איפה אלוקים היה ב-7.10? בואי לשמוע את רוחי ששופכת אור על כל הסוגיה הזאת.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/04/2024.
[אות מוזיקלי]
מירי: היי, אני מירי פורסט, ובואו נדבר על הכל. מת-חי-לים.
שלום ובוקר טוב לרוחי מיכאלשווילי, המדהימה.
רוחי: בוקר טוב.
מירי: האורחת הראשונה והנפלאה שלי בפודקאסט החדש שאני כל כך נרגשת שאנחנו מוציאות אותו לדרך איתך.
רוחי: מזל טוב, מירי, באמת חיכו לך. [צוחקת]
מירי: כן, ברוך השם, תשמעי, אני בן אדם עם המון המון המון שאלות, גדלתי להרבה תשובות, להרבה סימני קריאה, גדלתי ובגרתי להרבה סימני שאלה. אני אישה מאמינה, כמו שאת יודעת, אמא לחמישה ילדים, חב"דניקית, מנהלת עסק מצליח בקבוצות ריצה וכולי, מתעסקת עם אוכל של השם והמון המון דברים, פוגשת הרבה מאוד נשים, והשאלות שמנקרות בי הן שאלות שאני חושבת שאת כתובת לענות עליהן תשובות בגישה חסידית, ובגישה שבעצם תיתן לי כוח להמשיך בעשייה ובאמונה, אמונה גדולה בהשם. אז רוחי, לפני שאנחנו נתחיל ככה את השאלות, ספרי לי קצת ככה, מי את, מה, ספרי לעוקבות שלנו.
רוחי: אוקיי, כמו שאמרת, קוראים לי רחל מיכאלשווילי. נולדתי בארגנטינה לתוך שליחות. ההורים שלי, שליחים של הרבי. הגעתי לארץ בגיל תיכון. עשיתי מסלול רגיל, ברוך השם. התרגלתי שבשולחן שבת אצלנו בארגנטינה תמיד היו אורחים, תמיד היו שאלות, תמיד היו תשובות, וזה היה דבר שמאוד ריתק אותי תמיד, ומגיל ממש קטן אהבתי לקרוא ולמצוא תמיד את התשובות לכל שאלה. גם, ברוך השם, גדלתי עם הרבה אמונה, ואני בן אדם שלא אוהב לקבל דברים בלי לחשוב. תמיד אמרתי לאמא שלי, מזלי שאני במסגרת חב"דית, שיש המון לימוד והמון עומק, אחרת יכול להיות שהייתי מוצאת את עצמי לא בדיוק דתייה, כי אני כן בן אדם שאוהב לשאול ולהבין, ולמה וכמה, ו…
מירי: יש לך תשובות להכל?
רוחי: את יודעת שלפעמים התשובה זה גם ש… שאין תשובה זה גם תשובה.
מירי: כן.
רוחי: כן, דווקא חסידות מדברת הרבה על ה… למעלה מהשכל.
מירי: נכון, אני זוכרת שדיברו עם הרבי על קטע של השואה, והרבי אמר שצריכים לשאול שאלות, אבל אלוקים לא חייב לנו תשובות.
רוחי: נכון, אחד הדברים שכתוב בחסידות זה שהשכל בעצמו מבין שיש למעלה מהשכל. [מירי מהמהמת] שיש מקומות שהג'יגה שלו לא מספיקה.
מירי: כן.
רוחי: אז זה גם, זה גם, איך אומרים, קצת ענווה, לדעת שיש לנו את המגבלות שלנו, מצויין לשאול, זה טוב להשכיל, להבין, עד איפה שאת יכולה, כמובן, ולחיות ממש ברוגע ובכיף, גם כשאת לא מבינה, זה לא אמור לפרק אותך.
מירי: רוחי, רחל, אנחנו נקרא לך רחל.
רוחי: בסדר, גם רוחי זה בסדר.
מירי: מה את עושה ביום יום בעצם עם ה… מה העשייה שלך?
רוחי: העשייה שלי, אני כרגע אחרי המון שנים של הוראה וחינוך, אני מנטורית לריפוי וצמיחה בשיטת אית"ן, שהיא אית"ן שזה אותיות התניא.
מירי: וואו, וואו.
רוחי: לפי ספר התניא, כן, שיטה… תראי, יש המון שיטות שהן יהודיות, הן חסידיות, אבל זאת שיטה שהיא נטו תניא. אין בה שום נגיעה אחרת, זה משהו מאוד מרתק, והתוצאות שלה מדהימות, באמת מדהימות, כי אולי אחד ההבדלים זה שהיא מאוד משתמשת בנפש האלוקית של היהודי. שזה סוג של משאבים שהם קפואים לנו בפריזר, ואנחנו לא פותחים אותם ולא משתמשים בהם. תקשיבי, ליהודי יש מלא עוצמות, הנה עכשיו בשביעי לאוקטובר, ראית איזה עוצמות יש לעם ישראל.
מירי: כן, אנחנו נדבר על זה עוד רגע עם השאלה שלי, אני מקווה שאת מוכנה לשאלה שלי על השביעי באוקטובר. אני רוצה, אבל לפני כן, את יודעת, עכשיו יש טרנד מאוד גדול ללמוד תניא, להעמיק בתורת החסידות, זה משהו שבאמת אדמו"ר הזקן, לפני למעלה מ-200 שנה, הביא לנו את המתנה הגדולה הזאת. את יכולה להסביר את הטרנדיות הזאת של השנים האחרונות, של הרצון ללמוד ולהכיר את התניא?
רוחי: אני חושבת שזה קורה לבן אדם אחרי שהוא ניסה, ניסה, ניסה ולא עבד, [מירי מהמהמת] אז הוא מגיע לכתובת ואומר, הנה, עכשיו זה עובד לי.
מירי: כן.
רוחי: אני גם בעצמי, הגעתי לשיטת אית"ן אחרי שבעצמי עברתי טיפולים, והלכתי להמון מטפלים ולהרבה שיטות, וזה עבד ליד וקרוב וכאילו ואולי, ו-זה לא זה.
מירי: כן.
רוחי: בסוף כשאת מגיעה לשיטת אית"ן, את מגיעה לספר התניא ואת אומרת, "וואו, וואו, זה עושה לי את השינוי לא בכאילו, באמיתי, החיים שלי באמת משתנים". אני תמיד אומרת לחברות, למטופלים, שאני עכשיו גלגול שני שלי.
מירי: וואו.
רוחי: כי אני יכולה להגיד, יש את הרוחי שלפני התניא והאית"ן, ויש את הרוחי שאחרי. זה לא אותו בן אדם, 100 אחוז, באמת 100 אחוז.
מירי: מדהים. אז יש לי תפילה גדולה, שמי ששומע אותנו עכשיו, יצא מהשיחות שלנו, אנחנו נעשה סדרה, בן אדם אחר, בן אדם שחושב בצורה של תניא.
רוחי: נכון.
מירי: ויגיע אלייך בעזרת השם. אז רוחי, אני חייבת להיכנס לעניינים. תשמעי, שמחת תורה בבוקר, מלא מלא אזעקות, אנחנו, יונתן הולך לבית כנסת, חוזר, כולו חיוור, אומר, מירי, תקשיבי, משהו גרוע קרה, אני כזה, איזה הגזמות! הרוגים, 300 הרוגים, השתלטו, אין מצב… ואני בראש שלי כל כך אלוקית, שאני אומרת אין מצב, שאלוקים, המלך, האוהב, האבא, הנפלא, לוקח את שמחת תורה שלנו, את היום הזה, את הושענא רבה, את היום הכי הכי הכי כאילו חיתום הדין וכל מה שאומרים, והופך אותו לגיהנום עלי אדמות, לאנשים שחיים איתנו, ליהודים, לבנים שלו, אין מצב. ומוצאי שמחת תורה, אני יוצאת לריצה כזאת ואני רואה שהרחובות ריקים לחלוטין, ואני אומרת, לא, לא, לא, תפתחי את הרדיו. ואני פשוט לא מאמינה למשמע אוזניי. אני לא מאמינה שהזוועות, שעדיין עוד לא התוודענו אליהם, ולדעתי עדיין, אנחנו לא יודעים את גודלם, עומקם, קורים בבית של אלוקים, בארץ ישראל, אצל הילדים של אלוקים, האחים שלנו, הבנים שלנו, בשמחת תורה.
והיו לי כמה ימים קשים מאוד, שאמרתי "אלוקים, אתה לא בסדר. אתה לא בסדר. תעשה משהו". ואז החטופים, ואז הזוועות שהיו שם, ואז הסיפורים שעלו מתוך החדרים, מתוך הממ"דים, מתוך התהום, מתוך הטירוף. ואני יודעת שהיו ניסים. אח שלי היה בבסיס רעים, והבסיס לא נכבש, וניצלו שם הרבה מאוד אנשים, והמחבלים מתו שם, ונהרגו רק חמישה אנשים. ואת אומרת, בסדר, היו ניסים. היו ניסים בשמחת תורה. אבל היו זוועות שהאוזן לא יכולה לשמוע, והלב לא יכול להכיל, בגוף של הילדים של אלוקים. עכשיו, תסבירי לי, בבקשה, רוחי, איפה אלוקים?
רוחי: קודם כל, את… אני רואה אותך, אלה ששומעות אותנו לא רואות, אני רואה אותך דומעת, את אומרת…
מירי: אני בוכה. ממש.
רוחי: זה לא פשוט. אני חושבת שזה כל יהודי, באותו מקום, דומע, זועק. אנחנו בעצמנו, שמענו את הרבי מלא פעמים, בוכה וזועק על צרות של עם ישראל. זה לא דבר שהוא לא ראוי, הפוך. אני חושבת שזה לא ראוי לא לזעוק ולא לבכות. זה המקום הכי אמיתי של יהודי, הוא רואה כאב, הוא רואה צער של יהודי, אז הוא בוכה והוא צועק לשמיים.
מירי: זה צער שלי, זה לא צער של יהודי אחר. אני ממש, לילות ללא שינה, באמת, אני אומרת לך, אנחנו נמצאים עכשיו בערב ראש חודש ניסן, שישה חודשים אחרי, ועדיין מתים לנו חיילים, והחטופים עדיין נמצאים בעזה, השתחררו חלק, חלק נמצאים שם בתוך התהומות, ואני רוצה לדעת, את יודעת, היה לי איזה פעם אחת שפשוט לא יכולתי לשאת, זה היה 17 יום, משהו כזה, כאילו, ממש מעט ימים, שפשוט היה לי צרחה שרציתי להוציא מתוכי, פשוט עמדתי, יצאתי לטבע, אמרתי ליונתן, קח אותי בבקשה לשטח, ופשוט צרחתי מתוך מעמקי הנשמה שלי, אני שלושה ימים על הצרחה הזאת לא יכולתי לדבר, נגמר לי הקול.
את יודעת, כאילו, המערכת יחסים שלי עם אלוקים, היא באמת, אני אוהבת אותו, ואני יודעת שהוא אבא טוב, ואני יודעת שמשהו הוא עושה זה טוב, ואני באמת, יש לי אמונה אמיתית, אמיתית, אמיתית, שהוא אבא טוב. אני לא יכולה להבין, ואני לא יכולה להכיל, רוחי, אני בוכה, אני לא יכולה להכיל שהילדים שלך, הבנים שלך, הבנות שלך, נפגעות כל כך, כל כך, ואתה המלך, אתה קובע.
רוחי: ואתה כל יכול.
מירי: ואתה מנהיג, אתה יכול הרגע, הרגע. וכתבתי פוסט על זה כמה ימים אחרי, אמרת, כתבתי, "אלוקים, אתה גבר, תעשה טובה. מה הבעיה שלך להכניס אותם לאוטובוסים ושיזרקו אותם על הגדר, שיחזירו אותם? לפחות הכבוד, האבוד, המסכן שלנו, אני קוראת תהילים, וכל הבקשות של דוד זה לנקמה בגויים, בשבילך, ה' בשבילך. וואי, ולא, ואנחנו חצי שנה, 180 יום, יותר מ-180 יום, איפה אתה, ה'? איפה אתה? איפה אתה, אבא?"
רוחי: מירי, זאת זעקה שאני חושבת שכולנו כל יום צריכים לזעוק עד שנראה את בית המקדש, נראה את תחיית המתים, נראה שמחה שלמה, לא חצי מזה ולא קרוב לזה, כן? עד שלא נראה את הגאולה האמיתית והשלימה והיפה והטוטלית, אנחנו נמשיך ונזעק.
מירי: אנחנו נאחזים בזה, אנחנו נאחזים בתקווה, בציפייה, ב-השבוע הזה יהיה שבוע טוב, השבוע יהיה בשורות טובות.
רוחי: נכון.
מירי: חודש כסלו, אנחנו זה… ניסים…
רוחי: נכון.
מירי: חודש טבת, חודש של זה… שבט, שנשמע בשורות טובות.
רוחי: נכון.
מירי: אדר, חודש השמחה.
רוחי: הנה פורים, הנה זה…
מירי: פורים, טה, טה, טם, הנה חודש ניסן, בניסן נגאלו, הייתי אתמול בכותל ואמרתי ליונתן: "אתה מבין, ראש חודש ניסן, יהיה גאולה". הוא אומר לי, "מירי, עברנו את זה, היה". הוא עוד יותר פסימי מזה.
רוחי: לא, לא, לא, לא, לא.
מירי: אז, רוחי, שאלה קשה.
רוחי: שאלה קשה.
מירי: בבקשה.
רוחי: מציאות לא פשוטה, אף אחד לא מנסה להגיד, "וואו, איזה יופי, הכל לטובה", ממש לא. את יודעת, הזכרת את הרבי, בנאדם הגיע באמת לרבי והתחיל לדבר על השואה, ואז הוא אמר לו, "כן, זה בגלל זה, ובגלל זה", אותו בנאדם אמר לרבי, הרבי ישר עצר אותו. אמר לו "אלוקים לא צריך עורך דין שיסביר למה מה שהוא עשה זה היה נכון. השואה זה דבר שהשכל האנושי לא יכול להבין, זה דבר ששום חטא לא יכול להצדיק, ורק כשיבוא משיח, ונראה את התמונה הכוללת, ויהיה לנו את ההבנה האלוקית, נוכל להבין, ולא רק להבין, אלא עוד להודות על זה. כרגע, זה לא". ואין צורך אפילו לתת לזה הסברים. אני אומרת את זה כי לפעמים את יכולה לשמוע שאומרים, "זה בגלל זה, השביעי באוקטובר קרה בגלל זה, בגלל זה". תשמעי, אני לא דוברת של אלוקים. אין לי תשובות. אני לא יכולה להגיד לך, "מירי, אתה יודעת למה אלוקים עשה את זה? כי, x, y, z, זה לא. אני לא יודעת".
מירי: לא, אני אשאל אותך אחרת. אז לא למה אלוקים עשה את זה. איך אפשר להגיד עליו שהוא אבא טוב? איך אפשר שאבא טוב יראה את הילדים שלו נשחטים? אין לי מילים, אני לא רוצה אפילו להשתמש בביטויים של דברים שהיו שם. איך הוא אבא טוב? איך אפשר להגיד עליו שהוא אבא טוב?
רוחי: אני אגיד לך. אני חושבת שאחד ההגדרות של טראומה זה כשהמוח, ההיגיון שלנו, לא מכיל את מה שכרגע אנחנו רואים. זה טראומה, לא תמיד הכאב הוא הטראומה. אוי, אנשים לפעמים, בן אדם מאוד אהוב עוזב אותם, לא כואב להם בגוף. זה לא כאב, הבדידות הזאת, היא יכולה להסתדר איתה אותה אישה. אבל הטראומה שההיגיון שלה לא מצליח להכיל, איך האדם הזה עזב אותי או עשה כזה דבר נגדי? זה מה שהופך את זה לטראומה. שההיגיון לא מצליח להכיל, להכניס את המציאות לתוך התבניות שיש לי במוח. אין לזה מקום, אין לזה מקום מבחינתי, אהבה של אב לילדים שלו, אין כזאת משבצת שהטראומה הזאת או שהמציאות הזאת נכנסת שם. זה לא נכנס.
מירי: לא, אני לא מב… אני לא מבינה.
רוחי: אני אומרת, מה עושה טראומה לבן אדם? שאת לא מצליחה להבין או להכיל, או כשאין לך מגירה כזאת במוח או בלב שיכולה להכיל את המציאות הזאת. זה טראומה.
מירי: את יודעת מה? אני רוצה רגע לקחת אותך לבת שלי. היא הייתה בת שנתיים, הלכנו לראות פרות, ולא שמתי לב שיש שם שני כלבים גדולים. והם פשוט שעטו לעברה, ומה שעשיתי, תפסתי אותה בכוח והעפתי אותה אחורה. עכשיו, כאילו, את אומרת על הטראומה, למיכל, מאז הייתה טראומה מכלבים, היא הייתה ממש, ממש רועדת מכלבים, בגלל החוויה הזאת, אני לא יודעת אם זה החוויה שהכלבים שעטו לעברה, או פשוט הפיזיות.
רוחי: ששלפת אותה.
מירי: שממש תפסתי אותה, זה לא נעים, כן? אני תופסת אותה ומעיפה אותה מאחורי הגב שלי כדי שהם לא יפגעו בה. אז עשיתי משהו טוב, זה פגע בה, אבל אני היום יכולה להגיד, עשינו אחר כך טיפולים וטה-טה-טם והתגברה על זה, אבל בעצם באותו רגע, כאילו, סוג של הפלתי אותה.
רוחי: נכון.
מירי: זה יכול להתחבר?
רוחי: זה יכול להתחבר ברמה מאוד מאוד נמוכה, כי תמיד אנחנו נבוא ונגיד, אבל אלוקי… את לא שולטת על הכלבים. כאימא, זה מה שהיה לך לעשות באותו רגע.
מירי: בדיוק.
רוחי: לא היה לך דרך אחרת, זאת הייתה… זאת הייתה… זה היה אילוץ.
מירי: בדיוק.
רוחי: הטוב ביותר במסגרת האפשרויות הקיימות. לאלוקים אין אילוצים.
מירי: יש לו גם, הוא גם שולט על הכלבים.
רוחי: הוא יכל שלא יהיה שם כלבים, הוא יכל לרומם אותה בצורה מאוד מהנה ומדהימה, ויכל לעשות מיליון דברים.
מירי: נכון.
רוחי: נכון?
מירי: נו, אם הוא היה אבא טוב.
רוחי: נכון. [צוחקות] אם הוא היה אבא טוב…
מירי: בעיניים…
רוחי: במשבצות שלנו. זה מה שאני באתי להגיד לך. שיש לנו משבצות מאוד מדויקות, מאוד מוגבלות, ואנחנו תופסות את המציאות, ככה המוח שלנו עובד. הוא תמיד… איך עושים בינה מלאכותית? יש כל מיני נתוני יסוד, והקשרים כאלה ואחרים, ולפי זה אתה נוסע. [מירי מהמהמת] אז אנחנו כבני אדם אולי קצת יותר מפותחים מהבינה המלאכותית, אבל עד שם ולא יותר משם. יש לנו את הקשרים שלנו, את הנחות יסוד שלנו, את המסגרות שלנו, את הקווים שתוחמים את יכולת ההבנה שלנו, ושם זה נגמר. מה שנכנס - נכנס, ומה שלא - זה טראומטי, כי זה לא נכנס. אין לזה שום כלי שיכול להכיל את זה. אז אבא טוב, זה אבא שעושה נעים, שעושה כיף, שעושה, אני יכולה להבין שהוא לוקח ילד לטיפול שיניים, כי זה הכי טוב, גם אם לא נעים לו, אבל בואי, טיפול שיניים זה לא מה ש… זה לא השביעי באוקטובר.
מירי: זה לא השביעי לאוקטובר.
רוחי: תעשה לי טובה, בוא אל תגזים. אז כל זה נכון והגיוני וטבעי, במסגרת היכולת האנושית. אף אחד לא בא אלינו בטענות: איך את ככה מדברת? איך את מעיזה? טבעי שבן אדם כואב לו, הוא צועק "איי". טבעי שבן אדם לא מבין, הוא אומר, "מה קורה פה? אני לא מבין". והגיוני שבן אדם אומר, "תשמע, אם הוא אבא טוב שלי וזה מה שהוא עשה, משהו פה לא מסתדר לי".
מירי: בדיוק. יש הכלים שלנו, כמו שאת אומרת, הם מוגבלים. סבבה, אני מקבלת את זה, אנחנו לא מבינים הכל. אבל אנחנו, כאילו, סוג של חובה או כאילו, מה שאנחנו מצפים מעצמנו, מהעולם הזה, להאמין, להאמין באלוקים.
רוחי: נכון. אמונה באמת זה כלי הרבה יותר עמוק, רחב ואינסופי מההיגיון. לכן יהודי משתמש כל כך הרבה באמונה. ההיגיון הוא מאוד אמין וטוב, כל עוד זה הגיוני, מה שקורה לך. את מבינה? אני יכולה להיות, אם התקשורת שלי עם הקב"ה היא הגיונית, אז כל עוד אמרתי תהילים וזה עזר - מצוין, נתתי צדקה וניצלתי - מקסים, הייתי נחמדה והיו נחמדים אליי - נהדר, אז יופי. זה הרמה.
מירי: אבל למה? אבל גם בתורה, כאילו, ה' מדבר איתנו בלוגיקה, כאילו, אני נותן לפניכם את הטוב ואת הרע, ובחרת בחיים, כאילו, כן, שכר ועונש, מעניש את הרשעים ונותן שכר לצדיקים. כאילו, הוא כן מדבר איתנו במונחים של בני האדם, של בנק.
רוחי: נכון, ועדיין, גם בתוך התורה, שהיא רחבה הרבה יותר מחמישה חומשי תורה, יש המון מקומות במדרשים ובגמרות והלאה שמדברים על "הצור תמים פעלו", ועל "הקֵל הגדול, הגיבור והנורא", הרי, את יודעת, אנשי הכנסת הגדולה, כשהיה חורבן בית המקדש, הורידו את זה, אמרו, "זה נקרא גיבור?" כמו שאת אמרת, "זה גבר? שנכנסים לבית שלו, מפרקים את הכל, לוקחים את העם שלו?" הורידו את זה, ואז, החזירו את זה, ואמרו: "הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו", זה הגדולה שלו, שאנחנו לא מצליחים להכיל אותו. כי רב זושא מאניפולי אמר: "אם האלוקים היה אחד שאני יכול להבין אותו, אני הייתי האלוקים".
מירי: אז איך אתה, איך, איך… אז איך הוא רוצה שבכלים אנושיים, אנחנו נאהב אותו? ונאמין בו?
רוחי: יפה, אז קודם כל, קודם כל שנבין שבאמת כזה אלוקים, כשאת ממש מכילה אותו, מבינה אותו, זה… בואי, תחליפי אלוקים, זה… הוא ברמה שלך.
מירי: אני לא צריכה להבין אותו, אבל אני במקום כל כך פגיע.
רוחי: נכון.
מירי: ואני הבת שלו. אני הבת שלו. אני לא צריכה להבין את כל המניעים שלו ואת כל המסביב, מה היה לפני 2,000 שנה ומה יהיה עוד 2,000 שנה. בנקודת זמן שאני נמצאת, אני רוצה להיאחז באמונה, ואני אומרת, אשכרה, "קֵל נקמות השם", במי הוא נוקם, בי? מה עשיתי?
רוחי: זה 100 אחוז נכון. אני חושבת שכשאת עומדת בנקודת זמן, אז זה בדיוק מה שהאמונה באה ונותנת לך את המענה, כי במקומות ש… בואי, תקחי זוג, בני זוג. אז יש תמיד את התקופות שאת יודעת, הכל נוסע ישר והכל נחמד, ואני אוהבת אותך, אתה אוהב אותי ומקסים, ויש לפעמים פתאום חלילה, הוא עובר תאונה והוא נהיה מוגבל, לא הולך לו בעסקים ופתאום אין לו איך לפרנס. איזשהו מקום של שבר. ואז זה מבחן הקשר באמת. [מירי מהמהמת] אם הייתם מחוברים רק שהוא נותן לי ואת נותנת לו, זה לא יהיה מספיק חזק, אלה תשתיות לא מספיק חזקות למקרים של שבר. פה פתאום את יכולה לראות זוגיות הרבה יותר עמוקה, כשהאישה או האיש, זה לא משנה מי. למרות שאני נמצאת במקום שאני לא מקבלת, או אפילו מקבלת דברים לא נעימים, או אפילו, את יודעת מה, לפעמים מעידות, באמת, מעידות ברמה של מעידות בקשר, ואני עדיין שם לצידו, זה אומר שיש פה משהו הרבה מעבר. שאנחנו אחד לא רק בגלל שטוב לי, כיף לי, נעים לי, או לא רק בגלל שמשתלם לי, או לא רק בגלל ש… אין בגלל, אנחנו אחד, כי אנחנו אחד. [מירי מהמהמת] והיהודי מחובר להשם לא רק במקומות שהכל נוסע. את יודעת מה, הרבה פעמים אני אומרת לעצמי, אני מדמה את זה כמו איזשהו כביש ישר, ופתאום את צריכה לעבור מהר להר שאין לך כביש באמצע. זאת התחושה כשקורים מקרים באמת לא פשוטים, ואז את אומרת, "אני נופלת לתהום, אני לא יכולה, אם אני ממשיכה לנהוג ברגיל".
מירי: נכון.
רוחי: "אני צריכה פה גשר".
מירי: כן.
רוחי: "בלי הגשר אני נופלת. כי הכביש הרגיל לא יעזור לי כאן". הגשר זה האמונה, כי האמונה באה ואומרת, "לא מבין, לא מרגיש לי אפילו, ואני עדיין שם". אני אגיד לך עוד יותר, חלילה, תקחי בן אדם באמת, שהבן שלו נהרג, נרצח בשבי, ואת תסבירי לו. יעזור לו?
מירי: לא, ממש לא.
רוחי: ההסבר לא יעזור, גם אם יהיה הסבר הגיוני, אחד על אחד, הכל מסודר יפה. מה זה משנה לי? כואב לי.
מירי: נכון.
רוחי: כואב לי, לא יעזור לי ההסבר, תסביר למי שאתה רוצה. לא לי, לי זה כואב. לכן אני אומרת, ההיגיון זה לא הכלי עכשיו. זה לא הכלי. אנחנו עכשיו מתרוממות למקום הרבה יותר גבוה, למקום של אמונה, שהאמונה אומרת, "קודם כל, אני סומכת עליך, אני יודעת בבירור שאתה יודע מה שאתה עושה, ושאתה אוהב אותי, אז מן סתם, זה לטובתי, אבל זה לא סותר בכלל שכואב לי, ואני צועקת, ואני מבקשת תרחם עליי, תמצא דרך אחרת, בוא תקצר את זה". תשמעי, כשאישה צועקת בלידה, זה לא שהיא חושבת שכל הרעיון של ללדת הוא לא לעניין.
מירי: נכון.
רוחי: היא לא אומרת, "תקשיבו, בואו, לא נלד". היא צועקת כי כואב לה, היא אומרת, "מקסים שיש לי ילד, אני רוצה אותו, אבל כואב לי, זה לא אומר. אני מבינה, אלוקים, שאני בידיים הנאמנות שלך, מן הסתם אתה עושה פה משהו שהוא טוב, אבל כואב לי".
מירי: ממש.
רוחי: "ואני זועקת לשמיים, ואני מעוררת רחמים", ואת יודעת מה? יש כוח לזעקה הזאת להמתיק את הגבורות. ככה זה נקרא להמתיק את הגבורות, זה אומר שפתאום מביאים אפידורל, שפתאום מביא מישהו שעושה לך מסאז', שפתאום…
מירי: שישלח לנו איזה מישהו שיעשה לנו אפידורל קצת.
רוחי: בדיוק, איזשהו זירוז, איזשהו משהו, ואז הלידה מגיעה יותר מהר, יותר בטוב. לבקש רחמים תמיד זה במקום.
מירי: וואו, רוחי, אני… ממש תודה רבה, באמת. אני עכשיו, הזדמנות לבקש מהשם קצת אפידורל.
רוחי: נכון.
מירי: שישלח לנו איזה מסאז' מרגיע בתקופה הזאת, ושישלח לנו גאולה.
רוחי: בדיוק. אני רוצה לבקש ממנו שכבר תהיה הלידה.
מירי: הלידה.
רוחי: שכבר נראה, נחבק את התינוק, שכבר נהיה עם בית המקדש, עם תחיית המתים, עם שמחת עולם.
מירי: אמן.
רוחי: לא פחות מזה.
מירי: לא יהיה לנו שאלות, מה נעשה בפודקאסט? [רוחי צוחקת] תודה רבה, רבה, רוחי. שימחת אותי מאוד. ריגשת אותי מאוד. בעזרת השם, ניפגש בשאלה הבאה.
רוחי: בעזרת השם.
[אות מוזיקלי]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Kommentare