גל גדות, פאודה, נטע ברזילי ואפליקציית וויז הם מושאי גאווה ישראלית שאנחנו מרבים לנפנף בהם כל הזמן. אבל מעבר לגאווה, הם גם מקור לעוצמה עבור מדינת ישראל. לא העוצמה הרגילה שאתם מכירים שמנצחת במלחמות, אלא עוצמה מסוג אחר - עוצמה רכה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/06/2019.
[מוזיקת פתיחה]
היי, ברוכים הבאים וברוכות הבאות לעוד פרק של "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר" - הפודקאסט שהפרקים שלו קצרים יותר מהשם שלו. מבטיחה.
בכל פרק נחשוף בפניכם נושא, סיפור או תיאוריה, שאולי פיספסתם.
והפעם, עוצמה רכה.
גל גדות, "פאודה", נטע ברזילי ואפליקציית "ווייז" הם מושאי גאווה ישראלית שאנחנו מרבים לנפנף בהם כל הזמן. אבל מעבר לגאווה, הם גם מקור לעוצמה עבור מדינת ישראל. לא העוצמה הרגילה שאתם מכירים שמנצחת במלחמות, אלא עוצמה מסוג אחר - עוצמה רכה.
המושג "עוצמה רכה" הוצג בהרחבה על ידי החוקר האמריקאי פרופסור ג'וזף ניי בשנת 2004, תוך שהוא מציג לעולם שלושה מושגי יסוד, העוסקים ביחסים בין מדינות ואת הקשר ביניהם - עוצמה קשה, עוצמה רכה ועוצמה חכמה.
נקודת המוצא לתיאוריה המדינית החדשה היא סיום המלחמה הקרה והצורך בכלים חדשים, כדי להגביר את ההשפעה בזירה הבינלאומית, מבלי להפעיל כוח.
על פי ניי, עוצמה רכה היא היכולת לקבל מה שאתה רוצה באמצעות משיכה, במקום כפייה או תשלום. העוצמה הרכה צומחת מהמשיכה לתרבות, רעיונות פוליטיים ומדיניות של מדינה. כאשר המדיניות של מדינה מסוימת נדפסת כלגיטימית בעיניהם של אחרים, העוצמה הרכה שלה גדלה. כאשר שחקן אחד גורם לאחר להעריך את האידיאלים שלו ולרצות מה שהוא רוצה, אין צורך לבזבז הרבה כסף על מקלות וגזרים, כדי לכוון שחקנים אחרים למקום הרצוי.
פיתוי הוא אפקטיבי יותר מכפייה, וערכים רבים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם ומגוון אפשרויות אישי, מהווים גורם מפתה מאוד. ניי טוען שמנהיגים פוליטיים גילו במהלך השנים את הכוח שמגיע עם משיכה. בזמן שמנהיגים במדינות טוטליטריות יכולים לפעול בכפייה כל הזמן, פוליטיקאים במדינות דמוקרטיות צריכים להסתמך יותר על שילוב של שכנוע ומשיכה.
היכולת לבסס העדפות נוטה להיות מקושרת עם נכסים מופשטים, כמו אישיות, תרבות, ערכים פוליטיים ומוסדות מושכים. בנוסף, היא מקושרת עם מדיניות שנתפסת כלגיטימית או שיש לה בסיס מוסרי.
אם מנהיגים מייצגים את הערכים שאחרים היו רוצים לממש בעצמם, ה"מחיר" במרכאות שעליהם יהיה לשלם כדי להוביל, יהיה נמוך יותר.
ניי מסמן שלושה מקורות לעוצמה רכה של מדינה: התרבות שלה, במקומות שבהן היא מושכת בעיני אחרים, הערכים הפוליטיים שלה, כאשר היא מיישמת אותם בפנים ובחוץ, ומדיניות החוץ שלה, כאשר היא נתפסת כלגיטימית ומתקיימת על בסיס צודק.
כאשר תרבות של מדינה כוללת ערכים בינלאומיים, והמדיניות שלה מקדמת ערכים ואינטרסים שאחרים חולקים גם, גובר הסיכוי להשיג את התוצאות הרצויות בזכות מערכת היחסים שנוצרת, המבוססת על משיכה והתחייבות.
אין דרך מובהקת למדוד עוצמה רכה כפי שניתן למדוד עוצמה קשה. עוצמה רכה נשענת על ההנחה כי תכונות מסוימות יכולות להתרגם להשפעה בינלאומית, שלא כוללת מרכיבים חומריים מסורתיים, שלרוב מהווים חלק מרכזי בתהליך ההשפעה במערכת.
אחת מצורות התרגום היא היכולת של שחקן בינלאומי למצב עצמו כנציג של תרבות בינלאומית, כמו ארצות הברית ומקדונלדס, למשל.
דרך מדידה נוספת היא באמצעות שקלול של מגוון מאפיינים המעידים יחדיו על עוצמתה הרכה של מדינה.
בשנים האחרונות תופסת ישראל מקום מכובד יחסית בדוחות הסוקרים את עוצמתן הרכה של מדינות. המדד המוכר ביותר הוא Soft Power 30, אשר מדרג את 30 המדינות בעלות העוצמה הרכה הגדולה ביותר.
ישראל הופיעה בפעם הראשונה בדירוג זה בשנת 2015, במקום ה-26, אך נעדרה ממנו מאז.
הפרק הזה נכתב בהתבסס על עבודה סמינריונית שכתבתי על העוצמה הרכה של ישראל. הבנתי שם שככל שישראל מרבה לבסס את עצמה כמעצמה תרבותית, כך גדל כוח המשיכה שלה והיכולת שלה להשפיע על שחקנים אחרים בעולם. ככל שאזרחי המדינה מייצרים תוכן ישראלי, שמכוון אל האזרחים במדינות הזרות ולא אל המדינות עצמן, היא מצליחה להשפיע.
מהמחקר שערכתי נראה שדווקא פעולות שיוצרו על ידי האזרחים הישראלים והופצו אל העולם, אפשרו לישראל לזכות בכבוד, אהדה ותהילה, שהיא מעולם לא הייתה מקבלת בזכות כוחה הצבאי.
[מוזיקת סיום]
זה היה עוד פרק של "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר". מקווה שלמדתם משהו חדש.
אם יש לכם רעיון לפרק, או שבא לכם ממש לכתוב פרק בעצמכם, אשמח לשמוע, כיתבו לי.
אני מיכל פורת, להתראות בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Kommentare