מירי פורסט- הפודקאסט - צופיה דיקשטיין פלזן: הם לקחו חיים ואנחנו כאן כדי להביא חיים
- לאה תמיר אנגלרד
- Jan 19
- 37 min read
צופיה דיקשטיין פלזן. בת דודתי האהובה. בגיל 19 צופיה התייתמה בבת אחת מהוריה ואיבדה את אחיה בפיגוע רצחני. צופיה היא סמל של חיים ובשיחה נדבר על הורות, על מה שלקחה מבית ההורים. על מצוות השמחה ואיך חיים כאילו מחר זה נגמר. תקשיבי לצופיה ותקשיבי ללב שלך.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/08/2024.
[מוזיקת פתיחה]
מירי: היי, אני מירי פורסט ובואו נדבר על הכול. מת-חי-לים.
טוב, אז… צופקה, בוקר טוב, נשמה.
צופיה: בוקר אור.
מירי: מה העניינים? איזה כיף שבאת. [צוחקת]
צופיה: אחלה! [בצעקה] בת-דודה!
מירי: איזה כיף שבאת. וואו.
צופיה: לגמרי.
מירי: כאילו, אני אמרתי לך, שהתחלנו לדבר ואז אמרתי לך: "לא לא לא לא לא לא, אנחנו לא מדברות, אנחנו לא מדברות, בואי נדליק את המצלמה ואת המיקרופון…"
צופיה: ונתחיל.
מירי: ונתחיל. אז מה, תספרי לי קודם כול, מה… מה היה הבוקר שלך? רגע, אני אציג אותך.
צופיה: אוקיי.
מירי: צופיה דיקשטיין…
צופיה: פלזן.
מירי: פלזן. אוקיי, מבחינתי את דיקשטיין. צופיה דיקשטיין פלזן היא בת דודתי האהובה מזה עשרים… [צוחקת] מזה ארבעים… [צוחקות] ארבעים ואחת שנים. אני כמעט 40.
צופיה: לא, אני בת 40!
מירי: אני אהיה בת 40. מתי את… מתי את תהיי בת 40?
צופיה: אני בקיץ.
מירי: היית? תהיי!
צופיה: אני אהיה בת 41, כן.
מירי: אימאל'ה, השם ישמור. אז אנחנו 40 שנה בנות דודות, כי אני עוד מעט בת 40, אז הנה הגעתי לממוצע.
צופיה: וואו.
מירי: בעצם, אני נמצאת באמצע, בינך לבין איילת, ו… יש לי זיכרונות ילדות כיפיים.
צופיה: וואו.
מירי: הראשון שבהם…
צופיה: נכון, נכון, הראשון.
מירי: שהגעתי אליכם. הבית ב… קריית משה, זה נקרא?
צופיה: כן. בירושלים.
מירי: בירושלים. בית פיצי, הרבה ילדים, מהלפים [כך במקור] אחד… מהלפים אחד אחד. ולכל אחד היה מגב.
צופיה: אההה! [צוחקת] גדול!
מירי: לכל… וזה היה יום שישי, ואני זוכרת שכולכם ביחד שטפתם את הבית.
צופיה: נכון. וזה עוד בית קטן.
מירי: תקשיבי, אני כל הזמן אמרתי, איך כאילו, כולם, הם לא מעיפים אחד על השני מגבים? פשוט בשמחה. היה מוזיקה…
צופיה: נכון.
מירי: ואבא שלך ניצח על החגיגה, ואתם שטפתם את הבית כולכם ביחד.
צופיה: זה היה יותר… קודם כל, לא באמת צריך עשרה ילדים שישטפו את הבית.
מירי: נכון. [צוחקת]
צופיה: אבל מצד שני, השייכות והרצון שכולם יקחו חלק בניקיון, ולא רק בניקיון, של הבית. אם היית רואה גם בקילופים של הירקות, בבישולים, באפייה, ב… בניקיון של ה… זה… זה משהו שכזה אני מנסה גם לגדל היום את הילדים שלי.
מירי: זה מדהים.
צופיה: כל אחד הוא חלק.
מירי: איזה מדהים.
צופיה: וכשאתה חלק, אתה שמח ואתה שייך, ואתה… כיף לך לבוא לשבת, ואומרים: "וואי, הסלט שהוא חתך והשולחן שהוא ערך והבית שהוא שטף…"
מירי: וואי.
צופיה: וואי, לכל אחד יש…
מירי: להכניס את הילדים… וזה שאת לוקחת את זה מהבית של ההורים שלך זה מדהים.
צופיה: כן.
מירי: היה עוד משהו שאני מה זה זוכרת, וזה כאילו לקחתי לחיים שלי. אממ… לא זוכרת באיזה הזדמנות נפגשנו, שהייתם אצלנו בבית, ו… שאלתי את אבא שלך: "איך אתם מחליטים על השמות של הילדים?". [צוחקת]
צופיה: גדול.
מירי: כי יש לכם שמות מיוחדים. אז הוא אמר על עדיאל, שהוא עשה אסיפה משפחתית… את זוכרת את זה?
צופיה: כן! בטח.
מירי: ו… והוא שאל את הילדים: "איזה שם הייתם רוצים", ומה… זה. הוא אמר, תקשיבי…
צופיה: מה האופציות.
מירי: הוא אמר… הוא אמר לי ככה: "תראי, בסוף אנחנו מחליטים, אבל הם מרגישים חלק, והם מרגישים שהדעה שלהם נחשבת". ומה זה אהבתי את זה. הייתי בתיכון אז ו… אמרתי: "וואי, יוסי, אני מאמצת את זה". זה… ככה לעשות אסיפות… בכלל, המילה, "אסיפה משפחתית", מי עושה אסיפות משפחתיות? אז…
צופיה: אז קודם כל, באמת היינו עושים כמעט כל מוצאי שבת על החלטות, על תורנות, על כמה דמי כיס. גם אני עושה את זה בבית שלי. אני לא ממש קוראת לזה אסיפה משפחתית כי אנחנו מעט ילדים. אנחנו הרבה פעמים מדברים: "מה אתם רוצים שנעשה ביום שישי? לאן אתם רוצים שנלך לטייל? לצפון, לאילת, חוץ לארץ - לאיפה בא לכם?". ברור שבסוף אנחנו מחליטים.
מירי: כן.
צופיה: ברור. אבל כשהם חלק, אז החוויה נהיית הרבה יותר טובה.
מירי: זה מדהים.
צופיה: מרגישים יותר, שוב, שייכות.
מירי: זה מדהים ממש.
צופיה: מילת המפתח - משפחה זה שייכות.
מירי: נכון. אז אני רוצה לחזור רגע לנקודה שבה הדלקתי את ה… לחצתי על play. מה רצית לספר לי על היום בבוקר?
צופיה: אז כן… לא באתי לפה סתם, אני מאמינה, וההשקעה שלי, הייתה נסיעה מאוד ארוכה, ובאמת לקחת יום חופש ולבוא לפה ולפטפט איתך. ההורים שלי נהרגו בפיגוע לפני 22 שנה. ו… ובאמת לא רציתי לדבר על זה, כי יום הזיכרון היה ונתתי לזה הרבה מקום, לעצב ולשכול וכולי, ובאמת קמנו והמשכנו, ו… נדבר על זה. אבל רציתי ככה, תוך כדי הנסיעה, לשתף אותך שככה קיבלתי הודעה מהבית ספר, על "יום סבבא" בבית ספר. ש… רוני יש לה איזה יום שישי אחד שצריך להביא או את סבא או את סבתא ויש איזה לימוד משותף בבית ספר, ו… פשוט עלו לי הדמעות והרגשתי שאני נחנקת. ואני אסביר לך למה. כי כשמדובר בשכול שלי, אני כבר יודעת להתמודד איתו. 21 שנה, 21 וחצי שנים. אני יודעת באיזה נקודות בשנה זה עולה לי, וב… בימי שישי מה הקושי שלי ומה אני עושה כשקשה לי, וב…יום נישואים של ההורים ויום הולדת שלי ובשמחות משפחתיות, אני יודעת בדיוק מה הנקודות תורפה שלי, ואני יודעת להתמודד עם זה כבר. מה אני צריכה לעשות. אבל כשזה נוגע בילדים שלי, זה גדול עליי. [מירי מהמהמת בהאזנה]
ואני למדתי הרבה בחיים שאפשר הרבה דברים של קושי להחליף בכסף. אם קשה לך לבשל לשבת, כי עמוס לך נפשית, אז אפשר לקנות את האוכל. ואם קשה לך לגהץ שעות, אז אפשר באמת להביא… להביא שירותי גיהוץ הביתה. אבל כשזה מדובר בחוסר של סבא וסבתא לילדה שלי - זה גדול עליי. וכמה שאני יכולה לחשוב על פתרון, אולי דוֹדי יבוא, או חגי יבוא, אבל חגי כבר מלא פעמים בא לבית ספר, אז… ורוני, אני לא רוצה להחסיר ממנה כלום, אז זה נוגע בי. כי פה אני לא יודעת להתמודד. סתם, אולי ככה… להגיד, רגישות לדברים האלה. מי צריך את היום הזה? מה הוא… את רוצה ללמוד עם סבא שלך אז תלמדי איתו בשבת. למה זה צריך להיות בקבל עם ועדה בבית ספר?
מירי: נכון.
צופיה: יש אנשים ש… זה קשה להם, אולי הם לא בקשר עם סבא וסבתא, אולי הם גרים בחו"ל, אולי הסבא וסבתא מבוגרים ולא מתאים להם ליסוע.
מירי: אולי הם נרצחו בפיגוע.
צופיה: נכון.
מירי: ועכשיו יש כל כך הרבה…
צופיה: קושי. נכון, צריך להעלות את זה למודעות. יום מיותר מבחינתי לחלוטין. מי שרוצה ללמוד עם סבא שלו - בקשה, תארגנו לפני הבר מצווה, בת מצווה, בימים… לא צריך גם להראות את זה, את יודעת, את המראה הזאתי.
מירי: [מילה לא ברורה]
צופיה: אין לך סבא וסבתא, את באה עם אבא. היה לי את זה עם הבנים, אבל אז הייתי עוד מחוברת לַ… איך שזה נראה ומה יגידו. והכול בסדר, אנחנו רגילים, אנחנו חיים בפתח תקווה, הכול בסדר, כולנו אותו דבר. אבל כשזה הגיע בשלב הזה של החיים, שאת רוצה לחיות כמו שנכון לך ו… וזה גורם לך לעצבות גדולה, במיוחד שזה אחרי יום הזיכרון - זה גדול עליי. זה היה לי גדול.
מירי: וואי, אני מה זה מודה לך שאמרת את זה, באמת. אנחנו… אנשים חיים בתוך סביבה שכאילו הכול סבבה וזה, וגם "יום סבבא", בואי. למי סבבה?
צופיה: בדיוק.
מירי: וזה ממש לא סבבה. והנה, כאילו, אנחנו… אני זו… דיברנו על השיחה ואמרנו שלא נדבר על ה… על האובדן ועל השכול וזה, אבל את יודעת, זה חלק בלתי נפרד מהחיים, מהמקום הזה של באמת, כמו שאמרת, בנקודות האלה שבהם זה פתאום נדלק. כאילו, היא מקבלת פתק שיום… יום סבא וסבתא בבית ספר. כאילו מאיפה זה בא פתאום? את מבינה? זה… זה משהו שהוא… את לא יכולה לצפות אותו פתאום.
צופיה: נכון.
מירי: את ה… את החוסר הזה, את החלל הזה. וכמו שאמרת, שאת כאילו מתמודדת עם זה במהלך השנים, ואת יודעת, אולי זה גם הזדמנות לדבר עם… עם רוני, ולהגיד לה: "סבא וסבתא שלך קדושים". כאילו, זה שהם…
צופיה: נכון. אז…
מירי: זה שהם לא נוכחים, הם נוכחים מאוד מאוד מאוד, ולא פיזית.
צופיה: אז רוני גָּדְלָה לזה. קודם כול היא קרויה על שם סבתא חני. אז היא גאה בזה והיא מספרת על זה, וביום הזיכרון היא סיפרה על סבתא חני. ומבחינתה יש לה סבא וסבתא, אבל הם לא נוכחים.
מירי: כן.
צופיה: והם לא קונים לה מתנה, אבל יש לה סבא וסבתא, ואנחנו נוסעים לשבתות לפסגות, הבית של ההורים שלי נשאר ריק, ואנחנו נוסעים לשם, אז היא מבחינתה מספרת לכולם: "אנחנו נוסעים לסבא וסבתא, 'שבת הגדול', לבית של סבא וסבתא". אז היא מספרת את זה בשמחה ובמאור פנים. היא לא מספרת את זה מנקודה של חוסר ושל עצבות, כי אנחנו משדרים לה בבית…
מירי: בדיוק.
צופיה: סבתא חני הייתה אישה שמחה.
מירי: נכון.
צופיה: והיא הייתה אוהבת לנגן בפסנתר ו… אבל פה זה נקודת תורפה של… של חוסר.
מירי: שלך.
צופיה: ש"לי אין ולכולם יש".
מירי: נכון.
צופיה: ואני לא רוצה שהיא תחיה ככה, כי כל הזמן אנחנו רוצים לתת לה הכול מהכול ופתאום אנחנו לא יכולים, אז… זה… זה בא לי בכאפה.
מירי: כן. טוב, [נאנחת] וואי, צופיה, חיים שלי. [צופיה צוחקת] וואי, אז אנחנו נחזור קדימה ונלך… כאילו, נלך קדימה ונחזור אחורה. ונלך קדימה…
צופיה: כן.
מירי: ונחזור אחורה.
צופיה: כי זה החיים.
מירי: זה החיים.
צופיה: עליות וירידות.
מירי: לגמרי. טוב, את בחרת להיות מיילדת, בואי, להביא חיים. אני חייבת לשאול שאלה סופר גזענית. [מגחכות] את לא חייבת לענות לי! לא תעני לי? [צוחקות]
צופיה: [צוחקת] עד כאן.
מירי: בשבת הייתי… אני אגיד. לי מותר להגיד. את אל תגידי מה שאת רוצה, אני אגיד מה שאני רוצה. שבת הייתי עם אימא שלי ב… בהרצליה, "מדיקל סנטר". היא הייתה שם… איזשהו ניתוח כירורגי. ואמרתי: "יואו…". עכשיו יעל גם לומדת להיות אחות עכשיו. תקשיבי, זה אחד המקצועות הדו… כאילו לא דוחים, אבל את נחשפת ל… לנוזלי גוף שאת לא מעוניינת [צוחקת] לראות אותם. וכאילו, איזה…
צופיה: אז את תמשיכי לעסוק בריצה.
מירי: בדיוק.
צופיה: [צוחקת] ומי שמסוגל…
מירי: איזה… זה… זה…
צופיה: אני לא מרגישה שזה דוחה. כאילו, אני רואה את זה כחלק מגוף האישה.
מירי: וזה עילאי, כאילו, באמת. להיות זה… זה… זה יכולת להיות עם בן אדם ברגעים הכי הכי הכי כאילו… לא יודעת, אפילו זה לא נקרא חשופים. הכי מבעיתים. [עין מודגשת] [צוחקות] לא, רציתי לשאול אבל שאלה אחרת. לא משנה, אבל אנחנו לא נשאל אותה כי… את לא תוכלי לענות. [צוחקות] אוקיי. טוב, למה בחרת להיות מיילדת?
צופיה: אז קודם כול אני רוצה לספר לך שאני, באמת, אחרי האובדן של אבא ואימא הבנתי משהו שבטח הרבה מבינים, אבל אני באמת חיה את זה, שהחיים שלנו מוגבלים, החיים שלנו קצרים. אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו אוהבים ומה שאנחנו מאמינים. ולא כי החברה מצפה, ולא כי זה נכון, ולא כי זה מביא הרבה כסף. אין לי שום… מה שהנשמה שלי מתחברת - זה מה שאני עושה. [מירי מהמהמת] ואני באמת רציתי לעסוק במקצוע של שמחה, והנה אני עושה את זה. החדר מתמלא בשמחה, הלב שלי מתפוצץ כשאני. נוגעת. בתינוק. שהרגע. נולד.
מירי: או-הו.
צופיה: אין יותר שמחה מזה. אני גם רוצה קצת להכניס אותך שנייה ל… לבחירה שלי בדרך החיים הזאתי. כי אני החלטתי שאני בוחרת בחיים, אני בוחרת כל יום.
מירי: איך? איך? איך בוחרים בזה? על דברים הרבה פחות משמעותיים מאובדן של אבא ואימא בגיל 17…
צופיה: לא, אני הייתי בת 19.
מירי: את היית בת 19.
צופיה: כן.
מירי: מאובדן של אבא ואימא בגיל 19 כשמאחורייך שיירה של אחים, על הרבה פחות - לא מצליחים לקום. [מגחכת] איך?
צופיה: תראי, יש ימים שאני אומרת לעצמי… מפזרת את הבנות, הדבר הבא שאני עושה זה להיכנס לפוך עד שהם חוזרות. ויש ימים כאלה. [מירי מהמהמת] אבל אני נותנת לזה מקום. הנפש זקוקה גם לאוכל. את תגידי אוכל בריא, אני אגיד זמן שינה, זמן כושר, זמן מחשבה, זמן קפה, ואני יכולה להיות עם הקפה שלי שעות במרפסת וזה טוב לי וזה כיף לי, ואני לא חיה היום במרתון שהייתי בו. אם הייתי פעם עובדת מלא משמרות, ולוקחת על עצמי כל קורס וכל לימודים, ו… היום ממש לא. קודם כל מה נכון לי, מה נכון למשפחה שלי, מה נכון לזוגיות שלי, ועם זה אני רצה. אז אם אני עובדת מעט בבית חולים ואנשים אומרים לי: "את עושה רק שתי משמרות בבית חולים, מה את עושה מעבר?". אני עושה המון. אני לא יודעת, אבל הנפש שלי זקוקה כנראה לעוד דברים חוץ ממה שאתם חושבים. אני המון ישנה, אני המון רצה, אני המון עם עצמי, אני המון מטופלת. התחלתי עכשיו תרפיה בסוסים.
מירי: וואו.
צופיה: מה שנכון לי, אני עושה. ואני חושבת שזה מה שנותן לי את הכוח בסוף לקום בבוקר ולחייך ולשמוח. וגם אם לא באמת אני שמחה - אני עושה כאילו אני שמחה, ובאמת פתאום הנפש נהיית שמחה ומאושרת. אז… לא סתם לעבוד ב… ב… התחלתי מחלקת ילדים והיו לי שם קשיים [מירי מהמהמת] של הרבה מוות וחולי. והנפש לא התחברה. לקח לי הרבה זמן להבין את זה שאני לא במקום הנכון. שנייה עשיתי פאוזה, פסק זמן, יצאתי לחל"ת. אמרתי: "מה… מה אני ממשיכה מכאן?". והיום אני חיה באמת. החיים שלנו קצובים. הזמן עם הילדים הוא זמן קצוב. בוא נעשה איתו… טוב, בואו נעשה דברים איכותיים כדי שהקשר יהיה יותר טוב, שהשמחה תהיה אמיתית. ש… שיהיה כיף לקום בבוקר. לא בהרבה זמן. לא יודעת מתי זה ייגמר. אנחנו חייבים לתת בראש. אממ… לא יודעת, נגיד שבת, אני הרבה פעמים עובדת בשבת, מבחירה שלי.
מירי: כן.
צופיה: אז השבת היא חצי, כי אני חצי בבית חולים וחצי בבית. [מירי מהמהמת] אז בזמן שאני בבית יש זמן משפחתי, זמן כיף, זמן של משחק, זמן של ארוחה, זמן של הרבה שיח ופטפוט.
מירי: כאילו זה בא… איכות. זה לא על הכמות.
צופיה: בדיוק. זה לא על הכמות. כי לא… אין הרבה. אין הרבה. לכי תדעי. הזמן שהיה לי עם אימא שלי הוא היה איכותי. לא… לא זכיתי להרבה 'שעות אימא', למרות שאני הגדולה, ואני זוכרת את הימי שישי שלא היה לי בית ספר, לא היה לי אולפנה, והייתי יושבת ומבשלת איתה ומדברת איתה. זה היה זמן איכות. כי אחר כך, בשעה שתים עשרה, כל הילדים מגיעים ואין לה זמן איכות איתי. אז הזמן הזה, הייתי יכולה ללכת בזמן הזה ולעבוד, להרוויח כסף, או לישון, או ללמוד. בחרתי להיות איתה, ואני כל-כך שמחה שהזמן הזה הוא היה איכותי, שנותן לי היום כל כך הרבה. אני זוכרת שיחות שלנו ודברים.
מירי: תני, תני לנו איזה… תני לי איזה משהו, איזה זיכרון כזה.
צופיה: אני זוכרת שאמרתי לה הרבה פעמים שאני לא אוהבת לעשות דברים, ומה אני אעשה? אני חייבת. אני לא אוהבת ללמוד למבחנים, אני לא אוהבת… ואז היא… תוך כדי שהיא… היא מבשלת, היא אומרת לי: "את יודעת, צופיה, גם אני לא אוהבת לבשל. אני לא אוהבת לבשל". ובאמת האוכל שלה לא היה הכי-הכי מושקע וטעים שבעולם. "אבל אני עושה את זה כי אני חייבת, יש לי עשרה ילדים שרוצים לאכול". הסתכלתי עליה והערצתי אותה, כי היא הייתה מבזבזת הרבה זמן בחיים על…
מירי: משהו שהיא לא אוהבת.
צופיה: על לבשל, לנו. משהו שהיא לא אוהבת, כי צריך. [מירי מהמהמת] עד היום אני אומרת לילדים שלי: "אז מה אם אתם לא אוהבים? צריך לעשות. אנחנו עושים כי צריך, אנחנו… יש דברים שאנחנו לא בוחרים לעשות ואנחנו עושים כי…". וזה משהו שמלווה אותי, כי גם אני לא אוהבת להיות במטבח, אז כשאני צריכה עכשיו לבשל המון אז נכון, אני קונה ואני… יש לי פתרונות. והמון פעמים אני אומרת: "קיבינמט, יום חמישי, למה אני מבשלת בוקר שלם?!". כן, כי…
מירי: צריך.
צופיה: כי צריך. הרבה דברים אנחנו עושים כי צריך.
מירי: וואו. אנחנו… אני בכל זאת אתן רגע, כי לא כולם מכירים אותך ואת הסיפור. אני חושבת. אני מאמינה שכן, אבל עדיין. בעצם לפני 22 שנים כמעט, אבא, אימא ושבעה אחים היו ברכב, נסעו לדרום הר חברון לשבת אצל חברים, ופיגוע ירי. מחבל שירה עליהם הרג את אבא ואת אימא ופצע… והרג גם את שובאל, ופצע את שלמה, ובעצם בבת אחת ממשפחה שלמה של אבא, אימא ועשרה ילדים, נהייתם תשעה ילדים מדהימים, מלאכים, אלופים, אין מילים - ויתומים מהורים. צבי יהודה היה אז בן…
צופיה: 21.
מירי: 21, ועדיאל היה בן שנתיים…
צופיה: שנתיים וארבעה חודשים.
מירי: וארבעה חודשים. זה היה לפני 22 שנים. והיום אנחנו באמצע, ממש, מלחמת "חרבות ברזל", או מלחמת "השבעה באוקטובר", או מלחמת "שמחת תורה". ואמרתם לי איזה נתון מטורף, שהמשפחות שהיו ב"משפחה אחת", שזה בעצם יתומים משני הורים, מקום המדינה, כמה היה אצלכם בעמותה?
צופיה: 120 יתומים.
מירי: וביום אחד… כן.
צופיה: כן.
מירי: וביום אחד הצטרפו אליכם 30 משפחות!
צופיה: אני חושבת יותר.
מירי: או מיי גאד.
צופיה: אני חושבת שהוכפלנו [כך במקור] את עצמנו. ממש…
מירי: ביום אחד, בשביעי לאוקטובר, הכפלתם את כמות היתומים משני הורים. זה מטורף, זה מחריד, זה מזעזע, זה… אין מילים. אבל יש לאן לקום. זאת אומרת, יש את היום שאחרי?
צופיה: [נאנחת] בוא נגיד לא יום אחרי. תקופה. הייתה תקופה קשה, תקופה מאתגרת, שהיינו הרבה לבד, הרבה בכי וצעקות ו… ועצבים.
מירי: ובלבול ו…
צופיה: ובלבול ו"מה עושים?". אני… כל התוכניות שלי השתנו. אם היה לי בראש מה אני עושה אחרי שירות לאומי, ומה אני לומדת ואיפה אני מטיילת, ופתאום כאילו, החלומות ממש השתנו. [מירי מהמהמת] אבל אני יכולה להגיד לך היום, שכולנו נשואים, עם בני זוג מעלפים…
מירי: זה מטורף. נכון. מדהים.
צופיה: ילדים, נכדים. יש הרבה נכדים… יוסף וחנה [במלרע] בכל מיני וריאציות, ועל שם שובאל. ואנחנו ממשיכים להיפגש ולהתחבק.
מירי: אני יכולה להגיד לך שאני רואה… [מכחכחת] שאני רואה את זה מהצד, אני כאילו מקנאה באחאות שלכם, כאילו. אתם נפגשים המון, אתם מבלים… כאילו ה… ה… זה שאבא ואימא לא נמצאים, זה מאחד ביניכם עוד יותר. זה לא כמו שאנחנו למשל נוסעים לאבא ואימא, אז זוג או שניים שם וזהו. וא… ואז כאילו אני יכולה לא לפגוש את אחים שלי גם שנתיים. כאילו, באמת, ברמה כזאת. משפחות גדולות זה… אם אין את ההורים שמאחדים, אז כאילו אין… את יודעת, שמחות וזה. ואני רואה שאתם פשוט עובדים…
צופיה: מצחיק, כי אני מסתכלת על זה מהצד השני.
מירי: שמה? שאין לך כוח לזה? [צוחקת]
צופיה: לא, שאני רואה כאילו את המפגשים שלכם, ושסבא מניח על הרגליים שלו נכד ומספר לו ונותן לו מתנה וציצית וגוזר לו תלתל. וואי, אני כולי מתפוצצת מקנאה. כי, כאילו, אנחנו עושים את הביחד הזה כי הוא סוג של פלסטר וזה מה שנשאר.
מירי: כן.
צופיה: אבל האמת והטבע ש…
מירי: נכון.
צופיה: אני הולכת לאימא שלי ואימא שלי רואה את הילדים שלי ומדברים על החינוך ועל ה… וזה חלק.
מירי: נכון.
צופיה: והאימא נותנת מתנה ואיזה עוגה שהיא הכינה, כי הילד הזה אוהב, ואין.
מירי: אני חושבת שזה חלל באמת שהוא לא יכול להתמלא אף פעם. אבל, אני רואה אותכם כמשפחה, את כל האחים ואת הגיסות ואת הכלות, ואת הבנ… כאילו הבנות, הבנים, הנכדים. אני רואה שאת… הם מכירים אחד את השני, הם נהנים להיות ביחד. אתם, כאילו, שוהים בכיף ביחד. נכון, שאין את אבא ואימא…
צופיה: נכון.
מירי: וזה מאוד…
צופיה: קודם כל כל אירוע משפחתי, כולם באים. כולם, זהו.
מירי: זה מדהים.
צופיה: כאילו, אף אחד לא רוצה להפסיד. גם האחיינים שלי לא רוצים להפסיד. הם מרגישים כאילו: "מה, נפסיד אירוע של דיקשטיין?". קודם כל כיף תמיד ומפנק ומצחיק ובשפע של… אני דו… אנחנו דואגים שתמיד יהיה אוכל ולא חסר, ובמקומות כיפים כי… שזה… שזאת תהיה החוויה ממשפחת דיקשטיין. כי אנחנו נפגשים הרבה באזכרות וב… בדברים עצובים. אבל הביחד שלנו - אין לו תחליף, ויש אנשים שלא מבינים את זה.
מירי: וואי, זה מטורף.
צופיה: כאילו…
מירי: אני חושבת שההורים שלך נתנו לכם מתנה ענקית, את ה… עשרה ילדים, את התשעה ילדים האלה ש… שאתם… שאתם. ואת הבני זוג שלכם, אחד-אחד, כאילו.
צופיה: ברור. זה באמת מתנה.
מירי: זה באמת… אבא ואימא מה זה שומרים עליכם.
צופיה: הילדים שלי כל הזמן אומרים לי: "אימא, צריך משפחה גדולה עם הרבה ילדים. תראי איך זה כיף לבוא לדיקשטיינים".
מירי: ממש.
צופיה: "יש מלא…".
מירי: נכון, נכון, נכון. תראי, זה לא פשוט. אבל באמת, כשאני רואה אתכם ואני רואה גם את ההמשך, ואת הזוגיות שהצלחתם, כל אחד מהמקום שלו, גם הצעירים ביותר שבעצם לא זוכרים את אבא ואימא…
צופיה: נכון.
מירי: להצליח לבנות איזושהי מערכת זוגית מטורפת.
צופיה: תראי, אנחנו גדלנו תמיד על המשפט: "החברים הכי טובים זה האחים". אני גם משתמשת בזה המון היום עם הילדים, שהם תמיד מעדיפים ללכת לחברים ו… אז ככה אני גדלתי. באמת שכל פעם רציתי להזמין חברה לישון אצלי, אז אימא שלי הייתה אומרת לי: "אבל איילת ישנה אצלך בחדר, ורננה". אז נכון, מדי פעם גם היו חברות. אבל חדר עם הרבה ילדים, חמישה ילדים היינו, שתי תינוקות, לא באמת היה הרבה מקום, ותמיד ילד אחד היה צריך לצאת החוצה בשביל חברים. אבל אימא שלי גידלה אותנו ב… ב… בגיבוש, באהבה. ונכון, אם יש עכשיו מחנה "בני עקיבא" או "אריאל" או עם חברים, ויש טיול משפחתי - ברור שטיול משפחתי הרבה יותר שווה.
מירי: וואי.
צופיה: לא משנה מה עושים ו… ועד היום אני אומרת לילדים שלי: "תקשיבו, זה… זה… משפחתי זה הכי חשוב". אני מרגישה שזה… כאילו, להגיד: "זה הצוואה שלהם שנהיה ביחד". זה קלישאה, כי ככה באמת גדלנו וזה הרצון שלנו. תגיד… תשאלי אותי עכשיו: "צופיה, מי החבורה שלך שאת עכשיו תלכי איתה לעשות…" - זה האחים שלי. כי זה חבורה גדולה, מגוונת ועשירה, ותמיד כיף איתם ואף פעם לא משעמם, ותמיד יש עם מה לדבר ואחד מבין את השני והניואנסים, והאחיינים שגדלים. ככה גדלתי. וכל הזמן אני אומרת ל… לחגי: "הלוואי שאני אוכל ל… להביא לילדים שלי את המתנה הזאת, את הגיבוש הזה".
מירי: זה מטורף.
צופיה: את הביחד הזה…
מירי: ממש.
צופיה: שהם לא מפספסים בחוץ - הם מרוויחים בפנים, בתוך הבית.
מירי: וואו.
צופיה: הלוואי.
מירי: תדעי לך שזה באמת, זה ממש… את יודעת מה זה? זה תעודת הצטיינות לאימא שלך, באמת. לגרום לזה שאתם היום תיפגשו ותהיו ביחד, וכאילו לא תפספסו את זה, זה באמת… זה עבודה שלהם. זה עבודה של ההורים שלך, לגמרי. וואו. טוב, אז אני… אני לומ… אני לוקחת, כאילו, רושמת לי: "עושים גם מה שלא אוהבים, חני". וי. [צופיה צוחקת] שתיים: "אחים שלךָ זה החברים שלךָ". שלו…
צופיה: הכי טובים.
מירי: כן. כן. מה עוד?
צופיה: אני חושבת שגם גדלנו על המון עזרה בבית, כאילו…
מירי: זה באמת…
צופיה: זה נכון שלא היה… לא היה עוזרת.
מירי: תדעי לך שסבתא… באמת, אני עכשיו אפרוק את הקנאה שלי. [צוחקות] סבתא שולה כל פעם הייתה משווה, והייתה אומרת: "תעזרו כמו הילדים של יוסי! תראו איך הילדים שלי יוסי עוזרים בבית. תראו…". כל הזמן…
צופיה: מעניין.
מירי: כל הזמן זה היה: "הילדים של יוסי, לעומתכם".
צופיה: תראי, אני יכולה להגיד לך שבתור ילדה, נגיד, ביקשו ממני לעשות בייביסיטר. [במלרע] אימא שלי הייתה אומרת לי: "בכיף, תעשי בייביסיטר, אבל תיקחי איתך אחד האחים". [צוחקות] אז שובאל היה בא איתי, אז בניה בא איתי, ועוד משפחה…
מירי: לא… לא התמרדת?
צופיה: אז, אני זוכרת שכאילו לפעמים היה לי קשה, כי את הולכת למשפחה בירושלים, קריית משה, עם שבעה אחים פלוס האח שלך, [צוחקות] קצת הרמתי גבה.
מירי: הרמת…
צופיה: או נגיד הייתי הולכת לפעולה בסניף, עם תמיד… עגלה עם איזה תינוק.
מירי: וואי, וואי. [צוחקת]
צופיה: זה היה התנאי. אני זוכרת שקצת היה לי קשה עם זה. אז אני חושבת שבאמת…
מירי: ניסית להעלים את הילד? [צוחקת]
צופיה: לא, בסוף הוא היה הילד של כולם. ובסוף הוא… הוא היה האהוב של החברות שלי, והוא הוסיף הרבה. הוא היה… "חפש את השמיניסט", הלכתי עם אח. כי באמת לא היה לו באותו יום מטפלת, אז אימא אמרה לי: "אולי תיקחי אותו?". [צוחקות] אבל זה באמת מקרה קיצון. גם מקרה קיצון שהייתי צריכה לקום בבוקר למבחן, בגרות, מתכונת, שבלילה אח שלי העיר אותי כמה פעמים כי… לינוק או משהו כזה. אז זה באמת מקרה קיצון.
מירי: לא לינוק. ל… אימא הניקה ו…
צופיה: אימא הניקה והתינוק היה ישן איתי בחדר, אז אני הייתי מביאה את התינוק לאימא, לחדר.
מירי: אה.
צופיה: אז זה באמת, זה במקרה קיצון. אני, אני…
מירי: גדלנו אחרת, בואי.
צופיה: נכון. אבל אני עדיין חושבת שהווייב של יום חמישי, שאין חוגים ולא מזמינים חברים ולא הולכים לחברים, כי יש משימות של הבית של לנקות ולבשל ולקלף ולהכין את הבית לשטיפה ולעשות אבק ו… זה משימה משפחתית, ולמה שמישהו אחר יעשה את זה בשבילי?
מירי: נכון.
צופיה: ועד היום אני אומרת לחברים [כך במקור] שלי: "לכו לאימונים ביום חמישי, תהיו שחקנים מטורפים". יש להם בדיוק אימון ביום חמישי. "אבל לפני זה, בואו, תנקו את החצר, תאספו עלים, תשטפו, לפחות את החדר שלכם, את הקומה, את ה…". בית גדול, ואני חושבת שהם צריכים להיות חלק. אני ממש מאמינה בלתת משימות לכולם, שכולם ירגישו חלק בשבת, שאם נשפך, אז כל אחד ירגיש: "אוי, זה הבית שלי שעכשיו התלכלך", ולא רק הבית של אימא, שאימא מארגנת ואימא מנקה ואימא קונה ואימא מבשלת. ו… סתם, אתמול יוסף אמר לי: "אימא, אני רוצה שיהיה בבית יותר… אז… אז קח כסף ותקנה מהמכולת".
מירי: [מילה לא ברורה]
צופיה: אני… כאילו, ל… "כולנו רוצים…"
מירי: [מילה לא ברורה]
צופיה: "…שהמקרר יהיה עם דברים שאוהבים. אז בכיף. קח כסף, תקנה מה שאתה אוהב, מה שאתה צריך".
מירי: נכון.
צופיה: "אולי אני אפילו אוסיף לך דברים שאני חושבת שכדאי שיהיו בבית", אבל כולם זה כולם. והלוואי, הלוואי, הלוואי שנצליח לעשות את זה באמת בשמחה ובאהבה, וכל אחד ירגיש שהוא לא פראייר, אלא באמת הוא חלק.
מירי: נכון.
צופיה: ממשהו גדול שנקרא בית.
מירי: וואי, אני, ממש קשה לי עם הבנים, למשל, בקטע של לאסוף משחקים. וואי, תקשיבי, מלחמות עולם, כאילו. ובסוף הם לא אוספים, או שהם אוספים את הכול ביחד. הם מפזרים הכול…
צופיה: מפזרים.
מירי: ואוספים את הכול כזה, את יודעת, ב… גם הלגו, גם הפליימוביל, הכול הכול הכול באותה קופסה. ואני כאילו אומרת: "יאללה, זה לא חיים ומוות, שחררי". אבל איך… איך… איך את גורמת לבנ…?
צופיה: אני חושבת שפשוט צריך לתת להם אחריות על דברים. ל… מה, זה אחריות שלךְ, זה המשחק שלך, זה… זה הדברים שלך, זה הספר שלך שהוא לא יתקמט, שהוא לא יפו… כמו שלי יש אחריות על דברים בבית, גם שלך יהיה תחומי אחריות. רוני שלי יודעת שאחריות שלה זה לערוך שולחן ביום חמישי לשבת. אז היא יודעת שצריך שיהיה זה ושיהיה זה על השולחן ויהיה גביע ויהיה מפית של החלות ויהיה מלחייה, וזה אחריות שלה. וביום שישי, כשאנחנו באים לשולחן הערוך, אני מה זה מרימה לה: "איזה שולחן, איזה מפה יפה בחרת. וואי, כאילו, איך סידרת יפה". להרים לילדים על מה שהם עושים. ואז הם… הם רוצים להיות חלק, הם רוצים גם את המחמאות, הם גם רוצים שישמחו במה שהם עשו. והיא מבסוטה, והיא תעשה את זה גם שבוע הבא ועוד שבוע, ואולי גם את הארוחה של שבת בבוקר.
מירי: וואי, זה מדהים. תקשיבי, אני לומדת ממך חינוך, נשמה. [צופיה צוחקת] באת לפה באקט של… זה. בואי קחי תשתי, נשמה. יש פה קפה, [צופיה צוחקת] יש פה מים. אגב, על כל כוס קפה צריכים שתי כוסות מים. את יודעת, נכון? ברור.
צופיה: "ברוך אתה אדוני שהכל נהיה בדברו". לחיי הקפה, מירי.
מירי: לחיים. קיצר, מה אני אגיד לך? איך… איך את רואה את הילדים שלך גדלים, כאילו… מה… מה… איך… מה האידיאל מבחינתך?
צופיה: קודם כל, אני חושבת שזה "חנוך לנער על פי דרכו". יש לי תאומים, בני 14 וחצי. אז נכון שהם גדלו בבטן ביחד, ויש להם את אותה [כך במקור] הורים, והם גדלו, כאילו, די דומה - הם מאוד שונים. [מירי מהמהמת] ואני כל הזמן מרגישה שכל אחד זקוק לדברים אחרים ורוצה דברים אחרים, ואנחנו צריכים לנוע על פי זה. אם ילד אחד יותר מתחבר לכדורגל, ואחד יותר לכדורסל, ואחד רוצה זה, ואחד יותר ראש עסקי, ואחד יותר ראש של בית - אז אנחנו ניתן לו את המקום הזה. והלוואי ואני אצליח באמת לגדל אותם כמו שנכון להם. ולא כמו שנכון לי או כמו שנוח לי. הרי הם גדלו מגיל שלוש בגנים שונים, כי כל אחד היה… את התחום עניין שלו, משהו שיותר חשוב לו, והיה לי יותר קשה…
מירי: את מצליחה את זה, אבל?
צופיה: אני חושבת שכן.
מירי: זה ממש קשה.
צופיה: אני חושבת שכן. הנה, שנה הבאה, שובל יוצא לישיבה, לכפר הרא"ה. שזה…
מירי: וואו. פנימייה?
צופיה: שזה פנימייה.
מירי: פשש… וואו.
צופיה: וקודם כל זה שלב קשה, שאחד עוזב את הבית ואחד נשאר. והשני נשאר בלי התאום שלו, זה לא שהוא נשאר לבד, הוא נשאר בלי החבר הכי טוב שלו. וזה יותר מחבר, זה גם האח הכי טוב שלו וכולי. אבל אני מאמינה שלשובל זה יעשה יותר טוב, וליוסף יעשה יותר טוב להיות בבית. והנה, אני מתמודדת עם זה.
מירי: וואי, בגיל 14 לצאת לפנימייה זה נראה לי, משהו…
צופיה: הם יהיו בני 15.
מירי: את לא… כאי… לא יודעת, לי… אין לי ב… אין לי בן בגיל הזה, אבל…
צופיה: קודם כל, זה לא פנימייה כמו שאת מכירה, בצפת, שלוש שבועות לא להיות בבית. זה כל שבת חוזרים, וימי שלישי הם יכולים לחזור או שאנחנו ניסע אליו. אבל אני מאמינה שיעשה לו הרבה יותר טוב מאשר המציאות הנוכחית הזאת בבית.
מירי: כן.
צופיה: הראש שלו יהיה יותר גדול, הפרויקטים שהוא ירים. [מירי מהמהמת] נכון, זה לא… לא פשוט לי שנשארים בבית רק שלושה.
מירי: כן, ממש.
צופיה: אבל… אבל זה מה שנכון לו. אז אנחנו נעשה את זה, ו… והוא יגדל מזה.
מירי: בעזרת השם.
צופיה: ויוסף, יהיה לו טוב מאוד בבית. אז אנחנו…
מירי: והוא ילמד… הוא לומד… הוא לומד בעלי זהב?
צופיה: לא, הוא לומד בישיבה… כן, לידינו. הוא יחזור כל יום הביתה.
מירי: וואי, איזה כיף.
צופיה: אז "חנוך לנער על פי דרכו". עכשיו, עוד משהו.
מירי: כן.
צופיה: זה לא כמו שנוח לנו, הרבה פעמים אנחנו רואים שהורים חושבים מה טוב לילד ומה נכון לו ועדיין… לא. אנחנו לא בתמונה. אנחנו יודעים מה נכון לנו, אנחנו יכולים להמליץ, אנחנו יכולים לחוו… לתת את הדעת. אבל בסוף הילד צריך לבחור מה שטוב לו ומה שנכון לו. הלוואי וההורים שלנו היו ממשיכים לעשות את זה איתנו.
מירי: תגידי, יש לך את הרגעים האלה… אפרופו "ההורים שלנו", יש לך את הרגעים האלה, שאת אומרת יו, איך בא לי להתקשר לאימא לשאול אותה, מה… כאילו…
צופיה: אז קודם כל…
מירי: כי את כל-כך בטוחה. אני רואה אותך ממש בטוחה בהורות שלך וזה. לא באמת, זה מעניין אותי.
צופיה: אז קודם כל, אבא ואימא היו אנשי חינוך.
מירי: נכון.
צופיה: אנשי חינוך, מחנכים. הרבה פעמים בצמתים… הנה, נגיד, האם שובל ילך לישיבה או לא. אני הייתי מתה להתקשר לאבא שלי, הוא היה מלמד בישיבה תיכונית, הוא היה יודע בדיוק את היתרונות ואת החסרונות ואת הניואנסים הקטנים בישיבה, ומה זה יכול לתת לילד, ומה זה… קשה. זה קשה וזה… ואני רואה גם מסביבי שהרבה שואלים את סבא וסבתא ומה הם אומרים ו… ואין. אבל אני מכירה שהרוח שלהם עדיין חיה וקיימת, והרבה פעמים אני מתייעצת עם צבי יהודה, שהוא אחי הגדול, שאני מעריצה אותו מאוד. שהוא גם… יש לו ילדים קצת יותר גדולים מהילדים שלי אז הוא חווה את אותם דברים כמה שנים לפניי. [מירי מהמהמת] והוא גם איש חינוך מדהים, אז הרבה פעמים הוא אומר לי: "זה נכון, זה…".
יש הרבה דברים שאני אומרת "מה אני עושה? חבל שאין לי את אימא להתייעץ איתה". כי הט… הטיפים שלה היו תמיד נכונים, אבל אני למדתי לא להתבייש. ואם יש מישהו שזה המקצוע שלו, להיות מדריך הורים, ואם יש מישהי שהיא אלופה ב… אז אנחנו מתייעצים. כי לא תמיד יש לי את התשובות. אני אלופה בלהיות מיילדת. אישה מדממת אחרי לידה - אני יודעת מה עושים. אבל אני לא יודעת הרבה פעמים מה עושים כשילדה חוזרת מבית ספר ומתוסכלת שאף אחד לא שיחק איתה. אז… אז אני פונה למישהו ואני… ואני יודעת איך… לא תמיד יש אצלי את כל התשובות.
מירי: לא, זה מדהים שגם… שמעי, היכולת הזאת… אני חושבת שהיכולת לבוא ולהגיד: "אני לא יודעת, אני לא יודעת". לבוא לאיש מקצוע ולבקש עזרה, זה גם לא מובן מאליו. באמת. וזה שאת עושה את זה מדהים. אני רוצה רגע לעבור למיילדת שבך.
צופיה: אוקיי.
מירי: תגידי לי, רגע - לידה טבעית או אפידורל?
צופיה: [צוחקת] קודם כל, מה שהיולדת רוצה. אפשר גם להתחיל בלי ולהחליט שעכשיו מפסיקים ומשנים כיוון. מה שה… לי הכי חשוב באמת שתהיה ליולדת חוויה טובה. אנחנו מדברים היום הרבה על נשים שבאות לעיבוד לידה כי החוויה הקודמת שלהם לא הייתה טובה. לא מבחינה רפואית. היא השתחררה בזמן, תינוק בריא, אימא בריאה. אבל משהו בתחושה שלהם לא היה… וחבל. ולכן אני כל הזמן אומרת לנשים: "מה נכון לכם?".
מירי: אבל אני אגיד לך מה. אני… גם אני עברתי חמש לידות ו… יש את הקטע של אני רוצה להיות גיבורה ולא לקחת אפידורל, ו… ו… וללכת עם זה עד הסוף. אבל אז, כאילו, את יודעת, כאילו ה… לקדש את זה.
צופיה: אז תלכי עד הסוף אם זה נכון לך.
מירי: לקדש את זה. ויש גם - לא, אני לא רוצה לסבול בכלל.
צופיה: אוקיי, אז מה שאני אומרת תמיד לנשים… לנשים. קודם כול, גם מי שלוקחת אפידורל, יש לה הרבה זמן להתמודד עם הצירים עוד בבית, בדרך לבית חולים, במיון, עד שהיא מגיעה לחדר לידה. אז, זה לא שהיא לא תחווה כלום. אוקיי? זה דבר אחד. דבר נוסף, בר… שאישה מתמודדת עם הכאב, כמו שאת מתארת: "התמודדתי, קידשתי את זה, אני רוצה…". אחלה, אני זורמת איתה. ברגע שאני מרגישה שהכאב נהפך לסבל, שהיא כבר לא היא, היא צורחת על כל מי שמסביבה, זה כבר לא נעים לה, ברור שכאב הוא לא נעים, אבל היא פשוט לא היא - די. זה הזמן להגיד: "אולי, בוא… בוא נשנה כיוון".
מירי: איך יש לך סבלנות?
צופיה: יש לי מלא.
מירי: לא, באמת, כאילו…
צופיה: אז אני גם אספר לך את זה, זה משהו שגם למדתי בשנתיים האחרונות. אני הורדתי משרה בבית חולים. פעם הייתי עובדת בטירוף. המון, המון. והרגשתי שזה… גדול עליי. עשיתי פסק זמן והורדתי משרה. אני בסך הכל פעמיים בשבוע בבית חולים. ותמיד כשאני מביאה תינוק אחרי לידה לתינוקייה, האחיות אומרות לי: "איך את תמיד שמחה, איך את תמיד מאושרת?". כי אני לא עובדת כל יום, אני עובדת ואז ארבע ימים בבית. עוד פעם אני עובדת ואז עוד פעם. יש לי זמן להתאושש, יש לי זמן לישון, יש לי זמן לעבד את הדברים, יש לי זמן לעוד דברים. ואז כשיש לך זמן להכול, אז יש לך זמן גם להיות עם היולדת 200 אחוז. זה לדעתי הסוד. לעבוד במינונים שנכון לךָ, ואז היולדת היא מלכה. והמשמרת היא… היא… היא סוג של חוויה. מקצועית כמובן ומחויבות, אבל את מחכה בעצם למשמרת, כי כל כך הרבה זמן בין משמרת למשמרת.
מירי: אז זה כאילו… אז את עובדת לא בשביל הכסף, את עובדת בשביל ההנאה. כן? זה מה שאת אומרת? אז… אבל מי שלא יכולה, מי שצריכה לעבוד משרה מלאה, והיא צריכה גם לעשות שבתות.
צופיה: קשה.
מירי: והיא גם צריכה…
צופיה: קשה.
מירי: …לעשות לילות.
צופיה: קשה. אני עושה לילות, אני עובדת שבתות, אבל זה קשה לעבוד כל יום, זה קשה. אני אומרת לך מהמקום הזה. אז תראי, אני עושה עוד דברים, יש לי קליניקה, אני עושה הכנה ללידה, אני יועצת הנקה.
מירי: מה? בואי תספרי לי על זה.
צופיה: אני עושה עיבוד לידה. אז יש לי קליניקה בעלי זהב. בבית.
מירי: מהממת, אגב. למי ש…
צופיה: עלי זהב שבשומרון.
מירי: כן.
צופיה: באות אליי נשים, ואני מכינה אותם ללידה. אני קוראת לזה "הכנה זוגית ללידה", כי אני מאמינה שזוג בא ללידה הם ביחד, כמו שאני באתי עם בעלי ללידה, לא היה לי עוד מישהי שתהיה איתי. [מירי מהמהמת] אז אני מאוד מכינה את הזוג ביחד, נותנת להם כלים אחד עם השני של ציפיות ושל… ללידה שלהם.
מירי: את ממליצה לכל זוג או רק לילד… כאילו, בילד ראשון? בכל שלב?
צופיה: קודם כל, לפני לידה ראשונה ברור. כן, צריך לדבר על הלידה, על חששות ועל דברים שעומדים לרשותנו, האופציות, מה… מה נכון לך בלידה. וגם באות אליי נשים בלידות חוזרות. שהם רוצות לחדד, שהם רוצות להגיד: "הבעל שלי לא היה בשבילי בלידה. הוא היה נוכח אבל הוא לא היה נמצא, מבחינתי".
מירי: כן.
צופיה: "אז בואי, תביאי אותו".
מירי: את יודעת, אני כאילו לא יודעת אם זה קשור לחב"ד או לא חב"ד, אבל יש קטע שאומרים אצלנו שכשהבעל בלידה זה מעכב את הלידה. בזמן הלידה ממש.
צופיה: שמעתי על זה.
מירי: אז תקשיבי. אז עם יעל, הוא היה איתי ואני לא יודעת, זה היה חמש שעות קשות מאוד, אני לא יודעת. ואחר כך, [מגחכת] מסכן, בלידה האחרונה, עם שחר, אז ראיתי אותו מציץ מהווילון, אני אומרת לו: "יונתן! תלך!". והוא נעלב, עד עמקי נש… [צוחקת] עד עמקי נשמתו. כאילו, ולא משנה כמה הסברתי לו. אמרתי לו: "יונתן, זה מעכב את הלידה, זה…".
צופיה: אבל זה…
מירי: לא עזר כלום.
צופיה: …נתפס לך בראש. לפעמים בעל הוא יכול לתמוך. גם אם לא לגעת, אלא להיות ולחייך ולעודד ולשיר ול… להגיד מילים מחזקות.
מירי: נכון, אבל אני הרגשתי שזה… קודם כל, ב… בלידות שהוא כן היה, ראיתי את הסבל בפנים שלו שהוא סובל מלראות אותי סובלת. לא יכולתי ל… לסבול בשקט. כאילו, את מבינה למה אני מתכוונת?
צופיה: כן.
מירי: את מתה לסבול כמו שאת רוצה לסבול, אבל את רואה אותו הולך הלוך-חזור, חסר אונים, אין לו… אין לו… אין לו מה לעזור לך באמת. ואת אומרת: "תעוף מפה, כאילו. לא רוצה, אני לא רוצה…"
צופיה: את לא… את לא רוצה שהוא יהיה.
מירי: אני לא רוצה גם ל… להיות מטפלת של הסבל שלךָ כרגע. את מבינה מה את מתכוונת?
צופיה: כן.
מירי: ו… ו…
צופיה: אז אולי היה צריך לעשות איתו עבודה: "כשקשה לך, אז תצא להתפלל, לעשן משהו ותחזור. אני רוצה אותך איתי…"
מירי: כן, את חושבת ש… ש…
צופיה: "…גבר תומך". כן.
מירי: בעל בלידה זה…
צופיה: כן.
מירי: זה עוזר לאישה?
צופיה: כן. את יודעת שבקורונה אז היה אסור להביא עוד מלווים. [מירי מהמהמת] אז פתאום רק הבן… הבן זוג יכל להיות. ופתאום מ… מבעל, שהרבה פעמים הדולה הייתה או האימא הייתה באה, פתאום הוא נהיה עוזר וחלק ו… אני ממש התפעמתי להבין שגבר, גם אם הוא נוגע או לא נוגע, נמצא. הוא חלק, ו… והוא חלק מהחוויה הזאתי, ול… להוציא אותו החוצה זה… זה אפשרי, והרבה עושות את זה, כן. אבל…
מירי: בקטע דתי.
צופיה: נכון.
מירי: כן.
צופיה: אני לא הייתי מוציאה את בעלי כי זה הדבר היחיד שהיה לי בחדר.
מירי: אה-הא.
צופיה: הייתי צריכה אותו. זה חלק, כאילו, חסר מהחוויה. כי הוא יכול להיות כל-כך עם הכנה נכונה.
מירי: את יודעת, יש לידות שאת לא מצפה, כאילו. אני עם הלידה של אוֹרי, זה היה תוך דקות, כאילו. במקלחת, במיון. [מכחכחת] גם זה אגב צריך לעבד, אחרי.
צופיה: נכון. תְּעַבְּדִי.
מירי: כי כאילו בסופו של דבר את מרגישה מדהים, שילדת… אפילו לא חיברו לך אינפוזיה, לא בדקו לך מוניטור, לא כלום. אבל זה היה… פפף, חתיכת חוויה.
צופיה: זה נקרא "לידה חטופה", וגם אותה צריך לעבד. כי זה… אני לא אגיד סוג של טראומה, אבל זה סוג של משהו שהוא… צריך לדבר עליו.
מירי: היית פעם בלידה כזאת?
צופיה: כן. כן. כן. קראו לי למטה, "יש לי לידה באוטו".
מירי: באוטו?
צופיה: או לידה ב… ליד המעלית, היא לא הספיקה להיכנס לחדר לידה. ברור שזאת לידה שאחר-כך חייבים לדבר עליה.
מירי: וואי. ואת עושה את זה עם היולדות?
צופיה: כן, אז אני עושה את זה עם היולדות, זה מה שהתחלתי להגיד, בקליניקה שלי. בגלל שזה אני והריון זה תהליך ארוך, אני יכולה לעשות את זה במינונים שמתאימים לי. אני החלטתי שאני עושה שתי קורסים בחודש, אני עושה שתי ייעוצי הנקה בחודש, לא יותר. אז או שאם אני לא יכולה אני מפנה, לאחרות, ואם אני לא… החודש הזה מלא לי - אז אני דוחה את זה בעוד חודש. ואם לא, אז יש עוד מיילדות טובות שעושות קורסים של הכנה ללידה. מה שאני באה להגיד שאני חיה היום במינונים שנכונים לי. נכונים לי ולמשפחה שלי. ו… ורק אני יודעת מה נכון לי. לא היומן, לא הלו"ז, לא המשכורת, לא… שום דבר. לפעמים אני יכולה להגיד: "וואי, לא הייתי בקליניקה כבר חודש". נכון, כי כנראה לא התאים לי עכשיו לשבת עם זוג בצורה אינטימית ולהכין אותם ללידה, הייתי צריכה את הזמן הזה לעצמי.
מירי: וואי, אני מתפעלת ממך באמת. באמת. אני ממש מתפעלת ממך. כאילו, את יודעת, אני מכירה אותך כך וכך שנים. קודם כל האנרגיות שלך. אגב, הרבה אומרים שאנחנו דומות. [צוחקת]
צופיה: נשמה. [צוחקת]
מירי: לא, כאילו, היכולת שלך באמת, בנקודת זמן, ל… לשים את עצמך ולהגיד: "רגע, מה טוב לי? מה נכון לי? מה… מה כדאי? מה… מה… מה יעשה לי טוב? מה יעשה לי לא טוב?". כי מה. כי היו שנים שעשית מה שלא עשה לך טוב?
צופיה: כן. שנים חייתי ב… בכוח האינרציה כי צריך. צריך לארח, צריך ל… להיות מוזמנת. זאת ילדה, חייבים להכין לה. חייבים, חייבים, חייבים, אאאהה. החיים עמוסים. חייבים ללכת למסיבה הזאת וללכת למסיבה הזאת ולריקוד הזה ולהופעה הזאת. חייבים, חייבים! קבעו, אנחנו הולכים.
מירי: תגידי, ואת לא… לא נעלבים ממך?
צופיה: נגמר לי האוויר. ואז החלטתי קודם כל שאני עוברת דירה.
מירי: אה-הא.
צופיה: חייתי… פתאום כאיל עשיתי ריסטרט לחיים שלי, מה נכון לי. פתאום הנסיעות… פתאום אני נוסעת הרבה למקום עבודה, אז המחשבות בנסיעות, מה כן ומה לא וכולי. הרבה זמן בית. יש בית…
מירי: תתקרבי ל…
צופיה: יש בית גדול, אז אני הרבה במרפסת. לא במרפסת, בפרגולה, בחצר. נהנית מהשקט, מהציפורים. [מירי מהמהמת] ופתאום כאילו אני… אף אחד כבר לא הכיר אותי, אז אף אחד לא מצפה ממני, ואז אני עושה מה שנכון לי. וכן, אני לא אגיד לך, הרבה פעמים אומרים לי: "יש קידוש בשבת בבוקר, סעודה שלישית…". וואלה, לא בא לי עכשיו לצאת, או… אז לא. אם אנשים נעלבים, יכול להיות, אבל זה שלהם. אני חיה כמו שנכון לי, אף אחד לא… לא יגיד לי עכשיו: "תתלבשי, תתאפרי, תצאי עכשיו לסעודה שלישית כי קבענו". רוב הפעמים אני שולחת לבד את חגי. חגי, הרבה פעמים זה לא נעים לו, אז אני מנסה לצרף אותו לחוויה הזאת של: "לא חייב ולא…". אז לפעמים הוא הולך לבד, ואני נשארת בבית בשקט שלי, בנחת שלי. וזה מה שנכון לי וזה מה שאני אעשה.
מירי: [מילה לא ברורה]
צופיה: היה לי עכשיו איזה תפקיד שביקשו ממני שאני אתמודד, משהו בארגון המיילדות. ויושבת ראש ארגון המיילדות מאוד ניסתה לדחוף אותי: "עדיין המכרז פתוח, תעשי ו…". והתחלתי למלא ולשלוח ו… ודברים ו… פתאום ישבתי באיזה ערב אחד ואמרתי: "וואלה, לא, לא בא לי". לא. לא. לא יודעת להגיד למה לא. היא שאלה אותי: "למה לא?". אני לא יודעת. לא… לא. זה לא. עכשיו אני בזמן בית. אין תשובה.
מירי: וואו.
צופיה: וירדתי מזה.
מירי: ואת…
צופיה: יכול להיות שאני מפספסת פה הזדמנות.
מירי: זהו. את לא אומרת: "אולי אני מפספסת?". פשוט מה שהלב שלך אומר לך ושם.
צופיה: כן.
מירי: וזה שם.
צופיה: כן. כי הלב הוא זה שמוביל. [מירי מהמהמת] אז יש דברים שאת לא יכולה, את צריכה לקום בבוקר לילדים, את צריכה לעבוד, כי… אין כזה דבר, הלב אומר לי עכשיו לא לקום לעבודה, אין סיכוי. [מירי מהמהמת] אבל בזמנים שאני יכולה לבחור, אז הלב הוא… הוא ראשון. כי הלב הוא הוא איבר הכי חשוב בגוף.
מירי: את חושבת שזה קשור לאישיות שלך? או שזה קשור ליתמות, ל…
צופיה: אני חושבת שזה דברים שעברתי בחיים. הרבה עשיתי בחיים כי צריך, כי מצפים ממני.
מירי: את מדברת על חייך הבוגרים, כאילו.
צופיה: גם חיי הבוגרים וגם חיי בתור ילדה. הייתי חייבת לעשות הרבה דברים. עצם זה שאת נולדת למשפחה דתית - את חייבת. עצם זה שיש לך הרבה אחים קטנים מתחתייך - את חייבת. ו… ואז אתה מגיע בסוף לרוויה וזה יוציא ממךָ דברים לא טובים. ואז אתה אומר: "רגע, רגע, רגע. מי אני, מה אני, מה אני רוצָה? אולי לא נכון לי, אולי לא מתאים לי". אני זוכרת שהגענו ליישוב, אז… הגענו בקיץ, אמרו לנו: "יש טיול יישובי. וואי, משהו מטורף, ותכירו את כל המשפחות וזה, וישנים באוהל". ואני כזה: "סבבה", נרשמתי. אבל כזה כמה שעות לפני הטיול הסתכלתי על חגי ואמרתי לו: "לא מתאים לי עכשיו להיות בשמש, להיות עם מלא אנשים שאני לא מכירה. לא באים". אומר לי: "מה לא באים?" "לא באים. לא באים!". לא באנו.
מירי: וואי.
צופיה: מה קרה? מה קרה?!
מירי: ואמרו: "למה אתם לא באים? תבואו!"
צופיה: אני זוכרת ש…
מירי: "נסדר לכם צימר…"
צופיה: לא באים. לא באים. לא עשה לי טוב. או באמצע סיטואציה מסוימת, אני זוכרת שהייתי בבת מצווה. רעש, בלאגן, והיא לא נגמרה, עוד לא… אפילו לא הייתה את הדרשה. אמרתי לחגי: "הולכים". הסתכלתי עליו, עשיתי לו סימן. אומר לי: "לא, את לא רצינית, עוד לא התחיל". "הולכים". [מירי צוחקת] אומר לי: "את לא…". נעלמתי, הייתי באוטו. חיכיתי לו עד שהוא יסיים.
מירי: וואי…
צופיה: אם אתה, בן אדם, לא מסוגל להכיל משהו. [מירי מהמהמת] מה? אז… אז תהיה שם בכוח?
מירי: נכ… וואי, תקשיבי, את… זה נכון. אבל… אבל באמת אני שואלת אותך, לא נעלבים ממך?
צופיה: לא יודעת.
מירי: לא אכפת לך.
צופיה: אני לא רוצה להעליב.
מירי: את לא עושה את זה בשביל להעליב.
צופיה: אבל נגיד אני החלטתי שאחרי שהייתי… מאז שההורים שלי מתו, ניחמתי בהרבה שִבעות. הלכתי באמת לנחם. אבל הרגשתי ש… גם אחרי השביעי לאוקטובר הלכתי הרבה לנחם. ואנשים נפטרו במחלקה, הורים… הלכתי לנחם, הרגשתי מחויבות. אם אני לא אנחם, מי ינחם? מישהו שלא חווה שכול או טראומה או… או מישהו ש… יקר שאיבד? ברור שזה התפקיד שלי. ופתאום גיליתי שזה לא עושה לי טוב. זה מוריד לי, זה לא עושה לי טוב. אז… אז לא. אז… אז אולי היא תיפגע? אני אכתוב לה הודעה מחבקת. אז עכשיו… אם נפגעה? זה שלה. אחרים יעשו את זה, האנשים שיש כוח.
מירי: זה בסדר גמור, באמת.
צופיה: הנה עכשיו, חברה טובה שלי מהעבודה איבדה בן, נפטר מסרטן, וכולם: "מתי הולכים? ומתי זה ו… בוא נלך ביחד". אמרתי: "לא, אני לא בלופ הזה. אני לא הולכת".
מירי: הלכת לנחם ויצאת מרוקנת פשוט?
צופיה: אני משדרת חוזק ואני מדברת בזמן השבעה, ואני מדברת אל האנשים, אני מרגישה שאני עושה להם טוב. [מירי מהמהמת] אבל כשזה מצטבר ואני חוזרת הביתה, אני מרוקנת. אני רואה את השכול שוב, וזה פוגש אותי שוב. ולמה? למה שזה יפגוש אותי דרכך? זה פוגש אותי כל כך הרבה בהזדמנויות אחרות. אז לא. לא חייב.
מירי: נכון.
צופיה: אז אני לא הולכת לנחם כרגע.
מירי: זה בסדר גמור. זה…
צופיה: אני רוצה להתמלא.
מירי: [מהמהמת באישור] ואת צריכה להתמלא. ממש, באמת. אני רוצה בכל זאת בגלל שממרומי הניסיון שלך, באמת, ובגלל שיש כל כך הרבה שכול ח… שכול טרי של אנשים שבאמת איבדו עכשיו בשנה האחרונה, בנים והורים וחברים טובים ובני זוג ו… באמת, כאילו, עצב שאין לו סוף. מה… מה… מה לעשות? כאילו, איך איך להתרומם? איך לקום?
צופיה: אז קודם כל, קודם כל, לתת מקום לכאב ולשכול. אני נתתי הרבה שנים מקום לכאב ולשכול. לא תמיד ראו את זה עליי, אבל היו לי לילות שהייתי נותנת לעצמי פשוט לבכות. בבוקר קמה כמו חדשה. [מירי מהמהמת] אבל כן, לתת לזה מקום, לא לדלג על השלבים. כי כן, איבדתם עכשיו מישהו יקר? כן, תבכי על זה, ותבכי כאילו אין מחר. ואני זוכרת שפשוט החלטתי - הלילה אני בוכה על אבא, הלילה אני בוכה על אימא. ופשוט בכיתי בקול.
מירי: וואו.
צופיה: אבל אחר כך, לדעת שיש חיים אחרי. ולא לראות את הקושי עכשיו, אלא לראות את ה… את העתיד, ולראות את הדברים ש… שמצפים לנו בדרך. דברים טובים, דברים שמחים. לא רק את הקושי עכשיו.
מירי: את יודעת, אבל אני חושבת אולי… לא יודעת, תגידי לי אם אני טועה - כאילו, בסופו של דבר שהורים נפטרים מן העולם, זה סוג של דרך הטבע. נכון שזה לא אמור להיות בגיל… בגיל 19 וזה נכון שזה לא אמור להיות בכזה בום טראומטי, וזה נכון שזה לא צריך להיות בפיגוע. נכון. אבל כאילו, משהו ב… נגיד ש… שנפ… שנופל חייל, לאימא שלו, שזה כאילו לא טבע העולם, שהילד…
צופיה: אז קודם כל, אני אף פעם לא נותנת מקום… אני יודעת שיש הסביבה כן נותנת תיעדוף לשכול.
מירי: זהו.
צופיה: מי השכול של פעם, מי השכול של השביעי לאוקטובר.
מירי: נכון.
צופיה: זה הורה אחד, שני הורים. כי כל אחד זה השכול שלו.
מירי: טוב שלא אמרו מתנחלים וקיבוצניקים, בשכול.
צופיה: יכול להיות שגם את זה אנשים יגידו: "הם נסעו בשטחים, בעיה שלהם".
מירי: בעיה שלהם, בדיוק.
צופיה: "הם מתו בבית שלהם שהמדינה נת…". אני לא מתעסקת עם זה. כל אחד חווה גם את הדברים אחרת. גם יכול להיות, שגם מתוך הבית שלי, אחים שלי, היו יותר קשורים לשובאל ומרגישים את ה… את המוות של ההורים ואת המוות של האח. [מירי מהמהמת] אנחנו לא מתע… יש כאלה חלק שהיו בפיגוע וחלק שלא. אני לא מתעדפת. אם אני עכשיו מרגישה שקשה לי, אז… אז קשה לי. ואם אני עכשיו מרגישה שאני הפסדתי פה משהו, ואם היה לי עכשיו איזה שבת טובה ובא לי עכשיו להתקשר לספר לאימא שלי איך היה או… או הילדה שעולה לכיתה א' ובא לי לשתף את אימא שלי ועכשיו אני לא יכולה, אז… אז מה זה משנה מה אחרים חוו? זה הקושי שלי כרגע.
מירי: נכון.
צופיה: אנחנו לא מתעדפים את זה.
מירי: והשביעי לאוקטובר, כאילו, לכולם זה היה… טירוף.
צופיה: אז השביעי לאוקטובר החזיר אותי המון שנים אחורה. הטראומה, הדם. שבמקום שאתה בטוח בו, האוטו שלך, ההורים שלך, פתאום נהיה חילול והשפלה. לי זה החזיר אותי כאילו, בקטע שכאילו אני כל הזמן חשבתי שהפיגוע זה השיא ומשם אנחנו רק נצמח ונגדל, והנה אני מיילדת ואני מיילדת תינוקות ועם ישראל גדל. וההשפלה הזאת לא תהיה, והדם שהיה על הרצפה לא יהיה יותר, הדם לא יכי… הארץ שלנו לא תכיל יותר דם. חטפתי כאפה. אמונית גם. [מירי נאנחת] אני הרבה בדיאלוגים עם ריבונו של עולם. [מירי מהמהמת] מה הוא רוצה? מה נכון? מה צריך? "האם אתה מתקטנן איתי על… על הלכות קטנות שהם מציקות לי או אתה מסתכל על צופיה ואתה אומר: 'טוב, זה אישה שגדלה והיא מאמינה והיא מחנכת את הילדים'. או שאתה מסתכל על ההלכות שבת, על הדברים הקטנים". זה דיאלוג. לא… לא… לא יודעת, אין לי תשובות עדיין. אני בדיאלוג כל הזמן עם זה.
מירי: זה… זה… תקשיבי, זה חתיכת כאפה אמונית. אני קראתי את הספר לא… לא נב… "לא ביקשתי לבוא לעולם". מהפכני בעיניי, באמת. תקראי אותו, תקשיבי, זה ייתן לך כל-כך הרבה פרספקטיבה. השם… באמת, השורה התחתונה, לא מעניין את השם האורך שרוול או כן כיסוי ראש, לא כיסוי ראש, הדלק את האור בשבת, לא. זה לא מעניין אותו. זה… זה משהו שהוא קשור אלייך. ותקראי את הספר הזה, זה באמת, את לא מבינה, מהפכני.
צופיה: אז אני באמת החלטתי שבאמת, השבת שלי היא לא הכי צריכה להיות לפי הספר, לפי ההלכה. אבל חשוב לי מאוד מצוות השמחה. אני חושבת שהיא… "שמחה בכוחה לשבר חומות", ובאמת אני חושבת שזה המצווה הכי הכי חשובה. אני משקיעה בה, בלשמוח, בלחייך, לשמח את הסובבים אותי. לשמוח… לשמח את הלב שלי. [מירי מהמהמת] שהבית שלי יהיה בית של שמחה אמיתית. ואני חושבת שזה המוטו שלי.
מירי: איך? מוזיקה?
צופיה: מוזיקה, הרבה אוכל טעים, פינוקים, גלידה "גולדה", [מירי צוחקת] המון מנות אחרונות, קינוחים, אם אין לי כוח להכין שבת, אז אני משקיעה בקינוחים. מלא.
מירי: וזה משמח אותך?
צופיה: כן.
מירי: גם אחרי שאכלת?
צופיה: כן, כפרה. [מירי צוחקת] משמח אותי מאוד ואת הילדים שלי. אנחנו יושבים סביב השולחן, אנחנו אוהבים לאכול וליהנות וללקק…
מירי: נגיד, אם יש קערה ענקית של אבטיח, מלון…
צופיה: עם גלידה זה מדהים.
מירי: אננס. [צוחקת]
צופיה: יחד עם הגלידה.
מירי: טוב, נו, מה אני אגיד לך? [צוחקות] יש מקומות שאני לא נכנסת אליהם. [צוחקות] זה מוקשים. לא, זה משמח.
צופיה: יש הרבה ספורט גם.
מירי: זה… זה…
צופיה: בוא נדבר שנייה על תרפיה בספורט.
מירי: בואי נדבר על תרפיה בספורט.
צופיה: כי…
מירי: אני איתך.
צופיה: אז, באמת, מתי אני התחלתי לרוץ? כשהייתה לי הפלה. אני עברתי טיפולי פריון ופתאום נכנסתי להריון ואחרי שמונה שבועות, אין דופק. [מוחאת כף]
מירי: או מיי גאד.
צופיה: אני בכיתי את הנשמה שלי. אני זוכרת שזה היה אחרי התאומים, ואני החלטתי שאני יוצאת לרוץ! יוצאת לשטח, לטבע. ואז בדיוק נכנסת לחיים שלי, וככה…
מירי: חיים שלי.
צופיה: באמת רצנו. ו… אני לקחתי את זה כמה צעדים קדימה, לא רק בקבוצת ריצה ולא בזמן מוגבל. אני, כשאני מרגישה חנוקה בנפש, בחיים - שמה אוזניות ובורחת, ויוצאת.
מירי: תקשיבו לה, תקשיבו לצופיה! [צופיה צוחקת] ריצה זה תרופה. זה מולטי… הכול. זה ציפרלקס, זה… לא יודעת, ואבן, אני לא יודעת. אני לא מכירה את כל התרופות הפסיכיאטריות. זה הכול.
צופיה: הכול.
מירי: אוקיי.
צופיה: אז אני רוצה להגיד לך שביישוב, הרבה פעמים זה לא נותן לי את המענה. הריצה בתוך היישוב.
מירי: נכון.
צופיה: כי זה בין בתים ואנשים מכירים אותי, ואני באמת לא יכולה לשיר ולצעוק ו… או לבכות, כי… כי את רצה ב… אז אני רצה בין היישובים. לפעמים זה מסוכן.
מירי: נכון!
צופיה: אבל לא אכפת לי, אני לא רואה את הסכנה. החברה שלי שואלת אותי: "את רצה? שמה? בכביש הזה?".
מירי: נכון.
צופיה. לא מפחדת.
מירי: לא, לא, לא.
צופיה: הנפש שלי זה מה שהיא צריכה עכשיו. [מירי שואפת אוויר] כי אני בזמן ריצה, אני לא רק רצה.
מירי: גם אסתר הורגן אבל… לא פחדה.
צופיה: נכון.
מירי: לא.
צופיה: אני לא פוחדת.
מירי: צופיה…
צופיה: אני רצה ואני שרה תוך כדי. ואני בוכה תוך כדי. ואני מוציאה דברים. ואני גם באמת רצה בגלל זה למרחקים.
מירי: תרדי לראש העין, תעשי לי טובה, באמת.
צופיה: לא… [מגחכת] אני רוצה עכשיו לרוץ, אני אסע? אני ארוץ עכשיו. אני לא אסע. הרבה פעמים הריצה היא מתוכננת, אני אומרת: "טוב, יום שישי אני אסע. אני אסע להרצליה, שם אני ארוץ". אבל אני מדברת איתך לא על הריצה הזאת שהיא בשכל: "בוא נעשה אימונים, בוא נלך". ריצה שהיא תרפיה, [מירי מהמהמת בהסכמה] עכשיו אתה צריך את זה.
מירי: נכון.
צופיה: נכון? עכשיו אתה חייב [שואפת אוויר] לנשום. אז לא משנה גם איך אני נראית, לא משנה מה אני שמה על עצמי. אני פשוט רצה. מסתכלת לשמים ו… ועושה את מה שאני צריכה לעשות עכשיו. ואז הרבה פעמים אומרים לי: "את רצה בחום? למה לא רצת בבוקר?". כי עכשיו בבוקר הרגשתי שאני צריכה לרוץ. לא לפנות בוקר, עכשיו - 11 בצוה… בבוקר, אני… חם לי.
מירי: מדהים.
צופיה: וגם בגשם. לפעמים אני רצה בגשם, אני אומרת לעצמי…
מירי: איי, זה חלום.
צופיה: עוד מעט יפסיק הגשם, אבל עכשיו אני צריכה לרוץ, עכשיו הנפש שלי צריכה את השחרור הזה.
מירי: לא, ריצה בגשם זה הכי כיף, באמת.
צופיה: נכון.
מירי: איך את חוזרת? אחרי ריצה?
צופיה: אני חוזרת באנרגיה. קודם כל מקלחת. ואז אני הולכת לישון, אני מרגישה שהגוף חייב את השינה הזאתי. לא משנה באיזה שעה ביום, אני חייבת להיות… להרפות את עצמי, לישון טוב, ואז אני באמת קמה כמו חדשה. עם אנרגיות.
מירי: כן.
צופיה: אני רצה לא כי אני רוצה להרזות או משהו. אני יכולה אחר כך לאכול הרבה. אני משתדלת, חלבונים ודברים בריאים, אבל הריצה, יש לה את המקום שלה.
מירי: אני חושבת ש… זה גם מה שאני כל הזמן אומרת לבנות שיש לי איזה מצוקה בנפש, אני יוצאת לרוץ, אני חוזרת - היא כבר לא מצוקה כמו שהיא הייתה. זה כאילו הכדור השחור הזה, שיושב לי פה במרכז של הלב, והוא לא נותן לי לעשות שום דבר, אני יוצאת, משהו שם מתמוסס. זה לא שאין את הבעיה הספציפית בבית, אבל היא לא כל-כך נוראית.
צופיה: היא פתאום לא נוראית.
מירי: היא לא נוראית, אני… אני, קטן עליי.
צופיה: אבל אני אגיד לך, זה בעייתי. כי אם יש חברה שרוצה לצאת איתי לרוץ והיא קובעת איתי מראש אז זה לא תמיד מסתדר לי. כי אם פתאום עכשיו אני אומרת לה: "אני יוצאת עכשיו", היא: "רגע, חכי, אני… רגע". יש לי פה בעיה. הרבה פעמים אני גם רוצה לרוץ לבד.
מירי: בסדר גמור. זה בסדר גמור.
צופיה: זה לא משהו חברתי.
מירי: נכון.
צופיה: זה משהו של… שלי.
מירי: נכון. מה את עושה בריצה? שומעת מוזיקה או פודקאסט?
צופיה: אני שומעת מוזיקה. יש לי שירים ספציפיים שאני אוהבת לשמוע.
מירי: יש לי אגב, רצף של…
צופיה: כן?
מירי: איזה ספוטיפיי מעלף.
צופיה: אבל לאו דווקא שירים קצביים. שירים שאני צריכה…
מירי: שירים ללב שלי. כן, כן.
צופיה: ולפעמים אני בלי כלום. אני עם עצמי, שומעת את הנשימות שלי, מתפללת. [מירי מהמהמת] צועקת.
מירי: וואי, איזה מדהים. אמן שכל החיים תאחזי בריצה, באמת. זה… אני רואה כמה נשים מגיעות עם סטרס בנפש מטורף, ומשבוע לשבוע זה מתמוסס. זה משהו שם… כאילו קיבלת איזשהו כלי. קיבלת כלי טיפולי מיידי, כאן, עכשיו, בלי חפירות, בלי הפסיכולוג…
צופיה: נראה לי את צריכה לפתח את זה - תרפיה בריצה.
מירי: אנחנו עושים את זה בלי… בלי לקרוא לזה תרפיה בריצה. קבוצת ריצה שלנו זה תרפיה בריצה.
צופיה: מדהים.
מירי: ואגב, את יודעת, הרבה בנות אומרות לי על הקטע שהם לא מגיעות בשביל חֶבְרָה, באמת.
צופיה: בכלל לא.
מירי: לא מגיעות בשביל חברה. ואז, תוך כדי האימונים בקבוצה, הם קולטות כמה הם בודדות בחיים שלהם. כמה בדידות יש בחיים. יש את העבודה, יש את הבית, אבל אין לך בן אדם סתם, אישה סתם כיפית, ככה לשבת איתך, כמו שאני יושבת איתך עכשיו. אין את זה ביום יום. גם את לא, כאילו… את לא מרשה לעצמך לקבוע סתם עם חברה לקפה. ואז הריצה מחייבת אותך, ופתאום מדברים כמו אנשים מבוגרים על כל מיני נושאים ועל כל מיני דברים ששנינו עוב… ששתינו עוברות. וזה ממש… כאילו זה מתחיל כקבוצה, כלרוץ וזה, וזה הופך להיות הדבר. לכן אני מקדשת את הקפה של האחרי ריצה. [צוחקת] באמת.
צופיה: נכון.
מירי: זה באמת…
צופיה: אז זה באמת פחות הצורך שלי. ואני לא צריכה, כאילו, פרטנר לריצה, כי יש לי את זה.
מירי: כן.
צופיה: אני גם לא מסתכלת על זמנים, אני לא מסתכלת על יעדים. אני… אני… זה אני עושה כשאני מתאמנת, וזה בסדר לי בחדר כושר וזמנים מסוימים. אבל אני עכשיו כאילו דיברתי איתך על ה…
מירי: להרגיע את הנפש.
צופיה: כן, התרפיה הזאת שעושֶה לי… עושָה לי לנפש.
מירי: וואי, אני מה זה מאחלת לך שתמשיכי באמת להשתמש בזה. לזכור את זה, אגב. לפעמים אנחנו כל-כך בתוך… זה, שאת אומרת: "לא, לא, לא, יאללה, אני אסגור את הדלת ואני אכנס מתחת לפוך". ואז, תחשבי שנייה, תגידי: "רגע, שנייה, זה - או לצאת לריצה?". הריצה תחזיר אותך בוודאות הרבה יותר עם כוחות ממה שתיכנסי מתחת לפוך.
צופיה: נכון.
מירי: יש משהו ששואב בפוך.
צופיה: נכון.
מירי: ובלסגור את התריסים וזה, ומשהו שמרים… אבל כן, צריכים כוחות. בואי. צריכים, כאילו, את ה…
צופיה: אז אפשר גם ללכת. מי שאין לו כוח עכשיו…
מירי: נכון.
צופיה: אז אפשר ללכת.
מירי: לצאת.
צופיה: לצאת. לנשום, פשוט לנשום. הרבה פעמים אני אומרת לילדות שלי: "תנשמי", וזה פותר כל-כך הרבה.
מירי: נכון.
צופיה: מצוקות ו… וקשיים וכאב. [נושמת עמוק] לנשום.
מירי: לנשום ולהזיע.
צופיה: ממש לש… לנשום.
מירי: ממש. כן. וואי, צופיה, אני… אין לי מה להגיד. את פשוט… קודם כל, היה כיף גדול מאוד.
צופיה: נכון. רק הכיף עכשיו מתחיל.
מירי: נכון.
צופיה: זמן לאכול.
מירי: אנחנו הולכות לאכול עכשיו. אתם תישארו כאן ואנחנו נלך עכשיו [צופיה צוחקת] לאכול ולדבר על הדברים ש… [צוחקת] לא מדברים אותם למיקרופון. אבל היה מחכים. את יודעת מה? היה מלא אופטימיות. מלא חיים.
צופיה: תודה.
מירי: אני חושבת שאת בחורה שאפשר רק ללמוד ממך איך ל… איך לצמוח, וזה שאת… את עובדת בליי… בלהביא חיים לעולם, אני חושבת שזה [מוחאת כף] התשובה האמיתית לַ… לכוחות הרוע והרשע שרצו לכבות אותנו ורצו לגמור את משפחת דיקשטיין ואת כל עם ישראל.
צופיה: [מהמהמת בהסכמה] נכון.
מירי: ועדיין מנסים ועושים הכול. תודה רבה רבה רבה, נשמה.
צופיה: Love you.
מירי: אוהבת.
צופיה: זה היה שווה לבוא. שעה וחמישים!
מירי: איזה כיף.
צופיה: כל צד.
מירי: תודה רבה.
צופיה: נשמה.
מירי: עוד ניפגש.
צופיה: ביי ביי.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments