מירי פורסט- הפודקאסט - חני מוסקוביץ: מאחורי הקלעים של הפודקאסט

חני מוסקוביץ' הקימה את הפודקאסט הראשון לנשים בציבור הדתי-חרדי, ובתור אחת שעוסקת גם בתחום יצירת התוכן, שליחות ברשת ועבודה עם נשמות, התיישבנו לדבר על מאחורי הקלעים של כל העולם הזה. קונפליקטים, מחשבות, והרבה דיבור על למה ואיך להיות בכלל במקום הזה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/08/2024.

‏מירי: היי, אני מירי פורסט, ובואו נדבר על הכל. מת-חי-לים.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏יצאנו לדרך?

‏חני: כן, טוב.

‏מירי: שלום וברוכות הבאות לעוד פרק בפודקאסט. היום זה פודקאסט… היום זה פרק מאוד מיוחד, כי אני מארחת את המארחת שלי. שלום חני מוסקוביץ'.

‏חני: שלום, אני ממש מרגישה בבית, זה זה נורא מוזר.

‏מירי: אז מצד אחד תרגישי בבית כי בכל זאת את בבית.

‏חני: כן.

‏מירי: אז באמת הזדמנות להגיד לך תודה רבה על האכסניה, על זה שאני מקליטה כאן את הפרקים של הפודקאסט ומפה יוצאת תורה.

‏חני: כן, ממש.

‏מירי: אז תודה על זה. והיום אני הזמנתי אותך לשיחה, כי אני רוצה שבנות ישמעו קצת על המאחורי הקלעים.

‏חני: יאללה.

‏מירי: בעצם התחלנו מזה שאת הקלטת פודקאסט כבר כמה שנים?

‏חני: אה, בדיוק שנתיים. מראש חודש סיון העליתי את הפרק הראשון, ראש חודש סיון לפני שנתיים. אה…

‏מירי: למה? למה? למה התחלת עם זה? מה?

‏חני: וואו, תקשיבי. בשביל להבין למה התחלתי עם זה, כאילו צריך ללכת כל כך אחורה ואחורה ואחורה ועוד זום אאוט, זום אאוט. אבל באופן כללי, לפני שנתיים, אף אחד בארץ לא ידע מה זה פודקאסט.

‏מירי: כן?

‏חני: כשאני, כן, כשאני התחלתי את הפודקאסט, קודם כל זה היה הפודקאסט הראשון הנשי, חרדי, דתי. [מירי מהמהמת] ובנות, בהתחלה בכלל שאלו אותי מה זה פודקאסט?

‏מירי: כן.

‏חני: מה זה? היו מעוותים את המילה כזה…

‏מירי: פוד… פוד…

‏חני: כן. כל הווריאציות שאת יכולה לדמיין לעצמך. ובכלל כשפניתי לנשים, היום את פונה לנשים ואת אומרת להם, "אתם באות אליי להתארח לפרק, לפודקאסט?" אני הייתי צריכה לעשות שיחת טלפון ולהסביר להם קודם כל מה זה פודקאסט.

‏מירי: כן.

‏חני: למה זה לא ראיון, הרי ראיון זה משהו מוכר, ראיון מצולם, ראיון מוקלט.

‏מירי: נכון.

‏חני: אה, על ההבדל בין פודקאסט לזה. ולמה התחלתי את זה, זה שוב, זה סיפור ארוך. אנחנו היינו בשליחות באוקראינה, למי שלא מכירה, שמונה שנים. אה, וכשהגענו לארץ, התחלנו שוב, סיפור בתוך סיפור. אה, לא ידענו כמה זמן נהיה פה. ו… ככה מפה לשם, התגלגלו הדברים שהתחלנו לעשות הרצאות על שליחות באוקראינה.

‏מירי: וואלה?

‏חני: כן, כמו מופע זוגי. אנחנו עדיין עושים, אגב, זה זה נשאר. בהתחלה אמרנו, "טוב, עוד חודש זה יתפוגג, עוד חצי שנה זה לא יהיה מעניין", כשהייתה מלחמה בארץ בכלל אמרנו "זהו, מעכשיו זה זה כבר לא… לא רלוונטי". ועדיין, עדיין עושים.

‏מירי: ושניכם… שניכם עוברים במקומות ומשתפים מה זה שליחות?

‏חני: כן.

‏מירי: אוקיי.

‏חני: היינו גם ביחד וגם בנפרד.

‏מירי: ממ…

‏חני: שנינו, כל אחד בנפרד.

‏מירי: אוקיי.

‏חני: אה, ואז כשהתחלנו לדבר המון על הנושא של שליחות, והייתי נשארת ומדברת עם נשים, ואת רואה פתאום, את אומרת לעצמך, "בואנה, זה נושא לא מדובר".

‏מירי: נכון.

‏חני: זה כאילו, זה החיים. אני גם קוראת לזה "שליחות כדרך חיים". בסוף כל אחת רוצה למלא את השליחות שלה, בשביל מה הגענו לפה?

‏מירי: נכון.

‏חני: אבל כשאת עוצרת לחשוב על זה, פתאום שומעת נגיד הרצאה, ואת אומרת לעצמך, "איפה אני בתוך זה? איפה השליחות שלי? מה אני עושה פה?"

‏מירי: כן.

‏חני: אז קלטתי שזה יש פה איזושהי נישה, וואקום, שצריך למלא. והרבי כמובן תמיד אמר "למנף את הטכנולוגיה לקדושה".

‏מירי: כן.

‏חני: אה, וזה היה הרעיון של בעלי. הוא ממש אה, הוא דובר אנגלית שפת אם, אז הוא ידע מה זה, הכיר את עולם הפודקאסטים מארצות הברית. הוא אמר לי, "חני, לכי על זה, זה… זה… זה נשים צמאות לזה, אין בכלל דבר כזה בארץ עדיין לציבור".

‏מירי: והפורמט הזה של להזמין מישהי ולדבר איתה, זה הפורמט שרצית, או רצית כאילו לתת את משנתך?

‏חני: אה… לא, רציתי להביא נשים דווקא בשביל… הרי כשאת רוצה לקבל השראה, את רוצה לראות לא שיש איזה דמות אחת שככה מטיפה, או אפילו, לא יודעת, לא מטיפה, אבל את רוצה לראות שזה קורה, שזה קורה אצלה, וזה קורה אצלה, וזה קורה אצלה. ושבוע הבא אני מעלה את הפרק ה-50.

‏מירי: וואו.

‏חני: בהתחלה אמרתי לעצמי, "מי… מי תשמע את זה? נעשה חמישה פרקים. נעלה לאוויר, מקסימום, את יודעת, ישאר שם".

‏מירי: זה קטע, כי זה מה שאמרת לי בהתחלה. אמרת לי, "מירי, עזבי, לא משנה לך כמה צפיות יש, כמה האזנות, את תעשי וזהו".

‏חני: נכון.

‏מירי: ובאמת אני… אני עושה את זה. אני אין לי מושג כמה צפו, אין לי מושג כמה שומעות, באמת, אני…

‏חני: אני זאת שמדווחת לך. [צוחקת]

‏מירי: כן.

‏חני: אני חושבת שזה הסוד, באמת, שאתה עושה דברים שיצליחו, לעשות אותם בלי תנאים, עם כל הלב והנשמה. אני גם אז שהצלחתי, שהתחלתי את הפודקאסט, אני עוד לא ידעתי שנישאר בארץ.

‏מירי: כן.

‏חני: אולי זה יהיה חודש, אולי זה יהיה חצי שנה, אולי זה יסתיים.

‏מירי: אמרת "אני מתחילה".

‏חני: "אני עכשיו יכולה לעשות את זה, אז אני עושה את זה. מה יהיה עם זה? הקדוש ברוך הוא שיחליט, שיקח את זה לאן שהוא רוצה".

‏מירי: אני בטוחה ששואלים אותך, כי שואלים אותי, אז אני מתארת לעצמי ששואלים אותך את זה פי אלף, מה מה יוצא לך מזה? [חני צוחקת] כאילו, זה שאלה כל פעם, לא משנה עם מי אני, מאמא שלי ועד שכנ… לא משנה.

‏חני: שואלים, שואלים.

‏מירי: מה יוצא לך מזה? את מרוויחה מזה?

‏חני: קודם כל בוא נעשה שניה זום אאוט, מה יוצא לך בכלל מיצירת תוכן? לא רק פודקאסט.

‏מירי: נכון.

‏חני: מה יוצא לך, מירי, מלשבת לדבר עם המצלמה, ולקבל עשרות או מאות תגובות, ולדבר עם נשים ו… סליחה, אבל מלא זמן הולך על זה.

‏מירי: נכון.

‏חני: מלא זמן מוקדש לזה, אולי נגיד את זה ככה. מה יוצא לך מזה?

‏מירי: את יודעת מה? זה שאלה טובה, וגם אני רוצה להגיד לך שהרבה פעמים, בזמן האחרון במיוחד, אני רואה שזה על חשבון משהו עוד יותר חשוב, שזה הילדים שלי. ואני ממש עושה לעצמי שעות שאני לא עונה. יש לי עכשיו בוואטסאפ, עכשיו ברגע נתון, יותר מ-100 הודעות אישיות שעוד לא פתחתי, כי אתמול היה מאוחר, והבוקר הוצאתי את הילדים, והתארגנתי, ובאתי לפה. כאילו אני אומרת, "אין מה לעשות. שום דבר לא ימות" ולי זה קשה, כי אני חייבת כל הזמן לנקות שולחן, עכשיו…

‏חני: חוץ מלנקות שולחן, אני גם מאוד מזדהה איתך, מהמקום הזה שאת בן אדם שאוהב אנשים. כי מבחינתך, לגלוש לשיחה, למה לא? זה כיף.

‏מירי: נכון.

‏חני: זה לא כאילו, "יאללה שחררו אותי", זה… זה נחמד, יש בזה…

‏מירי: ובנות הרבה פעמים מופתעות אומרות לי, "וואי, תודה שענית לי", אני כזה, "שאלת, למה שאני לא אענה?"

‏חני: כן.

‏מירי: למה שאני לא אענה?

‏חני: כן, כאילו רצית ש… לא נעים לייבש וזה גם לא כיף.

‏מירי: כן, אני לא יודעת לייבש. לא, באמת. אני לא יודעת לייבש. אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב. אבל הרעיון הזה, אם אנחנו חוזרים רגע למה יוצא לנו מזה, אני התחלתי את הפודקאסט כי יונתן אמר לי, "מירי, תקשיבי, זה תפור עלייך, כאילו לשבת לדבר…"

‏חני: נכון.

‏מירי: "…לשבת להקשיב, זה כאילו זה את". זה היה קטע, שהייתי בכנסת באיזה שיחה, הזמינו אותי לשולחן עגול לדבר סביב המלחמה וזה, ואני, האמת שאני לא ידעתי על מה אני אמורה לדבר. חני, הגעתי, אני לא ידעתי. ואז שהגעתי וראיתי את השם שלי…

‏חני: היה איזה נושא? משהו?

‏מירי: הנושא היה "נשים במלחמה" או "שותפות של נשים", משהו כזה של "השדולה למען האישה החרדית והדתית" בכנסת. וישבתי בשולחן, וכשהמנחה, מלכהלי, דיברה, אמרתי "אוקיי, אז על מה אני אמורה לדבר?" וכשפתחתי את המיקרופון, פשוט יצא לי תשע דקות, שסיפרתי והתרגשתי ו… והאמת שאני לא… אני חשבתי שאני מדברת למעגל, מסתבר שזה שודר בערוץ הכנסת.

‏חני: כן, בטח. [צוחקות]

‏מירי: ואז יונתן שמע את זה, אומר לי, "מירי, את צריכה פודקאסט!" ובאותו שבוע רוחי פנתה אליי ואמרה לי, "מירי, אני רוצה להקליט איתך פודקאסט". עכשיו, חשבנו שנעשה את זה כאילו שזה שלנו, ופה, כשהגענו לאולפן, אמרתי, "רוחי, תקשיבי, אין לי בעיה, כאילו בכיף וזה, אבל אני רוצה שיהיה לי פודקאסט", היא אומרת לי "מעולה, אני גם לא רוצה שיהיה לי פודקאסט". בקיצור, זה יצא כמו כפפה ליד.

‏חני: בול, נכון.

‏מירי: אה, אבל אה, אבל מה יוצא לי מזה? זה רק הוצאות כרגע. כאילו אני אני לא רואה את זה, את יודעת מה, אני לא עושה את זה כאילו להרוויח מזה רווח מיידי של כסף או משהו כזה. אני חושבת שהדברים שאנחנו מדברים פה צריכים להישמע. והם לא נשמעים, אם לא הייתי שומעת את השיחות שהיו כאן, או מדברת את הדברים שאני מדברת, ואני חושבת שזה, זה מה שיוצא לי מזה.

‏חני: נכון, ומצד שני, אם את בעצם עושה את זה לאורך זמן, ובזמן הזה את בעצם לא עובדת. זאת אומרת, יש… אני התחלתי את הפודקאסט לגמרי ככה.

‏מירי: ממ…

‏חני: נטו וזה עדיין ככה בעצם. אבל אני כן חושבת ומנסה להבין איך זה יכול להיות משהו שמחזיר את ה…

‏מירי: את ההשקעה.

‏חני: את ה… לא יודעת אם את ההשקעה, אבל את הזמן שאני משקיעה בזה, לפחות. אני יכולה להגיד לך שלהקליט פודקאסט, אני לא לא מדברת בכלל על… על העלות של הציוד, וכל זה, שזה נשים בצד. להקליט פודקאסט זה כל קודם כל את הזמן של הלתאם, ואת יודעת איך זה לתאם ומבטלים, ואני בהתחלה עוד הייתי נוסעת לכל אחת.

‏מירי: לא, זה מטורף. אני לא יכולה לדמיין את זה.

‏חני: אז תביני, אני הייתי מובטלת. בואי, כאילו היו לי את ההרצאות ואת זה.

‏מירי: אבל מה? ארזת פה את כל המיקרופונים והתאורה.

‏חני: יש לי תיק, הנה, איפה התיק הזה?

‏מירי: כן.

‏חני: שמה, התיק הזה שהכל יש שמה, ממש תאים לכל דבר. לא, אז בהתחלה לא צילמתי. אהא. הייתי אולי מניחה את הפלאפון איפשהו, אחר כך לוקחת איזה קטע קטן, אבל אה… ושבוע שעבר נגיד שכן נסעתי לילנה, שהיא לא ניידת, אז… אז מראש קבעתי תאריך שגם בעלי פנוי ועשינו חתיכת מסע.

‏מירי: כן, לא, זה מטורף.

‏חני: הגענו, היא נמצאת בבית מלון, הגענו, היינו צריכים עגלה של אה… עגלה של הבל בוי בשביל להניח את כל הדברים ולעלות, זה…

‏מירי: וואי, והייתה הקלטה טובה?

‏חני: כן, היה מדהים. אבל אה… אני אומרת, אני משקיעה את הזמן שלה לתאם ושל השיחה עצמה, וכל העריכה והדברים האלה, שבכלל בעולם הטכני, אנשים לא מבינים כמה עבודה מאחורי הקלעים על כל, את יודעת, גרפיקה קטנה וכל סטורי וזה, זה עבודה.

‏מירי: נכון.

‏חני: זאת עבודה. וכשאני בהתחלה היינו בארץ אז ככה אמרתי, "טוב, אולי נחזור, אולי נחזור", ופתאום אני מוצאת את עצמי פה וצריכה לפרנס משפחה. וואו, כאילו, עזבי פי פי 10 ממה שעלה לי לפרנס משפחה באוקראינה.

‏מירי: וואי, לא, בארץ זה יקר נורא.

‏חני: בכלל להבין איך הכל פה עובד וזה, זה עד עכשיו לא הבנתי.

‏מירי: כן.

‏חני: איך איך מנהלים את האירוע הזה שנקרא לגדל משפחה וזה?

‏מירי: לא פשוט, נכון.

‏חני: אבל אה את מתחילה לחשוב איך זה יכול להחזיר את עצמו. ואז בעצם, ככל שאת עושה את זה באמת מתוך… זה עובד ככה, ככל שאת עושה את זה מתוך רצון לא להרוויח, ככה יותר סיכוי שזה ירוויח.

‏מירי: וואי.

‏חני: כי זה יותר עובד.

‏מירי: נכון.

‏חני: אם אני אביא נשים, לצורך העניין שישלמו לי בשביל לבוא.

‏מירי: יש דבר, את יודעת, מישהי שאלה אותי כמה אני צריכה לשלם.

‏חני: יש דבר כזה.

‏מירי: חני, הייתי בשוק.

‏חני: אבל אז זה… זה נשמע כמו פרסומי. אני לא רוצה, אני ממש לא רוצה את זה.

‏מירי: תקשיבי, לא רק שבחיים באמת, בלי נדר, טפו טפו, אני לא אקח כסף ממישהי שבאה לשיחה, אני גם לא מבינה את הדבר הזה. אם יש לה תוכן…

‏חני: אבל מירי, זה עובד… עולם השיווק.

‏מירי: אה, בקטע של שיווק?

‏חני: לכי עכשיו לאיזשהו עיתון. לכי, תפני לאיזשהו עיתון נשים גדול, ותבקשי שיעשו עלייך כתבה, על משהו שהוא נטו ערך, אוקיי? למה הריצה שלך היא לא ערך?

‏מירי: את יודעת שבחיים…

‏חני: הריצה שלך היא ערך?

‏מירי: מאוד. בחיים…

‏חני: את לוקחת על זה כסף?

‏מירי: כן.

‏חני: רגע, העולם עובד ככה.

‏מירי: אבל בחיים אני לא שילמתי, באמת, והייתי גם בטלוויזיה וגם ברדיו וגם בעיתונות וגם באינטרנט, ממש. בחיים לא שילמתי שיעשו עליי כתבה. פעם אחת, יאמר לא לזכותם, של איזה עיתון חרדי, שהם פנו אליי לבקש שאני אהיה כאילו יועצת מקצועית וזה, בתמורה הם יתנו לי מקום לפרסם ב-3,000 שקל, שאני, אמרתי רגע, שאני אשלם?

‏חני: כן, כן. ככה זה עובד.

‏מירי: צחקתי ואמרתי לה תודה נשמה, לא, לא.

‏חני: אבל תשמעי, בסוף, בסוף כשבן אדם מקבל ערך - זה שווה משהו. זה שווה משהו. את משלמת על לימודים? למה? למה? אם המרצה עם תחושת שליחות? שתלמד.

‏מירי: אבל אם אני מביאה מישהי לפודקאסט, אם אני מביאה מישהי לפודקאסט, כשהמטרה היא שלי, שישמעו למשל, עדי עולה לפודקאסט, היא מדברת על הריצה, בסדר? נגיד ריצה קרוב אליי. מישהי שמדברת על גילוי מוקדם, מישהי שמדברת על התמודדות עם עם… התמודדות בתוך משפחה שכולה, מישהי שמדברת על תזו… לא משנה מה. מבחינתי היא לא היא לא צריכה לשלם לי, כי אני לא עושה לה איזשהו פרסומת, מבינה?

‏חני: נכון.

‏מירי: לא יודעת, אולי אני לא כל כך מבינה את העולם הזה.

‏חני: נכון. הכיוון הוא, ומה שאני הצלחתי לעשות כמה פעמים, ואני מקווה גם בהמשך להצליח, אני לא מספיק אה… לא מספיק "על זה", מה שנקרא, אני עסוקה בלהקליט פרקים, זה למצוא גוף שרוצה לתת חסות לפודקאסט.

‏מירי: זה אולי, כן, נכון.

‏חני: היו לי כמה פרקים שקיבלו חסות מ… אני כבר לא זוכרת עכשיו, אבל ממש ככה פרק אחד זה, ועוד עוד איזה חברה של תכשיטים נתנה שני פרקים. וזה מדהים, כי הם בעצם באים ואומרים "אנחנו רוצים לקדם את הערכים האלה".

‏מירי: ממ.

‏חני: ואני נותנת להם איזושהי פרסומת, שהיא פרסומת מאוד חיובית. הרי חברות גדולות נותנות חסויות לכנסים.

‏מירי: נכון. נכון.

‏חני: בדיוק לדברים כאלה לקהילה.

‏מירי: את יודעת מה? עכשיו שאני חושבת על זה, נגיד בסטורי ובאינסטגרם ובסטטוס, כן, אני עושה פרסומות, זאת אומרת, תחומים שהם מדברים אליי מאוד, כן? אני כן מדברת על זה ולוקחת על זה תשלום. לא יודעת למה בפודקאסט זה עדיין לא…

‏חני: אז בסוף זה אותו דבר.

‏מירי: כן?

‏חני: בסוף זה אותו דבר, ברור. יש לך קהל. כל העולם הדיגיטלי עובד ככה, ש… ערך מסוים מקבל תשומת לב, [מירי מהמהמת] וברוך השם שאנחנו מביאים תכנים טובים למען תשומת לב חיובית ולא כן, לא חסרות, לא חסרות דוגמאות הפוכות.

‏מירי: כן.

‏חני: ואז בעצם בא מישהו ואומר, "אני רוצה למנף את התשומת לב הזאת לצורך פרסום. אתה משקיע את הזמן שלך בלתת את התוכן. אני אתגמל אותך כי הקהל שלך לא מתגמל אותך", לפעמים הקהל גם מתגמל.

‏מירי: כן, נכון.

‏חני: כי הנה לך, לך בנות שעוקבות אחרייך, בסוף אולי באות ל…

‏מירי: לריצה.

‏חני: לריצה. כן, או… או לקבוצה, כן, נכון.

‏מירי: כן, נכון, נכון.

‏חני: אז זה עובד ככה. אני זוכרת שהתחלתי את הסטטוס עוד בחרקוב, העליתי תכנים, הייתי… את לא מבינה, זה גמר לי את הזמן. באיזשהו שלב אני ממש כמעט נשברתי, כי הייתי עסוקה בהמון תגובות. עכשיו אני מעלה ממש חסידות. אני מדברת על היום יום, וכל תקופה ככה, משהו אחר.

‏מירי: נכון.

‏חני: ואז שבת אחת כאילו הרגשתי גמורה ואמרתי לעצמי, "די, זהו. כאילו נגמר". ושבתות אני אוהבת לפתוח, לדפדף באיגרות קודש, ואני פותחת, יוצא לי מכתב של אה… אני לא זוכרת את המילים המדויקות, אבל שהוא מביא תוכן למען… אה היא מביאה תוכן, זה היה מכתב לאישה, מביאה תוכן למען אה… הנוער, או משהו עם הפצת החסידות, ושלא תשמע ל… למחשבה שאומרת להפסיק.

‏מירי: וואו.

‏חני: ואז אמרתי לעצמי, "אוקיי, חני, את לא מדמיינת, זאת שליחות. זאת שליחות אמיתית".

‏מירי: נכון.

‏חני: ואז אחרי איזה תקופה של כמה חודשים, אה מישהי פנתה אליי לפרסום. עכשיו, אני כאילו אמרתי לעצמי, "את לא תהיי מאלה שמפרסמים". ואז אמרתי לעצמי, "רגע, למה?".

‏מירי: נכון.

‏חני: "למה? למה? אני משקיעה בזה כל כך הרבה זמן".

‏מירי: נכון.

‏חני: הזמן שלי הולך, בדיוק כמו שאת אומרת, זה בא על חשבון דברים אחרים.

‏מירי: חד משמעית, נכון.

‏חני: וזה היה משהו שככה מאוד אהבתי. זאת אומרת, אה בכלל עד היום אני מקפידה, אם אני מפרסמת, אני כמעט לא מפרסמת, אבל אם כן, זה משהו שאני עומדת מאחוריו.

‏מירי: אוקיי, אנחנו נדבר על זה עוד רגע.

‏חני: אז אה… ואז העליתי את הפרסום, והיה לי מאוד קשה. ואז מישהי כתבה לי, אחת העוקבות, היא כתבה לי, "זהו, גם את התמסחרת?"

‏מירי: וואי.

‏חני: ומה זה ביאס אותי…

‏מירי: כי גם ככה היה לך על זה…

‏חני: מה נראה לך? ש… מה נראה לך, שאת יכולה לקבל שכר על העבודה שלך ואני לא? את הולכת לעבודה בחינם? בסוף זאת עבודה.

‏מירי: נכון.

‏חני: נכון, אני גם עושה את זה באופן מאוד מאוד קליל, זה בא לי יחסית בטבעי, אבל זה לוקח המון המון זמן. אז ה… אני חושבת שהעממיות הזאת שמשדרים, והטבעיות והספונטניות שמשדרים, נותנת הרגשה שזה כזה… זה by the way. אבל אף אחד לא יודעת כמה זמן עומד מאחורי.

‏מירי: נכון.

‏חני: ובסוף הזמן שלך זה הבית, זה הפרנסה.

‏מירי: חד משמעי. חד משמעי.

‏חני: אז המילה "התמסחרת" היא נורא קשה, כי בואי נשמה, את מתפרנסת, גם אני צריכה.

‏מירי: נכון, אני חושבת שאפילו לא צריך להתנצל על זה.

‏חני: נכון, נכון, אבל אני אומרת, הצד השני לא… לא רואה את כל התמונה, ולכן יש איזושהי תחושה כזאת של… עכשיו אני לא מדברת על… אולי יש באמת כאלה ש… אני אישית באמת, כאילו, את רואה אישה שמעלה פרסומים, ומידי פעם משהו, אני לא… אני לא עוקבת.

‏מירי: אה, אה. חבל על הזמן.

‏חני: אני לא עוקבת, אני אם אני ארצה… אם אני ארצה פרסומות, אני פשוט אפתח… אני אלך ללוח מודעות. אני רוצה תוכן.

‏מירי: כן. תגידי רגע, ואת מרגישה… סתם, אני לפעמים, את יודעת, כל הקטע של של הסטטוסים, וכל הקטע של להגדיל צפיות שאגב…

‏חני: וואי, אני גרועה בזה.

‏מירי: אז זהו, אז אז קודם כל…

‏חני: אני באותה נקודה, יחסית, זה הרבה זמן, של ה-2,000 ומשהו כזה, כי פשוט א', אין לי את הזמן. ב', אמרתי לך גם פעם, היו לי כמה תאקלים עם כאלה ש… פשוט פרסום שלא… לא… לא הצלחתי להעלות אצלי, לא יודעת… דברים תת רמה קצת, וכאילו, העדפתי שלא. העדפתי שלא, ואז כאילו אמרתי "יאללה, אין לי כח לזה".

‏מירי: את יודעת, אבל, אפרופו התת רמה הזה, אני, אני לא יודעת להסביר לך את זה, אבל זה עובד. בנות אומרות לי, "אני… אני מסתכלת עליה, היא מגעילה אותי, לא כיף לי לראות אותה, אבל אני עדיין צופה בה".

‏חני: תדעי לך שההורמונים במוח שלנו הם פועלים מכל החושים.

‏מירי: כן.

‏חני: כשאני עוקבת אחרי מישהי, לצורך העניין, בואי תעקבי אחרי אה… אה… שרה הקונדיטורית המדהימה וזה, בוא נשים עוקב. ואז אני רואה עוד עוגה, עוד עוגה, עוד עוגה, מה את חושבת זה עושה למוח?

‏מירי: רוצה עוד עוגה.

‏חני: אוקיי? מה את חושבת שאני רואה לק ג'ל, לק ג'ל, לק ג'ל? אז כל הראש שלי יהיה מונח בזה. זה לא שיש בזה משהו לא טוב. אבל אם אני מקדישה את הזמן שלי לצפות בתוכן מסוים, שבואי, גם ככה זה מוציא אותנו מכל מה שאנחנו עושים ומסיח את דעתנו ו…

‏מירי: נכון.

‏חני: אז זה חייב להיות משהו מועיל בעיניי. ואם אני רוצה לצפות בדברים מועילים, אז גם אני לצופות שלי - אמליץ על דברים מועילים.

‏מירי: כן.

‏חני: עכשיו, הנה, פנתה אליי לא מזמן מישהי שהיא, מה היא עושה? זוגיות או… או… או הדרכת הורים או משהו כזה. אז אמרתי לה, "קודם כל תשלחי לי, אני רוצה לראות מה… מה את בכלל רוצה להעלות". עכשיו, אני לוקחת יותר כשמבקשים ממני ממש המלצה אישית ושאני מסריטה את עצמי. אבל אני לא, אמרתי לה, "אני לא מוכנה לעשות לך את זה, כי אני לא מכירה מקרוב את התכנים שלך".

‏מירי: יפה.

‏חני: אני יכולה להמליץ על מטפלת זוגית שאני… אני לא שמעתי אפילו מישהי אחת שהיא…? היא שנכון, יש לה תגובות מאנשים וזה, אבל זה לא מספיק לי.

‏מירי: כן, את צודקת. אז תדעי לך שזה נקרא לקחת אחריות.

‏חני: עכשיו, אני לא אומרת שאלה שעושות את זה, הם לא בסדר…

‏מירי: לא, אבל יש…

‏חני: כי בסוף ככה עובד, ככה עובד העולם הפרסום. הרי גם עיתון שמפרסם משהו, בואי, זה לא מעניין אותו מה יש שם. הם לא… אפילו כתוב, בדרך כלל בעיתונים כתוב 'המערכת אינה לוקחת אחריות'.

‏מירי: נכון.

‏חני: אבל בגלל שהתכנים שאני מעלה, אם זה באינסטגרם, אם זה בסטטוס, הם באמת נורא בגובה העיניים ונורא כנים. אז אני מרגישה שהפרסומים, כשאני כותבת "ממליצה לך לעקוב אחרי…" עכשיו בואי, אני מדברת על בריאות. "ממליצה לך לעקוב אחרי שני שמכינה שוקולדים מטריפים וזה".

‏מירי: נכון.

‏חני: חני, מה?

‏מירי: כן.

‏חני: מה? מה הלו"ז, כאילו? את לפני שנייה אמרת לאכול מלפפון.

‏מירי: נכון.

‏חני: כאילו את סותרת את עצמך.

‏מירי: אז צריך כאילו, את אומרת מצד אחד, זה בסדר וזה מצוין לגבות תשלום כדי לפרסם. מצד שני, לא לפרסם דברים שאת לא עומדת מאחוריהם בצורה מוחלטת.

‏חני: ככה אני חושבת. זה קצת אולי קיצוני.

‏מירי: לא, לא, אני אני אני ממש מסכימה איתך.

‏חני: כי אני כמעט לא מפרסמת בגלל זה.

‏מירי: את לוקחת אחריות.

‏חני: נכון, אני עומדת מאחורי המילה שלי.

‏מירי: בדיוק, גם יש לך אחריות כלפי מי שבחרה לעקוב אחרייך. את יודעת שבתחילת המלחמה, היה לי המון אנשים שאני עקבתי אחריהם. ועם הסרטון הראשון שקפץ, בשביעי לאוקטובר בלילה, כאילו במוצאי שבת, פשוט הסרתי את כל האנשים שאני עוקבת אחריהם. אמרתי, אני מעלה תכנים? כי… והתוכן הראשון שכתבתי זה "אסור לצפות בסרטונים, זה לפגוע בנפש, זה ממש פורנוגרפיה של המוות, כמה זה פוגע". ורק אני מעלה. אני, העיניים שלי עצומות לכל מה שעלול לקפוץ לי. ולאט לאט החזרתי… החזרתי עוקב לאנשים ש… זה. אני הרבה פעמים אומרת גם לבנות, "אל תעקבי אחרי מי ששורפת לך את הזמן ומוציאה ממך את האנרגיה הטובה". את יודעת, יש הרבה בנות שהן מנקרות עיניים. יש הרבה בנות שאת אומרת "מה, איך הבית שלהם כל כך נקי כל הזמן?", "איך הילדים שלה כאלה יפים ומדוגמים?" עכשיו, ברור שאנחנו בוחרים מה אנחנו מראים. אנחנו לא נראה את הילד שלנו שמשתטח בסופר וצורח.

‏חני: את, את כן. [צוחקת]

‏מירי: אני כן…

‏חני: חוץ ממך.

‏מירי: אני אגיד לך מה, כי אני רואה גם בזה מסר. גם בזה שהילדים רבים וצורחים ורוקדים אחד על השני, זה להגיד "ככה ילדים חיים", וילדים רבים, וילדים מתנהלים.

‏חני: נכון. נכון, אבל אני חושבת שכן, יש לך איזשהו משהו שהוא מעבר, בזה שאת פשוט משתפת מאוד חופשי. כאילו, אני בנקודה הזאת, נגיד, לי עולה בראש כאילו "רגע, זה היה, זה רגע פרטי של הילד".

‏מירי: כן.

‏חני: בנקודה הזאת… למרות שאני כן מעלה את הילדים שלי, ברגעים אחרים, אבל אני גם בדרך כלל שואלת אותם. נגיד, הבת שלי עושה משהו חמוד, אני מסריטה ואז אני אומרת לה "את מרשה לי להעלות לסטטוס?" למרות שבואי, בינינו, היא לא מבינה לגמרי עד הסוף את המשמעות של זה, וגם הייתה לי בהתחלה דילמה עם זה. אה, אבל ראיתי שזה מוסיף המון המון עניין וכפיות ו… וזה גורם לבנות גם לעקוב אחרי התכנים היותר כבדים שאני מעלה והם חשובים לי.

‏מירי: נכון, נכון.

‏חני: שזה נטו מבחינתי הפצת המעיינות. ובזכות זה הם שם.

‏מירי: תראי, אני חושבת שבכלל להראות בית אמיתי רגיל, כאילו, הרבה פעמים אני מראה את הבית, והבית שלי, בואי, הוא לא מוזיאון.

‏חני: כן.

‏מירי: ממש לא. ו… ומצד שני, אני כאילו, את יודעת, אני אישה, אני עובדת, אני עובדת בלי סוף, אני כאילו, אפשר להגיד עליי גם דברים שכאילו מקריירה וזה. ועדיין להראות שהבית הוא בית, והילדים הם ילדים, והחיים הם חיים, ויש מריבות, ויש טוב, ויש פחות טוב, ואני כותבת גם על הבנות הגדולות שלי שאני חושבת ש… הגדולות זה עוד יותר אתגר, ואני גם מראה להם. כאילו העליתי…

‏חני: את מראה להם? ראיתי על מיכל שכתבת.

‏מירי: תקשיבי, הבחורה, אני חושבת, את יודעת כמה אמהות כתבו לי?

‏חני: אני חושבת שאם היא מבינה מה המשמעות של זה לאחרים…

‏מירי: תראי, מיכל סיימה כיתה י"ב, בעיניים שלי, זה סיפור הצלחה של יונתן ושלי. בכיתה ט', היא הודיעה לנו שהיא סיימה את הלימודים, ככה, בום, "אני…"

‏חני: וואו.

‏מירי: "…עם התיכון סיימתי". היא פשוט הודיעה לנו. עכשיו, מיכל, באמת, כל מה שהיא רוצה היא משיגה. פחדתי מזה פחד מוות, אני לא צוחקת. מה היא תעשה בכיתה ט' בחוץ? ומצד שני אמרתי לה: "מיכל, לימודים חשובים. זה לא רק הלימודים, זה החברה". בינינו, בואי, כאילו, מה הם לומדות בתיכון? [חני צוחקת] באמת, חני. את יודעת מה…

‏חני: נכון, התיכון, התיכון זה בעיקר חברה.

‏מירי: כישורים חברתיים.

‏חני: ומוציאים, את יודעת, בגרות בסוף.

‏מירי: נו, בחייך, הם יכולים ללמוד את זה תוך חודש.

‏חני: תראי, אם את חננה, תלמידה שמקשיבה בשיעורים, ואז את לומדת…

‏מירי: נכון. אז יעל הייתה חננה, ופתאום מיכל הגיעה עם ה… עם העודף כאילו עמידה על שלה. וזה שהיא סיימה י"ב, זה… זה סיפור הצלחה. זה נס שלה שהיא החליטה שהיא איתנו, ושאנחנו גייסנו את הבית ספר. ואת יודעת, אחרי שפרסמתי על זה שהיא סיימה י"ב, למרות שב-ט' היא הודיעה שהיא מסיימת, את יודעת כמה כתבו לי "תביאי מישהי שמדברת לנערות לפודקאסט", מישהי… כאילו הצימאון, כל כך, כנראה הרבה הרבה בנות מתמודדות עם אותו דבר. אז השיתוף הזה, וכששיתפתי על אורי, שיש לו אוטיזם. את יודעת כמה אמהות אמרו לי "תמשיכי, אנחנו בארון".

‏חני: נכון. נכון.

‏מירי: אשכרה אמהות.

‏חני: יש לזה מחיר, אבל זה מועיל לאחרים. תראי, יש הרבה דברים שאנשים משלמים איזשהו מחיר. בואי, מחיר החשיפה. לי הרבה יותר קשה לחשוף ממך.

‏מירי: כן.

‏חני: אני, הפרטיות שלי, בהתחלה להעלות את עצמי בכלל? את יודעת איזה קשה היה לי? עד שהבנתי שזה… שזה נכון לעשות את זה.

‏מירי: מה, מה הבנת? מה הייתה הנקודה? כאילו, מאוד מעניין אותי לשמוע את זה, כי לי זה בא מאוד טבעי, אגב, השיתוף.

‏חני: נכון. אז לי פחות. ממש. כאילו… הייתי בכלל… איך שהתחלתי את הסטטוס, זה היה כשהיינו בשליחות בחרקוב, והרגשתי שאין לי מספיק, נורא נורא חסר לי להתבטא בעברית.

‏מירי: וואלה.

‏חני: כן, הייתי מוסרת שיעורים ברוסית, מלמדת ברוסית. הכל הכל הכל ברוסית. ולמדתי את השפה די יפה, אבל בחיים זה לא כמו שפת אם.

‏מירי: ברור.

‏חני: זה לא מתקרב. ו… והרגשתי שיש בי משהו שלא יוצא החוצה.

‏מירי: אוקיי.

‏חני: ממש. הכל טוב שם?

‏מירי: לא, אני פשוט המיקרופון של המארחת שלי קצת נושר, [חני צוחקת] אבל בסדר, הנה אנחנו.

‏חני: ו… ואז…

‏מירי: הרגשת שהשפה לא יוצאת החוצה, שאת לא מוציאה את עצמך.

‏חני: כן. כן. אמרתי לעצמי, עכשיו, הייתי עושה כבר באותה תקופה זומים, נגיד לבנות של תיכונים בארץ, זה היה בקורונה. אה, מספרת להם על השליחות ופה ושם. ואז התחיל להיות הקטע הזה של הסטטוסים. ופניתי לנעמה אוישי, היא הייתה אחת החלוצות. אמרתי לה "נעמה, מה את אומרת?" אני מכירה אותה לפני. "מה את אומרת? אולי אני אתחיל גם? מה, איך זה? ותספרי קצת". היא אומרת לי, "וואי חני, לכי על זה, יאללה, אני איתך, אני אפרסם אותך". תקשיבי, היא העלתה את הקישור שלי, באותו יום, 700 הודעות. זה היה לי באיזה אחת בלילה…

‏מירי: וואו!

‏חני: שסתם בספונטני שאלתי אותה והיא כזה "יאללה, אני אפרסם, תעשי, תעשי, תעשי סרטון", עשיתי תוך שנייה והיא אומרת לי… עשיתי סרטון של איזה 40 שניות, אז היא אומרת לי "חני…"

‏מירי: חצי דקה.

‏חני: "…את עוד לא יודעת". כן, למרות שעכשיו דווקא כבר הרחיבו את זה.

‏מירי: נכון, נכון.

‏חני: זה נהיה דקה. אבל אה… וככה זה כזה פשוט התחיל. כאילו, מצאתי את עצמי בזה, זאת אומרת, נכנסתי לזה, אבל תוך כמה שעות מאז שחשבתי על זה, כבר היו לי כמה מאות בנות שחיכו למוצא פי ואני, אוקיי, מה אומרים?

‏מירי: וואו. מדהים.

‏חני: ואז פשוט התחלתי לדבר, ממש, אה, היה אזור כסלו, ואז ישר הכנסתי אותם לעניינים את ט' כסלו וזה. אני משוגעת על זה, כאילו חסידות מבחינתי, רק תני לי להעביר את זה הלאה.

‏מירי: אבל האוכלוסייה שהתחילה לצפות בך זה בנות אוהדות או שאת קיבלת תגובות קשות, כאילו, לא טובות גם?

‏חני: אממ… לא, מעט מאוד, לא זוכרת ממש תגובה לא טובה.

‏מירי: טוב, האמת היא שאת לא… שאת לא מתעסקת בנושאים נפוצים.

‏חני: אה, בדיוק. זהו, אני אגיד לך מה. אני מתרחקת מנושאים נפוצים.

‏מירי: אז אני נכנסת לאמ-אמ-אמא של הנושאים הנפוצים. הסיבה…

‏חני: כן, כן, כן. כל פעם שאת מעלה משהו כזה, אני כזה אומרת "וואי וואי, היא הולכת לחטוף". [צוחקת]

‏מירי: אז את יודעת מה? גם בנושאים כמו מקווה, בסדר? אה, בנות אומרות לי "אני לא ידעתי שזה, זה המקום שלי וזה הפרטיות שלי", ברמה כזאת.

‏חני: כן.

‏מירי: אני לא ידעתי שאני אחראית על עצמי, אני לא ידעתי שהתפקיד של הבלנית זה רק לראות שאני בתוך המים. אני לא ידעתי, אני חשבתי שהיא צריכה לבדוק את כל הבדיקות האלה, ולכן לא יכולתי… עכשיו, עצם זה שמישהו אומר להם "רגע, חמודה, זה את, זה אחריותך". אז היו כאלה שאמרו לי "למה את ככה מדברת?" ו"למה את עושה מנושאים כאלה צנועים?" ככה! כי מישהו צריך לדבר על זה.

‏חני: אני חושבת שבאמת לכל אחד יש את ה… מה שנקרא, השליחות שלו.

‏מירי: כן.

‏חני: זאת אומרת, לא כולם חייבים לדבר על הכל, אלא הנה לך זה בא יותר יותר בטבעי, ואת אפילו אוהבת את זה.

‏מירי: כן. האמת היא ש… תראי, אני אגיד לך מה, זה לא קל לקבל תגובות קשות, במיוחד בנושאים של פגיעות וזה, אז, בתקופה שהיה עם חיים ולדר, אני באמת…

‏חני: וואו, את עבדת בזה.

‏מירי: קיבלתי… אמא, אבל תקשיבי, איזה תגובות קיבלתי… ואז הבנתי, זה היה רגעים שהבנתי שזה מדבר לכל אחד ואחת. אחרת זה לא היה מוציא כאלה אמוציות. מצד אחד תגובות מאוד מאוד, כאילו "את לא מבינה מה עשית", ו"הדלקת אור" ומצד שני, "איך את לא מעיז", איך את מעיזה", ו"איך זה". ואני אומרת לך בכנות, חסמתי כמה אנשים. הבנתי שכאילו, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא.

‏חני: את לא תעמדי בזה.

‏מירי: לא, אני לא יכולה. את לא… לא… ביי, ביי, שלום, לא מתאים, ביי.

‏חני: נכון. אבל זה באמת נושאים שהם לא שנויים במחלוקת, כמו שאת אומרת, נפיצים, מעלים המון אמוציות, המון דברים.

‏מירי: נכון. נכון.

‏חני: את יודעת, אני אני רואה את זה קצת כמו… בכל העולם הזה של התפתחות, יש התפתחות אישית ויש טיפול. יש את הקאוצ'רים שהם עוזרים לך להתפתח ו-NLP-סטים וכאלה, ויש את המטפלים בטראומות.

‏מירי: נכון.

‏חני: אז יש את אלה שתמיד ישארו ב"בואי אליי כדי לצמוח", ויש את אלה שמוכנים להיכנס ל… לבור השחור. אז אני, אני רואה את עצמי כזאתי שיותר, בערך שאני מעלה, זה יותר התפתחות אישית, ובאמת להוסיף טוב וזה…

‏מירי: נכון. בואי נצמח.

‏חני: ואת מוכנה להיכנס ל…

‏מירי: אבל תקשיבי, המקום שלי באמת…

‏חני: שזה נצרך. זה נצרך וזה נצרך.

‏מירי: אבל באמת, חני, גם בעשייה שלי, גם בקבוצות ריצה, וגם עם האוכל של השם, וגם עם ההתנדבויות בבתי רפואה. כל העיסוק שלי תמיד גם הכיוון, גם התעסקות בפגיעות מיניות. זה להוסיף אור, זה לראות מה היה מקולקל ולתקן.

‏חני: ברור, ברור. ואת מוכנה להיכנס ל… למקומות הפתולוגיים, מה שנקרא.

‏מירי: בגלל שאת יודעת, אומרים "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש", אז אני משתדלת להיות במקום הזה שכאילו אני מבינה ש…

‏חני: כן.

‏מירי: את לא מבינה איזה הודעות, כאילו "מירי, לאן הולכים?" כאילו, "לאן פונים?" אפילו דברים כל כך כאילו בסיסיים שלא יודעים מה לעשות.

‏חני: ואז את פתאום צריכה להקים איזה מערך שנותן מענה, כי את נהיית כתובת.

‏מירי: נכון. נכון. את יודעת מה? אני חשבתי, נגיד, על על אוטיזם ובכלל על ילדים מיוחדים, חשבתי שיותר מדברים על זה. חשבתי שיותר. ואז גיליתי שיש משפחות, המון משפחות, שהם לא מספרות שיש להם ילד מיוחד. ואני אומרת, איזה קשה זה להתמודד עם זה לבד.

‏חני: נכון.

‏מירי: כאילו, אפילו אפילו משפחה קרובה. את מגיעה הרי עם כל המשפחה.

‏חני: אני שמעתי את הפודקאסט עם יעל, על זה, שדיברת על זה, כן.

‏מירי: כן. את מגיעה עם… עם כולם, את מגיעה להורים שלך, ואז יש את הילד הזה, שהוא מתנהג לא יפה. עכשיו הוא מתנהג לא יפה. לא נעים להיות ליד ילד שמתנהג לא יפה. אבל אם יודעים שהילד הזה יש לו בעיה, בעיה.

‏חני: זאת אומרת, את גרמת לאישה לעצור רגע ולחשוב, אולי אני צריכה לספר לאחותי ש…

‏מירי: כן. להעזר באמא שלי, לספר לאחותי. כאילו, את מבינה? דברים כאלה.

‏חני: כן.

‏מירי: זה… זה דברים שהם לא היו. איך הגענו לדבר עליי? אנחנו באמצע לראיין אותך.

‏חני: מה הנושא הבא? מה הנושא הבא הנפיץ שאת מעלה?

‏מירי: חני, איפה הדבר הזה? אני חייבת רגע להרים את המיקרופון.

‏חני: זה לא פה?

‏מירי: אנחנו עושים פה דברים.

‏חני: כנראה שמתי את זה בצד. רגע. חכי רגע, אני אחפש את זה.

‏מירי: ובינתיים, עד שאת תחפשי, אז אני רוצה להגיד שבעצם ב… בתקופה האחרונה, כל הנושא הזה של הסטטוסים ושל האינסטגרם ושל לחשוף ולשתף מידע תורני, דווקא, בתוך הרשתות החברתיות, זה משהו שהוא בעיניי כאילו הכי הכי הכי לעשות את השליחות שלנו, ולהשתמש בטכנולוגיה למטרה הזאת. איך את רואה את זה אצלך?

‏חני: אה, לגמרי. למרות שגם אני אומרת, כאילו, קודם כל לא 100%… בכנות, לא 100% ממה שאני מעלה זה חייב… לא כל מה… לא כל סטטוס שעולה, או סטורי שעולה, זה משהו שחייב להועיל לך. זאת אומרת, יש הרבה את המסביב גם, שאני… אני יכולה להעלות סתם "יצאתי לדרך", כאילו. [צוחקת]

‏מירי: כן, אבל דווקא…

‏חני: לפעמים אני מרגישה אפילו "אני אעלה את זה? לא אעלה את זה?" אבל את כן צריכה, בסוף בסוף זה אלגוריתם.

‏מירי: נכון.

‏חני: את צריכה שהוא יעבוד לך.

‏מירי: נכון.

‏חני: אממ… אבל, אם בסוף, אם המטרה, אם יש לך מטרה פנימית שעומדת מול עינייך כל הזמן, אז הכל הולך לשם.

‏מירי: נכון.

‏חני: הכל הולך לשם. גם משהו שהוא כביכול שולי שאת מעלה, הוא חלק מזה. אבל מה שבאתי להגיד, להסתייג ולהגיד, זה שמישהי שזה שורף לה יותר מדי זמן, וקשה לה להגביל את עצמה בזה, אז עזבי, תמחקי את האינסטגרם. כאילו, אפילו ששם… אני, למה אני אומרת את זה? כי את אומרת "יש הרבה אור וקדושה" וזה, אבל אם מישהי התירוץ שלה של היא צופה בשתיים שמעלות איזה שהם תכנים טובים, אבל בגלל זה היא צופה בעוד 30 בנות שמוציאות לה את העיניים, או שגורמות לה לבזבז יותר מדי הרבה זמן על שטויות, לא משנה, לקנות דברים שאת לא צריכה… אין סוף להשפעות שליליות.

‏מירי: נכון. ממש. נכון.

‏חני: אז… וזה לא, והיא לא… לא מסוגלת לתת, לסנן.

‏מירי: זה קשה, אבל תדעי.

‏חני: אז אל תהיי שם בגלל זה. פשוט תצאי תצאי מזה. זה לא בשבילך.

‏מירי: את יודעת שזה לא… לא פשוט. באמת, אני בן אדם מכור. אני בן אדם מכור כאילו בכל דבר, לא משנה מה, אם זה אוכל, אם זה…

‏חני: מה זה בן אדם מכור?

‏מירי: בן אדם מכור זה בן אדם שנתפס למשהו, והוא לא משחרר אותו גם אם זה כבר לא עושה לו טוב. אז נגיד אם את מכורה לספורט, וזה עושה אותך טובה יותר, ועושה… אז זה בסדר, זה התמכרות טובה. אבל אם את מכורה לסוכר, ואת אוכלת בכמויות, ואת לא מצליחה להגביל את עצמך, ואת לא… ואת אחר כך סובלת מזה, או אם את מכורה לטלפון, והילד שלך מגיע אלייך ומדבר איתך, והוא אוויר מבחינתך, ורק אחרי שעתיים את אומרת "רגע, הוא היה פה, מה?" ואת מבינה כאילו איזה שריפה, זה נקרא להיות מכור וזה נקרא לא טוב. מה שאני עושה, והלוואי… תיקחי את זה ממני גם, אה, אני מגבילה ביום, אני עושה צום לסירוגין. כמו שאני עושה באוכל 16-8, אז אני עושה 12-12.

‏חני: את הולכת לקיצוניות השנייה של ה…

‏מירי: 12 שעות, מעשר בלילה עד עשר בבוקר, אני לא נכנסת לרשתות.

‏חני: עשר בלילה עד עשר בבוקר? אבל דווקא השעות עם הילדים זה כזה אחרי צהריים.

‏מיר: בסדר, אז גם בתוכם, כן, אני לא אומרת שאני מחזיקה את הטלפון.

‏חני: לא, אני אומרת, אם אני אעשה צום, זה יהיה נראה לי בשעות של אחרי צהריים. אני מאד משתדלת גם לשים בצד…

‏מירי: את לא מרגישה אבל שבלילה זה לוקח לך לך את הלילה?

‏חני: אני מרגישה, ולכן אני על זה. זאת אומרת, אני משתדלת. אני מאוד משתדלת לשים בצד. תראי, אני גם בסוף… את הכי מזדהה, אני עובדת דרך הטלפון.

‏מירי: נכון, נכון.

‏חני: ברמה כזאת ששבוע שעבר נסעתי עם בעלי, הייתה לנו נסיעה של שעה והיה… כאילו לפני זה אמרתי "איזה כיף, וואי, סוף סוף יש לנו שעה לדבר". והייתי צריכה בנסיעה לעשות 15 דברים דחופים, ופשוט באסה. כאילו הרגשתי…

‏מירי: כי נהגת.

‏חני: לא, בעלי נהג דווקא.

‏מירי: ואת עבדת.

‏חני: אני, היה לנו שעה לדבר, אבל חצי שעה לפחות, הייתי חייבת, פשוט חייבת, כאילו מחויבויות, לעשות א', ב', ג', לשלוח משהו למישהי, לענות, דברים שאני צריכה לעשות במסגרת הדברים שאני מחויבת אליהם.

‏מירי: נכון, זה הבעיה שלנו. שהמשרד…

‏חני: וזה מה שאני אומרת לך, זה הולך איתי לכל מקום.

‏מירי: בדיוק. המשרד, אין, זה לא שמונה-ארבע. זה משרד שנמצא איתך כל הזמן. אז לכן אנחנו…

‏חני: כן. זה גם הדיגיטל וגם זה שה… להיות עצמאית.

‏מירי: נכון. אז אנחנו צריכות להגביל את עצמנו. ממש.

‏חני: נכון, נכון.

‏מירי: ותדעי לך שזה שבבוקר, אני הייתי הרי מתעוררת חמש - חמש וחצי, ישר… פתאום אני מוצאת את עצמי, שש וחצי ועוד לא יצאתי לריצה. ועוד לא עשיתי, כי הייתי על הטלפון.

‏חני: כי היית… לא, אז בבוקר אני יש לי כלל, מלפני… עוד מחרקוב, שאני לא פותחת את הטלפון בבוקר, אני רק כל הקבוצות של הילדים, של הכיתה, הגן, טה טה טה, כולן נמצאות אצלי בארכיון.

‏מירי: כן.

‏חני: אני רק פותחת את זה כדי לראות אם אין איזה, את יודעת, יום הולדת לשמחה, לא לשכוח להביא מתנה, לא לשכוח להביא…

‏מירי: חולצה למחר.

‏חני: כן, כל הדברים האלה שאת מתעלפת מפחד לפספס.

‏מירי: נכון.

‏חני: וסוגרת. כי גם… את יודעת, שמעתי פעם, אני חושבת בשיעור של הרב אשכנזי, ומעוד איזה מקום, זה היה בדיוק באותה תקופה, שמעתי שאת… כשאנחנו מתעוררים בבוקר וגם לפני שאנחנו הולכים לישון, המוח שלנו בתדר אחר.

‏מירי: נכון.

‏חני: אה, תדר אלפא יקראו לזה, אני לא מבינה ממש בהגדרות, אבל אה, יש לך בבוקר איזושהי הנאה לקראת היום, עולים לך כל הדברים שרצית לעשות, ו… אממ, מין מקום נקי כזה. נקי כזה של ה… של המוח. ואז אם את קמה ואחרי חמש דקות, או עזבי, אולי אפילו דקה, פותחת ורואה, לא משהו שלילי, עזבי, ההיא יצאה לריצה, אוקיי?

‏מירי: כן.

‏חני: זהו, את איתה.

‏מירי: נכון.

‏חני: את איתה. איפה כל מה שרצית לעשות היום? איפה ה… ה…

‏מירי: התפתחות שלך.

‏חני: ההיי של הבוקר, ההודיה על זה שקמת בכלל, חוץ מלהגיד "מודה אני". זה איזשהו תהליך. ללכת לסלון, לפגוש את הילדים, אחרי שלא התראיתם כל הלילה. הלוואי שלא היינו… [צוחקת] הלוואי שהייתה ישנה לילה שלם, אבל…

‏מירי: שלא היינו מתראים…

‏חני: את יודעת, הילדים צריכים את החיבור הזה בבוקר, אחרי שלא ראיתי אותם. ואם הראש שלי כבר נמצא ב… לא יודעת איפה, זה יכול להיות גם בכל פינה בעולם. אה…

‏מירי: נכון.

‏חני: כל העולם בתוך כף ידינו, אז… אז וואי, החרבתי, החרבתי את הבוקר ובאיזשהו מקום החרבתי את היום.

‏מירי: נכון. ממש.

‏חני: זה כל כך משמעותי.

‏מירי: אני כל כך מסכימה איתך. אבל, את יודעת שאני קמה, אני יוצאת ישר לריצה או משהו כזה, ואם באמת אני לא נוגעת בטלפון, זה חוויה אחרת.

‏חני: ממש. את את עדיין עם עצמך ואת עולם שלם, ואת צריכה להיות עם עצמך.

‏מירי: חייבת. כי… כי ברגע שאת תגעי בטלפון, את זהו, אין אותך יותר.

‏חני: ממש. הטלפון לוקח לנו את כל הרגעים.

‏מירי: את יודעת כמה פעמים פתחתי את הטלפון ואמרתי, עשיתי משהו, מלא מלא מלא זמן ואז הנחתי אותו ואמרתי "רגע, אבל לא עשיתי מה שבגללו…"

‏חני: הגעת, פתחת את המכשיר, כן.

‏מירי: הגעתי, פתחתי את המכשיר. אני בכלל רציתי להיכנס לבנק. אני בכלל רציתי להעביר עכשיו כסף.

‏חני: וויי, זה קורה. נכנסת כדי לענות למישהו בוואטסאפ משהו, ואז את רגע נכנסת לסטטוס להעלות משהו שזה, ו… ואז ו… ואז לא עושה את מה שצריך.

‏מירי: ו… ואז לא עונה…

‏חני: גם יש משהו בזמנים של וואקום. פעם היו לנו זמנים של וואקום. היית מחכה למעלית, נכון?

‏מירי: כן. לוחצת ומחכה.

‏חני: דקה וחצי. מה את עושה בדקה וחצי הזאת?

‏מירי: בזמנו, מה היית עושה?

‏חני: בזמנו? כן.

‏מירי: חושבת.

‏חני: חושבת.

‏מירי: האמת היא, גם לפעמים אומרת תהילים.

‏חני: עולים לך דברים, אומרת תהילים. היום 90 ומשהו אחוז מהאנשים שולפים את הטלפון.

‏מירי: או בתור בסופר.

‏חני: בתור בסופר. עכשיו גם, זה… זה מונע ממך זמן עם עצמך, וזה מונע ממך זמן עם אחרים.

‏מירי: נכון.

‏חני: וואלה, אולי אולי יש פה מישהי, איזה הזדמנות, מישהי שמחכה איתי למעלית, אפשר להחליף כמה מילים?

‏מירי: ממש. מה…

‏חני: תלוי אם את רוצה, אם את טיפוס כזה, אבל אנחנו… אנחנו כמעט לא מגיעים, חוץ מבמקלחת. מי שלא בפלאפון.

‏מירי: נכון.

‏חני: לחשוב, זמן לחשוב, זמן עם עצמנו. ו… עזבי את זה שנס שיש לנו שבת.

‏מירי: וואי, אמאל'ה.

‏חני: אני לא יודעת מה… אני לא יודעת איך אנשים נשארים שפויים בלי זה.

‏מירי: צריך לעשות הפסקות יזומות כאילו. באמת.

‏חני: כן, כן.

‏מירי: להשאיר… לפעמים אני חוזרת הביתה, אז אני משאירה את הטלפון באוטו. ואז כאילו אני נכנסת הביתה, אל הילדים, עם הטלפון, הטלפון נשאר באוטו, ואז ישר עולים לך כל מיני דברים שאת צריכה לעשות. חני, אני לוקחת דף ועט ורושמת.

‏חני: כן, כן, כן. זה מה שצריך לעשות. זה מה שצריך לעשות.

‏מירי: פשוט דף ועט.

‏חני: אני משאירה בחדר לפעמים, החדר שלי יחסית רחוק מהסלון. זהו, כאילו, אם יהיה מקרה חירום, את יודעת, כאילו ימצאו אותי.

‏מירי: נכון.

‏חני: לא, אז זה גם אני עושה לעצמי סוויץ' בראש, כאילו, נגיד עכשיו שבת. בוא נגיד שעכשיו שבת. מה מה מה יכול לקרות? את יודעת, יכול לקרות לצערנו. אה, אבל יש פה יום יום עם ילדים שצריכים את אמא שלהם.

‏מירי: את יודעת משהו? כלקוחות, אני חושבת שיש משהו בזה שאת לא זמינה 24/7, שמעריכים את הזמן שלך יותר.

‏חני: כן. הבעיה זה שהדברים טובעים.

‏מירי: נכון. את עוד עוד ועוד.

‏חני: את יודעת כמה פעמים קרה לי? וואי, אני… טוב, אולי אני צריכה כבר מזכירה, אבל פונה אליי… מישהי מקפיצה לי הודעה, היא אומרת לי "חני, וואי, אני חייבת תשובה". אני רואה שהיא לפני שבועיים שאלה אותי על הרצאה. לא ראיתי את זה, כי יש לי, כמו שאמרת, 100 הודעות שמחכות בצ'אט, שאני רוצה להתייחס אליהם. ואני לא מגיעה. לפעמים אני אומרת לבעלי, "אני צריכה… אני צריכה טיסה".

‏מירי: נכון.

‏חני: זמן של טיסה.

‏מירי: נכון.

‏חני: את מאפסת את הוואטסאפ.

‏מירי: נכון.

‏חני: אין, מגיעה, עשיתי את זה פעם אגב, לא מזמן, טסתי ו…

‏מירי: ואז את נוחתת וטטטטטט 50, 60…

‏חני: וכולן עונות לך על מה שכתבת להן, אז אכלת אותה בכלל, אבל כאילו את מפספסת את הדברים החשובים.

‏מירי: נכון.

‏חני: ממש. לכן עשיתי מספר נפרד לסטטוס, אבל אז קשה לי, כי יש לי וואטסאפ כזה ו-וואטסאפ כזה.

‏מירי: נו, אני זה, אני לא אני לא יכולה לעשות שני טלפונים.

‏חני: קשוח, קשוח, קשוח.

‏מירי: למרות שהציעו לי כאילו תעשי שתיים.

‏חני: יש בזה משהו נוח, אבל אז יש את הדברים האלה שהם באמצע, כי את אומרת זה המספר האישי או המספר של…? בסוף הכל מסונכרן אצלי. השליחות, העבודה, הכל אצלי הולך ביחד.

‏מירי: תקשיבי רגע, אני רוצה רגע לחזור איתך לפודקאסט.

‏חני: יאללה, תחזרי.

‏מירי: מה מה השיחה הכי מרתקת שהייתה לך? 50, 50 פרקים הקלטת.

‏חני: כן.

‏מירי: וואי, אני איפה אני ואיפה 50 פרקים?

‏חני: שניה, לאט לאט.

‏מירי: נכון.

‏חני: אני אחרי שנתיים. תוך כדי ילדתי, תוך כדי…

‏מירי: וואי, זה מדהים.

‏חני: הכי מרתקת שהייתה לי? אה, וואו, מה זה קשה לתת ציון… תראי, הפודקאסט שעשיתי שבוע שעבר עם ילנה טרופנוב, שהבן שלה בשבי והיא הייתה בעזה…

‏מירי: וואו.

‏חני: פרק 49, הוא עוד לא עלה. אני אעלה אותו.

‏מירי: היא סיפרה חוויות מהשבי?

‏חני: היא סיפרה חוויות מהשבי. היא, תראי, היא בן אדם מאוד חזק. גם, היא בסוף, היא עלתה מרוסיה. אז יש לה גם את ה… איסוף הזה, ה… כאילו "אני, אני אתמודד, אני…" אה, לא… לא כאילו מתפרצת עם רגש. היא מאוד ככה דיברה.

‏מירי: אסופה.

‏חני: כן. אבל היה עזבי מרתק, כאילו עצם זה שישבתי מול מישהי שהייתה בעזה, אני כאילו הרגשתי שאין לי מילים, ושמחתי שכן היו לי מילים בסוף. לפני זה קצת דיברנו, והפשרנו את האווירה, מה שנקרא, צחקנו אפילו על דברים. תקשיבי בסוף הפודקאסט, נכון? את מכבה, את מכבה את ההקלטה ואז יש דברים שאת אומרת "וואי, חבל שזה לא הוקלט".

‏מירי: נכון.

‏חני: איזה מצחיק. אנחנו כזה המשכנו לדבר וזה, ואז אמרתי לה, "טוב, יאללה, ילנה, משחררת אותך לחופשי".

‏מירי: אוי.

‏חני: ואז אני… עכשיו בגלל שכבר היינו אחרי כל ה… אני אומרת לה, "יו יו, לא זה", אני לא מאמינה שזה היה המילים שנראה לי בתת מודע, אחרי שדיברנו במשך כל כך הרבה זמן על שבי, ולהשתחרר וזה, זה מה שיצא לי, והיא צחקה, זה היה פשוט…

‏מירי: וואי, אני ממש רוצה לשמוע את הפרק הזה. היא הרגישה את אלוקים בפנים?

‏חני: כן. תקשיבי, היא מאז התחילה לשמור שבת וכשרות.

‏מירי: די!

‏חני: כן.

‏מירי: באמת?

‏חני: כן, כן.

‏מירי: כל הזמן מה שאני חושבת על החטופים, זה האם הם מרגישים שהשם איתם.

‏חני: הם התפללו שם בלי הפסקה. היא הייתה ביחד עם אלוני, עם הילדה.

‏מירי: כן.

‏חני: ילדה בת חמש, והיא אמרה שהם ממש, הם הרגישו את… היא אמרה, אין כזה דבר שזה צירוף מקרים כל הסיפור הזה. היא הרגישה את הקדוש ברוך הוא ו… ו… וזהו, היא פשוט יצאה מהשבי והתחילה לשמור שבת וכשרות.

‏מירי: וואו, וואו.

‏חני: ממש, ככה, טוטל.

‏מירי: כן, דוסית?

‏חני: כן. מה זה דוסית? היא לא… היא לא נראית דוסית, אבל היא היא שומרת שבת וכשרות שזה…

‏מירי: זה מטורף.

‏חני: זה שני דברים מטורפים.

‏מירי: נכון.

‏חני: בעלה גם נרצח בשביעי לאוקטובר.

‏מירי: ויש לה בן שהוא… נשאר בעזה.

‏חני: כן, כן.

‏מירי: היא הייתה היא ראתה, היא הכירה אותו? היא ראתה אותו?

‏חני: מה זה הכירה אותו?

‏מירי: כאילו היא ראתה אותו שם?

‏חני: שם? לא, לא.

‏מירי: לא.

‏חני: זה… היה הסרטון שלו לפני כמה שבועות.

‏מירי: אז הוא חי?

‏חני: הם יודעים שהוא חי, הם יודעים שהוא פצוע.

‏מירי: וואי, השם ירחם.

‏חני: מתפללים. כן, כן. אז אה, אני לא יודעת אם להגיד לך, זה היה אולי הפרק הכי נדיר, הייתי קוראת לזה ומרתק. כן, מרתק, אבל כאילו היו עוד המון מכל מיני סגנונות, אז אה…

‏מירי: ואיך את מחליטה מי את מביאה לפודקאסט? את מי את מראיינת?

‏חני: מי שמעניין אותי לדבר איתה.

‏מירי: אבל את לא מכירה את כל האנשים בעולם.

‏חני: אז אז קודם כל, את יכולה לראות שכל אחת שהבאתי, היא, יש לי איזשהו הכרות איתה, גם אם היא חד צדדית. זאת אומרת, אני יצא לי לשמוע עליה, להכיר אותה, פניתי אליה. היא לא הבינה מאיפה נפלתי עליה, אבל סבבה, לאט לאט הבינה.

‏מירי: אצלי עכשיו, במיוחד שהתחלתי את הפודקאסט וזה, אז אומרים לי, "אני רוצה לבוא, אני רוצה לדבר על זה". כאילו, אני לא יודעת אפילו איך לסנן. אני זוכרת שבאתי אלייך, כאילו, בפעם השנייה אולי או השלישית, ואמרתי לך על מישהי, שהיא אה לא… בקיצור, ממש לא קשורה ליהדות או כאילו בכלל לא, לא, לא, לא…

‏חני: אוקיי, לא זוכרת. כן.

‏מירי: לא מהדת שלנו.

‏חני: אה, אה, אה, עכשיו אני נזכרת.

‏מירי: ואמרת לי, "מירי, חסר עוד בנות כאילו שידברו על אותם נושאים, אבל שהם יהודיות?"

‏חני: נכון.

‏מירי: ואז ופתאום… והדלקת לי איזה כפתור שכאילו בכלל לא היה קיים.

‏חני: תראי, בכלל, אני, יש הרבה נשים לא דתיות, מכל מיני תחומים שמאוד מעניינות אותי. אה… ואולי יום אחד אני גם אעשה עם מישהי.

‏מירי: אבל לא דתיות, נשים לא דתיות לא, זה לא מה שמדבר אליי. לא יהודיות, זה כאילו, את אמרת לי כזה מירי, למה? לא, לא.

‏חני: לא, תראי, קודם כל, שנייה, יש לא יהודיות ויש מהעם ש… כן?

‏מירי: מהעם שמנגד לנו.

‏חני: כן, בעיניי כאילו אני לא הייתי עונה להודעה שלה בכלל.

‏מירי: וואי. כן, ואני, מה זה עניתי ושוחחנו.

‏חני: לא, אני לא… לא רוצה לתת מקום. יש לי מספיק… אני אני סופרת את הדקות שלי ככה, אני אין לי זמן להקדיש להודעה. ביי, שלום.

‏מירי: אממ.

‏חני: אבל אה… אני חושבת שוב, אני חוזרת לעניין הזה, כמו של הפרסומות, שכשאני מביאה מישהי אני קצת עומדת מאחורי מה שהיא אומרת.

‏מירי: נכון.

‏חני: לא ב-100%. אני לא יכולה להגיד לך ב-100%, כי בסוף את מביאה מישהי ואין לך שליטה בדיוק על מה שהיא תגיד.

‏מירי: אז… אז יצא לך שאחרי שהקלטת פרק אמרת…

‏חני: יצא לי. זה היה מאוד מאוד קשה.

‏מירי: לא מעלים?

‏חני: לא מעלים. יצא לי פרק אחד מסיבה שכאילו הייתה לי קצת בעיה עם התוכן.

‏מירי: וואלה!

‏חני: למרות שאישה מקסימה. באמת בעיה קטנה, ואני נורא התלבטתי והתייעצתי ושאלתי רב והכל. ובסוף החלטתי שאם אני לא 100% עם זה, זה זה פודקאסט שלי. אני עומדת, אני צריכה לעמוד מאחוריו. היו לי בלי קשר, עוד כמה פרקים שלא העליתי. אחד שמישהי הגיעה אליי, חמודה, והקלטנו. תקשיבי, זה היה באיזה 1 בלילה, פשוט יצא קורע מצחוק, כאילו, הניתוקים של המחשבה שהיו לאורך ה… כל שנייה כזה, "רגע איפה היינו?", "רגע איפה היינו?" זה היה כאילו מוגזם. אחר כך הקלטנו עוד פעם.

‏מירי: אה, אוקיי. כאילו זה היה סוג של לא מקצועי כזה, אז אמרת "יאללה…"

‏חני: קצת של מדַי, אני כן אוהבת שהשיחה היא חופשית ולא אחת שתיים שלוש ושאלות ותשובות. כל הפודקאסטים הם כאלה, אבל זה היה מוגזם. כאילו אחר כך שמענו את זה ושתינו אמרנו כאילו "לא, לא". ועוד פודקאסט אחד שגנזתי, שאני עדיין חושבת שיום אחד אני אעלה אותו. פשוט היה בו איזשהו רעש רקע, ואני עדיין לא כל כך ידעתי לערוך, ולדעתי אני צריכה להעלות אותו מן האוב ולנקות את הרעש רקע, היום אני יודעת. אז פרק עם אחת השליחות ממדינה רחוקה, מאוד מעניין דווקא, ואמרתי… התבאסתי. אה… סתם, עכשיו כשאת שואלת אותי זה עולה לי.

‏מירי: כן.

‏חני: כאילו, אה… וזהו, לא נראה לי שיצא לי עוד פרק שלא העלתי כי אני די בודקת מראש.

‏מירי: בודקת מול מי את עומדת?

‏חני: כן.

‏מירי: גם את בוחרת, את אומרת, נשים שאת שמעת או הכרת?

‏חני: או שאני פונה. לא, אבל יש הרבה שפונות ומבקשות. ומאוד קשה לי עם זה.

‏מירי: כן.

‏חני: כי אני איך אני אכיר? עכשיו פנתה אליי איזה מישהי מאוד חמודה, אז אני אומרת לה, "אוקיי, אז בואי תעשי לי הקלטות" וזה לא מספיק לי. ואז אני אומרת לה, "תשלחי לי איזשהו קטע וידאו שאת מדברת". אני רוצה לקלוט את הווייב, להבין, לא יודעת, זה… זה זה לא פשוט. זה לא פשוט להקליט פרק בפודקאסט ולהעלות, ובנות, מה שנקרא, סומכות עלייך, הם מקדישות את הזמן.

‏מירי: נכון.

‏חני: זה לא דקה שתיים, זה לא 30 שניות.

‏מירי: נכון.

‏חני: אממ… ואני יכולה להגיד לך שיש פרקים שיותר הלכו ופחות הלכו, ואני גם רואה לפי הפרקים שבאמת יותר רצו, מה יותר מעניין. על מה יותר לשים את הדגש.

‏מירי: זהו, אני חושבת על הקטע של הערך, הערך. מה השעה הזאתי שמקליטים, האם מי שמקשיבה יוצאת עם זה, יוצאת בשיעור הזה עם משהו.

‏חני: אז כל אחת שמגיעה אליי, אנחנו קודם כל יושבות ומדברות, ואני אומרת לה, לפני שהיא מגיעה…

‏מירי: מה המסר?

‏חני: אני אומרת לה, את חייבת לבוא עם מסר ברור, שאת רוצה שבנות יצאו איתו, וזה… וזה עומד לנגד עינייך, לנגד עיניך כל השיחה. כי את הולכת לשם.

‏מירי: כן.

‏חני: אה… וזה לא מספיק שזה יהיה מעניין, זה לא מספיק שזה יהיה… אפילו אולי צהוב. יש בנות שזה מה שמעניין אותם. לא, אני חייבת שבנות יצאו עם ערך. זה… זה כל המשמעות של הפודקאסט, לכן פתחתי אותו.

‏מירי: נכון.

‏חני: אפשר לדבר על… על דברים מהיום ועד מחר שזה מעניין, אבל אני רוצה שיצאו עם משהו ביד. וזה, אני חושבת שזה ניכר. ניכר אצלי.

‏מירי: כן, כן, לגמרי, לגמרי.

‏חני: אז לכן גם אני, לוקח לי זמן, כי עד שאני קובעת עם מישהי, ויש כאלה דווקא שאני רוצה אותם, יש עכשיו מישהי שאני בעזרת השם הולכת להביא, אני כבר שלושה חודשים אומרת לה, "אני רוצה לעשות איתך פודקאסט", היא כזה "אני לא בטוחה, אני לא זה, אני לא זה".

‏מירי: זהו, אהה, אז יוצא לך לרדוף אחרי נשים?

‏חני: מישהי שאני בכלל נותנת את הרעיון. זאת לא מישהי שמדברת, זאת לא מישהי ש… כן, מישהי שיצא לי להכיר נגיד באיזשהו הקשר, ואני חושבת שיש לה המון מה לתת. אה… לא דווקא להביא דווקא מישהי פופולרית שכולם כבר שמעו. הפוך, להביא מישהי שאף אחד לא שמע עליה.

‏מירי: נכון. את יודעת, הייתי בחתונה השבוע, ופגשתי את המורה שלי של כיתה ה'-ו'. והיא אישה…

‏חני: מבאר שבע?

‏מירי: מבאר שבע. היא אישה מדהימה. היא היחידה, היא שיקרה בתעודה שלי. כל התעודה שלי אצלה זה א'. היא האמינה בי, נתנה לי תפקיד ראשי בהצגה, ואני, חני, אני הייתי אחת התלמידות הגרועות, באמת. פשוט היא זיהתה את הפוטנציאל, וגם בתעודה. ושאלתי אותה, "חני, למה נתת לי… כאילו, למה כתבת לי…?" היא אומרת לי, "אני לא רואה את מה שעשית, אני רואה את מי שאת".

‏חני: וואו. איזה מטורף!

‏מירי: ואמרתי לה, "את באה אליי לפודקאסט!"

‏חני: יאללה, נו.

‏מירי: כי אני רוצה, היא תבוא. היא תבוא.

‏חני: מה שם המשפחה שלה?

‏מירי: חני וול… המורה חני וולס. אני קוראת לה "המורה", המורה חני וולס.

‏חני: חני וולס? וואי, מתי משתחררים מ"המורה" הזה?

‏מירי: לא, ממנה אני לא רוצה להשתחרר. היא מורה, היא מורה לחיים. כל המורות האחרות הם לגמרי.

‏חני: שמעתי עליה. יש לי גם קרובי משפחה שלמדו בבאר שבע.

‏מירי: היא פשוט מישהי, שאני רוצה שכל מורה בישראל, לפני שהיא מתחילה את שנת הלימודים, תשמע אותה.

‏חני: אז הנה, זה!

‏מירי: כן.

‏חני: זה מה שצריך להביא לפודקאסט. כאלה אנשים שאת אומרת "צריכים לשמוע אותם".

‏מירי: נכון.

‏חני: אני רוצה שכולם ישמעו את מה שיש להם לתת.

‏מירי: או אבא שלי.

‏חני: כן!

‏מירי: זה. את לא מבינה כמה.

‏חני: כשאת מגיעה מכזה מקום. זה עובד. נכון.

‏מירי: כן. נכון.

‏חני: זה עובד. ממש.

‏מירי: וואי, איזה כיף. אני כל כך שמחה… מה המסר שלך כאילו, אם אנחנו הולכים רגע על…

‏חני: אם אנחנו כבר מדברים על מסר… [צוחקת]

‏מירי: על מסר. בדיוק.

‏חני: לא שאלת אותי לפני, התיישבנו כזה, די בספונטני.

‏מירי: נכון.

‏חני: אממ…

‏מירי: מה בעינייך, סתם?

‏חני: וואו, יש לי הרבה מסרים לתת, השאלה ככה באיזה הקשר.

‏מירי: אני חושבת שבהקשר הזה, של השימוש בטכנולוגיות, אני חושבת שזה…

‏חני: אני חושבת שיש פה, יש פה מסר משני הכיוונים. בכלל החסידות אומרת שכל בן אדם, בכלל כל העולם עובד בתנועה של משפיע ומקבל.

‏מירי: נכון.

‏חני: זכר, נקבה, משפיע, מקבל. וכל אחד מאיתנו הוא גם משפיע והוא גם מקבל, גם אם הוא יגיד שלא, אנחנו אנחנו כאלה, ואנחנו צריכים גם לשאוף להיות כאלה. זאת אומרת, אני נגיד בן אדם שהמון נותן, נותנת ערך, מעבירה הרצאות, סדנאות, ואני אומרת לעצמי, אני צריכה גם להיות מקבל. צריכה ללמוד.

‏מירי: כן. אז באיזה אזורים את המקבל?

‏חני: אז רגע, אז אז למה הקדמתי את כל זה? כי אני חושבת שאנחנו צריכים להסתכל על עצמנו מול העולם של התוכן הדיגיטלי, גם… בשני תפקידים. גם איך אנחנו, מה אנחנו נותנים וגם מה אנחנו מקבלים.

‏מירי: יפה.

‏חני: כצרכן וכ…

‏מירי: אז כ… כנותן, אני יכולה להעריך מה את נותנת. את נותנת שליחות ואת נותנת חסידות.

‏חני: כן. כנותן, אני אומרת כאילו, אין לך, אין לך, אין לך משהו משהו ספציפי, ערך שאת רוצה לתת, אז אל תבזבזי על זה את הזמן. לא יודעת, כאילו אני פשוט רואה כמה זמן זה לוקח. אני… אני לא מדברת על בנות שמעלות, סתם, זה כיף כאילו בשביל החברות, קרובי משפחה, שיהיו בעניינים. אה… זה להראות את הילדים, מה אנחנו עושים, את יודעת, לפעמים פוגשת חברה אחרי 10 שנים, ואם לא היית רואה אותה באינסטגרם, לא היית… לא היה לך מושג איפה היא היום, ויש בזה משהו כיף.

‏מירי: כן, נכון, נכון, לגמרי.

‏חני: אה… אבל באמת כל מי שיצר תוכן, באיזשהי… במידה כלשהי - תני טוב. תני טוב. אנחנו… אנחנו צריכים לנצל את הזמן שלנו פה בעשייה טובה.

‏מירי: את יודעת משהו? אני הרבה פעמים אומרת "הייתי רוצה שהמידע הזה יגיע ליותר נשים". סתם דוגמה, אני עוקבת אחרי מישהי שהיא… היא "מדברים ברצף", היא מדברת על הרצף האוטיסטי, היא מדברת… היא בעצמה, כאילו, והילדים שלה. אומרת כאילו לא מספיק אנשים רואים את התוכן הזה. ואז זה מחזיר אותי לנקודה שבה את אומרת "תתני טוב". לפעמים את רוצה לתת, את אומרת, אבל אין לי קהל לקבל.

‏חני: אז בואי נסתכל על זה מכיוון אחר.

‏מירי: אוקיי.

‏חני: לבנות שרוצות לתת ערך, אבל הם לא… הם לא במקום הזה, הם גם לא, אני לא חושבת שאני… בכלל לא חושבת שכל אחת צריכה עכשיו לעמוד מול מצלמה להתחיל לדבר. ממש לא. כל אחת שתהיה עסוקה בשליחות שלה.

‏מירי: נכון.

‏חני: כי זה חתיכת דבר, זה לא by the way. זה לא.

‏מירי: נכון.

‏חני: אבל בואי תפיצי תוכן טוב שאת אוהבת. את יודעת, לפעמים אני מעלה איזה פודקאסט, ובנות מגיבות לי. ואז מישהי אחת שהגיבה לי, אמרתי לה, "בואי תעלי, תעלי אצלך בסטטוס קישור לפודקאסט, שיגיע לעוד אוזניים". אמרה לי, "לא, אני לא מעלה סטטוסים וזה", כאילו, תפיצו, תפיצו טוב. הנה, את אומרת, איך איך אנשים יגיעו לתוכן טוב? אם אדם שרואה את עצמו כצרכן, יראה את עצמו גם כנותן ומשפיע.

‏מירי: נכון. מעביר את זה הלאה.

‏חני: עזבי, אל תעלי בסטטוס, תעבירי לחברה.

‏מירי: מדהים.

‏חני: תעבירי לקבוצה שלך של האחיות שלך.

‏מירי: נכון.

‏חני: למי אין כזאת קבוצה? לכל מי שיש לה אחיות, כאילו.

‏מירי: חד משמעית.

‏חני: אה… אנחנו, יש פה איזושהי מלחמה בטכנולוגיה של אור וחושך. אוקיי?

‏מירי: כן? את ממש מרגישה את זה.

‏חני: כל העולם זה… זה תערובת של טוב ורע. אז אם את נתפסת על משהו טוב ואהבת אותו, אז תעזרי להפיץ אותו. תעזרי לאלגוריתם להאיר.

‏מירי: את יודעת שאני רואה את זה גם בקבוצות ריצה. כשאני אומרת לבנות, "הריצה עשתה לך טוב? באמת, את, את מרגישה…?" היא אומרת לי, "מה זה? אני בן אדם אחר, אני מוארת, אני זה… החיים שלי…" -"ספרי לחברה שלך". הרבה, את יודעת מה? רוב מוחלט של מי שמגיעה אליי, זה מישהי שחברה סיפרה לה, או שהיא ראתה מישהי שהריצה…

‏חני: מפה לאוזן, כן. זה הכי, זה הכי עובד. לכן אני אומרת, אל תשמרו לעצמכם.

‏מירי: נכון.

‏חני: כשאת שומעת פודקאסט טוב, וואי, עשה לך משהו, נתן לך משהו, שינה לך תפיסה. תעבירי הלאה, כי באמת אני… אני ממש, יש לי חוסר בזמן, ואני אין לי זמן להפיץ, אין לי זמן לחשוב איך להגיע לעוד קהל. אני עסוקה בלייצר.

‏מירי: כן.

‏חני: את אומרת, אז הקהל עצמו חבר עושה חבר, תפיצו, תפיצו, ממש.

‏מירי: נכון. איך את מהמקום… אמרת איך את משפיעה. איך את איך את במקום של מקבל?

‏חני: אז במקום של לקבל, זה כל מה שדיברנו עליו מלפני. זה מהמקום של להיות צרכן נבון. להיות צרכן נבון, כי אתה גם מחזק גם את מי שאתה צופה אחריו.

‏מירי: נכון.

‏חני: אז תצפו בדברים שעושים לכם טוב. שעושים לכם טוב. אם את סוגרת את הסטטוס או האינסטגרם מרוקנת, זה סימן שאת צריכה לעשות שם חתיכת סדר.

‏מירי: נכון. וואי, אני כל כך מסכימה איתך.

‏חני: אין שום סיבה, עזבי את הזמן שזה שורף. אני שמה את זה כעוד משהו. לא פחות חשוב. אבל התכנים, מה את רואה? מה את רואה? את שמה לילד שלך סרט - את לא תשימי לו כל סרט. אז למה לעצמך כן? למה את רואה דברים… שטויות שממלאות לך את המוח, בדברים שנותנים לך רעיונות - וואי אולי אני צריכה לקנות עוד משהו? לא, את לא.

‏מירי: זה מה שאני אוהבת בפודקאסט. את שמה אוזניות, מניחה את הפלאפון בצד ואת מאזינה למשהו…

‏חני: כן.

‏מירי: שבסופו של דבר את יוצאת עם משהו. ולא משנה מה. יש איזה ערך בלהאזין בלי לגעת. שהידיים פנויות. את מבשלת, את רצה, את מגהצת, את נוהגת. לא משנה מה - את לא… הטלפון לוקח את כולנו, הוא שואב אותנו ממש פנימה.

‏חני: פודקאסט זה גם יותר איכותי. את שומעת משהו במשך אפילו חצי שעה. את מונחת בו, עברת איזשהו תהליך.

‏מירי: נכון.

‏חני: מאשר שאת… תקשיבי, חמש דקות באינסטגרם את יכלה לראות… אולי אני מגזימה, עשרות או מאות פריימים…

‏מירי: חד משמעית. יותר אפילו.

‏חני: זה מטריף את המוח. תקשיבי, זה לא נורמלי, הכמות אינפורמציה שאנחנו מחזיקות בראש. אני אשאל מישהי רנדומלית שצופה, שככה עוקבת וזה, בסוף יום, תשאלי אותה… תני שם של מישהי שהיא עוקבת אחריה - היא תגיד לך מה היא אכלה, היא תגיד לך איפה היא היתה, מה היא קנתה… זה נורמלי שאנחנו יודעים את כל זה בכלל?

‏מירי: גם מה זה רלוונטי בכלל? מה זה נותן לך מה היא אכלה?

‏חני: נכון. אז אני נגיד מעלה את הארוחות הבריאות שלי ואני יודעת שזה נותן כח, ובנות מגיבות לי, כמו… קצת מה שאת מעלה בקבוצה של האוכל של השם…

‏מירי: נכון.

‏חני: שוב כמו שאני אומרת אתה רואה משהו וזה… זה נכנס לך, אתה רוצה גם. אז בואי נעלה דברים טובים.

‏מירי: וגם, זה משפיע עליך בקטע של לתת רעיונות. רציתי לשאול אותך - את עובדת גם עם נוער, עם נערות?

‏חני: כן, בבתי ספר.

‏מירי: ונגיד, איך… אני מרגישה על עצמי כמה קשה לי עם הטלפון, אני מניחה שלנערות זה פי 10 יותר.

‏חני: בטח.

‏מירי: איך… את ניגשת לנושא הזה?

‏חני: אה… עוד לא יצא לי. לא, לא יצא לי.

‏מירי: כי הייתי…

‏חני: מעניין! זה… זה נותן לי רעיון.

‏מירי: בעיניי זה מתחיל שם.

‏חני: זאת נישה בפני עצמה, אני יודעת שיש כמה ארגונים שעוסקים ברעיון של הטלפון. הבעיה שהחסידות נוגעת בהכל, ואני כל כך רוצה להביא כל מיני נושאים, ואני אומרת לעצמי צריך להתמקצע בזה.

‏מירי: צריך נושאים בוערים, אבל, חני. אני חושבת שהטכנולוגיה והטלפון, זה שואב את כולנו, ונערות, שגם ככה כאילו החיים שלהן זה שחור ולבן, והן רואות את המתלבשות ואת המתאפרות ואת הכל… זה מאוד עושה להן דיכאון, באמת.

‏חני: נכון, זה יכול להפיל. אז זה, במקום הזה, אני מביאה להן תוכן טוב. תקשיבי, הייתה… לפני איזה… היינו בכינוס שנה שעברה, בצומת דרכים באי וודאות מטורפת, זה עוד כשהיינו מיד אחרי המלחמה וכזה, ובאוהל ממש התפללתי לרבי שתתן לי… אני רוצה להבין שמה שאני עושה הוא נכון. כי אני עושה הרצאות, אני עושה פודקאסט, אני מעלה תכנים. עוד אין לי כזה מסלול ודאי, אבל… אני יוצאת מהאוהל, ובשביל, בשביל זה כשאני חוזרת, מישהי יוצאת ואומרת לי: "חני מוסקוביץ, תקשיבי, הבת שלי אמרה שאני חייבת למסור לך ד"ש. תקשיבי, היא בכיתה י"א. את זה הדבר היחיד הנורמלי שהיא רואה בסטטוסים, כל השטויות האלה שהיא רואה כל היום, לפחות יש אותך. תקשיבי זה עושה לה טוב". את יודעת מה הרגשתי באותו הרגע? ככה מהרבי…

‏מירי: ממש.

‏חני: והיא לא הייתה היחידה, אבל זה היה הכי וואו. חזק. הטיימינג והכל. ואת אומרת כאילו, "הנה אור, כאילו אור!"

‏מירי: וואו, חני!

‏חני: מרגש. וגם את עושה את זה.

‏מירי: מרגש מאד.

‏חני: וגם, אגב, זה נורא מחזק אצלי את תחושת האחריות. תחושת האחריות. הן רואות איך אני מתלבשת. לא רואות איך אני מתלבשת?

‏מירי: נכון.

‏חני: הן רואות מה מעניין אותי, הן רואות על מה אני שמה דגש.

‏מירי: נכון.

‏חני: את… זה… זה מחייב אותך. זה מחייב אותך לעשות עבודה עם עצמך.

‏מירי: נכון.

‏חני: את אומרת, יש אחריות למה שאני מעלה. לפעמים אני אומרת לעצמי, "מה, יאללה, תהיי יותר טבעית. תעלי…" אמרתי לך, את זוכרת שאמרתי לך?

‏מירי: שאת לא מעלה עם מטפחת.

‏חני: אני לא מעלה עם מטפחת, כי כי חשוב לי להעביר את הערך הזה. קודם כל, כי… כי אני חושבת שזה כמו בחוץ, ואני החלטתי שבחוץ אני לא יוצאת עם מטפחת, כמו שהרבי דיבר והכל. ואז… ואם אני מעלה את עצמי מטפחת, אז יש פה איזשהו, יש לי אחריות. יש לי אחריות. לא רק מטפחת. וואי, המון דברים, המון דברים שאני… אני יותר לא מעלה ממעלה. יש המון דברים שאני רוצה להעלות ואני אומרת לעצמי, "זה לא מספיק, זה לא…"

‏מירי: נכון. איזה מדהים זה שאת חושבת פעמיים, באמת. זה…

‏חני: אבל אנחנו חייבות. יש לנו אחריות. יש איזשהו יום יום שאומר שה… אה אני לא זוכרת את הניסוח המדויק, אבל משהו כמו שהגבול בין להיות מזכה הרבים למחטיא הרבים הוא נורא דק.

‏מירי: וואו.

‏חני: כי יש כש… יש לך קהל, את יודעת, לפעמים… ראיתי פעם איזשהי אה… מישהי עם הרבה עוקבים, שהעלתה משהו, והיא כאילו אמרו לה נה נה נה, "מה את מעלה?" ו"אני אעשה מה שבא לי, זה הפלטפורמה שלי". ואני אומרת כאילו, "לא, לא. יש לנו אחריות". יש לנו אחריות!

‏מירי: מצד אחד… מצד אחד זה, נכון, הפלטפורמה שלך, אבל באמת, מי שעוקב אחרייך, לומד ממך, ואת צריכה, נכון, אני מסכימה איתך.

‏חני: נכון, מה זה "הפלטפורמה שלי", מה, את לבד בעולם? את נשלחת נשלחת לפה בשביל משהו. אם יש לך הרבה עוקבים, זה אומר שהקדוש ברוך הוא סומך עלייך.

‏מירי: נכון, אבל את יודעת, הרבה פעמים אני כותבת באינסטגרם או בוואטסאפ או בפייסבוק, ואני אומרת לעצמי, "מירי, את כותבת לעצמך". כאילו אני נכנסת לחדר, מבחינתי אין לי שמה 10,000 ופה 13 ואין לי, אני אני כותבת לעצמי כמו שאני מדברת עם השם. כאילו, הדיוק הזה גורם א', להתחבר לעצם הנשמה, ממש. ודבר שני, זה גורם לי לא… לא ל… גם בקטע של גאווה. כאילו אני לא עושה את זה כדי שאת תגידי לי "כל הכבוד" ותמחאי לי כפיים.

‏חני: כן.

‏מירי: אלא אני עושה את זה כי זה הנקודה שמחברת אותי להשם. ובאמת, ברגע שיש לנו… אני סוגרת כמו שהתחלת, ברגע שיש לנו שביל…

‏חני: מטרה ברורה.

‏מירי: בדיוק, ואנחנו רואות את הדרך וזה הכיוון. גם אם אני מעלה את המעדן של הילדים, וגם אם אני מעלה את זה שהוא רוכב על אופניים.

‏חני: וזה נורא קל להתבלבל. נורא נורא קל להתבלבל.

‏מירי: נכון, נכון.

‏חני: והעולם הזה…

‏מירי: מבלבל.

‏חני: כל העולם הדיגיטלי הזה, שרץ, הוא מזמן הסחות דעת ובלבולים ובואי תעשי את התחלת בגלל א', אבל תסיימי בגלל ת', כאילו.

‏מירי: נכון. לכן למצוא את הנקודה ולהידבק אליה, ולהגיד "האם אני עושה את מה שהשם רוצה ממני? האם אני עושה את השליחות שלי כאן?" וכל הזמן לשאול את עצמך את השאלה הזאת. גם כשאת מגיבה באימפולסיביות למישהי שלא באה לך טוב, אני אומרת את זה גם לעצמי, כן? גם אם את מעלה איזשהו תוכן שאת אומרת לא מדויק, לא 100%. גם אז לזכור, האם זה מחבר אותי להשם או מרחיק אותי?

‏חני: ממש.

‏מירי: ו… חני, אני רוצה ממש ממש להודות לך.

‏חני: איזה כיף! איזה כיף היה!

‏מירי: א', א' על המקום שבו אני יכולה לפתוח מיקרופון ולאפשר לנשים לדבר. אני חושבת שהשיחה הזאת היא נורא נורא חשובה כדי שאנשים יבינו את המאחורי הקלעים…

‏חני: וואו, ממש. ממש.

‏מירי: של מי שעומד ו… ומשתף את החיים שלו. כי באמת, אצלך זה לא בא טבעי, וזה שאת משתפת, המקום והמטרה היא לתת לנשים כוח והשראה לעשות את השליחות שלהן בעולם. אז תודה לך על ההזדמנות.

‏חני: תודה, מירי.

‏מירי: תודה שבאת.

‏חני: איזה כיף.

‏מירי: ותודה שאני באתי, כאילו. [חני צוחקת] תודה לאכסניה.

‏חני: תדעי לך שזה מה זה מרגש, כי כאילו היה לי עד עכשיו את הפודקאסט שלי, ופתאום ככה לתת בוסט לעוד משהו ולמנף את זה. וואי, זה כמו לשכפל את ה… את יודעת, את המניות, זה, זה מגניב, זה ממש…

‏מירי: כן? זה זה לא זה לא מייצר לך כזה איזה תחרות סמויה, כאילו? וואי, מעניין.

‏חני: אני לא חושבת ש… אני חושבת שאת נורא את, ואני נורא אני, בסוף מישהו פותח פודקאסט ספציפי כי הוא אוהב את מי שמעביר אותו.

‏מירי: נכון.

‏חני: וגם אם, לצורך העניין, אנחנו עכשיו נביא מישהי, וכל אחת תשב איתה לשיחה של שעה, זה יצא אחרת.

‏מירי: ב… ב… בוודאי.

‏חני: אז אה… תוכן טוב יש לו תמיד מקום. אני כאילו לא חושבת על זה בכלל…

‏מירי: איזה מדהים!

‏חני: הפוך, צריך יותר ויותר ויותר.

‏מירי: לא חשבתי על זה, אבל עכשיו פתאום אני חושבת על זה ש…

‏חני: כן, גם כל אחת בוחרת את מה שהיא יש, בסוף יש זמן מוגבל למישהי. את לא יכולה לשמוע עשרה פודקאסטים. אז את שומעת את מה שאת יותר מתחברת אליו וזה נועד בשבילך, מה שאת שומעת נועד בשבילך, אז שיהיה שפע ושיהיה כמה שיותר מבחר. ויאללה, הלוואי, תאמיני לי שה… כל הטוב הזה ישתלט על הרשת במקום…

‏מירי: אמן, אמן, שעוד נשים…

‏חני: יאללה, להעיר…

‏מירי: בעזרת השם. חני, תודה רבה רבה.

‏חני: תודה.

‏מירי: אני כמובן אצרף ל… לפודקאסט קישור לעקוב אחרייך בסטטוס.

‏חני: אני אצרף. [צוחקת]

‏מירי: את תצרפי, לעקוב אחרייך בסטטוס, לעקוב אחרייך באינסטגרם, התכנים שלך מאוד מאוד חשובים, מאוד מאירים.

‏חני: ברוך השם.

‏מירי: לחיים של שליחות. תודה שבאת.

‏חני: יאללה, תודה מירי. איזה כיף.

‏[מוזיקת סיום]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה