מירי פורסט- הפודקאסט - סמכות הורית, לא מה שחשבת | מתוך תשובות מפתיעות לשאלות קשות עם רוחי מיכאלשווילי

סמכות הורית, לא מה שחשבת

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/05/2024.

[מוזיקת פתיחה]

מירי: היי! אני מירי פורסט, ובואו נדבר על הכל. מת-חי-לים! טוב, אז, ברוכות השבות, כי אני בטוחה שכבר שמעתם פודקאסט אחד או שתיים שלי, ואנחנו נמצאות כאן ביחד. רוחי מיכאלשווילי, מאמנת ומנטורית בשיטת אית"ן, שזה תניא, במילים אחרות, ובעצם כל גישת הטיפול, אומרת ש…

רוחי: "אני יודע תעצומות נפשי".

מירי: "אני יודע תעצומות נפשי", וואו. איזה גישה חסידית.

רוחי: הגישה שהיא לפי ספר התניא, שבאמת את יכולה לרפא את עצמך, לתקן את עצמך, לעזור לעצמך, הכל נמצא בתוכך, באמת.

מירי: וואו. אז… אני הולכת לדבר איתך עכשיו על נושא שאני צריכה לתקן את עצמי, או לא יודעת מה, אבל… הילדים המתוקים, האהובים, הנסיכים, החמודים, הנפלאים שלי, יותר מדי הרבה פעמים עולים לי על העצבים. עכשיו, בואי ככה, נשחרר את זה רגע… [שואפת ונושפת אוויר] הם לא ממושמעים, אני יכולה להגיד, באמת, 20 פעם "תאספו את המשחקים", ואין עם מי לדבר. "תשים את הכוס בפח", ואני פשוט צריכה לעשות מניפולציות, כדי שהוד מעלתו, ישים את הכוס בפח. אמ… אני כאילו יכולה לתת לך דוגמאות, באמת, לאין ספור, לדברים ש… עכשיו, זה מתסכל אותי ברמות, ברמות. עכשיו, יש לי ילד עם צרכים מיוחדים, כפרה עליו, חמודי דודי, והרבה פעמים אני אומרת לעצמי: "טוב, הוא עושה את המעגלים האלה בסלון, כי זה הילד", "הוא מעיף עליי מקל של מטאטא, כי זה הילד", אבל זה כואב אז אני אצעק עליו, ואני צועקת עליו, ואז… שמחת זקנתו, במקרה הרע, במקרה הטוב הוא נבהל, ואז כזה, את רואה בעיניים שלו - "איזה אמא משוגעת יש לי", ואני לא מצליחה, אני כאילו… התחושה היא קודם כל של איבוד שליטה, כאילו, טוטאלי, וכל הזמן אני עובדת, בלספק להם את הצרכים שלהם. אני אשכרה יושבת לאכול ואז הוא אומר לי: "לא, אמא, תביאי לי כף, לא מזלג." אז אמא קמה להביא לו כף אה… "אמא, אני רוצה מים". אני אומרת לו "קח, אני אוכלֶ…". כאילו, "אדוני, חמוד, אמא עכשיו יושבת ואתה לא מקים אותה!", "בסדר". הלאה. עוד… כל דבר, כל דבר. כאילו, לערוך שולחן… כאילו, הכל… "אם אתה תערוך, אז אתה תוכל לראות סרט", "אם תלכו להתקלח, אז אתם תוכלו לשחק אחר כך", "אם אתם תיכנסו למיטה, אז יהיה סיפור". כל דבר התניות, כל דבר, כאילו… והם באמת חמודים, ואני אוהבת אותם, ואני… וקשה לי להיות איתם, ואני מאוד שמחה שאני יוצאת בערב לאמן כל ערב. אה… [צוחקת] ערב שבת לא.

רוחי: להשתחרר.

מירי: ערב שבת לא, אז יש סיפור מאמא, וגם לא מוצאי שבת, אז גם, אז יש סיפור וקריאת שמע, אבל יש טקס קבוע. יש טקסים קבועים, יש דברים קבועים. יש את הקימה בבוקר וזה, אבל בשורה התחתונה, השאלה שלי, או, את יודעת, הנושא הזה שאני רוצה לפתוח איתך, זה איך אני מגיעה למצב שבו: הילד הוא ילד, האמא היא אמא, ההורה הוא הורה, הוא סמכות. אני לא אדבר על מה שהיה פעם, שהאבא היה רק אומר… היו אומרים "רק אבא יבוא" וכבר הכל היה מתיישר, והבית היה פיקס. כאילו, היום, אני יכולה להגיד להם: "תעשו לי הפתעה, כשאני חוזרת - לבית מסודר", אני חוזרת, כאילו, מה לא הפתעה! [צוחקות] טוב, יאללה, הורות, הורות!

רוחי: כן, אני חושבת שאת באמת מדברת מתוך גרונן של כל נשות ישראל [מירי צוחקת] החמודות, והרבה פעמים ילדים, ככה, מאכזבים אותנו, ואנחנו אומרים: "מה נסגר איתם? ומה הבעיה שלהם, להתנהג כמו ש…"

מירי: כמו שצריך.

רוחי: "מה ביקשתי?"

מירי: בדיוק.

רוחי: "מה ביקשתי בסך הכל? שב בשקט, תאכל, תגיד תודה, וזהו."

מירי: אה, גם על תודה.

רוחי: כן.

מירי: זה גם! חינוך, שלא ממש נושא פרי תמיד. "תודה אמא", מה הבעיה להגיד תודה?

רוחי: ואני מנסה לחשוב, מירי, מאיפה להתחיל, אבל את יודעת שאני הרבה פעמים פוגשת ככה אמהות, והרבה פעמים מדברות איתי על האכזבות שלהם, על הציפיות שלהם, ועל… "אי אפשר שיהיה שקט בשולחן שבת?" "מה, אי אפשר לבקש מילד שיעשה שיעורי בית, ואחרי זה יאסוף כמה דברים וילך לישון נורמלי?" "אי אפשר לבקש…"

מירי: רק שיאסוף את הקלמר שלו, לא…

רוחי: כן…

מירי: זה הכל.

רוחי: אי אפשר… או כמו שאת אומרת: "מה, אני משרתת שלו? שיקום, שיעשה, לא ביקשתי שהוא יביא לי, אבל לפחות לעצמו שיביא." אני חושבת שאנחנו קצת איבדנו את ההגדרה של הורות, כי אנחנו מכניסים את ההורות תוך כדי החיים. כאילו, את יודעת, יש לי את ה"אני" ואת כל השאיפות שלי, ואת הקריירה שלי, ואת כל המסלול החיים שלי, והילדים איפשהו צריכים להשתלב בחיים שלי - ולא להפריע. ובאמת…

מירי: למה פעם זה היה בסדר, והיום זה לא?

רוחי: אני חושבת שפעם אמא שהייתה אמא, היא ידעה שזה 100% משרה.

מירי: לא נכון! היא הייתה גם מורה, והיא הייתה גם גננת.

רוחי: אבל היא הייתה… גם.

מירי: …והיא הייתה מנהלת.

רוחי: גם גננת. גם מנהלת. אם היית שואלת אותה מה היא, דבר ראשון היא אמא. ואני חושבת שהיום זה קצת שונה, שהיא גם אמא. כלומר, אני משתדלת שהילדים שלי לא יפריעו לי תוך כדי החיים שלי. והורות זה דבר שדורש מלא, אבל מלא מלא זמן. את לא באמת יכולה לגדל ילדים תוך כדי, על הדרך, ולמצוא לך מלא תחליפים, ופה… אני זוכרת שהייתי פעם בחנות בגדים, ואני רואה תינוק בעגלה, תינוק! לא יודעת, הוא היה בן שנה אולי, האמא תקעה לו את הפלאפון, שיראה סרטים, ובינתיים היא חיפשה בגדים.

מירי: [מרימה את קולה בכעס] מה את רוצה שהיא תעשה?! היא הייתה צריכה בגדים.

רוחי: אבל זה כאב לי הלב! למה את חושבת שהפלאפון יהיה האמא שלו לתקופה הזאת?! אין לי בעיה. את רוצה… את יודעת איך אמהות פעם בחרו בגדים? הילד היה על הידיים שלה. לא שזה נוח, לא שזה קל. ואז… הוא על הידיים, והיא רוצה שהוא לא יפריע, אז היא מדברת איתו. "הנה, אמא מחפשת שמלה, הנה, זה צבע כחול, זה צבע אדום, זה לשייני, זה למושקי, זה לעצמי, זה בשבילך", מדברת איתו, אין לה ברירה. היא חייבת לדבר איתו, בשביל שהוא לא יפריע לה. לתקוע אותו עם הפלאפון, שהוא יהיה הבייביסיטר של הילד, זה לא… אני לא אומרת, לפעמים באמת אין לך ברירה, אבל שזה הופך להיות הסגנון, וככה אני מנהלת את החיים שלי, אז אחרי צהריים… אני זוכרת שהייתה לי תלמידה כזאת. שבבוקר מישהי הייתה מביאה אותה, כי האמא כבר לא הייתה בבית, הייתה מביאה אותו, בכיתה א', כן? הייתה מביאה אותה לבית ספר, יוצאת מהבית ספר, נמצאת גם בצהרון, כמובן, מהצהרון באה מישהי לקחת אותה, נמצאת איתה עד הערב, מקלחת אותה, מביאה לה ארוחת ערב, לא יודעת אם היא הספיקה לראות את האמא ב…

מירי: כי האמא צריכה לפרנס את הבית.

רוחי: אני אגיד לך משהו, אם זה הכרח, אין לי מילה אחת להגיד. זה בסדר גמור, והקדוש ברוך הוא, אחראי על הפינות, או-קיי? אם זה הכרח.

מירי: נו, אוקיי, מה זה אומר הכרח?

רוחי: אם זה לא הכרח…

מירי: מה זה הכרח? אני עצמאית, ככל שאני אעבוד יותר, תהיה לי יותר עבודה.

רוחי: אין בעיה, מה…

מירי: תהיה יותר פרנסה.

רוחי: מירי, אבל מה המטרה שלך?

מירי: בחיים?

רוחי: כן.

מירי: לממש את הייעוד שלי.

רוחי: יופי, מה הייעוד שלך?

מירי: הייעוד שלי זה לא להיות… סורי, כאילו, אני ילדתי ילדים, באמת.

רוחי: יופי. מקסים. מה הייעוד שלך?

מירי: הייעוד שלי, זה באמת אני אומרת לך, סליחה, כן? כפרה על הילדים האהובים שלי, באמת, הייעוד שלי, הוא לא להיות אמא.

רוחי: [צוחקת] יופי.

מירי: באמת.

רוחי: אפשר לסגור את הפודקאסט, זה הסיפור. זה בדיוק הסיפור.

מירי: אבל תקשיבי! אנחנו דיברנו כבר כמה פעמים, על זה שיש תכלית, ויש מטרה, ויש זה. לא באנו לעולם, להיות… או שתגידי לי שכן? [רוחי צוחקת]

רוחי: אני באה…

מירי: …להיות אמא! באנו לממש את הייעוד שלנו.

רוחי: מירי, את בטוח, בטוח, הלכת למקומות, והרגשת שהמנהל של המחלקה, או מי שנותן את השירות, הוא לא באמת נמצא בתפקיד. את מכירה את זה?

מירי: כן, כן, אבל…

רוחי: אני זוכרת, היה לנו אב-בית בבית ספר, שהייתי מתלהבת, הייתי אומרת: "רואים עליו שהוא שמח להיות אב-בית!"

מירי: נכון, נכון.

רוחי: הוא עושה את זה מכל הלב.

מירי: את חושבת שכל אישה נולדה עם התכונות, עם ה… שהתכלית והשליחות שלה בחיים זה להעמיד עוד דור?

רוחי: בואי קודם נשאל, האם בן אדם שעושה משהו, שהוא לא באמת מחובר אליו, ולא חושב שזה הדבר…

מירי: לא, לא.

רוחי: הכי עליון, איך זה ייצא לו?

מירי: רגע, לא, סליחה. אני לא אומרת שאני לא מחוברת להורות שלי, זו שאלה אחרת.

רוחי: אוקיי.

מירי: אני לא אומרת שאני לא מחו… אגב, אני חושבת, באמת, באמת ובתמים, שאני אמא מדהימה!

רוחי: אני בטוחה.

מירי: ואף אחד לא יגיד לי משהו אחר. למרות! שאני מגיעה לילדים שלי במנות מאוד מאוד קטנות, ויש לי גם רגשות אשמה על הטלפון, אנחנו ננהל שיחה, סביב הנושא הזה של - זמן טלפון, סבבה, אין לי בעיה. אבל אני לא חושבת שהייעוד שלי בעולם… השם נתן לי כוחות, השם נתן לי יכולות, לנהל דברים, אני לא אגיד יותר גדולים, כי אין יותר גדול מ"ילד שגדל וטה טה טה, והוא מעמיד עוד דור ובה בה בה", אבל במהות של האישיות שלי, הוא נתן לי שליחות, לדאוג לגוף של האישה היהודית. זה השליחות שלי, סבבה? אז גם לגוף של הילדים שלי, כפרה עליהם, אבל גם לגוף של נשים רבות מאוד, בארץ, וזאת העבודה שלי. להיות מאמנת, לאפשר להם להתאמן, לאפשר להם לאכול מזון בריא, לשמור על קדושת הגוף. זה! השליחות שלי!

רוחי: אני אגיד לך משהו מירי, משהו מאוד מאוד מאוד קריטי.

מירי: או-קיי.

רוחי: אם אישה, עושה את השליחות שלה ממקום, באמת, בטל להשם - זה אומר, שאם השם נתן לי את הכישורים האלה, מן הסתם, הוא לא נתן לי אותם סתם, אלא הוא רוצה שאני אנצל את זה לעבודתו יתברך, אז זה אומר שאני בטלה להשם, ואני עושה את השליחות מתוך ביטול. כשיש ביטול, הכול מתאחד. אני האמא הכי טובה ממקום בטל, אני עושה את השליחות שלי ממקום בטל, ואחד לא סותר את השני, כי גם ככה זה אלוקים. פה זה אלוקים, ופה זה אלוקים.

מירי: כן, אבל יש אלוקים…

רוחי: כשנכנס האגו, ואני עושה מה שבא לי, מה שמתאים לי, מה ש"די נמאס לי ואין לי כוח ואין לי עצבים", אז אחד סותר את השני.

מירי: יש משאב שנקרא זמן. והמשאב הזה, הוא משאב שמתחלק באופן שבו, בסופו של דבר, הבן אדם בוחר, בסדר? אם אני בוחרת 7 שעות לעבוד, 8 שעות, 10 שעות לעבוד, זה 10 שעות שאני עובדת, ואז נשאר לי עוד, נגיד, 3 שעות עם הילדים. האם זה לא בסדר?

רוחי: מי מחליט מה בסדר?

מירי: את פתחת בזה, שכששמים את ההורות קודם כל, אז כאילו, אני… זה עניין של… איפה אני שמה את עצמי.

רוחי: מי שם קודם כל את ההורות? מי יחליט מה קודם כל?

מירי: כאילו, את רוצה שאני אגיד השם. [צוחקות]

רוחי: כי אם לא, אז תקשיבי, כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה, אני לא מתווכחת עם אף אחד.

מירי: לא, אבל יש איזה שהוא… יש איזה סדר לעולם, שאנשים מגיעים לגיל, הם מתחתנים, אם מתמזל מזלם הם מצליחים ללדת ילדים…

רוחי: מי החליט את הסדר הזה?

מירי: השם.

רוחי: יופי, אז האמא, בשנים הראשונות שלה, שהיא זוכה ומביאה ילדים לעולם, מה התפקיד הראשוני והמרכזי שלה?

מירי: בשנים הראשונות, שגם הילד יונק, וגם הוא חוזר מהמעון, צורח, ובדרך כלל יש לו איזה שבועיים שהוא עם וירוסים, אז היא איתו בבית. מטבע המציאות, סבבה? מה שנקרא, "ככה זה יצא", היא רוב הזמן איתו.

רוחי: יפה.

מירי: אבל א', לא בטוח שזה מבחירה, וב', לא בטוח ששם נמצא ה… שמה נמצאים המאוויים שלה, שהיא נהנית מזה. יכול להיות שהיא נורא נורא מתוסכלת מזה. אני זוכרת דיכאון שלי אחרי אחת הלידות, אני ממש הייתי, ממש, כאילו הרגשתי שהבת שלי לקחה לי את החיים, ברגע שהיא באה. אין לי יותר אישיות, אני לא יכולה אפילו להיכנס להתקלח, כל הגוף שלי ריח של חלב חמוץ, אני… כל היום אני רק מתעסקת איתה, ואני אוכלת לפי הזמנים שלה. אני מתיישבת, היא מתחילה לצרוח, אני אוכלת תוך כדי שאני מניקה, כאילו… אין הנאה בזה!

רוחי: זה מאוד מאוד קשה ה…

מירי: אין תחושת תכלית בזה.

רוחי: יש הרבה דברים שהם קשים בחיים, אוקיי? לא רק הורות. יש הרבה דברים שהם קשים, אבל אם הם שווים לנו, אז אנחנו עושים את המאמץ. הנה, את עוסקת בלהתאמן ולרוץ, בהתחלה, אני מניחה, שכל מי שמתחילה, זה לא קל לה.

מירי: נכון.

רוחי: ואין בזה הנאה. אבל אם זה התכלית, וזה מה שהיא רוצה, היא רוצה להיטיב עם עצמה ועם הגוף, אז היא תשקיע, ובסוף היא גם תהנה מזה.

מירי: זה לא כתכלית, אלא ככלי.

רוחי: ככלי. אני חושבת שאישה שרואה בהורות שלה תכלית. תכלית! היא עכשיו האמא, והיא מעמידה דור ישרים, אז גם אם בהתחלה זה מאוד מאוד לא קל, כמו שאת תיארת, וגם אני עברתי ילדים וקטנטנים, ואחד אחרי השני, באמת, את כבר שוכחת איך קוראים לך, זה לא דבר קל, אבל את יודעת שזה אשכרה לטווח ארוך, וזה חשוב לך, אז את כן שמה את זה במקום הראשון, ואת יודעת שילדים, ולגדל ילדים, זה דבר שדורש זמן, אנרגיה, פניות. עכשיו, אם החיים שלי הביאו אותי לאילוץ, לצאת המון שעות, אפילו את יודעת, לפעמים זה פרנסה, לפעמים, חלילה, ילד אחר מאושפז ואני כל היום נמצאת איתו, והילדים מוזנחים. אם יש פה אילוצים ברמת העובדות, אז זה של הקדוש ברוך הוא. אני אמשיך לעשות את המקסימום שלי, והוא יטפל בכל השאר, זה לא קשור אליי. אם יש לי שליחות, שכרגע אני עוזרת לנשים, ואין מישהו אחר שיעשה את זה, ואני עושה את זה מצוין, אז אם זה מסונכרן עם הקדוש ברוך הוא, אני יודעת שזה מה שהוא רוצה ממני, אז זה לא יפגע בילדים. כי… סיפרה לי חברה שהיא הייתה יוצאת, היא שליחה בצפון, וכל ערב היה לה שיעור, והיא גם החליטה יום אחד, באמת, היא אמרה לי, באמת מלחץ חברתי, לעשות תואר ראשון ותואר שני, כי כל החברות שלה עשו, וזה היה ימי שלישי בערב. היא אומרת שהקטן שלה התחיל לבכות: "כן, את אף פעם לא בבית, טה טה טה טה, כל יום שלישי את יוצאת!", היא אומרת לי: "תראי מה זה. מכל הערבים שאני יוצאת לשיעורי תורה, יום שלישי, שזה היה יום הלימודים, זה מה שהפריע לו". והיא אומרת: "ובאמת קיבלתי ממנו מראה, שכל הימים, זה היה באמת, לא כי היה בא לי, ולא כי רציתי לברוח, כי זאת הייתה השליחות שלי, ולא פגע בילדים. יום שלישי עשיתי את זה נטו בשביל האגו, בשביל לספר לכולם שיש לי תואר ראשון ותואר שני, והנה, זה מה שיצא לו מהפה - 'כן, יום שלישי את לא אצלנו'". זה מאוד תלוי מאיזה מקום את פועלת. אם אמא יוצאת לעבוד ועובדת קשה, בשביל להביא לחם הביתה, וזאת הסיטואציה, גם אם היא תראה את הילדים שלה 5 דקות ביום, הם יהיו איכותיות, הם יהיו טובות, והילדים האלה יגדלו טוב, ויש מספיק משפחות כאלה. ואם זאת אמא, שאולי פיזית נמצאת כל היום בבית, אבל, המוח שלה לא נמצא בילדים, והילדים רק מטרידים אותה, "רק תשתקו ותלכו לישון", "ותלך לעוד חוג ולעוד חוג ותעזוב אותי בשקט", גם אם היא נמצאת איתם המון שעות, זה לא אפקטיבי.

מירי: אני חושבת, אגב, שחוגים זה… [מגחכת] אני רואה בחוגים עול מאוד גדול. אני דווקא מרגישה לביאה, בזה שאני רושמת אותם ושולחת אותם לחוגים.

רוחי: מירי, זה לא משנה מה את עושה, משנה מאיזה מקום את פועלת.

מירי: גם הלימודים שסיפרת עכשיו, אני חושבת, אני למדתי שנים רבות ב… כי התחתנתי ממש צעירה, התחתנתי חודש לפני 18, בסוף י"ב, ואת כל התואר שלי, עשיתי תוך כדי שאני אמא. אני דווקא רואה בזה, שהבנות שלי ראו אמא שכל הזמן לומדת, אמא שכל הזמן מנסה להעשיר את עצמה, ולדעת, ומתאמצת לזה. והייתי לומדת ל… לא לבגרויות, נו, איך זה נקרא? ממ"נים ומבחנים, זה היה באוניברסיטה הפתוחה, וזה לימודים נורא נורא קשים, תואר בפסיכולוגיה. והם ראו את אמא נלחמת על משהו שהיא מאוד רוצה. אז דווקא זה, את יודעת, הדוגמה האישית הזאת של להילחם, למשהו שאת מאוד מאוד רוצה, ומאוד חשוב לך, זה נראה לי נורא… מלמד.

רוחי: מירי, זה מאוד תלוי, לא משנה מה את עושה, משנה מאיזה מקום את פועלת, זה הסיפור. זה הסיפור. אם את פועלת ממקום - ש"אני המרכז, וכל השאר, או לשירותי או נגדי, או שיעופו לי מהעיניים", זה משהו אחד, ואם את נמצאת לשירות הקדוש ברוך הוא, ואת פה בשבילם, וזה שאת לומדת זה מעולה, וזה מעשיר אותך, כי זה עוזר לך בשליחות [מכחכחת בגרונה] סליחה, של הקדוש ברוך הוא, אז זה משהו אחר.

מירי: מה זה אומר, "את עושה את מה שהקדוש ברוך הוא…", כאילו, מה שאת אמרת עכשיו?

רוחי: את למדת כדי מה?

מירי: כדי שיהיה לי תואר, בפסיכולוגיה. א', כדי להוכיח, באמת, להוכיח… בקושי יש לי בגרות, כן? כדי להוכיח לעצמי, ולמורות שלא האמינו בי, שאני פחות הָבְּלָה ממה שהם חשבו, אבל לא זה מה שהחזיק, אלא… באמת חשבתי שאני אהיה פסיכולוגית.

רוחי: איזה יופי.

מירי: [צוחקת] כן, איכשהו התגלגלת…

רוחי: מקסים.

מירי: כן.

רוחי: מקסים, אוקיי, אז…

מירי: האמת היא שאני מיישמת את זה נורא בריצה.

רוחי: משתמשת בזה.

מירי: בטח!

רוחי: מצוין.

מירי: הריצה היא מאוד מאוד מנטלית, הרבה פחות מפיזית.

רוחי: אני בטוחה. אז זה עזר לך בשליחות שלך. עכשיו, מי קובע מה השליחות שלי?

מירי: את יודעת משהו מדהים?

רוחי: כן, איך את יודעת שזה השליחות שלך?

מירי: אני אגיד לך, זה מטורף. תקשיבי, אני חיה כמעט 40 שנה. יש את הלוח היום-יום, כן? הספר שהרבי לקט פתגמים, ויש ימים שהיו פתגמים כאלה מוזרים, שאת לא מבינה בכלל מה… זה פסקה כזאת באיזה פרק תהילים. אני נולדתי בכ''ט אלול, בסדר?

רוחי: וואו, וואו.

מירי: נולדתי לפני 40 שנה, כמעט 40 שנה בכ''ט אלול. עכשיו, זה תאריך, שנולד בו גם הרבי הצמח צדק.

רוחי: נכון.

מירי: שגם אני מאוד מאוד מחוברת אליו, וניגון ההשתטחות וזה. ואת יודעת מה היום-יום? של כ''ט אלול? שאגב, אני בדקתי, אין שום יום-יום שמתעסק עם הגוף.

רוחי: וואו.

מירי: בכ''ט אלול כתוב ככה: היום היום ההולדת של אדמו''ר הצמח צדק, וכתוב "מפתגמי רבנו הזקן, אין לנו מושג כלל, עד כמה יקר אצל הקדוש ברוך הוא, גופו של יהודי".

רוחי: וואו! וואו!

מירי: עכשיו, תקשיבי, אני עד גיל כמעט 30, לא יודעת, עד גיל 27-8, בכלל לא התעסקתי בתחום של הגוף. ופתאום, ההבנה הזאת נפלה לי, שהשליחות שלי כתובה בלוח היום-יום, שאני צריכה לייקר, ולהבין כמה יקר אצל הקדוש ברוך הוא גופו של יהודי, ולשמור עליו! לכן גם אני מדברת על הקטע של מוגנות, כי זה לשמור על קדושת הגוף, לכן אני מדברת על אוכל של השם, שזה לשמור על ניקיון הגוף, לכן אני מדברת על ריצה כי זה לשמור על כוח של הגוף! כאילו, אני ממש מרגישה, שאני בשליחות שלי! ופה נכנס הסיפור הזה של הילדים.

רוחי: למה יקר הגוף?

מירי: למה הגוף יקר?

רוחי: למה הוא כל כך יקר?

מירי: א', כי הוא חד פעמי. הוא חד פעמי. ואם אנחנו הורסים אותו… [עושה קול של מעיכה] וגם בגלל שהוא מקום… זה בעיקר, כן? הוא מקום משכן שכינה לנפש. וגוף שהוא לא בריא, גוף חולה, הנפש לא יכולה לבוא בעוצמתה לידי ביטוי.

רוחי: אוקי…

מירי: אני בהחלט חושבת שאישה שמגיעה אליי לריצה, היא חוזרת הביתה, להורות, לזוגיות, למשימות, אישה עם הרבה יותר כוחות ויכולות, ובשמחה ובאנרגיה ומחוברת להשם, בסדר?

רוחי: אוקיי. אז זה אומר שהגוף הוא חזק, והוא חשוב, בגלל שאיתו אני בעצם עושה את רצון השם.

מירי: נכון.

רוחי: תכל'ס, בלי גוף, אני לא יכולה להגיע למצוות.

מירי: נכון.

רוחי: תחשבי…

מירי: גם אוכל, כאילו, אם את אוכלת סוכר ורעל וזה, ואת נכנסת אחר כך לדיכאון ובעצבים…

רוחי: נכון.

מירי: את לא עובדת את השם.

רוחי: בדיוק.

מירי: אבל אם את אוכלת סלט כמו שאכלנו עכשיו, וביצה טובה, ואיזה טחינה וזה, ואת נכנסת עם אנרגיות, ונכנס לגוף שלך משהו שטוב לו, אז את עם אנרגיות הרבה יותר טובות, באמת להתקרב להשם.

רוחי: כן, אתמול כתבתי לרבי, והתשובה הייתה שהשליחות של יהודי זה לעשות שלום בין הנפש לגוף, ושכשהגוף מקבל את מה שהוא צריך לקבל, אז הוא לא יפריע ליהודי לקיים את המצוות, אלא להפך, הוא יעזור לו. ממש! מכתב מדהים.

מירי: מדהים!

רוחי: יופי, אז המעלה של הגוף זה שאיתו אנחנו עושים את רצונו, נכון?

מירי: נכון.

רוחי: אז תחשבי שאישה, שממוקדת בלעשות את רצון השם, היא שומרת על הגוף שלה - בשביל רצון השם.

מירי: היי, היי, אבל את יכולה להגיד לי: "מירי, אבל זה בא על חשבון הילדים. את עושה ארבע פעמים בשבוע פילאטיס".

רוחי: אז יש על זה שיחה מדהימה של הרבי, שהוא אומר "למה בת שבת בת מנוחה?" [מירי מהמהמת בשאלה] "כי השבת בעצם היא התוך, היא המשמעות של כל ששת ימי המעשה". כשיש משמעות שווה לכל העשייה שלי, העשייה שלי היא לא סותרת, אחת את השנייה. אם המשמעות של כל מה שאני עושה זה לעבוד את השם, אז זה לא אחד על חשבון השני. אם זה הילד שלי, עם הדמיונות שלי, והציפיות שלי, והוא צריך לממש את החלום שלי - אז השליחות עם הנשים יכולה להיות על חשבונו, וזה סותר. אבל אם…

מירי: אוי, מאוד מטושטש.

רוחי: נכון.

מירי: מאוד.

רוחי: נכון. נכון. אבל זאת נקודה שאם עולים עליה, מירי, לא משנה מה את עושה, את תמיד. עוסקת. באותו. דבר.

מירי: תגידי את זה שוב.

רוחי: אני מתפללת כדי להתחבר להשם, אני אוכלת כדי להתחבר להשם, אני תולה כביסה כדי להתחבר להשם, אני יושבת קריאת שמע עם הילד - כדי להתחבר להשם, אני עושה ריצה כדי להתחבר להשם. אני בעצם…

מירי: אני עושה פודקאסט כדי להתחבר…

רוחי: אז בעצם אני עושה את אותו. דבר. כל. הזמן. אבל עם הילד שלי, זה איזשהו מימוש של אגו מסוים, והעבודה זה אגו אחר, והזה - אגו אחר, אז כל אחד סותר משהו אחר. אם בעצם כל מה שמנהל אותי, זה מה שהם רוצים ממני כרגע, אז אני במנוחת הנפש, כי אני עושה את אותו דבר כל הזמן. מה זה משנה אם אני עכשיו קמתי מוקדם ורצתי לעבודה, והילד נשאר בבית, ואת עם נקיפות מצפון כי הוא כן רצה אותך, והוא בכה, ולא הספקת להביא לו את הסנדוויץ' כמו שהוא רצה… אבל את עכשיו בשליחות אלוקית, והוא יסתדר עם זה. זה לא יעשה לו שום בעיות בביטחון העצמי שלי. שלו. אם אני רצה בשביל העבודה שלי, כי זה האגו שלי, תחזרי שנייה ותטפלי בילד שלך, כי זה כן יפגע לו - בסנדוויץ' שהוא רצה, והוא לא קיבל ממך.

מירי: אז מה שאת אומרת זה לא מה את עושה, אלא מה המשמעות.

רוחי: מאיזה מקום את פועלת, בדיוק. יש ילדים שקיבלו מהאמא ה-כל, והם יצאו מתוסכלים ומתוסבכים, ומגיעים אליי, ואני מכירה כאלה! לא חסר להם כלום, קיבלו הכל מהאמא. אבל השאלה מאיזה מקום זה היה. אם אני פה עכשיו משקיעה בילד שלי, שיממש את החלומות שלי, כי הוא יהיה הכרטיס ביקור שלי, או - יש לי פה נשמה שהשם הפקיד בידי, ואני מטפלת בה, וזאת שליחות קודש, בדיוק כמו הריצה, בדיוק כמו התהילים, בדיוק כמו הסלט הבריא. זה, כל זה - זה שליחות שאני עושה את רצונו.

מירי: אז אני אקשה עלייך.

רוחי: יאללה.

מירי: סבבה, קיבלתי. אני, כל מה שאני עושה, נה נה נם, זה בשביל להתחבר להשם. אבל! בתוך זה יש המון פרטים.

רוחי: נכון.

מירי: כמו למשל ילד לא ממושמע. ילד שאת אומרת לו "שים חגורה", והוא לא מוכן לשים חגורה, ואז ברקס ראשון הוא עף קדימה, ואז את צורחת עליו "שים חגורה", והוא לא שם… אוקיי, עכשיו כאילו, מה? ואז אני צריכה להגיד: "השם, נשמה, זה הילד שלך, הוא לא שם חגורה"?, או שאני צריכה לעצור את האוטו, לתפוס אותו בכוח, להושיב אותו, לשים לו חגורה ולהגיד לו: "דיר באלק, אם אתה זז עם החגורה!" זה סתם דוגמה שרירותית שבחיים לא קרתה לי, כן? [צוחקת]

רוחי: אוקיי.

מירי: את מבינה מה אני אומרת? בתוך זה, יש עצבים, יש רגשות, שוואלה, הם לא… הולכים בתוך הקו של [בקול עדין ומתנגן] "השליחות, ושל מה שהשם שם אותי, ותכלית".

רוחי: כל הזמן יהיו רגשות שליליים, שיסיטו אותנו מהמקום המחובר להשם, כל הזמן. זה יכול להיות עצבים, תסכולים, אכזבות, עצב, כעס… בלי סוף. כל הזמן יהיו שם רגשות. ודרך אגב, זו התפקיד שלהם, להסיט אותנו מהשליחות.

מירי: ואסור להרגיש שזה מטרד, שהילד יושב לי באוטו וקופץ לי על ה… כאילו, מה שאני מרגישה כזה, בתוך השיחה שלנו, שהדברים, התחושות הלא טובות שיש לי… את יודעת מה? עזבי את הילדים, בסדר? גם בעבודה. מישהי שולחת לי הודעה, והיא פשוט גורמת לי לנֶרְוִוים, עצבים בתוך הגוף. כאילו, יש לה תלונות, שבאמת כאילו, מה את רוצה?! מה… ואם אני חוזרת לילדים, כי זה הנושא שלנו… אני, לפעמים, הם מטרי-פים! באמת אבל. כאילו, זה יכול להיות באמירה, זה יכול להיות בהתנהגות, זה יכול להיות בכל מיני דברים. אז אני לא יכולה להרגיש שזה מטרד?

רוחי: את יכולה הכל, קודם כל. זה טבעי, אף אחד לא יבוא אלייך בטענות למה או איך ייתכן שאת מרגישה ככה, כי זה טבעי. אבל, אני חושבת שמה שאמרנו בהתחלה, שההגדרה של הורות היא מאוד משמעותית, כי הרבה פעמים זה עושה לנו את הנרווים האלה, ואת העצבים ואת האכזבות, זה כי אנחנו מצפים, למשהו שהוא לא ריאלי.

מירי: רק שיהיה בשקט.

רוחי: בדיוק, אבל זה ריאלי?

מירי: שיהיה בשקט?

רוחי: זה ריאלי? ילד יהיה בשקט? בואי תגידי לי, זה ריאלי?

מירי: שלוש דקות לא יגיד לי "אמא, אמא, אמא, אמא, אמא, אמא, אמא, אמא", -"אני בטלפון, אתה לא רואה?!"

רוחי: [צוחקת] א', זה בגלל שאת בטלפון, בואי נהיה… הוא רואה, ובגלל זה הוא אומר לך "אמא, אמא, אמא". אבל הרעיון הוא שאם אני יודעת שהורות, זה דבר שדורש השקעה, וילדים מתנהגים בצורות האלה, וילד הוא לא רובוט, ו… אני פשוט יודעת לאן אני נכנסת. אני חושבת שהרבה מאוד אמהות מוצאות את עצמם פתאום אמהות לארבעה ילדים, והם לא באמת הבינו לאן הם נכנסו.

מירי: נכון מאוד.

רוחי: לא… "ראיתי תמונות של ילדים בעגלה, זה משהו נורא נחמד, לא התכוונתי לכזה דבר".

מירי: ממש.

רוחי: ראיתי פעם כזה, קריקטורה של הורים עם ילד צורח, מחזירים אותו לבית רפואה ואומרים: "אנחנו רוצים להחזיר…"

מירי: כן.

רוחי: "את המוצר, לא התכוונו לכזה דבר".

מירי: נכון. אז באמת אף אחד לא מלמד אותנו…

רוחי: יפה!

מירי: כשאנחנו מתחילים להיות הורים, מה מצפה לנו.

רוחי: הורות זאת ממש מלאכה, והיא דורשת השקעה, וזה לוקח זמן. אני לא מכירה אמהות שמצליחות להיות אמהות על הדרך, ושזה לא לוקח להם זמן, ובלי להשקיע, ובלי להיות… להעביר לילות לבנים. זה הורות. זה לוקח זמן והשקעה, אין מה לעשות.

מירי: אז אני אחזור לשאלה של ההתחלה, שאת שאלת אותי, אז זה התכלית?

רוחי: יפה. אם את שואלת אותי - כן, הקדוש ברוך הוא הביא אותי לעולם כדי להביא עוד דור, והתכלית הזאת היא תכלית מאוד מאוד מכובדת, העובדה היא שאני פטורה מכל או רוב המצוות, בגלל שבמצווה הזאת, או בשליחות הזאת, אני מכסה בעצם… זה מקביל לכל מה שמישהו אחר עושה, שעות של לימוד תורה ותפילין, ואלף ואחת מצוות, זה שאני יושבת ושרה לילד, מקלחת אותו, מסרקת אותו, מדברת איתו, שומעת אותו, דואגת לכל מה שהוא צריך, זאת שליחות קודש! אני מתעסקת עם הבן של הקדוש ברוך הוא. תארי לך שאת מקבלת טלפון מאלוקים: "יש לי ילד, את יכולה לשמור עליו?"

מירי: וואי, אמא'לה!

רוחי: אבל זה בדיוק זה! "יש לי פה נשמה, ואני מבקש ממך - תשמרי לי עליה". זה מאוד מאוד מחמיא, וזאת אחריות מאוד גדולה, וזאת שליחות ענקית! לא יודעת, דמייני כל צדיק בסדר גודל שהוא וואו, שאומר לך: "את תוכלי להיות זאת שמגדלת את הילד שלי?" היית מרגישה בעננים. אבל כל ילד שקיבלת…

מירי: אני הייתי אומרת לו אבל… שאני מפחדת שאני לא אצליח.

רוחי: נכון.

מירי: כאילו, מה? זה הילד שלך, איך אני אצליח ל…

רוחי: יפה, והוא אומר לך: "אל תדאגי, אני סומך עלייך. כמו שאת, זה בסדר גמור. אם תצטרכי משהו, תפני אליי."

מירי: אהה. אני אפנה אליו, כנראה…

רוחי: ואם הוא היה אומר לך שמתוך כל הרשימה, של כל האנשים, הוא בחר דווקא בך. איך היית מרגישה?

מירי: הייתי מרגישה ברת… בת מזל.

רוחי: אז תחשבי שיש לקדוש ברוך הוא נשמה, והוא יכל להביא אותה לכל אמא אחרת בעולם, והוא בחר להביא אותה לך.

מירי: כי מה?

רוחי: כי את מיוחדת. כי את ראויה. כי את מתאימה. כי הוא סומך עלייך. עכשיו, ברור שהוא לוקח את האחריות של החלק שלו! אם הגיעה איזושהי תקופה קשה, את ישר פונה אליו ואת אומרת: "תקשיב, אני מנסה, אבל לא הולך לי, בוא תעזור לי". ברור שהוא יעזור לך! זה ברור, לכן התפילות של אמא הן כל כך משמעותיות, וכל כך עובדות. כי הוא באמת שותף. הוא לא זורק אותך עם הילד שלו ו… תסתדרי. "אני כאן".

מירי: את יודעת, אני חוזרת… אני פתאום קולטת שאנחנו בפודקאסט, ואנחנו לא בשיחה רק אנחנו, ואני אומרת, אם יש אמא ששומעת עכשיו את השיחה הזאת והיא אומרת: "יו, איך אני ככה מתייחסת לפיקדון של השם?" וכאילו, במקום לתת לה כוח, זה יחליש אותה, כי היא תגיד: "אני לא טובה. אני לא מספיק טובה. אני לא מספיק עושה את מה שאני צריכה עם הילד".

רוחי: את יודעת שהיא לא בחרה, אלא השם בחר בה. ואני חושבת שיש לו טעם טוב. הוא יודע מה שהוא עושה. אם הוא נתן לך את הילד הזה, והוא יכל ברגע הזה לתת אותו לכל כך הרבה, מיליוני נשים אחרות בעולם, הוא אמר: "לא! דווקא לך", אז יש לך את הכוחות ואת ראויה ומתאימה והוא סומך עלייך. הרי, בשבילו הנשמה של הילד יותר יקרה ממה שאת יודעת להעריך אותה. ואם הוא החליט להביא לך אותה, אז הוא סומך עלייך! זה דווקא מאוד מחמיא. אני חושבת שכל ילד שנולד, ומגיע לעולם, זה תעודת הוקרה מהקדוש ברוך הוא. "אני סומך עלייך".

מירי: כן, אבל אז מגיעה השגרה, והיום-יום.

רוחי: נכון.

מירי: והעצבים.

רוחי: נכון.

מירי: והתסכול.

רוחי: נכון. אני חושבת שבאמת אחד הרגשות שהם אבן נגף בהורות, זה הציפייה. הציפייה הזאת כל היום נותנת לנו תמונות, ואומרת לנו: "ככה זה אמור להיראות".

מירי: אבל אם אנחנו נלך הכי ברמה הפרקטית, סעודת שבת. את משקיעה, את מתכוננת, את אפילו מתלבשת ומלבישה אותם, וכלים יפים, ומפיות יפות, ויושבים, ו… הוא מביא את הציורים ושם מתחת לחלות, והוא מביא את היצירות, ואת אומרת: "יואו, איזה כיף, הנה אבא חוזר מבית כנסת" וזה, ומתחיל קרנבל סביב השולחן, ועוברים לספה, ונשפך להוא היין, וכל החולצה שלו בשנייה אחת, ואז הוא בכלל בורח, הוא לא רוצה בכלל להיות… "תקראו לי כשיהיה בשר", והיא בכלל כאילו, צריכים לקרוא לה מלמעלה, והיא יורדת למטה עם פיג'מה. כאילו, את אומרת, רבאק, סעודת שבת, בואו נתכנס לזה.

רוחי: בואו נעשה את זה יפה.

מירי: כן.

רוחי: נכון, אני חושבת שהציפייה הזאת היא מאוד מאוד… את יודעת, היא עושה עבודה כפולה, כי מצד אחד היא מעלה לך את האדרנלין לשמיים, כי היא מראה לך איזושהי תמונה יפהפיה, ואת כולך מלאה בציפייה, ואת משקיעה, וכשאת מבשלת, את כבר רואה בעיני רוחך את ה… את הסעודת שבת היפהפיה שהולכת להיות, וזה הציפייה ששמה לך את זה, ואז כשזה לא קורה, מגיעה אכזבה כל כך מרה, ואומרת לך: "תראי את הפער! בין מה שציפית, לבין מה שקורה פה מול העיניים". והפער הזה, שהוא מלא באכזבה ובתסכול, הוא מאוד מפיל. עכשיו, תחשבי מה קורה לילד? ילד בראש שלו, הוא לא שותף לציפיות שלך, כן? הוא לא הלך לקנות את הירקות וישב שעות להכין סלטים. הוא הגיע מהגן בסך הכול… הוא לא שותף לציפיות שלך. והוא בדיוק עייף, ובדיוק רעב, ובדיוק אח שלו הציק לו, וזהו, והנה התחיל הבלאגן. מבחינתו, הוא לא… הוא לא עשה שום דבר מזעזע. הוא בטבעי שלו. זה ילד, אוקיי? זה טבעי. עכשיו, תחשבי מה קורה לו כשהוא פוגש אמא מאוכזבת ומתוסכלת, זה מקבע אותו במקום ה… כאילו, הוא יצא מאיזון, במקום להחזיר אותו לאיזון, זה מקבע אותו במקום הלא מאוזן. כי כשאמא מתוסכלת ומאוכזבת, היא מתחילה לצעוק עליו, ולכעוס עליו, ו… לשים לו כל מיני תוויות, "ואתה תמיד כזה, ואתה מעצבן". הוא בכלל לא הבין שזה מה שהוא עשה.

מירי: מה זאת אומרת?

רוחי: תחשבי על אמא רגועה.

מירי: כן?

רוחי: שלא ציפתה לשום דבר. היא אמרה: "אוקיי, אני עושה את שלי, כמובן, מכינה את הסלטים, מקווה לטוב, רוצה שיהיה איזשהו שולחן שבת, אבל בואו נראה איך הילדים ירגישו, בואו נראה מה יהיה". אוקיי, "אני רואה שיוסי עייף מדי", מחזיקה אותו בנועם, "אתה רוצה קודם לשתות? אתה עייף? אתה רוצה שנעשה קודם קידוש, ואתה תגיד את הדבר תורה ותלך לישון?" או כל דבר אחר. עצם הרוגע שלה, וזה שהיא לא מתוסכלת, ולא כעוסה, ולא אכ… מאוכזבת, זה תוך כמה דקות מחזיר אותו לנורמה, לאיזון שלו. הוא פגש אמא מאוזנת, זה מחזיר אותו לאיזון שלו. אז מה שהיא עושה, הציפייה, היא עושה עבודה כפולה, כי גם מראה לנו דברים, באמת, אוטופיים שהם לא מעשיים, וגם כשקורים הזוועות, במקום לתת לי כלי ולחזור לאיזון…

מירי: היא מעצבנת.

רוחי: היא רק עושה את זה יותר גרוע. ואז באמת, הכל נשפך, והכל נשבר, ואני בוכה והם מתוסכלים… והכל נגמר הרבה יותר גרוע ממה שזה יכל להיגמר, לולא הציפייה. אז מה שאני ממליצה זה לא…

מירי: לצפות?

רוחי: לצפות. לא! אפשר לקוות, אפשר לנסות, אפשר להשתדל, להתפלל, הכל מצוין. אבל… זה מעניין, כי זה בדיוק הספירה של היום, ספירת ההוד, היא אומרת את ה… להיות במקום של ענווה שאומר: "מה שהשם יזמין לי, אני… יתאים את עצמי". אוקיי, אני עכשיו בונה, באמת, תוכנית מדהימה לסעודת שבת. ואם השם יזמן לי סעודה שונה ממה שאני מצפה, אני יתאים את עצמי. אני לא אתפרק מזה.

מייר: אבל הוא נתן לי את התכונה הזאתי של השליטה… [רוחי צוחקת ברקע] באמת! לא! כאילו, את אומרת "השם, השם", הוא נתן, הוא ברא אותי, הוא בנה אותי, בצורה הזאת, שאני באמת רוצה לעשות את רצונו, וששולחן שבת יהיה שולחן שבת…

רוחי: אבל זה רצונו. רצונו הוא שכשילד מתפרק, את תהיי מספיק רגועה ומכילה, זה רצונו.

מירי: לא ששולחן שבת יהיה…?

רוחי: רצונו שב…

מירי: יהיה כמו ששולחן שבת צריך להיות?

רוחי: אבל אז!

מירי: השיר למלאכים ולזה?

רוחי: אבל אז הוא יהיה כמו שהוא צריך להיות. כשאני נמצאת עם ציפייה, זה לא יהיה. הציפייה עצמה, והשליטה עצמה, מכניסה לאווירה מתח. [מירי מהמהמת בהבנה] מישהו זז, אני כבר… על הקפיץ, וזה בעצמו מטרפד את כל השולחן שבת. תחשבי על אמא נינוחה, הילדים יותר בקלות משתלבים, מאשר אמא מתוחה. אמא מתוחה, הילדים… זה מזמין את הבלאגן.

מירי: ואם זה האבא? [רוחי צוחקת] לא, באמת.

רוחי: נכון, לפעמים ההתמודדות של האמא זה הבעל, כאילו, הוא פשוט עושה טרור. עכשיו ההתמודדות שלי היא, מול, העובדה הזאת שבעלי הוא בלחץ. אז עוד הפעם אני אבדוק מה אני מרגישה מול זה.

מירי: אני מרגישה שהוא מפחיד.

רוחי: יופי.

מירי: סתם דוגמה, כן?

רוחי: לא, אני חושבת שהוא מפחיד מישהו אחר, ואני חושבת, אבל מה אני מרגישה?

מירי: פחד. [צוחקת בהיסוס]

רוחי: פחד, אוקיי, אז אני אעבוד על הפחד הזה. כי אם אני לא אפחד מזה שהוא מפחיד…

מירי: הוא לא יפחיד.

רוחי: נכון. הילדים ילמדו לא לפחד ממנו גם.

מירי: לא, אבל אם הוא…

רוחי: נכון!

מירי: ברוך השם, זה לא בבית שלי, אבל אני יודעת בתים…

רוחי: לא, אבל זה נכון.

מירי: שכאילו, יש אבות שהם כאילו, בואי, טרוריסטים. ממש. אם לא עושים OCD-דת, אם לא עושים בול לפי הזה, כולם יושבים, כולם זה, כולם צריכים להיות…

רוחי: תגידי לי את, איזה אמא יכולה להוציא לאור, את המשפחה, עם כזה אבא? אמא שהיא מפוחדת, נלחצת, מזועזעת? או אמא שהיא בטוחה, רגועה, אחראית, עוצמתית? איזה כלים היית נותנת לאמא שבאה ואומרת לך: "תקשיבי, זה בעלי, אני רואה שזה הולך לכיוון לא טוב, אלה הילדים, עם מה את מציידת אותי? עם פחד, לחץ, עצבים, תסכול? אכזבה? או עם עוצמה, אחריות, רוגע, יציבות?

מירי: זה מאוד לא פייר לשאול את השאלה הזאת. אני אסביר לך למה. אני חושבת… כאילו, סליחה שאני, כאילו, נכנסת למשהו שהוא קצת שונה, ממה שאני מדברת על החינוך, אבל זה גם חשוב, כי כשיש לך בן זוג, מאוד… אגרסיבי, אני לא אגיד אלים, אבל בהתנהגות, אפילו אלימות שהיא לא פיזית, אלא מילולית, פוגענית, כלפייך, כלפי הילדים, זה לבוא אליך ולהגיד: "עם מה את יוצאת, עם מה את מגיעה?" כשמישהו הופך אותך, באמת אבל, ל… לסמרטוט.

רוחי: מירי, מה זה לבוא אלייך? האישה הזאת נמצאת בסיטואציה הזאת, נכון?

מירי: אוקיי.

רוחי: מי יוציא אותה?

מירי: התקווה היא שהיא.

רוחי: יופי, בגלל זה אני מדברת איתה. כי באמת יש לה את כל הכוחות לצאת מזה.

מירי: באמת?

רוחי: באמת. או ליישר אותו, או - לפרק את החבילה. אבל להישאר בתוך המקום או המערכת הלא בריאה הזאת, זאת בחירה.

מירי: נכון, זו בחירה.

רוחי: ולכן, דווקא, כשהיא תשתמש ברגשות חיוביים, הם יעשו שני דברים, או שהם יבריאו אותו, ואז היא תוכל להישאר בכיף, או שהוא יפלט מהמערכת. בן אדם בריא לא משתף פעולה עם דברים לא בריאים. זה…

מירי: גם לא במקום של הישרדות?

רוחי: לחלוטין. זה כמו שתקחי בן אדם שיש לו עקמת בגב, מצמידים לו קו ישר ונוקשה, נכון? או שהגב יתיישר, או שזה ייפרד. [מירי מהמהמת בהבנה] אין מצב שהעקמת הזאתי תמשיך לחיות לצידו של הקו המאוד ישר ונוקשה. אישה בריאה וחזקה, או שהבן אדם שנמצא לידה יתחיל להיות בריא, יתייחס אליה כמו שצריך, או שהוא יפלט.

מירי: אני יכולה להגיד לך, שזה לא בהכרח.

רוחי: אלא?

מירי: מה שקורה, הרבה פעמים, זה שהאישה הופכת להיות כנועה, מפוחדת, אפילו, את יודעת? באיזשהו מקום קצת… מעריצה אותו, קצת אה… כאילו, התהליך הוא… תהליך… יש לזה איזשהו… יש לזה הגדרה בפסיכולוגיה, תסמונת שטוקהולם, אני חושבת.

רוחי: מירי, אנחנו קודם כל עברנו מזו… מהורות לזוגיות.

מירי: כן, כן. לא, אנחנו… אני… אנחנו נחזור אל ההורות בגלל ש… לא, אני… זה כן נושא שהוא… אנחנו נדבר על זוגיות בפודקאסט נפרד, אבל, זה כן משמעותי, כי הילדים גם רואים את זה.

רוחי: יפה!

מירי: והם גם חווים את זה.

רוחי: יופי.

מירי: גם את הפחד שלהם, וגם את הפחד שלה, וגם את הכניעה שלה, וגם… את יודעת מה? זה גם משפיע על היחס שלהם לאמא שלהם.

רוחי: כל התנהגות לא בריאה, יש רגש לא בריא שמזין אותה.

מירי: שהאישה אחראית עליו?

רוחי: בוודאי. מה זאת אומרת? שאני אומרת "אחראית עליו", זה, אני לא מאשימה אותה.

מירי: אוקיי.

רוחי: זה שונה. "אחראית" זה אומר שאתה יכול להציל את עצמך, אתה לא חייב להמשיך, ולחיות במקום שהוא לא בריא לך.

מירי: אבל אם יש שם הרבה כסף? יש לה מעמד. יש הרבה דברים.

רוחי: אני בטוחה שבן אדם לא מביא את עצמו למקומות על בסיס ריק, כן? אבל תבדקי איזה רגשות מנהלים את ההתנהגות הזאת. אוקיי? אם יש לה מעמד, אז יכול להיות שהבושה מנהלת אותה. אם אין לה כסף בכלל והיא צריכה את הכסף שלו, יכול להיות שהפחד מנהל אותה. אם הוא כל היום אמר לה שהיא לא שווה שום דבר והיא סמרטוט, והיא חושבת שאם היא תצא ממנו, אין לה סיכוי בכלל, לחיות עוד יום אחד, יכול להיות שהחוסר ערך עצמי מנהל אותה. ופה אני רוצה לעזור לה ולהגיד לה: "יש תחליפים. במקום חוסר ערך עצמי, קחי עוצמה, קחי ערך עצמי. במקום פחד, קחי ביטחון. במקום בושה, קחי… קחי רגשות שיאפשרו לך לחיות במקום שהוא בריא לך. או שמי שנמצא לידך יתחיל להתנהל בצורה בריאה, או שפשוט, לא תמשיכי לשתף פעולה עם מציאות שהיא לא בריאה." עכשיו, כשזה לא בריא לך, זה גם לא בריא לילדים, [מירי מהמהמת בהסכמה] כי את מעבירה דפוסי התנהגות לילדים.

מירי: נכון.

רוחי: אנחנו מחנכים ילדים הרבה יותר בהתנהגות שלנו, מאשר בדיבורים שלנו.

מירי: הדוגמה האישית.

רוחי: הרבה יותר! ילדה שגדלה עם כזאת אמא, היא תופסת את המקום של האישה - ככה.

מירי: או - שהיא עושה בדיוק הפוך.

רוחי: או שהיא עושה בדיוק הפוך. וכל גבר שרק יגיד לה "אני צמא" או מה, היא תצא לקרב, כאילו עכשיו… לא יודעת מה קורה.

מירי: כן.

רוחי: נכון?

מירי: נכון. בטח.

רוחי: שגם את זה אני פוגשת. כי היא ראתה כזה דבר, אז היא… אז זה… זה אחריות גם על החיים שלך, גם על החיים של הילדים. לכן אני אומרת, אני פונה לאישה לא ממקום מאשים, חלילה, להפך. ממקום שבא לתת לה יד, ולהציל אותה. יש לך כוחות ויש לך דרך לעזור לעצמך. לגמרי יש. [מירי מהמהמת בהסכמה] לגמרי יש. תסתכלי על המדינה שלנו, את יכולה להגיד, אנחנו נמצא במצב ביטחוני שסגור עלינו מכל הכיוונים. את רוצה להגיד לי שאין פתרונות? יש. צריך פשוט להיות במקום רגשי מספיק עוצמתי וחזק, ובטוח, כדי לעשות את זה. אני כל הזמן אומרת - למדינה שלנו אין בעיות ביטחוניות, יש בעיות רגשיות.

מירי: [צוחקת] זה נכון.

רוחי: זהו זה.

מירי: זה נכון. אז אני רוצה רגע לחזור לילדים, ולזה שאת אומרת בעצם, לא לצפות, ואז גם לא להתאכזב.

רוחי: נכון.

מירי: ואני חוזרת שוב, עוד יותר אחורה, לתכלית, שאם אני באמת מנקה את הקטע של מה אני רוצה, אלא מה השם רוצה ממני, אז אני יכולה לראות את הילדים כמו הילדים של השם, ואני… הם ניתנו לי כפיקדון. אוקיי, ועדיין, אני הייתי רוצה ממך עזרה, בסדר? הנה אני אומרת את זה. לנהל את הזמן שלי בלהיות איתם, להיות איתם. אין ספק, תשמעי, אני עובדת המון, בסדר? ואני גם כאילו, אין מה לעשות, זה חלק מהעבודה שלי, הטלפון שלי, הוא… שם מתקיימת רוב העבודה שלי, גם אם זה באינסטגרם, גם אם זה בוואטסאפ, גם אם זה בלענות תשובות, גם אם זה לנהל קבוצות, זאת העבודה. אני מרגישה הרבה פעמים שאני אומרת: "טוב, טוב, יאללה, רק אני אענה את זה, ואז הלאה, ואז נשחרר. טוב, רק אני אענה את זה, ואז אני אהיה איתם. רק אני אענה על זה, ואני…" ובגלל שאני בן אדם, בטיפוס שלי, אני בן אדם מכור. כאילו זה ה… אם זה לאוכל, זה… לא לאוכל - זה לספורט. לא לספורט… אז גם בקטע הזה של הטלפון, ואגב, אני ב-טו-חה שכל מי ששומעת אותי עכשיו, תזדהה במידה מסוימת. איך אני מנהלת את הזמן שלי, שזמן ילדים - זה זמן ללא טלפון. איך, איך אני מצליחה? אני, באמת, אני מחליטה, יום אחד זה עובד, יום למחרת, כלום.

רוחי: אוקיי, זה באמת…

מירי: כי זה ממשיך את כל מה שלימדת אותי, סליחה.

רוחי: נכון.

מירי: את הקטע של דוגמה אישית, ואת הקטע של - מה יותר חשוב, ומה… אני מבינה את זה, אני מבינה את זה. שוב, אני אומרת לך, אני לא מרגישה שהתכלית… תכלית הבריאה שלי זה להיות אמא, אבל אני יודעת שההורות, זה תפקיד חיי, במובן הפרקטי של המילה, ואני לא מצליחה… להיות שם ב-100%, בקטע של כאילו… כשאני איתם, להיות איתם ב-100%.

רוחי: אז הנה עוד דוגמה יפה לקו היראה שדיברנו עליו, שזה קו שמאפשר לנו לעשות גבולות מאוד מאוד ברורים. וזה לא קל כשאנחנו מתנהלים, בדרך כלל, עם קו החסד, שזה קו שמאפשר, שזורם, מה שמתחבר לך, מה שטוב לך. קו הגבורה בא ואומר: "לא מה שמתחבר וטוב לך, אלא מה שנכון כרגע". ודיברנו על זה בדיוק בשולחן שבת, על בן אדם אחד ש… נראה לי זה היה דווקא הצמח צדק שאת הזכרת אותו.

מירי: כן.

רוחי: שהוא היה מתנהל עם זמנים בצורה מאוד מאוד מאוד נוּקְשֵית.

מירי: וואלה.

רוחי: ואם הוא…

מירי: מה זה אומר? ש-שמונה זה שמונה?

רוחי: מה זה אומר? שאם הוא החליט שהוא לומד עכשיו חסידות עד השעה שבע, ומשבע לא יודעת מה, גם אם הוא היה באמצע המילה, הוא היה עוצר.

מירי: וואו.

רוחי: תחשבי, באמצע המילה! והזכרנו גם את הרב חדקוב, שהיה מזכיר אישי של הרבי, והוא היה מופקד על המון המון… על המון נושאים, והיה לו חדר מזכירות ממש קטן, הוא היה לו שם טלפון, באותם ימים טלפון אחד, ומי שהיה מתקשר אליו, נניח בעניין מסוים, בשעות הבוקר, הוא היה אומר לו: "עכשיו אני לא במשרד, תתקשר אליי בצהריים", כי בתחום הזה הוא היה מתעסק רק בשעות הצהריים. מי שהיה מתקשר אליו בצהריים - על עניין של הבוקר, הוא היה אומר "אני עכשיו לא במשרד, תתקשר אליי מחר בבוקר". הוא לא היה מערבב את הנושאים שבהם הוא מתעסק, רק לפי הזמן שהוא הקציב להם. עכשיו, הרבי הזכיר גם כמה פעמים את המהרש"א, שהוא היה מספיק לעשות המון דברים ביום אחד. הוא היה נותן תשובות בהלכה, והוא היה גם רופא, והוא גם היה ראש ישיבה, והוא גם היה… המון המון, והוא גם היה מטייל כל יום, כי זה היה טוב ל…

מירי: מי זה?

רוחי: המהרש"א.

מירי: מי הוא? [צוחקת במבוכה]

רוחי: אחד מהפוסקים של…

מירי: אוקיי.

רוחי: הדורות הקודמים, הוא מאוד מפורסם, והרבי אמר - "איך הוא הצליח לעשות את זה? כל כך הרבה דברים ביום?", הוא אמר - "בגלל שהוא היה בעניין מסוים, הוא היה רק באותו עניין". זה משהו שהפלאפון מאוד לא מאפשר לנו, כי את תוך כדי שאת כותבת, את יכולה לדבר, ותוך כדי שאת מדברת, את יכולה להסתכל בתמונות, ותוך כדי שאת… כן? הכל תוך כדי, וזה בדיוק התנועה בנפש ההופכית - למיקוד. תחשבי שפעם היו צריכים ללכת עד הטלפון, ולעמוד שם ליד הטלפון ולא לזוז, עד שאת מסיימת את השיחה, ולא יכולה לעשות כלום, עד שאת מנתקת ואז את יכולה להתפנות לשאר העניינים, אז את היית 100% בשיחה, ומנסה לתמצת ולקצר, וזהו, וסיימתי. והיום עם הפלאפון בכל מקום, בכל רגע, בכל שעה, ה… זה פשוט לתרגל את זה, מירי. כשאת עושה לעצמך זמנים, אל תהיי נוקשה עם עצמך עכשיו, 24 שעות, תחלקי לעצמך את זה בצורה מאוד נוקשה. אבל כן, את יכולה להגיד לעצמך שבין 4 ל-6 בערב, נניח, שזה שעות מאוד חשובות עם הילדים, או בין 5 ל-7, איך שתבחרי, את שמה את הפלאפון על שקט, תאמיני לי שהעולם לא יקרוס. שמה אותו באיזשהו מדף, ככה אני עושה, [מצחקקת] באיזשהו מדף גבוה, וזהו.

מירי: ואת יודעת מה קורה כשאני מניחה אותו?

רוחי: את בלחץ.

מירי: לא, אני נזכרת בדברים שאני צריכה לעשות.

רוחי: תרשמי לך. קחי דף ותרשמי לך.

מירי: נכון. ואני אומרת, "יואו, אם אני לא אשלח לה עכשיו את ההודעה הזאת"… אני יודעת שזה לא בסדר, [בחיוך] אבל אני מרגישה שכאילו… כאילו, את יודעת? באמת אני מרגישה, שכשאני עם הטלפון, הוא שואב אותי…

רוחי: תנסי.

מירי: הוא מנתק לי את המוח, באמת.

רוחי: אני יודעת, תנסי. את יודעת מה? תנסי.

מירי: את יודעת כמה פעמים לקחתי את הטלפון? משימה, ומצאתי את עצמי חצי שעה עושה דברים אחרים, ואני מניחה, ואז אני אומרת "רגע, אבל לא שלחתי להיא הודעה". כאילו, הוא שואב אותי, והוא מנתק אותי, גם… תקשיבי, כשאני עם הטלפון אני לא מקפלת כביסה, אני לא מדברת, אני לא נוסעת, אני לא כלום, אני עם הטלפון. כו-לי בתוכו.

רוחי: גם כשאת מקפלת כביסה, את לא 100% עם הכביסה. ובואי נניח שלחולצות זה לא מעניין, אבל ילד, [מירי מהמהמת בהבנה] הוא כן מרגיש אם את 100% איתו או לא. אם את מקשיבה לילד, ותוך כדי עוברת על ההודעות, הוא מרגיש שאת 35% איתו.

מירי: במקרה הטוב.

רוחי: ואז פתאום את עונה על משהו שלא באמת מתאים למה שהוא אמר. זה מאוד פוגע.

מירי: נכון.

רוחי: תחשבי על ילד… [צוחקת] שהוא הגיע עם הסיפור הכי חשוב לו, ואת אומרת לו "אה, מעניין", וזה ממש לא קשור, למה שהוא אמר. אז אני אומרת, בואי תנסי, אל תקחי שעתיים, קחי חצי שעה. תתחילי עם משהו שאת יכולה לעמוד בו. נניח, הזמן שאני חושבת שהוא הכי קריטי, זה הזמן שהם נכנסים הביתה, חצי שעה, הזמן שאתם בארוחת ערב, איזשהו זמן שרואים שהעיניים שלך בעיניים שלהם, שהם רואים שאת שמת את הטלפון בצד, שהוא על שקט.

מירי: כן, אני אומרת להם, זה זמן ללא מסכים.

רוחי: יפה!

מירי: ואז הם אומרים לי, בגלל שהם כל כך רגילים שאני עם הטלפון, ואז הם אומרים לי: "אמא, תצלמי את זה". ואני אומרת להם: "לא, אי אפשר, זה זמן ללא מסכים". כאילו…

רוחי: ותאמיני לי שאת לא מפסידה כלום. את לא מפסידה כלום. הרבה פעמים אני רואה בפלאפון שלי, תכתובות של מישהי, הלוך חזור, הלוך חזור, ואני עוד לא עניתי לה. זה נהיה הרבה יותר יעיל, כי עד תשע בערב כבר כמה דברים השתנו, ואז את חוזרת אליה למשהו מאוד קונקרטי, קצר, וזהו. כשמתחילים עם תכתובות, אז על כל חשיבה כותבים ועונים ועונים וכותבים וכותבים ועונים…

מירי: זהו, אצלי…

רוחי: זה סתם זמן שהולך לפח.

מירי: אצלי זה כאילו התחושה שהצטברו לי הרבה דברים, אני רוצה לנקות שולחן, ואין באמת - לנקות שולחן.

רוחי: אני עשיתי פעם ניסוי עם עצמי.

מירי: כן.

רוחי: בהכנות של שבת, הייתי טיפוס שתוך כדי שהדג פה, אז המכונה שם, ותוך כדי שהסלט אז… ותוך כדי ותוך כדי ותוך כדי, וכאילו התחושה היא שאת עושה הרבה יותר דברים והרבה יותר מהר, מספיקה הרבה יותר, ועשיתי לעצמי סוג של אימון עצמי, ואמרתי: "לא. את עושה את הדג מההתחלה ועד הסוף, לא עושה כלום עד שאת מסיימת את הסלט זה, מההתחלה ועד הסוף רק את הסלט. מרק, רק את המרק". ממש. מירי, אין לי הסבר, אבל ב-fact הספקתי יותר.

מירי: די.

רוחי: סיימתי יותר מהר, כן.

מירי: וואו.

רוחי: ועד היום לפעמים אני לא עושה את זה, כאילו, את יודעת…

מירי: כן, את אומרת "יש גז פנוי…"

רוחי: בדיוק.

מירי: "חבל, בוא נעמיד, רגע".

רוחי: בדיוק. זה עדיין משכנע, את אומרת, תוך כדי ותוך כדי, ואז המכונה תוך כדי, והזה תוך כדי ו… ולא, ואני זוכרת את אותו יום שישי שאמרתי, "לא, את עושה כל דבר מההתחלה ועד הסוף. מההתחלה ועד הסוף". ואת מספיקה יותר. ה-100% אנרגיה, היא מביאה לתוצאות יותר טובות מאשר לפזר את האנרגיה בהרבה מאוד דברים. כשאת עושה משהו, את עכשיו עם הילד, אני אומרת את זה הרבה לאמהות, שהילד לא נרדם ולא נרדם ולא נרדם, כי את לא באמת איתו. בואי תהיי איתו ארוחת ערב, מקלחת וסיפור, אבל את רק איתו, הוא לא יצטרך אותך, הוא ישבע. הוא יקבל מספיק אמא, וזהו. אבל מארבע הוא מחפש אמא והוא לא מקבל. הוא מקבל אותה במנות של חצאי מנות, חצאי מנות, עד עשר בלילה, הוא עוד לא שבע. [מירי מהמהמת בהסכמה] ואת רואה אותו - "הוא משגע אותי!" נכון! תהי רק איתו. וה-100% אנרגיה הזה עושה תוצאות מדהימות. אני חושבת שזה ממש שווה, אני… אמרתי, שכשאני רואה הורים שלוקחים את הילדים לגן, והם עם הפלאפון, והילד נשרך מאחוריהם, זה שובר לי את הלב. וזה אולי 8 דקות, 10 דקות שיש לך להיות עם הילד, תעזוב את הפלאפון, תהיה איתו. תשיר איתו, תשמע אותו, תדבר איתו. זה זמן שאתה רק עם הילד. זה מדהים.

מירי: נכון, זה מדהים וזה לא… תדעי לך שאנחנו בדור, באמת, שזה לא פשוט. זה לא פשוט, באמת זה לא פשוט.

רוחי: אני רואה אמהות שמוציאות כל כך הרבה כספים, באמת כואב לי הלב, וזמן, ומטפלים ולבעיות תקשורת, ובעיות קשב, ובעיות רגשיות… אני אומרת, אם את כל הכסף הזה ואת כל הזמן הזה - תביאי עוזרת בכסף הזה, תהיי פנויה לילד. בזמן שקבעת תור, והלכת, וישבת, וחיכית, והיית, וחזרת… בואי תהיי עם הילד, תציירי איתו, תשירי איתו. תשבי איתו על השטיח, לא משנה, תהיי איתו. הוא לא צריך יותר מזה. זה מרפא את הנפש.

מירי: ואז הוא יתנהג יפה? [צוחקת]

רוחי: ואז הוא ימשיך להיות ילד. הוא לא יהפוך להיות רובוט. הוא לא יהפוך להיות רובוט.

מירי: הוא יהיה ממושמע?

רוחי: הוא יְפַתֵּחַ…

מירי: אני חוזרת לנקודת ההתחלה.

רוחי: הוא יפתח את הקשב. הוא יפתח, הוא יפתח, זה משהו שמתפתח. כמו שאת לא מצפה מתינוק שיהיה לו גובה של 1.70, אז גם ילד לא הופך להיות ממושמע ביום אחד. הוא מפתח את זה. זה חינוך, זה לוקח זמן. זה לוקח זמן. אין ילדים שבשניות הם שותקים ומקשיבים, אין כזה דבר. זאת הציפייה שאני חושבת שהיא לא מעשית. זה לא משהו שהוא…

מירי: את חושבת שסמכות הורית קשורה ל… ככה, כמו שאת אומרת, לנוכחות הפיזית הקשובה, זה… זה כאילו, זה כלי לסמכות הורית?

רוחי: לא, אני אגיד לך משהו מאוד מפתיע. כתוב בגמרא ש"מי שהוא ירא השם, דבריו נשמעים".

מירי: וואלה…

רוחי: זאת סמכות הורית. מי שיש לו סמכות אלוקית, אז יש לו סמכות הורית. אם אני כאמא יודעת שאני פה אומרת לך לשבת, לא מכוח זה שאתה הילד שלי ואני אעשה מה שבא לי איתך, אלא מכוח זה שאתה מופקד אצלי בשם השם…

מירי: ואני צריכה לשמור על זה שלא תמות בתאונת דרכים.

רוחי: יפה. בלי להגיד לו את זה, כמובן!

מירי: כן, אבל כאילו…

רוחי: לא באה לספר לו את כל הסיפור!

מירי: אבל הגישה.

רוחי: אבל האמירה שלי היא אמירה של- יש לי פה תפקיד, יש לי פה אחריות. הקדוש ברוך הוא הפקיד אותי. אז אם אני אומרת לך משהו, זה מהכוח הזה, דבריו נשמעים. אני לא אומרת דברים לילדים לעשות לפי הקריזות שלי. אתה לא תצחצח שיניים עכשיו כי זה בא לי טוב בעיניים, ואתה עכשיו תשב בשקט כי אין לי עצבים, ועכשיו כולם מסדרים כי…

מירי: לא, אתה תצחצח שיניים, כי השיניים שלך צריכות להיות נקיות…

רוחי: יפה! כי זה… זאת… נכון. וגם במקומות ובזמנים שלא בא לי לעמוד על דברים, אני אמשיך ויעמוד, כי זאת השליחות שלי [בחיוך]. כזאת אמא, יש לה סמכות הורית, 100%.

מירי: וואו. אז תני לי שלושה טיפים לחיזוק הסמכות ההורית, ככה, ממש ברמה הפרקטית.

רוחי: ברמה הפרקטית, אני אומרת, תחשבי דקה לפני שאת מדברת. לא להיות אימפולסיביים עם הילדים, זה דבר שהוא חשוב. הורה אימפולסיבי, הרבי הריי"ץ מדבר על זה המון, שכשילד מעריך את ההורה שלו, אז הוא מקבל ממנו. והורה שהוא אימפולסיבי… את יודעת מה, לפעמים אני אומרת, זה שווה לצלם את עצמנו איך אנחנו נראים. הוא מתבזה. [מירי מהמהמת בהסכמה] שאת צורחת, שאת כועסת, שאת…

מירי: מאבדת…

רוחי: מפוזרת, את מאבדת את הצלם אנוש שלך. אז הילד, קשה לו לקבל סמכות מכזה דבר. אז כשאת שומרת מאוד על… איזון, ואחרי, אני אומרת, תחשבי דקה לפני… את, בא לך לצרוח עליו, תעצרי שנייה, תעצרי. תעצרי, תחשבי. יכול להיות שזה נראה לך מזעזע כי את עייפה, אולי זה נראה לך מזעזע כי את ציפית למשהו אחר.

מירי: אני, במקום לשתוק, אני אומרת פרק תהילים בשקט, ואז הם נבהלים.

רוחי: מקסים.

מירי: "אמא, מה קרה?"

רוחי: מקסים.

מירי: הם מבינים שאני מתעצבנת ואני לא רוצה לצעוק, אז אני כזה… מזמור לתודה.

רוחי: מקסים. יופי. ואז פתאום - חוזר האיזון, ואז את רואה, בסך הכל מדובר על ילד בגיל שבע, בסך הכל הוא רעב, בסך הכל… בסך הכל הוא לא עשה משהו מזעזע. טבעי שילד יעשה כזה דבר. ואז התגובה היא תגובה יותר פרופורציונלית.

מירי: אוקיי…

רוחי: אוקיי?

מירי: אז להתאפק.

רוחי: להתאפק.

מירי: שתיים.

רוחי: שתיים…

מירי: להניח את הטלפון.

רוחי: כן, לעשות עם עצמך עבודה. אני חושבת שלא משנה איזה עבודה את עושה, כל עוד את בעבודה, זה משפיע על הילדים. כי אמא עובדת, זאת אמא שנותנת כלים לילדים, של עבודה עצמית. זה אומר שאנחנו תמיד בעבודה על עצמנו.

מירי: הם יידעו שאני עובדת?

רוחי: הם יקלטו את זה. לא ברמה של אותיות ומשפטים.

מירי: אני לא צריכה להגיד להם "תקשיבו, עכשיו…"

רוחי: נכון!

מירי: "הנחתי את הטלפון כי אני רוצה להיות איתכם".

רוחי: לא.

מירי: פשוט להניח ולהיות איתם.

רוחי: בדיוק, בדיוק. אז להיות בעבודה עצמית כל הזמן, וזה לא משנה באיזה תחום. החלטת לעבוד בתחום לשון הרע, החלטת לעבוד בתחום כיבוד הורים. לא משנה באיזה תחום, באמת, עצם זה שאת בעבודה, זה שם אותך לדוגמה אישית, והילדים מקבלים את הכוח הזה של העבודה. והדבר השלישי זה סבלנות.

מירי: וואי.

רוחי: אני חושבת שסבלנות זה דבר שנותן הרבה… פרספקטיבה. את היום אמא לקטנטנים, עוד 4 שנים תהיי אמא למתבגרים, עוד עשר שנים תהיי כבר סבתא. לקחת דברים בפרופורציה.

מירי: מה? הפרספקטיבה כזה, של עשרות שנים?

רוחי: סבלנות. סבלנות, כן. כי אז את יודעת להשקיע במה שבאמת שווה את ההשקעה. כי מה שווה שַׁיִשׁ מבריק בפרספקטיבה של שנים? את הורסת לילד ביטחון עצמי או חדוות חיים בשביל מה? בשביל שיש מבריק שהוא… שהוא לא, הוא באמת לא שווה בפרספקטיבה של שנים.

מירי: וואו. וואו, אני, אין מילים. כל מילה, פשוט יהלום, ואני מאמצת את שלושת הדברים: איפוק, עבודה וסבלנות. רוחי, תודה רבה.

רוחי: בבקשה.

מירי: למדתי המון המון, ואני ממש מתפללת ומקווה, שהאמא שתשמע את השיחה שלנו, תשמע אותה שוב, ותלמד ממנה גם הורות, גם זוגיות קצת, אנחנו נעשה שיחה על זוגיות, אבל גם קצת, ובאמת, גם עבודה עצמית. הכל מתחיל ונגמר אצלנו. תודה להשם.

רוחי: תודה לך, מירי.

מירי: תודה לך. להתראות.

[מוזיקת סיום]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה