תארו לעצמכם שמאחורי האמירה ״הייתי מוכר את הכליה שלי בשביל זה״ היתה אופציה כלכלית אמיתית. באיראן זה אפשרי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/12/2018.
[מוזיקת פתיחה]
היי, ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקאסט "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר". הפודקאסט שהפרקים שלו קצרים יותר מהשם שלו, מבטיחה.
בכל פרק נעסוק בנושא, סוגיה או סיפור אחר שאולי פספסתם. והפעם, סחר איברים באיראן.
[מוזיקה נחלשת]
מכירים את זה שיש משהו ממש יקר שאתם רוצים, ואז יוצא לכם משפט כמו "הייתי מוכר כליה בשביל זה"? טוב, המשפט הזה בדרך כלל נשאר בגדר המלצה, אבל רק בגלל שאנחנו לא גרים באיראן. בדרך כלל כשאנחנו שומעים את צמד המילים הזה, "סחר באיברים", עולות לנו תמונות כמו אנשים שמתעוררים אחרי ניתוח ומגלים שהכליה, שהם כל כך אהבו, כבר לא שם. אז לא, באיראן זה חוקי לגמרי.
ב-1988 אישרה איראן בהחלטת ממשלה את האופציה לתרום כליות גם ללא קשר משפחתי לנתרם, והקימה מערכת שלמה של השתלות.
מטרת המערכת, לאפשר רגולציה על תחום השתלות, להבין מי צריך לקבל, מי מוכן לתת, ואיך מוודאים שכולם מרוצים מהעסקה. הממשלה נעזרת בעמותות שעוזרות בניהול המערך, ותפקידה הוא לקשר בין התורמים לבין הנתרמים.
בשנה הראשונה להקמת המערכת, מספר ההשתלות כמעט הוכפל. כמעט ארבע חמישיות מהאיברים שהושתלו, יהיו מזרים גמורים שהחליטו לתרום את איבריהם בזמן חייהם. מאז 1993, רופאים איראנים ביצעו יותר מ-30 אלף השתלות כליה בצורה הזו.
אז קל להבין למה שהנתרם ירצה לשתף פעולה, אבל מה יוצא לתורם מכל הסיפור הזה? בנוסף לתשלום מהממשלה, התורמים גם מקבלים ביטוח בריאות חינם, ולעיתים קרובות תשלום מהנמען או מארגון צדקה. ומה לגבי מי שאינו יכול להרשות לעצמו לקנות איבר? אז קודם כל, ארגוני הצדקה דואגים לסבסד את הטיפול והשיקום שלאחר ההשתלה, אבל ישנם מקרים רבים בהם ארגוני הצדקה דווקא עוזרים באופן ישיר לכל אלה שאינם מסוגלים לשלם עבור ההשתלה עצמה.
ומהן המגבלות? תורם פוטנציאלי אינו רשאי ליצור קשר עם איש ברשימת ההמתנה. הוא לא יכול להציע את שירותיו, כלומר את הכליות שלו, או כל איבר אחר, או לעקוף את המערכת הממשלתית. בנוסף, צוותי הרפואה לא יכולים להתערב בתהליך כלל וכלל, ובטח שלא להיות מתווכים בתשלום. חוץ מזה, רק אזרחים איראנים יכולים ליהנות ממכירה או קנייה של איברים. כמו בכל מערכת, יש פרצות. תיירים עשירים עדיין מצליחים להגיע לאיראן כדי לקנות איברים, והשוק השחור, איך נאמר, לא בדיוק נעלם.
ויש גם צדדים אפלים לכל הסיפור הזה. אנשים החיים בעוני באיראן רואים באפשרות למכור את איבריהם כדרך נוחה לצאת מהמצב הכלכלי אליו נקלעו.
הם תולים מודעות במרכזי הערים, סמוך לאגודות הצדקה לתמיכה בחולי כליות ובבתי חולים, שם מבוצעות ההשתלות. בכתבה שפורסמה בנושא בעיתון "הגרדיאן" הבריטי, סופר על אלמנה שזקוקה לכסף על מנת לחתן את בתה. באיראן נהוג שמשפחת האישה נותנת נדוניה, וכדי לא לוותר על כך היא מוכנה למכור את אחת הכליות שלה. אם היא תצליח, היא תגיע לאחד ממרכזי ההשתלות בטהרן, ותוציא אותה החוצה. "כבר מאוחר מדי בשביל הבת שלי להתחתן. הזמן שלה עבר", אמרה האישה.
[מוזיקת חלשה ברקע]
גם היא כתבה על פתק את סוג הדם שלה, ואת מספר הטלפון, והדביקה ברחוב.
[מוזיקת סיום]
אז זה היה עוד פרק של דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר. מקווה שלמדתם משהו חדש.
נשמח לקבל רעיונות והצעות לפרקים הבאים, כי די בטוח שיש דברים שאנחנו פספסנו ואתם לא.
אני מיכל פורת, נתראה בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments