כל מה שאת צריכה לדעת על אוכל של ה'. איך תוכנית פשוטה כל כך שינתה למאות נשים את החיים בתוך שנה ויכולה בקלות לשנות גם לך.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/04/2024.
הערת המתמללת: הפרק תומלל כפי שנשמע.
[אות מוזיקלי]
מירי: היי, אני מירי פורסט, ובואו נדבר על הכל. מת-חי-לים. פשי…
פשי: מה קורה, מירי? [צוחקת]
מירי: איזה כיף שבאת.
פשי: ברוך השם.
מירי: את שמחה?
פשי: אני שמחה שכאילו, אני פה על 'עלא באב אללה', כאילו, אם הייתי יודעת מראש, לא… לא הייתי מסכימה, אז אנחנו זורמות.
מירי: מעלף. אז אני רק יתן הקדמה קטנה, שפשוט שלחת לי וואטסאפ, שלחתי לך הודעה: מה שלומך?
פשי: כן.
מירי: אמרת לי מה שלומך, ואמרתי לך, אוקיי, בואי תגידי את זה בפודקאסט.
פשי: נכון.
מירי: בואי תגידי: מה שלומך. את יודעת למה? כי מה ששלומך, הוא כנראה שלום עוד הרבה מאוד נשים, כמוני וכמוך, שמתמודדות עם אכילה רגשית.
פשי: לגמרי.
מירי: אוקיי, אז מה שלומך?
פשי: ברוך השם. זה בדיוק, אגב, למה הסכמתי. כאילו, שאלת אותי אם בא לי לבוא, כל מה שדיברתי איתך, אמרתי, תבואי, תגידי לי את זה על הפודקאסט. ואמרתי: אני? פודקאסט? לא קשורה. אני אמרתי שאני לא קשורה לפודקאסט. ואמרתי, את יודעת מה, פשי, אם יש בן אדם אחד שישמע את זה, וזה יעזור לה, אז זה שווה הכל. אז אין לי מושג על מה אנחנו נדבר פה, ואנחנו נזרום.
מירי: לגמרי.
פשי: ואני מודה להשם, שאם מישהי אחת, זה יעשה לה טוב, זה עושה לי גם טוב, זה שווה הכל.
מירי: יפה. אז אני ממש, ממש שמחה שבאת. והרקע לזה, באמת, שאנחנו מדברים סביב הנושא של איך מתמודדים באמת אחת ולתמיד עם הדבר הזה שנקרא הפרעת אכילה, אכילה כפייתית, אנחנו לא מדברים על אנורקסיה ובולמיה, אלא באמת על אכילת יתר. זה משהו ששתינו מתמודדות איתו בחיים.
פשי: כן.
מירי: ובעקבותיו בעצם הקמתי את הקבוצה: "אוכל של השם". נדבר על זה בהמשך, אבל אני חוזרת לשאלה, תספרי לי מה שלומך.
פשי: אז אני, ברוך השם, בסדר. ולמה אני אומרת בסדר? כי כל יום שאנחנו קמים, יש לנו בחירה. וגם אם יש נפילות בדרך, יש לנו בחירה רגע לעצור ולהגיד מה אני בוחרת ברגע הזה. אז מה שלומי? אני, ברוך השם, נפגשתי איתך לפני, לא יודעת, כמה פעמים נפגשתי איתך.
מירי: נכון.
פשי: אבל אמרתי שאני עושה "אוכל של השם", אחרי מלא מלא דברים שניסיתי. ויש לי עליות וירידות בתוך זה, זה כאילו אני מתחילה את זה, מצליחה, ואז לא מצליחה בעצם, אוכלת איזה משהו, ואני כזה, יו, הנה, הנה הנפילה שלי, הנה הכישלון שלי.
מירי: הגיע המגנום הביתה. בואי…
פשי: כן. שאני לא מסכימה שזה ייכנס, ובעלי הוא חמוד ומאוד אוהב מגנום. וגם אני.
מירי: גם אני. [צוחקת]
פשי: ואני אומרת, למה, למה להכניס את זה בבית? אני… אני באותו רגע לא יאכל את זה, אבל יבוא רגע שאני אוכל את זה.
מירי: נכון.
פשי: וזה מה שקרה. ואז עולה לי כל מיני מחשבות, הנה, את רואה? את לא מצליחה בעצם.
מירי: כן.
פשי: הצלחת שלושה שבועות, הנה, את לא מצליחה.
מירי: ואז הדיבור השלילי, העצמי שלילי הזה.
פשי: כן. אז הדיבור השלילי, הנה, את לא מצליחה, הנה, למה, כאילו, תראי, שאף פעם לא תצליחי, את לא תצליחי. את תהיי שמנה לנצח.
מירי: נכון.
פשי: שה'שמנה לנצח' זה לא רק מראה, אגב.
מירי: ברור.
פשי: זה מלא דברים בריאותיים.
מירי: נכון.
פשי: וגם בתוך זה אני כזה, השם, לכולנו יש ניסיונות, אבל למה הניסיון שלי, רואים את זה עליי?
מירי: אהה, נכון, נכון.
פשי: וזה מה שאמרתי לך. איך אני, כאילו, אכלתי את המגנום, ואני כל כך, כאילו, ילדה טובה, כאילו, וכיף לי באמת, שאני עוזרת לעצמי, מה זה כיף לי וטוב לי! אז איך בתוך הטוב הזה קורה לי הנפילה הזאת?
מירי: כן. ולמה דווקא עכשיו, כשאני כל כך רוצה להיות בתהליך, ואני רוצה להיות בטוב?
פשי: נכון.
מירי: נכון. את יודעת, את לא סיפרת, אבל אני אספר שפשי, בעצם, את שברת את הרגל.
פשי: לא שברתי, אני אחרי ניתוח.
מירי: סליחה, אחרי ניתוח, שבעצם מגביל את התנועה שלך…
פשי: לגמרי.
מירי: …כבר הרבה מאוד זמן. ואני רואה ואני בעצם מתחברת לשבר שהיה לי, לפני שנתיים וחצי, וגם כשפגשתי אותך, אמרתי לך, פשי, זה הדבר הכי טוב שקרה לך. כי זה נשמע כל כך, כאילו, איך שבר זה יכול להיות דבר טוב?
ואם יש משהו שהצמיח אותי ברמה האישית, זה ששברתי את הרגל והגעתי לשיא של הנמוך, של השפל, של המקומות הכי הכי הכי חשוכים, שהגעתי אליהם. ואם אנחנו מדברים על האכילה, אז אני ממש זוכרת את היום הזה שישבתי על הערסל בגינה, ואח שלי המתוק הביא לי קופסה של "עלית", עם כל סוגי השוקולדים: "רבע לשבע", ו"עד חצות", ושוקולד תות, ו"בלונדי", ואגוזים, ומה שאת לא רוצה. וחברה הגיעה ואמרתי לה, תעשי טובה, לכי, תכיני קפה. והיא הכינה קפה. ואז התחלתי לטבול את הרבע לשבע, לעשות חור למעלה, חור למטה, לשתות את הקפה, ככה, פשששש… [מדגימה שאיפה]. ונגמר ה"רבע לשבע", אחד ועוד אחד ועוד אחד. וגם אז נגמר הקפה, ואמרתי, יאללה, תעשי טובה, לכי, תעשי עוד קפה. ועוד אחד, ואז שוקולד אגוזים, ואז שורה, שוברת, אוכלת אותו, טובלת ככה, בהתחלה בצורה אלגנטית, בקיצור, מפה לשם, באותו ערב נגמרה כל הקופסה של כל השוקולדים. וישבתי על הערסל אפוסת כוחות, ממש, אבל כאילו…
פשי: וואו.
מירי: שנאה עצמית שכאילו, אלוקים, רק תוציא אותי מתוך הגוף שלי, זה מה שרציתי.
פשי: קח אותי.
מירי: קח אותי, קח אותי.
פשי: כן.
מירי: ואמרתי לה, וואי, אין לי כוח לעצמי. ואז היא אמרה לי, את יודעת, אני מה זה מרחמת עלייך. וכאילו, זה היה נשמע כזה מתנשא, אבל זה לא היה מתנשא. אמרתי לה, אני מרחמת עליי יותר. וזה היה נקודת שפל שאני לא רוצה, אני לא רוצה לחזור אליה יותר בחיים, באמת. את יודעת, כל כך הרבה חבילות של שוקולדים וכל כך הרבה קופסאות של גלידה ריקות היו לי באוטו, ואכילות בסתר, ולקנות את המאפים הכי טובים, ואם את מדברת על מגנומים, אז אני, ביקורים ב-yellow אחרי אימונים. היה לי אימונים מדהימים, אבל מי אני, באיזה זכות אני ירגיש טוב? הרי אסור לי להרגיש טוב, אסור לי להרגיש שעשיתי משהו טוב בחיים, ואז אני נכנסת ל-yellow בלי… את יודעת, את לא חושבת למה אני עושה את זה. פשוט בא לי גלידה.
פשי: זה פשוט הרגל גם.
מירי: פשוט בא לי כרגע גלידה. ואף אחד בעולם, שום כוח לא יעצור אותי. ואני נכנסת וקונה מגנום אחד מכל אחד, לא את המארזים היפים האלה ששמים בבית. אגב, המארזים האלה שאת מדברת עליהם, אצלי בדרך הביתה כבר נגמרים. ואין מציאות שזה יהיה בבית. אני פשוט יושבת באוטו, אוכלת אחד אחרי השני. חמישה, שישה סוגים. מחסלת את הכול, מסוממת מספיק כדי לא להרגיש טוב עם עצמי, ועם זה נוסעת הביתה. ככה שנים רבות, באמת.
ויחד עם זה, תסכול, וכל סוגי הדיאטות האפשריות. פשי, כל סוגי הדיאטות האפשריות. באמת, כאילו. עשיתי אברהמסון… את יודעת מה זה אברהמסון?
פשי: שמעתי על זה.
מירי: אל תעשי, זה כישוף. [פשי צוחקת] את משלמת מאתיים… 2,800…
פשי: מה זה "אל תעשי"? זהו, אני סיימתי.
מירי: סיימת. סיימת לגמרי. 2,800 שקל, מישהו בא מסביבך, עושה לך אוויר…
פשי: קוסמות.
מירי: קוסמות, ואז אין לך חשק לאכול מתוקים. ואז את יוצאת משם ואת אומרת, "בואי נבדוק אם יש לי חשק לאכול מתוקים". ממ… קונה משהו, בודקת, ויש לך חשק.
פשי: יש. [צוחקות]
מירי: ואז אומר לך שיש לך אחריות לשנה, אז את מנסה שוב. ושוב ושוב. ו"חלי ממן", ו"שומרי משקל"…
פשי: כן…
מירי: ותרסיסים וזריקות וכדורים ואבקות ומשחות וטיפות, ומה לא? ורק סלט, ורק זה, ורק ה"זרז-קל", ו…
פשי: איזה מקום חשוך, יואו.
מירי: וכל היומנים שלי, חזונים, שנה הבאה אני שוקלת 68. ראש השנה, זה יום ההולדת שלי ערב ראש השנה, זה, את יודעת שנים על גבי שנים שזה חלום שהוא לא בר הגשמה. כמה דיאטות!
פשי: אגב, שזה בחוויה שלי רק מגדיל את החולי הזה, כל הדיאטות האלו.
מירי: נכון.
פשי: רק מגדיל את השיגעון, הקרייזי שקורה בראש.
מירי: נכון. ואז אומרים לך, "תאכלי רק תפריט כזה".
פשי: כן, or יש לך, איך זה נקרא? יום שמותר.
מירי: מנה מותרת.
פשי: מותרת, מנה מותרת.
מירי: אוי… זה יום שלם של מנה מותרת.
פשי: אני חושבת רק על זה, מה ששיגע אותי.
מירי: נכון. נכון.
פשי: כאילו, אני חושבת… [צוחקת] היה לי אולי את הבסיס, ואז עם השנים רק נהייתי יותר קרייזי…
מירי: לגמרי.
פשי: …בגלל הדברים האלו.
מירי: נכון. אז האמת היא שאנחנו לא אשמות.
פשי: לא.
מירי: אנחנו לא אשמות, בגלל שהגוף שלנו עובד הורמונים. אם ריצה גורמת לנו להורמון שנקרא דופמין, ל… לחגוג במוח ולהרגיש טוב ולהרגיש… אפילו, סתם, אני אתן לך דוגמה. יצאתי אתמול מהבית, היה איזה משהו שהציק לי בראש, על איזשהו משהו, משימה שאני צריכה לעשות, ולא היה בא לי לבצע אותה. פשוט משימה כזאת נאחסית כזאת.
פשי: מעיקה.
מירי: כן. אמרתי, אוקיי, שחררי את זה, תצאי לרוץ. יצאתי לרוץ, וחזרתי הביתה על אותה משימה, וכאילו זה היה נראה לי, כאילו, מה בכלל חשבתי שזה קשה? כאילו, זה הכול כל כך קטן עליך, וזה בדיוק הדופמין. ויש עוד הורמונים בגוף. יש את הורמון הסטרס, שהוא נקרא קורטיזול, שזה הורמון שמשתחרר במצבי מתח וחרדה. והוא משפיע עלינו, אגב, הוא גם… הוא פוגע בנו גם, בגלל שבתאים סרטניים הוא גדל, הוא מתעצם. הוא מייצר בגוף שלנו חוסר יכולת לישון. הוא ממש הורמון שהוא מזיק לנו, והוא נובע ממצבים של סטרס. גם כשאנחנו מדברים על עצמנו דיבור שלילי, אוקיי? שאני, איזה סתומה אני, ואיזה מטומטמת, ולמה הייתי צריכה לאכול את זה, וכל כך שמרתי יפה, ואיך נפלתי, ואיזה גרועה אני, גם אז הורמון הסטרס הזה מופרש. ובעצם, אהבה היא מרחיקה את ההורמון הזה. אומרים לחבק ילד 20 שניות, כי אז משתחרר הורמון ששכחתי רגע את שמו.
פשי: אני יודעת למה את מתכוונת, כן.
מירי: כן… אוקיי, אנחנו ניזכר עוד רגע. וזה הורמון שהוא פשוט משחרר. הוא גם משתחרר, אגב, אחרי לידה. אנחנו ניזכר בו. אנחנו בספונטניות עם ה…
פשי: מאוד בספונטניות. אני, נראה לי אני אקבל את ההלם שאני אפילו פה.
מירי: כן. [צוחקת]
פשי: אני, רק עולה לי משהו, אם בסדר, שאת אומרת שההורמון האהבה. עכשיו, אני אגיד בשמי, ובשמי מלא אנשים שישמעו את זה, איך אפשר לאהוב, איך אפשר לעשות את האהבה העצמי בתוך כל-כך מקום החושך הזה שאת, or אנחנו, or whoever, מסממים את עצמנו במאכלים? אז את אומרת ה…
מירי: אוקסיטוצין…
פשי: כן. exactly. [צוחקות]
מירי: אוקסיטוצין. כן, סליחה.
פשי: איך אפשר? איך אפשר? אני בתוך החושך הזה.
מירי: נכון.
פשי: עכשיו את אומרת לי לאהוב את עצמי? לא, אני באמצע להגיד לעצמי שלמה אכלתי את המגנום הזה? הנה, עוד פעם את כישלון. עכשיו את אומרת לי, אוקיי…
מירי: בואי נעניש את עצמנו, ונהיה…
פשי: …בואי תאהבי את עצמך, זה דרך החוצה. מאיפה, איך אני יכולה… מה, מו, מי?
מירי: אוקיי, אז… אז באמת העניין הוא, כשאנחנו… כל מה שאנחנו מגדילים, יגדל.
פשי: נכון.
מירי: כל מה שאנחנו מקטינים, יקטן. הכל עניין של איפה אני שמה את הפוקוס.
פשי: את הפוקוס.
מירי: אם הפוקוס שלי זה באיך אני אשמה, ואיך אני לא בסדר, ואיך אכלתי את זה, ולמה עשיתי את זה, ולמה דיברתי ככה, ולמה ניתקתי את הטלפון, ולמה החזקתי את הטלפון, ולמה התעסקתי עכשיו בטלפון במקום לעשות דברים אחרים.
ככל שאני אגדיל משהו, ככל שאני אגדיל מחשבה, היא תגדל. ככל שאני אגיד לעצמי, אני לא קונה לעצמי שום בגד עד שאני אהיה רזה. לא מגיע לי, לא מגיע לי. ככל שאני אומרת לעצמי יותר שלא מגיע לי, יותר לא מגיע לי.
פשי: לא יהיה לי.
מירי: ככל שאני… את יודעת מה? זה עבודה הפוכה. מתוך האמירה, מתוך החוץ… אני מאמנת ריצה הרי. ובנות, קשה להם בריצה. זה קשה לרוץ.
פשי: כן.
מירי: וכשמישהי, אני רצה לידה ואומרת, "מירי, קשה לי, קשה לי, אני אומרת לך, קשה", אני אומרת לה, "תגידי, לא קשה לי, תגידי, קל לי". אני יודעת שלא, אני יודעת שלא, תעבדי על עצמך רגע. קל לי, אני יכולה. תגידי רגע, אני יכולה. תגידי, אני יכולה, והיא כזה מסתכלת עליי, מה אני יכולה? אני אומרת לך שקשה לי. תגידי: "אני יכולה".
זה נשמע כל כך שטחי, אבל כשאנחנו מתייחסות לעצמנו, כמו שמגיע לנו, כמו שאנחנו מסתכלות על עצמנו, כמו שהיינו רוצות לראות את עצמנו האידיאלית, אנחנו נגיע יותר מהר לעצמנו האידיאלית הזאת. ברגע שאני מתלבשת כמו סמרטוט רצפה, ברגע שאני לובשת סחבות ואני אומרת, לא מגיע לי בגד חדש, אני סמרטוט. למה אני מצפה שהילדים שלי יתייחסו אליי אחרת? למה אני מצפה שהבן זוג שלי יתייחס אליי אחרת? למה אני מצפה שהעולם יראה אותי כמשהו, כשאני רואה את עצמי כסמרטוט? למה אישה ששוקלת 80 ו-90 ו-100 ו-120 קילו לא יכולה לקנות לעצמה בגד יפה? למה? בגלל שלא מגיע לי? בגלל שאני לא נראית טוב? אז תקני מידה אחת יותר.
הסיפור שלנו מתחיל… את יודעת אומרים, "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". אחרי החיצוני נמשך הפנימי. ובאמת השינוי מתחיל, פשי, כשאני מדברת לעצמי כמו הבת של השם.
פשי: ממש.
מירי: אם אני מתייחסת אליי, למירי, כבריאה הכי יקרה, אהובה וחשובה שהשם ברא, שמה זה שם אותי. אז אני לא יזלזל בפנים שלי ואני לא יקלף חצ'קונים מהפרצוף ואני לא אשן על מצעים מלוכלכים, ואני אחליף את המגבת במקלחת ואני לא אתנגב עם המגבת של הבן שלי. למרות שהיא חצי יבשה, אני אתייבש בה, אתנגב. לא, אני אוציא לי מגבת נקייה מהארון כי מגיע לי מגבת נקייה מהארון. ואני אסדר את הארון שלי ואני אוציא משם את הסמרטוטים ואת ה… באמת את הבגדים שכאילו… למה בגד שאמור להיות סמרטוט אמיתי, סמרטוט רצפה, אני לובשת אותו כחולצה? למה? למה אני מצפה שמישהו בבית הזה יתייחס אליי כמו מלכה אם אני מתייחסת לעצמי כמו שפחה?
פשי: את יודעת, לקחתי את כל זה, כי דיברנו על זה עוד לפני.
מירי: נכון.
פשי: עכשיו, גם דיברת איתי על הניתוח שלי ובאמת לקחתי את המילים שלך ואמרתי, שישה שבועות יש לי גבס. אני במיטה, אני מרותקת. יש לי מלא מלא אופציות, אבל ממש קבעתי לעצמי, כי אני הבת של השם, אני הולכת לפנק את עצמי גם לִמְרות, למרות שאני בקושי… הדקה שיורידו לי את הגבס והעבירו אותי למגף שאני מותר לי לדרוך חלקית, אני אמרתי, קבעתי לעצמי טיפול פנים.
מירי: מדהים.
פשי: קבעתי לעצמי להסתפר.
מירי: מדהים.
פשי: שבוע אחר כך קבעתי לעצמי מסאז'.
מירי: מקסים.
פשי: כל מיני דברים גם, לא רק להתייחס לעצמנו. יש לי ולנו אופציות. זה בסדר? [מנמיכה מעט את הקול, מתייחסת למשהו טכני בהקלטה]
מירי: כן, זה בסדר גמור. [עונה בקול מעט נמוך]
פשי: יש לנו אופציות. כל רגע יכלתי לבחור האם אני נכנסת לדיכאון עכשיו, או אני בוחרת בעצמי. כל רגע, כמו שאת אמרת לי, שזה הרגע שישנה לך את החיים, כל הזמן, מה אני בוחרת, מה אני בוחרת עכשיו? בקטע, כאילו, האם אני אצא עכשיו מהבית? [מירי מהמהמת בהסכמה] מה אני, אני מסכנה? תראו אותי, אני הכי מסכנה שיש.
מירי: הכי, בטח, רחמים עצמיים, וואו.
פשי: אבל לא. והתחלתי להגיד לעצמי, I'm a fighter, אני נלחמת, אני… ובשבוע וחצי האחרון החלפתי את זה. לא, אני לא… I'm not a fighter, I'm a winner.
מירי: יפה.
פשי: אני מנצחת.
מירי: נכון.
פשי: כי אמרת איך שהמילים שלנו… אני לא רוצה להילחם יותר, אני רוצה רק ניצחון. לי ממול עצמי.
מירי: נכון.
פשי: כמובן, בעזרה של הקדוש ברוך הוא.
מירי: נכון.
פשי: ואני מנצחת.
מירי: נכון.
פשי: אני מנצחת כל רגע, כי השם נתן לי בחירה.
מירי: מדהים.
פשי: כל רגע. גם, גם, למרות אם אכלתי את המגנום, הייתה לי גם בחירה אם להמשיך הלאה לעוגיות של פסח or whatever. לא קלטתי, ואני אמרתי, פשי, לא נורא. לא נורא, זה בסדר. היום יש פירות, יש ירקות, יש שקדים. חזרתי.
מירי: מדהים.
פשי: ואני בטוחה שגם את הנפילות האלו גם לא יהיו.
מירי: כן.
מירי: את יודעת שגם האמירה אחרי שנגיד מישהי אוכלת משהו שמזיק לה, בסדר, זה לצורך העניין…
פשי: כן.
מירי: …ואז לקחת את זה שוב למקום של ה… "למה אכלתי, מה הייתי צריכה? את זה, טה-טה-טה-טה-טם", זה ממש ממש הקולות הלא טובים שאנחנו לא רוצים להעצים!
פשי: אני קוראת לו "היצר הרע" [במבטא אמריקאי], באמת.
מירי: זה לגמרי יצר הרע. לגמרי כל היצר הרע שאומר לך, "את לא טובה, את לא תצליחי, את גם ככה לא הצלחת, טה-טה-טה-טה-טם". שחררי, כמו שעשית, בדיוק. וזה באמת מה שאנחנו עושות. אם כל השנים עשינו דיאטות, והיינו עסוקות ב"סור מרע". במה לא לאכול, באיזה תפריט כן לעשות, בדברים האסורים, המנה האסורה, השעה האסורה, האוכל האסור, רק לאכול ככה, חמישה שקדים וארבעה אגוזים.
פשי: קלוריות, לספור אותם.
מירי: לספור קלוריות. כל הזמן להיות במרדף אחרי משהו שפשוט אי אפשר להשיג. אותו אנחנו משחררים.
פשי: כן.
מירי: לאכול "אוכל של השם", וזה בעצם, על זה אנחנו עובדות, זה מה שאנחנו עושות בקבוצה, זה דיבור… זה "עשה טוב". אין "סור מרע".
יש דברים, אני אמרתי לך בהתחלה, שאנחנו לא אשמות. בזה שאני אוכלת קוביית שוקולד, ואז רוצה עוד קוביית שוקולד, זה כי המוח שלי עובד הורמונים. והורמון הלפטין שלי רוצה שאני אוכל עוד ועוד ועוד, והאינסולין עולה, ואז ההורמון שבעצם אמור להשפיע על השובע נסגר. ואני מרגישה רעבה ורעב אינסופי. ואת יודעת, כל פעם אמרתי לעצמי, איך יכול להיות? אני, רצה מרתון, 42 קילומטר, לא מסוגלת להתגבר על קוביית שוקולד? בביס הראשון, על הביס הראשון אני יכולה להתגבר. אחר כך זה כבר לא שלי, זהו.
כי זה לא אני, זה ההורמונים שלי. ועל ההורמונים שלי, לי, הראש שלי, אין שליטה. ולכן באמת הסיפור הוא, קודם כול, להפסיק לאכול את הנקו… את הדבר הראשון שמדליק לי את הכפתור במוח, ואחר כך להתמודד עם כל הרגשות.
פשי: ואגב, כשיש אוכל של השם אפשר לדייק את הרגשות, אפשר להרגיש אותם. כאילו, פתאום אני כזה, וואו. כל מיני דברים שלא… לא שמתי לב אליהם, ואני לומדת לשבת עם הרגשות האלו. רגע, היה לי רגש בחודש האחרון שאף פעם לא חיוויתי, או מידה, לא יודעת אם זה נקרא, שאני מקנאה. פתאום גיליתי שאני מקנאה.
מירי: מדהים.
פשי: אמרתי, אני מקנאה? ואני מקנאה בחברות שלי שהן רזות ויפות, ואני כזה, גם אני רוצה את זה. ואני אומרת להם, אגב, בפנים, אני מקנאה. ולהרגיש את זה, ולא לאכול על זה.
מירי: יפה.
פשי: כאילו, לשבת… וגם את השמחה. גם שוואלה, אני הצלחתי, החברה המאוד טובה שלי התחתנה, והיא הייתה רווקה מלא שנים, וחיכיתי לחתונה הזאתי, ואלוקים החליט, בדיוק כשהיא מתחתנת, עכשיו שאני עם הרגל הזאת.
מירי: עם השבר, עם ה…
פשי: עם ה… ואני כזה, מה, 13 שנה היא רווקה, ועכשיו אלוקים החליט? ואני מרגישה את הרגש הזה, וואו, יש לי שמחה עצומה שהיא מתחתנת. מצד שני, אני עצובה, רגע, אני לא יכולה לרקוד איתה, אני אהיה כזה… וגם, זה כל הזמן להרגיש את הרגשות, ולהחליט מה אני עושה איתם. האם אני אוכלת עליהם, or מה אני מרגיש איתם, לשבת איתם. וזה פשוט כיף כל כך, גם את הרגשים… הרגעים של שמחה. גם את הרגעים שפחות נעימים, ללמוד, לשהות באי נעימות הזאתי.
מירי: נכון.
פשי: זה בסדר גם להרגיש לא נעים, לא צריך לאכול על זה. להרגיש את זה!
מירי: נכון, תראי, העצבים הרבה יותר חשופים, אין מה לומר. כשאין לנו את הריפוד הזה שנקרא סוכר…
פשי: כן.
מירי: …וקמח, העצבים חשופים. יש הרגשות, כמו שאת אומרת, קנאה, שזה…
פשי: שלא חוויתי בחיים, לא חשבתי.
מירי: בגלל שישר הלכת לאכול.
פשי: כן.
מירי: בדיוק. ועכשיו את אומרת, אוקיי, יש לזה שם, קוראים לזה קנאה. רגע, לזמן הזה, אחר הצהריים…
פשי: גם אני לא מתביישת להגיד לחברה, וואי, כאילו, אני פתוחה, אני עם עצמי, אז אין לי בעיה להיות פתוחה לעולם.
מירי: נכון.
פשי: זה מידת האמת, כזה חיבור עם עצמך והקדוש ברוך הוא, משהו…
מירי: ממש.
פשי: …מטורף קורה.
מירי: נכון.
פשי: וגם כשאני מצליחה להגיד ש-I'm a winner, בחיים, אני כזה, אני ווינר? לא, את לא ווינרית, למה לא?
מירי: כן.
פשי: אבל היום אני כזה, לא, אני מנצחת. אני גם לא נלחמת, אני מנצחת…
מירי: נכון.
פשי: …את החיים, כיף לי, טוב לי, גם אם לפעמים לא, אני לומדת להתפרק, ואז לאסוף את עצמי. וזה בגלל שאני לא מסוממת.
מירי: נכון, ממש. את, את פשוט נוגעת בנקודה המדויקת. את יודעת, בחסידות יש הבדל בין עצבות לבין מרירות.
פשי: כן.
מירי: ההבדל, שתי המצבים, את בדאון, בסדר?
פשי: כן.
מירי: בעצבות את שוקעת. את בדיכאון, את אפס, את למטה, את בתוך המיטה, את עם חלונות מוגפים, התריסים סגורים, שכולם יתאדו לך מהחיים, אמן שאת תתאדי מהחיים, ונגמר הסיפור. במרירות, אני למטה. כי אני עכשיו נמצאת באחרי ניתוח, וכרגע אני לא יכולה ללכת, אבל אני יכולה לצמוח מזה למשהו הרבה יותר טוב אחר כך.
פשי: לגמרי.
מירי: וזה גישה חסידית מאוד מאוד מובהקת, לקחת איזשהו משבר ואיזשהו שבר ואיזשהו קושי, ולהגיד, אוקיי, מפה איך אני צומחת? והנקודה הזאתי, שבה הפסקתי לעשות דיאטות, והתחלתי להתייחס לעצמי כמו הבת של השם, ולשבת על צלחת חגיגית. אני לא אוכלת בכלים חד פעמיים. אני לא אוכלת בעמידה על הסיר. אני באמת לא עומדת מעל התבנית של התפוחי אדמה ואוכלת אחד אחרי השני, אחד אחרי השני, אחד אחרי השני. כי אני מכובדת, הגוף שלי הוא בית מקדש. הוא חד פעמי. הקיבה שלי קודש קודשים. אני אכניס אליה רק מה שיגרום לכל המכלול הזה, שנקרא "מירי", להיות במקום טוב יותר. וזה לא פשוט, וזה אתגר. אבל כמו שאת אמרת, אני ווינרית, אני לא נלחמת, אני לא מוותרת, אני לא מוותרת על פרוסת עוגה.
פשי: לא.
מירי: אני לא מוותרת על הכניסה ל"רולדין". זה היה תחנת הסמים שלי. המעברים האלה, בדיוק נסעתי בכביש הזה בין קריית מלאכי לרחובות, "רולדין" בגדרה, אני הייתי נכנסת, שאלוקים ישמור מה אני קניתי שם. את לא מבינה, ומה אכלתי בחנייה שם.
פשי: אגב, עכשיו אנחנו בפסח ואנחנו בחירות, כאילו, יכול freedom, ואני מרגישה מה זה freedom? כאילו, אני רואה את כולם בתורים של הפיצות, ואני כזה, לא יודעת… הייתי רעבה אתמול. אני כזה, רגע, אין לי אוכל, כאילו, מה אני אוכל? אוקיי, ראיתי בקבוצה של "אוכל של השם", מישהי העלתה קציצות של ירקות, אמרתי, מעולה. אני עם הרגל, כל הילדים מתגייסים לעשות קציצות של ירקות ל-mommy.
מירי: מהמם.
פשי: טעים. וגם אני לא, כאילו, צריכה להעמיק במה אני אוכלת, ואיך אני אוכלת. [בזלזול] הגוף שלי יצטרך אוכל, מה אני אוכל? כאילו, לא יותר כמו, אני עובדת בשביל האוכל.
מירי: יפה, ממש.
פשי: כאילו, אני צריכה לאכול, מה האופציות שלי שיעשו לי טוב? עכשיו, יש לי אופציה, מה אני בוחרת? אני ממש רעבה, לא סתם, כאילו. ערב פסח, מה אני אוכלת? נכנסת ל"אוכל של השם" לרעיונות, מה אני אוכל מהיר? נשבר לי רק מחביתות, קציצות, ירקות.
מירי: עשית לי חשק, אני הולכת להכין.
פשי: תקשיבי, טעים. אני מרגישה, וואו. קמה בבוקר… גם אני זוכרת הלילות, כשאת אומרת מגנומים וכל הדברים האלו, שהייתי קמה… מרגישה בהנגאובר של סוכר.
מירי: ממש.
פשי: כמו ששותים אלכוהול בהנגאובר, [מירי צוחקת] אני כאילו מחפשת את עצמי, מה אני יכולה לנקות את הגוף?
מירי: ממש.
פשי: והיום אני קמה בבוקר, ואומרת, אני נקייה, הולכת לפיזיותרפיה.
מירי: איזה חלום.
פשי: כיף, כיף. אני אומרת, תודה השם… כן, היה לי נפילה. לא נורא.
מירי: לא נורא…
פשי: אני לא מתייחסת אל זה, כמו שאת אומרת.
מירי: ממש.
פשי: אני הלאה, הלאה, I'm a winner.
מירי: ממש.
פשי: וזה לא סתם כאילו מילים, I'm a winner, איזה צ'יזי, כאילו איזה קיטשי, משהו להגיד. אני באמת חיה את זה. וזה פעם ראשונה שאני מסכימה לעצמי גם להרגיש את זה.
מירי: ממש.
פשי: שאני שווה את זה, את המילים האלו.
מירי: נכון.
פשי: כי אני באמת מרגישה… דיברנו שחשבתי שהייתי בהכי נמוך, ולפעמים יש יותר נמוך. [צוחקת]
מירי: נכון, נכון, זה כמו מכתש רמון. את אף פעם לא יודעת כמה יותר נמוך יש.
פשי: כמה נמוך. ואני אומרת, את אמרת לי משפט "רק להיום". והרבה פעמים המוח שלי הולך, רגע, מה יהיה בר מצווה של הבן שלי, איך אני… כמה… כאילו, המחשבות, אני ארד מספיק קילואים עד לשם? היריון… זה… כל מיני מחשבות שעולות לי כל הזמן בראש, ואני כזה, רגע, פשי, כאן ועכשיו.
מירי: נכון.
פשי: אנחנו כאן ועכשיו.
מירי: לגמרי.
פשי: רק הקדוש ברוך הוא יודע מה הלאה… אני יכולה רק על כאן ועכשיו. לא מה שהיה, לא מה שיהיה.
מירי: היום.
פשי: רק היום.
מירי: ממש.
פשי: זה לא רק… כאילו, היית אומרת לי את זה: "פשי, רק היום". והייתי צריכה… to digest, לעכל את זה, מה זה אומר המילים האלו. זה לא רק ממול האוכל, זה לכל דבר. רק היום, רגע, אנחנו פה.
מירי: נכון.
פשי: הכל בסדר.
מירי: אין מה לרוץ קדימה. מה…
פשי: לא, היום. רק היום, יש את הקציצות ירק, מחר, לא יודע.
מירי: נכון.
פשי: נגיע למחר, נסתדר.
מירי: את יודעת שבנות שואלות אותי, אומרות לי, מירי… אגב, הרעיונות בקבוצה של "האוכל של השם"…
פשי: כן…
מירי: זה באמת, כאילו, כל הנשים פשוט על זה, והן נותנות רעיונות מדהימים. אז גם מי שמצטרפת לקבוצה של הפרימיום שרק אני כותבת בה, אני ממליצה לא לעזוב את הקבוצה של השיתופי צלחות, כי באמת זה המון המון רעיונות. ובפרימיום אני כל הזמן בעצם חופרת על הקטע, על הדברים ה… זה אולי מנטרות "רק היום" ורק זה, אבל באמת ברמה היישומית, התחלתי להגיד ש… אני לא זוכרת מה…
פשי: סליחה…
מירי: לא זוכרת מה. זה יחזור, זה הגיל.
פשי: אוקיי.
מירי: לא נורא, לא נורא. בקיצור. אז כן, קודם כול העניין הזה של הגישה. של הגישה הזאתי, של גישה מכילה, של גישה של אני לא מתאפקת, אני לא מתגברת, אני רואה בופה עם המון המון המון דברים שנראים מדהים, באמת. תקשיבי, המקרונים ועניינים וקינוחים ו…
אה! אני יודעת מה רציתי להגיד. בנות שואלות אותי, "מה, מירי, אני לא אוכל כל החיים שוקולד? נראה לך שכל החיים אני לא יהנה יותר מעוגה טובה?". לא, לא נראה לי. גם לא נראה לי שאני לא יהנה כל החיים מעוגה טובה. היום [בהדגשה] זה לא מה שיעשה לי טוב, היום אני לא אוכלת את זה. ישתבח שמו, זה כבר כמעט שנתיים שהיום הזה מחזיק, ישתבח שמו. התהליכים הנפשיים שאני עברתי בשנתיים האלה…
את יודעת, אורי שלי אובחן עם אוטיזם בתוך הזמן הזה, והמחשבה הראשונה שהייתה לי בראש כשהוא אובחן, והבנתי שכאילו אנחנו מתחילים איזשהו תהליך כזה, מעבר לזה של כאילו מה זה אומר להיות אוטיסט וטה-טה-טם, איזה נס שאני לא בתוך האוכל! כי עם התסכולים שאני חווה עם הילד הזה, אני אומרת לך, אני לא הייתי עוברת בדלת. אני אומרת לך, לא הייתי יכולה לעבור בדלת.
פשי: אני מאמינה לך.
מירי: אני זוכרת את התקופה של ההנקה, שהתינוק בוכה וצורח וטה-טה-טה-טם, ועד שהוא מסיים, אני יורדת למטה למטבח ושואבת את המקרר, מה שיש ומה שאין, אוכלת אוכל קפוא, אוכלת אוכל מהפח. אוכלת באמת, כאילו, ממרח שוקולד עם הכפית. עד ש… כאילו… רגע, רגע, [שואפת אויר] שנייה, שנייה, שנייה, בואי רגע, מה את מרגישה? לא לתת מקום לרגשות, זה לחסום את השפע שאלוקים רוצה להכניס לתוך הגוף והנפש שלנו.
שנייה, תעצרי, תרגישי. העצבים אומנם חשופים. את יודעת, בשנתיים האלה אני בכיתי, כמו שאני לא בכיתי מאז שאני קטנה. כי… כי לא קל להתמודד עם רגשות של פחד. לא קל להתמודד עם רגשות של נטישה. לא קל להתמודד עם רגשות של הזנחה. לא קל להתמודד עם כל מיני רגשות שצפו ועלו לי בתוך הילדה שבי, בתוך האישה שבי, בתוך כל מה שאני עוברת, בסדר? אני כאילו נשמעת לך, "או-אה, מי יודע מה"?
פשי: לא.
מירי: לא… הכי קטן שיש. ואז רגע, להישאר אחרי שאנחנו נמצאים באיזושהו ועדה שהייתה לאורי, והודיעו לנו שהוא לא הולך לכיתת תקשורת, אלא הוא… אין מקום, אז או נסיעה או זה… ואני יורדת למטה וישר, מה שאני מגלה, זה את העמדה הזאת של הגלידות, שיש בה, את יודעת, שופכים שוקולד כזה לתוך הגלידה וזה מתקשה, ואני עושה… זה ככה, מול הפרצוף שלי, ואני מרגישה את החור הזה בתוך הבטן, כי שמה כל הרגשות שלי התכנסו עד לאותם… לאותו זמן. וכל מה שבא לי זה לטבוע בתוך גלידה. ואני יושבת בצד, נושמת, ואומרת, מה אני מרגישה כרגע? חוסר אונים מוחלט. ואז מה עושים כשיש חוסר אונים מוחלט, ואין אוכל? את יודעת? פונים להשם. פונים למי שברא אותי, למי שברא את הילד שלי. אנחנו ההורים שלו, הוא שליש אלוקים. ואומרים לו, נשמה, כנס לסיפור, בבקשה. תדאג לילד הזה, בבקשה. אנחנו עשינו מה שאנחנו יכולנו. כל המסמכים, כל הזה, הכל, כל האבחונים, הכל הכל, כספים אינסופיים. בבקשה, תדאג לו.
שום עוגה לא חיבקה אף אישה מעולם, שום גלידה לא נתנה מילה טובה לאף אחת, שום עוגת גבינה, לא יודעת, לא נתן את הנחמה הזאתי שאנחנו צריכים. ואת יודעת מה היא נתנה? זמן ומחסום. עוד זמן ומחסום. כמה מחסומים, כמה שכבות של מחסומים אנחנו יכולים לעטות על עצמנו כדי להבין שאנחנו צריכות להתחיל לחיות?
פשי: וואו. את מדברת על הקשר של השם, אני אומרת, גם זה המילים, אגב, שאני אומרת. השם, אתה יודע מה מדויק לי ברגע זה. ברגע זה. זאת אומרת, כל אחד, יש לנו התמודדות, זה אומר, זה מדויק. אני לא יודעת למה, איך, מה זה, זה משהו אחר. גם על הניתוח, השם, אתה יודע שזה היה צריך להיות מדויק לזמן הזה, ערב פסח, פורים, חתונה, לא יודעת. השם, אתה ידעת שזה הרגע. ואני מקבלת את זה.
מירי: נכון.
פשי: אני ממש מזדהה איתך על ה… [נאנחת] על התהליך הזה, להכניס את הקדוש ברוך הוא לחיים שלנו. וזה עוזר דרך ה… לנקות את עצמנו מהסם.
מירי: לגמרי.
פשי: סם הסוכר.
מירי: תראי…
פשי: ואגב, גם לאנשים זה ישמע אולי כאילו קיצוני, "מירי, על מה את מדברת?". יהיו גם אנשים… גם בקבוצה, אגב, שאת כותבת, איך אני אוהבת את זה. מילה במילה במילה, לקרואָ וזה בעברית, וזה לוקח לי מאמץ. [צוחקת]
מירי: כל הכבוד לך שאת…
פשי: לקרואָ, ו… אני אומרת, יואו, מירי, זה השליחות מדהימה, לא רק לי, כאילו, אני בטוחה שאת נוגעת בעוד מלא נשים. ושמי ששומעת את זה, שיקח את המתנה הזאת בשתי ידיים, באמת, באמת. זה מתנה להתחבר לקדוש ברוך הוא.
מירי: תראי, אני באמת שמה את הלב שלי שם, כי אני חושבת שזה… שזה מה שנותן כוח.
פשי: לגמרי. מסכימה איתך. שאני אומרת, יש אנשים שזה, הקבוצת הפרימיום שלך, כאילו, גם המילים האלו, כאילו, שהסמים, והיא מסוממת, וללכת ולאכול את השוקולד, ומחפשת בפחים, וזה, שיש אנשים שזה הרגיש, כאילו, "וואו, מירי, הגזמה, על מה את מדברת?".
פשי: נכון.
מירי: זה לא הגזמה!
פשי: כן. זה אמיתי.
מירי: תראי, יש נשים, באמת, אני יכולה לקבל את זה, יש נשים שהם לא חוות את האכילה הזאת של… היא לא מטריפה אותם כל היום, העוגת גבינה של הבוקר. יש כאלה.
פשי: אגב, גם לי פעם זה לא. זה היה, כאילו, אני חושבת שהמחלה הזאת or ההתמכרות, איך שתרצי לקרוא את זה, היה על אש נמוך כזה.
מירי: נכון.
פשי: אבל עם כל הדיאטות or עם החיים, לא יודעת מה, זה פשוט כאילו גדל להיות מפלצת כזה.
מירי: נכון.
פשי: שבחמש שנים אחרונות אני לא… מה הולך לי? אני תמיד נכנסת להריון, עולה משקל, אחר כך יורדת. והפעם הגוף שלי השתנה.
מירי: אני חושבת שזה פשוט בגלל שאנחנו לא מוצאים את הדרך להתמודד עם רגשות. ואוכל, הכי זמין. גם אוכל, הוא לא שופט אותנו, הוא לא מעליב אותנו, הוא לא אומר לי "אני שמנה", הוא לא אומר לי "את מפגרת"… לא משנה מה, הוא לא מדבר אליי בצורה לא נעימה. הוא תמיד מנחם, הוא תמיד נמצא שם. אם אני במיטה, הוא איתי במיטה. אם אני באוטו, אם אני… הוא… הוא לא שופט אותי, אז הכי קל לי. וכשלנו קשה להוציא את האגרסיות שיש לנו בתוך הנפש, החוצה, אנחנו מפנים את ההרס העצמי פנימה. ואוכל זה הפתרון… את יודעת, יש כאלה שהולכים לסמים, ויש כאלה שהולכים לאלכוהול, ויש כאלה שהולכים להתמכרויות אחרות. אוכל הוא הכי… הוא נמצא בכל סופר, מה את צריכה? אף אחד לא מגביל אותך, אין הגבלה של קניית שוקולד מגיל 14.
פשי: זה כאילו לאכול מתחת התחפושת של: מה, צריך להזין את הגוף! כאילו…
מירי: בדיוק, ומה, לחם, לחם, מה, כתוב "המוציא לחם מן הארץ". בוא נעשה רגע שנייה סדר. הלחם שאנחנו אוכלים היום, הוא ממכר, הוא מרעיב, הוא לא משביע. יש בו חומרים שפוגעים במעיים, והוא לא טוב לבני האדם. עכשיו, יכול להיות שיגידו לי, לא, תקשיבי, לחם כזה, לחם כזה, עם שמרים, בלי שמרים. אני מדברת בתור אקסיומה שמה שפוגע בך, ואת כבר יודעת היטב, מה את אוכלת, ואת לא יכולה לעצור, מה את אוכלת ומשבש לך את המחשבה, מה את אוכלת ומשפיע לך על כל היום - בו אסור לך לגעת.
אנחנו… התמכרות היא תהליך, לא כמו סיגריה, שכאילו זה יכול להיות אחד ביום וכזה. יש פה איזשהו תהליך שהוא לאט-לאט-לאט, כמו שאת תיארת את זה, שבעצם עם הזמן, בהתחלה יכולת אחד.
פשי: כן.
מירי: אני זוכרת שהייתי ב"שומרי משקל" לפני הרבה שנים. הייתי אוכלת מקופלת אחת ביום. אבל כל היום הייתי מחורפנת! וחיכיתי לשעת המקופלת שלי.
פשי: מתי זה יהיה, איך זה יהיה, מתי קפה עם זה, טה-טה-טה-טה-טה, כל…
מירי: ואיך לאכול את זה לאט-לאט…
פשי: מנהל אותנו.
מירי: נכון. ואת אמרת משהו מדהים, את אמרת, אני אוכלת כי אני צריכה לאכול,
פשי: כן.
מירי: אני לא עושה מזה סיפור.
פשי: לא.
מירי: העניין הזה שלא לעשות מאוכל סיפור זה חלק מלהיות… להכניס את השם לצלחת. כי כשהאוכל הופך להיות מרכז חיי, ומרכז עולמי, הפרסים - אוכל, העונשים - אוכל, השמחה - אוכל. אני נוסעת… את יודעת, בנות כבר שלושה חודשים אומרות לי, "מה נעשה בפסח? מה אני אעשה בליל הסדר?". תקשיבו, אני אוכל מצות בליל הסדר. אוכל, יהיה לי קשה, אני יודעת כי זה מדליק לי כפתור במוח. יהיה לי שבוע לא פשוט, אני ארגיש, אני ארצה. אבל אני אדע שזה לא שלי ואני לא אגע. זהו, זהו. לא עושה מזה סיפור, לא מתעסקת בזה, לא אומרת, "טוב, יאללה, פסח. אני אתחרע, ואחר כך אני אתחיל מההתחלה". לא, את יודעת כמה פעמים היה לי סעודות מפסקות כאלה? את יודעת כמה? [צוחקת]
פשי: או, אני מכירה אותם היטב. אני אומרת, גם אגב על הפסח, היה לי כזה, "רגע, אימא'לה, פסח?" ואני כזה, "אוווו, [לא ברור] רגע! הכול בסדר".
מירי: לגמרי.
פשי: כי אני רגילה לאכול את הקרטושקה. כאילו תפוח אדמה זה החבר שלי, ופתאום הוא לא יהיה חבר שלי. אז מה, אוכלים פסח, במיוחד כשאנחנו חב"דניקים, תפוח אדמה זה… ואני כזה, אוקיי, והנה.
מירי: יש מלא.
פשי: עוד לפני פסח, אני מסתדרת. כי אני כאילו לא עושה, כמו שאת אומרת, לא…
מירי: לא עושה מזה אישיו.
פשי: …מקדשת את זה, כאילו, "הוווו, מה נעשה?". רגע, נשימה, הכול בסדר, אני צריכה לאכול, הנה חביתה, בום. ירקות, סלט, אבוקדו, יופי. יש גם מלא חזה עוף, יש בשר, אפשר דגים, כן…
מירי: אגוזים, שקדים… את יודעת מה?
פשי: פירות… פירות שייק.
מירי: את יודעת מה? כל מה שאנחנו אוכלים כל השנה.
פשי: כן, בדיוק!
מירי: כל מה שאנחנו אוכלים כל השנה, ואני לא אוכל תפוח אדמה בפסח.
פשי: נכון.
מירי: אני לא ימות מזה.
פשי: it's really, כאילו… לעשות, כאילו, לקחת את זה מ-level גבוה, וכזה פפפפ… [נושפת] להוציא לזה את האוויר. והכל בסדר, כאילו, עשינו מזה, זה כאילו אהההה…
מירי: אז מה עושים? אז בואי, תגידי לי, את, הנה, את תלמידה חרוצה מאוד.
פשי: בדיוק. אני אפילו לא יודעת מה, אגב, שאמרת לי לבוא לפה. אני כזה… אמרתי, שדיברנו בפרטי, אמרתי לך… הייתי באמת בהתחלה שאחרי הניתוח וראית, בכינו ביחד.
מירי: ממש.
פשי: ואמרתי לך, מירי, עוד שנה אני עולה איתך על במות.
מירי: נכון.
פשי: צחקתי מן הצחוק, מן האמת. והבוקר, אני ממש אחרי פיזיותרפיה, עוד אני ממכנסיים עדיין, ואת אומרת לי, "פשי, בואי". ואני כזה, פשי, אל… אני עוד לא ירדתי את ה-40 קילו. כאילו, על מה את מזמינה אותי? כי זה בדיוק, אני אחר כך אמרתי לך, גם אם יש לי נקודה אחת שיכול לעזור למישהו, זה אחד, וזה בדיוק הרגע הזה, שלא צריך להוריד 40 קילו להשפיע, לעזור.
מירי: נכון.
פשי: בכל… לא רק עם אוכל, בתוך, בכל דרך בחיים שלנו, יש לנו את הכלים לעזור לאחד השני. השם נתן לנו, אם קצת, לא כמו פעם, נשים דברים מתחת ה-carpet, את השטיח.
מירי: לגמרי.
פשי: נהיה חשופים קצת, קצת vulnerable, נגיד, הנה, אנחנו עוזרים לאחד השני. אז רגע, רצית לשאול משהו.
מירי: אני שואלת אותך עכשיו. כמישהי… אני כמוך, כן?
פשי: כן.
מירי: כמישהי, שאוכל היה באמת עמוד התווך, שומר מסך של החיים.
פשי: כן.
מירי: מה עושים בפסח, בלי אוכל? מה, מה? איזה עוד דברים אפשר לעשות? מה את הולכת לעשות?
פשי: מבחינה עסוק, כאילו, מאיזו מבחינה?
מירי: כן, מבחינת תעסוקה. את לא במטבח, לא מבשלת כל היום, בתקווה.
פשי: לא. לא, ממש לא. [צוחקת]
מירי: אז מה?
פשי: אז קודם כל, אני שואלת את עצמי גם את השאלות. מה הילד שלי, בן 12, שאומר לי, "mommy, משעמם לי?", מה אני אומרת לו לעשות? זה אותו דבר. אותו דבר. אני… קודם כל, לפעמים אני יכול להשתעמם גם. מסתכל על השמיים, יש לי גינה. מסתכל, וואו, היום יש שמש. להשתעמם, זה בסדר. גיליתי שאני אוהבת לצבוע כמו פעם. אז הילד שלי, בן 5, אני אומרת "בוא, אני אצבע איתך", גם אם זה חמש דקות. תעשו דברים אחרים. לא יודעת, כמו שהילד שלי התלונן שמשעמם לו, גם לי, אני מדברת לעצמי, הכל מ… משעמם נשמה? תעסיקי את עצמך, או אל תעסיקי את עצמך, ותהיי משועממת, זה גם בסדר. לא צריך להיות עסוקה, רגע, אוכלים.
וגם אני מזהה את הרגשות. עולה לי רגש, אני כזה, oh, איזה רגש עולה לך עכשיו? אני יודעת שזה נשמע כזה, זה… אה, משעמם לי, אוקיי. אז מה את הולכת לעשות עם זה? oh, עכשיו את עצובה. רגע, עכשיו את מרגישה התרגשות.
עכשיו אני באמצע, הבעלי, לא אני, באמצע להפוך את המטבח. אז אני מרגישה שהופכים את המטבח של פסח, המוח שלי הופך עם המטבח, ושלושה… וזה באמת שלושה ימי סבל עבורי. אז אני אומרת, אני כותבת לקבוצה של האחיות שלי. "וואי, קשה לי. אני באמת, אני לא מסוגלת". ואחרי שלושה ימים אני כזה, יו, איזה כיף. אני כל הזמן, כמו שאני אנהל שיחה עם הילד שלי, המתבגר, גם אני ככה מנהלת שיחה עם עצמי.
מירי: מדהים.
פשי: אין קשר לאוכל.
מירי: ממש.
פשי: אין קשר, אני אוכל מתי שאני אהיה רעבה.
מירי: יפה.
פשי: אין… זה לא קשור, האוכל… הגוף שלי לא רעב עכשיו.
מירי: נכון.
פשי: אני שואלת את עצמי, אולי את צמאה? אולי את משועממת? אולי את… עולה לך משהו? תבדקי עם עצמך. אני… באנגלית זה נקרא "self-regulation". אני הפסיכולוגית של עצמי.
מירי: נכון.
פשי: אני… בכל רגע יש לנו בתוך תוכנו לעזור לעצמנו. אז אני שואלת את עצמי, כמו שהילד יודע להגיד, "וואי, משעמם לי", "וואי, אני רעב", "וואי, אני רוצה לצאת עם חברים". מה אני רוצה עכשיו? מה אני זקוקה עכשיו? אוכל, הוא לא חלק מזה.
מירי: נכון. אוכל עונה על רעב פיזיולוגי.
פשי: כן.
מירי: רעב פסיכולוגי צריך לענות בכלים שמתאימים לו. אני יכולה להגיד שפעילות גופנית מאוד מאוד עוזרת לשחרר רעב פסיכולוגי.
פשי: איך אני מתגעגעת לספורט.
מירי: את תחזרי, את תחזרי, את תחזרי. וזה יהיה לך מדהים, כי זה יתרון האור הבא מן החושך. זה לדעת כמה זה היה חסר ולקחת את הפעילות גופנית מהמקום של "לא היה לי את זה ועכשיו אני יכולה". ואני בטוחה שלא רק שתחזרי לזה, זה יאיר אותך. זה יעיר גם באור וגם בעור. כאילו, גם יעיר אותך 'בוקר טוב'…
פשי: שאת כותבת בוואטסאפ כל מוצאי שבת, כאילו, "אני יוצאת לקחת את הכדור שלי, לריצה", יוצא לי רוק. [מירי מגחכת] כזה, איך אני מבינה אותה… זה כדור… שאנשים חושבים זה לעשות ספורט, זה רק לרדת במשקל. זה שמחת חיים.
מירי: נכון.
פשי: ספורט זה כאילו הקושי להניע את עצמנו, את הגוף שלנו, לעשות את הספורט, וכאילו, אחר כך קורה פלא.
מירי: ממש. גם בכלל, מוצאי שבת אצלי זה זמן של דיכאון. בכלל, באופן כללי, אני בן אדם שהוא מתמודד הרבה מאוד עם מצבי רוח, יחסי…
פשי: אני הייתי קוראת לעצמי "מרה שחורה". [צוחקת]
מירי: כן. לא, אבל אני כבר לא. ברוך השם.
פשי: אבל הספורט… אני רואה את הוואטסאפ, אני אומרת: "מירי, איזה אלופה".
מירי: אז אני לא אלופה. אני פשוט הבנתי שאם אני לא יוצאת, זה ממש עניין של פיקוח נפש. זה או שאני מתיישבת בתוך המקרר, או הפריזר, או… הילדים שלי, הבנות שלי כבר למדו ממני, שתביני, כבר דור שני, שהם קונות "בן & ג'ריס" למוצאי שבת הביתה. כי זה היה… זה היה… זה היה המוצאי שבת שלי. אז אני יודעת שזה, זה כמו שאמרנו בהתחלה, הבחירה. כמו הסרט "דלתות מסתובבות". האם בחרתי דלת ימין, ואז ככה ייראה הערב שלי? האם בחרתי לנעול נעליים ולצאת לרוץ, והערב שלי יהיה פרודוקטיבי, יהיה טה-טה-טה-טה-טם, או שבחרתי בדלת השמאלית ולהיות ב:"מוצאי שבת, אין לי כוח לעשות כלום…" טה-טה-טם, ואז כל השבוע מתחיל בצורה אחרת.
ואת יודעת מה? בכל רגע, בכל… ממש בכל שנייה, את יכולה לבחור מחדש. וזה הנס של הבחירה שאלוקים נתן לנו. הבחירה החופשית. "הנה אנוכי נותן לפניכם את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע", והוא מציע, "ובחרת בחיים". עכשיו, הרגע, השנייה, תבחרי. ובנות אומרות לי, אני לא אוכל להיכנס לקבוצה של "האוכל של השם", כי את יודעת כמה דיאטות ניסיתי? ואם אני לא אצליח?
פשי: אני מזדהה איתם, אני מבינה אותם. כי גם אני יושבת פה, ויש לי קול, יצר הרע, שאומר לי, באיזה זכות את יושבת פה בכלל? לא הבנתי, ירדת 40 קילו? באיזה זכות יש לך לשבת פה ולהגיד, וו-הו! "אוכל של השם"! אני… ואז יש לי קול שעונה לו. וזה באמת דיאלוג פנימי כל הזמן, כמו שאת אומרת, יש שתי בחירות, יש לנו כל הזמן.
מירי: כל הזמן בחירה. ואני אומרת, במקרה הכי גרוע, הכי גרוע, את תצליחי. מה יכול… מה את יכולה להפסיד מלשים את עצמך רגע במקום הזה שאת אומרת, עכשיו התור שלי לדאוג לפשי. עכשיו פשי היא עם הכתר על הראש של הבת של השם. וכל ההתנהלות, כל ההתנהלות שלך היא סביב היותך הדבר הכי חשוב בעולם. עכשיו, לא ממקום של אני ואני ואגואיזם, ו… לא! להפך, ממקום של כבוד עצמי, אז אני יכולה להיות אימא טובה יותר. את יודעת כמה פעמים סגרתי את עצמי בחדר עם חלונות מוגפים בצהריים? שאגב, מבחינתי, זה באמת התהומות, כאילו, של אחרי האכילה מופרזת בחוץ. הגעתי הביתה וסגרתי את החלונות בחדר ונסגרתי בחדר, ושאף אחד לא ייכנס אליי. ובאמת, כאילו, החלום שלי שהילדים יתאדו, לא יודעת, שיקחו, שמישהו יאמץ אותם, שהם יסעו לאיזו ארץ רחוקה, ואני לא אראה אותם יותר. ואני לא אימא טובה לילדים שלי כשאני לא אישה טובה… כשאני לא מירי טובה לעצמי.
פשי: אני מסכימה איתך.
מירי: ויונתן גם אומר לי, אני כל פעם כזה אוהבת לשאול אותו, "אתה רואה שמשהו השתנה בי?". והוא אומר לי, "את לוקחת את הדברים בחיים יותר בקול. את פחות לוקחת…". ובאמת, כאילו, ברגע שיש לנו איזשהו center של חיבור להשם, וזה חייב להיות ביחד, אני יודעת, יש כאילו, אומרות לי, "מה הקשר השם? מה את מכניסה אותו?". ברגע שאני מחוברת לעצמי, אני מחוברת ל"חלק אלוקה ממעל" שבתוכי, אני מחוברת להשם שבתוכי.
פשי: לאמת.
מירי: לנקודת האמת. כשאני מחוברת לנקודת האמת, המגנום הזה, זה מה שייתן לי את הכוח? זה מה שיעשה אותי שמחה? זה מה שירים אותי באותו רגע? ועכשיו אנחנו באמת, אנחנו חיים בעולם שיש אירועים ויש חגים ויש חופשות ויש משפחה, וכולם באים, וכל התכנסות היא סביב אוכל. רגע אחד, תעצרי ותשאלי את עצמך, אני רעבה? אני לא רעבה, אז למה אני צריכה לשבת, לאכול עכשיו, לנשנש עכשיו גרעינים ופיסטוקים ואגוזים ופיצוחים, ולמה? אני לא רעבה, אני יכולה לדבר עם מי שלידי. אני לא מעוניינת לדבר איתה, אני אעשה משהו אחר. ההסחת דעת הזאת סביב האוכל, כי לא נעים לנו או כי לא בא לנו, או כאילו לא בטוב שלנו, אל תלכי לאירוע. תשחקי עם הילדים, את אוהבת לעשות מנדלות, תביאי מנדלות לאירוע ותצבעי עם הילדים.
פשי: אני אומרת, את מדברת ועולה לי כל מיני סיטואציות, אני שישה שבועות ישנתי למטה ועכשיו אני עליתי למעלה, ברוך השם. ואני אומרת, יו, איזה כיף. הייתי פעם הולכת לישון וקמה באמצע הלילה לאכול, ועכשיו, יש לי רגע, אני בקושי הולכת לשירותים, סליחה. [צוחקת] ואני אומרת, יו, תודה, השם. כאילו, אני מחוברת אליך ואני יכולה להגיד, תודה, השם. איזה כיף, שעכשיו קשה לי ללכת, ואני לא יכולה לרוץ למקרר. [צוחקות] כאילו, בתוך התסכולים שעולים לי. אז אני עוצרת ואני כזה, אין מקרר, נשמה, תתמודדי עם התסכול. אז אני אומרת לעצמי, אני מתוסכלת כעת, קשה לי, או כואב לי הרגל. or ההתרגשות, פתאום עולה לי פתאום התרגשות. אני הצלחתי ללכת, את יודעת איך בכיתי, מירי?
מירי: וואו, מדהים.
פשי: נראה לי, אני כל הזמן אומרת ללוזי לצלם. לוזי, צלם, כי עוד שנה אתה עושה לי סרטון. לי.
מירי: ממש.
פשי: לי, כמה אני ווינרית. הצלחתי ללכת, ואני כל הזמן בהודיה. תודה, השם. תודה, השם. תודה, השם, שום דבר לא מובן מאליו. התחלתי ללכת, אני… עוד שנייה, כאילו, עולה לי. את יודעת מה זה ללכת? כאילו, לדרוך על שתי רגליים! [מדגישה כל מילה] אני עושה ככה שתי… שלהיות בבלאנס, ואני כזה… אני הולכת! אני הולכת, הצלחתי! [בהתרגשות]
מירי: מדהים.
פשי: וזה… אני הצלחתי להרגיש את הרגשות האלו, והודאה לקדוש ברוך הוא, שאני מצליחה ללכת.
מירי: וואו.
פשי: קודם כל, יכלתי גם להיות בדיכאון, אבל אני לא, כי אני נְקִיאָה. אני נקיאה, אני מרגישה את הרגשות שלי של שמחה, של הודיה, של עצב.
מירי: תראי, וכמה זה לא מובן מאליו להעריך ללכת.
פשי: לא, לגמרי. וואו, כמה אני למדתי. ואני אומרת, לא רציתי לחוות, אף אחד לא רוצה לעבור את זה. אבל, השם אתה יודע מה מדויק לי. גם, לא רק אליי, אני רואה בני משפחה או קרובים אליי עוברים דברים לא פשוטים. וכמו שאת אומרת על הבן שלך. את אומרת, אני שם ידיים למעלה. אתה אבא, אתה יודע מה נכון. רק תעזור לנו, תפתח את העיניים, שנראה את הטוב בגלוי. אז גם על עצמי, גם על… כל אחד יקח את זה ל… למקום שלו.
מירי: נכון.
פשי: כשאנחנו מנקים את עצמנו, מהרעל, פתאום העיניים שלנו נפתחות.
מירי: נפתחות, נכון.
פשי: אנחנו מסוגלים לראות את זה.
מירי: בבהירות.
פשי: ב… לגמרי.
מירי: המסכים יורדים. אני רוצה לחזור רגע למה שהקבוצה בעצם נותנת.
פשי: כן.
מירי: אז השאלה, האם יש תפריטים? לא, צריך תפריטים כשאת אוכלת "אוכל של השם". את יודעת בדיוק מה בא לך כרגע לאכול.
פשי: נכון.
מירי: את לא צריכה שמישהו יגיד לך באיזה שעות לאכול. יש לך בגוף מנגנון נפלא, שאולי הוא נהרס, אבל ברגע שאת תאזני אותו, ברגע שתפסיקי לאכול את הרעל, את מה שפוגע בך, את תדעי בדיוק מתי את רעבה. ואת תדעי בדיוק מתי את שבעה.
והשיח הוא לא צריך להיות שיח: כמה כפיות אורז מותר, או כמה כפיות זה אסור. את יודעת בדיוק אם את יכולה לאכול אורז, או שאת לא יכולה. את יודעת, יש תקופות שאני לא יכולה לאכול תמרים. אם אני אוכלת תמרים על רגשות, אני יכולה לאכול קופסא שלמה של תמרים. הייתה פעם אחת שחזרתי הביתה, הייתי רעבה, וקניתי תירס ובישלתי אותו, ועמדתי מעל הסיר ואכלתי את כולו. אז תגידי, מה, התירס זה של השם! לא, לפעמים התירס זה לא של השם. אם יש משהו, מאכל, שאת לא יודעת להפסיק לאכול, הוא לא שלך. ובקבוצה שאנחנו מדברות, אנחנו לא מתעסקות, כן, בקבוצה של השיתופים, יש צלחות,
פשי: כן.
מירי: שבנות משתפות צלחות, וזה מקסים.
פשי: זה מדהים.
מירי: וזה נותן השראה, וזה ממש מעלה,
פשי: כן.
מירי: נותן המון המון רעיונות. אבל בקבוצה של הפרימיום, שבה אני כותבת, אני כמעט לא מתעסקת בכמה אכלתי, מה המנות, מה התפריטים. זה לא העניין, אנחנו לא עושות דיאטה. אני היום בוחרת להרגיש. אני היום בוחרת להתחבר. אני היום בוחרת לאכול רק מתי שאני רעבה. וכשאני לא רעבה, אני בוחרת לעשות דברים אחרים.
פשי: נכון. או בלילה, פתאום אני מפהקת. המטבח לא קשורה לזה שאני מפהקת.
מירי: נכון.
פשי: נשמה, "תקחי את עצמך, תעלי למעלה לישון". ואז פתאום אני נרדמת בתוך שניות. ואני כזה, וואו, התחלתי להקשיב לגוף שלי. הוא נותן לי סימן. במקום, יש לי נשנושי לילה, לא קשור. נשמה, את מפהקת, תשימי לב.
מירי: נכון, זה באמת…
פשי: את צריכה לישון.
מירי: ממש. ממש.
פשי: ואין תפריטים, כן. וזה לא קשור, זה מה שאני אומרת, שעושים את הסביב, כמו קודש קודשים: מה נאכל? איך נאכל? הוש! הוא גורמה? זה… לא, לא קשור. כאילו, תאכלי, כי אני צריכה לאכול. זה לא אומר שאני צריכה לסבול, האוכל טעים, אגב, מאוד טעים. אני לא סובלת. כיף לי, ממש כיף לי.
מירי: נכון.
פשי: זה… אני ממש אוהבת את ה… שתי הקבוצות, אגב. גם שלך, גם של "אוכל של השם". אני נרשמתי כל פעם. [צוחקת]
מירי: את יודעת שהיו בנות אומרות, למה אני לא לוקחת יותר כסף? זה עולה רק 90 שקלים, וכזה. האמת היא שאני עושה את זה בשביל עצמי.
פשי: זה כמו journal.
מירי: כן. אני צריכה תמיכה, אני צריכה כוח. אני יודעת שהפרעת אכילה שלי הזאת רוצה אותי מתחבאת, אוכלת בשקט שאף אחד לא ידע, מחביאה את זה. ולא, ואני לא נותנת לה את זה. אני משתפת, אני מתמודדת, אני מדברת, אני… דרך זה שאני מקבלת כוח, אני נותנת הרבה יותר כוח. והסכום הזה של ה-90 שקלים, שזה כאילו, את יודעת זה חצי שנה, זה מפסח עד ראש השנה, ואז מראש השנה עד פסח, כמובן שאפשר להצטרף גם באמצע, אבל הרעיון הוא רק כאילו שמתי שקל להתחייבות, כזה. כאילו, אני בפנים, ולא, יאללה. אלא באמת לראות שאני לוקחת משהו שהוא לכל החיים שלי, והוא לא דיאטה, וזה לא איזה תוכנית תזונה, שזה פשוט להביא את בריאת העולם לתוך הצלחת.
פשי: ממש. גם זה לא רק… יש אלה שאומרים, אני מקווה שאני אצליח. אני מתחייבת לעצמי. זה שתי מילים כאילו, וחלק מזה זה אולי הקבוצה באמת, שכאילו, יש איזה סוג התחייבות.
מירי: נכון.
פשי: הנה, התחייבתי, אני קוראת משהו.
מירי: בפני עצמי.
פשי: כן.
מירי: כן.
פשי: לא לאף אחד אחר.
מירי: נכון.
פשי: רק לעצמנו.
מירי: פשי, אני רוצה להגיד לך תודה רבה רבה. תדעי לך שיותר… באמת, את לא מבינה שיותר ממה שאני נותנת לך, את נותנת לי, ובוודאי שלכל מי שתשמע אותנו.
פשי: אני מסמיקה, די. [צוחקת]
מירי: באמת. ואני מאחלת לנו להקשיב לפודקאסט הזה עוד שנה, ולעשות עוד פודקאסט חדש.
פשי: אמן.
מירי: ממקום עוד יותר טוב אפילו.
פשי: בעזרת השם.
מירי: ועוד יותר. ובאמת, לאחל לעצמנו שרק היום אנחנו נבחר להיות מחוברות להשם, ולאכול רק מה שהוא ברא.
פשי: אמן. ומירי, תודה לך על הזכות. תודה שאמרת לי להגיע, ולא חשבתי יותר מדי, פשוט… ישבנו לשיחת של חברות.
מירי: ממש.
פשי: ותודה שבאמת את נר להאיר לכל כך הרבה נשים. לא רק עבורי, לכל כך מלא נשמות. אפילו נראה לי את לא יודעת, כל מילה למי זה נוגע. אז תודה לך על הזכות.
מירי: תודה רבה, רבה, רבה. אוהבת אותך המון.
פשי: גם אני אותך.
מירי: להתראות.
פשי: להתראות.
[חוזרות להקליט]
מירי: מה, פשי, תקשיבי, זה קטע… [פשי צוחקת] נגמר הפודקאסט, ואז נשארנו פה לדבר, ואז אמרתי, רגע, בואי נפתח עוד פעם את המיקרופון, את מספרת דברים כל כך מטורפים. בואי, בואי, קודם כל, דיברנו על זה שהפנים שלך חלקות כאילו בטירוף.
פשי: כן, ואמרתי, זה נקרא gut, איך אומרים את זה? פה בבטן.
מירי: זה החיידקים של המעיים?
פשי: כן.
מירי: אוקיי.
פשי: כאילו ה… זה שמנקים את הגוף, מנקים את המחלות. לפני חמש שנים ילדתי ילד מקסים, שמואל שלי, I'm in love with him. עם זה הגיע מלא מלא שינויים, שפתאום שמעתי את המילה הזאתי, "שחלות פולסיסטיות", שהבאתי שלושה ילדים לעולם, לא ידעתי שיש לי, קיים לי בשחלות הזאתי, "שחלות פולסיסטיות". בקיצור, עם זה מגיע מלא שינויים שעודף משקל, שעלייה במשקל, פתאום הגוף מתחיל להיות עם חצ'קונים. אני בן אדם שלא סבלתי אי פעם מאקנה.
מירי: וואו, מטורף.
פשי: יש לי פנים, חלקות, יפות, אין חצ'קונים. אני בת 33, ופתאום יש לי ילדה, בת כאילו… פנים של ילדה מתבגרת, בת 15. [מירי צוחקת] וזה היה ערב פורים, לא פורים, זה שנה… ואני כזה, אמאלה! קמתי ואני ושתי!
מירי: וואו.
פשי: כאילו, אני כזה, "מה קורה לי לפנים?". ועם זה אני אמרתי, הקדוש ברוך הוא, רק לא את זה, רק לא את זה. אני כבר שמנה, גם עכשיו חצ'קונים? כאילו… ואז פתאום אני מגלה שיש לי, כאילו, התחיל לגדול לי שפם. אני לא נגעתי בשפם אי פעם, פתאום יש לי שפם! אמרתי לא, הקדוש ברוך הוא, עד פה. מה, גם זה, גם זה, גם זה? כאילו, הכול גם חיצוני.
מירי: כן.
פשי: זה מה שאמרתי, ההתמודדות שלי, רואים עליי.
מירי: [מהמהמת בהסכמה] וויי.
פשי: ועכשיו עם האוכל הנקי, את ראית אותי, ופשוט הפנים שלי מתנקה בקצב מטורף. אני לא אגיד שלא, אני לא שמה חומרים, אבל אני שמה חומרים כבר, מי יודע, כאילו, כבר…
מירי: אני ראיתי אותך לפני חודשיים, אני רואה שינוי ממש. כאילו, הפנים שלך הרבה הרבה יותר חלקות.
פשי: כן.
מירי: זה האוכל?
פשי: כן, כי… זה האוכל. אני אומרת לך, גם אני שמתי קרם עוד לפני ארבעה חודשים, זה לא… זה עזר טיפונת. כשאני שיניתי את הבפנים, זה מבפנים להחוצה. ואני זוכרת שהגעתי לרופאים, לא ניכנס לכל הזה, אבל המחזור לא סדיר, וזה… רוצים לדפוק לך מיליון כדורים.
מירי: ברור.
פשי: זה לשים פלסטר על הסימפטום, ואני… ואז, בסוף, הוא כאילו שם בקטנה, אגב, אם תשני מה שאת אוכלת, את תרדי במשקל מאוד מאוד מאוד לאט, כי יש לך עכשיו… זה קצת בהורמונים, זה מאוד איטי, אבל אם תפסיקי לאכול כך וכך גלוטן וסוכר, את תרדי במשקל, ולאט-לאט גם כל הסימפטומים…
מירי: של השחלות הפוליציסטיות.
פשי: כן. ילכו. שוב, זה כל אחד, לפי… אני אומרת, על הגוף שלי, אני לא אומרת על אף אחד אחר. וזה ממש ככה. כאילו… אני מפסיקה לאכול סוכר וגלוטן. הנה, הפנים שלי, אני כבר לא יודעת מה קורה בשחלות, אני רק יאמר, בפנים כבר אני רואה שינוי.
מירי: מדהים.
פשי: שהוא לא תוסס, הוא כל הזמן היה תוסס. זה דבר אחד, גם עוד דבר שדיברנו עכשיו, שאמרתי, על הנפילות, זה לא פעם ראשונה שאני עושה "אוכל של השם".
מירי: כן!
פשי: עשיתי, ואני אומרת, זה תהליך. אנשים, זה נראה כאילו overwhelming, מה זה "אוכל של השם"? מה זה הדבר הזה? אמא'לה? כאילו, מאיפה מתחילים? מה התפריט? וזה, רגע, זה תהליך של הבנה. זה לא נופל, אולי יש נשים שזה נופל בבת אחת, לי אישית זה לא. [מירי מהמהמת בהסכמה] זה להבין.
ובתוך זה היה לי עליות וירידות, ועליות וירידות. ואמרתי לך, גם כשהייתי הכי ברצפה, כשאני כאילו מישהו דורך עליי מלמעלה, כזה ככה, [משמיעה קול של מעיכה] כאילו קווץ', משהו בי לא מוותרת אי פעם. באמת, לא בגלל שאני גאוותנית ואני יושבת פה, וואו, איזה אלופה, אני הכי רחוק, את שמעת אותי מדברת על עצמי, אני הכי רחוקה משמה. אבל אנחנו, יש "פסח שני", נכון?
מירי: כן.
פשי: תמיד יש עוד צ'אנס, תקומו. גם אם נפלתם 900 מיליון פעם, לא משנה. קומו, יש אור.
מירי: ממש.
פשי: תמיד את בר שינוי. אין כזה דבר שאני אהיה שמנה לנצח, אני אסבול לנצח, לא משנה בכל אחד מה שהוא מתמודד. כל אחד מאיתנו, אנחנו, יש לנו את הכוחות הפנימיים, תתח… באמת. תתחבר לקדוש ברוך הוא והוא ישלח לכם את הכוח. אני אומרת לך, ראיתי את החושך הכי חשוך שיש.
מירי: ממש.
פשי: באמת, וגם שצחקנו, גם שחשבנו הכי חשוך, יש עוד יותר.
מירי: יש עוד יותר חשוך, נכון.
פשי: וגם בתוך זה, אני אבכה, אני אתפרק, אבל אני אמצא את הדרך לקום.
מירי: נכון.
פשי: כי אני יכולה.
מירי: כי את ווינרית.
פשי: אני יכולה, אין כזה דבר. ואני אומרת לך שמישהו דורך עליי, כאילו, הצילו! איך אני קמה מפה? לא, אני אקום.
מירי: נכון.
פשי: אני אקום. ובעזרת השם, רק להיום. אני לא אצטרך לקום כל הזמן, אבל אנחנו חיים בגלות…
מירי: נכון.
פשי: …עדיין.
מירי: נכון.
פשי: מחכים למשיח, אז כל עוד שאנחנו פה, אנחנו נתמודד. אז אחד יהיה במשקל, אחד שזה יהיה אורי, כל אחד וה…
מירי: והעניינים שלו. דיברנו גם על הקטע שאמרת, איך אני אציג אותך, בקטע של…
פשי: אה, נכון, וואו.
מירי: הקטע הזה שאנחנו חושבים שדברים חיצוניים, זה מה שמגדיר אותנו.
פשי: נכון.
מירי: זה כל כך כאילו, את יודעת, אני… בעלי, לפעמים שואל אותי מה היא עובדת? כאילו, על נשים שרצות.
פשי: כן.
מירי: ואני אומרת לו, אין לי מושג. בחיים לא שאלתי מישהי, מה היא עובדת. את יודעת למה? כי, מה את עובדת זה לא מה שמגדיר אותך. זה יכול להיות לפעמים מה הבחירה שלך, זה יכול להיות לפעמים מה ההעדפה שלך, זה לא, לעולם, לא מה שמגדיר אותך. ולכן זה לא מעניין במובן הזה של להכיר מי את פשי, העבודה שלך. את מבינה? הרי רואת חשבון, מה זה אומר עליה? מה, כאילו, מישהי שעשתה תואר, לא יודעת מה… ב…
פשי: אבל אנחנו ב-society, אנחנו כן מציגים את עצמנו ככה. אני פשי, טה-טה-טה, את מירי, טה-טה-טה. כאילו, אחותי היא אחות, בתרופה מאוד מאוד נחשבת, כאילו…
מירי: זה מגדיר אותה?
פשי: אז, אני אומרת, זה לא באמת מגדיר אותה, אבל אני צריכה להחליף את זה בראש שלי קצת, שזה לא מה שה-career שלך, מה שאת מתעסקת, זה לא באמת מי שאת.
מירי: נכון.
פשי: וזה משהו שעוד לא הצלחתי, אני צריכה לעבוד על זה עוד קצת. כאילו, אני מתמודדת עם זה לגמרי.
מירי: אני חושבת שיש משהו ב… אצלך, או לא משנה, אצל כל מישהי, שהיא לא עובדת באיזו עבודה שהיא, אני לא יודעת מה.
פשי: כן.
מירי: משהו בתחושת הנחיתות של, רגע, אולי זה מראה שאני לא משהו?
פשי: כן. כן.
מירי: אולי זה מראה שאני לא מספיק טובה, שאני לא מספיק חכמה, שאני לא מספיק מוכשרת. לא, נשמה, זה רק שלא היה לך טוסיק לשבת וללמוד ארבע שנים לתואר הזה. זה לא מגדיר את מי שאת.
פשי: אז זה משהו, אני הכי כנה, שזה עוד לא. אני מסכימה איתך שזה לא מגדיר, אני עוד עובדת על זה. זה כמו שאני אראה את בעלי, לוזי, היקר החמוד. שכאילו, וואו, תראה מה הוא הרים אימפריה, מכלום. כאילו, יש לו אנשים, סוכנים מתחתיו, והוא מאמן אותם וגם עוזר להם ברמה האישית, ולהגיע ל… אני תמיד כאילו הייתי 'פשי מאחורי הקלעים', עוזרת לו מאחורי הקלעים. אני עוד צריכה לגלות את… בלי, פשי בלי ה-career, כאילו, בלי משהו שמגדיר אותי.
מירי: אבל גם עליו, את יכולה להסתכל עליו היום, ולהסתכל עליו על לפני, לא יודעת, 15, 20 שנה, שהוא לא היה מה שהוא עשה היום.
פשי: [מילה לא ברורה] כן.
מירי: מבחינת בן אדם, הוא אותו בן אדם.
פשי: הוא אותו בן אדם.
מירי: זה לא מה שמגדיר אותו. זה לא משנה…
פשי: אז כאילו כשאת מדברת על מישהו אחר מאוד קל לי, כשאני צריכה לסובב את המצלמה או ה-mirror אליי, אני צריכה רגע, צריכה עוד לעבד את הנתונים, אבל אני מסכימה איתך. אני, ולא אף אחד, לא ה-career שלהם, לא מה שהם מתעסקים, כאילו, יום-יום. כאילו, העבודה שלהם, סליחה…
מירי: נכון.
פשי: …העבודה, זה לא מה שמגדיר אותם.
מירי: נכון. אלא אם כן, זה דברים שקשורים לרגש. בסדר?
פשי: כן.
מירי: ואז רגש, זה כן חלק מאיתנו. את אומרת לי שמתאים לך להיות מטפלת רגשית, אבל איך תעשי את זה, כי את עדיין לא…
פשי: כן.
מירי: תשמעי, גם פסיכולוגים, הם לא אנשים שהנפש להם כבר מושלמת ושלמה, וקיבלו תשובות לכל… והכל מסודר במגירות. כולנו בני אדם, וכולנו כל הזמן בתהליכים. ואני חושבת שהחולשות שלנו, זה החוזקות שלנו.
פשי: לגמרי…
מירי: ותעופי על עצמך, גם היום.
פשי: אני באמת… דיברנו על זה ב… לפני שפתחנו שוב, שאני אומרת, אני לא מאמינה על עצמי שאני יכול להגיד, אני מנצחת, אמא'לה, אני אלופה. ולא כאילו, לא, מותר לי להגיד את זה. כן, אני אלופה.
מירי: את משהו…
פשי: אני מצליחה, מגיע לי טוב. דיברנו על ה… שאת אומרת לקנות את המנה הכי יקרה במסעדה.
מירי: במסעדה. נכון.
פשי: עכשיו, אנשים יגידו, מה את עפה על עצמך, כאילו, מה זה קשור? זה כאילו, שאנחנו מעמיקים קצת בתהליך, זה לא מגיע ממקום שכאילו, "אני עושה מסאז', אני עושה טיפול פנים, אני קונה את הדבר הכי יקר", זה מגיע מ… אני מנסה למצוא את המילה.
מירי: לשים את עצמך במקום ח… לשים את עצמך במקום חשוב.
פשי: חשוב ומכבד.
מירי: נכון. זה באמת לא חייב להיות עניין של כסף, בסדר?
פשי: כן, כן.
מירי: גם להתייחס לעצמך בכבוד ולשבת על צלחת זכוכית של שבת, ולא על צלחת פלסטיק, או חד פעמי, או לאכול מתוך הסיר, זה לכבד את עצמך.
פשי: או גם לעשות ספורט אחרי… במוצאי שבת שהבית הכי, צריכה את אימא שיעשה איפוס לבית, כביסות, מקלחות. ולהגיד, רגע, אני גם חשובה פה? בשביל לעשות את הדברים האלו, אני צריכה קודם למלאות את הכוס שלי, לדאוג לעצמי. אז נכון, זה לא קשור רק ל… אבל שאנשים יבינו, כאילו, זה אפשר במלא מלא מקומות. לא רק על הדבר הכי יקר, אבל כן, לשבת. להגיד, רגע, זה כמו אתמול שאמרנו שהכינו לי קציצות, הילדים שלי עזרו לי…
מירי: חמודים.
פשי: לעזור לי להכין את הקציצות האלו. אחר כך אמרתי לבעלי, ללוזי, אמרתי, לוזי, תודה רבה שעזרת לי לכבד את עצמי.
מירי: מדהים.
פשי: תודה רבה. כאילו, אתה יודע, יכולת להגיד, כאילו, רגע, הילדים אוכלים חביתות ותפוח אדמה, וזה מאוד משביע עם סלט. אני לא רוצה את התפוח האדמה. זה פשוט, כאילו, אנחנו אחרי יום, אחרי שבת, ארוך, קיץ. וגם להגיד, לכל הרגעים האלה, להגיד, וואו, תודה, תודה שעזרת לי להכין את הקציצות האלו. זה אתה עוזר לי לעזור לעצמי.
מירי: נכון.
פשי: אז תודה רבה.
מירי: נכון, להעריך את זה. לראות את זה.
פשי: אין, זו גאולה, זה…זה… זה… אמרת לי משהו שאולי זה קצת קשוח, אבל אני לוקחת את זה. אמרת לי, איך אמרת לי? על החמאס tunnels.
מירי: כן. על המנהרות של החמאס.
פשי: המנהרות… חמאס. את אמרת לי, אני לא אהיה שמה.
מירי: נכון.
פשי: אני לא אהיה שמה עכשיו, אולי זה קצת, זה רגיש וזה, אבל… זה, ואולי קצת…
מירי: אני לא חושבת שיש כלא, ויש מנהרות חמאס יותר גרועות מהמנהרות שאני מכניסה את עצמי אליהם.
פשי: כן.
מירי: זה כלא שבאמת, כאילו, שוב, אני לא יודעת כמה כולם יתחברו לזה, אבל…
פשי: נכון, זה קצת, כאילו, רגיש.
מירי: רצון למות.
פשי: כן.
מירי: זה… את מרגישה בתוך מסרקות ברזל.
פשי: וואו. וגם לא כולם יבינו את זה, [צוחקת] צריך להגיע לכל כך מקום כאילו, מותר להגיד?
מירי: חשוך. חשוך מאוד.
פשי: אני לא אגיד. חשוך.
מירי: תהומות.
פשי: להבין את המילים האלו, ואז לצאת לאור ולהגיד, לא ויתרתי. אל תתן.
מירי: אני לא אקח את המפתח של הכלא הזה יותר. אני לא אגע בו.
פשי: כן, אני לא אגע בו. ויכול להיות שהמפתח ייפול כמה פעמים.
מירי: נכון.
פשי: צריך לאסוף את זה. אבל יש, כאילו, אנשים שאומרים "חמלה עצמי". צריך לדבר בחמלה.
מירי: נכון.
פשי: זה לא חמלה שמותר לי להיות שמנה, מותר לי… זו לא חמלה אמיתית.
מירי: כן. או להגיד לעצמך, יאללה, נו, שטויות.
פשי: כן.
מירי: עוד קוביית שוקולד אחת, זה לא נקרא "ויתור עצמי", זה נקרא "ויתור על עצמי". אני לא מוותרת לעצמי כשאני אוכלת את המגנום הזה, אני מוותרת על עצמי. למה שאני אוותר על הבן אדם הכי חשוב בעולם?
פשי: ושאנחנו בטוב, גם הסובבים שלנו בטוב. אז קודם כל זה לא כאילו איזה, וואיי, אני דואגת לעצמי, look at me, כאילו, לא. זה… אנחנו דואגים לעצמנו ודואגים לסביבה שלנו, שאני בטוב. אני מקרינה את הטוב הזה לאחרים.
מירי: ממש.
פשי: לאחרים הכי חשובים לי, שזה הבן זוג שלי, הילדים שלי, המשפחה שלי.
מירי: נכון.
פשי: האלף-בית. אז כן, רגע זה להתכנס פנימה, לעזור לעצמנו, ולפרוץ החוצה. וגם, אם זה המפתח של הכלא ייפול כמה פעמים, זה החמלה על עצמי להגיד: "לא נורא".
מירי: הלאה.
פשי: "קומי".
מירי: בדיוק.
פשי: "לא נורא, קומי".
מירי: רק היום.
פשי: רק היום. זה בסדר. ואני יודעת שגם יבואו זמן שאני אתפוס את המפתח חזק, יסובב את זה, ואני יוצאת לחופשייה על 100 אחוז.
מירי: בעזרת השם.
פשי: אני שמה, נכון יש את המטען של הבטרייה, טה-טה-טה כמעט בסוף? אני כמעט בסוף.
מירי: כן, כן, את שאלת אותי, האם גם…
פשי: כן.
מירי: …כשהחלטתי לאכול "אוכל של השם", אם היה לי כאילו את הנפילות האלה, וסיפרתי לך שכן.
פשי: כן.
מירי: ששלושה חודשים כזה…
פשי: נדנדת, כאילו, לקח זמן.
מירי: בדקתי, האם אני מסוגלת לאכול רק פעם אחת. ולא.
פשי: לא. גם הגוף קצת נגעל מזה.
מירי: נכון.
פשי: גם פתאום, אני אומרת לבת שלי אתמול, שהם עזרו לי, אכלנו גמבות. אני כזה, וואו, הגמבות הם מתוקות.
מירי: נכון.
פשי: טעמתם? פתאום הטעם נהיה חזק. את יודעת שגזר מתוק?
מירי: נכון.
פשי: לא ידעתי שגזר מתוק, זה היה נראה לי כזה של משהו של rabbits.
מירי: כן.
פשי: לא, אני אוהבת גזר.
מירי: כן.
פשי: זה טעים.
מירי: כשאנחנו נקיים, אז אנחנו…
פשי: הטעמים הם חזקים.
מירי: נכון, הם עסיסיים.
פשי: וממש טעימים. אמרתי, השם תודה, איזה אוכל. הם… הוצאנו את כל הפירות, עשינו קניות עכשיו לפסח. כמה צבעים, כמה יופי! עכשיו, אנשים יגידו, יה, זה חרטה ברטה, כאילו, מה, מה… לא.
מירי: זה לא.
פשי: זה אמת.
מירי: נכון.
פשי: זה אמת. כמה טעים וטוב.
מירי: והילדים, את יודעת שההעדפה שלהם הראשונית היא לאכול פירות. אנחנו מוציאים להם עוגות וכזה…
פשי: זה מה שאמרתי, על שמואל שלי, אני אומרת לו, סוכריות או אבטיח? הוא מחכה שאנחנו פותחים את האבטיח, על הקיווי, על התפוחים. הוא אוהב את זה. הוא… יותר מהממתקים.
מירי: אנחנו הרסנו שם את ה…
פשי: כן, אבל לא ידענו באמת.
מירי: נכון, נכון.
פשי: לא ידענו.
מירי: אז אנחנו עושים עכשיו תיקון. [צוחקת]
פשי: כן, מנסים.
מירי: אנחנו מנסים לעשות תיקון.
פשי: קודם בעצמנו, ואז…
מירי: נכון.
פשי: שיראו את זה. אגב, כשהילדים רואים את זה, הם רואים, וואו, כאילו, אני דואגת לעצמי. זה מלמד אותם גם. כל מה שאנחנו עושים, הם…
מירי: מסתכלים.
פשי: הם מסתכלים, מתבוננים.
מירי: נכון. והם לומדים. תדעי לך שזאת הלמידה הכי אמיתית ומשמעותית. לא מהטפה ולא מחינוך, כאילו, להגיד מה לעשות, אלא פשוט דוגמא אישית. דוגמא אישית.
פשי: חמי, את מכירה את חמי, עליו השלום. הוא בן אדם יקר.
מירי: אוי. מדהים.
פשי: שבועיים לפני שהוא נפטר, הוא ישב על הספה, לידי. והוא קצת נזכר באבא שלו, כנראה אולי זה היה חלק. והוא שיתף אותי בחינוך, והוא עבד בחינוך כל החיים.
מירי: נכון.
פשי: והוא אמר לי, "פשי, יותר ממילים, דוגמא אישית, לא צריך לדבר הרבה. לא לדבר הרבה. דוגמא אישית". "ששש", הוא אמר לי ככה, "רק דוגמא אישית".
מירי: וואו, עם זה אנחנו נסיים, פשי!
פשי: כן.
מירי: דוגמא אישית, שנזכה לתת דוגמא אישית לסביבה שלנו ולילדים שלנו.
[מוזיקת סיום]
פשי: אמן.
מירי: אוהבת אותך.
פשי: כן, אני אותך גם.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments