אזהרת טריגר - 7 באוקטובר
מושקא שרון מספרת בגילוי לב מצמרר איך ניצלה יחד עם בני משפחתה משואת שמחת תורה תשפ"ד. על רגעי פחד מוות ואמונה משוחררת בה' על הנקודות שבהם נפרדה מהילדים ואיך חזרה עם תובנה שנשארה כאן בעולם כדי למלא תפקיד שה' יעד לה. סיפור עוצר נשימה מהרגע הראשון ועד הגאולה שעוד תגיע בקרוב.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/06/2024.
[מוזיקת פתיחה]
מירי: היי, אני מירי פורסט, ובואו נדבר על הכל. מת-חי-לים.
שלום…
מושקא: שלום.
מירי: …למוּשְׁקָא שרון, אהובתי היקרה. מה שלומך?
מושקא: ברוך השם.
מירי: איזה כיף שבאת. אני אגיד לך למה הזמנתי אותך, ולמה כל-כך, כל-כך, כל-כך היה לי חשוב, שישמעו את הקול שלך. קודם כל, את גרה בשדרות…
מושקא: נכון.
מירי: נכון? ואני רוצה להתחיל בסיפור של השגחה פרטית מטורפת, מהמקום שאני הכרתי אותך. איך הכרתי אותך בעצם. אז בערך שלושה חודשים אחרי ה-7 לאוקטובר, היה לנו מרוץ לילה ברחובות. עשינו את הריצה לזכר שאולי גרינגליק, והגעת יחד עם נעמי לריצה. ראיתי בחורה שלא הכרתי, ונעמי אמרה לי: "תכירי, זאת שכנה שלך". אני כזה: "אוקיי, היי, מה העניינים?" ומה שאני ראיתי - ראיתי בן אדם בשוק. זה מה שראיתי. ראיתי כזה משהו, כאילו יש איזה מסך מול הפנים שלך ואמרתי, "אוקיי, אוקיי, זה מישהי שצריכה לרוץ". ואז בעצם, דיברנו קצת, שכנה וזה, וזהו. ואחרי כמה ימים פגשתי אותך למטה. שוב, ראיתי אישה שהולכת… גוררת רגליים, עם בגד כזה, ככה…
מושקא: שחור.
מירי: חצי-חצי כזה. שחור, בדיוק. ועצרתי לידך את האוטו, אמרתי לך: "מה שלומך? אולי את באה, קופצת אליי לקפה? זה, פה, שם". בקיצור, באותו ערב, אמרתי לך שיש לי אימון בקבוצה בבית שמש, ובואי איתי. ופשוט בספונטניות אמרת: "יאללה".
נסענו בדרך, ובמהלך הדרך, הפלת לי את הלסת עשר פעמים, עם הסיפור שבו נמלטתם על נפשכם ב-7 לאוקטובר. והייתי בשוק, והייתי, באמת, כאילו, אי-אפשר לתאר בכלל את ההלם, ואמרתי: "יואו, אמאל'ה, איזה…" את ניצולת שואה. ככה. ואז המשכנו לדבר, והמשכנו להיפגש, המשכנו לרוץ, ופתאום גיליתי אישה אחרת. פתאום גיליתי אישה שתאבת חיים, [בהתפעלות] ורוצה לעשות, ולקום בחמש בבוקר, וקמנו בחמש בבוקר, ויצאנו, ו… ועוד שבת, ועוד יום, ועוד יום, ועוד יום, וזהו, ו-וואו.
ואז, כמובן, היה לנו את האירוע בירושלים, ובאת לאפר אותי, ואני רואה כל פעם את ההתקדמות ואת הזה, ואני מבינה פתאום, מה זה השגחות פרטיות.
אז שלום מושקא, מה שלומך?
מושקא: ברוך השם, את מחזירה אותי אחורה. אה…
מירי: בואי, תספרי לנו איך זה היה בעיניים שלך, תתקרבי למיקרופון. כן.
מושקא: רגע, שומעים טוב ככה?
מירי: מצוין, כן.
מושקא: אה… את כאילו ממש מחזירה אותי אחורה, אני כאילו כבר שנות אור.
מירי: ממש.
מושקא: למרות שאני עדיין מתמודדת, תשמעי, כאילו, לחזור… חזרנו חזרה לשדרות. לחזור למציאות הזויה, אוקיי? אנחנו שומעים פיצוצים לא נורמליים, גם שלנו, גם מעזה. זאת אומרת, גם של מה שהחיילים שלנו זורקים לעזה, זה בלתי נסבל, אנחנו לא יכולים ל… אחרי יום שלם אנחנו מרגישים שנדפק לנו המוח, ועוד יום ועוד יום. אנחנו צריכים הפסקה, אנחנו צריכים הפוגות.
מירי: וואו.
מושקא: מהפיצוצים, זה פשוט לא נורמלי. אבל כאילו, אני בתקופה הזאת, שאני הייתי ברחובות, אני הייתי כאילו, בתקופה שאני עדיין לא הגעתי ל… פשוט כאילו, עזבנו את הבית בשדרות. [מירי מהמהמת] ביום אחד, כאילו, פשוט בשבת בבוקר, ה-7 באוקטובר, ובלי נעליים, פשוט יצאנו כמו שאנחנו, ולא חזרנו יותר. וככה הגעתי ל… משמה ל… הונגריה, ומשמה ל… חזרתי חזרה לארץ, לרחובות, לא לבית שלי, ונשארתי עם השריטה. כאילו, אני לא יודעת מה קורה לי. אז הפרצוף, שאת אומרת שראית של זה, כן, זה כאילו, בן-אדם שפשוט לא יודע.אני לא יודעת איפה אני, אני לא יודעת… אין לי עתיד, אין לי חלומות, אני לא רואה עתיד בכלל בחיים, כאילו, החיים נראים לי כמו משהו שהולך כל רגע להיגמר, ואין טעם יותר להתאמץ. אממ וזה ה… כאילו, את מחזירה אותי חזרה לשמה, וכל מה שאמרת זה כאילו, בדיוק. כאילו, זה מטורף.
מירי: מה, מה הכפתור שהדליק לך את החיים חזרה?
מושקא: הדבר הראשון, אני אף פעם לא רצתי. [מירי מהמהמת] זה, אני תמיד הייתי קמה בחמש בבוקר, אני כבר שלוש שנים, אני סביב ה"מועדון 5 בבוקר", אני מתחילה, ואז כאילו, עוברת תקופה ואני עוצרת, ואז חוזרת חזרה.
מירי: מה זה אומר, פשוט לקום בחמש בבוקר?
מושקא: הקימה בחמש, זה המון דברים. זה לא רק לקום בחמש, זה גם פעולות שעושים בשעה הזאתי, שבסופו של דבר, אני לוקחת סוג של שעה ראשונה ביום, שאני מתעלה מעל המציאות, אני מתעלה מכל מה שקורה לי בחיים. אוקיי? גם לפני ה-7 באוקטובר היה לי התמודדויות אחרות, אוקיי? זה הפתיע אותנו, אבל היו דברים שגם כן הדליקו אותי, ואמרתי, אני חייבת לעשות שינוי בחיים שלי, ולקחתי את ה… גיליתי את הספר "מועדון ה-5 בבוקר", ופשוט השתמשתי בכל מה שיש שמה, וזה עשה לי דברים מטורפים. ובשבילי זה, זה הדבר הראשון. אבל אחרי ה… מה שקרה לנו, אני לא הצלחתי לחזור לזה. ומה שבאמת החזיר אותי, זה אָלף כל, המפגש איתך, והרגע שפשוט התחלנו לרוץ. הבנתי דבר אחד, זה שהריצה הזאתי, שפשוט להתחיל לרוץ, זה מה שהתחיל להניע את ה… את הגלגלים בחזרה.
מירי: של הרצון לחיות.
מושקא: הרצון חזרה לחיות. כן.
מירי: וואו.
מושקא: כי סתם העברנו עוד יום ועוד יום, אין לנו כלום. כאילו, את יודעת, אנחנו ישנים על מזרונים, אין לנו שום דבר, לא רוצה גם להביא כלום מהבית. נסענו לשדרות, היה אפשר ליסוע, לא רציתי להוציא דברים מהבית. אז נשארנו רק עם… היה לנו בגדים ומזרונים, אוקיי? מצעים הבאנו, זהו.
מירי: כן.
מושקא: והריצה הזאתי, אני פתאום גיליתי אותה. כאילו, איתך ביחד, אני אומרת, כשהגעתי עד לרחו… זה גם השגחה פרטית מטורפת, אוקיי? זה שהגעתי, וכאילו, פתאום גיליתי שאני שכנה שלך, ופתאום הצעת לי לבוא ואמרתי, כאילו, "ברור שאני באה, כאילו, אני חייבת".
כל מה ש… כל מה שרק היו מציעים לי לעשות, הייתי עושה רק בשביל אה… זה, ואת כאילו, זאת שהגעת, וההצעה שלך הייתה כאילו, הכי "אוקיי, בוא נקום ונתחיל פשוט לרוץ", אוקיי, לא יודעת לרוץ, לא יודעת לעשות את זה, אבל פשוט התחלתי, וזה פשוט הוביל אותי משם, הלכתי ממש, כאילו, נראה לי, יום למחרת כבר הלכתי לטיפול. זה היה טיפול ראשון שלי בטראומה… בדיוק קבעו לי פגישה, הכל היה כזה… זה. ואז, עם הטיפול, ועם הריצה, חזרתי ל"מועדון ה-5 בבוקר" איתך ביחד.
מירי: נכון.
מושקא: ביקשתי ממך, אמרתי לך כמה פעמים, "בואי נ… מירי, בוא נקום ב-5", ואז כאילו, את אמרת לי: "כן, אני עושה, אני אוהבת לבד", נכון? זה היה כזה מין…
מירי: כן.
מושקא: אמרתי, אוקיי, סבבה, אבל בסוף איכשהו, כאילו…
מירי: נכון.
מושקא: התחלנו פתאום לעשות את זה.
מירי: נכון.
מושקא: וזה היה מטורף, זה היה כאילו איזה שבועיים, נראה לי, אחרונים, או שלוש שבועות אחרונים, שהייתי ברחובות.
מירי: כן.
מושקא: והם הדליקו לי את כל המנועים בחזרה. אוקיי?
מירי: וואי.
מושקא: כאילו, עברתי גם אז תקופה מאוד קשה, פתאום הייתי צריכה לעזוב את הבית ולחזור חזרה, ופתאום מצאתי… הבנתי שאין לי לאיפה לחזור, ניסינו לעבור לקרית מלאכי, לא מצאנו בית שמתאים לנו. [מירי מהמהמת] ובסוף מצאנו את עצמנו, חוזרים לשדרות בלי לרצות, בלי תוכנית, לא רצינו לחזור לעיר הזאת. אבל בסוף הגענו לשמה, וגם אז את אמרת לי, מירי, "מושקא, אם את חוזרת לשמה"…
מירי: נכון.
מושקא: "אז תבדקי מה השליחות שלך, יש לך שמה שליחות. לא סתם את חוזרת לשם". ואני עדיין על זה. אני עדיין כאילו בודקת לראות מה בעצם, למה אני שם, כאילו למה בן-אדם צריך לחיות במקום כל-כך לא נעים לחיות, כי אני אומרת, ממרחק של חצי שעה, החיים הם שונים. למה אני צריכה לחיות שם על הקצה, או על הגדר, אני גרה עוד, הבית שלי ממש כאילו…
מירי: כן.
מושקא: על הגדר. גם בשדרות יש עוד אזורים. לא, אני גרה שם. אוקיי, למה אני כאן? אני לא יודעת. אני… זה מה שאני מנסה עכשיו להבין עם עצמי.
מירי: כן. אז קודם כל ברור שאת שם, אם את שם, את בשליחות שם.
מושקא: נכון.
מירי: ואם את שם, את במקום… והכי, הכי נותן משמעות, והכי נותן כוח, זה להיות בשביל. זה ממש, זה ממש זה. אבל אנחנו נברר את זה ככה, תוך כדי השיחה, אני רוצה בכל זאת שתחזרי איתנו רגע לחיים שלפני ה-7 באוקטובר. החיים בשדרות. את נולדת בעצם בשדרות…
מושקא: כן.
מירי: למשפחת פיזם.
מושקא: נכון.
מירי: שליחים של הרבי. בואי תספרי לנו קצת על החיים בשליחות.
מושקא: אז בעיקרון, אני לא… ההורים שלי שליחים בשדרות. אני זרמתי עם החיים, עם מה שיש, זה, זה המציאות שנולדתי אליה. ולא יודעת, לא כל-כך הבנתי כאילו מה התפקיד שלי שם, אבל בסדר, זרמתי. זה לא היה לי פשוט, כן? מבחינה חברתית, הבית-ספר היה רחוק, וכאילו, לא יכולה להגיד שהייתי "וואי, מה זה נהניתי, הייתה לי ילדות 'וואו'". אבל, המצב הביטחוני התחיל, נראה לי, שהייתי בסביבות הגיל עשר.
מירי: אה, זה רק התחיל? אז התחיל כל ה…
מושקא: התחיל כל הקטע הזה עם הזה, וזה לא היה נורא בכלל. כאילו חיינו עם זה ואפילו אהבנו את זה. זה היה כזה "וואו", זה היה מרגש, [מירי מהמהמת] כאילו, אקשן, קצת אקשן בחיים.
מירי: כן.
מושקא: ומה עוד אני יכולה לספר לך [צוחקת קלות] על הילדות שלי שם?
מירי: לא היה פחד?
מושקא: לא, לא פחדתי. לא פחדתי.
מירי: אזעקות, נפילות…
מושקא: היה… לא, לא היה, לא היינו מוטרדים יותר מדי, אפילו לא היינו נכנסים לממ"ד. כאילו זה לא היה…
מירי: באמת?
מושקא: כן.
מירי: גם כאמא?
מושקא: לא.
מירי: אוקיי.
מושקא: מהלידה של הבת שלי, אני נהייתי חרדתית.
מירי: אוקיי.
מושקא: כאילו, זה כבר היה…
מירי: איך מתנ…
מושקא: אני יכולה, אבל הילדים שלי לא.
מירי: איך מתנהלים? סתם, אני חושבת, הולכים לבית-ספר, יוצאים לגן שעשועים בצהריים, פתאום יש אזעקה. זה אזעקה של עשר שניות?
מושקא: שמונה שניות בלחץ, כאילו.
מירי: מה, איך אוספים אותם? מה… כאילו, זה נשמע לי הזוי.
מושקא: זה הזוי.
מירי: וגם זה היה כל הזמן, לא היה באמת הפסקות ארוכות, בין… זה יכל להיות גם תקופות כאילו, של חודשים.
מושקא: נכון, אבל לא הכרנו מציאות אחרת. כאילו, זה מה שאנחנו הכרנו, זה מה שהילדים שלנו הכירו. וגם כאילו היה תקופות, נגיד, שפתאום יכל להיות, חודש לא להיות בכלל. לפעמים היינו גם שוכחים שיכול להיות מצב כזה. [מירי מהמהמת] אבל כאילו, בכל מקום יש מיגוניות, גם בגני משחקים, למרות שהמתקנים מאוד-מאוד גבוהים ו…
מירי: נכון, נו…
מושקא: אין לי זמן לרדת. אז במצבים ביטחוניים אני לא אוהבת לצאת.
מירי: א-הא.
מושקא: אני מעדיפה להיות קרובה ל… בגן משחקים, נגיד, שאין מתקנים גבוהים, שנהיה קרובים, כאילו, שזה יהיה קל.
מירי: ועברת, והמשכת לגור בשדרות כי… אחרי החתונה, כי זה המקום המוכר? כי זה המקום האהוב?
מושקא: כן. כאילו, זרמנו כזה. לא יודעת, כל פעם היינו, אני תמיד שאלתי את עצמי את השאלה הזאתי, כאילו, "למה אני פה?" אבל כאילו, אמרתי: "אין לי מה לעשות במקום אחר, אני לא מכירה שום דבר אחר. ופה יש לי את כל המשפחה שלי ואת אחיות שלי, וכאילו, אני לא צריכה יותר מזה". וככה המשכנו. גם הילדים, כאילו, מאוד אוהבים את שדרות, ברמה שאני רוצה לעזוב את שדרות, והם לא רוצים עכשיו לעזוב. אחרי כל מה שהיה.
מירי: חברים, וה… בוודאי.
מושקא: כן.
מירי: זה, זה מאוד מובן, הרצון הזה - קודם כל, זה הבית. הם לא רוצים להתחיל מחדש, ו…
מושקא: נכון.
מירי: זה מובן.
טוב, אני רוצה שתספרי לי: שבת, שמחת תורה בבוקר, שעה שש וחצי בבוקר, דברי איתי.
מושקא: שש וחצי בבוקר, היה לנו אזעקת צבע אדום, אנחנו לא מתרגשים מי יודע מה. זה תמיד מפתיע, כן? אבל בסדר, כאילו, הפתעה שנייה, עוברים כולם לממ"ד, נכנסנו, אני ומנדי, שירה ואדל כבר היו שמה, זה החדר שלהם.
מירי: [מהמהמת] אני רושמת פשוט את הזמן שאני, זה. הכל בסדר.
מושקא: אוקיי. סנדי הגיעה, ואסי נכנס לממ"ד והתחיל לבכות. כאילו, נכנס למיטה, ונשכב, כאילו, שם את השמיכה על הראש, והתחיל לבכות. משהו לא רגיל, הוא בדרך כלל לא ככה. והיה אזעקות ואמרנו: "מה, כאילו הכל בסדר, רק… הנה עוד רגע זה ייגמר, והנה". ופתאום אנחנו שומעים "צבע אדום", "צבע אדום", "צבע אדום", ופיצוצים, ופיצוצים, ופיצוצים.
מירי: הוא לא אמר למה הוא בוכה, אסי?
מושקא: הוא אמר, הוא אמר… אמרנו לו: "אסי, תירגע, זה כולה צבע אדום", אז הוא אמר: "לא, לא, זה לא זה, זה לא זה". ואמרנו לו: "אסי, תירגע, הכל בסדר". והתחלנו לשיר שירים, וכאילו, צועקים, וזה, מרגיעים את ה… כאילו, זה היה מטורף. זה אף פעם לא היה לנו במצב כזה שאנחנו… שזה לא נגמר, עוד "צבע אדום" ועוד "צבע אדום", ואנחנו לא מבינים מה זה ההתקפה הזאתי. ואת שומעת את הפיצוצים מכל כיוון, כאילו, כמויות, כמויות כאילו של… לא יודעת אם זה היה נפילות, אבל כנראה כמויות של יציאות של "כיפות ברזל", וכנראה גם נפילות, כי זה היה כמויות.
ופתאום באיזשהו שלב, אחרי איזה רבע שעה כזה, בעלי אומר לי: "אני שומע נשק אוטומטי". אז גיליתי את המושג הזה שנקרא נשק אוטומטי. עד אז לא היה לי… כאילו, אני לא חיה את זה, אני לא… אני מכירה "צבע אדום" וזהו, לא מכירה שום כלי אחר. וזהו, אז הוא אמר: "אולי זה מהבסיס". יכול להיות שיש פה בסיס קרוב, ואנחנו שומעים את היריות.
קיצור, אחרי איזה שעה ככה שאנחנו בממ"ד, ואני כבר, יאללה, אני נכנסתי כבר למיטה, אני הולכת לישון, עד שזה ייגמר, בטוחה, בשיא האופטימיות שלי, שאנחנו פשוט, עוד קצת נישן ועוד רגע נקום וזה יסתדר.
מירי: כן.
מושקא: וזה יירגע. ואז בעלי שנייה אחת יצא להביא מים לילדים, והוא הביא על הדרך את הטלפון שלו, אחרי איזה שעה ומשהו. הוא הביא את הטלפון שלו, ואז הוא פותח - כאילו, הוא לא פתח את הטלפון - אבל כאילו, ההתרעה קפצה, היה כתוב "חדירת מחבלים".
מירי: פשש.
מושקא: אוקיי, הוא אפילו לא הספיק לקרוא מה זה אומר. פתאום גיסי מתקשר, מנדי ריזל מתקשר אליו, הוא אומר לו: "תקשיב, יש חדירת מחבלים לעיר, עדיין לא ברור בדיוק כמה. יש מצב מאוד גדול, שהם יגיעו מהשכונה שלכם, כי היא הכי קרובה לגדר. אז או שאתם נשארים בתוך הבית ואתם לא זזים, זאת אומרת, כנסו לממ"ד ואל תזוזו, או שאתם יוצאים הרגע ומגיעים לבית שלנו".
כאילו שהם גרים קצת יותר במרכז העיר, עוד שתי דקות נסיעה באוטו, בטילים, [במלרע] אבל כאילו הם גרים קצת יותר בפנים, הם לא בגדר.
בקיצור, לא חשבנו פעמיים, מנדי רץ מהר, סגר את כל התריסים, תוך כדי שהוא מדבר איתו בטלפון, רץ, סגר את כל התריסים, כי הבית היה מואר, זה היה ערב שמחת תורה, הבית היה מואר, והחלונות היו פתוחים מכל הכיוונים, ואנחנו בקרקע…
מירי: כן.
מושקא: כאילו, בשנייה הם יכולים להיכנס. והוא סגר את התריסים, ואמרתי למנדי: "אוקיי, חדירת מחבלים, אז מה עושים? יוצאים?". אוקיי, אז יוצאים. עכשיו, אסי בא ללכת להתלבש, שירה אומרת: "אמא, מה נלבש?"
פתאום אני רואה את מנדי שם חולצה לבנה, אמרתי לו: "מנדי, חדירת מחבלים, לאוטו! נכנסים לאוטו עכשיו! בלי נעליים". פשוט ככה, נכנ… זרקנו את הילדים לתוך האוטו. אחרי שכל הילדים היו באוטו, אני ככה עומדת בכניסה לבית, ואני כזה חושבת - רגע אחד, אמרתי, יש לי מלא אוכל במקרר, כאילו, אולי ניקח אותו למלכי, נאכל שמה במהלך השבת, חבל על האוכל הזה. בקיצור, אני חושבת ככה, איזו שנייה כזה, ואז אמרתי: "לא, לא עכשיו. ניסע, ואחר-כך נראה מה עושים".
מירי: וואו.
מושקא: יצאנו מהבית, אוקיי? יצאנו מהשער, ודקה אחרי שאנחנו יצאנו מהבית, המחבלים הגיעו - ורואים במצלמות - הם הגיעו, כאילו, יש את הכניסה לבית שלנו מקדימה, ויש את החצר האחורית. הם הגיעו, ובאמצע יש שטח כזה. אז בדיוק איפה שעברנו, דקה אחרי זה, הם עברו.
מירי: [בזעזוע] וואי לי, כן, ראיתי את המצלמות. [נושפת בקול]
מושקא: כן, זה, זה פשוט מטורף, רק לא ידענו שזה מה שהיה, כאילו אחר-כך במצלמות, קיבלנו את התיעודים, גם מהשכנים, גם את זה, ואז עשינו את הזה, והבנו ש-וואו, אנחנו ניצלנו…
מירי: דקה. דקה.
מושקא: בהפרש של דקה אחת. כאילו, היינו מתעכבים רגע אחד לנעליים, רגע אחד להוציא את הדברים…
מירי: מטורף.
מושקא: היינו נפגשים בהם, וזהו. וזה לא היה לנו שום סיכוי.
מירי: מדהים, מטורף.
מושקא: עכשיו, זה היה מטורף, כי גם לא ידענו בכלל מה קורה בעיר, לא הבנו מה המצב.
מירי: אז אתם טסים, אז אתם טסים לבית של מלכי.
מושקא: כן.
מירי: נכנסים, כן?
מושקא: נכנסים, זהו, ואז אני אומרת למלכי: "הגענו". עכשיו, לא חשבתי. אני פחדתי שיהיה לנו צבע אדום בדרך. אז כאילו זה מה שהטריד אותי, לא, המחבלים לא… לא חשבתי על זה יותר מדי, לא הבנתי, כאילו, לא הבנו כלום. מסקנה עד היום: תשאלי אותי, מה עשינו - לא יודעים מה עשינו. אין לנו מושג. אין היגיון במה שעשינו.
מירי: כן, לצאת מהבית.
מושקא: אין שום חוכמה במה שעשינו. [צוחקת קלות] 'מה אתם יוצאים? יש מחבלים. מה אתם יוצאים מהבית?' אבל לא הבנו, אנחנו לא קלטנו מה קורה, אני רק פחדתי מהצבע האדום. אז שהגענו למלכי, התלהבתי. נכנסתי לבית וזה, אני אומרת: [בטון שמח] "זהו, הנה, אנחנו פה, הכל בסדר", ואנחנו מבסוטים. ואז מלכי עושה לי כזה: "ששש", כאילו, "תהיי בשקט". אני כזה: "מה? למה? כאילו, מה, הילדים ישנים?"
כאילו, פתאום גיסי מראה לי את המצלמה, מראה לי את הווידאו, אומר לי: "תסתכלי מה קורה פה". אני רואה מחבלים עם… בתוך טנדר, עומדים, ואני רואה את המקום, זה ליד התחנת המשטרה, הם עם רובים ככה. [מירי נאנחת] ואני מסתכלת, אני אומרת: [בלחץ] "מה זה? ממתי זה? איפה זה? כאילו, מה זה פה בשדרות?" אני כאילו, שוק [פאוזה] של החיים.
מירי: וואו.
מושקא: עכשיו? ומסתבר שהיה כמה טנדרים, ואז אמרו: "לא, יש עוד טנדרים, והם מסתובבים בכל שכונה", ואנחנו עומדים באמצע הבית, [בלחץ] "יאללה, מה עושים? מה עושים?" ולמלכי, כל הבית שלה הוא מלא זכוכיות. לא היה לה וילונות באותו יום, יש לה וילונות, בדרך כלל היא הורידה אותם, לא היה לה שום דבר, אין לנו איך לסגור את עצמנו.
מירי: בית חשוף.
מושקא: חשוף. הורדנו את התריסים, אבל יש מקומות שאין תריסים אפילו, זה שקוף-שקוף. והיא גרה בפינה של ה… של הרחוב. בקיצור, אנחנו פשוט לא ידענו מה לעשות, אני כאילו, [לוחשת] אמאל'ה, אני אומרת למלכי: "מלכי, זה לא אמיתי. אשכרה, כאילו, הם פה".
ואז כאילו, נכנסנו לממ"ד, ופשוט התחלנו להגיד מלא תהילים, ואסי עדיין, עם ה… יודע מה קורה. רק אחרי שבועיים הבנתי למה הוא יודע, הוא פשוט היה ער.
מירי: וואו.
מושקא: כל הלילה הוא היה ער, והוא שמע רעשים. הוא שמע אותם מגיעים עוד מהשדות, עוד לפני שהם הגיעו לשדרות הוא כבר שמע. כי היה רעש של הד. הוא הלך לחלון והוא ראה תנועה. עוד לפני שהתחיל הצבע האדום, ב-6: 20, עשר דקות לפני, משהו כזה, הוא כבר ראה אותם מגיעים.
מירי: וואו.
מושקא: הוא היה… הוא קפא, וכשהיה צבע אדום הוא הגיע לממ"ד, ואז הבנו על מה הוא מדבר.
מירי: פששש.
מושקא: הוא היה כאילו ממש מפחיד, אוקיי? אז היינו בממ"ד, והוא נכנס מתחת לספה. בממ"ד היה ספה, והוא נכנס מתחת, והוא כולו רועד שם, ואני כאילו מסתכלת עליו, אני כאילו לא יודעת מה להגיד לו, הוא צודק.
מירי: בן כמה אסי?
מושקא: בן עשר. [מירי מהמהמת] עכשיו הוא בן עשר, הוא היה בן תשע וחצי.
מירי: כן.
מושקא: ואני לא יודעת, כאילו, אני אומרת, כאילו, זה… הוא לא סתם מפחד, עכשיו, אני גם מפחדת ברמה שאני משותקת, אני פשוט לא יודעת מה לעשות. אנחנו יושבים בממ"ד, ואנחנו פשוט רק מריצים תהילים את אותו הפרק, פרק כ', בלי הפסקה. ומנדי ומנדי החליטו שהם יוצאים פתאום. אני כזה "אמא'לה, אין לי כו…" אני אפילו לא יודעת מה להגיד להם. להגיד להם "אל תצאו? תישא…" אני לא יודעת מה, מה נכון, מה… פשוט שחררתי הכל ואמרתי, "אין לי מה לעשות".
מירי: וואו.
מושקא: כאילו, אין לנו מה… זהו, הם כבר פה.
מירי: הם כבר פה.
מושקא: זה כאילו התחושה של השם… אנחנו כרגע, אנחנו לא יודעים מה עומד לקרות.
מירי: בידיים של המחבלים. ממש.
מושקא: כן, אנחנו הרגשנו, כמו מה שקרה בבארי, זה מה שחווינו. כאילו, זאת אומרת, חוץ מזה שהם לא הגיעו אלינו, הרגשנו שהם… או אני לא יודעת אם מהדלת או מהחלון, מאיפה הם יגיעו? הם פה.
מירי: הם פה.
מושקא: ואז הם, מנדי ומנדי יצאו החוצה והם חוזרים ואומרים: "תקשיבו, הם פה ברחוב ירמיהו, יש כבר, ראו אותם כבר פה"…
מירי: כאילו ברחוב שבו אתם…
מושקא: ברחוב לידנו. זאת אומרת, יש את הרחוב של מלכי - מאחוריה.
מירי: וואו.
מושקא: זה הרחוב, הם כבר שמה. ואז מנדי בא אליי בשקט, אומר לי: "תקשיבי, אנחנו צריכים לתפוס עכשיו את הילדים. תופסים את הילדים, בשקט, מנסים להגיע לבניין ממול, צריך לרדת מתחת למכוניות, מנסים. אנחנו רק מנסים, לא בטוח שנצליח".
מירי: עוברים עוד בית, יוצאים מהבית.
מושקא: וצריכים לצאת משמה, לעבור לבניין. למה? עוד קצת, להרוויח עוד זמן. לעמוד פה ולחכות שהם יגיעו…
מירי: פששש.
מושקא: או פשוט לקום ולנסות. מקסימום נצליח, כאילו.
מירי: ידעתם שהם נכנסו לבתים?
מושקא: כן, ידענו.
מירי: וואו!
מושקא: ההורים… מישהי אמרה: "הם מסתובבים בחצר, הם יורים לי על הדלת. הם…" כאילו, הבנו את המציאות. הבנו שאנחנו כרגע, אין לנו סיכוי. זה מה שאנחנו הבנו.
מירי: או-הו.
מושקא: ואני ברגע אחד כזה אמרתי כזה, כאילו, במציאות אין לנו סיכוי. אבל אם אלוקים רוצה, כאילו, פשוט היה לי איזה סרט כזה בראש כזה, כאילו, ברגע אחד הוא משנה פה הכל, וזה יגמר, אבל רק אם הוא רוצה. כאילו, לי אין שליטה על מה שקורה. אין לי שליטה, זה מאוחר מדי, Too late. כאילו, זה עכשיו, ברגעים אלה. כאילו, אין לנו מה לעשות. ופשוט תפסנו את הילדים, ואדל לא רצתה בכלל לצאת, היא התחילה לצעוק: "לא, אני רוצה לשחק אצל מלכי". ואני תופסת לה את הפה, סותמת לה אותו.
מירי: אוי-אוי-אוי-אוי-אוי!
מושקא: ואסי אומר לי: אני מפחד". אמרתי לו, "אסי, אין ברירה. אנחנו חייבים לצאת. חייבים לצאת".
מירי: וואו.
מושקא: ואנחנו יוצאים. לקחנו מלא כדורי הרגעה, מלא. כל פעם ששמענו עוד משהו, אני ומלכי שתינו דוחפות כדורים. היו לה כדורי ולריאן בבית, פשוט התחלנו לדחוף כדורים.
מירי: או-וא.
מושקא: והגעתי ל… הגענו… יצאנו מהזה, הגענו לבניין. שהייתי בפתח של הבניין, אמרתי: [בהתלהבות] "יו, הגענו לבניין! הגענו!" כאילו, זה מטורף. הגענו לבניין, זה כאילו, לא נורמלי. תחשבי, זה רק לחצות את המדרכה.
מירי: ואוו! לא… וואי זה [לאט] נורא - מפחיד!
מושקא: כאילו, זה היה כאילו, מבחינתי זה היה, אנחנו יוצאים, ויש מצב שהם… אנחנו פוגשים בהם, כאילו.
מירי: עברתם לבניין, כי פחדתם שהם ייכנסו לבית, ובבניין ידעתם שהם לא יכנסו.
מושקא: לא, ידענו שבבניין יש לנו עוד זמן. זאת אומרת, בקרקע, את יודעת, הם פה. ובבניין…
מירי: הם צריכים לעלות.
מושקא: קומה שנייה. כן.
מירי: אוקיי.
מושקא: היה לנו גם אופציה לקומה שמינית, אבל אמרנו, קומה שמינית, יכול להיות שהם יגיעו עם מצנחים. ידענו שיש להם גם מצנחים, אני לא יודעת אם יגיעו ישר מהגג?
מירי: פששש.
מושקא: אז קומה שמינית… אז קומה שנייה. וגם הוא קרא לנו, פשוט אמר שיש לו נשק, ואמר: "תעלו, פשוט תעלו לבניין".
מירי: אוקיי. ואתם מגיעים ל…
מושקא: הגענו לבניין, נכנסנו לזה. וסנדי בכלל לא רצתה לבוא, היא רצתה להביא את נוגה, את הכלבה. היא רצתה להביא אותה לזה, אמרתי לה: "סנדי, את עוזבת אותה עכשיו! אני לא, אנחנו… אין לנו… אין מקום בבית. אין… זה בית קטן, אין מקום". והיא אומרת לי: "טוב, אז אני לא באה", והיא חזרה אחורה. היא פשוט חזרה אחורה, ואני אמרתי, אין, "מה אני אעשה? יש לי זמן לריב איתה עכשיו?" לא היה לי מה לעשות, פשוט הלכתי, והיא הגיעה אחרֵי, עם מלכי אחרַי. כאילו מלכי יצאה אחר-כך, [באירוניה] מלכי עוד רצה להביא עגילים, שרק ת'עגילים היה חסר לה. [צוחקות]
מירי: כן.
מושקא: היא בעצמה לא קלטה מה היא עושה בכלל. והם באו ביחד, ואז הגענו לבניין. כאילו, אנחנו מתנשפים וזה, ואנחנו, תוך כדי, הגענו לבניין, ואנחנו שומעים שכמה בניינים לידנו, הם כבר פורצים את הבניין.
מירי: אוי ואבוי.
מושקא: אמרנו, אין, זהו, כאילו…
מירי: וואו.
מושקא: מה… הם, הם פורצים לבניינים, זה לא עוזר לאיפה שאת בורחת.
מירי: מה עושים ברגעים האלה, בשניות האלה?
מושקא: כלום. זה כאילו, פחד מוות.
מירי: ממש!
מושקא: אבל, מוות! פשוט באיזשהו שלב, פתאום איזשהי שכנה בבניין, בקומה, היא אומרת: "מישהו דופק לי בדלת, מי זה יכול להיות?" אני כזה: "זהו, הם פה".
מירי: "הם הגיעו".
מושקא: נכנסנו כולנו לממ"ד. כולם, והיינו ארבע משפחות. נכנסנו כולם לתוך הממ"ד, ואז כאילו, אמרתי, כאילו, בשלב הזה הבנתי, אמרתי, בוא'נה, הם ממש פה, הם דופקים בדלת, אמרתי: "בקשה שזה יהיה קל. [בקול מתחנן] בקשה, כאילו, יריה וזהו. אין לי כוח. [מירי מתנשפת] אין לי כוח, כאילו, רק כאילו…" ואז הילדים שלי אומרים לי: "אמא, מה עושים?" פשוט חיבקתי אותם, אמרתי להם: "בואו נגיד 'שמע ישראל'?" כאילו…
מירי: אממ… וואו.
מושקא: כאילו, וזהו, נבקש רק ש… כאילו, כבר אין לי כבר עוד מה לבקש, כאילו…
מירי: וואו.
מושקא: אנחנו ב…אנחנו כבר ב… [מתרגשת] את יודעת, זה מחזיר אותי חזרה לחוויה.
מירי: וואו, תשתי, תשתי. יש לך מים, מחכים לך פה.
מושקא: איפה?
מירי: הנה, זה - שלך, כן.
[שתיקה]
מושקא: בקיצור, הפתעה, לא קרה כלום. אוקיי? מסתבר שהשכנה, שדפקו לה בדלת, זה היה איזה שכן שעבר בין הבתים לשאול אם צריכים עזרה. זהו, זה הסיפור. אבל אנחנו בחוויה שלנו - "זהו".
מירי: נגמר.
מושקא: "הם הגיעו. הם פה". עכשיו, זה… רק אחר-כך התחלנו לשמוע מה קורה. ש… מה קורה עם החטיפות, אמרתי: [בתדהמה] "וואא, חטופים!" זה כאילו, הכל קורה לנו בלייב כזה, ב…
מירי: פששש.
מושקא: כאילו, זה מטורף, כאילו, כל מה שהרגשנו ש…
מירי: אתם בתוך הממ"ד, כולכם ביחד? יושבים?
מושקא: לא, היינו בבית. באיזשהו שלב יצאנו. עכשיו, אני, אחרי שקצת ככה, אמרתי, טוב, עבר כל כך הרבה זמן, בוא'נה, כאילו, יצאנו מהבית שלנו, ניצלנו. עברנו מהבית של מלכי לפה. אנחנו זה. אנחנו עדיין כאן.
מירי: "אנחנו עדיין בחיים".
מושקא: אין שליטה, אין שליטה, אנחנו יודעים שבתחנת המשטרה יש ברדק, אנחנו יודעים שהם השתלטו על ה… איך קוראים לזה, אוגדת עזה?
מירי: כן.
מושקא: אנחנו יודעים שהם השתלטו עליה, הם… רואים אותם, הטנקים עם הדגל. אנחנו ש… כאילו, אמרתי אין שליטה, אבל אנחנו עדיין כאן. אנחנו עדיין כאן! כאילו, כאן עדיין הכל בסדר. אז אמרתי, אם עכשיו הכל בסדר, אז קודם כל, אלף כל, נרדמתי, פשוט. כאילו, באיזה… נרדמתי במהלך השבת איזה ארבע, פעמים, כל פעם, כאילו, אמרתי…
מירי: קרסת.
מושקא: כאילו, העיניים נעצמו, העיניים נעצמו.
מירי: וואו.
מושקא: אמרתי, אני חייבת לאסוף כוח להמשיך ל… את יודעת, עד ש… כאילו, אני לא יודעת, אבל כרגע אני צריכה לישון.
מירי: וואו.
מושקא: אמרתי להם: "תעירו אותי שהסיוט נגמר", כל פעם, כאילו, "תעירו אותי שזה נגמר", כאילו… ואז כאילו בפעם הראשונה שנרדמתי, קמתי, ואז אמרתי, טוב, אנחנו עדיין כאן. אין שליטה בעיר, אבל אנחנו, אני אגיד תהילים. קיצור, התחלתי להגיד תהילים. סיימתי את הספר תהילים. את יודעת, אין מה לעשות חוץ מ…
מירי: אין מה לעשות.
מושקא: אין, פשוט או לשמוע חדשות - מה קורה, או להתעדכן, או להגיד תהילים, [מירי נאנחת] כאילו, אני זה. ואז אמרתי, אני אומרת, תהילים, אני… ואז סיימתי את התהילים, התחלתי ספר "דברים".
מירי: וואו.
מושקא: סיימתי את כל ספר "דברים".
מירי: וואו!
מושקא: ואז אמרתי, אני עוברת לתניא.
מירי: פששש.
מושקא: עכשיו, גיסי הספיק להביא איתו מהבית, הוא הספיק להביא איתו את התניא של הרבי, שהרבי קרא בה. הרבי. אמרתי: "תביאי לי את התניא". פתחתי את התניא מפרק א', עד הסוף. שעתיים וחצי לקח לי.
מירי: [בהתפעלות] וואו!
מושקא: ולא עצרתי. כאילו, פשוט אמרתי ואמרתי. ואז פתאום, תוך כדי, כאילו, שאני קוראת את התניא, אמרתי כזה, כאילו, אני, כאילו תכלס, אני נמצאת בגיהנום, אבל אני, כאילו, פתאום התחלתי לפתח גן-עדן פנימי.
מירי: וואו.
מושקא: אמרתי, אני, כאילו אני בתוכי מתחילה להירגע. משהו בתוכי מתחיל להירגע, וזה מטורף. תשמעי, מה לי ול… אני לא איזה רוחנית, כאילו.
מירי: מדהים.
מושקא: אבל זה, זה פשוט כאילו היה מין כוח כזה, שהחזיק אותי.
מירי: פששש.
מושקא: ואז אמרתי, גם אמרתי: "אני הורגת מחבלים", אמרתי, "כל מילה שאני אומרת פה, אני כרגע הורגת את המחבלים, זה הכלי-נשק שלי".
מירי: וואו!
מושקא: וזהו. וככה זה, ככה עברה לנו השבת.
מירי: ואז ככה, עד מוצאי שבת, בעצם…
מושקא: כן.
מירי: אתם בתוך הבית הזה, עם עוד משפחות?
מושקא: כן, היינו ארבע משפחות. אני, מלכי, אנחנו ומלכי, המשפחה שזה הבית שלהם, ועוד משפחה מהדירת גן.
מירי: כן, ואז מגיע מוצאי-שבת.
מושקא: מוצאי-שבת, עדיין לא השיגו שליטה. אנחנו נשארנו בבית. כבר לא היה לנו נעים, אמרנו, "אבל מה נעשה? לאיפה נלך?" אבל כאילו אחר-כך התברר שגם הם, כאילו, זה טוב להם, זה נכון להם, שאנחנו נשארים. ככה הם מרגישים ביחד, ואין מה לעשות כרגע, זה מה שיש. כאילו, מכל הבתים שיש, בסוף הבית הזה, הבית הקטן הזה…
מירי: והקדוש הזה.
מושקא: בסוף מצליח לשמור על כולנו.
מירי: מדהים, זה מדהים.
מושקא: כאילו, על הביטחון של כולנו. וזהו, מוצאי שבת, פשוט נרדמנו, בסלון. לא היה להם אפילו ציוד בשביל, כאילו הם לא היו ערוכים לזה בשום צורה. פשוט נרדמנו על הרצפה.
מירי: וואו.
מושקא: ו… אממ… זהו, ככה עד הבוקר. בבוקר קמנו. פתאום בעלי אמר לי: "תקשיבי, אם אנחנו לא יוצאים עכשיו, אז אני לא יודע מתי יהיה הפעם הבאה שאפשר לצאת". פשוט תפסנו את עצמנו, נכנסנו לאוטו, ונסענו לקרית מלאכי, אפילו לא… גיסתי אמרה לי, היא אמרה לי: "ברגע שיש לכם אפשרות לצאת, תצאו, תבואו אלינו". אנחנו אפילו לא עדכנו אותה. אמרתי, "אני לא מעדכנת אותה אפילו, כי אני לא יודעת אם נגיע בכלל."
מירי: [בתדהמה] תוך כדי שאין שליטה, אתם אומרים: "בואו נצא"?
מושקא: לא. השיגו שליטה חלקית, חלקית לא היה. פיקוד העורף ביקש לא לצאת מהבתים, אבל אמרנו, אנחנו יוצאים. כאילו…
מירי: וואו, איזה אומץ!
מושקא: אי-אפשר להמשיך לחכות. זה לא אומץ, זה, אני אומרת, זה השגחה.
מירי: וואו.
מושקא: כאילו, כל פעולה שעשינו, אמרנו: "זה לא אנחנו עשינו."
מירי: פששש.
מושקא: כאילו, זה לא הג… שום דבר פה לא הגיוני. הקדוש ברוך הוא בחר, כאילו, את מי לקחת ואת מי להשאיר. ככה, זה מה שהיה, זה לא בשליטתנו, זה לא, זה באמת כלום, זה שום דבר.
מירי: וואו.
מושקא: שום פעולה לא עשינו מתוך הבנה. אז שאנחנו יצאנו, אפילו לא עדכנתי את גיסתי, אמרתי, אני לא יודעת אם נגיע בכלל. באמת לא הייתי בטוחה שנגיע.
מירי: באמת?
מושקא: כן. כל…
מירי: ממש ככה?
מושקא: ככה, כל הדרך צרחנו תהילים. יצאנו מהבית של הזה, פשוט תפסנו את עצמנו ככה, עדיין בלי נעליים, עדיין בלי… עם, עם בגדים של שבת בבוקר, בלי לצחצח שיניים, שתביני, כאילו אתה, כלום, ככה, כמו שאנחנו, מסריחים. ויצאנו, וכשהגענו לקרית מלאכי, צרחנו תהילים.
מירי: רגע, הדרך - איך הייתה הדרך?
מושקא: מפחידה כזאתי, כי הכל כזה, את רואה את החיילים, כאילו מחזיקים כולם… ואני פחדתי שהחיילים יירו עלינו. כי נסענו כמו מטורפים, לא עצרנו באדום, כאילו, פשוט נסענו, נסענו, נסענו, ולא עניין אותנו כלום. וצרחתי תהילים.
מירי: ראיתם מראות וכאלה?
מושקא: ראינו, ראינו את הגופות של ה… עדיין עוד היו שמה, על הרצפה, כי עדיין לא, לא, לא הצליחו לעשות שום דבר, זה הכול היה כזה דרוך. [מירי מהמהמת] וראינו את הרכבים…
מירי: שרופים.
מושקא: מרוססים, וכאילו, הכל כזה, את יודעת, עוברים, אבל כאילו, כלום לא מעניין כבר.
מירי: כן.
מושקא: ופשוט כאילו, צרחנו את התהילים. אדל ישבה לי ברגליים, סתמה את האוזניים, ואז כאילו, כשקצת כבר התחלנו להתקרב לקרית מלאכי, אז כאילו, [בהקלה והתרגשות] פתאום התחלתי לבכות, כאילו, אמרתי וזה… הפסקתי להגיד תהילים כזה, פשוט התחלתי לבכות, כאילו, מְהַ… "אני לא מאמינה, אנחנו עשינו את זה". ואז אדל אומרת לי: "נו, אמא תמשיכי".
מירי: יו, חיזקת…
מושקא: "תמשיכי, נו", היא כאילו רוצה לשמוע את התהילים.
מירי: היא רוצה תהילים.
מושקא: כן.
מירי: וואו.
מושקא: ואז התקשרתי לגיסתי, אמרתי לה: "תקשיבי, רחלי, אנחנו בקרית מלאכי. אין לנו כלום, לא נעליים, אין לנו בגדים, תכיני לנו הכל, מ-א' ועד ת'. לא צחצחנו שיניים, אנחנו פה רק עם דופק, אין כלום חוץ מזה." [צוחקת]
מירי: וואו, וואו.
מושקא: וזהו, ככה היינו אצלה שבוע שלם…
מירי: פששש…
מושקא: עד שנסענו להונגריה.
מירי: [נאנחת] וואו. א… א… אין לי מילים. [מתנשפת] מגיעים אליה הביתה, ומה, מה, מה אומרים לילדים? מה אומרים לעצמכם? מה…
מושקא: לא, לא, לא, לא, לא היה לנו מה להגיד.
מירי: הלם.
מושקא: פשוט היינו בשוק. למח…
מירי: פששש.
מושקא: אני כאילו, עד ה-6 באוקטובר היינו עושות הליכה, גם אני וגיסתי, זאתי שבאתי אליה, היינו הולכות לים. לילה לפ… קודם, בחמישי בלילה, אוקיי? כאילו, זה? שישי בבוקר, קמנו בים. היינו באשדוד, בחמש בבוקר…
מירי: פששש.
מושקא: כאילו היינו בשיא ה…
מירי: לה-לה לנד.
מושקא: ההתפתחות שלנו. כן, כאילו חיים, את יודעת, בחמש בבוקר, אנחנו ברומו של עולם כאילו, את יודעת. ופתאום בום. כאילו, כאילו אין לי חלומו…
מירי: היית כו…
מושקא: הייתי כותבת, והייתי כאילו, את יודעת, חלומות, ורצונות, ואת יודעת כאילו כל… ופתאום כזה ישבתי איתה, יום למחרת קמתי איתה בחמש בבית שלה כאילו, קמנו ואז כאילו באתי לשבת לכתוב, ואז כאילו, פתאום אני רואה שאני לא רוצה לכתוב כלום, אין לי רצונות, אין לי ח… כאילו, הכרת תודה, הייתי עושה הכרת תודה, ואז כאילו, "תודה שאנחנו חיים". זהו. מעבר לזה, שום דבר לא חשוב: לא בגדים, לא בית, כלום לא חשוב. כלום לא… אנחנו חיים, תודה. זהו. שמה נעצרתי.
מירי: וואו.
מושקא: ואז הבנתי שאני פשוט תקועה שם. כאילו, אני פשוט לא מצליחה להבין, מעבר לזה שאנחנו חיים עכשיו, אז אין לי עוד כלום.
מירי: פששש.
מושקא: וכבר זה, בהתחלה זה היה בסדר, אנחנו אומרים תודה על זה שאנחנו חיים. אבל באיזשהו שלב, אוקיי, צריך להמשיך. [בקול רועד] אבל אני לא יכולה. כאילו, החיים שלי עצרו מלכת. כאילו…
מירי: ממש.
מושקא: תלישה מהבית, ככה, הגענו להונגריה תלושים.
מירי: אז זהו, ואז אחרי שבוע נסעתם להונגריה? מה מת…
מושקא: כן, נסענו להונגריה.
מירי: פשוט, מה?
מושקא: כן, פתאום גיסי אמר שיש משהו של האוקראינים, שברחו מאוקראינה וזה, ויש שמה משהו כבר מסודר, בדיוק באו לסגור, אבל…
מירי: לפליטים. [מצחקקת]
מושקא: כן. אבל אפשר לבוא, כן. פשוט נסענו. אמרתי, אין לי לאיפה, לאיפה אני אלך? ושמעתי שמתחילים לצאת לבתי-מלון, וזה, אמרתי: "וּוֹ-וּוֹ, לא מתאים לי, [צוחקת] לא מתאים לי הסיפור הזה עכשיו, לא בשבילי".
מירי: להיות עם כל השכנים.
מושקא: כל החרדות ביחד בבריכה, לא מתאים. [מירי צוחקת קלות] בוא, בוא, אנחנו חייבים קצת אווירה אחרת. וזהו, ואז פשוט אמרתי, כאילו, "נטוס וזהו", כי אין לנו לאיפה ללכת.
מירי: כן.
מושקא: וזהו, ואז ככה חיינו במשך חודשיים וחצי, בלי…
מירי: כמה זמן הייתם בהונגריה?
מושקא: חודשיים וחצי.
מירי: [בהתפעלות] חודשיים וחצי בהונגריה.
מושקא: כן, [בשקט] בלי כלום. כאילו…
מירי: בלי חלומות.
מושקא: כן, כאילו, חיים מדכאים כאלה. כאילו… את יודעת, אנחנו יעני בחופשה, אבל כאילו, מה קורה פה?
מירי: התעניינתם במה שקורה בארץ?
מושקא: ניסיתי שלא. אבל זה לא היה אפשרי, כאילו החיים בארץ היו נראים לי כמו משהו - "אין לאיפה לחזור". אין… כי בארץ מסוכן להיות. [מירי מהמהמת] כאילו הכל נראה לי לא הגיו… אי-אפשר להיות בארץ. לא הבנתי איך אנשים חיים בארץ.
מירי: וואו, בטח.
מושקא: פה אני אמרתי, לפחות אנחנו חיים. אבל שמה זה, כאילו, אנחנו יכולים… שמה, שמה אפשר למות. כאילו, פה לא. למרות שגם שם היה לי סיוטים, וזה, את יודעת, מהשואה, וסיפורי השואה, פתאום כזה, "אמאל'ה", כאילו…
מירי: מה זה, תקשיבי, זה, אתם, בואי, אתם עברתם שואה. זה שאתם… אתם ניצולי שואה.
מושקא: כן, ניצלנו. בלי לעבור יותר מדי, אבל כן, כאילו…
מירי: בלי להבין, כן.
מושקא: כאילו, נפלטנו ממקום, כאילו.
מירי: ממש.
מושקא: בנס, פשוט בנס, כאילו…
מירי: בנס. ואז אתם חוזרים לארץ, לרחובות, גם כן, לדירה, בעצם…
מושקא: גם, כן, פתאום… חיפשתי בית, איציק שמואלי סידר לנו בית. הגענו לבית, כאילו, פשוט מה שיש, לוקחים, לא, לא חושבים יותר מדי, כאילו, זה מה שיש.
מירי: כן.
מושקא: בית-מלון בשום מחיר לא רציתי. לא הסתדר לי הרעיון הזה. כאילו, מה אני אעשה בבית-מלון?
מירי: נכון.
מושקא: לגור בבית-מלון לא מסתדר.
מירי: כן.
מושקא: כן. וזהו, ככה, ואז נפגשנו. ככה זה היה… הייתי שמה, נראה לי איזה חודש, חודש נראה לי, ככה.
מירי: נכון.
מושקא: של, אין לי מושג מה אני עושה שם, הייתי בדיכאון מטורף. כאילו, עד שיום אחד שכבתי כזה במיטה, פשוט לא היה לי למה לקום בבוקר. הייתי שולחת אותם למסגרות, את הילדים, זורקת אותם, כאילו, פשוט מהבית: "לכו, שמישהו יטפל בכם, אני לא פנויה, [מירי מהמהמת] לא פנויה בכלל".
מירי: וואו.
מושקא: ויום אחד שכבתי במיטה, ופשוט התחלתי לבכות, ופשוט כאילו, חיפשתי עזרה, לא ידעתי מי יעזור לי, כאילו. ומנדי היה איתי, אבל כאילו הוא לא יכול לעזור לי עכשיו, אני צריכה עזרה. ופשוט התקשרתי למוקד של ביטוח לאומי, ופשוט ניסיתי לדבר, ולא הצלחתי פשוט, [משתנקת] כאילו, לא הצלחתי אפילו לדבר, מרוב שבכיתי, כאילו. לא, לא… ביקשתי עזרה, תעזרו לי, לא יודעת. וזהו, ואז זה הצ… באמת הכל כזה היה, קרה, במקביל. פתאום פגשתי אותך, ופתאום התחלתי טיפול, וזהו. ואנחנו עדיין מנסים להתייצב ולהבין מה הסיפור. [צוחקת קלות]
מירי: ואז רציתם לעבור לגור בקרית מלאכי, והשם לא רצה.
מושקא: לא נתן.
מירי: הוא לא נתן.
מושקא: פשוט הוא לא נתן. כן.
מירי: נכון. ואת ברמה האישית המשכת את הריצות…
מושקא: כן.
מירי: והמשכת את ה…
מושקא: כן. נכנסתי לקבוצה, ונרשמתי רשמית לקרית מלאכי, כי אמרתי, אני הולכת לעבור לקרית מלאכי, אז אני ארשם לקרית מלאכי.
מירי: קבוצת ריצה בקרית מלאכי, כן.
מושקא: כן, רציתי כלים.
מירי: נכון.
מושקא: ואני עדיין בקבוצת ריצה בקרית מלאכי, אבל לא גרה שם.
מירי: מגיעה כל יום ראשון.
מושקא: כן.
מירי: כן. וזה עושה לך טוב?
מושקא: זה עושה לי ממש-ממש טוב, ברמה… הנה, עכשיו אני יודעת כאילו, שכל פעם, ותשמעי, אנחנו עדיין במציאות הזויה. באמת, אני כל יום שואלת: "מה אנחנו עושים פה? אנחנו אנשים מוכים. מה אנחנו עושים פה? אין לי… מה אנחנו… אני לא חיילת, אין לי נשק, אני לא… אין לי, אין לי. הילדים שלי הם לא בתפקיד כרגע, הם רק ילדים. למה אנחנו פה?" אוקיי? כאילו, מרגישה אנשים…
מירי: אנשים חזרו לשדרות?
מושקא: כמעט כולם חזרו.
מירי: מה את אומרת!
מושקא: מציאות מטורפת, הילדים במסגרות, צבע אדום. פיצוצים מטורפים, החיים הם שדה קרב. לא ברור, אוקיי? לא ברור מה אנחנו עושים שם, אבל אנחנו שם.
מירי: למה כולם חזרו, לדעתך?
מושקא: הבטיחו לנו שכבר זהו, שאפשר לחזור, כאילו.
מירי: ססס… אבל הבטיחו לנו גם שלא יהיה 7 באוקטובר.
מושקא: והבטיחו לנו שגרה. וכולם היו כמהים כבר לשגרה. כאילו, מי… כולם רוצים את הבית שלהם, ורוצים את הבית, רק תגידי לנו שזה בסדר ואנחנו חוזרים. אז אמרו שזה בסדר, אבל זה, המציאות היא לא הגיונית, באמת.
מירי: כן.
מושקא: כן.
מירי: וואו, אז… ואת כן קמה בחמש בבוקר ויוצאת לרוץ בחוץ, בשדרות?
מושקא: אני נלחמת. יש לי מלחמות מכל הכיוונים. מלחמה על לקום בחמש, זה לא קל לי. אני לא בן-אדם, אני לא טיפוס של בוקר. מעולם לא הייתי, ואני עושה שינוי, בהסתכלות שלי על החיים. כאילו, להתחיל להפוך את שעות הבוקר לשעות הכי יעילות שלי, ולא את השעות הלילה - מלחמה.
מירי: זה משתלם? המלחמה הזאתי משתלמת?
מושקא: היא עשתה את שלה כבר מלא פעמים.
מירי: פששש, יפה.
מושקא: היא עשתה את שלה. ואני חד-משמעית יודעת, שיש נוסחה מטורפת, שאני לא… נלחמת בכל הכוח, כי אני יודעת שהכל מגיע משמה. זה מתאים מכל ה… גם מבחינת היהדות, גם מכל מקום שאני רואה את זה. כל ספרי, ספרי ההתפתחות, והזה, זה הכל מתחיל משם.
מירי: לקום מוקדם בבוקר.
מושקא: כן.
מירי: ואת מצליחה גם ללכת לישון, לא מדי מאוחר בערב?
מושקא: כן, כן. התחלתי כבר, זהו, אני כבר ממש, כאילו…
מירי: שיגרה.
מושקא: כן, כן. אני ממש נלחמת. יש זמנים שזה פשוט, כאילו החיים אין מה לעשות, הם כאילו לא מאפשרים לך. אוקיי? פתאום יש מלחמה, את יודעת. [צוחקת קלות]
מירי: זהו, גם העניין הזה של החדירה, הייתה בשעת בוקר מוקדמת. ה-לקום בשעה הזאתי, כאילו, זה לא מעורר אצלך?
מושקא: מאוד מעורר.
מירי: או שזה חלק מהריפוי?
מושקא: מאוד מעורר. זה מלחמה, כל פעם. כל פעם מחדש, זאת מלחמה מול הדבר הזה, אמאל'ה. כאילו, הם הגיעו בשעות האלה. כאילו, אני… זה עוד מלח… יש לי מלא מלחמות. יש לי מלחמה של אני לא יודעת לרוץ - אני רצה.
מירי: כן, זה מדהים.
מושקא: יש לי מלחמה לקום מוקדם בחמש בבוקר, יש לי מלחמה לרוץ תוך כדי פיצוצים ברקע, זה כבר לא הזיות, אוקיי? זה לא אה, פחדים מאיזה, זה פשוט לא, לא, אי-אפשר לנשום.
מירי: אבל זה פיצוצים שלנו, זה מרגיע?
מושקא: אבל זה מטור… לא. זה לא מרגיע, זה פשוט מחריד. פיצוצים מחרידים, באמת. כאילו, משתק.
מירי: וואו.
מושקא: משתק. כאילו, ותוך כדי אני צריכה לרוץ. ו-לרוץ. [מצחקקות] בקיצור, וכל המלחמות ביחד, אז כאילו, קלטתי שזה פשוט, כאילו, הרבה-הרבה מלחמות ביחד. מלחמת הישרדות כזה, כאילו, לא יודעת. ואז החלטתי עכשיו שאני עושה, קודם כל אני קמה בחמש. אם זה קשה לי לצאת לרוץ בחוץ, אז אני מפסיקה להילחם, אני לא איזה גיבורה, לא מחפשת להיות גיבורה. אני בסך הכל מנסה לחיות.
מירי: תעשי מדרגות בבית…
מושקא: כן.
מירי: אם את לא יכולה לצאת לרוץ.
מושקא: אז לצאת, אז לעשות משהו לאנרגיה…
מירי: כן.
מושקא: ואת הריצה ברחוב, קשה לי. באמת, אני עשיתי את זה, וראיתי שזה פשוט, כאילו, כל פעם מחדש, זה דורש ממני כל-כך הרבה משאבים, שאני אחר-כך, כאילו ה…
מירי: מתרוקנת?
מושקא: כן, ואז כאילו, עוד פעם לקום ולעשות את זה - זה מלחמה בלתי אפשרית, כאילו. אז אני, לא שאני…
מירי: תרפי.
מושקא: …לא יעשה את זה, אני יעשה, אבל אני נרשמתי לחדר כושר, יש הליכון, לוחצת על הכפתור, כמה? שלוש וחצי קילומטר? אין בעיה. אני…
מירי: מצוין!
מושקא: מתחילה לרוץ על ההליכון.
מירי: את עושה נכון…
מושקא: כן.
מירי: מאוד, באמת. יש מלחמות שכדאי להילחם עליהם, ויש מלחמות שהאנרגיה שמתבזבזת…
מושקא: כן.
מירי: כדי לנצח בהן, זה אנרגיה שהיא באמת, היא, זה לא, זה לא במקומות הנכונים.
מושקא: נכון.
מירי: ואם את יכולה לרוץ בחדר כושר, תרוצי בחדר כושר.
מושקא: נכון.
מירי: את עדיין לא במקום שאת צריכה, שיש צורך, יש לך עוד דברים. יש את הילדים ויש את הבית ויש את השגרה ויש את היומיום, ויש את הכל. את לא צריכה ל… את הנקודה הזאת, במיוחד לא עכשיו, שאנחנו עדיין בעצם בשיא של המלחמה הזאת.
מושקא: לגמרי. אז אני אומרת, זה לפצל בסופו של דבר את המלחמות. יש, הכל מלחמה? אז בוא נעשה אחד-אחד. לנסות לרכז כל המלחמות ביחד זה להפסיד הכל. זאת אומרת, אז יש את ה-5? צריך לעשות. יש את הספורט? צריך לעשות. אוקיי? כאילו, כל דבר יש לו את הזה, אבל כל דבר בזמן הנכון שלו. כאילו, וכן, אני בעד לחבר הכל ביחד, בזמן הנכון, וכן, לפעמים צריך להיות בהקשבה. כאילו, להבין מה נכון במצב הנתון, אבל העיקר לעשות. לא לשקוע, לא לשקוע.
מירי: זה מדהים.
מושקא: כן.
מירי: תקשיבי, אני רואה אותך, אני אומרת, יואו. אני לא יודעת אם… כאילו, בא לי להגיד שזה הריצה, אבל זה לא הריצה, זה [לאט ובהדגשה] ההחלטה - הנחושה - שלך - לקום. לקום.
מושקא: לחיות.
מירי: לחיות.
מושקא: כן.
מירי: ממש ככה, זה מטורף. אני לא ראיתי אותך לפני כזה המון זמן. נגיד, ארבעה חודשים? זאת מושקא אחרת.
מושקא: נכון.
מירי: זאת מושקא אחרת.
מושקא: אני לגמרי אחרת. אני לא דומה בכלל למה שהייתי לפני ה-7 באוקטובר. אני ממש אחרת. כאילו, מי שרואה אותי, לא מכיר אותי, יצא ממני משהו חדש. אוקיי?
מירי: כן? מה?
מושקא: נולד ממני משהו, שהיה תקוע הרבה מאוד זמן, וזה מקום של מימוש. כאילו, לא מבינה למה אני פה. כאילו מה, לא, לא בא לי לעשות כלום, לא אוהבת שום… כאילו, וכאילו התחלתי כזה, את יודעת, לחפש את עצמי וזה. ואז היה לי לפני, בפסח, אוקיי? שנה שעברה, היה לי איזשהי הבנה שאני חייבת לעשות משהו. יש לי איזשהו סיפור, שאני חייבת לספר אותו, ואני יודעת שהסיפור שלי ייתן כוח להמון אנשים. אבל לא עשיתי את זה, כי לא, למה צריך? מי צריך? אולי לא? ואולי…
מירי: "מי רוצה לשמוע אותי בכלל?"
מושקא: בכלל, כן. את מי אני מעניינת?
מירי: כן.
מושקא: ואז הגיע ה-7 באוקטובר, ואז הבנתי דבר אחד. זה שאלוקים השאיר אותי פה.
מירי: נכון.
מושקא: והוא יכל לקחת אותי, הוא גם הראה לי את זה בעיניים. אוקיי? אם, לפעמים אנחנו, אלוקים יכול לקחת אותנו, ואנחנו לא יודעים אפילו שזה היה אמור לקרות.
מירי: נכון.
מושקא: אבל פה הוא הראה לי את זה, ממש ברמה של… שהטראומה שלי זה, "אמא'לה, מה היה קורה אם עוד דקה?" מה, זה כאילו, זה ברמה כזאת. אוקיי? עכשיו, ואז אמרתי כזה, רגע, מה, הוא החליט להתעלל בי? כאילו, למה הוא שם לי את זה מול העיניים, כדי ש…? לא להתעלל בי. כדי שאני אדע שיום אחד זה יכול לקרות. 'ותתחילי לעשות עם עצמך משהו, כי כרגע, אני בחרתי להשאיר אותך פה. אוקיי? אז תתחילי לעשות את מה שאת רוצה לעשות, אוקיי?' ומה שאני רוצה לעשות זה, בסופו של דבר, זה לעזור לאנשים לעשות שינוי. אני עשיתי שינוי בחיים שלי.
מירי: כן.
מושקא: המון שינויים. [מירי מהמהמת] סביב נוסחה אחת, אוקיי? שאספתי אותה במהלך כל התקופה, והיא עשתה לי המון שינויים.
מירי: על מה את מדברת? על ה"מועדון ה-5 בבוקר"?
מושקא: גם.
מירי: כן.
מושקא: זה מתחיל משם, אבל זה עוד הרבה דברים, אוקיי? שבסופו של דבר, לראות את המֵעֵבֶר. זאת אומרת, להתעלות מעל המציאות, זה הנקודה.
מירי: אוקיי.
מושקא: ועשיתי את זה הרבה. עשיתי את זה כמה פעמים. בשלוש שנים האחרונות גיליתי עולם, אוקיי? כולם מכירים אותו, אני לא יודעת, אולי יש כאלה שעוד לא. אני גיליתי, אוקיי? את העולם הזה של ההתפתחות אישית, לא ידעתי לפני כן, אוקיי? מה זה. אחר-כך הבנתי, שהכל בסוף מתחבר גם עם התניא…
מירי: הכל. וואו.
מושקא: והכל מתחבר עם… הכל, מהעולם שאנחנו נולדנו לזה, אבל לא הבנתי את זה.
מירי: נכון.
מושקא: הבנתי את זה בדרך אחרת. ואז אמרתי, אבל אני יודעת שיש עוד אנשים שתקועים שם, ואני רוצה כאילו, לגלות להם את העולם הזה, שיש אופציה.
מירי: כן.
מושקא: אבל אז, כאילו, את יודעת, החיים כאילו מאתגרים. החיים הם כאילו, כל פעם, כאילו, את חושבת שהגעת לאיזשהו שיא או איזשהי נוסחה, או איזשהו זה, ואז פתאום, בום, את חוטפת כאפה, פטיש בראש, יאללה, קדימה, תתחילי להניע.
מירי: ממש ככה.
מושקא: ואני מסתכלת, ואני אומרת, "אני לא אותו אדם". אני לגמרי, לגמרי הרווחתי את החיים באמת.
מירי: וואו, וואו.
מושקא: כאילו, כן.
מירי: זה מדהים, זה משפט מדהים.
מושקא: כן.
מירי: הרווחת את החיים, כי השם הראה לך, שיש גם משהו אחר.
מושקא: הראה לי, אלף כל, שיש לי פה תפקיד. זאת אומרת, שאם לא היה לי תפקיד בעולם הזה, אז, נכון? הוא היה לוקח אותי, נכון? כי, כי כשבן-אדם מסיים את התפקיד שלו, הוא לא פה.
מירי: נכון.
מושקא: אז אם אני פה, יש לי תפקיד.
מירי: נכון.
מושקא: מה התפקיד? מה שאת יודעת לעשות, מה שאת רוצה לעשות, מה שרצית לעשות, זה התפקיד שלך. ואני מוצאת את עצמי מקבלת ביטחון, לא ביטחון שלי, אלא ביטחון בשליחות שלי.
מירי: מדהים, בהשם…
מושקא: בתפקיד שלי בעולם הזה.
מירי: וואו.
מושקא: וזה הדרך שלי. כאילו, הדרך שבה אני צועדת.
מירי: מדהים.
מושקא: כן.
מירי: זה נותן המון-המון משמעות, לעשייה ביום-יום. ממש. לדעת, שאני באתי לכאן לבצע משימה בשליחות השם…
מושקא: כן.
מירי: ואם לא הייתי צריכה, לא הייתי כאן.
מושקא: נכון.
מירי: אוקיי? היה לו הזדמנות, אגב.
מושקא: הוא הראה לי את זה, באותות.
מירי: הוא הראה לך את זה לגמרי, באותות ובמופתים, מה שנקרא.
מושקא: כן.
מירי: ואת כאן כדי לבצע את השליחות הזאת.
מושקא: נכון.
מירי: תגידי, יש לי שאלה כזה, היפותטית קצת. איפה את רואה את עצמך, נגיד, עוד שלוש שנים מהיום?
מושקא: איפה אני רואה את עצמי? וואי, אני לא כל-כך יודעת להגיד. אבל אני רואה את עצמי במקום מאוד טוב. כי אני צועדת לכיוון הטוב, אני תמיד מכוונת לשם. [מירי מהמהמת] לא משנה מה, אוקיי? ויש נפילות ויש, כאילו, זמנים קשים, אבל אני תמיד מכוונת לטוב וגבוה.
מירי: כן.
מושקא: ואני גם, יש לי מטרה: שכולם יעלו…
מירי: יחד איתך.
מושקא: יחד איתי, כן. לא לבד, לבד זה לא כיף להיות, כאילו, זה כיף שכולם, כל אחד שמצליח להרים את עצמו עוד קצת. אוקיי? אני גרה בעיר עכשיו, מבחינתי כולנו אנשים מוכים, אנחנו גרים בעיר, שאין לנו ברירה, אוקיי? כאילו, ואנחנו אנשים מוכים.
מירי: כולכם חזרתם, כן, לבעל המכה שלכם.
מושקא: בדיוק, ל…
מירי: כולכם.
מושקא: כן, ממש ככה.
מירי: נכון.
מושקא: ואני אומרת, כאילו, אני רוצה לראות את כולם, אני מרגישה שאנחנו אגודה אחת, כולנו ביחד, לא נלך להילחם ונפגין, אוקיי? זה לא באמת יעזור שום דבר, אלא נקום וניקח אחריות. [מירי מהמהמת] ונחליט שאנחנו חיים, וחיים בטוב. וזה ישנה את העולם, זה ישנה את כל המציאות שלנו. ואני כזה אדם קטן. אוקיי? אין לי, לא יודעת הרבה מה אני צריכה לעשות, אני עושה כל מה שאני יכולה, כל מה שאני יודעת, מנסה לכוון, לדייק, אבל באמת שיש לי מטרה אחת מול העיניים, זה, שלהיות בעולם טוב. וזה מה שאני עושה.
מירי: איך זה בא לידי ביטוי בפרקטיקה? כאילו, תני לי ככה משהו שאת מרגישה שאת עושה ביום-יום, ואת צועדת צעד קדימה.
מושקא: האמת היא שאני די כזה, עכשיו ממש לקראת יציאה, אוקיי? כאילו, נרשמתי לתוך תוכנית, שתעזור לי לבנות ולדייק את עצמי, [מירי מהמהמת] בצורה כזאתי שתהיה נגישה. ואני אדע, כאילו אני ממש כאילו עוברת את ה… את יודעת, עכשיו ממש בשלבים של ההקמה של זה. אז אני לא כל-כך יודעת להגיד לך, אני יודעת מה יהיה.
מירי: אוקיי.
מושקא: אני יודעת מה התוכנית שלי. אני יודעת שזה יהיה מדהים.
מירי: כן.
מושקא: מאוד-מאוד מקווה שזה כאילו, משהו שישפיע מאוד ויעזור. אני רוצה לראות אנשים קמים בבוקר, אוקיי? מבחינתי כאילו, לא יודעת, כל מידע שנתתי, כל טיפ שנתתי, כל תהלי… לא יודעת, כל דבר שעושים, שבן-אדם מאותו רגע מרגיש יותר טוב, מרגיש טוב, להיות במקום פתוח, כאילו פתוח לכל האפשרויות, פתוח לטוב. אנחנו העם הנבחר, כאילו אין סיכוי שאנחנו יושבים בדיכאון וסובלים, וזה, זה לא מתאים, לא בגלל ה-7 באוקטובר, ולא בגלל דברים אחרים. אוקיי? אנחנו צריכים להיות העם הזה, שהוא באמת דוגמה.
מירי: כל הזמן בצמיחה.
מושקא: תסתכלי על התורה, יש לנו דרך אחת נורא-נורא ברורה. [מירי מהמהמת] אלף כל, הארץ הזאת היא שלנו. אוקיי? הכל, מהקצה ועד הקצה, אוקיי? כתוב, מלבנון, אני לא זוכרת את הזה, זה שלנו.
מירי: נכון.
מושקא: הדרך היחידה שהיא תהיה שלנו, זה שאנחנו נלך עד הסוף, ואנחנו נדע שזה שלנו, ואנחנו לא נפחד מאף אחד. אוקיי? הלוואי, אוקיי? אני גם מתחילה לשמוע שביבי הולך בלי ביידן, אני כל-כך שמחה, אני בא לי לצעוק את זה: [צועקת] "עופו כולם! אנחנו לא צריכים אותכם, אוקיי? אנחנו, אנחנו יכולים ללכת לבד, האלוקים איתנו". ברגע שאנחנו יודעים, ואנחנו בוטחים בו, אנחנו סומכים עליו, שמים את כל כולנו בידיים שלו, ויוצאים להילחם, ועל מלחמה שלנו, היא, היא דבר אחד. אנחנו אומרים להם, אוקיי? לכל האויבים שלנו, 'יש לכם דרך אחת, להיות איתנו בשלום, ותהיו תחתֵנו. תרימו את האף שלכם - אנחנו משמידים אותכם, זאת הדרך היחידה שלנו'. ושמה, בספר דברים, אני קוראת אותו כמעט כל שבת, אוקיי? כתוב שם בצורה מפורשת, 'אני אלחם לכם'. אתם תלכו בדרך הזאתי, תבינו את המקום שלכם, אתם תקבלו פה שפע מטורף. הכל. אתם תבנו בתים שלא בניתם, אתם תשתו מבארות שלא חפרתם, אתם כאילו, מובטח לנו, באמת, אמיתי, מובטח לנו, ואנחנו צריכים להיות תמימים. 'תמים תהיה עם השם אלוקיך', [מירי מהמהמת] לקבל את כל מה שהוא אומר לנו.
מירי: אבל מה אם יגידו לך: "תקשיבי, ארצות הברית מאוד-מאוד עוזרים לנו בנשק, בכסף"…
מושקא: זה לא מעניין אותנו, אנחנו לא צריכים אותם, יש לנו את אלוקים, מה יותר מזה? אנחנו לוקחים אלוקים אחרים מאמריקה? אמריקה היא האלוקים שלנו? הנה, לא הוכיחו את עצמם. לא הוכיחו את עצמם, לא מוכיחים את עצמם. עופו, אנחנו לא צריכים אותכם. אני מוכנה לצאת להילחם, אוקיי? באמת, אמיתי. אבל צריכים להיות כאילו, אגודה אחת. ומבחינתי, אני צריכה להרים, תפקיד שלי, להרים את הרוח עכשיו, אוקיי?
מירי: כן.
מושקא: במקום הכי קשה. כן, אני נמצאת במקום הכי קשה, ברמה שאני נמצאת במשך כמה שעות ברצף בשדרות, בבית שלי, ואני נכנסת לדאון. [מירי מהמהמת] דאון כזה שאני אומרת, "בא לי לעוף מפה, בא לי ללכת מפה, למה אני בכלל בקצה?"
ואני נמצאת במלחמה עם עצמי רגע, מה, אני אלך למקום המבטחים שלי? ואז מה? כאילו, מה, זה לא… אז כאילו, איפה האמונה שלך? איפה האמונה שהכל שלנו? שהארץ הזאתי שלנו? למה אני צריכה לברוח מהבית שלי? וזהו, אני לא יודעת, אין לי תשובות. אין לי, באמת.
מירי: אבל יש לך אמונה.
מושקא: אני עובדת עליה חזק, כי אין לי משהו אחר חוץ מזה. [מצחקקת]
מירי: זהו, אולי השם ככה סוחט אותנו כמו זיתים, כדי שתצא לנו האמונה שלנו. ובאמת ראינו את זה בתקופה האחרונה, את ההתחזקות של עם ישראל, במלא דברים, כאילו, ציצית ותפילין ונרות שבת, ובאמת, כאילו, התרח…
מושקא: ולא להתבייש! פשוט להיות יהודי, ולהאמין, זה הכל. אני גם, כאילו, את יודעת מה קשור שאני אתחיל לדבר על הדברים האלה, בצורה כזאתי? אבל כאילו, אני… מה לעשות? מצאתי את עצמי במקום הזה, כאילו, גיליתי שאין לי כלום מלבדו. אם, אם, אם ב-7 באוקטובר, חשבתי שיהיה… עד ה-7 באוקטובר, חשבתי שיש לי צבא ששומר עליי, פתאום גיליתי שאף אחד לא שומר עליי.
מירי: ממש.
מושקא: מי ששומר עליי זה רק אלוקים. ב-7 באוקטובר, בלי שאלוקים ישגיח, והוא השגיח על כולם - אני אומרת, כאילו, 'רגע, ומה עם אלה שנהרגו?' אלוקים בחר ככה, אין לנו שליטה. אני באותו מידה גם אני יכולתי ללכת מפה ולא היה לי מה להגיד. אבל ככה הוא בוחר, אנחנו לא יודעים, אנחנו לא יודעים מה השיקולים שלו, אנחנו באמת לא יודעים, אבל…
מירי: אם נשארת…
מושקא: אבל זהו.
מירי: אז כנראה ש…
מושקא: אין לנו משהו אחר חוץ ממנו.
מירי: ממש. [נאנחת] וואו, מושקא, איזה מטלטל ומדהים ומרגש, ובאמת, מלא אמונה. את יודעת, לפעמים לשמוע אנשים שיצאו וזה, וזה יכול לעשות המון שאלות באמונה, כאילו, מה קורה? איפה אתה, אלוקים? ואת אומרת, להפך, הוא היחיד שנשאר לשמור עלינו.
מושקא: נכון.
מירי: הוא היחיד שאיתנו.
מושקא: אנחנו, אין לנו שום זכויות בעולם הזה בלעדיו. כאילו, אין לנו כלום, כאילו, מי אנחנו בכלל? באמת. באמת, אמיתי.
מירי: ממש.
מושקא: כאילו, את פתאום קולטת שלא משנה מה תעשי, לא משנה כמה תחשבי, כמה תתכנני, בום, אם אלוקים רוצה, עכשיו בשנייה הוא מפוצץ לך הכל, וגם בשנייה הוא מסדר הכל. כאילו, אנחנו כלום.
מירי: אז מה? להתפלל.
מושקא: מי אנחנו, שנבוא בכלל בטענות, באמת. אפשר לבוא בטענות, אפשר להתלונן, ואני מתלוננת, ואני זה. אבל, שורה תחתונה - יש לנו פה תפקיד, אז קדימה, תעשו את התפקיד שלכם. [מצחקקת] השבוע… השבת קראתי את הספר "לא בחרתי לבוא לעולם"?
מירי: כן, ספר מדהים.
מושקא: לא סיימתי אותו…
מירי: ספר מדהים.
מושקא: לא בשבילי כל-כך התכנים, כאילו, של… את יודעת, ברגע שאני מתחילה לשמוע על לקוטי שיחות, כל הדבר הזה, אדמו"ר הריי"צ והזה, לא, לא, אני הולכת לאיבוד. אבל קיבלתי, קיבלתי את המסרים. הבנתי דבר אחד, זה שתתחילו להבין את התפקיד שלכם פה.
מירי: נכון.
מושקא: תפסיקו לחשוב שאתם אלה ש…
מירי: עושים טובה למישהו.
מושקא: שעושים טובה. אתם, הוא צריך את המצוות שלכם, לא כדי שיהיה לכם טוב, אלא כדי שלו יהיה טוב. אין לכם בכלל שום זכויות פה, אוקיי? זה מה שאני בסוף הבנתי. סבבה, הבנתי. ראש כ… להיות כזה, את יודעת…
מירי: לאהוב את השם ולעשות את מה שהוא רוצה.
מושקא: בענווה, ולהפסיק לקחת את זה, ומ… גם מאותו מקום גם, אפשר גם לרצות.
מירי: כן.
מושקא: לרצות, לבקש ממנו, לדעת שהוא כל יכול, להעריץ אותו. אנחנו עבדים שלו, אשכרה, עבדים שלו.
מירי: נכון.
מושקא: אין לנו, זה, אנחנו יכולים לבקש, הוא אב הרחמן, הוא באמת רוצה לתת לנו.
מירי: וואו, מדהים.
מושקא: כן.
מירי: מושקא, אני רוצה להגיד לך תודה רבה על שיחה מאלפת. אממ, אני בטוחה שהשיחה הזאתי תישמע עוד שנים רבות.
מושקא: מטורף. [מצחקקת]
מירי: לבנים שלנו, לילדים שלנו, לנכדים שלנו, לזכור ולא לשכוח, שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, שלא אחד בלבד עמד עלינו ועומד עלינו לכלותנו. ובאמת, אין לנו על מי להישען, אלא על הקדוש ברוך הוא, לסמוך עליו ולעשות את מה שהוא מבקש שנעשה בעולם. ואת יודעת מה? מתוך שמחה.
מושקא: נכון.
מירי: מתוך שמחה.
מושקא: נכון. גם ברגעים הקשים, נכון, יש לנו רגעים קשים, זה בסדר לתת להם מקום, אבל לא להישאר שם, לא להיות קורבנות. מספיק.
מירי: לגמרי.
מושקא: כאילו, יש לנו את אלוקים, הוא יכול לשנות הכל בכל רגע, אנחנו, תפקיד שלנו זה לנצח את המלחמה הזאתי, ושבאמת, כאילו, יאללה, שהמשיח יבוא.
מירי: מלחמת הרוח…
מושקא: כן.
מירי: בעזרת השם, שהמשיח יבוא.
מושקא: כן.
מירי: תודה רבה, רבה שבאת, את מדהימה.
מושקא: תודה, תודה שקראת לי. [מצחקקת]
מירי: אוהבת אותך.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments