מדי פעם אנחנו שומעים על פסגת הליגה הערבית ורואים את התמונה המסורתית המצולמת שם ובה נוכחים מנהיגי מדינות ערב. היום נראה כי לא הרבה מאחד את מדינות ערב השונות, אבל מה בכל זאת איחד אותם במחצית הראשונה של המאה ה-20 עד כדי הרצון להקים ארגון על מדינתי?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/10/2019.
[מוזיקת פתיחה]
היי, ברוכים הבאים וברוכות הבאות לעוד פרק של "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר" - הפודקאסט שהפרקים שלו קצרים יותר מהשם שלו. מבטיחה.
בכל פרק נחשוף בפניכם נושא, סיפור או תיאוריה שאולי פיספסתם.
והפעם, הליגה הערבית.
[מוזיקת רקע]
בסוף המאה ה-19 חיו אזרחים ממדינות ערב השונות תחת מבנים פוליטיים שונים ומגוונים. קריסת האימפריה העות'מאנית על רקע סוף מלחמת העולם הראשונה, הכינו [כך במקור] את הקרקע עבור הכוחות האירופאים שעיצבו מחדש את העולם הערבי. כתוצאה מכך, נוצרו חמש מדינות ערביות חדשות - סוריה, לבנון, עבר הירדן, עיראק ופלסטין. כולן היו תחת שליטת צרפת או בריטניה.
האווירה ששררה לאחר מלחמת העולם השנייה חיזקה את הרצון להשתחרר מהאימפריאליזם ששלט במזרח התיכון. רגש האחדות, שמשמעותו הייתה ביטול הגבולות הבינלאומיים של המדינות הערביות, החל להתעורר בקרב הצעירים המשכילים ממדינות ערב.
כאשר המדינות הפכו עצמאיות באמצע שנות ה-40, קבוצות האליטה במדינות הללו דחפו לחלוקה מחדש של השטחים, בהתבסס על האינטרסים שלהן. תוך שהן מושפעות מהתנועה שקראה לאיחוד ערבי. עם זאת, מנהיגים ערבים פחדו ליפול שוב למצב בו הם נשלטים על ידי גורם אימפריאלי זר, ובו בזמן פחדו להישלט על ידי מדינה שכנה.
בין השנים 1943-1945, התקיימו בביירות, בדמשק ובקהיר, ועידות שונות של רופאים, עורכי דין ומהנדסים שקיבלו החלטות ברוח האחדות. אך באותה העת, השלטון במדינות היה בידי האליטות הוותיקות, שדגלו בשמירה על הגבולות, והעדיפו לאומיות על פני אחדות.
[המנון בריטניה]
גם לבריטים היה חלק בקידום רעיון האיחוד. לבריטניה היה אינטרס ברור לייצר איחוד פרו-בריטי של מדינות הערביות, משום שרבות ממדינות ערב תמכו בגרמניה או נטו לתמיכה בה. בנוסף, בריטניה הייתה תחת החשש שהקרבות שהתנהלו בצפון אפריקה יתפשטו אל תוך המזרח התיכון ויגיעו אל המדינות שנמצאות בשליטת האימפריה הבריטית.
כבר במחצית השנייה של שנות ה-30 של המאה ה-20 החלו היחסים הבין-ערביים להתגבש כמערכת אזורית. כבר אז, כעשר שנים לפני הקמתה של הליגה הערבית, אפשר היה למצוא מידה רבה של פעולות גומלין בין השחקנים השונים, הודות למאפיינים דומים מבחינה דתית, תרבותית ולאומית. ארצות ערב, פרט למצרים, לא היו מגובשות בתוך עצמן וגבולותיהן נקבעו עשרות שנים קודם לכן על ידי המעצמות, דבר שיצר בעיות טריטוריאליות.
בשבעה באוקטובר 1944 ייסדו שרי החוץ של מצרים, סוריה, לבנון, עיראק ועבר הירדן את הוועדה המקדימה של הוועידה הערבית הכללית והסכימו על הקמת ארגונים ערביים משותפים, אשר יהוו בסיס להקמת הליגה הערבית. הסכם זה ידוע כ"פרוטוקול אלכסנדריה" והוא הפך למסמך מכונן בקרב ערבים רבים, בייחוד משום שכך זכתה לראשונה לבנון להכרה כמדינה עצמאית ומשום שבכך הפכה סוגיית פלסטין לנושא פאן ערבי.
מטרתו של הפרוטוקול הייתה לקדם שיתוף פעולה בין המדינות ולחזק את הקשרים ביניהן, תוך תיאום פוליטי וביטחון מדיניות החוץ, מבלי להתערב בעצמאותן.
"פרוטוקול אלכסנדריה" הוחלף בשנה שלאחר מכן ב"אמנת הליגה הערבית", על מנת להדגיש את ריבונותן של המדינות החתומות.
החברות בליגה הוגבלה, על פי האמנה, למדינות ערביות עצמאיות בלבד. לכל מדינה שכזו יש את הזכות להפוך לחברה בליגה, ועליה לפיכך לציית לסעיפים באמנתה. מדינות לא עצמאיות יכולות לקבל מעמד של משקיפות.
לאחר הקמת הליגה נחלקו המדינות החברות בה לשני גושים עיקריים. הגוש הראשון, הונהג על ידי מצרים אשר נתמכה בידי סעודיה, סוריה ולבנון. מטרתו של גוש זה הייתה למנוע מעבדאללה הראשון, הירדני, להגשים את שאיפותיו הפוליטיות, לשמור על הסטטוס קוו בעולם הערבי ולהירתם במידה מסוימת להקמתה של פלסטין כמדינה עצמאית.
הגוש השני היה בראשותו של עבדאללה, מלך ירדן, שנתמך במקצת בידי מנהיגי עיראק ההאשמית. מטרתו הייתה למנוע מהפלסטינים את זכות ההגדרה העצמית שלהם.
שני הגושים הללו נטרלו זה את זה, והגבירו את הפילוג בתוך הליגה הערבית, ערב המלחמה בארץ ישראל בשנת 1948.
המשברים במערכת הבין-ערבית, ובייחוד הסכסוך מול ישראל, היוו מאז 1964 מניע עיקרי לקיום מפגשי פסגה, בו התכנסו מנהיגי המדינות במטרה להפגין אחדות, על אף חילוקי הדעות ביניהם.
ועידת הפסגה הראשונה התקיימה בשנת 1964 בקהיר, בתקופה שבה ניסה גמאל עבד אל נאצר למצב עצמו כמנהיג העולם הערבי כולו.
ועידות הפסגה הראשונות שימשו עבור נאצר קרקע לחיזוק מעמדו המידרדר בעולם הערבי, באמצעות מיתון גישתו המהפכנית שנכשלה. הסיסמה שהובילה אותו הייתה: "אחדות פעולה". במסגרתה קרא לשיתוף פעולה באמצעות ועידות הפסגה הערביות, בנושא שנחשב לקונצנזוס - המאבק נגד ישראל.
[מוזיקת סיום]
זה היה עוד פרק של "דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר". מקווה שלמדתם משהו חדש. אתם מוזמנים לעשות לייק לעמוד הפייסבוק שנושא את שם הפודקאסט, וגם להציע רעיונות לפרקים חדשים.
אני מיכל פורת, להתראות בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments