בימי קורונה, האיום של דאעש נראה כמו זיכרון רחוק. אבל אם נעמיק בו, ניזכר עד כמה פחדנו מהרגע שבו ידו הארוכה של הארגון תדפוק לנו על הדלת. איך הצליחו לזרוע בנו פחד כזה ומה הקשר ללוחמים מלוכסני עינים על סוסי פוני?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/04/2020.
[מוזיקת פתיחה]
מיכל: היי. ברוכים הבאים וברוכות הבאות לעוד פרק של "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר". פרק מספר 20.
בדרך כלל אני שומרת את ההזמנה הזו לסוף, אבל החלטתי לומר לכם כבר עכשיו, שאני מזמינה אתכם לכתוב פרקים לפודקאסט, על כל נושא שנראה לכם מעניין, ויכול להעשיר אחרים בתקופת הקורונה.
והפעם, המונגולים של ימינו.
אי אז, בתחילת העשור הקודם, עם פרוץ האביב הערבי, הופיע לפתע ארגון טרור חדש בעולם, שמהר מאוד הפך לנושא החם והמדובר ביותר של אותה התקופה.
"דאולת אלאסלאם פי עראק ואשאם" [כך במקור], או בכינויו המוכר "דאעש", נחשף לעולם כמו מגפה שהולכת ומתפשטת ומסכנת את הסדר הקיומי בעולם. נשמע מוכר? תפסיקו לחשוב על קורונה. עד היום, אין אדם בעולם המערבי ששומע את שם הארגון, ולא עוברות בו צמרמורות וזיכרונות מסיפורי הזוועות שביצעו אנשי הארגון.
כשחושבים על זה, כמה ארגוני טרור כאלה, אתם באמת מכירים שרק השם שלהם מעורר בנו פחד? אבל אם לרגע ננתח את הצלחותיו ויכולותיו של הארגון, נראה שהוא בעצם לא חידש יותר מדי את עולם הטרור, מבחינת היכולות הצבאיות, או יכולות הפגיעה שלו בעומק האויב. זאת אומרת שבניגוד למה שהעולם מציג, דאעש לא באמת היווה איום על העולם יותר מארגוני טרור שקדמו לו. אז מה הם כן עושים נכון? ולמה לעזאזל אנחנו מרגישים כל כך מאוימים מהם?
אז ככה. דאעש לא צריכה להוכיח שהיא מסוכנת, היא רק צריכה לגרום לנו לחשוב כך. כן, זה בדיוק העניין. דאעש רוצה שאנחנו נפחד ממנה. זה לא נובע מתסביכי יהירות של הארגון, או מאיזו אמונה של פעיליו… [נתקעת] או מאיזו אמונה של פעיליו שהוא יכבוש את העולם.
מדובר באמצעי לחימה מתוחכם, שבו בחרו מנהיגי דאעש, ככלי המרכזי שלהם להשגת מטרות הארגון. דאעש הבינה שאין לה סיכוי מבחינה צבאית להתגבר על כלל מתחריה באזור. לכן היא נאלצה לחפש אמצעים יעילים יותר לכיבוש שטחים נרחבים, ועם כמה שפחות מאמץ צבאי. זאת אומרת, כמה שפחות לחימה וחיכוך עם האויב.
הם החליטו להקים יחידה, שכל מטרתה הייתה ללמוד אסטרטגיות צבאיות עתיקות, ולזהות מביניהן את זו שתבטיח כיבוש אפקטיבי של מרחבים עצומים בזמן קצר, ועם כמה שפחות שחיקה של כוחותיו. את התשובה - קיבלו מהאימפריה המונגולית של סוף המאה ה-13.
[נגינת כינור מלנכולית]
ועל מה התבססה האסטרטגיה המונגולית? על פחד. המונגולים פיתחו תורת לחימה אכזרית, שהתבססה על הרתעה וטרור. כלים אלה כללו הוצאות המוניות להורג, בצורה פומבית, של שבויי מלחמה, ותושבים של כפרים שכבשו, וכמובן, השמדת ערים שלמות ללא הבחנה. קורה.
עדויות מספרות שלאחר כיבוש כפר, הכוחות המונגולים היו עורפים את ראשי כל התושבים, עורמים אותם במרכז הכפר, ונסוגים לשטחם. לאחר מספר שבועות, היו חוזרים לאזור ומגלים כי כל הכפרים מסביב ננטשו, ותושביהם ברחו.
מזהים כבר את הדמיון? דאעש אימצה את מדיניות הפחד המונגולית, והתאימה אותה לעולם המודרני. כפי שכולנו זוכרים, הארגון צילם וערך הוצאות פומביות להורג, כך שידגישו את האכזריות הבלתי מעורערת שלו. המטרה? שכולם יבינו שעם דאעש לא מתעסקים.
השיטה הייתה לזרוע פחד ככל שאפשר בקרב כוחות האויב ותושביו, ולהכריח אותם לבצע נסיגות מבוקרות כתוצאה מהתקדמות הארגון בשטחם. במקביל, שאף הארגון לייצר בקרב האוכלוסייה המוסלמית במדינות המערב, מודעות לקיומה של הח'ליפות, ובכך לעודד פיגועים שיגיעו מתוך אוכלוסיות אלו. וזה עבד להם.
דאעש כבשה בתוך שנתיים אזורים עצומים בעיראק ובסוריה, וכמו כן הראתה נוכחות משמעותית גם בלוב, מצרים, תימן, ואפילו הקימה צבא קטן בפיליפינים, וסחפה אחריה עוד אלפי פעילים בכל העולם.
אבל, כמו בסיפורה של האימפריה המונגולית, גם כאן, אסטרטגיית הפחד היא גם הסיבה לתבוסתו של הארגון. ההד התקשורתי שיצרה דאעש, והפיכתה לנושא החם בסדר היום הבינלאומי, שם אותה על הכוונת. מה שהוביל לפעילות משמעותית של צבאות המערב ומדינות אחרות כנגד הארגון, וכמו שכבר אמרנו, אין לדאעש באמת איך להתמודד עם איום שכזה.
אז כן, אמנם נפרדנו מדאעש כתופעה בינלאומית ותקשורתית נרחבת, אבל יאמר לזכותה שהשאירה בנו זיכרונות רבים, ולא כל כך נעימים, שתמיד יעוררו בנו זעזוע ופחד.
[מוזיקת סיום ברקע - נגינת גיטרה קצבית]
עד כאן פרק 20 של "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר", מקווה שלמדתם משהו חדש.
את הפרק הזה כתב המונגולי הראשי, ברק וטמברג, חבר יקר שהקורונה הפרידה בינינו, אבל רק פיזית.
המון בריאות, שמרו על עצמכם. אני מיכל פורת, נתראה בפרק הבא.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments