מירי פורסט- הפודקאסט - המורה חני: נלמד ביחד מהמורה של המדינה
- הילית בירנבוים מדבדייב
- 20 hours ago
- 37 min read
למה המורה חני שיקרה לי בתעודה? איך אפשר להפוך להיות דמות משמעותית לנערה מתבגרת? האם אפשר לאהוב באמת את התלמידות? והאם להיות מורה זו עבודה או שליחות? לקראת שנת הלימודים המורה חני בשיחה שכל אימא ומורה צריכה לקבל ממנה ציידה לדרך.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/08/2024.
[מוזיקת פתיחה]
מירי: היי, אני מירי פורסט, ובואו נדבר על הכל. מת-חי-לים.
[מוזיקה ממשיכה להתנגן]
אוקיי. שלום-שלום. שלום. ברוכות הבאות לפודקאסט "מירי פורסט- הפודקאסט". וברוכה הבאה לאורחת המרגשת שלי, המדהימה, ה… אין לי מה לומר על זה שהיא זרמה, ובְּחתונה אמרתי לה: "המורה, את יכולה לבוא לפודקאסט?", והיא אמרה לי: "רגע, מה זה? טוב. מה, זה… זה לעשות משהו טוב?", ואמרתי לה שכן, אז היא אמרה שהיא באה. אז שלום למורה חני ולס.
חני: שלום למירי היקרה.
מירי: אה…
חני: והאהובה והזכורה לטוב.
מירי: כן?! זכורה לטוב?
חני: בהחלט.
מירי: מה? מה את זוכרת?
חני: חַיּוּת, מרץ. אף פעם לא משעמם לידך.
מירי: למה רק את זוכרת את זה וכל המורות שלי, מא' עד י"ב, לא זוכרות חיות ומרץ? הם זוכרות ילדה על הדשא.
חני: תראי מירי, אני לא יכול לתת תשובה בשם מורות אחרות, אני יכולה להגיד מה אני ראיתי, בסדר? [מירי מהמהמת בהסכמה] אני חושבת שלהיות מורה, היופי בלהיות מורה, זה היכולת לראות את המיוחד שבכל אחד. ואם הנקודת המוצא היא כזאת, אז פשוט זה מסקרן ויפה ומקסים לראות איך כל אחת כמו רוֹקֵחַ, כל תלמידה רוקחת את האישיות שלה בצורה אחרת, באופן אחר. בסך הכל, כולם מתבקשות לעשות את אותו דבר פחות או יותר, נכון?
מירי: מה? התלמידות.
חני: כן. להגיש מבחנים, קצת להקשיב, למצוא את החברה הטובה שלהם. הם עוברות חוויות.
מירי: להיות בשקט, בעיקר. [צוחקת]
חני: בין השאר. ו… אבל היפה הוא לראות איך שכל אחת עושה את זה בחן ובצורה המיוחדת רק לה. והתפקיד של המורה זה לראות את הקסם הזה ולהתפעל ממנו ולהעצים אותו, ולא להגיד: "כולם אותו דבר". אין כולם אותו דבר! ולומר לתלמידות: "כל אחת פה כל כך מיוחדת, וכל אחת… וכבר מגיל קטן, היא חלק אלוקה ממעל ממש. ואין כפילויות, השם ברא אותך, רק אותך כך, כי יש לך שליחות". ואני ראיתי שככל שאומרים את זה מגיל קטן, אחר-כך החיים הרבה יותר טובים. הם הולכים עם זה כל הזמן. וזה מורה. זה מורה. לטעת בילדות, בתלמידות, את האמונה בכוחות שלהם, את האמונה במי שנתן להם את הכוחות, את האמונה בשליחות שלהם. ולדעתי, מכיתה א' כבר אפשר להכין את זה.
מירי: תקשיבי, אני… אני חייבת להגיד שאני יודעת שאת מתכוונת באמת לכל מילה שאת אומרת.
חני: ברור.
מירי: איך אני יודעת? בגלל שאת המורה היחידה ששיקרה אצלי בתעודה. למה אני מתכוונת? מכיתה א' - אני יכולה למנות את כל המורות, אבל אני לא יעשה את זה - היה לי ג', וב'-ג', וג'-ג' וג' מינוס, וג'-ד'.
חני: לא היה אז, מירי, מילים?
מירי: א', ב', ג'. לא. היה א', ב', ג'.
חני: ב"הליכות".
מירי: והיה "הליכות", ותמיד זה היה נורא. מזל שהיה… [חני משתעלת] מזל שלא [מגחכת] היה הרבה הליכות.
חני: כן.
מירי: כי קיבלתי הערות נוראיות! מחלישות, מכבות. ורק ממך, ואת הכתב שלך, שאני כל כך אוהבת וזוכרת.
חני: תודה.
מירי: של ה"עלי והצליחי" ו"הכוחות שלך" ו"היכולות שלך". ואני אומרת שאת שיקר… את שיקרת בתעודה כי נתת לי הכל א'. אמרתי, או שהיא לא רואה או שהיא… היא מסתכלת על מה שאולי יכולתי להיות, או שבאמת אני מצוינת, ושזה לא הגיוני. והדבר הכי-הכי חשוב, את באמת ראית אותי. ראית אותי. ראית את הקשיים שלי, ראית את ההתמודדות שלי, ולא ביטלת את מי שאני. בשם ההערות אולי שתקעתי בכיתה, כי כנראה זה מה שעשיתי, או לא… שלא הכנתי שיעורי בית כי כנראה זה מה שעשיתי. וראית מה… מה היכולות שלי ונתת לי תפקיד ראשי בהצגה של כיתה ו'. והייתי מסמר האירוע.
חני: נכון, נכון. [מחייכת]
מירי: דיברתי עם מבטא, היה משהו עם הספינה.
חני: עשית את זה מוצלח מאוד. היית הזקנה.
מירי: הזקנה בספינה. ולמדתי תפקיד בעל-פה, שאני בכלל גרועה בלמידה בעל-פה. וגיליתי בעצמי כישורים שאת ידעת, שאני אפילו לא ידעתי שיש לי אותם. ואני חוזרת לשאלה. כמה שנים את מורה בישראל?
חני: 35, ברוך השם.
מירי: 35 שנים, מתוכם כמה שנים מחנכת?
חני: פרט לשנה אחת חינכתי כל השנים.
מירי: זאת אומרת, שמאות ילדות עברו תחתייך.
חני: חסדי השם.
מירי: מאות ילדות קיבלו את… את המורה חני. ואני שואלת אותך - אין בנות מעצבנות? אין בנות כמוני? [צוחקת]
חני: תראי מירי, קודם להתייחס לשקר בתעודה. אני לא שיקרתי. לי יש את העקרונות שלי, ואני אומרת לבנות את זה. חינכתי ילדים מכיתה ג' עד כיתה ז'. שש שנים ראשונות חינכתי בנים, שזה פרויקט בפני עצמו.
מירי: חד משמעית.
חני: ואתם, נראה לי, הייתם מחזור ראשון של הבנות, אם אני לא טועה. ועד כיתה ו' הרשתי לעצמי…
מירי: תשנ"ה, ונ"ו.
חני: כן, יכול להיות. אז עד כיתה ו' יכולתי להרשות לעצמי להגיד לבנות: "תראינה, הציון בתעודה הוא לא אמיתי. זה הציון שאני יודעת שאתם יכולות להגיע אליו. אל תחשובנה שאתם באמת "טוב מאוד". את באמת לא "טוב" או "כמעט טוב". תדעי שאת ציון אחד פחות. אבל אני מכירה אותך, אני יודעת שאת יכולה להגיע לשם". לכם לא אמרתי את זה, זה היה שנה הראשונה שחינכתי בנות. אבל מירי באמת, הנה מוכח! את באמת טוב מאוד בהכל! [צוחקות] באמת ראיתי שיש לך המון יכולות. את ילדה… היית ילדה מאוד חכמה, יש לי חולשה לחכמות. אני זוכרת אותך יושבת בשורה הראשונה, מסתכלת עליי ובולעת כל מילה, אחר-כך תוקעת את השאלה, אבל ראיתי שאת כלי. כך שלא שיקרתי, באמת ראיתי שיש פה פוטנציאל מאוד חזק. ואני אומרת לכל הבנות… ב-ז' כבר אני לא יכולה לומר את זה, כי ז' זה כבר הולך לתיכון, אני צריכה מאוד להיזהר. יש לנו עכשיו תעודות מאוד מעניינות, שאת נותנת גיליון ציונים שבו רואים את כל הציונים של המבחנים ואחר כך יש הערכה. אז זה מאוד… זה מאוד גמיש וזה כיף כזה. אז בת רואה את הציונים שלה וגם את ההערכה שלה…
מירי: את מורה שאומרת שזה כיף, ויהיו מורות שיגידו: "איזה סיוט זה. מה אני יכולה לכּתוב לה הערה? היא גם ככה…", את מבי… תראי… [מילה לא ברורה]
חני: את ההערות "ממני אלייך" אני פשוט אוהבת. אני פרשתי השנה, מורות התקשרו לשאול אותי מה לכתוב "ממני אלייך", כי אני פשוט אוהבת את זה.
מירי: זה מדהים.
חני: להביע כמה יש בך שאת אולי לא יודעת, שאולי אף פעם לא אמרו לך. פתאום המילים כתובות ואת יכולה לקרוא את זה פעם ועוד פעם. פגשה אותי תלמידה שהיום היא ב-י"א, והיא אמ… הייתי מחנכת שלה ב-ז' או ב-ו'. לא זוכרת. אמרה לי: "המורה חני, את המבחנים בתורה אני לא זורקת". אמרתי לה: "למה? יש גניזה".
מירי: הערות. ההערות שלך.
חני: "כי את כתבת בהערות כאלה דברים, שאף אחד לא כותב לי אותם".
מירי: נכון.
חני: "וזה נותן לי כוח". זה בת שבאמת לא… לא חווה הצלחות בלימודים.
מירי: פששש…
חני: אבל תמיד מצאתי מה לכתוב לה, מה כן… מה כן ראיתי במבחן הזה. ראיתי השקעה, ראיתי ניסוח טוב, ראיתי מאוד השתדלות, ציירתי לה איזה לב קטן. ובת בכיתה ז', מתברר, צריכה את זה.
מירי: כולנו! גם היום אנחנו צריכים לב קטן. [חני צוחקת] ואת אף פעם לא עשית איקס.
חני: אני לא זוכרת, את האמת.
מירי: את לא עשית איקס.
חני: וואו. [צוחקת]
מירי: קו, [חני מהמהמת] הערה, תגובה. גם בציון, אז תמיד עם איזה משהו, עם… עם איזה אמירה כזאתי טובה.
חני: כן, אני ממש הקפדתי על זה כי אני יודעת כמה בנות… אני תמיד מציירת לעצמי, הם תראינה את המבחן שהם מקבלות, איזה… איזה תחושה תלווה אותם? הם יראו לאמא, לא ירוצו להראות לה? אותו דבר בתעודה. כשאני כותבת תעודות, בשבילי זה עבודה של דחילו ורחימו. זה עבודה מאוד קשה, המון שעות, אני לא אוהבת את התקופה של כתיבת תעודות, כמו כל מורה. אבל בשבילי זה עבודת קודש כי אני כל הזמן מציירת לעצמי איך התלמידה תקרא את התעודה, איך ההורים שלה יקבלו, עם מה יהיה ההשלכות של זה, אז גם אם טיפה שיניתי מן האמת - שעל זה אני אענש, זה בסדר.
מירי: אז זה בדיוק מה שאני אומרת. שאת היית בשבילי המקום הזה שלדעת שאני לא אפס.
חני: אין אפס, אין דבר כזה.
מירי: אני קיבלתי בתעודה של כיתה י' ציון אפס מינוס. קיבלתי ציון אפס מינוס. לא הבאתי לך לפה את התעודה כי זה סתם היה מבאס אותך. ומורות נותנות 40 ו-30 ו-50. ואני… אני כאמא אומרת: "מה את מנסה להשיג? הילדה קיבלה אולי 40 במבחן, מה יתן לכּתוב את ה-40 האלה בתעודה? למה לא להשאיר פתוח עם הערה?".
חני: כי מירי, אנחנו מחוייבים למספרים. מחייבים אותנו להישג… יש הישגיות. יש הספקים, רוצים לראות אותך, איך את… מה התמונה של הכיתה. מי בעשירון העליון, מי צריכה עזרה. זה אחר-כך גם מאפשר לתת עזרה גם. את לא יכולה לברוח מה-40, אבל את ה-40 את יכולה לרפד. לקרוא לילדה, לפני שאת כותבת לה את ה-40, בצד, להגיד לה: "תראי, אני רואה שמאוד התאמצת. באמת הציון שלך 40, אבל תדעי לך, אני אתן לך אפשרות לעשות פעם שנייה, ונלמד ביחד למבחן, אני אתן לך את השאלות קודם". ואני עשיתי את זה הרבה פעמים. את לא יכולה לברוח מלכתוב את הציון. מירי, אין אפשרות בעבודה שלנו. כי זה לא… זה לא קייטנה.
מירי: אבל למה אין עוד… עוד מורות כמוך שקוראות לילדה ואומרות לה: "בואי נראה איך משפרים ובואי נ…". למה… למה הייתי צריכה לקרוא רק לך? כי בתוך כל 12 השנים, שאני למדתי, בסדר? את המורה היחידה שאני יכולה להגיד שהיא הסתכלה עליי!
חני: מאוד כואב לי לשמוע.
מירי: את חושבת שיש עוד מורות?
חני: אני בטוחה שכן.
מירי: בואי תגידי לי עכשיו מה המתכון… באמת, שומעת אותנו בחורה צעירה שסיימה עכשיו סמינר והיא רוצה ללכת להיות מורה. איך היא הופכת להיות המורה חני?
חני: קודם כל, אני בטוחה שיש כמוני הרבה ויותר טובות ממני. באמת, לא בשום ענווה, אני בשדה ההוראה ואני מכירה מורות, כולם רוצות לעשות טוב. זה דבר ראשון. ולפני הדבר הראשון - אם בחורה הולכת להיות מורה, כי כיף לה להיות בחופשים עם הילדים, כי המשכורת של משרד החינוך משתלמת, אז באמת שתחפש מקצוע אחר. לא, זה לא השיקולים. השיקול צריך להיות - אני הולכת להיות מורה, זה שליחות ממדרגה ראשונה, זה שליחות לדורי דורות. כי מה שאני עושה לך - זה בטח היכה גלים לילדים שלך וכן הלאה והלאה…
מירי: חד משמעית.
חני: ועם מי שאת נפגשת. מורה צריכה לדעת שהחיים שלה, מלבד החופשים, לא יהיו תותים. היא צריכה להקדיש יום ולילה. ובאמת מורות מסורות אין להם יום ואין להם לילה. אין להם חופשים, זה לא נכון. יצאנו לחופש הגדול? ברגע שיצאנו כבר חושבים איך… מה אני עושה לשנה הבאה. איך אני בונה את המערכים, איזה פעילות חברתיות אני אעשה, אני מקבלת את הרשימה של הבנות, מבקשת לדעת מי הבנות שצריכות יותר תשומת לב כדי שלא יתבזבז זמן עד להיכרות הזאתי. אנחנו עובדות כל הזמן בלי חופשים. אם יש לך אַתְּ, אֶת המוטיבציה הזאת, ואת המס… את הנכונות הזאתי, שתלך להיות מורה. מי שלא - שתבדוק, אולי זה לא המקום שלה. יש הרבה מקצועות היום.
מירי: ומי שכבר בתוך השחיקה הזאת… ובאמת היום, את יודעת, יש מצוקה מאוד גדולה במשרד החינוך. אין מורות. [חני מהמהמת] ומי שכבר נמצאת, היא נמצאת שם והיא נמצאת גם במערכת והיא גם לא תפסיק והיא לא תעזוב כי עוד חמש או שש שנים פנסיה וחבל על הנקודות או… אני… בואי, כאילו, תרימי אותה.
חני: אוקיי.
מירי: [צוחקת] תרימי אותה.
חני: אז בואי נזכיר את הסיפור שאחד אמר שכשהוא מתקן נעליים ואם הוא שוגה אז הוא דורך על עורות של נעליים. אבל כשהוא מתעסק בחינוך והוא פוגע - הוא דורך על נשמות. אם נזכור שאנחנו דורכים על נשמות, אף אחת לא תרצה להיות במקום הזה. ופשוט, את יודעת מה? תתכונני פחות לשיעור, אבל תהיי יותר רגישה, יותר גמישה, יותר מבינה. תשימי לב מי באה היום עם נעליים חדשות ותחמיאי לה, מי שמה עגילים היום, מי שינתה תסרוקת. בנות מחכות לקומפלימנט הזה, כי זה אומר: "אני רואה אותך, אני שמה לב איך היית אתמול ואיך היית היום". וזה כבר פותח דלת, זה כבר מאפשר ללמוד אחרת, והיחסים בינינו אחרת. וזה… לא צריכים בשביל זה הרבה. זה פשוט לחשוב אם זאת הייתה הבת שלי - איך הייתי רוצה שהמורה תתייחס אליה? תתנהל מולה? מה היא תגיד לה? כשזה הבת שלי, או, זה כבר אחרת לגמרי. זהו, ולא צריכים הרבה. לא קורסים ולא השתלמויות. זה פשוט לתת את הלב, וזה כל אחת יכולה לתת.
מירי: כל אחת שמעוניינת.
חני: כן.
מירי: זה… זה גם עניין. את יודעת, אנחנו מדברים כאילו בלשון נקבה כל הזמן, כי בעצם עבדת עם בנות.
חני: כן. פרט לשש שנים הראשונות, כמו שאמרתי, שעבדתי עם בנים.
מירי: ואז זה היה אחרת?
חני: זה הייתה תחילת הקריירה שלי, [מחייכת] הייתי שם ממש-ממש צעירה. ואני בטוחה שעשיתי טעויות, ואולי מי ששומע אותי ופגעתי בו אני מבקשת שיסלח לי.
מירי: אין שום סיכוי.
חני: ו…
מירי: אין ש… [צוחקת]
חני: כי כולנו בני אדם. אבל גם אז, אני זוכרת, הייתה לי רגישות מאוד גדולה למסכנים. למשל, אני זוכ…
מירי: בשוליים.
חני: לאו דווקא. היה ילד שהוא היה מאוד חכם ומגמגם בצורה - איומה.
מירי: אוי, מסכן.
חני: ואמרתי בליבי, אני חייבת להעצים אותו. עכשיו, הבנים מאוד ציניים: "יאללה, שתגמור תעיר אותנו", כאילו.
מירי: וואי, וואי. ממש.
חני: ואיך אני מונעת את זה? ומה אני עושה? וידעתי שהוא חכם כי ישבתי איתו. ואז עשיתי מהר-מהר מבחן, וידעתי שהמבחן שלו, הבעה בכתב שלו מצוין. החזרתי מבחנים מהר, שזה לא אופייני לי, ואמרתי: "ילדים, אחד הילדים בכיתה כתב תשובות - אתם לא מבינים! אני חייבת לקרוא לכם כמה תשובות". והקראתי. "תנחשו מי זה". אף אחד לא ניחש שזה אותו יוסי המגמגם. ואז העצמתי אותו והעלתי אותו על נס. הפרוז'קטור חיוור לעומת האור שהיה לו בעיניים.
מירי: וואי וואי.
חני: וכל פעם… עכשיו, בכיתה לא רציתי שהוא יענה כי ידעתי שזה מועד לכישלון, עד שהוא ידבר תאבד הסבלנות. אבל רציתי פעם אחת להוכיח להם איך כן, דוגמה אישית. שאלתי אותו שאלה שידעתי בטוח שהתשובה - הוא יודע, והוא ישלוף אותה, ומה פחות גמגום יהיה שמה. והוא התחיל לענות ואני עושה לו: "כן, מצוין! יו… כל הכבוד! מקסים!". והילדים רואים שאני מחכה בסבלנות ואני מעודדת, וזה נתן להם את הדוגמה איך צריכים להתייחס ליוסי הזה.
מירי: וואו.
חני: ועוד י… כאילו, אני זוכרת דוגמאות. נכנס אליי ילד משכונה ד'. את גרת בשכונה ד', מירי.
מירי: נכון, נכון.
חני: ילד הכי מופרע בכיתה. לימודים והוא לא נדבקים בכלל. עשיתי ביקור בית, ראיתי את הבית, הבנתי במה היה מדובר. בסדר. יום אחד [מגחכת] באמצע שיעור תורה הוא פורץ את הדלת, ניילון על הראש, [מירי שואפת אוויר בהפתעה] דלי ומטאטא…
מירי: אוי.
חני: …ביד והוא מדגים לכל הכיתה איך… עוזרות. הייתי צריכה נורא לכעוס! אמרתי: "לא. וואלה, ניתן לו!". יש לו חוש הצגה ולא ידע… חוש דרמה ולא ידעתי. ואמרתי: "ילדים, תמחאו לו כפיים! איזה יופי! איל, אתה תשחק בסוף השנה תפקיד". הוא היה בהלם.
מירי: וואו.
חני: אז גם הוא קיבל. נכון שהוא קיבל תשומת לב באותו יום, אבל הוא קיבל והוא בטח זוכר את זה.
מירי: ולא רק זה. גם האמון שנבנה בינך לבינו, זה משהו שבטוח השתמשת בזה אחר כך לטובתך גם בתוך המסגרת של הכיתה…
חני: ברור.
מירי: ולמשמעת וזה. כי את בצד שלו, כי את לטובתו, כי את לא כועסת עליו, אלא את רואה את החוש שלו ומעצימה את החוש.
חני: אמון זה מילת המפתח. אמון ועין טובה. אם אין את זה - אז באמת… אז לא. אז אל תגשי לשדה החינוך. אם אין לך אמון בתלמידה ואם אין לך עין טובה כלפיה, אז חבל על הזמן. יש פסוק שאומ… מדרש חז"ל שאומר: "מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה". כשיש ליקוי לבנה אז החמה אף פעם לא נמצאת בשטח, היא במקום אחר בעולם. חמה זה משפיע, לבנה זה מקבל. אם אנחנו בעמדת משפיעות, לא לראות את הפגימה, לא לראות את החיסרון. להסתכל על זה איך אני אוכל לנצל את זה לטובה, איך אני יכולה להעצים אותו. זה לא חיסרון, זה נתון, זה… זה באופי שלו ואיך אני עוזרת לו להתמודד עם מה שהקדוש ברוך הוא נתן לו.
מירי: אוקיי, בוא… זה… זה באמת מדהים. באמת. אני חושבת שמסוגלות, להפוך את הסיטואציה, במקום כאילו בעצבים - להפוך את זה לכלי, זה יכולת פנומנלית, באמת, לא פחות. עכשיו, אני אקח את זה לבית, כי… כי שמה יש להרבה מאיתנו התמודדות, שכאילו אנחנו לא בתפקיד אבל אנחנו באמ-אמא של התפקיד. ילד רב עם אח שלו, הכי טריוויאלי. אין צודק לא צודק, הם רבים מכות חבל על הזמן. חוץ מלהתעצבן ולנסות להפריד ביניהם, אין כאילו… איך את שמה מגלה את היצירתיות והופכת את זה ללה לה לה לה לה?
חני: את האמת, באותה שנייה זה כמו שאמרת, להפריד. כשהרוחות נרגעים ויושבים לארוחת ערב, את אומרת: "בוא נדבר על מה שהיה". זה גם להרגיל אותם לחשיבה שנייה. לא להמשיך ככה.
מירי: לא להמשיך? אני המון פעמים מעבירה נושא.
חני: אה-הא.
מירי: כדי להסיח את דעתם, והם תוך שנייה חוזרים להיות חברים, הם שני בנים.
חני: נכון, זו גם דרך. אבל אם היה שם משהו מאוד עמוק, נניח מילים שלא י… מילים איומות. אחד יכול… "אתה… אתה אוטיסט". "מה זאת אומרת, אתה ככה אומר לו?". מילים איומות.
מירי: ואם הוא באמת אוטיסט?
חני: לא צריכים לה… אז אני אחנך אותו אחר כך שלא אומרים לבן אדם בפרצוף.
מירי: אה-הא.
חני: זה ההזדמנות באמת. אז אחר כך בשעת רגיעה ושהם כבר אוכלים, הם חברים כמו שאת אומרת… [מכחכחת בגרון] לעשות חשיבה שנייה.
מירי: רוצה…
חני: לא זה בסדר, תודה. כאילו: "מה דעתכם? איך התנהגת? נראה לך נכון? זה נראה לך מתאים?". ואז הם אומרים: "נכון אמא, את צודקת, אבל מה אני אעשה? עלו לי העצבים". [מירי מהמהמת] "אז מה עושים כשעולים עצבים?", ואז אנחנו מדברים מה בדיוק עושה: "שותים כוס מים, הולכים לאבא, לאמא. לא מוציאים את העצבים בצורה של מילים או מכות, זה לא הדרך שלנו". באותו שנייה אני לא חושבת, אני לא יודעת איך מרפאים את זה באותו שנייה. [בגיחוך]
מירי: לא, אבל את אומרת לדבר על זה אחרי. לפעמים שאני מדברת על אחרי, הרוחות מתלהטות שוב מחדש. [צוחקות]
חני: אז זהו, כל אמא מכירה את הילדים שלה.
מירי: כן.
חני: איך זה עובד ו… אני יודעת שחשוב כן לדבר. אז אפילו במרחק של זמן.
מירי: אה.
חני: נגיד, אפילו עוברים שלושה חודשים: "אתה זוכר את המריבה ההיא? כבר נרגעתם ואתם חברים. אבל אני רוצה להגיד לך, למה… למה זה קרה לך? כי אתה בעצם, אתה לא מכבד אותו, אתה מזלזל בו. ואסור לזלזל". מבינה? לפתח את השיחה.
מירי: תגידי, לא יודעת, זה בזמן האחרון מדברים על זה הרבה, אבל אני מניחה שאת גם כאילו יודעת על מה מדובר, כל הנושא הזה של חרמות. [חני מהמהמת] שלא יודעת אם ממש מחרימים, אבל יש ילדה שהיא פחות אהובה, ילדה שהיא יותר דחויה, יש לה ריח לא נעים, פחות רוצים לשבת לידה, אולי יש לה כינים גם. כל מיני כאלה. ו… וזה ביניהם. את נכנסת שם?
חני: אז ככה. בכיתות נמוכות האמהות מבקשות שניכנס.
מירי: ואז מה עושים?
חני: זה… שוב, זה המון שיחות. אני זוכרת שהייתה לנו בת בכיתה, לא יודעת אם היא הייתה בכיתה שלך או לא, כמו שתיארת. ילדה שדחויה בגלל הריח, היא הייתה מאוד מוזנחת. היה בעיה בבית, באמת האמא לא תפקדה. ובנות דיברו מאחורי גבה ופשוט הראו סלידה.
מירי: כן, אי אפשר. ילדים הם מאוד…
חני: כן.
מירי: כינים.
חני: ואני עשיתי את זה לא פעם ולא פעמיים, הוצאתי אותה לשליחות מסוימת, ואמרתי לסגנית או למי שזאת הייתה, מורת שילוב, שתחזיק אותה שיעור שלם, תעסיק אותה. והיא חשבה שזה… אני נותנת לה שליחות. [מירי מהמהמת] ואז בלי להתכונן, ממש מכל הלב, אמרתי להם: "בנות, מה אתם חושבים שהיא רצתה להיות כזאתי? היא בחרה להיות כזאתי?". ואני זוכרת אחרי שיחה ואחרי דיון, בנות הורידו דמעות. הם לא חשבו, הם לא חשבו על המקום הזה בכלל.
מירי: נכון.
חני: אמרתי, כל אחת הייתה רוצה להיות הכי מטופחת והכי מריחה טוב, יש כאלה שאין להם אפשרות. ולא פירטתי למה, שהם כבר תחשובנה. היו בנות בכיתה ו'. וזה עושה… זה עשה את שלו.
מירי: נכון, נכון. שמדברים איתם בצורה כזאת…
חני: ואני גם רוצה להדגיש שוב, שמורה באמת צריכה לדבר… עם כל זה שצריכים לשמור על הדיסטנס ועל הסמכות של מורה, אבל לדבר בגובה העיניים. זה כל-כך קונה אותם. זה כל-כך… מה זה קונה? זה פשוט עובד. אני כמוכם, גם אני נופלת וגם אני נכשלת, ובואו נחשוב ביחד מה אפשר לעשות. כשהם רואים שהמורה כמוהם, זה… זה עובד אחרת לגמרי.
מירי: כן, כי את מדברת אליה… איתם. את לא מדברת מעליהם.
חני: בדיוק.
מירי: את לא מדברת מעל הראש שלהם. ובכיתות קטנות, גם זה עובד, אצל הצעירות?
חני: אצל הצעירות…
מירי: יש… יש את הקטע, אני לא הכרתי אותו בבאר שבע, אבל הכרתי אותו אחרי שעברתי לנַחְלֶה. מלכת כיתה.
חני: [מגחכת] כן.
מירי: יש את זה גם…
חני: סיפור ישן. [מגחכת]
מירי: כן. אז היא מחליטה, מי חברה, מי לא חברה. כאילו, מרגיש לי שמה שהמורה לא תגיד זה רק יכול להיות… לבוא לרעת ה… המוחלשת.
חני: האמת היא שכל מקרה לגופו, ואני חושבת שגם שיתוף פעולה מצד ההורים מאוד-מאוד יעיל פה.
מירי: מההורים של ה… פוגעת.
חני: כן. כן.
מירי: בסדר, אם ההורים משתפים פעולה.
חני: כן. אם זה הורים… והרבה פעמים זה הורים דווקא הורים חשובים, הורים מכובדים.
מירי: ברור!
חני: שאפשר לדבר איתם, והם… אני זוכר שבאתי לאחת האמהות ואמרתי לה: "אני צריכה את עזרתך". "וואי, היא צריכה את עזרתי? יופי". "הבת שלך מאוד משתלטת על בנות בכיתה, איך את יכולה לעזור לי?". "את יודעת מה? זה גם בבית קורה". "מה אתם עושים בבית?". ואז יצרנו ככה שיתוף פעולה ודיברנו, שוחחנו המון שעות בטלפון, והיא עזרה מהצד שלה ואני מהצד שלי, אני לא אגיד שהתופעה נעלמה, אבל היא נחלשה.
מירי: אבל כאילו… כאילו אין לך עוד 24 בנות או 30 בנות בכיתה. כאילו, מה זה דיברנו שעות? והילדים שלך.
חני: נכון, זה מה שאמרתי. שמי שבוחרת להיות מורה צריכה לדעת שהחיים הפרטיים שלה זזים הצידה. [מחייכת]
מירי: באמת? הילדים שלך הקריבו…
חני: אצלי בכל אופן. אני שואלת אותם הרבה: "מה אתם זוכרים מהתקופה?". "אמא, היה סבבה, הלכנו לישון מתי שרצינו, את נרדמת איתנו, הכל היה כיף". אמרתי: "ברוך השם". [צוחקת]
מירי: כן? זה מה שהם זוכרים?
חני: כן.
מירי: הם לא זוכרים ניתוקים שלך? שאת… ועכשיו בודקת מבחנים שאת באסיפות הורים.
חני: את זה עשיתי בארבע לפנות בוקר.
מירי: וואי, וואי.
חני: והיו לי בייביסיטריות מקסימות, ממש מלאכיות. הקדוש ברוך הוא כל-כך עוזר.
מירי: כן.
חני: שזה מילא מקום מצוין. ותמיד שאנחנו מדברים על זה היום אני לא רואה שנשאר איזה משקעים או איזה מסכ… איזה מסכנים. לא.
מירי: אני בטוחה אגב, שהם למדו ממך ושהם גם אנשים טובים וגם רגישים לזולת, באמת. בלי להכיר אותם באופן אישי היום.
חני: אני מודה להשם על זה, וזה נכון מאוד. אני רואה את האחווה ביניהם. הם רובם נשואים ברוך השם. איך אחד עוזר לשני, בשקט, בכבוד, וככה, מעדכנים אותנו רק שצריך.
מירי: איזה חמודים.
חני: אני פשוט כל פעם אומרת: "השם, זה פרס הכי גדול שאתה יכול לתת לי. תו…". הוא יכול את הכל, אבל שאני… "אני מודה לך על זה בלי סוף".
מירי: וזה ברור שזה מדוגמה שהם ראו, זה…
חני: חסדי השם.
מירי: באמת, זה לא יכול להיות משהו אחר.
חני: ברוך השם.
מירי: וואו אני… אני אמא, את יודעת. יש לי ילדים בכל הגילאים. יש לי ילדה בת 21.
חני: וואו איזה ענקית. מירי, אני לא מאמינה, תלמידה שיש לה בת בת 21. [צוחקת]
מירי: נכון.
חני: נו, בקרוב שמחות, בעזרת השם.
מירי: אמן אמן אמן. בואי נתפלל יחדיו. וזאת יעל. ומיכל בת 18 ורוני בת 14 ואוֹרִי בן 7, ושחר בן 5.
חני: יאללה.
מירי: ויש פער ביניהם. ואני באמת אומרת לך, שאני לא תמיד מרגישה שאני האמא שהייתי רוצה להיות. יש פער בין… בין הידיעה לבין…
חני: הרצוי והמצוי.
מירי: עכשיו, בעיניים שלי את, אין לך… אין פער. [צוחקות] לא, באמת. כאילו, משהו… אני… את יודעת מה? אני גם… אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל אני עשיתי אצלך גם כמה פעמים בייביסיטר, והיה ערמות כביסה בסלון.
חני: ברור.
מירי: והיה ערימות של כלים, והיה… אבל הבית היה כל-כך רגוע. שכאילו אמרתי, או שהיא לא רואה, [חני צוחקת] באמת, שיש כל-כך הרבה בלאגן, או שהיא לקחה איזה משהו, ככה, מרגיע כזה. כאילו איזשהו, איזה סם כזה נעים. אבל הילדים, כאילו, הכל בסבבה. והיה קשקושים על הקירות גם. הם היו קטנים נורא. ואני… אני רוצה לשאול אותך, איך אני, כאמא שהיא לא נמצאת הרבה בבית, בסדר? מצמצמת את הפער הזה. אני המון פעמים חוזרת הביתה אחרי יום והבית הפוך, ובמקום להגיד: "שלום ומה נשמע? ואיזה מתוקים אתם וכל הכבוד שהייתם ביחד והעסקתם…", אני נכנסת ואני אומרת: [בכעס] "למה צריך צלחות של פסטה על הרצפה?!". כאילו, זה… אני לא… זה גדול… כאילו, זה חזק ממני. בואי המורה חני, תתני לי יד ותושיטי ותגידי לי מה… איך אני… איך אני קצת סוגרת בין הפער… בין האמא שאני רוצה להיכנס הביתה, לבין האמא שבפועל נכנסת הביתה?
חני: תראי, זה לא נעים לדבר על זה. [צוחקת] השם נתן לי מתנה, שלא מפריע לי בלאגן. זה פשוט מתנה, כי אני מכירה אנשים שמפריע להם, כמו שאת מתארת, אז את לא… את לא יכולה לדבר איתם.
מירי: לי יש שתי דברים…
חני: זה בדם שלהם.
מירי: גם מפריע לי וגם לא עושה עם זה כלום. [צוחקת]
חני: והיה לי סדר עדיפויות. אמרתי, אני יכולה לעשות טרור בבית ושכל אחד יעשה את התפקיד שלו ועד שמונה שכולם יהיו במיטות. לא, זה בכלל לא היה שם. רציתי ילדים שמחים, בואו נעשה שיעורי בית, כל אחד יש לו בגדים למחר, אם לא אנחנו נסדר. זהו. לקראת שבת…
מירי: והיה להם תפקידים, אבל, בבית? היה להם אחריות?
חני: לא משהו מאוד רשמי ומוגדר. כשהבת שלי, שתהיה בריאה, גדלה, פניני, אז היא הכניסה את העניין של התפקידים. יום שישי כל אחד עושה משהו. ובאמת…
מירי: כי הפריע לה כבר שהבית…
חני: אני לא… אף פעם לא שאלתי אותה. מאוד הערכתי אותה שהיא לקחה את היוזמה, ושבת הכל פיקס והכל בזכותה. היא נתנה תפקידים לכל אחד.
מירי: בלי שאת דיברת על זה, בלי ש…
חני: כלום. הופתעתי. היא התחילה לשטוף רצפה ואמרה לזאתי, את מקפלת כביסה ואת מדיחה כלים ואתה מרים את המשחקים. שבת הכל היה פיקס, מהיוזמה שלהם.
מירי: מדהים.
חני: כן. ותראי, אני לא יודעת אם אני דוגמה בקטע הזה, אני חושבת שיש משהו באמצע, כן? [מחייכת] שאפשר גם להיות אמא שדורשת קצת סדר וניקיון, וגם להיות מורה מאוד טובה. אני, את האמת, לא הצלחתי. את האמת. אני נתתי 90% בעבודה, את הזמן שלי ואת הכוח שלי. וידעתי שהרב'ה אומר שילדים של מורים שבשדה החינוך הם על הכתפיים של הרב'ה, ונשענתי על זה כל הזמן, כל הזמן, באמונה שלמה, בביטחון שלם. וזהו, וכך זרמתי.
מירי: ואמרת, זה הילדים של הרב'ה, הוא ידאג…
חני: כל הזמן. כן. גם שבאתי הביתה עייפה, ממוטטת, הלכתי לישון. אין לי בייביסיטר, בעלי לא היה בבית, אמרתי: "הקדוש ברוך הוא, אתה הבייביסיטר שלי, אני יושנת, אתה תשגיח עליהם".
מירי: צהריים.
חני: הם היו לידי וסמכתי על הקדוש ברוך הוא שהכל יהיה בסדר, ו… 'הולך בתום ישכון בטח'. [צוחקות]
מירי: והילדים, איך הם היום, כהורים? הם גם… הבית הפוך?
חני: כל אחד לפי האופי שלו. כל אחד סיגל לעצמו משהו אחר.
מירי: כן? הם לא, כאילו, לקחו את השאנטי?
חני: הם לא מורות.
מירי: הם לא מורות.
חני: רק אחת מהן מורה והיא צעירונת, ודווקא היא מאוד מסודרת.
מירי: כן.
חני: ומתוקתקת, והשאר לא מורות. וזה אחרת לגמרי כשלא מורים. את באה הביתה, זהו. הבית הוא שלך. כשאני באתי הביתה לא… [מגחכת] לא היו לי חיים משלי. זה להכין מערכים, זה לענות על טלפונים של הורים, זה לבדוק מבחנים, זה כל הזמן להיות על זה. אז לא ציפיתי ולא דרשתי מעצמי שגם הבית יתקתק.
מירי: איך… איך… איך עוזבים כזאת עבודה?
חני: אה. [צוחקת]
מירי: [צוחקת] את כל-כך… כאילו, מה זה? מה את עושה עכשיו 90% מהזמן? [צוחקת]
חני: אז ככה, מירי. בגלל שהיה לי באמת מאוד קשה להתנהל מול כל החזיתות, תמיד ידעתי שיגיע הרגע שאני אוכל לפרוש - אני אפרוש.
מירי: אבל דווקא החזיתות הקשות הסתיימו.
חני: נכון.
מירי: כי הילדים גדלו והתחתנו.
חני: נכון. אבל הנפש שלי הייתה צריכה את המרגוע [נושמת עמוק] ואת הפסק זמן הזה…
מירי: 35 שנה.
חני: …שאני רק לעצמי. שאני קמה מתי שאני רוצה. למרות שזה לא קורה, ברוך השם. אבל אני מתפללת כמה שאני רוצה ואני עושה מה שאני אוהבת ואני מסדרת ומנקה ועכשיו כביסה במקום וכן הלאה וכן הלאה. [מחייכת] והרגשתי שכבר אני לא נותנת באמת לבנות, לתלמידות שלי, מה שבאמת אני יכולה לתת. אמרתי: "זהו חנה, מספיק. עכשיו…".
מירי: ככה הרגשת?
חני: ככה הרגשתי בשנה האחרונה.
מירי: וואו.
חני: שכבר אין לי את הכוח הזה ואת המוטיבציה, ו… את הבערה ללמד יש לי כל הזמן, ואני מוסרת שיעורים ברוך השם, וזה מעסיק אותי, אם שאלת מה אני עושה. אני הולכת גם בהתנדבות וגם תמורת תשלום, אני… גם בבית ספר וגם בשכונה.
מירי: וואו.
חני: אני מוסרת שיעורים. וזה אני. אני מסופקת. אבל ברגע שראיתי שאני לא נותנת את מה שהייתי יכולה לתת וכמו שהכרתי את עצמי, אמרתי: "זהו, אני מבקשת פרישה". אני יכולה להגיד לך מירי, שהיו שנים שלקחתי תלמידות אליי הביתה באופן קבוע. חצי שנה, כל שבת, חמש בנות היו אצלי בשבת.
מירי: יואו!
חני: היום אני לא יכולה להראות את זה. אין לי כוחות.
מירי: יואו! רגע, מה… מה הייתה המטרה?
חני: המטרה הייתה שהייתה כיתה מאוד מאוד הטרוגנית, ומאוד רציתי שבנות רחוקות…
מירי: מה זה הטרוגנית? מבחינה דתית?
חני: מבחינה דתית. יטעמו טעם של שבת. שיראו בית עם עשרה ילדים, ברוך השם, איך זה מתנהל. ולקחתי אותם לבית הכנסת, ורציתי שיראו איך מוציאים ספר תורה ולהגיד להם מה זה להו… מה זה הוצאת ספר תורה, איזה רגעים קדושים זה. שיגידו "אמן", שיגידו מה זה "קדיש" [במלעיל]. זה לא בתוכנית הלימודים, רציתי שיראו. אז כל שבת… חזרתי… הייתי… חזרתי מחופשת לידה של העשירי…
מירי: מטורף.
חני: …שיהיה בריא, והייתי מלאת מוטיבציה. [צוחקת]
מירי: וואו!
חני: אמרתי: "אני חייבת לעשות משהו!". ואז כל שבת הזמנתי חמש בנות ו… לשינה כמובן, כי זה… באר שבע זה לא…
מירי: זה מטורף.
חני: כן. וכאילו אין לי ילדים. דחקתי אותם לחדרים, אמרתי: "אנחנו מארחים פה עכשיו בנות". הם שמחו, כל שבת הייתה אטרקציה אחרת עם התלמידות, פתחנו שולחן ענק. ואני זוכרת תלמידה שכשהדלקנו נרות, היא פשוט עמדה ובכתה.
מירי: וואו.
חני: עכשיו, לא רציתי לשאול אותה אם מדליקים נרות או לא, אבל הבנתי שזה רגע מכונן אצלה. ושבעלי עשה קידוש והיה שקט, ואחר כך שרו זמירות ואמרו דברי תורה, הם פשוט הסתכלו ככה. ב… בנגלה האחרונה לקחתי את החב"דיות, שלהם זה לא שום חידוש, סתם בשביל הכיף, והם לא מפסיקות להזכיר לי את זה, שהם נורא נהנו מהביחד הזה. שבת שלמה, זה היה שבתות קיץ, והייתי צריכה להכין גם מה לעשות אחרי צהריים.
מירי: נכון! זה התמסרות טוטאלית!
חני: ו…
מירי: אין מנוחה גם בשבת.
חני: ואז… ושנה שעברה ראיתי שזהו, שאני כבר לא יכולה לדמיין את עצמי במקום הזה, אמרתי זהו, אז פה מפסיקים.
מירי: השבתות האלה, זה… זה לדורות.
חני: אני בטוחה. כן.
מירי: והילדים כאילו, הכל סבבה? עשרה ילדים?
חני: שמחו מאוד. היה מעניין, היה אקשן בבית. היה גם מתח, היה גם לחץ. בפרוש, לא אשקר.
מירי: לפ…
חני: לפני.
מירי: לפני, בטח.
חני: שהבית יהיה נקי, מסודר.
מירי: מסודר, שירותים…
חני: ולהציע מיטות…
מירי: אקונומיקה.
חני: ולהביא מאווררים. אז לא היה לי מזגנים, אז להביא מאווררים מהשכנים. ו…
מירי: מזרנים בטח.
חני: זה היה לי, כן. אבל זה התארגנות, והילדים… אהבו את זה.
מירי: ואיפה הילדים? כאילו, יש לך בית כל כך גדול?
חני: כן, ברוך השם.
מירי: גם לעשרה ילדים וגם לעוד…
חני: ברוך השם. כן, כן.
מירי: וואו איזה מטורף. וכל השבת אחר הצהריים… היום אני לא יודעת מה לעשות עם שלושה…
חני: כל הזמן, דאגתי כמו מדריכה בארגון "צבאות השם", מה נע… פעילות לאחרי צהריים. בבוקר הלכנו להתפלל בבית כנסת.
מירי: כן.
חני: חזרנו, סעודת שבת. נתתי להם זמן חופשי בין ה… וקניתי כמובן חטיפים ועניינים. ואחר כך יושבים אחרי צהריים בחצר שלי ועושים פעילות.
מירי: איזה יופי.
חני: וגם אני נהניתי מזה.
מירי: פששש… תשמעי, איזה מורה. אני… אין, אני בהלם. בתקופה שלי זה לא היה.
חני: כן, זה היה מאוחר יותר. [צוחקות]
מירי: כי את עוד גרת ב… לא שחל, איך קראו לרחוב אז? בסוקולוב.
חני: כן, זה כבר בדירה השנייה. כן.
מירי: וואו. תני לי עוד ככה סיפורים מעוררי השראה כאלה, מהתקופה שלך כמורה לבנות.
חני: לפני כן, לפני שלקחתי בנות כל שבת, זה היה רק שנה אחת עשיתי את זה, כי ראיתי שזה כבר גדול עליי. שבת מברכים, מאוד רציתי שבנות יגמרו את התהילים בשבת מברכים. אז אמרתי: "מי שרוצה לגמור את התהילים איתי מוזמנת אליי הביתה". היו ארבע בנות קבועות שהם רצו לגמור את התהילים איתי. וזה היה בדירה הקודמת, הקטנה. והם הגיעו אליי כל שבת מברכים לישון ולאכול, ואמרנו תהילים ביחד. כי רציתי שייטמע העניין הזה ששבת מברכים נועדה לסיים את התהילים.
מירי: וואו! ואתם… כאילו, לארח, שוב, זה אירוח מלא, זה אומר שאת לא נחה בשבת.
חני: נכון, כן.
מירי: לא חסר לך המנוחה בשבת?
חני: הייתי צעירה יותר ו…
מירי: עדיין, אבל את עובדת באמת קשה. עבודה בחינוך זה לא עבודה פשוטה כמו ש…
חני: כן.
מירי: …השכלנו להבין. והיום הזה, היום החופשי, בטח יום שישי היה היום החופשי שלך.
חני: לא, יום אחר. הזמנתי עוזרת לשישי שתעזור להתארגן, שהבית יראה נורמלי.
מירי: ואז בישולים מתי?
חני: חסדי השם, סיעתא דשמיא. [מירי צוחקת] באמת, אין. מי שנשען על הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא נותן לו הכל.
מירי: די, נו.
חני: אני… מירי, אני חשה את זה כל החיים שלי.
מירי: כן?
חני: שכאילו, אפילו מבחינה כספית, איך נחתן ילדים? אף פעם לא שמנו בצד כסף. ברוך השם, מחתנים. הכל בסדר. באמת, מי שבוטח בקדוש ברוך הוא, אין לו שום בעיה. הוא מסתכל על כל הדברים אחרת.
מירי: הוא מסתכל על דברים אחרת, אבל כשמגיע החשבון בנק, ה… כאילו, הפקיד.
חני: הכל בסדר. יש כסף ונותנים והכל טוב.
מירי: מדהים. מדהים.
חני: אם את בוחרת לקנות את כל מה שבא לך ולשפץ מתי שבא לך, אז זה לא עובד ביחד. את צריכה לעבוד בצורה מושכלת.
מירי: כן.
חני: אבל מבחירה, אני בחרתי מה אני רוצה ומה אני לא רוצה.
מירי: עכשיו, השבתות האלה, אני מתעקשת עליהם כי… [חני צוחקת] לא, לא. אני אגיד לך למה. אני הרבה פעמים, שבת, כאילו בשבילי זה ששש… תודה רבה, מכבה את הטלפון, עכשיו זה זמן רגע להיטען. כשאת מזמינה אלייך את התלמידות שלך, את העבודה שלך, את מביאה לכל השבת - אז מתי את נטענת?
חני: קודם כל מירי, זה הייתה שנה אחת, ועוד שנה עם השבת מברכים, אז כאילו שנתיים עשיתי את זה.
מירי: אבל שנתיים שאין שבת.
חני: לא, זה היה כאי… חצי שנה. חצי שנה, כי עשיתי חמש, חמש, חמש.
מירי: כן?
חני: זה נניח מפסח עד סוף שנה, עד תמוז.
מירי: וואי, זה שבתות…
חני: זה התקופה הזאת.
מירי: …שהם מסטיק, השבתות האלה.
חני: נכון. ובאמת לכן לא חזרתי על זה, כי ראיתי שזה באמת קשה. זה באמת מאתגר, זה דורש ממני המון-המון כוח.
מירי: לא, אבל זה עדיין… כאילו, מנו… אין מנוחה.
חני: כן אבל…
מירי: את בעבודה.
חני: ראית… ראיתי בזה באמת שליחות, קודם כל, לגבש… את יודעת, תמיד חשבתי איזה חמישה ל… איזה חמישיה להביא שיהיה אינטראקציה טובה ביניהן, וראיתי שזה עושה להם המון. חזרנו למחרת לבית ספר, זה הייתה כיתה אחרת.
מירי: כן ברור, גם…
חני: את מבינה?
מירי: גם אלייך הם כאילו, את… את לא המורה שלהם המרוחקת.
חני: בדיוק, כן.
מירי: מה, "הייתי עם הילדים שלה, שמרתי על הילדים של המורה".
חני: כן הם הכירו את התינוק והם ראו את כל המשפחה, הם נהיו כאילו חלק מאיתנו. את חוזרת לכיתה, אין כמעט בעיות.
מירי: כן?
חני: זה… זה פשוט כיף.
מירי: והיית כל הזמן עם כיתה ו', כן? ה'-ו'?
חני: התחלתי בג'-ד' בנים, אחר כך ה'-ו' המון-המון שנים, וכשאיילת וינטרוב הגיעה לנהל את בית הספר ביקשתי לקבל את ז' והיא נתנה לי. אז חמש שנים אחרונות חינכתי ז'.
מירי: אז זה ממש ילדות גדולות.
חני: כן. וזה אתגרים מסוג שונה. [מגחכת]
מירי: כן? מה?
חני: זה לא פשוט. אני חושבת שמורה שהולכת לקבל ז'-ח' ואין לה ניסיון, צריכה ללכת לפסיכולוגית, להבין את נפש הילדות, איזה אתגרים עומדים בפניהם.
מירי: שהכל שחור ולבן אצלהם בחיים.
חני: לקבל פתרונות. את לא יכולה לבוא ככה ללמד כיתה ז' והשם יעזור. לא, את צריכה, באמת זה נפשות, ללמוד מה קורה לבנות בגיל הזה.
מירי: היום זה כבר… אומרים שזה כבר פחות מגיל… מכיתה ז'. זה מתחיל קודם.
חני: כן, זה מתחיל מגיל שלוש. [צוחקת]
מירי: לא, אבל… אבל יש משהו ב… עוד הפעם, אני חוזרת לנקודה של האמון, של הקשר הזה, של הלהסתכל על התלמידה בגובה העיניים, לא לפחד ממנה. את יודעת, אני הרגשתי מורות שהיו ממש כאילו… סוג של איימתי עליהם. עכשיו, מי מאיים עליך, תגידי. אני ילדה, אני רק צריכה ש… שיתווכו לי את העולם.
חני: כן, אבל את חריפה, היו לך שאלות חזקות, ולא כל מורה… ידעה לעמוד מול זה.
מירי: אני לא שאלתי, לדעתי, כדי לקבל תשובה. אני שאלתי כדי שתתייחסי אליי.
חני: שתראי אותי.
מירי: כן. ואת ראית. [חני מהמהמת] אני לא בטוחה שענית לי. הרבה פעמים אני זוכרת: "שאלה מצוינת, שאלה טובה. אני צריכה לבדוק את זה", וזה… למה אף פעם לא חזרת באמת עם תשובה?
חני: אני הרבה פעמים עושה את זה. זה דוגמה הכי טובה לבנות שהמורה לא חייבת לדעת הכל.
מירי: ותחזרי עם תשובה, מה את… [צוחקת]
חני: נכון. אז בת שמתעקשת, אומרת לי: "המורה, ביררת?", אמרתי: "אוי! אני רושמת לעצמי". ואני שואלת וחוזרת. בת שלא מתעקשת, אז באמת, משכחה פשוט.
מירי: לא, לא. גם בדרך כלל זה באמת… המטרה היא לא באמת לדעת. המטרה היא או להקניט או למרוח את השיעור.
חני: או להראות לכולם: "תראו, גם לי יש שאלה, גם אני פה בכיתה".
מירי: "גם אני פה בכיתה".
חני: "גם אני חושבת".
מירי: "המורה לא תמיד יודעת, גם המורה בן אדם".
חני: נכון.
מירי: היא גם מורה ש…
חני: בהחלט.
מירי: תגידי עכשיו, אני יודעת הרבה מורות שמה שקשה להם [חני משתעלת] זה לא העבודה עם התלמידות, אלא העבודה המערכתית הזאת, של הציונים ושל הדרישות שדורשים מהם, וכאילו… וכל ה… למה זה צריך להשפיע, כאילו, על ה… על המסגרת הזאת בתוך הכיתה?
חני: כי אנחנו בני אדם ומאוד קשה לפעול בנחת רוח כשאת יודעת שאת צריכה עכשיו להביא הספקים, טבלאות מסודרות, ולחלק את הכיתה לקבוצות ולהראות מבחנים ולמלא ביומן כל הזמן. שזה עבודה שאני… אני יודעת שלימדתי, אבל לא לשכוח למלא ביומן כל הזמן. והעבודה הרשמית הזאתי של הדפים, [מירי מהמהמת] היא גוזלת ממך כוח וזמן, וזה על חשבון משהו.
מירי: נכון.
חני: את מבינה?
מירי: כן.
חני: יכולתי להמשיך להיות מורה עוד מאה שנים, אם לא הדברים הטכניים האלה.
מירי: באמת?
חני: כן.
מירי: כי… כי את הדבר הזה של ללמד בכיתה ולהיות בקשר, זה ה… זה הכיף.
חני: זה אני. ואני יכולה לתת עוד בעזרת השם. אבל כל הזמן להיות קשורה לדפים ולהספקים ולמחויבות הרשמיות האלה - זהו, לא יכולתי כבר.
מירי: אז אולי תלכי לעבוד במשרד החינוך ותשני שם את המערכת? [חני צוחקת] לא, באמת. צריך שם… נכון? שם צריך לשנות.
חני: כן. לא חושבת שאני הבן אדם שישנה, אבל בסדר. אם מורות שומעות אותנו זה מספיק לנו. [משתעלת]
מירי: שהם שומעות, שמה?
חני: שיקבלו כוח, שכולנו באותה ספינה. כולנו עוברות את אותם קשיים. אבל שסדר העדיפויות יהיה קודם נפש הבנות, נפש הבנות. אחר כך כל השאר.
מירי: את יודעת, אני ממש זוכרת מורות שאמרו לי משפטים פוגעניים ממש, ומילים כמו… כאילו, הייתה סגנית אחת שהעיפה אותי הביתה. פשוט הסתכלה… בכלל לא הסתכלה עליי, הייתה עם הדפים שלה ואמרה לי: "תעופי הביתה".
חני: ככה במילים, "תעופי"?
מירי: ככה. "תעופי הביתה". [חני מהמהמת] אמרתי לה: "המורה, כשאת מעיפה אותי הביתה, אם אפשר בבקשה שתסתכלי עליי ותגידי לי את זה בעיניים". היא הרימה את הראש והיא נרגעה. [שקט] כאילו הדבר הזה של להרים רגע את הראש. היא רצתה שקט ורצתה להיפטר מהמטרד הזה שנקרא מירי. בדרך… הנה, אני זוכרת את הסיפור, אני זוכרת את זה כמו היום. [חני מהמהמת] היא הרימה את הראש ואז היא אמרה: "את מתנהגת טה טה טה טה טם", וכאילו המשיכה, כאילו. אבל היא הרימה את הראש וטיפה נרגעה. [שקט] אני רוצה עוד מורות לבנות שלי… האמת שבאמת המורות שהבנות שלי מקסימות, אבל אני רוצה עוד מורות 'חני'. באמת. עוד מורות שמסתכלות על הבנות, שמזהות לא את ה… את הבלאגן כאן בכיתה וזה שהיא מפריעה לי כל הזמן.
חני: מסתכלות פנימה, לנשמה.
מירי: את יודעת, הרבה פעמים אני… יש לי דיונים עם מורות. ואני אומרת לה: "למה את הולכת איתה ראש בראש?. לא, היא צריכה… היא באמת…". והיא אומרת לי: "תקשיבי, יש לי כיתה לנהל". [שקט] דברי.
חני: [מגחכת] קודם כל, אותה מורה שהעיפה אותך, אי אפשר לדעת באיזה… באיזה עיתוי היא… תפסת אותה, או שהיא תפסה אותך. יכול להיות שעבר עליה משהו מאוד-מאוד קשה.
מירי: ב… אולי. אז מה?
חני: ו… לא, אז קודם כל, בוא נדון לכף זכות. בסדר?
מירי: אוקיי.
חני: זה יכול לקרות לכל אחד. ואני רוצה להגיד לך, שאני טעיתי לא פעם ולא פעמיים. המזל הוא שבאמת עשיתי חשבון נפש והלכתי לבקש סליחה. הרמתי טלפון לבת, אמרתי לה: "תשמעי, אני פגעתי בך היום, אני מבקשת ממך סליחה ואני אשלח… גם אני אבקש סליחה מול כל הכיתה, רק אני לא רוצה ללכת לישון, לדעת שאת פגועה ממני".
מירי: איזה מדהימה את.
חני: אז אנחנו כולנו יכולות ליפול וצריכים להבין אותנו. כולנו באות מבתים, ברוך השם, כל אחת מהבית שלה. ומספיק שחטפתי נניח איזה הערה מהמנהלת וכבר נכנסתי פגועה לכיתה וזה השליך על הבנות. צריכים להבין גם את זה, נכון מירי? זה… זה… אי אפשר לתלוש. הכל תלוי במשהו וקשור למשהו, נכון? זה דבר ראשון.
מירי: אבל הנה, לך יש… היה מספיק אומץ ויושרה ו… ואמת פנימית, להרים טלפון לילדה ולהתנצל. זה… זה גדלות נפש חבל על הזמן.
חני: אנחנו יהודים, מה זאת אומרת?
מירי: בסדר, אז… אז תדעי שזה ממש לא כזה מובן מאליו שמורה מתנצלת.
חני: אני חושבת שמחובתה של מורה להתנצל. כמו שאמרתי גם קודם, זה… זה… זה נשמות, זה "חלק אלוקה ממעל ממש". אי אפשר להעביר את זה ככה. ואני אומרת שוב, שטעיתי הרבה ונכשלתי ונפלתי הרבה, ו… כי אנחנו בני אדם. [מירי מהמהמת] לשאלתך השנייה… מה את שואלת?
מירי: לא זוכרת.
חני: שאת רוצה מורות כמוני? אז זה לא תלוי בי.
מירי: לא, זה… זה באמת, את… מה שאת אמרת בהתחלה, שאם המטרה שאת הולכת להיות מורה זה כי זה חופשות עם הילדים, וכי זה עבודה נוחה - אז זה לא.
חני: בדיוק.
מירי: זה לא עבודה נוחה.
חני: ממש לא. צריכה להיות נכונות מאוד גדולה להקריב ולהיות שם ממש, עם כל עשר כוחות הנפש.
מירי: ויש לך… סיפוק?
חני: המון.
מירי: ספרי על הסיפוק קצת, זה… בוא נרים ל… נרים למורות הצעירות.
חני: אני פוגשת המון תלמידות, ואני אומרת: "השם, איזה חיבוקים אתה שולח לי". אני רואה בזה השגחה פרטית, זה לא מובן מאליו. בת אחת אומרת לי: "המורה, רק לפני חודש זרקתי את המחברות שלך. לא יכולתי להיפרד מהם".
מירי: איזה חמודה. [בחיוך]
חני: היא אמא לילדה.
מירי: וואו.
חני: אמרתי: "וואו. אז…". בת אחת אומרת לי: "המורה, תדעי לך…", יש איזו בת יתומה שכנראה נכנסה למשבר וכמובן זיהיתי את זה, לקחתי אותה לארוחות צהריים אליי הביתה. היום היא מנהלת… היא רואת חשבון גדולה. אז היא אומרת לי… לא שמרנו קשר בכלל, סתם הקדוש ברוך הוא זי… הפגיש אותנו כדי שאני… יתן לי כוח. "המורה חני, אני לא אשכח לך. את היית עוגן ההצלה שלי". אמרתי: "מתי?". "את לא זוכרת שלקחת אותי לצהריים שבוע שלם?". נזכרתי באמת. אז…
מירי: הזמנת אותה לצהריים שבוע שלם?
חני: כן, כי ידע…
מירי: למה?
חני: כי האמא עבדה והיא הייתה יתומה, והיא הייתה מאוד שבורה והייתה מאוד רגישה. אמרתי, אני אתן לה מה שאני יכולה לתת לה.
מירי: ולקחת אותה ישר בבית ספר אלייך הביתה.
חני: כן. כן. עשיתי את זה הרבה פעמים, עם המון תלמידות. עוד תלמידה שהוריה התגרשו ולא היה לה פשוט לאן ללכת. לא אבא ולא אמא.
מירי: פששש…
חני: היא הייתה מצלצלת אליי בלילה: "המורה, אני מפחדת להירדם". אז שעה הייתי בטלפון איתה וסיפרתי לה סיפורים, אמרתי לה שאין לה מה לפחד. אחר-כך ראיתי שהיא פשוט אומללה, היא ממש פוחדת. דיברתי עם האבא, אמרתי: "אתה מסכים שהיא תבוא לישון אצלי?". אז הוא הסכים והיא הייתה שבוע אצלי, ישנה אצלי שבוע שלם. אחרי שבוע הוא, ככה… הוא מאוד פחד שידעו מזה ואז יאשימו אותו שהוא בעצם לא יודע להחזיק את הבת שלו. אבל השבוע הזה, לראות את הילדה רגועה - זה היה הסיפוק הכי גדול.
מירי: פששש…
חני: והיא ידעה שמתי שהיא רוצה, אני… היא יכולה… והיא התקשרה אליי המון בלילה. אבא שלה עבד בלילות באיזה שהוא מפעל, אמא שלה לא הייתה בקטע, וידעתי שאני יכולה לקבל טלפון באחת עשרה בלילה ואני אדבר איתה עד שתים עשרה, עד שאבא שלה יחזור. ולראות אותה בבוקר שמחה, זה הסיפוק הכי גדול. לא צריכים יותר מזה. לראות בנות שמחות, בנות מאושרות.
מירי: וואי, זה מדהים. לא היה לך, כזה, בנות שאיבדת? ש…
חני: יכול להיות שכן.
מירי: שלא… ש… כאילו, בנות… את יודעת, יש… יש את הבנות השקטות האלה.
חני: נכון, השקופות. כן. [בעצב]
מירי: שהם ילדות… לא מפריעות, והם לא דומיננטיות.
חני: כן.
מירי: והם… כאילו הם בשקט מה… כאילו…
חני: אז אני אספר לך עוד משהו.
מירי : אוקיי.
חני: הייתה לי תלמידה לא מזמן כזו. בלימודים חלשה מאוד מאוד מאוד, וחברתית גם לא. ומאוד כאב לי עליה. ולא ידעתי איך אני מעצימה את הילדה הזאתי. כיתה ז'. [מירי מהמהמת] יום אחד היא נכנסה עם מגש של סושי לכיתה. אמרתי: "מה? את יודעת לעשות סושי?". -"בטח המורה". אמרתי לה: "תלמדי אותנו". -"לא, אני לא אלמד". טלפנתי לאמא, אמרתי לה: "תעשי טובה, תעמידי טלפון, תסריטי אותך שהיא עושה סושי ואני מקרינה את זה לכל הכיתה". עשינו את זה. וואו. איך שהיא שמחה שכל הכיתה רואה איך היא יודעת לעשות סושי. אחר כך היא הביאה עוד פעם וחילקה למכובדות בכיתה. זה לא נתן לה עוצמה לכל השנה, אבל לפחות לא איבדתי אותה.
מירי: וואי.
חני: הייתה לי בת על הרצף, בת חכמה בתפקוד מאוד גבוה. אבל שוב, בנות ראו שזה לא… שזה לא כמו כולם.
מירי: מהתחלה, כאילו. היא הייתה ביסודי, כל ה… כל השנים היא הייתה איתם?
חני: אני קיבלתי אותה ב-ז'. אבל, כן, היא באה אני חושבת ב-ג' אולי, לא יודעת.
מירי: והיא… לא היה לה סייעת ולא כלום?
חני: לא, לא.
מירי: וואי!
חני: אבח… האבחון הגיע רק ב-ז'.
מירי: וואו, מסכנה.
חני: שאלתי את האמא: "תגידי, במה היא טובה?". היא אומרת לי: "שמעי, היא ברכיבת סוסים". טוב, אני לא יכולה להביא סוס לכיתה. אמרתי לה: "יש לך אולי סרטונים, משהו?". -"כן יש לי, אני אשלח לך". שלחה לי סרטונים שהיא הצליחה בתחרות ברכיבת סוסים, הקרנתי את זה ב… לכיתה.
מירי: איזה…
חני: אמרתי לה: "עכשיו תספרי לנו מה… למה את רוכבת על סוסים?". והיא ידעה להסביר איך הסוס מעצים את הבן אדם ומה שווה בו, שהוא דומה ברכיבה, זה נותן לו איזושהי יציבות. היא פשוט נתנה הסבר מקצועי מה… למה היא רוכבת על סוסים. וואו! זה היה משהו מיוחד. פתאום יש לילדה הזאתי משהו שאף אחד לא ידע.
מירי: ושאף אחד גם לא… לא… לא ידע עליה וגם לא ידע בכלל.
חני: כן.
מירי: כאילו, ללמד.
חני: כן, היא הייתה שקטה מאוד, מאוד פחדה לדבר. הייתה קורונה ואז הגיעו שמונה בנות לכיתה, אמרתי, זה הזדמנות לעשות לה ביקור בית. טלפנתי מהר להורים: "נותנים אישור?" - נותנים אישור. נסענו אליה, לבית שלה, ואיזה שמחה! היא התחילה לדבר ולשתף, בחיים היא לא דיברה ככה. בחיים! והיא התחילה לנגן על פסנתר, אז היא גם יודעת לנגן על פסנתר! סוף שנה, מסיבת סוף שנה עשינו אצלה בבית!
מירי: וואי!
חני: עכשיו, היא נאלצה לעזוב כי היא חיפשה כיתה קטנה וחרדית, אז היא עזבה את באר שבע. אבל אני אמרתי, היא עזבה עם טעם טוב. כולנו יודעות שיש לה המון יכולות והעצמנו אותה. אז נכון שלא נדבקו אליה עכשיו חברות, אבל היא הרגישה שמישהו שם לב אליה, שהבנות יודעות עליה, שהיא דיברה.
מירי: וואו! וואו!
חני: זה באמת לשים לב, לשים לב שאף אחת לא תלך לאיבוד. ואני לא יכולה להבטיח לך שבאמת… לא יכולה להבטיח לך. אולי באמת בשנים הראשון פספסתי, אבל השתדלתי מאוד-מאוד כן לשים לב.
מירי: אני חושבת שמה שאמרת, ואני אחזק את הנקודה הזאת, ששאלת את האמא במה היא טובה. לפעמים באמת מורה אין לה מושג מה הילדה… מה… מה מיוחד ומה הכישרון שלה ומה אפשר להעצים אותה. ונתת פה שתי דוגמאות, גם על הגברת סושי וגם על הילדת סוסים, שבעצם תפסת איזה נקודה, והתעקשת. כי היא מעצמה לא רצתה להציג את ה… את הסושי לכל הכיתה.
חני: נכון, נכון.
מירי: ואת גייסת את האמא והעצמת. באמת לָקַחַת את הנקודה הזאתי. את ראית שאני יודעת לעמוד על במה, אין לי מושג איך ראית את זה. [חני צוחקת] אבל זה הדבר היחיד שידעתי לעשות. זה כאילו הדבר היחיד ש… שיכולתי להתגאות בו. ו…
חני: ועשית את זה מקסים.
מירי: ונתת לי תפקיד… תקשיבי, אני באמת, זה… אני עד היום! אני בת 40! זה החוויה שלי מהבית ספר היסודי!
חני: אז מירי, אני חייבת לתת עוד טיפ. [מירי מהמהמת] תרשי לי? יש לנו זמן?
מירי: בטח, בטח, נשמה שלי. כמה זמן שאת רוצה.
חני: בשנים האחרונות, [מירי מהמהמת] ככל שיש יותר ניסיון, בשבוע הראשון, אחד השיעורים שאני עושה, זה גילוי הכישרונות. כל בת כותבת לי על דף מה התחביבים שלה, מה הכישרונות שלה. אני תולה על ה… על הקיר - "היהלומים שלנו". כל בת צורה של יהלום, השם שלה, התחביב שלה והכישרון שלה, שהעידה על עצמה שיש לה אותו. באסיפת ראשונים… באסיפת ההורים הראשונה מחלקת דף להורים, מבקשת מהאמא - מהם התחביבים של הבת שלך? במה היא טובה? קודם כל, אני רואה אם האמא מכירה את הבת או לא, רואה אם יש סינכרון או לא. יש… ואני מחזיקה את זה כל השנה ביד. וכל בת, זה לא חיוב, אבל זה הפך כבר להיות… הן כן רוצות - מעבירה שיעור על התחביב שלה. אז אחת הביאה סדנה על דרמה, אחת העבירה סדנה על בישול, על אפייה, על מפיות. כל אחת עשתה משהו. בנות שלא רצו, עשיתי זוגות ביניהם. אז הלכו שיעורים, נכון. מלא שיעורים נפלו. את מי זה מעניין?
מירי: בדיוק.
חני: העצמתי פה בנות. וזה הדרך באמת לגלות כישרונות של בנות. לא צריכים בכלל לגלות, עבודות מחקר, פשוט שואלים. עשיתי גם בצורת משחק, שפיזרתי כישרונות על הרצפה וכל בת הייתה צריכה לתפוס כישרון שהיא חושבת שיש לחברה שלה. והיא שואלת חידה, עד שמגלים שזה לבת. אז היה אינטראקציה מאוד יפה.
מירי: ברור.
חני: כל אחת אמרה כישרון שיש לחברה. ההיא אישרה את זה או לא אישרה את זה, אבל היה דיון על זה. ולא הייתה בת שלא היה לה כישרון או יכולת או תכונה דומיננטית שאפשר לנצל אותה.
מירי: מדהים.
חני: וזה עושים בשבוע הראשון של הלימודים, לא מחכים הרבה זמן.
מירי: כשאת מכי… את לא מכירה אותם, אבל הם כבר מכירות אחת את השנייה.
חני: בדיוק, נכון.
מירי: אז הם יכולות, יש להם על מה…
חני: נכון.
מירי: את יודעת שעכשיו המורה של אוֹרִי, חמודה כזאתי. יש להם השבוע "שבוע הילד". כל שבוע ילד מכין מצגת על עצמו. חבל שאורי… זה היה ממש עכשיו לקראת סוף שנה. אבל, מי אני, מי האחים שלי, מה התחביבים שלי, איפה אני גר, מה אני אוהב לעשות. וזה כאילו ה… בהקשר הזה, ואז היא שואלת את הילדים איזה דבר חדש גיליתם על הילד, אבל…
חני: וואי, ממש יפה.
מירי: אבל הסיפור שאת אומרת זה כאילו לשדרג את זה, זה באמת שכל אחת אפילו תעשה מצגת על עצמה.
חני: אם הייתי ממשיכה להיות מורה, הייתי עושה את זה מחר.
מירי: כן, מצגת. ההורים, האחים, המשפחה, הסבתא שלי מפה וסבא שלי משם. ובאמת להכיר את הילדה ולתת לה מקום שהיא לא… היא לא מספר, היא לא כלום.
חני: היא לא עוד אחת.
מירי: היא לא עוד אחת.
חני: היא משהו מיוחד.
מירי: כן. ובאמת לעשות את זה בתחילת שנה.
חני: ברור.
מירי: ואז… ואז גם כל השנה כאילו, אפשר… יש על מה… יש על מה לדבר.
חני: כן. וחילקנו את הכיתה לוועדות, בהתאם למה שהם אמרו. אחת טובה בציור, אחת טובה בארגון, אחת טובה ב… בלעשות התוועדויות. באמת מצאנו לכל א… לא סתם משרד החינוך יצא "תפקיד לכל תלמיד", מהמקום הזה שרצו להעצים את כל אחד.
מירי: אה, אז יש דבר כזה "תפקיד לכל תלמיד"?
חני: ברור. כן. אני קראתי לזה "משימה לכל תלמידה" לא משנה, הרעיון אותו רעיון, שלא יהיה מישהו בכיתה שהוא שקוף, כמו שאמרת.
מירי: לכל אחד יש תפקיד?
חני: כן, אפילו תפקידים הכי… בת שרוצה למחוק את הלוח כל יום, מוחקת את הלוח כל יום וכותבת תאריך. אז רואים אותה, היא באה, היא כותבת בכתב היפה שלה את התאריך, מוחקת את הלוח אחרי כל שיעור. זה התפקיד שלה.
מירי: מקסים. מרוקנת פחים, גם יש אחת?
חני: זה לא. יש… יש שתיים על סדר וניקיון.
מירי: אה-הא.
חני: עשיתי עוד משהו שאולי יכול לעזור למורות. זה דבר ידוע, זה לא שלי. עשיתי תיבה מקופסת נעליים, כתבתי "השאלה שלי". אמרתי, כל בת שיש לה שאלה יכולה לשאול שאלת תיבה, פעם בשבוע יש שיעור שאני עונה על ה… תשובות על השאלות. בנות שאלו שאלות בלי… אנונימי.
מירי: כן.
חני: הם הרגישו מאוד נוח. שאלו שאלות עליי. שאלו שאלות הלכתיות, שלא יודעת למה הם לא רצו לשאול את זה בפורום כולם. שאלו שאלות קנטרניות, רצו לראות איך אני מגיבה. שאלו שאלות באמונה. וזה… שוב.
מירי: פששש…
חני: יש להם הרי פה מקום. זה שלכם. מי שרוצה יכול לשאול, אני פה בשבילַכם.
מירי: מדהים. רגע, וענית לכל התשובות? לכל השאלות?
חני: אמרתי הרבה פעמים: "בנות, יש פה שאלות מאוד טובות. אני לא יכולה לענות ככה. אני לוקחת את זה הביתה ואני אבדוק". באמת זה מה שעשיתי. לקחת הביתה, מיינתי והתכוננתי, וזה נורא מכבד בנות ב-ז' שאת מתכוננת.
מירי: נכון.
חני: שאת לא שולפת.
מירי: נכון.
חני: הם מאוד מעריכות את זה. וגם הראתי להם את המחברות ההכנה שלי. "בנות, תראו, אני ישבתי אתמול בלילה ואני הכנתי". -"המורה, ככה את מתכוננת?". -"כן. אני אוהבת אתכם ורוצה להביא לכם את הכי טוב".
מירי: איזה מדהימה.
חני: וזה נורא מכבד אותם. ואז הם מחזירות כבוד למקצוע, כבוד לְתורה, ללא משנה למה.
מירי: ושאלות קנטרניות?
חני: אז אמרתי להם: "בנות, בוא… בואו נעשה הבחנה בין שאלה עניינית לקנטרנית. מה דעתכם? איזה שאלה זאת? היא קנטרנית?". -"המורה, סתם נו. סתם רצינו לעשות צחוק". אמרתי: "בסדר, אז זה צחוק". אז או שעניתי או שלא עניתי.
מירי: אבל, כאילו…
חני: אבל… אבל דיברנו. אז זה היה ההזדמנות לדבר.
מירי: אה-הא. כאילו, הזדמנות להגיד מה… "בואו רגע תגידו לי אתם".
חני: כן.
מירי: כזה.
חני: שאלה רטורית, קנטרנית, עניינית.
מירי: יפה.
חני: עשינו… עברנו למקצועי, לחלק, למיין את השאלות.
מירי: מהמם. תיבת שאלות.
חני: כן.
מירי: וואי, בטח השיעור חברה אצלך השיעור הכי כיפי.
חני: אה… מקווה. [צוחקת]
מירי: לא.
חני: אני משקיעה המון בשיעורי תורה, מירי. המון המון.
מירי: בתורה אני לא…
חני: כי יש לי שליחות שיאהבו ללמוד תורה. שלא יגידו: "אה, עוד פעם שיעור תורה?". אני רוצה שיגידו "שיעור תורה" ויהיה להם אור בעיניים. לקחתי את זה ממש כ… כשליחות ממש, והשקעתי את נשמתי בשיעורי תורה.
מירי: במדר… "במדבר"-"דברים".
חני: כן. [מגחכת]
מירי: ש… אני זוכרת.
חני: כן, וב-ז'… וב-ז'-ח'… גם ב-ח' לימדתי תורה, אז זה היה "בראשית"-"שמות".
מירי: "בראשית"-"שמות". לא, אני על "במדבר"-"דברים". החומשים שאני הכי אוהבת, בזכותך.
חני: ברוך השם, ברוך השם.
מירי: באמת.
חני: תודה.
מירי: את באמת יודעת ללמד, פשוט.
חני: תודה להשם.
מירי: יודעת לגרום לבנות לאהוב את הלמידה.
חני: זאת הייתה המטרה שלי. כי לשפוך חומר אין בעיה. איך תגרמי לה שהיא תרצה ללמוד?
מירי: איך?
חני: זה לחשוב הרבה בבית, לעשות דברים שאת לא מדברת. הם לבד.
מירי: נכון.
חני: את נותנת את הפתיח, והם לבד. איילת, שתהיי בריאה, מאוד-מאוד ב… בעיקרון הזה לעשות למידה ספירלית. [מירי מהמהמת] ספירלית וגם… לפי קבוצות, לפי רמות.
מירי: כן.
חני: אז… זה המון הכנה. מירי, זה המו… זה שעות של הכנה.
מירי: בטוח.
חני: לכל קבוצה דף עבודה, ולכל קבוצה… ולהכין את ה… לארגן את הזמן, שכל קבוצה תוכל לבוא ולהגיד את מה ש… את התוצרים שלה. להגיד. אבל זה שווה. אני קוראת כמובן לקבוצה של… קבוצת שילוב, ראשונה. הם צריכות להגיד ראשון את… את התוצאות שלהם, ללמד את הכיתה. ואני נותנת להם ללמד חומר שבאמת לשאר הקבוצות אין אותו.
מירי: פששש…
חני: הם… הם לא יודעות אותו. בחומר הכי… ברמה הכי פשוטה שבנות כבר לא… לא… לא יודעות אותו. הם מלמדות את הרמה הכי פשוטה. וככה כל קבוצה מקבלת רמה אחרת, שיעורים מאוד-מאוד איכותיים וטובים.
מירי: נכון, נכון.
חני: את האמת, אי אפשר להכין ככה שמונה שיעורים. מי שיכולה להכין שמונה שיעורים היא משקרת. זה לא יכול להיות. אבל לפחות פעם בשבוע שיהיה כזה שיעור.
מירי: וואי, זה מטורף.
חני: כן.
מירי: זה באמת הרבה עבודה.
חני: המון. המון. שעות של עבודה. שעות.
מירי: אני זוכרת את המסעי בני ישראל במדבר. אני… אני זוכרת את זה. מכיתה ו', מכיתה ה'.
חני: כן.
מירי: וואו, תקשיבי, אני… מה… מה אני אגיד לך? אני רוצה שתתני, ככה, כמה מילות סיכום. אנחנו נשמע את הפודקאסט, בעזרת השם, לפני שחוזרים ללימודים. אז יש לנו גם ילדים קטנים וגננות שחוזרות, וגם מורות שחוזרות ללמד כיתות של בנות וכיתות של בנים, וגם מורות בתיכון ובסמינר. ובואי, ככה, תתני איזה מסר כללי לאנשי חינוך והוראה שהולכים לפגוש ילדים ביום הראשון שלהם.
חני: הדבר הראשון, להתפלל. פשוט לבקש סיעתא דשמיא. בלי זה זה לא הולך. לא "כוחי ועוצם ידי" ולא הכישרונות שלי ולא השם שלי. להתחנן… ונסעתי כל חופש גדול לכותל לבקש הצלחה לשנה הבאה. בשבוע הראשון אמרתי לבנות: "אני רוצה להתפלל עליכם". רשמתי את השמות של כל בת ושם האמא, אמרתי להם: "אני מתפללת עליכם בנרות". -"המורה, את מתפללת בנרות?!". -"כן בנות. אתן כמו בנות שלי". "כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו". זה יצר שגם הם אמרו: "הייתי אתמול בכותל, המורה, והתפללתי עלייך". זה יצר מיד תגובה חוזרת.
מירי: איזה מטורף.
חני: אז זה דבר ראשון, להתפלל. לבקש סיעתא דשמיא. דבר שני - לאהוב. לאהוב, לאהוב. זהו! אם יש לךְ אהבה לילדות ולמקצוע, הכל כבר יבוא.
מירי: וואו. אמן שנזכה למורות כמוך, שאוהבות ומתפללות ורגישות ואכפתיות. ואני רוצה להודות לך מאוד מאוד מאוד שהסכמת לבוא ולדבר. ותודה רבה שהיית המורה שלי.
חני: [מגחכת] זה הייתה זכות, מירי.
מירי: אני אזכור לך את זה כל החיים.
חני: ברוך השם.
מירי: שהאמנת בי [חני מגחכת במבוכה] ושראית בי את הנקודה של האור. ו… וזהו. ואני מאחלת לבנות שלי מורה כמוך.
חני: בעזרת השם.
מירי: ל… בנות שלי, לילדי הילדים שלי.
חני: ותדעי לך מירי, ששדה החינוך, באמת, אני… בתוך עמי אנוכי יושבת, מלא במורות שהשאיפה שלהם באמת כזאתי.
מירי: נכון.
חני: להיטיב ול… ולרומם ולהעצים. כל אחת בדרך שלה.
מירי: אני רואה את זה בתיכון של הבנות שלי, באמת. זה באמת מדהים. גם במפגש של סוף שנה של מיכל, הבנות בעצמם היו כל כך מרוגשות, שהמורה כל הזמן מנסה לראות איפה היא יכולה להוסיף עוד נקודה למגן, ועוד נקודה. ולא נורא, ומעגלת פה ומעגלת שם.
חני: מקסים.
מירי: העיקר שהם… זה. ובנות נשארות בקשר עם המורות גם אחרי י"ב. זה בעיניי באמת הצלחה.
חני: אז את רואה? ברוך השם.
מירי: כן. תודה רבה, המורה חני.
חני: בשמחה.
מירי: תודה רבה. ושתמשיכי ללמד וללמוד ולהעביר…
חני: אמן.
מירי: …הלאה את הטוב שלך, בעזרת השם.
חני: אמן, אמן.
מירי: תודה רבה-רבה.
חני: תודה רבה לך מירי.
מירי: להתראות.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments