מירי פורסט- הפודקאסט - זיזי קוג'מן: הדרך להיות חטובה חסידית

זיזי מתאמנת בקבוצות ריצה, מאמנת בחסידות ומשלבת דרך הגוף את תורת הנפש. כשהיא מדברת על התניא העיניים שלה נוצצות כי פשוט לה שאור החסידות יורד מהספר לפרקטיקה של להעיר ילד בבוקר דרך האוכל ועד הקליניקה בה היא עוזרת גם לנשים אחרות. בואו להכיר את סיפור התשובה של זיזי ומה זה השם הזה בכלל.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/08/2024.

[מוזיקת פתיחה]

מירי: היי, אני מירי פורסט ובואו נדבר על הכל. מת-חי-לים.

שלום לכולן, ברוכות הבאות לעוד פרק של הפודקאסט. אם את כאן, כנראה שכבר שמעת כמה פרקים לפני. אם אהבת, כמובן, תשלחי לעוד חברות כדי שגם הטוב הזה יגיע אליהן. והיום יש לי אורחת שאני מה זה אוהבת, ואני מה זה מחוברת אליה בלב ובנפש. שלום זיזי קוג'מן.

זיזי: שלום מירי.

מירי: אמרתי מההתחלה ועד הסוף, נכון? גם זיזי, גם קוג'מן.

זיזי: שזה נס, תדעי לך.

מירי: אני יודעת, אני יודעת.

זיזי: לא ג'יג'י ולא…

מירי: ג'וג'י ולא…

זיזי: קאוצ'מן. [צוחקת]

מירי: אה! [צוחקת] כל מיני.

זיזי: כל מיני… זה. זיזי קוג'מן. הכי פשוט.

מירי: הכי פשוט. הכי פשוט והכי לא פשוט.

זיזי: נכון.

מירי: אני רוצה לשמור את זה לסוף. מה זה… מה זה זיזי ומה זה קוג'מן, טוב? תודה.

זיזי: בסדר. מיוחדת שאת.

מירי: את י…

זיזי: זה אף פעם לא מגיע בסוף.

מירי: את י…

זיזי: אני זורמת איתך.

מירי: את יודעת למה?

זיזי: למה?

מירי: כי תמיד צריכים להגיע ל… זה. לא, לא, לא. אנחנו נשמור את זה לסוף.

זיזי: סבבה.

מירי: זיזי, אני רוצה להתחיל מלמה ריצה, ואיך הגעת לזה בכלל?

זיזי: וואו. שאלה ממש טובה.

מירי: אה?!

זיזי: כן.

מירי: אני רוצה רק להגיד למאזינות שלנו שאנחנו לא תיכננו כלום לפני.

זיזי: כלום.

מירי: ואמרנו, יאללה, מה שיוצא אני מרוצה.

זיזי: ממש.

מירי: "השם שפתיי תפתח".

זיזי: שזה… שאני הכי אוהבת.

מירי: כן, כי…

זיזי: זה זורם וכיף.

מירי כן.

זיזי: יש משהו בלהתכונן, אבל לי, אני, באופי שלי, ב… זורם לי הטבעי הזה. אז… וזה כיף לי שגם לך, אז איזה כיף לנו, וגם ברוך השם אנחנו… אנחנו מחוברות טוב, אז…

מירי: נכון. אז קודם כל אנחנו נספר שבעצם את פעם שנייה כבר מגיעה לרוץ…

זיזי: נכון.

מירי: בקבוצת ריצה.

זיזי: נכון.

מירי: היה לנו שיחות בפעם הקודמת ויש לנו גם בקבוצה הזאת. אני פחות ככה פוגשת אותך כמו שהיה בפעם הקודמת כי לא אני המאמנת. אבל בואי תגידי לי, למה, מה… מה הקשר בין ריצה לחסידות, לתניא, אלייך? ולמה דווקא ריצה?

זיזי: אממ… האמת שזה התחיל, הסבב הראשון שלי אצלך התחיל… את יודעת מה? אני אתחיל יותר רחוק.

מירי: אוקיי.

זיזי: לפני שחזרתי, לפני שהתחלתי תהליך של תשובה.

מירי: אוקיי.

זיזי: היום, ברוך השם, אני בת 49 ושלושה שבועות, ממש… זה. באזור גיל ה-30 שלי עם קריירה מטורפת, מטורפת, כמנהלת פרויקטים, באמת, עובדת בטירוף, התחלתי לעשות כושר ותהליך תזונה שמלווה אותי כל חיי. אני עם התזונה, המשקל וכולי.

מירי: כן.

זיזי: ו…

מירי: עבודת חיים.

זיזי: עבודת… כן, עבודת רוחנית…

מירי: עבודת המידות.

זיזי: ממש אבל, עבודת המידות תרתי משמע. וזה לגמרי… אני יודעת שאני גם מתחברת אלייך שם, אבל זה לגמרי השיח של הקדוש ברוך הוא איתי באופן מאוד צפוף.

מירי: כן.

זיזי: ואז התחלתי לעשות כושר והתאהבתי בזה. אני תמיד הייתי… גם כשהייתי בצבא, הייתי המון שנים בצבא והייתי בתפקיד שֶׂכֶל כזה, הייתי במודיעין, ותמיד הייתי כזה לא סובלת לעשות כושר, תזוזו ממני, לא אוהבת את זה. ושם התאהבתי. גם חדר כושר וגם ריצה. אבל רצתי, אממ… רצתי בחוץ, רצתי מרתון תל אביב, טא טא טא. אבל הייתי שיא… שיא הכושר. ואז התחלתי תהליך תשובה ונורא-נורא השמנתי. לא שזה קשור, אצלי זה היה מאוד קשור.

מירי: את יודעת מה? אני חולקת עלייך.

זיזי: זה יכול להיות שזה קשור?

מירי: כן.

זיזי: כן, אבל אני לא אוהבת… למה אני מקדימה? כי כולם אומרים לי מה הקשר? מה?

מירי: יש משהו כשאתה מתחבר לרוח…

זיזי: נכון. שוכח את…

מירי: ואתה מזניח את החומר.

זיזי: נכון.

מירי: ו…

זיזי: ואצלי זה גם היה, מה שנקרא, במורד הדרך שלי, כי… כי הכי קל, אני באמת עפתי. אנחנו נגיע לזה, אבל חסידות כאילו, אני רק רציתי עוד ועוד ועוד מזה והכי קל היה לי להזניח את החומר.

מירי: כן.

זיזי: אבל זה כל הזמן היה… זה כל הזמן ניקר לי, כי מאוד השמנתי וזה מאוד הפריע לי. את יודעת, זה גם נורא קל, התוועדויות ושבתות. את יודעת…

מירי: והכל סביב אוכל.

זיזי: והכל סביב אוכל.

מירי: ויש משהו גם בניתוק הגופני הזה…

זיזי: נכון!

מירי: שאת מתנתקת ואת כאילו, יאללה. אוכלת, כאילו, בלי לחשוב.

זיזי: זה גם, באמת, למי… יש כאלה שזה לא הקטע שלהם. אצלי זה היה והשמנתי. והפסקתי לעשות ספורט כי הייתי בתל… לא מצאתי… בואי, זה היה לפני 15 שנה, זה פחות, את יודעת. היום יש יותר חדרי כושר לנשים ואוריינטציה… אני לא מצאתי. גם לא התאמצתי על זה יותר מדי.

מירי: באמת לפני 15 שנה גם לא היה הרבה.

זיזי: לא היה הרבה והיית צריכה להתאמץ מאוד-מאוד. אז, בואי, כל המעטפת הזאת…

מירי: לא הייתה לטובתך.

זיזי: לא הייתה לטובתי בגשמיות בכלל. וגם ברוך השם, התחתנתי ותוך שלוש… התחתנתי בטיסה, [במלעיל] ותוך שלוש… ועברתי לירושלים, תוך שלוש שנים נולדו שלושה ילדים, והגשמי… כאילו, הגוף שלי ק… ממש, גם השמנתי, גם… ואז את באת לחיי. זה היה כבר, אני חושבת, זה היה לפני הקורונה, לפני חמש שנים.

מירי: נכון.

זיזי: זו הייתה פעם ראשונה שעשיתי את הסבב הראשון איתך.

מירי: נכון.

זיזי: ואז אמרתי, אני לא אכפת לי, אני יוצאת לרוץ. כאילו, אני… בחוץ, אישה, לא אישה, לא בחוץ, כן… לא אכפת לי. אני מאבדת את זה ואני יוצאת לרוץ. וגיליתי אותך. והתחלתי לרוץ וזה הציל אותי.

מירי: מעניין, את זוכרת איך הגעת אליי?

זיזי: את חב"דניקית.

מירי: אה! [צוחקת]

זיזי: אז זה היה ב… זה היה ממש הכוס תה שלי. כאילו, שמעתי עלייך, הכרתי אות… כאילו שמעתי עליך.

מירי: אוקיי.

זיזי: לא זוכרת, האמת, איך. אבל תדעי שאפילו יותר משנה לפני עוד רציתי לבוא לרוץ וכל הזמן היה לי: "אני שמנה מדי, אני דוסית מדי. זה כן שייך, זה לא שייך, אני כבדה מדי, אני… זה לא צנוע", כאלה דיאלוגים. עד שבסוף אמרתי - די. והתחלתי קבוצה, ושלושה חודשים אחרי תחילת הקבוצה התחילה הקורונה.

מירי: נכון, אני זוכרת.

זיזי: זה הציל אותי. כל הקורונה רצתי. עכשיו, הקבוצה שלנו נפתחה, נסגרה, כן אפשר, לא… נאאא…

מירי: כן, כן. זה הקבוצה הכי ארוכה בתבל. [מגחכת]

זיזי: ממש. היא לא נגמרה, היא הייתה יותר משנה…

מירי: שנה וחצי לדעתי.

זיזי: כן. ואני רצתי. רצתי, רצתי כל הקורונה. כן סגר, לא סגר, וזה היה מדהים. ואז עוד פעם הפסקתי, וכזה, את יודעת, עליות וירידות של החיים ושל המשקל.

מירי: כן.

זיזי: וחזרתי לפני שנה וחצי עוד פעם.

מירי: מה החזיר אותך?

זיזי: קודם כל, ידעתי שאני אחזור.

מירי: כי מה? כי זה עשה לך טוב?

זיזי: כן. אני אוהבת… אני יודעת… אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת - אני לא אוהבת לרוץ, אני אוהבת מה שהריצה עושה לי.

מירי: מממ… נכון.

זיזי: אין כמו ריצה, הדופק, ה… ההזעה, המאמץ הגופני, ה… זה… זה משהו אחר לגמרי.

מירי: השחרור של האנדרופינים. [כך במקור]

זיזי: ממש, ממש. אין… אין לזה אח ורע. אני עושה עוד דברים. אני עושה גם כוח, אני עושה פילאטיס, אבל ריצה היא… וגם, כמו שאת כל הזמן אומרת, זה הקבוצה. יש לנו קבוצה מדהימה והיא שומרת עלינו ביחד. אז חזרתי אלייך, וידעתי שאני רוצה לחזור לרוץ בקבוצה נשית, שזה לא רק ריצה, זה גם הכוח הנשי, שזה משהו שהוא מאוד מאפיין אותך. התמיכה והכוח הזה בקבוצה, ותהיו חברות ו… אז לא היינו צריכות לעבוד קשה כי יש לנו קבוצה מדהימה, אבל זה גם חרוט על דגלך. אז… אז חזרתי.

מירי: אז קודם כל אני מאוד שמחה שחזרת.

זיזי: אני גם.

מירי: אני חושבת שאת אור בקבוצה, באמת. גם אמרתי את זה לבנות, כשהגעת למועדון, אמרתי להם אל תדאגו, זיזי מגיעה… הנפש שלך, זה אפילו לא… אם את תספרי לנו עכשיו מה את עושה בחיים, אז אני אגיד שזה לא מה שאת עושה, אלא זה מה שאת.

זיזי: זה ממש נכון.

מירי: את לא מנחת קבוצות, אלא את מנחת קבוצות. הנפש, האישיות שלך. וראיתי את זה מאוד-מאוד בקבוצה, מה שאת עשית לקבוצה. אז אני… אני ברמה האישית מאוד שמחה, שאת רצה.

זיזי: גם אני. גם אני. [צוחקת]

מירי: וגם ברמה הקבוצתית וגם אני חושבת שבאמת ריצה היא כוח. עכשיו, תכניסי לי חסידות בפנים.

זיזי: בתוך ריצה?

מירי: כן.

זיזי: בכלל בפעילות גופנית. כתוב: "מבשרי אחזה אלוקה". אממ… זה בכלל, כל… אנחנו צריכות להבין שגשמיות היא משתלשלת מרוחניות. זאת אומרת, זה לא… זה אותו ד… זה באותו דבר, זה אחד. בסדר? אז אם אנחנו… בכלל, אם את רוצה לפגוש עבודה מנטלית טובה, תפגשי ספורטאים. אני כל הזמן אומרת שיהודי צריך להסתובב בעולם עם תודעה של ספורטאי אולימפי.

מירי: וואלה. מה זה אומר?

זיזי: זה אומר שהוא צריך לדעת… להיות ספורטאי אולימפי… פעם… אני מאוד אוהבת את הצד המנטלי, שנים כבר, וחקר… וככה קראתי הרבה על ספורטאים ו… כי יש להם קטע, הם מנצחים.

מירי: נכון.

זיזי: הם מנצחים, יש להם תודעה מנצחת. הם… הם בעצם… הם…

מירי: הם ווינרים ב…

זיזי: הם ווינרים, אבל הם יודעים לנצח. הם… לא כולם, כן? אבל הם יודעים בעצם להשתמש בגשמיות לטובתם. בכלל, מה זה קואצ'ינג? אני קואצ'רית. אני מנחת קבוצות, אני קואצ'רית, אני מנחת הורים, אני מלווה בפוקוסינג. אני עושה כל מיני דברים. כל מיני דברים שהם אחד - אני מחברת. אני מחברת לבבות, אני מחברת לב ושכל, אני מחברת חסידות לעולם המעשה. אני בן אדם מחבר. מחברת אנשים. דבק.

מירי: כן.

זיזי: והם… הם יודעים לחבר, הספורטאים, כן? אנחנו חוזרות לקטע… הם יודעים לחבר את ה… הם חיים, בסדר? ספורטאי אולימפי, הוא לא מפריד את האימון שלו מהחיים שלו. כל החיים שלו…

מירי: זה אימון.

זיזי: …בנויים, מותאמים, כן? הוא ממוקד מטרה. וכל החיים מותאמים לזה וככה יהודי צריך לחיות. ככה הרבי מאמן אותנו להיות. אנחנו צריכים להיות ממוקדי מטרה וכל החיים שלנו מגויסים לזה.

מירי: אז אני רוצה להפוך את זה רגע לפרקטיקה.

זיזי: טוב.

מירי: אני כל הזמן נלחמת, בסדר? באמת. אני, מהרגע שאני פוקחת את העיניים עד שאני עוצמת אותם, אני במאבקים עם הנפש הבהמית שלי. אפשר לקרוא לזה אוכל, אפשר לקרוא לזה טלפון, אפשר לקרוא לזה בגדים, אפשר לקרוא לזה ילדי… אפשר לקרוא, כאילו, טמפרמנט, אפשר לקרוא… אפשר לקרוא לזה המון-המון דברים. יש המון ניצחונות קטנים בתוך הדבר הזה, אוקיי? אם אני מצליחה כן לשים שעון מעורר בחמש וחצי… בחמש, ולקום בחמש - מבחינתי זה ניצחון. אם אני מצליחה לנעול נעליים ולצאת - ניצחון. יש גם רגעים שהם לא ניצחונות, בשפה יפה. ואז זה מקריס לי את הכל.

זיזי: כן.

מירי: למה אני לא יכולה להסתכל על כל הלבן ויש לי את הנקודה… להסתכל על הנקודה השחורה שבתוך הדף?

זיזי: קודם כל אני רוצה להגיד לך, וכנראה בגלל זה אנחנו גם מתחברות מאוד-מאוד טוב, שאני לגמרי ככה. אני רגע פותחת סוגריים, אני תכף יענה לך. [מירי מהמהמת] המון פעמים באות אליי נשים או מתאמנות שלי או… ואומרות לי: "יואו, איזה כיף לך להיות את. יואו, את בטח כאילו… את… אין, אין לך יצר הרע, את יודעת לעבוד איתו, את מאושרת". עכשיו, אני מאוד מתחברת עם מה שאת אומרת, ואני בן אדם נאבק. אני… בעלי פעם… בעלי אמר לי… בשבת הזאת, הוא אמר לילדים: "אמא שלכם כל הזמן עובדת. היא כל הזמן עובדת שיהיה יותר טוב. שהיא תהיה יותר טובה, שהבית שלנו יהיה יותר טוב". עכשיו, הרבה פעמים זה גם כמאבק. אני… ממש כמו שתיארת, בול אחד לאחד. האוכל, הריצה, הספורט, האהבה עצמית שלי, בזוגיות, ילדים, זה… כן? בנפש הבהמית שלי. אז קודם כל אני רוצה להגיד שאני עונה… אני לא עונה מאיזה מרומי אולימפוס, בסדר?

מירי: בוודאי.

זיזי: אני חיה את זה, אני מתמודדת עם זה ואני גם יגיד ממש שאני בתקופה לא טובה עם האוכל. המאבק… אני לא במאבק אפילו, אני בהרמת ידיים, ואני… הוא מנצח אותי, בסדר? וזה מקרין. עכשיו, את שאלת שאלה.

מירי: אוקיי.

זיזי: רצית להגיד משהו?

מירי: כן, אני רוצה להגיד לך שתדעי לך, באמת, שאני דווקא היום נמצאת במקום, כנראה, בנקודה טיפה יותר טובה עם האוכל, ואני רוצה להגיד לך כמו בתניא - כל ניצחון, אפילו פעם אחת של ניצחון - זה "בינוני" [במלעיל]. אפילו ניצחון אחד עם האוכל. באמת, זיזי, את מכירה אותי.

זיזי: אני יודעת.

מירי: אז… אז כשאת אומרת עכשיו אני מרימה… אני במצב של הרמת ידיים, עכשיו השנייה, עוד דקה, יכול להיות שלא. ממש! אז, יש לנו קטע עם האוכל שאנחנו אומרים: "יאללה, אם כבר אז כבר". זה מאוד-מאוד מוכר לי. אבל מאז שאני עושה את הקטע של האוכל של השם… ובשבת אכלתי במבה. מבחינתי פעם במבה, במצב שכאילו הייתי עילוי, זה היה [מוחאת כף] יאללה, במבה, ביסלי, אפרופו, טא טא טא טא…

זיזי: גלידות, פיצות, טא, טא, טא.

מירי: טא, גלידות. יאללה, אם כבר אז כבר. לא! הפעם, גם… תקשיבי איזה קטע, פרסתי לי את הבמבה בתוך צלחת רגילה, כמו שאני אומרת לבנות [מצחקקת] לאכול את ה…

זיזי: [צוחקת] אכלתי אותה יפה.

מירי: ישבתי ופשוט אכלתי במבה. אכלתי, זה נגמר, הקערה. ואז אמרתי לעצמי: "לא 'אם כבר אז כבר'. אכלת במבה, אוקיי, מה השעה? שש בערב. אה, שש זה בדיוק השעה שאת כבר לא אוכלת יותר".

זיזי: סיימת לאכול.

מירי: סיימתי. זיזי, היום אני חדשה.

זיזי: אבל תראי איזה יופי, מירי, את ענית לעצמך, את… את קולטת?

מירי: כן.

זיזי: ענית לעצמך.

מירי: כי… כי כאילו…

זיזי: מתוך זה שענית לי, שזה קורה לנו המון, אנחנו עונים לעצמנו. את שאלת אותי… אני רגע רוצה להחזיר את המהלך. למה אני לא רואה את הלבן בתוך כל הדבר הזה, אבל כשהיית צריכה לעשות זום אאוט בשבילי, כדי לתת לי כוח, ענית גם לעצמך. כן?

מירי: זה קטע.

זיזי: זה קטע. כי זה… זה אימון.

מירי: את יודעת, שזה בדיוק הקטע, מה מחזיק אותך בריצה? הרי ריצה זה לא כיף, זה לא… זה שיש לך תפקיד.

זיזי: נכון.

מירי: בתוך הקבוצה.

זיזי: נכון.

מירי: את המגבשנ… המגבשנית של הקבוצה.

זיזי: נכון.

מירי: וברגע שיש לך תפקיד, את מצליחה. ברגע שה… תראי את הגאונות של הרבי ששלח שליחים, אמר: "יש לך תפקיד".

זיזי: נכון.

מירי: אתה לא נוסע לשכונה ד' בבאר שבע סתם ככה. יש לך תפקיד. וגם בקטע של… עכשיו גם בקטע של האוכל של השם, אין לי ספק שאם לא הייתה לי קהילה של 800 נשים שרוצות לשמוע פעם ביומיים מה יש לי להגיד על ההתמודדות שלי - אני הייתי בקרשים. יש לי אחריות.

זיזי: אני רגע רוצה להגיד על זה, לא בטוח שהיית בקרשים כי - זה מה שחסידות מלמדת אותנו שהרגל נעשה טבע. מה שאת תיארת עם הבמבה זה כבר לא מאבק. את שמת לב שאת כבר… שוב, זה לא לנוח על זרי הדפנה ולהגיד: "אני כבר במקום אחר, צמחתי". אבל צמחת, מירי. זאת אומרת, זה להתבונן איך המאבק… ואנחנו עוד פעם חוזרות לאימון, בסדר? אימון בגשמיות, אימון פיזי, אימון… אימון כוח, משקולות, ריצה, זה מאבק. זה מאבק של השריר נגד כוח הכובד, כוח ה…

מירי: נכון, ההתנגדות.

זיזי: ועכשיו, דרך… וככה בונים שרירים. עכשיו, ככל שאני מתאמנת יותר, אני נעשית יותר חזקה, יותר גמישה, יותר…

מירי: זה כמו ספירלה אבל. זה לא בדיוק שאני נהיית יותר חזקה. אני נהיית יותר חזקה בנקודה אחת, אבל יש לי עוד עבודה. זאת אומרת, גם אם אני אוכלת במבה וזה לא גלידה, התנהגות האכילה שלי - גם יש לה משמעות. אז אם אני… כאילו, מישהי אומרת לי: "אני לא ברמה שלך". אמרתי לה: "אין רמה".

זיזי: נכון.

מירי: יש לי עבודה באופן אחר.

זיזי: קודם כל, תראי איך שהבעל שם טוב ממשיל את עבודת הנשמה שלנו לספירלה. ממש. אז קלעת לדעת…

מירי: וואו.

זיזי: …גדולים.

מירי: הופה.

זיזי: ממש. הבעל שם טוב ממש מתאר את ההתפתחות שלנו כמו קונוס ספירלי, שאנחנו פוגשות פעם אחר פעם את אותה נקודה רק בעומקים וגבהי… אם אנחנו זוכות, כן? בעומקים וגבהים שונים. אבל אז מה היצר הרע יגיד לך? "מה יש לך? את כל הזמן… כאילו, לא משנה מה, את הנה עוד פעם במבה. למה את לא מצליחה? נא נא נא". [בטון מזלזל] אבל אם אנחנו שנייה…

מירי: נכון.

זיזי: הנה חסידות, בסדר? חסידות בעצם, היא מצד אחד נותנת לנו ענווה מאוד גדולה, ללמוד מי אנחנו. יש "יום יום" כזה. ומצד שני, היא נותנת לנו את האופק האינסופי אליו אנחנו יכולות לצמוח. אז אם אני באה עם ענווה ואני מבינה שמצד הראייה האלוקית, עד ביאת משיח צדקנו, באתי לפה לעבוד, וסביר להניח שאני אעבוד פעם אחר פעם על אותם תחומים: סבלנות, איפוק, חוסר לשים גבולות, התמכרות. תקראי לזה איך שאת רוצה.

מירי: שליטה.

זיזי: שליטה. את פוגשת את זה בכל מקום. גם אני. זה אותו מבנה, זה… כן, זה אנשים שהם כאילו תאוותנים. מידת ה… [מגחכת] מים, יסוד המים.

מירי: כן, לגמרי.

זיזי: וגם אם… זה המקום. עכשיו, אם אני נופלת מזה שאני פוגשת את זה פעם אחר פעם, אז פספסתי את הנקודה של הענווה.

מירי: נכון.

זיזי: ואז… אבל אם אני מקבלת שזה קשה… מירי, שוב, אנחנו מדברות על זה באופן התיאורטי. הנפש הבהמית, מי שאנחנו, הבן אדם, האנושיות - היא נשברת, היא מצפה, היא… יש לה… כן? ואנחנו צריכות לעבוד, לנתב את העולם הרגשי שלנו כמה שיותר, שיהיה בעדנו כדי שנוכל להמשיך לזוז, וכמה שפחות נגדנו, שימשוך אותנו למטה. וזו העבודה.

מירי: אז אני אתן דוגמה ואת תגידי לי איך מיישמים את זה, בסדר?

זיזי: סבבה.

מירי: היה לי חופש… עשיתי חופשה, ארגנתי חופשה לנשים בירושלים. בפועל היה מדהים. לי, בנפש שלי… הנה אני שמה פה את הלב שלי על השולחן.

זיזי: כן.

מירי: היה לי מאוד קשה.

זיזי: כן.

מירי: קודם כל, אני באה עם כוונות נורא-נורא טובות. מה אני רוצה שיהיה, אני רוצה ש… מה אני רוצה שיקבלו, מה אני רוצה, איך אני מצפה שהמבנה יהיה. בפועל, משהו קטן, כמו מישהי שהיא אומרת לי: "השעה תשע, אמרתם שיתחיל בתשע ורבע"… סליחה. "השעה תשע ורבע, אמרתם שיתחיל בתשע, מה זה האי דיוק בזמנים?", זה צובע לי את כל הדף. כל מיני כאלה נקודות קטנות, עכשיו ברמה… אני אומרת זה צובע לי את הדף, אבל אני רוצה להסביר, זה מרוקן אותי לחלוטין. בשבת… ביום חמישי, עד יום חמישי היה הסופ "ש הזה, החופשה, והיה באמת, זיזי, מבטיחה לך סיעתא דשמיא שאין דברים כאלה.

זיזי: גם, זכיתי גם לקחת חלק.

מירי: ואת היית שם כוכ… באמת, מדהימה. ואנשים יצאו… ברמ… זה… זה מפרק אותי ברמה שלא היה לי קול. לא היה לי קול עד מוצאי שבת. לא היה לי קול פיזי.

זיזי: כן.

מירי: לא יכולתי לדבר. ואני אומרת לעצמי… עכשיו, מצד אחד אני אומרת - אני צריכה לעשות כאלה דברים כי זה מרים לנשים וזה נותן כוח. מצד שני, אני אומרת - לא, אל תעשי כזה דבר יותר. זה גומר אותך. המחיר הנפשי שאת משלמת. עכשיו, כאילו בנטייה שלי, אני רוצה לארגן עוד קבוצה, נסיעה לרבי ואני רוצה לקברי צדיקים בבוד… באירופה. ואני רוצה ואני רוצה. אבל בעצם, אולי אני לא צריכה. אולי אני צריכה להישאר מאמנת קבוצות ריצה, וזה נחמד וזה כיף לי ואני אוהבת את זה ולהשקיע שם את הכוחות שלי. אבל אולי אני צריכה יותר מזה. זה כמו מורה שיש לה כ… היא מקבלת כיתה והיא מדהימה והיא מורה מהממת וזה, היא מרגישה שהיא יכולה לתת את זה לקהל של יותר, ללמד קריאה יותר ילדים. את מבינה?

זיזי: אני מאוד מבינה. שוב, אנחנו מאוד משתקפות אחת בשנייה. אני מאוד מבינה, אני אענה לך עלייך.

מירי: אוקיי.

זיזי: קודם כל ברור שאת צריכה.

מירי: מה?

זיזי: להוציא עוד קבוצות ולצמוח, וברור שאת צריכה ללמוד להתמודד. תכף אני אגיד לך גם מאיפה אני… אני לא בבא. אני מדברת חסידות, כן?

מירי: כן, כן, אני… זה חשוב.

זיזי: בעצם הנטייה הטבעית שלנו, גם בנפש וגם ברו… בגוף, היא לברוח ממה שקשה לנו, בסדר? ממה שכואב, שמאיים. עכשיו, בואי נח… אני לא מדברת על כאב, חס ושלום, שהוא מסוכן או מְסַכֵּן או… אבל יש פה כאב של צמיחה, מירי. עכשיו, מה העניין? שהערך שלך ושל מה שאת נותנת אצלך מותנה מאוד במה… ב… בכל… אין פרופורציות. בואי נגיד את זה במילים מאוד פשוטות, בסדר? עכשיו, אני בטוחה שאת פוגשת את זה בעוד מקומות בחיים שלך, ואמרת את זה גם… אני יכולה לאכול במבה ואני כל… זהו, הבמבה יצאה מפרופורציה.

מירי: נכון.

זיזי: בסדר?

מירי: כן.

זיזי: עכשיו, אז מה העבודה של מירי? העבודה של מירי היא לא לברוח מהשליחות שלך להנהיג, להוביל, לחבר - אלא להתמודד עם זה עוד ועוד בצורה מיטבית. עכשיו, אנחנו עוד לא דיברנו על האיך עושים את זה, תכף אנחנו נדבר אם… אם זה המקום של זה עכשיו, אבל העבודה שלך זה פחות לתת לדברים להוציא אותך מפרופורציות, ויותר להישאר בפרופורציה ולהסכים לטעות וללמוד מזה, ולראות גם את כל הטוב שיש בתוך זה. ואז זה לא מקריס אותך, אלא את עובדת עם זה. עכשיו, יש פה עניין של אימון ומשקולות, וכמו שאומרים בצבא, סרגל מאמצים, כן? אבל בטח לא לברוח מזה.

מירי: אני חושבת שזה הרבה מאוד אמונה בהשם. מרגיש לי שהשם מאתגר אותי בנקודות האלה. לפני… ממש לפני החופשה, הייתי חולה בקורונה. לא ידעתי בכלל אם אני יוצאת. פעם שעברה הוצאתי קבוצה לרומא ושברתי את הרגל, ושאלתי את עצמי אם אני צריכה בכלל לצאת. כאילו, משהו באחיזה שלי, כל פעם השם שולח לי את זה ב… כל פעם בצורות אחרות, לבדוק האם אני מוסרת את זה להשם, אבל באמת משחררת שליטה - או לא. וזה נקודה שהיא מאוד קשה לי. זאת אומרת, כמה שאני אומרת: "אני מאמינה בהשם", ובאמת אני מאמינה בהשם, ומה שהשם רוצה, אבל באיזשהו מקום, אני באמת בחוסר אונים, מוחלט מול רצון השם.

זיזי: זה לא… קודם כל זה לא אמון, זה ביטחון.

מירי: ביטחון.

זיזי: הרֶבֶּ'ה מדייק את זה. יש וידאו מדהים שרואים את הרבי מדבר עם מישהו והוא שואל אותו אם הוא יודע מה כתוב על הדולר. ואז… האיש הזה לא הבין כזה, הוא כאילו מין מרצה, ואז הרֶבֶּ'ה מחזיר אותו ואומר לו: "מה כתוב על הדולר?". ואז הרֶבֶּ'ה כותב [כך במקור] לו: "IN GOD WE TRUST". אנחנו בוטחים בהשם, לא believe. והרֶבֶּ'ה אומר שביטחון בהשם הוא אקטיבי. אמונה יש לכולנו.

מירי: מה זה אומר אקטיבי?

זיזי: שביטחון אני צריכה להפעיל כשהמציאות מראה לי הפוך.

מירי: איך?

זיזי: רגע לפני האיך, אני רגע רוצה לחזור עוד יותר לשורש של מה שאת אמרת. קודם כל, אנחנו נוטים לשכוח שיש "לעומת זה" בעולם. אין רק השם. עד ביאת משיח צדקנו, שהקדוש ברוך הוא יהיה פה בגילוי. יש "לעומת זה", יש מְנַגֵּד לקדושה. זה ממש כמו שיש לשריר משקולת שמכבידה עליו כדי שיתחז… שיתחזק. לא שאלת את עצמך אף פעם, כאילו, למה צריך משקולת? למה אני לא יכולה פשוט להרים, נכון?

מירי: נכון.

זיזי: אז אותו דבר בשרירים הרוחניים שלנו, שזה מאוד מבאס אותנו לחשוב על זה, אבל זוּ האמת. שההתנגדות בונה חוסן.

מירי: ההתנגדות בתוכי?

זיזי: ומבחוץ לך. זה אותו דבר. הכל השתקפויות. זו שאלה מעולה, מירי. גם ההתנגדות בתוכך וגם ההתנגדות מחוץ לך.

מירי: היא הרבה יותר חזקה אצלי בפנים.

זיזי: זה לא משנה. אבל בסוף את תפגשי אותה כרגל שבורה או בנות שלא נרשמו, או… בסדר? ובכלל גם… גם כשאנחנו נמצאות בתודעה שמה שמחסן אותי זה מאבק, אם תשימי לב את הרבה מדברת מאבק…

מירי: נכון, נכון.

זיזי: אז את תאבקי. זה מה שיחזק אותך, זה מה שיתן לך את הכוח ואת הצמיחה. אבל אם אני רגע מבינה שאני משחררת שליטה… ועכשיו אני רוצה רגע להסביר, אני חייבת עכשיו להגיד, כי זה, בעל התניא הוא בעצם שולח אותנו לעשות עבודה של מוח שליט על הלב. בסדר? שזה אומר ניהול רגשי.

מירי: אוקיי.

זיזי: אבל הוא גם מסביר לנו איך לעשות את זה.

מירי: אני איתך.

זיזי: הוא לא משאיר אותנו, הוא מוריד את זה לרמת הפרקטית של נוסחה. אז נכון שאני צריכה להבין מה האוטומטים הרגשיים שכל אחד מאיתנו צבר בילדות, או… או סבב… ממה שראינו מההורים שלנו, ממה שנצרב בנו, מאיך שתפסנו את המציאות, לא משנה. אבל בסופו של דבר, בוא ניקח את מירי, בסדר? שהיא בעצם…

מירי: לצורך…

זיזי: לצורך…

מירי: מה שנקרא, דוגמה…

זיזי: דוגמה…

מירי: שרירותית כזאת. [צוחקת]

זיזי: שרירותית. מירי. מירי, אחת רנדומלית.

מירי: כן, לגמרי.

זיזי: שבעצם יש חוסר פרופורציות, או מקום שהערך העצמי שלי הוא מותנה והוא לא עומד בפני עצמו, עד כדי כך שמילה אחת של מישהי יכולה להקריס אותי.

מירי: חדמ"ש.

זיזי: בסדר?

מירי: כן.

זיזי: אז מה קורה פה? עכשיו, בואי נלך לנוסחה ואז נביא את הפרקטיקה. האדמו"ר הזקן בעצם אומר שכדי שמירי תהיה מירי יותר בוטחת בהשם ופחות…

מירי: אוחזת.

זיזי: שולטת. הלא מה, מה המאבק? בין מי למי המאבק? ביני לבין השם.

מירי: נכון.

זיזי: תחשבי על זה. כאילו את באה…

מירי: אבל זה נשמע נורא.

זיזי: אבל זה… זו האמת, מאמי. בגלל זה לאנשים קשה עם התניא. הקדו… כאילו, האדמו"ר הזקן, הוא כאילו שם לך את האמת בפרצוף.

מירי: וואו.

זיזי: אבל צריך הרבה אוויר וענווה כדי להסכים לעבוד עם זה. עכשיו, כשמירי נעלבת מאישה, היא בעצם אומרת: "א', אני לא שווה כלום. הנה, היא קלטה, עלתה עליי. ב'…"

מירי: כן, תסמונת המתחזה.

זיזי: בדיוק, ואז אני גם אומרת לקדוש ברוך הוא: "זה לא היה צריך להיות ככה. אם תזוז רגע, אני אסביר לך איך דברים היו צריכים להיראות". [מגחכת]

מירי: וואלה.

זיזי: בסדר? אז זה… זה תמיד-תמיד בסוף השורש של הכל זה ענווה לעומת גאווה.

מירי: שנייה. אז היא שליחה מהשם ל…

זיזי: ללמד אותך ענווה. את כולנו, כן? אבל ללמד אותך ענווה, ללמד אותך להסכים. אני קוראת לזה תודעת רבי עקיבא. להסכים לא להיות מושלמת ולהבין שזה הכי שלם לאותו רגע.

מירי: למה זה רבי עקיבא?

זיזי: כי רבי עקיבא בגיל 40 היה בתודעה של: "אני לא יודע קרוא וכתוב, אז…", זה הפשט של הדבר, יש לזה… זה. אבל: "אני הולך ללמוד עם ילדים בני שלוש".

מירי: אה.

זיזי: כי זה המקום שלי. עכשיו, תחשבי רגע שרבי עקיבא היה ביטול [במלעיל] מוחלט, ברמה שהוא אמר: "אני עושה את שלי, אני…". אם הוא היה נכנס לחשבונות: "אני בן 40, לאן אני כבר יכול להגיע? מקסימום אני אדע לקרוא ספר", את יודעת, כל מיני. זה הישות שלנו.

מירי: כן.

זיזי: אבל הוא ב"ביטול" [במלעיל]. כן? מה זה ישות, אני אגיד רגע ל… זה, זה ה… מה שפרויד קורא אגו, או ההתנס… המקום הזה שכאילו אנחנו עושים חשבונות שמיים, כן? המקום הזה שאני…

מירי: לנהל את השם.

זיזי: מרגישה את עצמי. בדיוק. רבי עקיבא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות. ואז הוא נהיה רבי עקיבא, שהוא לא נכנס לחשבונות. עכשיו, מירי, כשהיא בעצם… זה או ענווה או ישות, כן? או מקום שאני מסכימה לא להיות מוש… אני מסכימה שהערך שלי לא תלוי. בסדר? עכשיו, איפה אני מנהלת את הדבר הזה? איפה אני מתאמנת? בלבושי הנפש - מחשבה, דיבור ומעשה. אי אפשר לעבוד על הנפש, היא אמורפית, היא מופשטת. בסדר? אני יכולה לעבוד, לאמן ממש, את המחשבות, דיבורים ומעשים שלי, ככה שיהיו לי פחות מחשבות לא פרופורציונליות, שחורות, שמשתלטות. פחות מחשבות שמורידות אותי, שמדברות אליי לא יפה, או פחות דיבורים כאלה, או פחות מעשים כאלה. ממש לנהל אותם. והקו היותר משמעותי זה להגביר את המחשבות החיוביות - של פרופורציה, של אני טובה גם אם האישה הזאת לא מרוצה, שהריטריט היה… כן? של פרו… של דיבורים כאלה, וגם של מעשים כאלה. למשל, לצאת עם קבוצה לרבי, או לצאת ל… לא לברוח ולעשות יום, בלי לילה, נגיד, סתם אני… זה.

מירי: כן.

זיזי: אבל להתמודד ולהתאמן תוך כדי. עכשיו, זוּ עבודה. אני בעצם צריכה לנהל… קודם כל, לזהות מה האוטומטים שלי, איזה רגשות הם מולידים, ואז אני צריכה להתחיל לנהל אותם. פחות מזה, פחות ביטוי של רגשות שליליים…

מירי: זה בעצם, אי אפשר כאילו לפנות את המחשבות. פשוט להכניס במקום מחשבה לא טובה, להכניס מחשבה טובה.

זיזי: לא, יש שלב לפני. לפעמים אני לא יכולה להכניס מחשבה טובה. בסדר? אני עכשיו כל-כך מוצפת ממה שהיא אמרה לי, בסדר? שאני ישר: "הנה, את לא שווה כלום, הריטריט שלך לא שווה כלום, אף אחד לא יהיה…". כל מיני, את יודעת… זה. עכשיו, אני לא יכולה, אני לא יכולה לחשוב מחשבות חיוביות: "לא, אני טובה". אני לא יכולה. אבל אם מירי זוכרת, כי האדמו"ר הזקן גילה לה, שעכשיו היא אומרת: "טוב [נושפת אוויר] אני יוצאת לריצה, אני מתקשרת לחברה, אני… אני מסיחה את דעתי".

מירי: לפעולה, ל…

זיזי: לפעולה, למחשבה אחרת. שירי שיר של לא יודעת מי, בראש תנגני. זאת אומרת, במקום להיסחף לפּסטיבל הטבעי של ההלקאה העצמית, ואז גם לדבר את זה, ואז להתקשר לבעלי, ואז להגיד לו: "אתה רואה? לא שווה כלום, בשביל מה אני עושה את הדברים האלו?". ולהגיד רגע, "תולה ארץ על בלימה". שנייה. עוד מעט אני אחזור לזה. אני עכשיו חמש דקות, ששש… או חמש דקות שרה, בסדר? להסח הדעת יש משמעות. זו לא העבודה העיקרית, אבל היא משמעותית, כי אז היא מורידה את הרתיחה הרגשית ומאפשרת לעבוד.

מירי: זה המקום שאליו בורחים לאוכל.

זיזי: בול.

מירי: באמת.

זיזי: ואנחנו אפילו לא יודעות, לא… הרבה פעמים אנחנו אפילו לא יודעות להקשיב לרגש הזה ששלח אותי, ל… לקול הזה בראש ששלח אותי לאכול. למגיע לי, לעצוב לי. עכשיו, אני רגע רוצה להגיד שהדרך היחידה לעבוד היא בחמלה גדולה מאוד כלפי עצמי. זאת אומרת, שיפוטיות, גם אם היא צודקת, היא יצר הרע. היא רעה והיא אכזרית, והיא לא הקול של השם.

מירי: בגלל שהיא לוקחת אותי ל… לתנועות לא טובות?

זיזי: נכון, היא מורידה. תחשבי… תחשבי רגע על… על מַשְׁאַ… על מיכל דלק. מה… מה ביקורתיות עושה? גם אם היא סופר צודקת, היא שותה לנו… שותה לי את הדלק. היא משאירה אותי כאילו חסרת כוח, היא משאירה… היא כאילו בעצם מסבירה לי באופן הכי צודק, למה אני לא. אני לא אצליח, אני לא שווה. עכשיו, יופי, [מצחקקת] אבל זה לא קידם אותי. אבל תחשבי, מירי, מה אנחנו אומרות על הבוקר?

מירי: "מודה אני"?

זיזי: נכון.

מירי: "לפניך".

זיזי: ו"מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". אלה שתי העיניים. חמלה כלפי הפער בין הרצוי למצוי, שהקדוש ברוך הוא מסתכל עלינו, ואמון שאנחנו נגיע. אנחנו נצא ו…

מירי: שהוא נותן בנו?

זיזי: בוודאי, ואז אני בי. זו… אלה העיניים של הקדושה.

מירי: חמלה.

זיזי: חמלה ואמון.

מירי: ואמונה.

זיזי: זה… זה מה שמאפשר לי להתאמן, זה מה שמאפשר לי להשתפר. ודרך אגב, זה בדיוק עודו… אותו מודל של חינוך כלפי ילדים. זה מה שיש לנו - חמלה ואמון. שאר העיניים, הם יכולות מאוד אנושיות, טבעיות וצודקות, אבל הם לא יעילות.

מירי: וואו, מדהים. איזה… וואו!

זיזי: כן.

מירי: חמלה…

זיזי: ואמון.

מירי: כלפי עצמנו וכלפי הילדים.

זיזי: וכלפי, והבור… קודם כל זה מתחיל מהבורא כלפינו. רגע תחשבי על שליחו של הקדוש ברוך הוא עלי אדמות, כן? תחשבי רגע על הרבי. אלה העיניים שהוא מסתכל על כל יהודי, לא רק על החסידים שלו, על ה… אלה העיניים שיכולות להו… לשלוח חסידים לרחוב להניח תפילין. כי אתה יכול להיות נורא צודק שאתה אמור… את אמורה להדליק נרות, מה אני צריכה לצאת עלייך לרחוב שתדליקי נרות? לא, את לא אמורה. איפה שאת, שם אני אוהב אותך, שם אני מקבל אותך, ושם אני אוביל באמון. אני אתן לך את הנרות, אני מאמין שתדליקי, אני מאמין שתניח, זה… אוקיי? זה אותם עיניים. עכשיו, אלה העיניים שאני צריכה ללמוד.

מירי: חמלה זה לא משהו מתנשא?

זיזי: לא, זה… אנשים לא מבינים את ה… אנשים חושבים שחמלה זה או ויתור עצמי, או רחמים כאלה של… לא, חמלה זה רגש חיובי, והוא… הוא אהבת ישראל. חמלה זה היכולת לפגוש פער בין רצוי למצוי בכל תחום, אם זה בתוכי, אם זה באחר - ולקבל אותו באהבה. עכשיו, זה בטח לא רחמים כאלה, ש"אוי מסכנה", כי זה לא התנשאות, זה לא מגיע מפה, זה אני והיא אותו… אני חומלת עליך כי אני פוגשת את זה גם בתוכי. אוקיי? וזה גם, זו ה… זה הראייה שבעצם מבינה שאני אנושית, אני מקבלת את זה שאני אנושית, או האחר הוא אנושי. זה אהבת ישראל [מוחאת כף] זה החיבור. ואז אני לא מתנשאת, ואני גם לא מוותרת לעצמי. אני… אני יושב… זה כמו לחמול על ילד.

מירי: זה מה שאני… בדיוק זה אני חושבת. את מדברת ואני רואה את הילדים שלי.

זיזי: זה אותו מבנה, מירי.

מירי: אני רואה את הילדים שלי…

זיזי: כן.

מירי: כי אנחנו מתעצבנים עליהם. הם מוציאים לנו קרניים.

זיזי: נכון.

מירי: וברגע, בשנייה שאת אומרת: "חמלה, אמון", וואי, זה יכול מה זה לש… אני ממש לוקחת את זה.

זיזי: מירי, מוח שליט על הלב זה… זה המבנה הפנימי בתוך אדם, וזה המבנה החיצוני במשפחה. הורים זה המוח, ילדים זה לב. לא סתם אמרתי בהתחלה, אני גם מנחת הורים. הלכתי ללמוד הנחיית הורים שלוש שנים בבית… ב… ב"אשכילה", ב"בית רבקה", כי חיפשתי את הכלים החסידיים לעוד מתודות של חינוך. לא כי… לא כי רציתי להיות מנחת הורים. אני משתמשת בזה כי אני עובדת הרבה עם הורים ועם בנות, זה… אבל זה אותו מב… זאת אומרת, כשאני מקבלת כלים חינוכיים החוצה, אני מקבלת כלים… זה אותו דבר. ולכן מודלינג, חינוך עצמי זה הכלי הכי עוצמתי לחנך ילדים. למה? כי זה מה שהם לומדים. הבנת? זה מטורף!

מירי: שאנחנו צריכים לחנך את עצמנו?

זיזי: בטח.

מירי: ולהתייחס לעצמנו כמו הילדים שלנו.

זיזי: כשילד רואה… למה כל הזמן אומרים: דברי אל עצמך יפה כי הילדה שלך אחר כך… נכון אמא שיכולה להגיד: "אוי איזה שמנה אני, איזה מגעילה אני". עכשיו היא לא אומרת את זה רק לעצמה. הילדה שלה והילדים שלה לומדים לדבר לעצ… נכון? עכשיו, זה אותו דבר.

מירי: כן.

זיזי: כן? עכשיו כשאני לומדת לאהוב אותי, אני מלמדת אותם לאהוב אותם.

מירי: וואו.

זיזי: ואני גם לומדת לאהוב אותם יותר. זאת אומרת, שאני לומדת להיות יותר בחמלה כלפי עצמי, אני הופכת להיות אדם יותר חומל.

מירי: זה מטורף.

זיזי: זה מטורף וזה חסידות. מירי, זה הכל בעצם ללמוד תניא, שיחות של הרֶבֶּ'ה, שיחות של הרֶבֶּ'יים, בעיניים פרקטיות.

מירי: [בעייפות] למי יש זמן? למי יש זמן?

זיזי: מה זאת אומרת למי יש… זמן למה? מה?

מירי: ללמוד.

זיזי: מירי, שימי לך, הנה הזה… מה… מה היצר הרע עכשיו אומר לך? למי יש זמן? כי צריך, כי טא טא טא טא. זה כמו שמישהי תבוא תגיד לך, למי יש… אין לי זמן לרוץ. חארטה. את תגידי לה: "שימי שעון, צאי 20 דקות, יותר טוב מכלום", נכון?

מירי: נכון.

זיזי: זה אותו דבר, מירי. קביעות. שימי חברותא, שבי עם עצמך, תמצאי. זה לא… אין… אין דבר כזה אין לי זמן, זה הכל עניין… זה כמו שאין לי כסף, זה הכל עניין… לכולנו יש הכל.

מירי: נכון.

זיזי: זה הכל עניין של סדרי עדיפויות. וחסידו… אני לא יודעת איך אפשר לחיות בלי חסידות, מירי, באמת.

מירי: אז הנה, אז עכשיו אני רוצה שתיכנסי לסיפור שלך.

זיזי: שלי? של החזרה… של ה…

מירי: של, של מה החסידות עשתה לך בחיים.

זיזי: הוי. [נאנחת] חסידות חיברה אותי לאינסוף.

מירי: מה זה אומר?

זיזי: אני… אמרתי…

מירי: את חיה… את קמה בבוקר חסידות? כאילו את…

זיזי: לא.

מירי: את מתעוררת בבוקר…

זיזי: אני חיה חסידות…

מירי: את מעירה את הילדים חסידות? כאילו…

זיזי: לא, לא כפרה, בואי.

מירי: בואי.

זיזי: אני מעירה את הילדים בצרחות רוב הזמן.

מירי: אוקיי.

זיזי: סתם, אני משתדלת, אבל הנפש הבהמית שלי חיה ובועטת.

מירי: [מגחכת] אוקיי.

זיזי: בסדר?

מירי: מה זה אומר…

זיזי: אני אסביר.

מירי: …לחיות חסידות כאילו, מה?

זיזי: אז רגע, אני רוצה להגיד. קודם כל, מאז שאני ילדה, בני אדם מסקרנים אותי, העולם מסקרן אותי. אני למדתי… באמת אני… אנשים, אני מרותקת מאנשים. זה מאז שאני ילדה, אני זוכרת את עצמי באוטובוס יושבת, מקשיבה לשיחות ו… ומדמיינת אנשים, תופרת להם סיפורים. זאת הילדה שאני.

מירי: את אוהבת אנשים?

זיזי: מאוד. אני מאוד אוהבת. אני בן אדם אוהב.

מירי: גם אנשים רעים?

זיזי: אני לא… א', אני לא חושבת שיש אנשים רעים. לא יהודים, בסדר? יהודים הם לא רעים, המעשים שלהם רעים. אני בוודאי-בוודאי…

מירי: רע לו. אין ילד רע, יש ילד שרע…

זיזי: אבל זה ממש ככה.

מירי: אוקיי.

זיזי: עכשיו, בואי, קחי בן אדם - אני יודעת, זה גם נושא שהוא מאוד קרוב לליבי ואני יודעת שהוא קרוב לליבך - פדופיל. רוב הסיכויים שזה היה ילד שעבר פגיעה, בסדר? עכשיו, שאת חושבת על זה, נשבר לך הלב. עכשיו, זה לא אומר… מי שמרחם על אכזרים וכולי, זה לא אומר שאני עכשיו אחבק אותו ואתן לו… בוודאי-בוודאי שהוא צריך טיפול והוא צריך הוקעה והוא צריך שמירה, והוא צריך… את ידעת שכלא זה לא יהודי? את ידעת את זה?

מירי: כלא זה לא יהודי?

זיזי: לא.

מירי: מה זה עיר מקלט?

זיזי: עיר מקלט זה לא כלא, לסגור בן אדם. יש עיר שלמה, בסדר? זה… אבל אין… ה… בעצם המקום הוא לטפל בו. עכשיו, בואי, אנחנו לא שם, עזבי, אני לא שם, זה גדול ורחוק, שמשיח יתגלה ויטפל בזה. אני… אני לא שונאת אנשים. אני בוודאי כועסת, אני מאוד התרח… כאילו, את יודעת, אני לא איזה לה-לה, או איזה חד קרן הזוי. אבל התנועה הטבעית שלי היא לאהוב. יש אנשים שיותר קל לי, יש אנשים שאני צריכה לעשות עבודה, לא תמיד… אני גם משקיעה בזה זמן, אבל התנועה הטבעית שלי זה אהבה, באמת. זו התנועה, ככה גדל… זה הבית, זה אבא שלי, זכרונו לברכה, ככה גדלתי.

מירי: כן. אז את יושבת באוטובוס וצופה באנשים מנהלים שיחות.

זיזי: ואז… ואז… ואז… ואני גדלתי בבית לא דתי, אבל בית עם המון אהבה. באמת, כאילו, אבא שלי אהב אנשים, אבא שלי רואה אנשים, חינכו אותי תמיד לדאוג למי שחלש, לראות את האחר. ככה חינכו אותי. כאילו, אני כל הזמן אומרת שגדלתי בבית של אהבת ישראל, אבל לא היה ישראל. [צוחקת] היה אהבה.

מירי: אַהֲבַת.

זיזי: כאילו ישראל ולא ישראל היו אותו דבר. ואז גם התחלתי… הלכתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, וגם צמחתי בניהול, כי אני מנהלת טובה. אנשים הולכים אחריי.

מירי: חיים שלי.

זיזי: כן.

מירי: חד משמעית.

זיזי: ואני… ואני מנהלת טובה כי אנשים הולכים אחריי בטוב. ואני יודעת… אז… אז… כאילו, לא העזתי לממש. כאילו, היה לי מין קליניקה כזאת, כי למדתי פסיכולוגיה אבל לא רציתי להיות פסיכולוגית, הבנתי שזה לא הכלי שלי. ואז למדתי קואצ'ינג והתאהבתי בזה! וואי, מירי, הרגשתי שכאילו - וואו! הנה המקום המנטלי הזה של להעצים אנשים וללמד אותם ולתת להם כוחות להתמודד וטא טא טא. אבל זה לא היה ה-day time job שלי, סבבה? כאילו… ואז… וזה וככה אני, מרותקת וקוראת ולומדת ו-TED talks וכל מיני כאלה באינטרנט, ורק תני לי ללמוד על המין האנושי הזה, ואני בעצמי, וצומחת, אבל אף אחד לא ידע להסביר לי למה. למה תחשוב טוב יהיה טוב? למה חש… למה חשיבה משפיעה על מציאות? למה… כל הספרים וכל המחקרים, אף אחד לא י… היקום, חוקי האנרגיה. אוקיי. עכשיו, באיזשהו שלב את עוצרת, כי את רואה שזה עובד. ו… ואז בטעות פגשתי חסידות, באמת בטעות. הייתי בת שלושים… וארבע, נפרדתי… סיימתי זוגיות, הייתי אצל חברה, לה לה לה, לא משנה. הייתה… היה שם שיעור ואני הייתי שם. והיא בדיוק דיברה על זוגיות, אני בת 34 רווקה, והיא דיברה על זוגיות עם אור כזה גדול, ואני באה עם חושך כל-כך גדול במקום הזוגי, לפני התשובה. וזהו. ומפה התחלתי… הסקרנות נדלקה, בחיי שלא חיפשתי, לא את הבו… לא ידע… היהדות בכלל לא הייתה אופציה מבחינתי. לא חשבתי שיש לה מה לתת לי. ידעתי שהיא חשוכה ו… ידעתי, לא היה לי שם סדק.

מירי: שהיא חשוכה והיא פרימיטיבית.

זיזי: פרימיטיבית ושובניסטית ו… ולא רלוונטית והמצאה וחבר דמיוני וקישקוש. זה היה המקום שבו הייתי. הייתי אנטי בטירוף.

מירי: וואו. איזה מטורף זה.

זיזי: והרבי דפק לי ב… הוא בא… הוא בא לי… הרבי בא בדלת האחורית, בענווה גדולה, והוא נכנס בדיוק בסדק. ואני גדלתי בבית של אמת.

מירי: כן.

זיזי: ופתאום אמרתי רגע, אני… יש לי, מחזיקה דגל של אמת גדולה ויש פה משהו שסודק לי אותה, אז אני אלך…

מירי: לבדוק.

זיזי: לדעת שזו האמת, אבל אני צריכה… ואז גיליתי את החסידות. מירי, תקשיבי, אני… אני לא… רק רציתי עוד ועוד ועוד. רק… רק תנו לי עוד. כאילו, שתביני, אני לא ידעתי מי זה הרבי מליובאוויטש בכלל. כאילו, שמ… לא ידעתי, לא הבנתי מה כולם עם התמונות האלה, כאילו, למה לכולם יש את אותו סבא? [צוחקת] כאילו, לא הבנתי. [מירי צוחקת] עד שאמרו לי זה הרב… באמת, כאילו. ואני… אני פשוט התאהבתי בו דרך הכתבים. אני כאילו אמרתי - איך הוא יודע?

מירי: וואו.

זיזי: מי גילה לו? ואז אמרו לי, כאילו, הבנתי שהקדוש ברוך הוא גילה לו, כי הקדוש ברוך הוא הכניס אותי ל… למאחורי הקלעים. החסידות, הקדוש ברוך הוא עושה לנו: "פססס, בואי רגע, בואי תראי מה יש מאחורי הקלעים".

מירי: אני מה זה מקנאה בך, זיזי. תקשיבי, אני נולדתי חב"דניקית. אני גדלתי בשליחות, ממש. אני ינקתי את הרבי מ… מרחם אמי. סבא שלי ברוסיה, הם מסרו את נפשם ואמא שלי לקחה את התפילין של סבא שלי בתוך תיק כדי שלא יראו שהיא הולכת עם תפילין והיא… קשרו את היד בשבת כדי שהיא, כאילו היא הייתה ברוסיה הקומוניסטית. זה…

זיזי: כל הסיפורי חסידים.

מירי: זה… זה סבא שלי. ואני מקנאה בך.

זיזי: כי אין תחליף…

מירי: אין לי מה שיש לך.

זיזי: אבל לי אין מה שיש לך.

מירי: מה יש לי?

זיזי: גרסא דינקותא.

מירי: מה זה?

זיזי: מאיך שאני… את… את צריכה להבין, מירי, אני לא יודעת לחנך את הילדים שלי חסידית. אני יכולה ללמד אותם לחסידות. עכשיו, אי אפשר לזלזל. היהדות…

מירי: אבל… אבל אני… אני נותנת להם את מה שאני בעולם של היום.

זיזי: אבל זה לא…

מירי: הם… הם כן יודעים. נגיד, סתם, שחר אמר משהו: "אמא, בוא נשים ניגון, אני יודע, אני יודע שזה מרגיע אותך". עכשיו הוא ילד בן חמש, כן? אבל… את יודעת.

זיזי: כי אני קניתי את זה בכוח עצמי. שוב, אני צריכה לעבוד על זה, כן? זה לא…

מירי: אבל אני… אני לא עובדת. אני לא שם, אני לא בדרגה שלך בכלל.

זיזי: מאמי, אני רואה את הילדים שלי. אני מגדלת דוסים מבית, סבבה? [צוחקת] אני בעלת תשובה שמגדלת דוסים מבית.

מירי: כן.

זיזי: אני רואה אותם, זה כמו לגדול בארמון של זהב, שאתה… זה כבר לא מעניין, כאילו, אני רואה את ה: "… [ממלמלת בזלזול] דְּבָרוֹ". כאילו, תברך. כאילו, מה? או כאילו: "טוב, אמא…". אני… את יודעת, אני יכולה לדבר לפעמים על הרבי, להתחיל לבכות. כאילו, לדבר איתם על הגאולה והם כאילו יכולים להסתכל עליי וכאילו: "אוי, די, נו, אמא…".

מירי: אבל זה מה שהם רואים, הם רואים אמא שמתרגשת מגאולה!

זיזי: נכון, מאמי, אבל את צריכה להבין שהם יצטרכו ללמוד מה מרגש אותם בגאולה. אני לא יכולה להכ… זה בדיוק העניין, אי אפשר, זה מה שהרבי אומר לנו בכוח ניסן. "מוסר אני את הדבר אליכם". זה לא סתם מילים. אי אפשר, הוא לא יכול לעשות את זה בשבילנו. אני לא יכולה לעשות את זה בשביל הילדים שלי וסבא שלך ברוסיה לא יעשה את זה בשבילך. הם נתנו לך, עם ה… לטוב ולמוטב, את מה שיש להם לתת לך. עכשיו, אף אחד לא יכול לקחת את זה ממך, חוץ ממך.

מירי: כן.

זיזי: זה שלך. האם את רוצה לצקת לתוך זה את המשמעות שלך ולהתחבר… בטבע, אנחנו כל הזמן בטבעי ובעל טבעי, כן? באופן טבעי, בטח ובטח ילדה מרדנית כמוך, כפרה עלייך.

מירי: אה, או-הא. חבל על הזמן.

זיזי: אז את תשפכי את התינוק עם המים. את מבינה? ואת כאילו תבעטי ואת כאילו תמציאי גלגל מחדש.

מירי: כן.

זיזי: וזה… זה בדיוק העניין. העבודה שלך, מירי, זה לקחת את המקום הזה שגדלת עליו ולהגדיל אותו, משלך.

מירי: אני… אני חושבת שלעולם לא יהיה לי את ה-fassion [כך במקור] ואת ה… אפילו זה יותר מזה, זה כאילו את… את אומרת: "עף לי המוח".

זיזי: נכון.

מירי: אני למדתי תניא לבגרות! מי לומד את זה? [צוחקת]

זיזי: זה הבעיה, שלומדים את זה לבגרות. אני בדיוק ראיינו אותי לעיתון "נשימה". והיא… היא כאילו, היא דיברה על טיפוח רוחני, ואז היא אמרה לי, מה הקשר בין נפש לתניא? כאילו, וזה רק חב"דניקיות מבית שואלות אותי: "מה הק…", מי… מתקשרות אליי, שומעות עליי, המלצות וזה ואומרים: "את… תגידי, מה הקשר בין תניא לטיפול?". עכשיו, האדמו"ר הזקן, בהקדמה לספר התניא, מבטיח: "שימצא מרגוע לנפשו". מרגוע לנפשו זה טיפול נפשי, סבבה? ו… אבל הרבה יותר קל לסמוך על אדלר ופרויד ויונג, כי העולם נתן להם תעודות. זה כאילו, אני מסתכלת על זה ואומרת - איך אפשר לא תניא? אני לא מבינה איך אפשר אחרת, אמיתי. אבל אתם למדתם… שוב, זה… זה משהו כזה שאתה… אתה רגיל אליו, אתה למדת אותו טכנית. העבודה שֶׁלָּךְ זה להתחבר אליו ללב, ואני העבודה שלי זה יותר הלהכניס את זה טכנית לבית. כאילו, לקום… אני רואה… כאילו, כל הדברים האלה שאצלי… אני לא יודעת לתת… אני, הילדים שלי, אם רוצה לחבר אותם לעולם ההווי שלי, באמת, חוץ מלחזור שיחות של הרבי, זה הר… זה "שר הטבעות" ו"ההוביט" ולשמוע שירים של… אין לי. זה לא… זה… את מבינה? עכשיו, זה הגירסא דינקותא שלי, זה הילדות שלי.

מירי: אבל את יותר מגדלת ילדים חסידיים ממני, בגלל זה.

זיזי: לא בטוחה. בגלל זה אני אומרת, אחד הדברים היפים בח… ביהדות, ואני מדברת על זה הרבה עם רבקה [במלרע] שלי, על צניעות. אין חיצוני ופנימי, ו… או חיצוני או פנימי. או המקיף או האור ה… יש… הם שניהם חשובים באותה מידה. ולכן "רחמנא ליבא בעי", השם רוצה את הלב שלך, אבל יש לך "שולחן ערוך" שהוא שיא הדקדוקים, של מה כן רצון השם ומה לא רצון השם.

מירי: נו, ואז אני אגיד לך שיש כאלה שהם הכי-הכי צנועות בעולם, והכי… זה. אבל הם כאילו הכי לא, בואי.

זיזי: אז, אבל למה או-או?

מירי: זה הרבה פעמים… לא או-או, אבל הרבה פעמים החיצוניות, היא לא קשו… היא לא משתקפת מהפנימיות…

זיזי: נכון.

מירי: הפנימיות לא משתקפת מהחיצוניות.

זיזי: והפוך, מירי.

מירי: והפוך.

זיזי: והפוך.

מירי: במיוחד במקומות שעמדה מישהי, שוטרת, שבדקה את האורך של החצאית, והיא לא הקשיבה למי את.

זיזי: נכון. אבל אז את… קודם כל אני רוצה להגיד לך שזה מדהים לראות, במיוחד בחב"ד, למרות שאני באמת לא מכירה כל כך מגזרים אחרים, אבל את תנועת התשובה. אבל תחשבי רגע, ואני מדברות על זה באמת עם רבקה שלי מאוד. היא בת 11 עוד מעט, ואנחנו מדברות כי היא כבר שמעה, בגלל שהיא לבשה חצאית ג'ינס. שזה לא בתקנון חמודה, מה לעשות? אז אמרו: "לא, אי אפשר לצלם אותה כי היא לא חסידית", והיא נפגעה נורא. ואז אמרתי לה: "רבקה'לה תקשיבי, אהובה שלי, יש משמעות, את בוחרת ללבוש חצאית ג'ינס, שזה לא בתקנון, תתמודד… תתמודדי עם ההשלכות".

מירי: אני מה זה…

זיזי: עכשיו, אם את באה ממקום של: "איך היא יודעת מה הלב שלי?", היא לא יודעת מה הלב שלך. אבל לא כולם יש להם יכולת, רצון וסבלנות להתבונן בלב שלך.

מירי: אבל אם שופטים אותך ואומרים לילדה כל כך מדהימה כמו רבקה שלך: "את לא חסידית", זה… זה שובר משהו בתוך הלב, זיזי.

זיזי: אני מסכימה, מאמי שלי. אני… שוב, אני מסכימה. אני לא הצדקתי אותם. זה באמת אמירה שוברת. אבל העבודה… והיא שוב, היא ילדה בת 11, אני מחנכת אותה מצד אחד לקחת אחריות על המעשים שלה ומצד שני להכיר בערך שלה, שהוא לא נמדד על פי חצאיות ג'ינס. אבל מצד שני, יש משמעות אח… אי אפשר…

מירי: את אומרת את זה ככה, אבל זאתי שאמרה לה: "את לא תופיעי בסרט בגלל שיש לך חצאית ג'ינס", היא מדדה אותה, את הערך שלה ואת מי שהיא ואת מה שהיא - על הבד המזופת הזה שהיא לובשת.

זיזי: אבל הבד המזופת הזה…

מירי: וזה נורא ואיום.

זיזי: לא, מירי, לא. כי את יודעת, כאילו נהיינו יהודים בלב.

מירי: לא נכון. לא נכון.

זיזי: אני, אז…

מירי: אבל… אבל ההשתקפות שלנו… את יודעת מה? גם אם כן. גם אם כן. מה הבעיה?

זיזי: "שולחן ערוך". יש כשר, לא כשר. עכשיו, שוב, מירי, נכון שיש דרגות ב… וחצאית ג'ינס זה מידת החסידות וזה לא הלכה.

מירי: אני חושבת… את… אני אעצור אותך, את יודעת למה?

זיזי: למה?

מירי: כי אני חושבת שבגלל שאין לך שריטה מזה.

זיזי: נכון!

מירי: את לא יכולה להבין את זה.

זיזי: אני מבינה. שוב, בגלל זה אני יכולה לחנך אותה… מה אני רוצה להגיד פה? לא לשפוך תינוק עם המים, את התינוק עם המים. זה כל מה שאני רוצה להגיד. זה התחיל מזה שאת אמרת, אני בחיים… אני למדתי תניא לבגרות, אני טא טא… זה היצר הרע בא ואומר לך: מירי, את בחיים לא תקני… זה לא… כי את שרוטה מדי". לא נכון.

מירי: לא, אני אומרת שאני מקנאה בך, שלך יש את זה בהחלטה ובחירה ומרצון ומתשוקה ומחיבור שנעשה מתוך קבלה. מתוך, כאילו, את הגעת לשם, ואת יודעת מה זה משהו אחר. זה כמו שאת באמת לעולם לא תביני מישהי שנולדה…

זיזי: נכון.

מירי: …בבית חסידי או בבית… זה, והיא בועטת דרך זה שהיא הולכת לא בצניעות, כי עשו מזה את ה… את מי שהיא. את מבינה?

זיזי: אז שוב…

מירי: והיא רוצה להגיד: "לא, אני זה לא הבגדים שלי".

זיזי: אין בעיה, אבל את זה גם הבגדים שלך. שוב, את מבינה מה אני אומרת? הנה המילה, בועטת. ברגע שאת בועטת, זה כבר לא את.

מירי: אבל גם את בועטת.

זיזי: במי אני בועטת?

מירי: את בעטת, בכל מה שלימדו אותך, בכל מה ש…

זיזי: אני לא בעטתי.

מירי: לא?

זיזי: הם עדיין… לא. אני בחרתי… אני עד היום, אני לא שרפתי תמונות, לא קרעתי תמונות, הילדים שלי מכירים את העבר שלי, ואני… אני בחרתי, אני עשיתי תשובה. מה זאת… אני בחרתי, העבר שלי הוא חלק מ… אני לא בעטתי, לא בחברות שלי, לא בהורים שלי.

מירי: לא היה תקופה שהסתרת תמונות ושהחבאת ו…

זיזי: לא, אף פעם לא.

מירי: ומי ה…

זיזי: אני כן, תמונות מאוד לא צנועות, אז הם לא חלק מהאלבום. אני לא… לא… אבל כן, את יודעת, כמו תמונות בים וכאלה, בסדר? אבל… או עם בני זוג, כל מיני כאלה… זה. אבל, קודם כל האחים שלי, ההורים שלי זכרונם לברכה, עד שהם נפטרו, הם לא מעמידים פנים ליד הילדים. הם מי שהם. וזה… ו… והם מי שהם והם חלק אהוב ויקר וחשוב לי בחיים שלי ואני לא… אף פעם לא דרשתי מהם או אמרתי… הם… מבינה? אני לא בעטתי. אני חושבת שזה בגלל זה את… אני לא בעטתי, ואני חושבת שגם בעלי תשובה שבועטים, הם אחר כך צריכים לעשות תשובה על תשובה של חיבוק.

מירי: אני מכירה כאלה שעברו מסע כזה כמו שאת מתארת, שהם היו לא דתיים והם הגיעו לחב"ד ככה… זה, ואורות, אורות, אורות, אורות. ואז ילדים, וכאילו עברו כמה שנים, 7, 8, 10, 15 שנה, והם עזבו שוב את הכל.

זיזי: ברור.

מירי: עם ילדים גדולים כבר.

זיזי: תנועה של שבירה, מירי. כי כשאתה בועט, בסוף אתה תִּבָּעֵט. מבינה מה אני אומרת?

מירי: זה מה זה כואב.

זיזי: "חמלה רבה אמונתך". גם מהמקום… מה זה חמ… מה זה בעיטה? בעיטה זה מלחמה, בעיטה זה… אני…

מירי: אנשים שמגיעים לתשובה, זה אנשים… את בעצמך תיארת את עצמך כמישהי שהיא כאילו רדיקלית כזאת.

זיזי: נכון.

מירי: אז זה אנשים שמגיעים לתשובה. אנשים שהם מחפשים את האמת.

זיזי: לא כולם.

מירי: ומחפשים…

זיזי: לא כולם.

מירי: אבל, בוא נלך רגע שנייה לשם.

זיזי: כן?

מירי: מחפשים את האמת, מחפשים את התשובות. הם מגיעים לתשובות, הם… הם נכנסים לתוך ה… זה. ואז, היא שמה רק פאה כל היום בבית ובחוץ, והוא רק אוכל בד"ץ מהדרין הרב לנדאו, והם רק הולכים להתוועדויות וזה וזה, והם יולדים…

זיזי: והם רק רבים עם ההורים שלהם.

מירי: רבים.

זיזי: ו… זה, ומסבירים, וכל היום ב"מבצֹעים" [במלעיל] והם לא מקשיבים.

מירי: יפה.

זיזי: אני מכירה את ה…

מירי: ועוד ילד ועוד ילד ועוד ילד…

זיזי: כן.

מירי: ועוד ילד, וככה שבעה ילדים ואז פתאום, וואפ - איזה ריק כזה. ורגע, מי אנחנו? אנחנו בכלל לא אוהבים אחד את השני, אנחנו בכלל… כאילו, מה יש לנו בחיים חוץ מ…? וזה מתפרק.

זיזי: המקום של עבודה, ה… זה… בגלל זה הקדוש ברוך מסתכל עלינו בחמלה ובאמון. ברוך השם, אחד הדברים שאני עושה, אני עובדת גם ב"אור חיה". אני מלווה את הבנות ב"אור חיה", זה מדרשה של חב"ד בירושלים. אני עובדת עם הבעלות תשובה. לא יודעת אם לקרוא לזה בעלות תשובה, אבל עם המכון. לא… זה לא… לא עם ה'מושקיות' [מירי מגחכת] של ה… שהבת שלך שם.

מירי: נכון, מיכל שנה הבאה שם.

זיזי: כן.

מירי: אה, מיכל עם המושקיות?

זיזי: כן.

מירי: אה.

זיזי: מיכל היא במושקיות. זה ה… נולדו.

מירי: מיכל היא מושקית.

זיזי: נולדו… נולדו… זה.

מירי: נולדו מושקיות. [מצחקקת] מושקיות.

זיזי: ואחד הדברים שיואלה, שהיא… היא דמות משמעותית. היא… היא ודניאלה, הם ממש הפנים של "אור חיה". והיא אמרה לי: "אני… אני רוצה שתהיי פה כדי שתתני קול שפוי לבנות. את כאילו…". אני כאילו…

מירי: תרגיעי אותם.

זיזי: המרגיעה. עכשיו, זה גם נשמע כזה, מה תרגיעי? הם באלוקות! הם בזה… כאילו, אבל, אנחנו צריכות להבין שאנחנו לא יכולות… יש… אמרתי, למדתי התמקדות, פוקוסינג. ויש אמירה שם של מי שייסד את ה… את לא יכולה להיות יותר מהירה מהחלק הכי איטי שבתוכך.

מירי: מעניין, מה זה אומר?

זיזי: זה חמלה. [מירי מהמהמת בהבנה] כשאני בשבירה, כשאני בבעיטה, במרידה - אני בעצם מתעלמת מהחלקים שיש בי, ואני מכריחה את כל החלקים לזוז באותו קצב הכי מהיר שאני החלטתי. עכשיו, קחי זיזי כזאת, שהיא חוזרת בתשובה, ועכשיו, היא עכשיו מחוברת לקצב של "זיזי מושקי", בסדר? היא עכשיו זה [ממלמלת בהתלהבות], כזה באיזה אטרף כזה.

מירי: בהתלהבות, בהתוועדות וזה.

זיזי: כן, בהתוועדות, ואני זה, והכי צנועה והכי דא דא דא… עכשיו, יש בתוכה חלק איטי שהוא "זיזי זיזי", והיא לא רואה אותו.

מירי: היא… היא לא מקשיבה לו.

זיזי: היא לא מקשיבה לו, היא מתביישת בו, היא שופטת אותו, היא… ואי אפשר. החלק הכי איטי שבי יקפוץ עליי. הוא ינצח. זה אותו דבר גם עם הילדים שלנו. כל הזמן אותה תנועה.

מירי: שמה?

זיזי: שאם אני לא אכבד את כל החלקים שבתוכם, כולל אלה שהם איטיים ביחס למה שהוא אמור, מצופה מהסביבה, ממני, לא משנה, זה החלק שבסוף ינצח. הוא זה שיתן את הביס.

מירי: אז אין חינוך בהורות והורים וילדים?

זיזי: בטח שיש חינוך. אבל זה 99% אהבה, 1% חינוך. כשיש אהבה, אז האחוז חינוך…

מירי: אוקיי, אבל אני… אני אתייחס לאהבה כמו חינוך. זאת אומרת, סתם דוגמה, הילדים שלי לא יודעים להעריך משחקים. הם מקבלים משחק, משחקים בו עשר דקות, רבע שעה, שעה, שעתיים, וחלקיו פזורים בכל רחבי הבית. אני אגיד להם: "תאספו, אחרת אין… זה… זה, תאספו", נא נא נא נא. אין, זה… מבחינתם הערך של המשחק נגמר ברגע שהם סיימו לשחק איתו.

זיזי: אוקיי.

מירי: מה תגידי? כאילו אני… מה… מה חמלה? כאילו מה… אוקיי.

זיזי: מה, איזה קול יושב, איזה קול ביקורתי יושב שם שאומר לך מה על הילדים שלך, שהם מה?

מירי: שהם לא יודעים להעריך שום דבר.

זיזי: יפה.

מירי: שהם לא יודעים לכבד משחקים, שאני לא אתן להם יותר.

זיזי: אוקיי.

מירי: שהם מבולגנים. שהם לא מחונכים.

זיזי: יופי. עכשיו, אם את מבינה שהתפקיד… שא', את צודקת.

מירי: [מצחקקת] כן.

זיזי: ב', התפקיד שלך בחמלה ובאמון ובאהבה, לא ב: "תראו, הנה עוד פעם, קניתי לכם…" [ברוגז] מה זה עושה? את אומרת את זה… שוב, אני בטוחה שאת עושה את זה כבר הרבה זמן. התקדמת לאנשהו?

מירי: עוד פעם: "תאספו את המשחקים, אנחנו לא נקנה משחקים חדשים".

זיזי: יפה… [ממלמלת באי שביעות רצון]

מירי: "תאספו, ה… זה. יש לכם כל כך הרבה משחקים, זה הזמן שלכם", טא טא טאם.

זיזי: טא טא טאם, טא טא טאם, טא טא טאם. עכשיו, את יוצאת מאוד מאוד צודקת, אבל את לא יעילה. נכון?

מירי: מה זה להיות יעיל?

זיזי: להיות יעיל קודם כל זה לפגוש אותם ולהגיד להם: "תקשיבו". נגיד, אני לא נותנת פה…

מירי: כן.

זיזי: …עכשיו איזה מרשם, אבל נגיד להגיד להם: "תקשיבו, בואו נחליט שעד שלא אוספים את ה… אני רואה שקשה לכם". עכשיו, את כבר תרגמת את זה ל"אתם כפויי טובה, ואתם לא מעריכים, ואתם לא…". ויכול להיות שאת צודקת, אבל בזה שאת שמה את זה עליהם, את הופכת אותם ליותר ויותר כאלה. עכשיו, אם את באה ואומרת להם: "אני רואה שקשה לכם לאסוף, אני רואה שאתם נהנים מהמשחק, היה לכם כיף, ואתם רוצים לשחק בו עוד פעם. אז בוא נחליט שכל פעם יהיה לכם משחק אחד לשחק השבוע". לא משנה, אבל את בעצם… ואז, את גם יכולה לבוא בענווה ולשאול: "מה יעזור לכם? מה… אם אני רוצה שתאספו את המשחק, חשוב לי הסדר בבית". את האמא, כן? זה לא - כאוס עכשיו, רק חמלה. כאילו, זה לא המקום של כאוס. אהבה זה לא כאוס. שוב, תחשבי על הרבי. בסדר? זה לא כאוס, יש סדרים. אני… אני מחנכת. אבל אני באה ממקום של לפגוש אותם, ואז אני יכולה לבוא ולהגיד להם: "אני יודעת שאתם אוהבים את המשחקים שלכם, אבל אני… חשוב שנשמור עליהם. אז בואו תגידו לי מה יעזור לכם. מה הייתם רוצים ש…". ואז את… עכשיו, יכול להיות שזה לא יעזור להם. אז תשבי עוד פעם, תגידי להם: "הנה זה לא עזר. בוא נחשוב מה כן, בוא ננסה עוד פעם. מי יכול לעזור לכם? מה יכול לעזור לכם? בוא נחליט שאתם…"

מירי: כן? דיונים, דיונים?

זיזי: זה חינוך. מה?

מירי: כן?

זיזי: כן.

מירי: להוריד צלחת מהשולחן אחרי שהם אכלו.

זיזי: כן.

מירי: אין דיונים. תורידו. פשוט. חד וחלק.

זיזי: מעולה. ואם הם לא?

מירי: אז: "בואו, תחזרו בבקשה, תצאו, תאספו".

זיזי: אין בעיה. מעולה. מהמם. בסדר גמור. אבל אם את מתחילה בשיח שיא הצודק, אבל כבר: "נמאס לי כבר! מה זה? כמה פעמים צריך להגיד לך, יא חוצפן!". את יודעת, זה יכול להידרדר למקומות כאלה וזהו.

מירי: כן, ברור.

זיזי: ואז זהו, פה איבדת, זה כבר לא חינוך, מירי. אבל אם אני אומרת, ואני… "בבית שלנו מורידים מהשולחן. תוריד בבקשה מהשולחן". עכשיו בואי, מה הבעיה שלנו? שאנחנו לא נשארות… למה אני יכולה להיות יועצת [מירי מגחכת] או מורת דרך לאמהות אחרות, ולילדים שלי אני מאבדת את זה? כי אני מעורבבת רגשית.

מירי: זהו.

זיזי: זה הנקודה. אבל העניין… חינוך מתבצע כשאת לא מעורבת רגשית.

מירי: גם כלפי עצמנו.

זיזי: בוודאי. זה העניין שדיברנו מקודם, שאני רגע צריכה לתת לרתיחה לרדת.

מירי: זיזי…

זיזי: מה?

מירי: חיים שלי. קודם כל אני יכולה לדבר איתך עוד שעות. אני רוצה שתתני לי כלים פרקטיים, עזבי את הילדים, אנחנו מדברים עכשיו רק על עצמנו, כלים פרקטיים מתורת החסידות לנהל את הרגשות שלי. אנחנו התחלנו לדבר על זה…

זיזי: אמרנו את זה, ואנחנו נאסוף…

מירי: כן.

זיזי: …את זה ממוקד.

מירי: כן.

זיזי: קודם כל… אני רוצה להגיד כמה דברים. אחד, כל צעד נחשב. אין… בקדושה אין קצת או הרבה. זה… אין קצת אלוקים והרבה אלוקים. בסדר? אז, קודם כל, כל הצלחה היא נס, ממש. זה לא אני, זה תניא מפורש. זה דבר ראשון. דבר שני, ה-דר-ג-תיות. תָּפַסְתָּ מרובה לא… לא תָּפַסְתָּ, זה חז"לנו אמרו, בסדר?

מירי: דקת ריצה ואז שתיים.

זיזי: בדיוק. אנחנו מת… אנחנו בעצם מתאמנות, ואת עובדת קודם כל בלהבין איזה רגש שלילי מנהל אותך. לא אכפת לי אם תגידי בזוגיות, באוכל, מול הילדים. רוב הסיכויים גם שתפגשי את זה 360, בסדר?

מירי: חד מש… ברור, זה את.

זיזי: תגידי… כן. עכשיו, תבואי… עכשיו, תבוא… מה בדרך כלל בנות באות ואומרות לי, נשים? "אה, וואו, יש מלא". מעולה, תתמקדי באחד. את גם… גם כועסת, גם עצבנית, גם יהירה, גם קמצנית - מהמם. יופי. [מירי מגחכת] תשחררי, קחי אחד. בסדר?

מירי: כן.

זיזי: אם לא תתמקדי, שוב, תָּפַסְתְּ מרובה לא תָּפַסְתְּ. עכשיו, הקדושה זה 'פִּתְחוּ לי פִּתְחוֹ של מחט, אפתח לכם פתחו של אולם'.

מירי: אז זה בא לידי ביטוי בהמון דברים. אני הולכת על נקודה אחת - שליטה. שאני מאוד צריכה להיות בשליטה. ו… ואני כאילו חושבת שזה ממש כחוט השני, מלווה אותי בעסק, בקבוצות, מול המאמנות, מול המתאמנות, ב… בפודקאסט וב… ברשתות ובבית ומול יונתן ובמשפחה המורח… כאילו, הצורך הזה כאילו להגיד את הדבר, להיכנס לקבוצה ולהגיב. זה כל… זה מלווה אותי בכל מיזם שאני עושה. ממש בכל… זה… אבל איך מתחילים כאילו?

זיזי: קודם כל קצת. קודם כל לזהות. עכשיו אני אשאל אותך, אם יהיה פחות שליטה בחיים שלך, מה יהיה יותר חיובי?

מירי: כנראה ביטחון בהשם.

זיזי: אוקיי, תגדירי את זה ברגש.

מירי: שחרור.

זיזי: תגדירי את זה ברגש.

מירי: אממ… אממ… אממ… [שקט] לא יודעת, נחת?

זיזי: נחת. אוקיי. עכשיו, אין תשובה נכונה או לא, אבל שימי לב מה עשינו פה. הרבה פעמים אני יודעת להגיד מה אני לא רוצה. אנחנו רוצות שתשאלי את עצמך, איזה רגש יופיע שם, בסדר? אין נכון או לא נכון. יש רצוי, או תמונה.

מירי: אבל זה לשנות את האישיות שלך.

זיזי: לא. האישיות שלך נשארת אותה אישיות, רק מתוקנת יותר. את תמיד תהיי מירי. את תהיי שור, את תהיי עוצמה, את תמיד תהיי. רק לא בשליטה ומאבק, לא בעצמך ולא בסביבה, אלא יותר בנחת. זה… זה ממש… זה אותו… נהפוך הוא. את תוכלי לצמוח יותר כי פחות משאבים יתבזבזו על מאבק. ואז תוכלי יותר להיות… להוציא עוד קבוצות, לפתוח עוד… כן? כי זה יקח ממך פחות משאבים.

מירי: קחי תשתי מים, חיים שלי.

זיזי: כן, כן, אני רגע נחנקתי. [משתעלת]

מירי: וואי, זה… זה מדהים מה שאת אומרת.

זיזי: כן, אנחנו… מה זה שליטה? שליטה זה בעצם להגיד לקדוש ברוך הוא: "אני לא סומכת עליך. אני צריכה להיות. אם אני… אם אני לא אהיה, אני לא…". עכשיו, זה טבעי, זה נורמלי, ואם היינו יושבות פה עוד כמה ש… זה מאוד ברור מֵהַי… מֵהַי… מהילדות שלך וה… זה… זה תמיד מתפתח כמנגנון הגנה.

מירי: כן.

זיזי: כשהקדוש ברוך הוא לא היה שם, אז אני… אז אני אמלא את הח… את ה… ככה הקדוש ברוך הוא שורט אותנו כדי שנתקן.

מירי: נכון.

זיזי: אבל זה העניין של איזון.

מירי: רגע, אז אני רוצה לחזור לסכם את ה…

זיזי: כן.

מירי: את הסיפור.

זיזי: אז בעצם קודם כל התחלנו ברגש שלילי שאני רוצה להפחית. ורגש… ואני שוב אגיד, אין נכון או לא נכון. לכי על מה שבא לך ואת יכולה להחליף, בסדר? תהני, תתאמני. ואז גם לשאול איזה רגש חיובי הייתי רוצה להגביר בחיים שלי. או, אם זה יקטן, מה יגדל, חיובי? ועכשיו אני מתחילה לעבוד, קודם כל לזהות, בסדר? לפגוש, להכיר את המחשבות שלי, השולטות, המפחדות, אלה שלא בוטחות, אלה שממלאות את החורים כי אחרת מה יהיה שם, הלך על… כזה. וגם לקלוט את ה… עוד דיבורים האוטומטיים האלה וגם איזה מעשים אני עושה בעקבות זה.

מירי: אוקיי.

זיזי: ואז גם, פה, אני יכולה להתחיל לצמצם, בסדר? אם אני קולטת את הפּסטיבל מחשבות הזה, אני יכולה לעצור ולהגיד: "הופ, הנה…". אני… אני כאילו מגדילה את זה, עכשיו אני רוצה קצת, די, מספיק, חמש דקות אכלתי לעצמי את הראש, מספיק. עכשיו, הרבה פעמים במקום הזה אומרים לי: "מה? אבל זה לא לסתום לעצמי… אני… מה? אני מתעלמת? אני מדחיקה?". לא, את מנהלת, בסדר? זה כמו שאת רוצה להגיע לחיפה ואת עולה על האוטובוס לבאר שבע, בסדר? את יכולה לקלוט שעלית לבאר שבע. עכשיו, את לא חייבת להגיע עד באר שבע כדי לרדת מהאוטובוס ולהחליף קו, בסדר? זה בדיוק זה.

מירי: כן.

זיזי: אבל הדבר הראשון זה לרדת מהאוטובוס. רדי מהאוטובוס. וזה הקו אחד, אז זה מחשבות, דיבורים ומעשים. לצמצם ביטוי. לצמצם, לנהל. הקו המשמעותי יותר, זה הקו של עשה טוב. לחפש מחשבות של ביטחון, של ערך לא תלוי. זה לא רק השליטה, מירי. זה הפחד לעמוד בציפיות.

מירי: כן.

זיזי: אצלך הפחד הכי גדול שלך זה שישפטו אותך, אז שיפוטיות בשבילך זה מוות.

מירי: גם שאני אשפוט את עצמי, זה…

זיזי: ברור.

מירי: זה…

זיזי: זה קול פנימי. אבל תחשבי מה זה, שאת שופטת את עצמך, אף אחד לא שומע. אבל כשפתאום מישהי חושפת אותך [באיטיות], כאילו, זהו. אני, כאילו…

מירי: כן.

זיזי: זה… אוקיי? אבל זה ההשתקפות. אז עכשיו פה אני רוצה להגביר מחשבות של ערך לא ת… שאני טובה. אני טובה כמו… מותר לי לטעות, זה ענווה. מותר לי לטעות, אני אלמד. של להגיד: "אוקיי, X אמרה את זה, אבל 12 X עפו ונהנו ו…". אז אני נכנסת לפרופורציות, שמתי לב? אני בעצם עובדת עם מחשבות.

מירי: אז אצלי זה מ…

זיזי: דיבורים, מעשים.

מירי: כן.

זיזי: שני דברים חשובים. מתוך שלא לשמה, בא לשמה. גם אם את אומרת [בקול מגחיך] "אבל אני לא מתחברת לזה, זה לא מעניין…", לא משנה, זה פועל. וזה… תסמכי עליי ועל מאות נשים שהעברתי, מאות רבות. זה אחד. שתיים, מעט אור דוחה הרבה מן החושך. זאת אומרת, המבוגר… המתאמנת הכי מבוגרת בקליניקה שלי, בת 77.

מירי: וואלה.

זיזי: כן.

מירי: וואו.

זיזי: אמיתי.

מירי: איזה אלופה.

זיזי: נכון.

מירי: שהיא באה לשנות.

זיזי: היא באמת אלופה והיא באה לשנות. ושוב, זה תודעת רבי עקיבא. אל תיכנסי לחשבונות של הקדוש ברוך הוא. [בקול מגחיך] "כמה זמן יקח לך, כי שנים את ככה ו…". חארטה. אין אצל הקדוש ברוך הוא… כאילו, זה היצר הרע. היצר הרע הוא מוגבל בטבע. הוא ה… והקדוש ברוך הוא מעל הטבע. אז זו העבודה - מחשבה, דיבור ומעשה. סור מרע עשה טוב - זו העבודה שלנו. לצמצם ביטוי של רגש שלילי בלבושים או להגביר ביטוי של רגש חיובי. ולהתאמן בזה, כמו שמתאמנים בריצה. והנה חיברנו את זה לעבודת ס… זה כמו ספורט, אבל רק בשרירים רוחניים.

מירי: וואו. זיזי, אני… אני רוצה להיות פה עד מחר, באמת.

זיזי: אני גם. [צוחקת]

מירי: ממש.

זיזי: תני לי רק לדבר חסידות ולגאול את העולם.

מירי: וואי, תקשיבי, זה מדהים גם ההורדה הפרקטית שלך להלכה למעשה. אני מתחילה לעבוד מהרגע. ממש. תודה רבה, זיזי.

זיזי: באהבה גדולה. תודה לך.

מירי: ושתמשיכי להיות "נר אחד, נר למאה".

זיזי: אמן.

מירי: ולהאיר…

זיזי: אמן.

מירי: את ה… חשכת הגלות הזאת שלנו.

זיזי: אמן.

מירי: באור החסידות. את אישה מדהימה. זיזי?

זיזי: מה מאמי?

מירי: מה זה זיזי?

זיזי: אה נכון! את זכרת.

מירי: אההה.

זיזי: זיזי זה על שם סבתא שלי, לסבתא שלי קראו עזיזה. עזיזה זה 'יקרה' בערבית. סבתא שלי היא ממצרים.

מירי: אוקיי.

זיזי: ומיום פטירתה עד יום מותה היא הייתה זיזי.

מירי: מיום פטירתה… מיום הולדתה.

זיזי: סליחה, מיום הולדתה עד יום פטירתה היא הייתה זיזי.

מירי: כן.

זיזי: כך שכשהיא עלתה לארץ בתעודת זהות כתבו לה "זיזי", וכשהיא נפטרה, על המצבה כתוב "זיזי".

מירי: וואלה.

זיזי: אז אבא שלי, זכרונו לברכה גם, עכשיו לצערי, לא ידע שלאמא שלו קראו עזיזה.

מירי: וואו.

זיזי: אז לי הוא קרא… שזה נס, כי להסתובב, הוא… גם ככה זיזי היה תיק.

מירי: כן.

זיזי: ועזיזה זה נראה לי היה יותר תיק. אז קראו לי זיזי.

מירי: זה שם מיוחד.

זיזי: כן. זה דרך אגב היה גם אימון. זה, או שזה מפיל אותי, או שאני צומחת מזה. זה מגיל מאוד מאוד צעיר, כאילו… היו…

מירי: צחקו עלייך?

זיזי: מאוד, זה מתחרז עם מלא דברים. זה שם בעי… שם… את יודעת, היום אני עפה עליו כי את יודעת, אני מו… אמרתי לך, חברה אמרה לי שנולדתי מותג. אבל בואי, זה… זה לא פשוט. גם היום, אנשים עם ההערות שלהם והזה שלהם. אבל כבר היום, זה כבר… כבר זהו, יש לי ברוך השם שרירים חזקים, אני כבר מכירה את ערכי וזה. אבל בתור ילדה, בתור נערה זה היה…

מירי: אז את ממליצה להורים לא לקרוא לילדים בשמות מוזרים או שמות מיוחדים או שמות… כמו, לא יודעת, דבש ותמר או…

זיזי: תראי, אני לא יודעת להגיד לך כי… נגיד אני מסתכלת… אני לא יודעת אם הייתי יכולה להמליץ לאבא שלי לא לקרוא לי ככה. וגם כשהגיע ה-money time והייתי יכולה להחליף את השם, לא החלפתי אותו. יש לי עוד שם, קוראים לי ליאת. זה אמא שלי ניסתה לתת לי איזה חבל הצלה.

מירי: אבל את זיזי לגמרי.

זיזי: את מבינה?

מירי: כן!

זיזי: אני באתי ורציתי לשנות ואז אמרתי, איך אני אהיה ליאת? אני זיזי, אני… כאילו בעצם… מבינה?

מירי: כן.

זיזי: אז אני לא יודעת להגיד, אין לי תשובה לדבר הזה.

מירי: כנראה ששם זה נבואה.

זיזי: קודם כל זה נבואה, ודבר שני, זה לגמרי המסלול שלי בחיים. אני באמת לא הייתי יכולה להיות אני, בלי השם הזה. זה…

מירי: נכון.

זיזי: לא איזה שם גנרי.

מירי: נכון.

זיזי: הוא עיצב אותי. אז אני לא יודעת מה להמליץ להורים. אבל רק אל תהיו… אבא שלי עשה את זה בכזאת תמימות ואהבה, מבחינתו הוא נתן לי את המתנה הכי טובה. אל תהיו הזויים ובטח אל תהיו מיוחדים על חשבון הילד שלכם. אבא שלי לא ניסה לעשות את זה, אז נראה לי בסוף זה התקבל, אבל יש את כל ההורים המ… לא… אין לי אין לי תשובה לזה, האמת.

מירי: טוב.

זיזי: [צוחקות] אין לי תשובה לזה.

מירי: זיזי אהובתי, תודה רבה רבה שבאת.

זיזי: תודה שהזמנת אותי.

מירי: ואני בטוחה שבנות יקחו מהשיחה הזאת המון פרקטיקה.

זיזי: אמן.

מירי: ל… להכניס את החסידות לחיים שלהם, לרובד העמוק של החיים, ולנהל אותם בצורה יותר חסידית.

זיזי: אמן. זו…

מירי: ויותר עמוקה ויותר לפי התניא.

זיזי: אמן. זו שליחותי בעולם, וזה הגאולה.

מירי: וכמובן שאפשר יהיה לעקוב אחרייך, אנחנו ניתן קישור. [מוזיקת סיום מתחילה ברקע] איך אפשר לעקוב אחרי התכנים המדהימים שלך ואחרייך. תודה רבה.

זיזי: תודה מירי.

מירי: להתראות.

זיזי: להתראות.

[מוזיקת סיום]