשים מספיק חכמים שחשבו על זה.
מירי: ברור!
רוחי: ולכן בנו את זה ככה.
מירי: מה זה? הם הינדסו לנו את החיים.
רוחי: את מוכנה למכור את הנשמה שלך…
מירי: לא.
רוחי: ל… [צוחקת]
מירי: ואת יודעת, אני אגיד לך אפילו יותר מזה. אני מרגישה, כשאני יושבת עם הטלפון ואני מתחילה לענות, אפילו… אפילו עבודה. הרי אין עולם. אין עולם. אני שאובה כל כולי לתוך המכשיר הזה. אני לא עובדת, אני לא חושבת, אני לא פרודוקטיבית, אני לא ח… אני לא מתקדמת, אני לא יעילה, אני לא מתפתחת. אני סגורה בתוך הטלפון ב… אני קוראת לזה הרבה פעמים "כיבוי שריפות", ואני לא עושה כלום.
רוחי: מירי, אני… אני רוצה להגיד לך שלפעמים אני רואה בבוקר הורים לוקחים את הילדים לגן, [מירי מהמהמת] דיברנו על זה, עם הפלאפון ביד ולא… לא מדברים עם הילד. פעם זה היה זמן איכות. עד שאת מגיעה עם הילד לגן, זה לשיר איתו, לדבר איתו, לשמוע אותו. "מה נשמע? מה קורה?". כל התקשורת בין ההורים לילדים נגדעה. זה עצוב.
מירי: נכון.
רוחי: אני חושבת שזה… יש לי ילדה… אני… אני לא אומרת שזה הדבר הכי נכון, האידיאל, אבל זה מה שקורה אצלי בבית. עד גיל 18 לא מקבלים פלאפון. לא מקבלים פ… [מגחכת]
מירי: וי, אמן, שאני אהיה חזקה עם רוני. אמן. תתפללי עליי.
רוחי: אז… אז אמן. אז אני אומרת לך, הם לא מקבלים. אם צריך, את יודעת, מישהו יוצא או מה, יש פלאפון של המשפחה, ככה קוראים לו - "פלאפון של המשפחה". ככה הוא גם באנשי קשר.
מירי: נוקיה כזה, עם כפתורים?
רוחי: כן. מי שהולך, מי שצריך מקבל אותו וזהו, מחזיר אותו וזה… זה נגמר. עכשיו, יש ילדה שהיא כל הזמן אומרת לי: "אמא, אני חייבת פלאפון". באמת, היא אחראית על כל מיני דברים ושולחים הודעות…
מירי: נכון.
רוחי: והיא מפספסת הודעות. וגם עליי זה מאוד מכביד כי הכל עובר דרכי.
מירי: נכון.
רוחי: ואז: "אֶה, קיבלת הודעה", "אֶה, תחזרי לה הודעה".
מירי: נכון, וכל החברות…
רוחי: זה מאוד…
מירי: הם מתקשרות בקבוצת…
רוחי: נכון.
מירי: …וואטסאפ, והם יוצאות והם לא מעדכנות אותה ונכון, נכון.
רוחי: נכון. אז הרבה פעמים יש לי כאלה שיחות איתה. לפעמים היא בוכה, לפעמים היא כועסת, אבל תמיד היא אומרת לי: "אמא, אני יודעת שזה הדבר הכי טוב בשבילי". ותקשיבי מה היא אמרה לי: "כשהמורה מדברת לכיתה, אחת מקשקשת, אחת בוהה, אחת עם ה… עם הקפוצ'ון עם הראש למטה. היחידה ש… היחידה שמסתכלת עליה בקשר עין, זאת אני. והיא מדברת רק אליי. ואני יודעת למה זה. למה אני בלי פלאפון, אז אין לי בעיות קשב כמו שיש לכולם".
מירי: איזה מזל שהיא יודעת להגיד את זה.
רוחי: היא אומרת לי "תודה רבה".
מירי: בת כמה היא?
רוחי: היא אומרת לי "תודה רבה".
מירי: בת כמה היא?
רוחי: היא בכיתה י'.
מירי: וואי, תקשי…
רוחי: היא אמרה לי: "אמא, אני יודעת שזה שומר עליי שפויה. אני רואה איך נראות…".
מירי: היא מוכנה לשלם את המחיר הזה? אבל באמת…
רוחי: כן.
מירי: המחיר החברתי הזה?
רוחי: יש הרבה פעמים שזה מאוד קשה לה.
מירי: זה קשה.
רוחי: אבל בסך הכל… תראי, אני לא… אני לא פתחתי את זה כבחירה שלה. זאת התנהלות אצלנו בבית.
מירי: זה היה גם התנהלות אצלנו בבית עד גיל 15.
רוחי: אוקיי. עכשיו, אם זה היה בחירה יכול להיות שהיה לה רגעים שהייתה נשברת וקונה פלאפון. בגלל זה אני חושבת שזה לא פייר לתת לילד לבחור דברים שאין לו מספיק כוח, לבחור בדבר הנכון. זה לא פייר.
מירי: ומצד שני, הילדה תבוא ותגיד, וכבר שמעתי את זה בתוך הבית: "את גוזרת עליי בדידות חברתית".
רוחי: לא. היא לא אמרה את זה, כי כל…
מירי: אז אני אומרת, אז אני… אני אהיה הקול הזה, לא של הבת שלך אלא של הבת שלי. שברגע שאתם לא נותנים לי טלפון, ברגע שאתם לוקחים ממני את האפשרות… הם מתנהלות בקבוצת וואטסאפ, הם קובעות לצאת ביחד, הם קובעות דברים, הם לומדות ביחד למ… אתם לוקחים ממני את ה… את הקשר הזה, החברתי, אחר הצהריים.
רוחי: אוקיי. זה עובר דרך הפלאפון שלי, היא לא מבודדת. אבל…
מירי: אז זה עובר דרך הפלאפון של יונתן והוא… היא פוגשת אותו רק בערב.
רוחי: אוקיי, היא מפסידה הרבה דברים. אבל אני… אני אשאל אותך, אם זה היה כזה דבר על סמים, אז גם היית מוותרת?
מירי: אני מסכימה איתך.
רוחי: יופי. כשזה חד משמעי אצל ההורה, תאמיני לי שהילדים גם לא מנדנדים.
מירי: רגע, אז למה זה סמים אצלה, ואצל הגדולות שלי זה לא סמים?
רוחי: כי את…
מירי: את מבינה?
רוחי: כי כשאת מנחה בצורה נכונה, מגיע שלב שיש לו מספיק כוח, ידע, בגרות, בשלות, הוא צבר מספיק הרבה כוח כדי להתמודד עם כזה דבר מסוכן. למה נותנים רישיון בגיל 18 ולא בגיל 12? מה… מה השתנה? זה הרי רכב…
מירי: את חושבת שנערה בת 17 יכולה להתנהל בטל… עם טלפון יותר…
רוחי: לא טלפון חכם. מקבלים נוקיה. [צוחקת] לא מקבלים טלפון חכם.
מירי: לא, אני שואלת על הטלפון… בואי אני… אין צדיקות כמוך.
רוחי: יש. יש הרבה.
מירי: אוקיי, אני מדברת עכשיו על נערה בת 17, 18…
רוחי: אני לא בטוחה. אם אמהות לא יודעות להתנהל נכון, למה שבנות בגיל 17 יידעו.
מירי: נכון. אז מה עושים? זה…
רוחי: יפה.
מירי: הטלפון כבר נמצא.
רוחי: אז, אני חושבת שאמא, קודם כל, אם היא לא הצליחה לייצר לעצמה את הכלים ואת מוקדי הכוח כדי להתנהל נכון מול פלאפון - אין לה אפילו מודל…
מירי: אין.
רוחי: שהיא מעבירה לבת שלה.
מירי: נכון.
רוחי: תחשבי. זה כמו אמא שאוכלת בריא, היא מעבירה… גם בלי ללמד, היא מעבירה איזשהו כלי, איזשהו מודל לבת שלה, שכשהבת שלה תהיה אמא, מן הסתם היא תבשל בריא גם לילדים שלה, כי זה מה שהיא ראתה בבית. [מירי מהמהמת בהסכמה] או גם אם היא תבחר אחרת, אבל יש לה את המודל במוח. אבל אם כל מה שהיא ראתה זה צ'יפסים ונקניקיות, כשהיא… כשהיא תהיה האמא, היא אפילו לא תדע שיש כזה דבר מרק ירקות. היא לא תדע אפילו. לא יהיה לה את זה אפילו באפשרות, של החשיבה.
מירי: נכון.
רוחי: אז קודם כל אני חושבת כאמהות, בואי. הרבה פעמים שאמהות מדברות איתי, אני אומרת… אני תמיד שואלת אותם: "ואיך את עם הפלאפון?". זאת שאלה שהיא לא נעימה.
מירי: "איזה דוגמה את נותנת?"
רוחי: היא לא נעימה, השאלה הזאת. וכאילו האמהות מסתכלות עליי: "באתי בשביל הבת שלי, מה את רוצה ממני? תעזבי אותי". ולא, אני מתעקשת על זה. "איך את עם הפלאפון?". ואז מתחילים את כל הסיפורים. את יודעת, ש"אני צריכה, יש לי את הגבולות שלי, לפעמים, לפעמים לא, בסוף לא". אוקיי, אז השיעורי בית הראשונים זה - בואי תקחי לעצמך איזושהי הגבלה עם הפלאפון הזה.
מירי: וואי, הילדים שלנו הכי מראה בעולם. [רוחי מהמהמת בהסכמה] אוֹרִי אומר לי: "אמא, את מכורה! אמא, את מכורה!". את יודעת כמה פעמים הבנות יצאו מהבית, הם אמרו לי שלום ואני לא שמעתי? זאת אומרת, אני שמעתי את זה…
רוחי: כן.
מירי: אבל לא הנחתי את ה… את הטלפון ושנייה הרמתי את העיניים. אני אוכלת את הלב על זה.
רוחי: תחשבי איזה חוויה זאת בשביל הילדים. זה לחיות עם הורים מחוקים, זה באמת קשה. זה לא דבר קל. אני… בואי, בואי נהיה יותר אופטימיות. הלא, הרעיון זה לא עכשיו… [מגחכת]
מירי: לא, לא…
רוחי: לייאש את כולם.
מירי: לא…
רוחי: אבל, בואי, אני חושבת…
מירי: המקום הזה, אני חושבת שקודם כל רגע לשהות בו.
רוחי: נכון.
מירי: ולהבין שאנחנו לא רק הורסים להם, אנחנו הורסים גם לנו מאוד.
רוחי: אנחנו זומבים. מירי, אנחנו לא חיים את החיים.
מירי: גם עכשיו, אני מדברת איתך ואני אומרת: "יואו מה מצטבר לי. אמא'לה, אמא'לה, אמא'לה. טוב אני אצטרך אחר כך שעה רגע לשבת לכל הוואטסאפים לענות, וזה", ו… איפה נשמע דבר כזה שבן אדם, בעל עסק צריך להיות זמין 24/7?
רוחי: לא נשמע.
מירי: איפה נשמע שאמא לילדים צריכה לענות להודעות של העבודה בשעה חמש, שש, שבע, שמונה, עשר, שתיים עשרה, אחת בלילה.
רוחי: נכון. לפעמים אנשים אומרים: "אבל כתבתי לךְ". אז מה אם כתבתְ?
מירי: אני יודעת על עצמי. את יודעת, אחת כתבה לי הבוקר, שמונה וחצי בבוקר, היא כותבת לי: "כתבתי לעובדת שלך שיוציאו אותי מקבוצה", וטה טה טה טה טה טם, "והיא לא ענתה לי". עכשיו, אני כאילו שולחת לעובדת שלי צילום מסך, "מה קורה?" ואז אני כותבת לה: "מתי כתבת לה?", היא כותבת לי: "אתמול בערב". אמרתי לה: "את יודעת איזה קטע? היא לא כמוני. היא לא עובדת במוצאי שבת". אנחנו ביום ראשון עכשיו, כן?
רוחי: כן.
מירי: אנחנו כאילו כל הזמן צריכים להיות זמינים, כל הזמן צריכים להיות בתוך העבודה, כל הזמן… בתח… עזבי את האנשים, עזבי את הלקוחות. אני מרגישה על עצמי את המתח הזה שכתבו לי! ומה, אני לא יענה?! מה אני אענה עוד ארבע שעות?! פעם שלחו דואר, [רוחי צוחקת] זה הגיע אחרי שבוע. היום שולחים דואר, אם זה לא… אם את נראית מחוברת, "נראה לאחרונה", היא מתקשרת אליי כבר: "איפה את? ראיתי שנראית לאחרונה בשעה שמונה בבוקר, השעה עשר".
רוחי: עכשיו תגידי כמה זמן מחשבה את מקדישה בוואטסאפ וכמה זמן מחשבה את מקדישה כשאת כותבת מכתב שיגיע בעוד שבוע לבן אדם? האיכות של התקשורת היא הרבה יותר רדודה.
מירי: אבל רוחי, אנחנו… כאילו אין בעיה, נתרפק על מה שהיה בעבר ונגיד איזה מדהים היה, שיחת טלפון שמחייגים ועונים בטלפון ויש חוט בבית שאת צריכה ללכת מקסימום מטבח-סלון כי זה האורך של החוט, ואת לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מלהדיח כלים. אנחנו יכולים להתרפק על זה עד מחר. כרגע… בואי נהיה רגע חב"דניקיות, בוא נהיה רגע חסידות של הרבי, שאגב, הרבי מאוד מאוד מאוד נתן מקום לטכנולוגיה ולשימוש של טכנולוגיה לשירותינו, ותגידי לי באמת…
רוחי: לא לשירותנו.
מירי: לשירות השם.
רוחי: אוקיי.
מירי: כן.
רוחי: בואי תבדקי כמה זה משרת את הרצון העליון. [צוחקת]
מירי: נכון. זה לא.
רוחי: יפה.
מירי: רוב הזמן. אבל יש בו… כאילו בוא נגיד שזה לא… אם אנחנו מדברים רגע קליפת נוגה, ואנחנו מדברים על ג' קליפות הטמאות ועל קדושה לגמרי. אנחנו נמצאים שם. הטלפון הזה הוא די קליפת נוגה.
רוחי: את יודעת מה אדמו"ר הזקן אמר על קליפת נוגה. בואי נסביר שקליפת נוגה זה קליפת אמצע.
מירי: נכון.
רוחי: אוקיי? ג' קליפות טמאות זה טומאה.
מירי: טומאה לחלוטין.
רוחי: וקדושה זה קדושה לחלוטין. עכשיו, הסיפור של קליפת נוגה זה שהיא פוטנציאל לטוב.
מירי: נכון.
רוחי: הפוטנציאל לטוב מתממש ברגע השימוש. כלומר, כל עוד הוא על המדף הוא ברמת הפוטנציאל. בשנייה שהשתמשתָ בו - גזרת את דינו. או שהורדת אותו…
מירי: בג'…
רוחי: הסטטוס שלו הפך להיות טומאה, או שהעלִיתָ אותו לקדושה. תלוי לאיזה מטרה השתמשת בו. אז הפלאפון כשהוא בחנות הוא קליפת נוגה, כשהוא ביד שלךְ יש לו רק שתי אופציות - או שהוא קדושה או שהוא טומאה.
מירי: אז אני אקשה עלייך.
רוחי: תלוי בשימוש.
מירי: אז אני אקשה עלייך. כי גם בוואטסאפ יש לי קבוצה שנקראת "אוכל של השם", שאני צריכה להיות שם פעילה כדי לתת לבנות כוח להתחבר להשם דרך הצלחת. יש לי גם קבוצות ריצה שאני צריכה להיות שם ולראות שהם רצו, לא רצו, מה קורה, נה נה נה נה נם. יש לי גם שיחות עם המשפחה… כל מיני, ויש גם בנות שמתייעצות על כל מיני נושאים, בסדר? ויש גם את הגלגול האינסופי, שאגב, באמת אני לא מגיעה אליו הרבה, כי באמת יש לי המון-המון עבודה בטלפון. אז כשאני נוגעת בטלפון, איך… איך אני אדע האם עכשיו השעתיים האלה שאני עם המכשיר הזה, הם שעתיים של קדושה או שעתיים של ג' קליפות טמאות?
רוחי: אני אגיד לך, יש אינדיקציה מאוד פשוטה וברורה. הרמב"ם אומר: "מה ההבדל בין העולם הזה לימות המשיח? שעבוד מלכויות בלבד". כלומר, לא יהיה באמת הבדל. החיים ימשיכו אותם חיים אבל לא יהיה שעבוד מלכויות. והרבי מסביר, מה זה שעבוד מלכויות? אם את המשועבדת - אז את בגלות. ואם הטכנולוגיה משועבדת אלייך - את בגאולה. אם אני מוצאת את עצמי שנגררתי עם הפלאפון, כלומר, הוא זה שניהל אותי, אז אני בגלות. זה טומאה. הוא מנהל אותי, נגררתי, מצאתי את עצמי שעתיים על הספה. לא שתכננתי אותם. אבל אם אני המנהלת והוא משועבד לי, זה אומר שאני אומרת - מארבע עד שש אני רוצה להתפנות ללקוחות שלי, להחזיר להם תשובות, אני המחליטה, אני המנהלת. איך אני עושה את זה? הפלאפון משועבד לי, כי אני רוצה להגיע ללקוחות איתו, אז הוא לשירותי מארבע עד שש. שש וחמישה כבר אני הפכתי להיות לשירותו. הבנת?
מירי: טוב, כמובן שזה לא מארבע עד שש אלא זה מ…
רוחי: אוקיי.
מירי: כאילו…
רוחי: כל עוד אני החלט… עשיתי שיקול דעת…
מירי: קבעתי זמנים.
רוחי: הגעתי למסקנה והחלטתי - אז אני פה המנהלת. זה אותו דבר… דרך אגב, נשים שואלות אותי על מנוחה, מה אסור לי לנוח? מותר לך. את החלטת שאת הולכת לנוח או פתאום מצאת את עצמך נחה? מצאת את עצמך נחה - זה יכול להיות עצלות, ייאוש תסכול, שעמום.
מירי: בדרך כלל זה גם עם הטלפון.
רוחי: יפה! [מושכת את המילה] יפה. או…
מירי: את לא תנוחי עם ספר באמצע הצהריים.
רוחי: יפה. אז זה זמן שאת בעצם שואבת סם. באותם…
מירי: אבל… נכון. לא, לא.
רוחי: כן.
מירי: אנחנו נדבר על זה.
רוחי: כן.
מירי: נקרא לזה כמו שזה.
רוחי: את בגראס. [צוחקת]
מירי: לגמרי.
רוחי: לקחתי לשם.
מירי: אבל אני יכולה גם להגיד לך שיש נשים שעושות רציונליזציה, הם לא נמצאות כאן בחדר הזה, כן? הם בחדרים אחרים, והם יגידו לך: "זה המנוחה שלי. לקחת רגע, לשתות כוס קפה, לעבור על האינסטגרם, לראות מה חדש, לעבור על 'Ynet', לראות חדשות. בשבילי זה המנוחה". עכשיו בינינו, שתינו יודעות, גם היא וגם אני וגם את, יודעות, שהיא מסיימת את הגלילה הזאת לא בתחושה של…
רוחי: יופי.
מירי: "יאללה, לחיים. קמנו".
רוחי: זה המבדק.
מירי: מה?
רוחי: זה המבדק. איך נראה בן אדם אחרי שוקולד ואיך הוא נראה אחרי סלט ירקות. זה המבדק. לאן… לאיזה תחנה הגעת? אז את יודעת אם עלית על הקו הנכון או לא. כי לפעמים האוטובוסים נראים אותם אוטובוסים. את אומרת: "זה אוטובוס טוב, זה אוטובוס טוב, אני עולה עליו". אוקיי. לאיזה תחנה הוא לוקח אותך, לפי זה את יודעת אם זה האוטובוס הנכון או לא. אם בסוף מצאתי את מותשת, מתוסכלת, מתוסבכת, מלאת נקיפות מצפון שעברו שעתיים ולא עשיתי כלום - אז זה לא היה דבר טוב. זאת לא הייתה מנוחה. אם אני מוצאת את עצמי אנרגטית, מלאת כוח, מסתערת על ארוחת ערב, מטפלת בילדים בכיף, בשיא הפניות, מרוכזת - אז יופי, זאת הייתה מנוחה. אוקיי? אז זה בדיוק… זה בדיוק ההבדל. אני יכולה לדעת לפי התחנה הסופית על איזה קו עליתי.
מירי: את יודעת אבל מראש מה תהיה התחנה הסופית?
רוחי: כן. אחרי פעמיים, מירי, אנחנו כבר יודעות יפה מאוד.
מירי: אבל אני מלא פעמים מנסה להגביל את עצמי ואני אומרת שככה וככה וזה וכאילו…
רוחי: את יודעת, זה כמו שאני מנסה לעשות כפיפות בטן וזה לא הולך לי, כי השרירים כל-כך רפויים שאני צריכה לעשות…
מירי: בואי למירי פורסט, [רוחי צוחקת] היא מה זה טובה בזה.
רוחי: אני צריכה לעשות תרגילים מקדימים, כאילו אני צריכה עוד שני שלבים לפני, כדי שכל האיזור יהיה שם מספיק חזק כדי שהכפיפות בטן ילכו לי מספיק טוב. אז אותו דבר, אני לא יתחיל עם להגביל את עצמי בפלאפון כי השרירים שם מאוד רפויים. אני אתחיל עם דברים הרבה יותר מקדימים שבכלל כל נושא הריכוז, הפוקוס, היראת שמיים, הקבלת עול, זה… זה… זה שרירים תומכים שכשהם יהיו מספיק חזקים אני אגיע לפלאפון, אני אגיד "לא פלאפון", זה יהיה לא פלאפון.
מירי: מה הקשר בין קבלת עול מלכות שמיים, כל הדבר הזה, לטלפון? [צוחקת]
רוחי: אנחנו נגיע לפרק מ"א, נלמד את זה ואז את תראי. אני קוראת לזה "הריטלין החסידי", פרק מ"א. זה עושה פוקוס.
מירי: רגע, אנחנו נתחיל ללמוד "תניא"?
רוחי: כן.
מירי: כל פ…
רוחי: מה?
מירי: מפרק א' או…
רוחי: כן. לפי…
מירי: לפי נושאים?
רוחי: כן, אפשר לפי הסדר, כי כל… כל פרק הוא נושא בעצם. זה… זה… זה מדהים.
מירי: אז אנחנו נלמד "תניא" בפודקאסט ונעשה לנו "פודקאסתניא".
רוחי: כן.
מירי: ואז מה? נניח את הטלפון?
רוחי: בטח. ואז את תראי איך פתאום כל האמהות יהיו שמחות, מרוכזות, אנרגטיות. תראי, אני אגיד לך משהו. בקדושה זה הולך ככה - אתה עובד קשה ואז אתה מרוויח. בטומאה זה הולך - אתה מרוויח ואז עובד קשה. זה ההבדל. [מחיאת כף]
מירי: וואו. יואו. חזק מאוד.
רוחי: כן.
מירי: טששש… ממש. תקשיבי, אני רוצה לקחת איזושהי החלטה ולשתף אותה… אותך.
רוחי: יאללה.
מירי: אני באמת מכורה, בסדר? באמת, אני לא… לא סתם אומרת לך. אני… את יודעת מה? אני חושבת שמכורים הם טיפוסים. זאת אומרת, אני לא… אם אני לא… לאוכל, אז אני אעשה משהו אחר. אבל כמו שאת אמרת, השאלה - לאן התחנה הסופית? אז נגיד, לריצה טוב לי להתמכר כי בתחנה הסופית אני הרבה יותר אנרגטית, שמחה, מחייכת טה-טה-טה-טה. אז זה התמכרות טובה. הטלפון, אם אני מבודדת את העניין הזה של העבודה, זה התמכרות גרועה. וגם, את אמרת ואני כל-כך מסכימה איתך, אני מסכימה איתך עד כאב, שזה משפיע מאוד-מאוד על הבית. זה משפיע על היחס שלי לילדים, על הסבלנות שלי עליהם. "טוב, סתום רגע". כאילו, "שנייה שנייה, רגע רגע". והוא: "אמא, אמא, אמא, אמא", ואני אפילו לא מרימה עליו את העיניים. עכשיו, למי שנראה… רואה את זה מבחוץ בטוח הוא אומר לי: "בואנה, תקשיבי, הילד פה, באמת. הוא פשוט ילד עם חסך רגשי מטורף". כאילו… פשוט אין לו מענה. ולי זה מאוד… זה קשה לי. אני בטוחה שאמהות שהם היו רואות את עצמן מבחוץ, שהם בתוך הטלפון… אפילו השבוע הלכתי להביא את אורי מבית ספר, נסעתי עם הרכב, וישבתי, עשיתי כזה וואטסאפים. עכשיו, בדרך כלל אני כאילו מקבלת אותו, אני רואה אותו ו… "אורי!" וזה. הוא נכנס לאוטו, כבר אמר "שלום", והוא לא… עד שהוא אומר "שלום" לוקח זמן, ואני אומרת לו: "רגע, רגע, רגע". ככה הוא… ככה הוא קיבל את אמא שלו בצהריים. "רגע, רגע, רגע". ואני מחזיקה את הטלפון והראש שלי לתוך הטלפון. [פאוזה] מה את מהנהנת?
רוחי: לא, את מזכירה לי, שמעתי על רבנית חיה מושקא…
מירי: כן.
רוחי: שהיא תמיד ידעה את השעה שהרבי מגיע ולא היה מצב שהיא תתקשר למישהו, את יודעת, כמה דקות לפני או מה כי זה זמן שהיא כל כולה קודש לרבי. הרבי מגיע, היא… היא איתו. ופעם אחת היא הייתה באמצע שיחת טלפון והרבי הקדים.
מירי: או-הא.
רוחי: אז היא אמרה: "סליחה, האורח שלי הגיע". בום, ניתקה. כאילו, זה לקח לה…
מירי: ממש באותה שנייה.
רוחי: שתי שניות וזהו. וההיא ניסתה לנחש מה קרה, כנראה הרבי נכנס בשעה לא… לא רגילה, אבל אין מצב שהיא לא תהיה 100% איתו. וזה… זה באמת סיפור שככה טלטל אותי כששמעתי ואמרתי: "וואו, מה זה נקרא להיות פנוי למישהו!".
מירי: זה כי היא הרבנית וכי הוא הרבי? או כי זה בעלה? וכי היא הבינה את ה… את החיים?
רוחי: וזה כי אם… את יודעת מה הרבי תמיד היה אומר. סיפור שהגיע לאוזנינו - יש לנו מה לקחת ממנו.
מירי: חד משמעי.
רוחי: אז גם אם אני לא אהיה הרבנית חיה מושקא, אבל לפחות… [מגחכת]
מירי: אז באמת…
רוחי: את יודעת, להיות עם הילד, כמו שאת אומרת, שהוא הגיע מהגן, או מה. באמת להיות איתו.
מירי: רגע, יאמר לזכותי שגם כמה פעמים מתקשרים אליי ואני… זה, ואני אומרת: "לא, אני באמצע פגישה חשובה", ואני מנתקת.
רוחי: איזה יופי. כל הכבוד לך.
מירי: את לא מבינה! זה… העיניים שלו נוצצות, זורחות. [שואפת אוויר] "אני הפגישה…".
רוחי: כל הכבוד.
מירי: "…שלך, אמא".
רוחי: יפה מאוד.
מירי: "אני הדייט שלך". זה… זה כן. אבל באמת, הפעמים האלה שלא, את יודעת מה? וזה מלווה אותי אחר כך, זה מחזיק אותי. אני אומרת: "יאללה, כאילו עד שהיא…". היא יצאה מהבית עכשיו, יעל, יוצאת מהבית לשבוע ימים. היא אומרת את השלום הזה ביום ראשון בבוקר ואני תקועה בתוך הטלפון! אומרת לה: "ביי", ואני אפילו לא מרימה את הראש.
רוחי: את יודעת מה קורה אחר כך עם המצפונים האלה? שאנחנו מתקנים את זה בצורות לא נכונות.
מירי: דפוקות לגמרי.
רוחי: בדיוק.
מירי: ממש.
רוחי: ואז מתחילים לְרַצּוֹת ולעשות כל מיני דברים שזה לא זה, זה לא מה שהילד צריך.
מירי: זה לא זה. טוב, אז אני רוצה לקחת על עצמי החלטה טובה.
רוחי: יאללה, מירי.
מירי: ככה ב… איזה מזל שיש לי רמקול. [צוחקות] אני רוצה… אני עושה באוכל, את יודעת שאני מכורה כן? אז אני עושה, חוץ מהקטע שאני לא אוכלת סוכר וקמח, יש לי בעיה עם התנהגויות של אכילה. זאת אומרת, אכילה בסתר, ברכב שלא רואים, אכילה בלילה. גם אם אני אוכל כאילו, אוכל בריא כאילו, אוכל של השם, אבל התנהגויות אכילה שהם לא טובות. ובעצם התחלתי לעשות צום לסירוגין. מה זה אומר? זה אומר ש-16 שעות אני לא נוגעת במזון, מקסימום שתייה, מים, ו-8 שעות אני… זה חלון אכילה כזה. זאת אומרת שבשעה חמש וחצי בערב נסגרת מסעדת הבטן של מירי פורסט. היא נסגרת, והיא נפתחת חזרה בתשע וחצי בבוקר. מה זה נותן לי? קודם כל, זה נותן לי שקט. כי ההתעסקות הזאת של: "מה אני אוכל, כמה אני אוכל, מה, אני אבוא הביתה מה אני אוכל, אני אהיה רעבה, לא יוגורט, כן יוגורט, לא… טוב, אני אוכל את הביצה, לא, יש שאריות מארוחת צהריים, אין ש…". כל ההתעסקות הזאת שהייתה, וואו, את לא מבינה כמה היא החזיקה אותי - נפטרתי ממנה לחלוטין. זה גם מנקה לי את הראש, ובינינו, זה גם מאוד מאוד עוזר לחילוף חומרים, זה עוזר לגוף לנקות את עצמו, זה עוזר לשרוף שומן למי שרוֹצה לרדת במשקל. win-win situation. ממש מצוין.
רוחי: שווה.
מירי: מה שאני רוצה לעשות זה צום לסירוגין מהטלפון.
רוחי: וואו! וואו! איזה אומץ, מירי.
מירי: כן. אז תקשיבי. יש בטלפון, כמו שאמרתי, חוץ מהרשתות… חוץ מהדברים שאני מכורה להם, שזה וואטסאפ ואינסטגרם וגם פייסבוק ככה בקטנה, יש שם גם נגיד חת"ת, אני אומרת דרך הטלפון, שעון דרך הטלפון… זה. אבל אני רוצה לעשות צום לסירוגין מהטלפון. עשר עד עשר.
רוחי: וואו.
מירי: אוקיי? מעשר בלילה - מת העולם. גם אם סיימתי את האימון בשעה עשר ויש לי הודעות עוד משש בערב, אף אחד לא ימות אם אני אראה אותם בעשר בבוקר, נכון?
רוחי: ממש מסכימה איתך.
מירי: אף אחד לא ימות?
רוחי: לא.
מירי: תחזקי אותי רגע.
רוחי: לא ימות. הפוך, יחיה. [צוחקות] יש סיכוי ש…
מירי: "לא אמות כי אחיה".
רוחי: יש סיכוי שיחקו אותך. זה מעולה, מירי.
מירי: אז בעצם מעשר בלילה עד עשר בבוקר. ולמה אני אומרת עד עשר? למרות שאני קמה בחמש, והרבה פעמים אני מעלה שאני רצה בחמש וזה נותן כוח לבנות. אני אעלה את זה בעשר ויהיה להם כוח למחרת. כשאני בבוקר, בשש בבוקר, חמש וחצי, פותחת את הטלפון וישר להודעות - אני מוצאת את עצמי יוצאת מהבית לריצה שלי חצי שעה יותר מאוחר, הראש שלי כבר תפוס בתוך היום. במקום שנייה רגע להיות פה, [נושמת אוויר] לנשום, לקחת את השם אליי לחיים, להתחיל את הבוקר עם מחשבות שלי, של החיים, של הבית, של יונתן, של הילדים, של איך היום שלי ייצא. אני כבר ישר נזרקתי לתוך העשייה, לתוך הזה.
רוחי: וואו. מירי, את יודעת שיש לי מלחמה דומה עם ה"ברכות השחר"? שאין פלאפון לפני "ברכות השחר".
מירי: אה. זהו.
רוחי: זה מדהים.
מירי: נכון.
רוחי: מדהים, מדהים, מדהים. היו תקופות שלא הייתי… לא הייתי נוגעת בפלאפון עד שמסיימת את כל התפילה.
מירי: וואו.
רוחי: אני רוצה להגיד לך שזה היה בחוש. ראיתי את ההבדל בברכה באותו יום, ועדיין זה היה לי קשה. כאילו, ידעתי שאין לך מה לרוץ, כי גם ככה אם תתפללי קודם זה ילך לך יותר קצר, יותר מהר, יותר טוב. ואני יודעת את זה.
מירי: נכון.
רוחי: ועדיין זה היה קשה.
מירי: נכון.
רוחי: וכאילו, זה היה פשוט אחד על אחד. הלכת קודם לפלאפון? עכשיו זה היה לך יותר ארוך וזה. לא ענו לך והיה תפוס ולקח לך בדיוק את אותו זמן. היה עדיף שהיית מתפללת בנחת ואחרי… זה פשוט מדהים. וכן, אני רוצה לחזק את עצמי בזכותך - אין פלאפון עד אחרי תפילה. זה פשוט מדהים, מדהים, מדהים, לשים את הקדוש ברוך הוא דבר ראשון.
מירי: ממש.
רוחי: את מתאפסת על עצמך.
מירי: בטח.
רוחי: מדברת איתו, מכניסה אותו לחיים.
מירי: נכון.
רוחי: והוא נכנס מאוד יפה ועוזר.
מירי: נכון.
רוחי: פשוט מדהים.
מירי: ממש. אני הייתי עושה רק "ברכות השחר" ו'חת"ת', לפני שאני מתחילה. אז זה החזיק לי שבוע בערך שהצלחתי, כי אז אמרתי: "טוב, טוב, יאללה, בוא נגיד מהר". אז כזה אני במיטה אומרת: [ממלמלת] "מודה אני…" ככה, קוראת מהר במיטה.
רוחי: כן.
מירי: כדי לגמור עם זה ולהתחיל לענות ליומיום, ואז התייאשתי באיזשהו שלב. אבל עכשיו כשאני אתחיל את ה… את ה… את הטרלול שלי, החיובי, המקסים, הנפלא, המעצים, הנותן כוח לאחרים, באמת…
רוחי: נכון, נכון.
מירי: כאילו, ברוך השם, אני עושה עם הטלפון הרבה דברים טובים, אבל אני אתחיל את זה בעשר. אז גם תפילה… לא יודעת אם תפילה, אני יותר בקטע של "ברכות השחר", מספיק לי. כאילו, השם טוב לו איתי, "ברכות השחר", אולי "שמע ישראל" במקרה הטוב. [צוחקת]
רוחי: זה הנקודה, שמי שמנהל פה את המציאות זה הקדוש ברוך הוא, זה הרעיון. ששמים אותו ראשון.
מירי: נכון, ממש. אז באמת, הריצה שלי בבוקר היא לגמרי ריצה של מדיטציה, של שיחה עם השם, של - רגע שנייה, יום חדש, מה יש לי ביום הזה, גם אם יום הכי עמוס. אגב יום הכי עמוס כשאני רצה בו בבוקר, את לא מבינה, כמו יום על ספידים. אז באמת כמה וכמה פעמים קמתי בשביל לצאת לרוץ, פתחתי את הטלפון, התחלתי לענות - לא יצאתי.
רוחי: את רואה?
מירי: כי נהיה שש וחצי, ושש וחצי אני כבר לא אצא, כי שבע אני כבר צריכה להיות בבית. כאילו מסנדלת את עצמי. אז ההחלטה לעשות צום לסירוגין - עשר בלילה עד עשר בבוקר.
רוחי: וואו.
מירי: אבל בוא נתחום את זה בזמן, כדי שכאילו…
רוחי: עד שבועות.
מירי: אה, זה קרוב.
רוחי: זה רעיון טוב, לא?
מירי: כן.
רוחי: הכנה למתן תורה.
מירי: הכנה למתן תורה, ונראה אחר כך אם זה ילך טוב…
רוחי: יאללה, אני אשלח לך וואטסאפ בעשר ועשרה. [צוחקת]
מירי: תראי. כן, את יכולה לראות "נראתה לאחרונה". אני… יש לי מאוד, הכל פתוח, הכל גלוי, לא מסתירה כלום. וואי רוחי, לא תכננו על שיחה על התמכרויות…
רוחי: נכון.
מירי: …ועל טלפון. אבל נראה לי אחת השיחות הכי חשובות.
רוחי: נכון, נכון.
מירי: ממש.
רוחי: לגמרי.
מירי: ואם מישהי תיקח מזה משהו לחיים שלה, כדי… את יודעת מה? כדי שלא יהיה לנו בכיה לדורות אחר כך, שלא נגיד על הבנות שלנו.
רוחי: נכון.
מירי: שהם ומה הם. דוגמה אישית.
רוחי: נכון. אנחנו דור שהוא קו התפר בין הדור ההוא לדור הזה, ואם אנחנו נעשה את המעבר בצורה נכונה, בריאה, מאוזנת - אז נתנו כלים לילדים שלנו.
מירי: כדי לתת כלים לילדים שלהם.
רוחי: נכון. כי הם כבר גדלים בתוך מציאות כזאת. כמו שאת אומרת, אי אפשר למחוק את המציאות ולחזור…
מירי: לטלפון טיפש.
רוחי: בדיוק. אבל לפחות דרכינו הם יקבלו את זה בצורה נכונה.
מירי: [מהמהמת לאישור] נכון. שנזכה, מה אני אגיד לך? יאללה, שנניח את ההתמכרות הנוראית הזאת ו…
רוחי: בעזרת השם.
מירי: וננסה אפילו, את יודעת מה? גם אם לא להניח לפחות למנן אותה. ולהבין שיש לנו ביד קליפת נוגה, ברגע שפתחנו - זה או ג' קליפות טמאות או…
רוחי: קדושה.
מירי: קדושה ואלוקות. [רוחי מהמהמת לאישור] שנהיה באלוקות.
רוחי: בעזרת השם, נכון. ה"תניא" ילמד אותנו לחזק את השרירים.
מירי: אז אנחנו נתחיל "תניא".
רוחי: בעזרת השם.
מירי: ואני רוצה להזמין את כל מי שהקשיבה לשיחה הזאת, והשיחה הזאתי הזיזה לה משהו הכי הכי קטן בגישה שלה לגבי טלפון, לגבי משהו שהיא רוצה להיגמל ממנו, לגבי הרגל לא טוב, שתעשה את זה, ושתשתף את השיחה הזאתי הלאה, ושנוכל להביא אור בעולם בזכות אור החסידות. ואנחנו נתחיל "תניא" בעזרת השם.
רוחי: בעזרת השם.
מירי: תודה רבה. להתראות רוחי.
[מוזיקת סיום מתחילה]
רוחי: תודה מירי.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments