איך מנחמים אמא שקוברת בן? בואי לשמוע את רוחי ששופכת אור על כל הסוגיה הזאת.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/04/2024.
[מוזיקה]
היי! אני מירי פורסט, ובואו נדבר על הכל. מת-חי-לים.
אוקיי, אז ברוכות הבאות לפודקאסט של מירי, לפודקאסט שלי. לא משנה אם את בדרך, בריצה, בהליכה, בדיוק את מסבנת את הכלים בכיור הבשרי. אני פה, נמצאת עם רוחי מיכאלשווילי, אהובתי היקרה, מפתחת שיטת אית"ן, שתלמד אותנו… לא מפתחת, מנטורית בשיטת אית"ן, [מחייכת] שהיא תלמד אותנו ותיתן לנו נקודות אור בתוך תקופה שהיא לא פשוטה. אני מקווה שכשאת שומעת את זה כבר הכל טוב וכבר שמח בחוץ ויש גאולה, אבל הימים האלה, שבהם אני מקליטה את הפודקאסט, הם ימים לא פשוטים לעם ישראל. ערב פסח, תשפ"ד, שלום רוחי.
רוחי: שלום-שלום מירי.
מירי: תודה שאת כאן. בשיחה הקודמת אנחנו דיברנו על איפה אלוקים היה ב-7 לאוקטובר. אני רוצה ללכת איתך צעד קדימה בשיחה הזאת ולספר לך שבמסגרת היותי מאמנת ריצה ופוגשת, באמת, הרבה מאוד נשים, וקרובה להרבה נשים, יצא לי, לצערי הרב, בתקופה האחרונה, ללכת להרבה נשים שאיבדו את הכי יקר להם, את הבנים, את החתנים, ואני מגיעה לשבעה על מוות שהוא בעצם טראגי. זאת אומרת, חייל שיצא להגן על עם ישראל וחוזר לאמא שלו בארון, ואין לי מילים, אין לי מילים. אין לי מילים לנחם, אין לי מילים לעודד. אני פשוט יושבת שם בשקט ורק מחבקת.
ואני רוצה לשאול אותך, ורוחי, בגלל שבאמת הגישה שלך היא גישה כל כך חסידית וכל כך יסודית ועמוקה, למה ילד בן 20 צריך לשבת ולכתוב צוואה לפני שהוא נכנס לעזה? ויש כאלה שכותבים את זה כאילו בצחוק, כי מי ימות? איך אני אמות? אין מצב שאני אמות. ואשכרה, זה מה שנשאר להורים ממנו. הצוואה הזאת שהוא כתב בטלפון: "אבא ואמא היקרים, אני אוהב אתכם".
איך זה קורה? ואיך מתקדמים? איך קמים מצער ומכאב כזה של ילד שגידלת 20 שנה? יש לי שני בנים מתוקים, אורי, בן שבע ושחר בן חמש. כל היום מה שאני עושה זה לתזז בין החוגים שלהם לבין הטיפולים, לבין החוגים, לבין ההרצ… לבין השיחות, לבין הזה, ולדאוג לאוכל ושתייה ושינה ומיטה וט-ט-טם וכל היום סביב זה. וילד מגיע לגיל 20 ומתגייס ועושה את מה שהוא צריך, חוזר להורים שלו בתוך ארון, עם מכתב בטלפון, שהוא… שהוא אומר להם תודה שהם היו ההורים שלו. איך אנחנו, איך מתמודדים עם הדבר הזה?
רוחי: אני אומרת, באמת, את מביאה את המקומות הכי הכי כואבים, ולצערנו, כמו שאמרת בערב פסח תשפ"ד, זה, זה משהו שקורה לא אחת ל… זה אנחנו כל הזמן עם הכאב הזה, כבר כל כך הרבה זמן. קודם כל, אני רוצה להגיד לך, מירי, כל הכבוד שאת אומרת שאת מגיעה ולא אומרת. את יודעת כמה אנשים באים אליי ואומרים לי שאין להם כוח לכל האנשים שבאים, וכל אחד מתחיל: "זה וזה לטובה, תגידי תודה שהיה לך מתנה 20 שנה, שמעתי שככה, גם לי קרה כזה דבר, שכנה שלי, סבתא שלי, אח שלי…"
מירי: צריך, לדעתי, תקנון שבעה.
רוחי: ממש ככה.
מירי: בכל דלת של מישהו שיושב שבעה - לא אומרים את זה, לא אומרים "גם לי", לא מדברים, שותקים, יושבים… כאילו תקנון, אחר כך זה פשוט נורא.
רוחי: או מתחילים עם כל מיני עצות וטיפים, את יודעת. תחשבי ככה, תעשי ככה…
מירי: תבדקי מזוזות.
רוחי: תבדקי מזוזות.
מירי: עין הרע. [צוחקת]
רוחי: או "תאספי את עצמך, תתחילי, תתקלחי, תעשי, תתאפרי, תשקיעי בעצמך", טה-טה-טה, פה-פה-פה. זה כל-כך… להיות עם הבן אדם ברגישות הזאת, בעדינות הזאת של "לשים את עצמך בצד", אני קוראת לזה. כי אנשים מאוד מהר תופסים את הבמה, וישר "אני…", ו"כשלי…". בואי, נשים את עצמנו קצת בצד, נהיה עם הבן אדם עד הסוף, נרגיש מה שהוא מרגיש, נשתדל, כן? אף פעם באמת לא נצליח להרגיש מה שהוא מרגיש.
מירי: נכון. אני חושבת שאין דבר יותר נורא, באמת, אין דבר יותר נורא ולא טבעי, ומחריד וצרוב מלאבד ילד.
רוחי: נכון, או כמו שמישהי אמרה לי שמישהי אמרה לה: "אני יודעת מה את מרגישה", וזה כל כך עצבן אותה. כלומר, היא לא יודעת מה אני מרגישה.
מירי: כן.
רוחי: אז באמת, לשבת ולשתוק, זה דבר כל כך נכון ואציל ועדין, עד שהבן אדם יבקש את השיחה הזאת. פשוט להיות שם, והלהיות הזה הוא מאוד חזק, הוא מאוד נותן, הם לא צריכים מעבר לזה. "אני כאן, אני חושבת עלייך, את חשובה לי". וגם להגיד: "אין לי שמץ מה להגיד", זה באמת נכון. גם היא לא באמת יודעת מה היא רוצה לשמוע ומה יש לה להגיד.
מירי: את יודעת… רגע שנייה, אני חייבת, כי יש לי רפיון אסוציאטיבי במוח, יש לי איזה מיזם שאני עושה שמבקרים נשים שמאושפזות ב…
רוחי: נכון, נכון.
מירי: בבתי רפואה, במחלקות של הריון בסיכון. ואת יודעת, שמים שקית עם כל מיני דברים וזה, ובנות אומרות לי: "מה אני אגיד לה, מה אני אגיד? אני הולכת לבקר מישהי, מה אני אגיד לה?". מישהי, לא יודעת, אחרי לידה שקטה, מישהי שאת יודעת, זה כל מיני מקרים, בהריון בסיכון, עם פתיחה, עם זה, והיא לא יודעת, כן יש תינוק… או מישהו שהיא מחזיקה ממש עובר מת בבטן. כל מיני סיפורים שנמצאים במחלקה הזאת, והבדידות והכאב וזה. ואני אומרת לה: "לא בטוח שאת צריכה להגיד משהו."
רוחי: נכון.
מירי: לא בטוח. יכול להיות שהיא תרצה שתגידי, יכול להיות שהיא תרצה לדבר, יכול להיות שאת פשוט צריכה לבוא, להגיד לה: "אני איתך אחותי", כי זה, ככה קוראים למיזם - "אני איתך אחותי". לחבק אותה, וללכת. יכול להיות שזה מה שהיא תזכור לך, וזה מה ש… פה, הקטע הזה של אבל על ילד שאבד, על ילד שנקטף, אני חושבת שזה משהו שהוא, מעבר לקטע של הלשתוק, מעבר לקטע של - תני לבן אדם לדבר. מה נותן כוח באמת לאמא… נשאל את זה ככה - מה נותן לאמא כוח להגיד: "אוקיי, אני ישבתי שבעה, הבן שלי הלך, איבדתי אותו, אני עכשיו צריכה לחיות". מה נותן כוח לחיות אחרי דבר כזה?
רוחי: אוקיי, זאת באמת שאלה… כמו שאת שאלת את זה, שימי לב, שהיה לך את הזעקה הראשונה, ואחרי זה הגיעה השאלה השנייה. זה באמת שלב. כל מי שעבר, ושאף אחד לא יעבור, שבעה, אֵבֶל, אז הוא יודע לזהות שלבים. לא סתם הקדוש ברוך הוא והתורה נותנת שבעה, שלושים, שנה.
מירי: נכון.
רוחי: זה ממש שלבים. ומגיע… בהתחלה זה הקטע של הצער, הכאב העמוק. החיים…
מירי: הלם. ממש.
רוחי: …נעצרו. ההלם, שאת לא רואה בכלל את היום, את היום של מחרת, אין, מבחינתך, אין חיים.
מירי: כן.
רוחי: אין אופציה לחיים. ואז זה חלק מהריפוי שהשם נותן לבן אדם. לאט-לאט מתחילות השאלות של - ומה עכשיו? לאן עכשיו? ואיך עושים את זה? כמו שאמרנו בפודקאסט הקודם, באמת, אני חושבת שהאמונה במקומות האלה נותנת מענה מאוד-מאוד טוב. שכשאת מסתכלת על החיים ברמה של העיניים שלנו, באמת, הכל נגמר. את נכנסת לחדר שלו והוא לא כאן, את רואה את הבגדים שלו, הם כבר… הוא לא צריך אותם. את לא שומעת את הקול שלו, כל מיני דברים של שגרה. את אומרת, אין, זה חלל, זה ריק, זה אין, נגמר.
אבל כשאת משתמשת באמונה ואת אומרת: "הוא ממש לא נגמר, הוא נמצא בעולם כל כך אינסופי ועוצמתי". את יודעת, לבית הקברות יש שלוש שמות: בית הקברות, בית העלמין, ובית החיים. אני זוכרת שאבא שלי, עליו השלום, שאמר לנו שבית הקברות זה מי שרואה שכאן הכל נגמר. נקבר - נגמר. בית העלמין הוא אומר - אוקיי, יש פה חיים מדהימים ויש עוד המשך. עלמין - שני עולמות.
מירי: עולמות, כן.
רוחי: בית החיים זה מי שרואה שמפה מתחילים החיים האמיתיים.
מירי: וואו.
רוחי: כל מה שהיה עד עכשיו, זה היה סוג של סוגריים, איזשהו דרך מעבר.
מירי: כן, אבל זה לא אמור לקרות ב-120? כאילו, זה לא אמור להיות ב-120 שבן אדם עשה משהו בחיים? שבשליחות שלו כאן, בעולם הזה, הגיע לשיבה טובה, ילדים, נכדים, נינים, נחת, כסף, עבודה. כאילו, עשה מעשים טובים, טק טק טק, לא יודעת.
רוחי: תראי, "אמור לקרות", השאלה על מה את נשענת, "אמור לקרות". "אמור לקרות" שזה מה שקיוויתי, או "אמור לקרות" שזאת התוכנית האלוקית?
מירי: זאת… אני מאמינה שזאת התוכנית האלוקית, אחרת אנשים, כולם היו מתים בגיל 20.
רוחי: נכון. אז באמת, באמת, התוכנית האלוקית מלכתחילה, זה "ובחרת בחיים", כמו שאמרנו בפודקאסט הקודם, ובאמת הוא מבחינתו סגר איתנו הסכם, לא כזה גרוע, הסכם מאוד נחמד. בואי נלך ממש אחורה, בלי חטא עץ הדעת בכלל היינו אמורים למות. אחרי מתן תורה, בלי חטא העגל, היינו אמורים לחיות לנצח. היו לנו כמה תחנות. בניין בית המקדש זה מדהים, ואז הגיעה הגלות ועשתה פה איזושהי שיבוש. אני לא אתחיל להגיד מי שיבש ראשון, אבל…
מירי: הכל השם, הכל השם. [צוחקות]
רוחי: אבל השיבוש הזה יצר מקום של תיקון, של עבודה, של… בחסידות בכלל לא מוזכר המושג הזה של… זה לא עונש, זה איזשהו תיקון. זה כמו שתגידי, הנה, את עם הריצות והזה. מישהי שרצה לא בצורה נכונה, מן הסתם, פתאום יכאב לה הברכיים.
מירי: נכון.
רוחי: יכאב לה זה, השרירים.
מירי: תפצע, כן.
רוחי: תפצע. ואז את אומרת לה: "אוקיי, עכשיו את צריכה לעשות איזשהו תיקון. בואי, תעשי ככה, מחר את לא מגיעה לריצה, את צריכה לעשות תרגיל אחר אולי, או משהו כזה". ואז היא אומרת: "סליחה, אבל אני נכנסתי לתוכנית של ריצה, אני רוצה כן לרוץ".
מירי: כן.
רוחי: "אוקיי, היה פה איזשהו שיבוש, ועכשיו את עושה איזשהו תיקון". אז מהרגע שהתחלנו עם כל הנושא הזה של… זזנו מהתוכנית המקורית של הדבקות בהשם, אז מתחילים תיקונים. ואז באמת מגיע בן אדם, שהוא נמצא פה לא בסיבוב הראשון שלו, הוא הגיע לתיקון קצר.
מירי: וואלה.
רוחי: ואני זוכרת בשבעה של גיסתי, עליה השלום, היא נפטרה צעירה אחרי המחלה, השם ישמור, ומה לא עשו באמת לזכותה? הכל, הכל. התוועדויות, החלטות טובות, שיעורים, צדקות, מה לא? וזה היה קשה, לראות שכאילו זה לא עזר.
מירי: נכון.
רוחי: תפילות בכל מיני מקומות, ושמחה וביטחון. ואז אני זוכרת שהגיע רב אחד וקרא לבנות שלה ואמר להן: "תדעו לכם, שזאת לא הייתה גזירה. אם זאת הייתה גזירה, מה שעשיתם, ברור שזה היה מבטל את הגזירה. מה? צדקה, תפילה… "תשובה, תפילה, צדקה, מעבירים את רוע הגזירה". ברור שזה היה… היא פשוט הגיעה לעולם לטווח הזה. ולהחזיק בן אדם, כשהוא כבר סיים, זה כמו להחזיק אותך בקניון עוד חמש שעות אחרי שכבר קנית מה שאת צריכה, או בדואר.
מירי: הו, איזה סיוט. [צוחקת]
רוחי: או בדואר, או בבנק, או אפילו, אם כבר מדברים על חיילים, תשאר בצבא למרות שסיימת כבר ואתה אמור להחזיר ציוד, זה מעצבן. הוא רוצה כבר לחזור.
מירי: נכון.
רוחי: אז נשמה שהגיעה לעולם לסיבוב קצר של 20 שנה, היא רוצה לתקתק ולחזור הביתה. זהו, נגמר. אז זה תיקון. זה לא חלילה שאת אומרת: "מה קורה פה?". אז באמת אמרת… התוכנית המקורית, כמו שאת אומרת, שיבה טובה, אריכות ימים ושנים טובות, זה מה שבאמת אנחנו מתפללים ומאחלים לכל אחד. כשאת רואה שקורה משהו אחר, כנראה הוא הגיע לאיזשהו סיבוב הרבה יותר קצר, ונתן את מה שהוא נתן, והוא עכשיו במקום אינסופי וטוב. וכשאת מתחברת לנפש ולא לגוף, את מבינה ששום דבר לא נגמר, באמת שום דבר לא נגמר.
הרבי פעם אמר למישהו, שבאמת הבן היחיד שלו נפטר, אני חושבת שהוא נהרג בצבא, וגם הוא היה מאוד-מאוד שבור. אז הרבי אמר לו: "תחשוב שהבן שלך נסע לאחת המדינות", אז, של העולם השלישי, היום יש תקשורת גם איתם. "ואתה יכול לשלוח לו חבילות. הוא לא יכול לשלוח אליך בחזרה. האם היית שולח לו?". הוא אמר: "בוודאי, כל הזמן. הייתי מתקשר איתו".
מירי: כן.
רוחי: אז אמר לו הרבי: "זה אותו דבר".
מירי: וואו.
רוחי: "הוא מקבל ממך כל הזמן מצוות, מעשים טובים…"
מירי: פששש מדהים.
רוחי: "השמחה שלך, השגרה שלך, החיים שלך, הוא מקבל מזה, הוא נהנה מזה, הוא שמח עם זה. ונכון שלא תמיד הוא יכול להחזיר לך אסמס בחזרה, וזה באמת לא פשוט…"
מירי: כן.
רוחי: "אבל הידיעה הזאת שהוא כאן, והוא איתנו, והוא ממשיך".
מירי: והוא נעצר. זאת אומרת, הוא נעצר בגיל 20. גם כשהאחים שלו הקטנים כבר מתחתנים, כאילו… את יודעת, דודים שלי… דוד שלי, דודה שלי והבן שלהם, נרצחו בפיגוע לפני עשרים, כמעט עוד מעט, שתיים שנה. אני, תחשבי, אבא שלי ישב שבעה, הוא קם ביום ראשון, ביום שני הייתה החתונה שלי.
רוחי: אה, וואו.
מירי: זה היה משהו נורא.
רוחי: וואו.
מירי: והם היו אנשים צעירים, הם היו אנשים בגילי. היה להם ילד, הגדול היה בן 18, הקטן היה בן שנתיים.
רוחי: וואו.
מירי: הבן שלהם עכשיו, הוא בגיל שלהם. כאילו, יש משהו… עזבי את כל השנים ואת כל הזה, והחלל, שאין הורים וכל ה… יש משהו בזה שההורים שלך נשארים בני 20, כאילו, נשארים צעירים, אתה הופך להיות בגיל של ההורים שלך…
רוחי: נכון.
מירי: …שהם אינם. כאילו, [נאנחת] זה לא טבע העולם.
רוחי: אבל למה את קוראת גיל? למה את קוראת גיל?
מירי: גיל זה מספר שנים שבן אדם חי. זה מצב נתון שהוא… את יודעת מה? דודים שלי, היה להם עשרה ילדים, בסדר? אחד, גם כן נרצח איתם, תשעה ילדים שנשארו. הם כן, היום יש להם נכדים ונינים וזה, הם לא זוכים להיות איתם פה בגופם, אבל אני בטוחה שיש להם איזשהו נחת למעלה. ועדיין, כאילו אני, בתחושה שלי, הם פספסו כל כך הרבה. הם פספסו חיים שלמים של הילדים שלהם, לראות איך הם גדלים, איך הם מתפתחים, איך הם… איך הם מגדלים ילדים, כל אחד מדהים בפני עצמו. כאילו, איזה באסה!
רוחי: אני אגיד לך, מירי, מה יש לי להגיד. הדבר היחיד שיש לי להגיד באמת, שככל שההסתכלות שלנו נותנת פוקוס לעולם הזה, אז המצבים האלה הם הרבה יותר קשים. כי באמת, בפרספקטיבה של העולם הזה, זה חור וזה שחור, וכמו שאת אומרת, זה נעצר ואין. וזה קשה, ואין מענה. אין מענה. את לא מחזירה אותם.
מירי: נכון.
רוחי: אין מענה. ככל שבן אדם מתורגל לחיות עם תודעה של עולם רוחני, והתפיסה של העולם הזה היא עולם זמני, פחות משמעותי, והפוקוס שלך נמצא בנפש שלך. בואי אני אגיד לך, את עוברת יום, ברוך השם, עברו 24 שעות, יופי, עבר יום. מה הם נקודות האור שלך? הארוחה המדהימה שהצלחתי לעשות? שאני נראית מקסים?
מירי: לא, אצלי לגמרי המעשים.
רוחי: יופי.
מירי: לגמרי מעשים.
רוחי: המעשים, או שאת אומרת, הצלחתי להתגבר על כעס, הצלחתי לתקשר עם הבת, הצלחתי להתפלל כמו בן אדם.
מירי: הצלחתי לא לאכול סוכר. [צוחקת]
רוחי: הצלחתי לא לאכול סוכר. ככל שהתודעה שלנו גבוהה יותר, אז חיי הנפש תופסים יותר מקום, וחיי הגוף פחות. ואז קל לנו יותר להחזיק את הנוכחות שלהם, למרות שהגוף לא כאן.
מירי: וואו.
רוחי: ו… וזה מדהים, כי את רואה את זה אצל צדיקים…
מירי: עוד פעם. תגידי עוד הפעם?
רוחי: ככל…
מירי: כן?
רוחי: שאת בתודעה רוחנית יותר, גבוהה יותר, הנפש יותר תופסת לך מקום.
מירי: אוקיי.
רוחי: בוא נניח שבפוקוס שלך של הלו"ז, אפילו הלו"ז שלך, מחלקת את הזמן, אתה אומרת, רגע, זה גוף, זה נפש. זה גוף, זה נפש. אני…
מירי: לא, אני חיה לגמרי גוף. רוחי, אני לא צדיקה.
רוחי: לא קשור לצדיקה בכלל.
מירי: מה זאת אומרת?
רוחי: בואי, את רוצה להיות רגועה? את רוצה להיות שמחה?
מירי: כן.
רוחי: זה לא קשור לגוף, זה קשור לנפש, נכון?
מירי: אה-הא, כן.
רוחי: את רוצה את הקשרים עם המשפחה, את רוצה להיות בסדר עם בעלך, עם הילדים, את רוצה שתהיה אווירה. זה נפש, זה לא גוף. את לא כל היום רק על הלק ועל הלוק, אוקיי? [צוחקת]
מירי: נכון.
רוחי: את גם נותנת מקום למשהו מעבר. כמובן שגם בתודעה הזאת, אפשר להרים אותה עוד ועוד, התקשורת שלי עם הקדוש ברוך הוא, איפה אני מולו, כמה הוא נוכח בחיים שלי, אוקיי? השקעות… יכול להיות אולי שלא הספקתי, בואי, נניח, קניות מסוימות, או אפילו לא הספקתי לסדר את הבית, אבל מאוד משמח אותי שהספקתי כן את התפילה. זה… אני נותנת לזה מקום. כלומר, המקום בנפש זה משהו שהוא נוכח אצלי. אז…
מירי: אגב, אפרופו תפילה, אני כאילו, יש לי אמונה שתפילה זה לא רק סידור פתוח וזה… תפילה זה כזה, באוטו, את אומרת: "וואי, תודה לך השם", ואני אומרת ככה כמה מילים להשם, תודה על הבוקר, או…
רוחי: בואי, אני אגיד לך שעל פי תורה זאת התפילה.
מירי: אה, באמת?! יאללה! קבוע, סגור! מי צריך "מודה אני" ו"שמע ישראל"?
רוחי: אה, לא, לא. מדאורייתא, התפילה היא, חובת התפילה היא שכשיש לך איזשהו צורך, את פונה אליו ולא למישהו אחר. וזאת התפילה. זאת התפילה. הגיעו אנשי כנסת הגדולה וראו שאנשים לא יודעים איך להתנסח נכון מול הקדוש ברוך הוא, אז תקנו נוסח, וכמובן שיש בזה הרבה מאוד השפעות, את יכולה גם לפספס יומיים לא לדבר איתו בספונטני.
מירי: זהו, אז אני…
רוחי: בתפילה זה איזשהו, את יודעת, את מושכת לעצמך שפע יומיומי, את מתחברת יומיומי, יש בזה משהו. [צוחקת] משהו טוב וחשוב.
מירי: לא, את צודקת במאה אחוז. את יודעת שאני, מהמלחמה אני מרגישה שאני עוד יותר, ככה, מחוברת להשם, אז קניתי מדבקה לאוטו, מאחורה, כל פעם שאני נכנסת לאוטו ולא מוצאת חניה וזה, אני אומרת "מזמור לתודה". כל מיני קטעים כאלה, שאני מתקשרת איתו בנקודות.
רוחי: שאת והוא מסתדרים.
מירי: כן, והדבקתי מדבקה לאוטו, "מזמור לתודה". למה? קודם כל, מי שיראה, שיגיד פרק של תודה, וגם, אני רואה את ה"מזמור לתודה" דרך המראה…
רוחי: אה, יפה.
מירי: דרך המראה האחורית, ואני מסתכלת במראה ואני אומרת "מזמור לתודה". כאילו… לא משנה מה, לא משנה… כאילו איזשהו קשר עם השם כזה, זה תזכורת כזאת.
רוחי: ממש ככה.
מירי: לזכור שהשם נמצא. אבל אנחנו דיברנו על עצוב ופתאום דיברנו על "מזמור לתודה". צריכים להגיד תודה?
רוחי: אז אני אגיד לך שכשאת, זה מה שאמרתי לך, שכשאת מחוברת לעולם הרוחני, את יכולה כן להרגיש אותם נוכחים, ואת יכולה לשמוע מאנשים שאיבדו את היקר להם, והם המון מדברים. ואת יודעת? אמרה לי את זה מישהי שאיבדה בעל בגיל מאוד צעיר, וגרפולוגית ראתה את ה… את הכתב של הילדים שלה, הוא אמר: "זה מדהים, לאף אחד… אצל כולם האבא נוכח".
מירי: וואו.
רוחי: אצל כולם.
מירי: מדהים.
רוחי: היא אומרת… הוא אומר לה: "לא רואים פה שהם איבדו אבא".
מירי: פששש.
רוחי: אז היא אומרת: "נכון, כי אנחנו כל הזמן מדברים עליו. ככה אבא אוהב, ככה אבא רוצה"…
מירי: מדהים.
רוחי: "בואו נעשה נחת לאבא, הנה עכשיו אבא בשמיים שמח". אז אפשר להרגיש את הנוכחות, ככל שאתה יותר מתחבר לעולם…
מירי: מתעלה.
רוחי: כן, רוחני.
מירי: וואו, זה מזכיר לי שהשבת הזאת קראתי את הספר של יעל שבח, שבעלה נרצח בפיגוע לפני כמה וכמה שנים, הרב רזיאל.
רוחי: כן.
מירי: והיא מדברת על זה בדיוק. היא אומרת, כאילו: "אני מתגעגעת, אני… הוא חסר לי, זה, אבל הוא חי איתנו בצורה הכי הכי טכנית גם שיש, כאילו, אנחנו מדברים איתו, אנחנו… הילדים גם", והבן שלה היה מאוד קטן, לדעתי הוא היה בן עשרה חודשים, הקטן, כשאבא שלו נפטר. ובאמת, היא מדברת על חוויה של "אני לבד, טכנית, אבל הוא מלווה אותי". הוא ממש… היא אומרת משהו שממש אהבתי - שאישה אחת שהיא גם אלמנה, היא שאלה אותה: "מה עושים הילדים? כאילו, בהחלטות, בזה". היא אומרת לה: "תקשיבי, שני… "שלושה שותפים באדם", פעם היו שתיים בארץ ואחד למעלה, עכשיו אחד למטה, והם, יש להם פור. אז ברגע שאת מסתבכת, פשוט תפני אל שתיהם ותגידי להם - חמודים, עכשיו תורכם". והיא אומרת: "זה פשוט עובד כמו קסם".
רוחי: זה עובד, נכון.
מירי: "אני… כשאין לי מה להגיד להם, אני אומרת… אני פונה למעלה ואני אומרת: "אבא ובורא, קדימה, תטפלו". והם מטפלים".
רוחי: אז את רואה שצריך כן את המקום הזה, הרוחני, לתת לו מקום, ואז הוא הופך להיות פעיל. זה באמת עובד. אמא שלי גם. אבא שלי, עליו השלום, נפטר, וכל פעם שיש לה איזשהו קושי, היא חולמת אותו, זה פשוט מדהים, זה באמת מדהים. אני שומעת את זה על הרבה מאוד אנשים. ככל שאתה נותן לזה יותר מקום אז אתה תרגיש את זה, את הנוכחות.
תראי, אנחנו עדיין נשמה בגוף, אנחנו אנשים גשמיים, וכמו שאתה אומרת, היא מרגישה את הגעגוע, שום דבר לא יהיה במקום, את יודעת, לשבת איתו על כוס קפה ולהרגיש אותו. אבל זה לא חלל ושקט ונעלם. הוא עדיין פה. ואת יודעת, יש משהו שחז"ל אומרים, שמי שבוכה הרבה מעבר לשבעה, הוא כבר בוכה על עצמו ולא על הנפטר.
אז יש משהו, כאילו הסתכלות, להגיד, בואי, לא נהיה אגואיסטים ונחשוב עליו, מה טוב לו? טוב לו לראות אמא פעילה, אמא חיה, אמא עושה. זה נותן כוח. כי כאילו בשבילו אני עושה את זה. אני יודעת שטוב לו יותר ושמח לו יותר לראות אותי חוזרת לחיים ועושה דברים.
מירי: מדהים.
רוחי: זה נותן כוח.
מירי: מדהים. וואו, רוחי, תודה רבה. זה… את נותנת המון-המון כוח ופרספקטיבה, פשוט מגדל אור, באמת, לפינות מאוד מאוד חשוכות וכואבות. ובעזרת השם, הפודקאסט הבא יהיה קצת יותר אופטימי, אני מקווה. [מוזיקת סיום מתחילה] למרות שבאמת הצלחת להכניס כל כך הרבה אור, בפינה כל כך לא פשוטה וחשוכה. תודה רבה, רבה רוחי.
רוחי: תודה לך, מירי.
מירי: תודה.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments