המחזמר שיער הוא אחד ממחזות הזמר האייקונים ביותר, שמעבר להיותו מכונת להיטים משומנת - הוא גם מסמל רגע מיוחד מאוד בהיסטוריה האמריקנית, בו ההמונים גדשו את הרחובות במחאה על מלחמת וייטנאם. אז מה היתה ההשפעה של המלחמה על התרבות וההשפעה של התרבות על המלחמה? בואו ננסה להבין.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/03/2019.
[מוזיקת פתיחה]
היי, ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקאסט "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר", הפודקאסט שהשם שלו ארוך יותר מהפרקים. מבטיחה.
בכל פרק נחשוף בפניכן נושא, סיפור או תיאוריה שאולי פיספסתם. והפעם, המחזמר "שיער".
[מוזיקה נפסקת]
המחזמר "שיער" נכתב על ידי שני שחקנים מהעיר ניו יורק, ג'יימס רדו וג'רום ראגני, אשר הקדישו עצמם בשנות ה-60 לטובת התיאטרון הניסיוני, והתרחקו מהמיינסטרים. ראגני השתתף באותה התקופה בתיאטרון הפתוח של ג'וזף חייקין [כך במקור], שהוקם ב-1963, והיווה אלטרנטיבה חברתית להפקות התיאטרון המסחריות.
בשנת 1966, העלה התיאטרון הפתוח הפקה בשם "Viet Rock", מעין מופע אילתורים שהושפע מהסיקורים של מלחמת וייטנאם בתקשורת האמריקנית. רדו פגש את ג'רומי בשנת 1964, והשניים החלו להתעניין בתנועות המחאה האנטי מלחמתיות, שהתפתחו באותה תקופה, ובילו זמן רב בחברת קבוצת היפים בגריניץ' וילג' במנהטן.
בעזרת הניסיון שצבר רדו ב-"Viet Rock", תיעדו השניים את התצפיות והחוויות שלהם עם החבורה, והן שהיוו את הבסיס לכתיבת "שיער".
[מוזיקה]
"שיער" לא החל את דרכו בברודווי. טיוטת המחזמר, ששלחו למפיקים רבים, נענתה בדחייה, והחלום להופיע בברודווי נזנח באופן זמני. השניים החליטו לפנות למפיק ג'וזף פאפ, שהעניק ל"שיער" הזדמנות יוצאת דופן: להיות המופע הפותח של התיאטרון ללא מטרות רווח החדש שלו.
ג'רלד פרידמן, המנהל האמנותי של התיאטרון, עיבד את החומרים שנאספו לתוך סיפור, שבמרכזו הגיוס של צעיר בשם קלוד, וההתלבטות שלו האם להתגייס לצבא ולהישלח לוייטנאם. דמותו עומדת בסתירה לזו של ברגר, שנשר מהתיכון ומנהיג קומונה של היפים. ועכשיו לספויילר קטן: הסיפור מסתיים בהסכמתו של קלוד להתגייס ושליחתו לוייטנאם. שם, שוב ספויילר, הוא מוצא את מותו.
[קטע מוזיקה קצר מתוך המחזמר - ממשיך להתנגן ברקע]
סצנת שריפת צווי הגיוס ב"שיער" תאמה את המציאות אשר שררה מחוץ לכותלי התיאטרון. ב-15 באפריל 1967, שישה חודשים בלבד לפני עליית המחזמר, התקיימה עצרת אנטי מלחמתית בסנטרל פארק בניו יורק, שמשכה מאות אלפי תומכים. בהפגנה שרפו 60 המשתתפים את צווי הגיוס שלהם באופן גלוי, תוך שהם עוברים על החוק ומושכים כ-100 נוספים לפעול כמותם.
באוקטובר 1967 הועלה המחזמר על הבמה לראשונה לזמן מוגבל של שישה שבועות, באולם בעל 300 מושבים. המחזמר עורר עניין אצל מייקל באטלר, ליברל צעיר משיקגו, מקורב למשפחת קנדי ובן למשפחה אמידה. באטלר צפה במחזמר, התלהב והחליט לרכוש את הזכויות ל"שיער".
מטרת העל שלו תאמה למטרתם המקורית של רדו וראגני - להביא את "שיער" לברודווי. בתחילה ניסה באטלר להעביר את המחזמר לברודווי עם תום תקופת ההרצה בתיאטרון של פאפ, אך נתקל בסירובים חוזרים ונשנים מצד בעלי אולמות, שלא התרשמו מהמחזמר, או חשו כי הנושא שבו הוא עוסק פוגעני מדי.
על מנת לא לאבד מומנטום, הועברה ההפקה לדיסקוטק בשם "צ'יטה", שהיה ממוקם ברחוב 45 ושדרות ברודווי, ועמד בפני הריסה. לאחר 45 הצגות, הסכים בעליו של תיאטרון "בולטימור", אשר חברו היה אביו של באטלר, לקבל עליו את ההפקה.
[הקלטה - שיר מתוך המחזמר]
"I got life, mother
I got laughs, sister
I got freedom, brother
And I got good times…"
בטרם עלה בברודווי נעשו מספר שינויים הכרחיים במטרה להתאים את המחזמר לתיאטרון גדול יותר. בכדי לחדד את המסר האנטי מלחמתי, נכתבו 13 שירים חדשים, וטום או'הורגן, במאי ידוע, הצטרף על מנת לעזור.
או'הורגן שאף לערב את הקהל כמה שיותר במתרחש על הבמה, בעזרת טכניקה הנקראת "שבירת הקיר הרביעי". לבמה לא היה מסך, והשחקנים נעו הלוך ושוב בתוך הקהל. הלהקה שמנתה כעת מספר רב יותר של נגנים הוצבה על הבמה, והזמרים החזיקו מיקרופון ביד, והעבירו אותו מאחד לשני. בכדי לספק תחושה אותנטית, עודדו את השחקנים לאלתר, וכל אחד מהם נדרש ליכולת לשחק כל תפקיד במופע.
"שיער" זכתה ללא מעט ביקורת בשל העובדה שהייתה חריגה בנוף, והציגה אג'נדה אנטי-מלחמתית. אך היו כאלה שדווקא טענו ש"שיער" לא הלך רחוק מספיק. נטען כי המחזמר היה פשוט מדי, ולא הביע את העמדה של השמאל בצורה הטובה ביותר.
בקרב מבקרי התיאטרון עלתה הטענה כי "שיער" מסחרי להחריד, בה ההיפי מוצג כמוצר על המדף. הביקורת הזו הגיעה בעקבות "ערכת היפי" שיצרה חנות בשם "Wig City", וכללה פאה, חרוזים, פעמונים וקטורת ב-30 דולרים בלבד.
ביל קומפטון, שחקן ופעיל אנטי מלחמתי שהתגורר בניו יורק בשנות ה-60, אמר כי לדעתו ""שיער" לא נכתב עבורנו, אלא כדי לחנך את ההמונים עלינו".
[מוזיקת סיום]
זה היה עוד פרק של "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר", מקווה שלמדתם משהו חדש. אם יש לכם רעיון לפרק, או בא לכם לכתוב אחד בעצמכם, דברו איתי. אני מיכל פורת, נתראה בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments