האם בכוחם של כלי התקשורת להכריע מערכת בחירות לטובת אחד הצדדים? זוהי אחת השאלות הנצחיות של הפוליטיקה. אין לה תשובה חד משמעית, אבל עיתון הסאן הבריטי, שלא ידוע במיוחד באמינות וביושרה העיתונאית שלו, הצליח לכאורה לעשות זאת בשלוש מערכות בחירות שונות. כותב הפרק: אורי מינץ
תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/06/2019.
[מוזיקת פתיחה]
היי, ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקאסט "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר" - הפודקאסט שהשם שלו ארוך יותר מהפרקים שלו. מבטיחה. בכל פרק נחשוף בפניכם נושא, סיפור או תיאוריה שאולי פיספסתם.
והפעם, בחירות בבריטניה ועיתון הסאן.
האם בכוחם של כלי התקשורת להכריע מערכת בחירות לטובת אחד הצדדים? זוהי אחת השאלות הנצחיות של הפוליטיקה. אין לה תשובה חד משמעית, אבל עיתון אחד בבריטניה, שלא ידוע במיוחד באמינות וביושרה העיתונאית שלו, הצליח לכאורה לעשות זאת בשלוש מערכות בחירות שונות.
עיתון הסאן נוסד בלונדון בשנת 1964, מה שהופך אותו לצעיר יחסית במדינה בה ישנם עיתונים היוצאים לאור, ברציפות, מאז המאה ה-18. אך השפעתו בתחום העיתונות הבריטית היא גדולה. הוא יוצא בפורמט טבלואיד, ונחשב לאחד מאבות העיתונות הצהובה והסנסציונית בבריטניה.
[השיר "Here Comes the Sun" בביצוע הביטלס]
“Here comes the sun (doo doo doo doo)
Here comes the sun, and I say
It's all right…”
בעיר גדולה אחת הוא מוחרם, בליברפול, בעקבות כותרת שקרית שהציגה את אוהדי ליברפול כאחראים לאסון באצטדיון הילסבורו, בו נמחצו למוות 96 אוהדים ב-1989, אבל בשאר רחבי הממלכה הוא זוכה לתפוצה רחבה.
העומד בראשו הוא המוציא לאור רופרט מרדוק, מיליארדר אוסטרלי ששמו נקשר בלא מעט אירועים מפוקפקים, שעומד בראש אימפריה תקשורת רחבת היקף בבריטניה ובארצות הברית, ושמרבה להתערב גם בפוליטיקה, בתרבות ובספורט בשתי המדינות.
הסאן ידוע כעיתון המזוהה עם אידיאולוגיה שמרנית. רבים האשימו אותו בצביעות ותהו כיצד השמרנות עולה בקנה אחד עם מנהגו ההיסטורי של העיתון להציג בעמוד 3, נשים בלבוש חושפני. אך את עורכיו לאורך השנים, הביקורת ממש לא עניינה.
בבריטניה נהוג כי לפני מערכת בחירות כל עיתון מצהיר על תמיכתו באחד המועמדים לראשות הממשלה, והסאן כמעט תמיד תומך במועמד מטעם המפלגה השמרנית.
החורף של 1978-1979 היה חורף קשה במיוחד בממלכה המאוחדת. לא בגלל מזג האוויר, אלא בגלל ריבוי השביתות של האיגודים המקצועיים. לימים הוא זכה לשם "Winter of Discontent", או "חורף אי שביעות הרצון". ראש הממשלה אז היה איש הלייבור, ג'יימס קלגהאן [כך במקור], ונראה היה שהציבור מואס בו ובממשלתו שלא מצליחה להתמודד מול ראשי האיגודים.
בשיא המשבר, בינואר 1979, מצא קלגהאן זמן לנסוע לוועידה בינלאומית בגוואדלופ. בשובו מהאי הקריבי, הוא נשאל לגבי המצב וענה לעיתונאים כי הוא בכלל אינו סבור שמדובר במשבר, והוא בטוח שרוב הציבור יסכים איתו. למחרת, הופיעה בשער הסאן הכותרת המפורסמת בתולדותיו: "? Crisis? What crisis", "משבר? איזה משבר?"
העיתון קעקע את קלגהאן כראש ממשלה מנותק וחסר אחריות. כעבור ארבעה חודשים הוא הובס בקלפיות על ידי 'אשת הברזל' מרגרט תאצ'ר, שניצחה במערכת הבחירות הראשונה שלה מתוך ארבע.
הכותרת המיתולוגית הפכה לימים לשמו של אלבום להקת "סופרטרמפ", וגם לשמו של ספר שעסק בשנות ה-70 הסוערות בבריטניה.
[השיר "Breakfast In America" בביצוע "סופרטרמפ"]
“Take a look at my girlfriend
She's the only one I got
Not much of a girlfriend
Never seem to get a lot
Take a jumbo across the water
Like to see America”
אם ב-79' עוד ניתן היה לערער על הקביעה כי העיתון הוביל לבחירתה של תאצ'ר, כי קלגהאן גם ככה היה ראש ממשלה לא פופולרי, וכי הפרידו ארבעה חודשים בין הכותרת ההיא לבחירות. כעבור 13 שנה הגיע מקרה בו הקשר הפך ברור והדוק יותר. בבחירות 1992.
שנה קודם לכן, תאצ'ר פרשה, לאחר 12 שנים סוערות, ובראש הממשלה והמפלגה השמרנית עמד ג'ון מייג'ור, שנחשב לאפור ולא כל כך כריזמטי. השמרנים נראו כמי שעומדים בפני הפסד, אולי נקמה של מעמד הפועלים על שנות התאצ'ריזם הקשות.
בראשות הלייבור עמד ניל קינוק הוולשי, שכבר היה עם רגל וחצי בבית ברחוב דאונינג 10, אלא שציפתה לו הפתעה. מרדוק, כך נטען, חשש שאם הלייבור יבחרו, המדיניות הכלכלית הסוציאליסטית שלהם, תיפגע בעסקיו. הוא החליט לרתום את העיתון שלו לצרכיו, וניסה להפחיד את הציבור מהעלאת המיסים.
בבוקר יום הבחירות, ב-9 באפריל, הופיע בשער הסאן כותרת בזו הלשון, "אם קינוק מנצח, שהאחרון שעוזב את בריטניה יכבה את האור". הכותרת ככל הנראה הצליחה במשימתה, מכיוון שבניגוד לכל הציפיות והסקרים, מייג'ור והשמרנים ניצחו. הם אמנם איבדו מכוחם בפרלמנט, אבל הודות למרדוק, הם לא איבדו את השלטון.
יומיים לאחר הבחירות, ב-11 באפריל, העיתון טפח לעצמו על השכם כשיצא בכותרת: "הסאן הוא מה שהכריע את הבחירות".
גם בבחירות שלאחר מכן, בשנת 1997, הסאן השפיע, אבל הפעם לא לכיוון הצפוי. אחרי כל כך הרבה נזק שנגרם ללייבור, החליט מרדוק לתת להם הפעם מתנה קטנה. השילוב בין חולשתו של מייג'ור והרצון לשינוי אחרי 18 שנות שלטון שמרני, הביאה לכך שבבוקר ה-18 במרץ, חודש וחצי לבחירות, קוראי העיתון התעוררו והופתעו לגלות את הכותרת: "הסאן תומך בבלייר".
ואכן, בבחירות הגיע המהפך המיוחל. בלייר והלייבור עלו לשלטון. אבל לתמיכה ההיא היה מחיר. לאורך שנות שלטונו, מבקריו של בלייר, מהצד השמאלי של המפה, טענו כי עבור התמיכה התקשורתית הוא מתחנף לשמרנים, ולמעשה מממש את מדיניותם הכלכלית.
לימים, כשמרדוק הסתבך בפרשת "האזנות הסתר" של העיתונים בבעלותו, בלייר זומן להעיד בוועדת החקירה הממלכתית, והודה כי היו מקרים בהם חשש להתעמת עם מרדוק, בגלל כוחו התקשורתי הרב.
צירוף מקרים מוזר או שאכן מדובר בעיתון שמצא את דלת הסתרים לליבו של העם הבריטי, ויכול להמליך כל מועמד שירצה? מה שבטוח, שגם כיום, כשכוחו נחלש מעט והעיתונות המודפסת כולה נמצאת במשבר, אף פוליטיקאי לא ירצה להרגיז את רופרט מרדוק.
[מוזיקת סיום]
זה היה עוד פרק של "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר" שכתב אורי מינץ. תודה רבה. תודה שהאזנתם ומקווה שלמדתם משהו חדש. אם יש לכם רעיון לפרק, או שבא לכם להקליט פרק בעצמכם, דברו איתי.
אני מיכל פורת, להתראות בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
留言