כשפותחים את הטלוויזיה נראה שאפשר לחזות באלימות חסרת תקדים. אבל האם אכן כך המצב? או שהאלימות מלווה אותנו כבר שנים ככלי בידורי? כפי ששייקספיר והגלדיאטורים יכולים לספר לנו - אנחנו חיים בתרבות דיי אלימות כבר המון זמן. כמה? בואו תגלו.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/10/2019.
[מוזיקת פתיחה]
מיכל: היי, ברוכים הבאים וברוכות הבאות לעוד פרק של "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר", הפודקאסט שהפרקים שלו קצרים יותר מהשם שלו. מבטיחה. בכל פרק נחשוף בפניכם נושא, סיפור או תיאוריה שאולי פספסתם. והפעם - היסטוריה של אלימות.
[מוזיקת רקע]
האלימות מושרשת בחברה שלנו כבר מראשית ההיסטוריה, וכבר בספרי הברית הישנה ניתן לראות תיאורים רבים של רצח עם, מלחמה והקרבה עצמית. יצירות ספרותיות מימי הביניים היטיבו לתאר גם הן סיטואציות אלימות, כמו מחזותיו של ויליאם שייקספיר, שמציגים תיאורים רבים של רצח אחים, התאבדות, ורצח באופן כללי. אלמנטים קריטיים שמניעים את העלילה.
היצירות הללו מקבילות לכל תוכניות הטלוויזיה הפופולריות של ימינו, כולן צפו בהן, החל מהאוכלוסייה חסרת ההשכלה שישבה על הרצפה בתיאטרון הקהילתי, ועד לאליטות המלומדות. האלימות ככלי בידורי קיימת עוד מלפני הספירה. קרב הגלדיאטורים הראשון הידוע לנו התרחש בשנת 264 לפני הספירה, כטקס להוקרת זכרו של אדם שמת. בעשורים שלאחר מכן, אזרחים פשוטים החלו גם כן לקיים קרבות כאלה להוקרת זכרון המתים. שני עשורים לאחר מכן, קרבות הגלדיאטורים הפכו למרכיב מרכזי במשחקים הרומאיים, יחד עם השלכת עבדים, אסירים וקורבנות אחרים לחיות בר טורפות, כל זאת לעיניהם ותשואותיהם של ההמונים.
[מוזיקת רקע]
אותם מחזות אלימים הפכו את האזרחים למעורבים, והם היוו בידור עבורם, ודרך לציין אירועים משמחים כמו ניצחונות או כיבושים. אלימות מהסוג הזה נחשבה ללגיטימית לחלוטין, ואף כחובה מהסוג הגבוה ביותר בחברה הרומאית. מבחינה תרבותית וחברתית, עקרון ההוצאה להורג הפך פופולרי מאוד במאה ה-18 באירופה. הגיליוטינה, בה נעשה שימוש לראשונה באפריל 1792, הפכה לשיטה הרשמית עבור עונש מוות בצרפת. השימוש בה גבר, באופן ניכר בשנים שלאחר מכן, עת הוצאו להורג כ-40,000 אנשים.
ד"ר גיליוטין, שעל שמו קרוי המכשיר, כפי שוודאי ניחשתם, הציע בתחילה להפוך את עונש ההוצאה להורג באמצעות עריפת ראש לשיטה הרשמית, על פי רוח השוויון, עקרון מרכזי במהפכה הצרפתית. הוא טען כי זו שיטה שאיננה מבדילה בין האזרחים, ומאפשרת מוות בצורה זהה לכולם. עם זאת, הנורמות השתנו ב-150 השנים שבאו לאחר מכן.
השימוש במוות על מנת להעניש בני אדם לא נחשב להפרת זכויות אדם עד העשורים האחרונים של המאה ה-20, ויישום עונש מוות נחשב לזכות של ממשלות לאומיות. הזכות של המדינה להרוג בתוך גבולותיה החוקיים צברה תמיכה ציבורית רחבה במהלך השנים. במיוחד בכל הנוגע לפשעים חמורים, אנשים חשו כי המדינה צריכה להפגין את שליטתה באמצעות מתן העונש החמור ביותר. אפילו עמנואל קאנט, שהאמין מאוד בכבוד האדם ובחירותו, טען שאף אחד איננו מוגן מגזר דין מוות אם בחר באופן רציונלי שלא לציית לחוק.
[מוזיקת מעבר]
בטלוויזיה, האלימות משחקת גם היא תפקיד חשוב. זו הדרך הקלה, הזולה והדרמטית ביותר שקיימת על מנת להדגים את הכללים של משחק העוצמה. בעולם האמיתי הרבה מהאלימות היא עדינה, איטית, נסיבתית, בלתי נראית ואפילו לא אישית. מפגשים עם אלימות פיזית בחיים האמיתיים הם נדירים ונחשבים למעוררי חלחלה יותר מאשר מרגשים.
בשנת 1922, חברות הפקת הסרטים יצרו ארגון רגולטורי שקבע סטנדרטים עבור תוכן נאות. בכך נוסד קוד הפקה, "פרודקשן קוד", שהגדיר הנחיות ליוצרי תוכן, "זאת מתוך הבנה כי סרטים עשויים להיות אחראים באופן ישיר לתהליכים רוחניים ומוסריים". זה כמובן ציטוט.
בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ניכר שינוי במידת ההצגה של אלימות על המרקע, במטרה לא להשפיע על צעירים לפנות לאלימות בעצמם. זאת באמצעות פעולות ממשלתיות שבחנו את היצירות של אותה התקופה. המצב השתנה באופן דרמטי בשנות ה-60, בזמן שהאווירה החברתית הובילה יוצרי סרטים לחשוב באופן יותר עצמאי. באופן ספציפי יותר, מלחמת וייטנאם קידמה דיון ציבורי אודות הטבע של תוקפנות ואלימות, כאשר התוצאה הייתה - כן, כמו שאתם מנחשים - יותר אלימות על המסך.
ייצוגים של אלימות נשארו פופולריים בזמן שהחוויות האמיתיות של אלימות פיזית הלכו ודעכו בחלקים המבוססים יותר של העולם המערבי. כלומר, סביבנו. בזמן שהפשיעה דעכה ושירותים רפואיים השתפרו בעשורים האחרונים, רוב אזרחי ארה"ב ומדינות המערב הבינו שסבל ואלימות הם דברים שכבר לא כל כך נוכחים בחיי היומיום שלהם. בהטעמה, הירידה באלימות והפשיעה בעולם המערבי התרחשה במקביל לנוכחות ההולכת והגוברת של תמונות אלימות ומוות שמופצות ברחבי העולם הודות להתפתחות הטכנולוגיה. זאת מתוך הנחה כי המטרה, היא להחליף את חוויות העולם האמיתי באותן תמונות על המרקע.
מישל פוקו, יחד עם אחרים, כתב על הצורך האנושי לחזות שוב ושוב במה שאנו מפחדים ממנו כאמצעי לשתף פעולה עם החרדות. ולכן, כאשר אלימות היא אסורה, אנו למעשה חוזים בפחד שלנו באמצעות התרבות הפופולרית.
[מוזיקת סיום]
זה היה עוד פרק של "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר", מקווה שלמדתם משהו חדש. אם יש לכם רעיון לפרק או שבא לכם ממש לכתוב פרק בעצמכם, דברו איתי. אפשר גם דרך הפייסבוק, יש לנו עמוד ואפשר לדבר איתי שם.
אני מיכל פורת, להתראות בפרק הבא.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments