top of page

משכנתאות או לא להיות - להרים את הראש

אנחנו חיים היום בתקופה קשה. מילא שהענף שלנו עובר שנה לא קלה, כל אירועי החודשים האחרונים הכניסו את יתר העניינים לפרופורציות. וכשכולנו מושפעים ברמה האישית והנפשית מהמצב, מהילדים, האחים, מבני הזוג שבמילואים, ומהחדשות הקשות שלא מפסיקו להגיע, אנחנו מתקשים לתפקד כרגיל או אפילו להקליט פודקאסט. זה הפרק הראשון שעולה מאז 7 באוקטובר, ובו אורן שלו ונטע אלמוג-לייבוביץ' מספרים מה עובד בשבילם כשהכל מסביב הפוך.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/01/2024.

["משכנתאות או לא להיות" - הפודקאסט של יועצי המשכנתאות בישראל"]

אורן: שלום נטע, מה שלומך?

נטע: בסדר, מה נשמע?

אורן: בסדר? בסדר עם היסוס זה מצוין לתקופה הזאתי. אנחנו נמצאים עכשיו בשנייה לפני סוף שנה, שנת 2023, אמצע מלחמת "חרבות ברזל". אני אומר אמצע, זה לא ברור מתי הסוף של זה, אבל אמצע. אנחנו נדבר בפרק הזה על האתגר הגדול שבלעסוק במקצועות, להתקדם בחיים, לעשות דברים שאנחנו עושים ביום יום בזמן שאנחנו נמצאים במקביל בסוג של טראומה.

נטע: לגמרי, ממש, ממש. הגדרת את זה מאוד… מאוד נכון.

אורן: בואי נתחיל שנייה מלהסתכל על זה מכמה כיוונים, בסדר? בואי נתחיל שנייה מלדבר על איך אנשים, איך זה תופס אנשים שונים.

נטע: אוקיי.

אורן: יש כמה סוגים של… של התמודדות עם… עם כזה סוג של אירוע. תסכימי איתי שיש את האנשים שמתעלמים. זה עובר להם כאן, הם אומרים 'אני לא יכול להתעסק עם זה, זה לא מעניין, אני רץ', כמה אחוז מהאנשים?

נטע: וואו נראה לי מעט.

אורן: מאוד מעט.

נטע: מאוד מעט.

אורן: כן קשה, אין הרבה כאלה.

נטע: אבל יש.

אורן: זה קיים.

נטע: כנראה שיש, יש בודדים.

אורן: נכון. יש את האנשים שלגמרי קופאים. הם לא עושים כלום. אין מבחינתם פעילות, העולם לא… לא קיים. יש אפליקציית חמ"ל וזהו. [צוחק]

נטע: כן והם שם.

אורן: כן, היום יותר גם רשתות חברתיות וכו' ואז אנחנו שוקעים בתוך סרטון אחרי סרטון אחרי סרטון, ידיעה אחרי ידיעה אחרי ידיעה.

נטע: כן.

אורן: ויש את את האנשים שנמצאים במקום השני, שנמצאים בתוך הידיעה אחרי ידיעה אחרי ידיעה, אבל מנסים להיות קצת פחות שמה.

נטע: יש את האמצע, בעצם את אלה שנמצאים על הרצף של מה שאמרת בין שני הקצוות.

אורן: נכון.

נטע: וכל אחד באמצע הזה נמצא במקום קצת שונה. אולי נגדיר את עצמנו כאנשי האמצע. אלה שמנסים, אלה שחווים את הטראומה, אלה שחיים אותה ביום יום ויחד עם זאת, מנסים גם לקיים איזשהו סוג של שגרה כדי באיזשהו מקום לשמור על השפיות שלנו.

אורן: אוקיי מצוין, אז איך עושים את זה? כי הכי קל זה להגיע לחלק השני, להיטמע בתוך הקיפאון הזה ולחכות שדברים ייגמרו.

נטע: כן, אבל מתי זה יקרה? כשאין לך צפי ואתה לא יודע לקראת מה אתה הולך וכל הזמן רק אומרים שזה ייקח זמן, אז אתה שואל את עצמך 'אוקיי, כמה זמן אני מסוגל להיות במצב הזה?'. ועוד פעם, אני חושבת שכל אחד מגדיר את זה אחרת לעצמו. אבל בחוויה האישית שלי, אתה יודע, אנחנו יושבים פה, לא נפגשנו שלושה חודשים. היינו אמורים להיפגש יומיים אחרי שהמלחמה פרצה. ואז ככה כתבתי לך בשמיני לאוקטובר 'אורן אנחנו לא נפגשים, נכון?'.

[צוחקים]

נטע: וכמובן שאמרת לי שלא ו...

אורן: אני כבר הייתי בדרך צפונה, זה כבר היה… הקלטתי איזה ארבע או חמש פרקים בחול המועד לפני… לפני המלחמה ולקח לי הרבה זמן עד שהוצאתי אותם. לא בגלל, לא טכנית.

נטע: ברור, רגשית, זה הכל רגשי.

אורן: הוא מוציא, כל אחד מהפרקים שמעתי אותו פעמיים כדי להחליט אם הוא מתאים או לא מתאים, רלוונטי/לא רלוונטי. חודש וחצי הראשונים זה בכלל לא היה מעניין להוציא… זה לא היה רלוונטי בכלל לדבר על, להתעסק במשהו אחר. ואחרי זה התחלתי לשחרר לאט לאט, קצת, ואת יודעת, כתבתי "הוקלט לפני" שלא יהיה…

נטע: שלא יחשבו שחס וחלילה זה מה שאתה מתעסק בו היום.

אורן: כן נכון. וזה באמת אחד החששות של אנשים שיגידו 'רגע שנייה מה הוא מתעסק בשטויות האלה? אנחנו צריכים להתעסק עכשיו במלחמה'. ויכול להיות שזה באמת בחודשיים הראשונים, חודש וחצי הראשונים, זה באמת היה נכון. העיסוק היחיד כשהתפיסה הייתה תפיסה קיומית, אז העיסוק היחיד היה המלחמה. עכשיו אנחנו כבר לא במצב שבו העיסוק היחיד הוא המלחמה לשמחתנו, אבל גם קצת לצערנו כי זה אומר שהיא נמשכת הרבה זמן.

העיסוק המרכזי הוא המלחמה אבל יש עוד הרבה עיסוקים נוספים, מתעסקים בעוד הרבה דברים.

נטע: נכון.

אורן: דיברנו על השאלה איך אנחנו מצליחים להוציא את עצמנו מהמקום הזה של קיפאון, המקום הזה שבו אנחנו אומרים 'טוב אני לא עושה כלום, אני רק חלק מהדבר הגדול הזה שנקרא מלחמה, אבל לא באמת'. יכול להיות שאני כן חלק משמעותי ממנו, אבל אני רק נמצא בתוך הדבר הזה. מול השאלה אם אני יכול או מה אני צריך לעשות כדי לצאת מזה ולהתקדם משם? עכשיו נשאלת השאלה גם למה? לפני שאנחנו אומרים איך? אז צריך לשאול למה?

נטע: למה? למה לצאת מְהַ… בשביל מה לצאת מזה?

אורן: כן, מה זה יכול להזיק לנו אם לא נעשה את זה? מה יכול לקרות?

נטע: אז אני חושבת ש… קודם כשדיברתי על זה, על המקום הזה של לשמור על שפיות, זה חלק מאוד גדול מהמקום הזה של כשלא נורמלי לנסות להרגיש נורמלי, כשאתה יודע שלא נורמלי. זה ברור לך ששום דבר פה לא נורמלי ולא הגיוני והחיים שלנו התהפכו 180 מעלות. ועוד פעם, וזה נורא ברור שזה המצב. ובתוך הטירוף הזה ובתוך זה שגם אתה יודע, אנחנו הורים ויש לנו ילדים בבית ואנחנו צריכים לעזור גם להם לעבור את התקופה הזאת. אז זה המקום הזה שמבחינתי באמת לשמור על… לשמור על שפיות ולהצליח להחזיק, להצליח להחזיק את זה. את הבית, את העסק, את הזוגיות, את הכל. להצליח את הקשר עם ההורים, עם המשפחה. הדאגות… כל מה שקיים שם. אתה יודע, התחלנו את… להקליט עכשיו, הרגשתי את הלחלוחית שיש לי בקצה העין.

אורן: כן.

נטע: והמקום הזה של לבוא ולשדר נורמליות, זה משהו שלי עוזר לנשום. כי אם אני כל היום אהיה במקום שאני רק אצפה בסרטונים, דרך אגב, היה לי שבוע כזה כשהמלחמה פרצה, אני שבוע לא זזתי מהספה והטלוויזיה כל הזמן דלקה. ואחרי שבוע הבנתי שאני… אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה למשפחה, לילדים. בעלי עבד, עדיין עובד. והבנתי שהילדים חווים את זה ואז במודע החלטתי שאני סוגרת ואני פותחת חדשות רק בשעות מסוימות. וזה גם עזר לי. אמנם בהתחלה ממש כפיתי את זה על עצמי, ממש בהחלטה. עם כל זה ש… עם כל זה שבאינטואיטיבי רציתי לקום בבוקר ודבר הראשון לפתוח את הטלוויזיה, החלטתי שאני לא עושה את זה. הילדים עוד היו בבית, הם למדו בזום. אתה יודע מה, אני כבר לא זוכרת מה היה איתם, אבל אני יודעת שהם היו בבית. באמת זה מין כזה אתה יודע,

אורן: ראית אותם בזווית העין.

נטע: יש דברים שנמחקים שאתה פשוט, אתה כאילו לא שם, אתה לא באמת נוכח. אתה פיזית שם, אתה לא באמת נוכח. אבל אז הבנתי ש… הבנתי שאני צריכה להתחיל לנהל את זה. זאת אומרת, אני צריכה להתחיל להחזיר לעצמי את המושכות לידיים, מה שבשבוע הראשון היה לי ברור וגם לא ניסיתי להיאבק בזה. אבל אחרי שבוע אמרתי לעצמי, אוקיי, יש כאן סיטואציה עכשיו, בואי נחשוב מה עושים עם זה? איך איך ממשיכים מכאן? ובמודע פשוט ממש הכרחתי את עצמי להפסיק. להפסיק לצרוך את התכנים ולאט לאט ממש להוריד במינון שלהם כדי לנסות להחזיר איזשהו סוג של שגרה.

עכשיו, נקודות האור היו, "נקודות האור", אתה יודע הכל בפרופורציות הזה, שהיו לי כמה תיקים שהייתי צריכה לנהל אותם והיו לי לקוחות שהיה להם דדליינים וחייבים לעמוד בדדליינים כי בסוף אתה יודע, אלא אם כן מישהו מגויס בצו שמונה או חס וחלילה נפגע ממה שקרה, אז לקוחות רגילים צריכים לעמוד בהתחייבויות שלהם.

אורן: כן.

נטע: וזה היה המקום שבהתחלה לקחתי את עצמי אליו.

אורן: בשלב מסוים בתוך המלחמה הוציאו הוראת שעה שדוחה בגלל סיבות של מלחמה, דוחה כל מיני דדליינים כמו דדליין של תשלום בחוזה וכולי. אבל כן באופן עקרוני את צודקת. החיים, יש להם איזושהי אינרציה מסוימת ולא הכל נעצר, חלק מהדברים צריכים להמשיך להתקיים.

נטע: נכון וזה היה הדבר שנאחזתי בו ראשון. מעבר עוד פעם, מעבר להבנה שצריך לנהל את הבית ואת הילדים ואת המינון של החדשות והיו חדשות נוראיות. באמת, זה היו ימים כל כך מוטרפים, שבמקום הזה אתה יודע, לפתוח את המחברת שלי, שהיה לי שם את הטודוליסט שלי מכמה ימים קודם, זה היה כמה ימים של התאוששות ואז לחזור לזה ולהגיד, אוקיי, בוא נסתכל מה אני צריכה לעשות עכשיו. קודם כל, נתחיל לקדם את המשימות. זאת אומרת, לדבר עכשיו משימות. אני בן אדם מאוד משימתי, אז להתחיל לקדם משימות. ובזה התחלתי להאחז ועבורי שיווק זה משהו שלא הייתי מסוגלת לעשות אז. אני גם היום עדיין לא שם. כבר כמעט שלושה חודשים אחרי, קשה לי להעלות פוסט של 'הייתי בחתימות פה' או הייתי או כל כל מיני דברים שהם שיווקים. לי זה קשה, אבל יש אנשים שכן עושים את זה.

אורן: למה זה קשה לך? בואי נדבר על זה רגע. כי הרבה מאוד מאנשים מתמודדים עם זה. בגלל זה אני דוגם אותך.

נטע: אז עבורי זה… אני מאוד בן אדם שמה שהוא מראה כלפי חוץ זה מה שיש לו בפנים. וכשהלב שלי כואב וכל יום אנחנו מתבשרים על אנשים שמאבדים את חייהם בהגנה, לצורך העניין עליי, עלינו, אני מרגישה לא בנוח להיות שם. לא מרגישה בנוח לפרסם דברים שהם… הם לא מחוברים מבחינתי כרגע לסיטואציה. ואני אומרת עוד פעם זה שלי, יש אנשים שכן מצליחים לעשות את זה ואתה יודע מה? באיזשהו מקום קטן כזה בלב אני קצת מקנאה. זאת אומרת, יש כאן איזה מקום שהייתי אומרת הלוואי שהייתי יכולה להיות מעל זה. וגם אלה שמפרסמים אני לא בטוחה שהם מעל זה כמו שהם, עוד פעם, מנסים לייצר איזשהו סוג של שגרה וגם הבנה. אני כל הזמן אמרתי, כבר מהתחלה, שאנחנו בעורף חייבים להיות חזקים בשביל שבחזית יהיו הלוחמים, יהיו רגועים שהמשפחות שלהם בסדר.

אורן: נכון.

נטע: זה מתחבר לי לדברים עוד יותר גדולים מזה. אבל בסוף אנחנו פה בעורף, זה המקום שאנחנו צריכים לשמור על העוצמה שלנו ועל החוזק. ובתוך זה, זה המקום והיכולת שלנו להתפרנס. אז לי יש דברים שאני עוד לא מצליחה להיות שם, אבל יש כן יועצים, או בכלל בעלי תפקידים אחרים, מקצועות אחרים, שהם כן מסוגלים. כי עוד פעם, זה המקום שלהם שמייצרים את האי של השפיות שלהם ומנסים להבטיח איזשהו עתיד שיאפשר להם פרנסה. ואני חושבת שבסוף זה נורא בסיסי. מה אנחנו בסוף רוצים? אנחנו רוצים לחיות, אנחנו רוצים להתפרנס בכבוד, [במילעיל] אנחנו לא רוצים לבקש נדבות מאף אחד.

אורן: בכבוד. [במלרע]

נטע: בכבוד. [במלרע]

אורן: נטע, אני צריך לתקן אותך? באמת! נו!

נטע: [צוחקת]

אורן: קפצתי על ההזדמנות פשוט לתקן אותך, זה הכל. תראי, אמרת בצדק שקשה מאוד לעשות משהו שהוא לא מחובר לסיטואציה. את לא מרגישה בנוח עם זה. זאת אומרת, בתוך הלב אתה אומר, מה אני עכשיו אדבר על דברים שלא קשורים למלחמה? אנשים מתים פה, אנשים תורמים את כל חייהם, פשוטו כמשמעו, בשבילנו. איך אפשר להתעסק בדברים אחרים? ואגב אני מאוד מסכים עם זה. אני חושב ששיווק היום שלא מחובר לסיטואציה הוא ברוב המקרים נתקל בחומה, בסדר? זה לא מעניין, אנחנו לא רוצים לדבר על זה.

אני חושב שאחת הדרכים להתמודד עם זה, זה באמת להוציא באותנטיות את מה שאנחנו מרגישים. אנחנו עושים דברים מקצועיים עכשיו, אנחנו עושים עבודה, אבל אנחנו עושים אותה מחוברת לסיטואציה. וגם בשיווק שלנו אם אנחנו עושים את הדברים באופן שהוא מחובר לסיטואציה, שהוא קשור לסיטואציה, אז זה הרבה יותר קל לעשות את זה. זה הרבה יותר קל להניע את זה. כשאנחנו הולכים וחותמים על משכנתא עם לקוח, אז זה אחד. סתם להצטלם להגיד 'חתמנו עם לקוח' זה אחד. אפשר לחבר את זה איכשהו לסיטואציה שאנחנו נמצאים בה. לא באופן מאולץ, לא צריך באופן מאולץ, אנחנו נמצאים שם כולנו, אנחנו חיים את זה כולנו. רק צריך להוציא את זה, צריך לדבר את זה. איך זה של כל אחד באופן אחר, אבל אני חושב שהחוכמה והעניין בתוך השיווק, קראנו לזה, למרות שזה לא רק שיווק. בתקופה הזאת זה לעשות את זה מחובר לסיטואציה כמו שאנחנו, אותנטי.

נטע: כן.

אורן: אני רוצה שנייה לדבר על החלק של ההלם, בסדר? אני קורא לזה הלם בכוונה כי זה הלם.

נטע: אורן, לא הבאתי מספיק טישו.

אורן: לא הבאת מספיק טישו?

נטע: לא, יש לי פה רק, אתה יודע, קצת. [צוחקת]

אורן: בקטנה. אם צריך, אנחנו נארגן. נעצור רגע ונארגן. יש הלם, צריך להגיד. אנחנו יכולים להתייחס לזה לבני אדם, אנחנו יכולים להתייחס לזה לעסקים, אוקיי? אבל בסופו של דבר זה איזשהו גוף מסוים, אוקיי?

עסק שנוחתת עליו מכה כזאת, שבעל העסק מקבל מכה רגשית והעסק עצמו קופא, כי רוב העסקים שאנחנו מכירים קפאו בשביעי לאוקטובר. אין מכירות, אין עבודה, אין כלום. מתעסקים רק במלחמה. אם אנחנו לא עכשיו מוכרים אמל"ח, כנראה העסק שלנו קפא.

נטע: כן, לא רלוונטי.

אורן: נכון? לא חיוני בקורונה, את זוכרת שהיה לא חיוני?

נטע: בוודאי.

אורן: וזה טראומה גם לעסק. חודש, חודשיים, שלושה, אתה מרגיש לא חיוני. בעל העסק מרגיש לא חיוני, העסק לא חיוני. כמה זמן? תלוי בבן אדם, תלוי בעסק, אבל זאת הסיטואציה. ובהלם, כשאנחנו חוטפים סתירה כזאת, אז יש דרכים שונות להתמודד עם זה. פעם בצבא לא היו מתייחסים לזה בכלל. אחד הדברים שאני "נהניתי" במרכאות מהם במילואים, זה ללמוד איך הצבא רואה היום דברים ביחס לאיך שהוא ראה כשאנחנו היינו חיילים, זה היה לפני 18 שנה.

נטע: במקרה שלך.

אורן: במקרה שלי.

נטע: במקרה שלי זה היה לפני כמעט 30.

אורן: בסדר, במקרה שלי, דיברתי עליי, למה ככה? ויש מלא דברים שמתייחסים אליהם מאוד מאוד שונה. הנושא של קיפאון בזמן לחימה או בזמן אירוע הוא אחד הדברים שבעיניי מתייחסים אליהם היום הכי טוב בצבא, ביחס למה שהתייחסו בעבר. כשאנחנו היינו חיילים, התייחסו לזה כאילו הבן אדם פישל. קפאת בזמן אירוע? פישלת, כנראה אתה לא מתאים. היום מתייחסים לזה כמשהו שהוא…שיכול לקרות, שהוא הגיוני, שהוא תקין ומטפלים בזה בשדה במקום, בשדה הקרב או באירוע, זה לא משנה בדיוק, כל אחד והמקום שבו הוא נמצא בצבא.

שיטה למשל, אחת השיטות, אחת הדרכים להתמודד עם זה זו שיטה שנקראת יהלו"ם. שבבסיסה עומד העיקרון של עשייה. שאדם שבעת אירוע לא פועל, לא עושה, הוא גם באירוע מרגיש שהוא לא עשה כלום והוא לא רלוונטי. וגם בסוף כשנגמר האירוע, כשהוא מסתכל עליו אחורה, הוא אומר אני הייתי…

נטע: He didn't deliver.

אורן: כן, כשנגמר האירוע הוא אומר 'אני לא הייתי שם, אני לא עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות.'.

נטע: לא ביצעתי.

אורן: נכון. וזה חלק מהקונספט, חלק מההסתכלות. וגם בעסקים היום זה דומה. כשאנחנו נמצאים עכשיו בתוך הסיטואציה הזאת עוד חודשיים, שלושה, ארבעה בעזרת השם, אולי קצת יותר, תלוי איך אנחנו מסתכלים על זה, אנחנו נצא מתוך הסיטואציה, יהיו עסקים שיסתכלו ויגידו 'אוקיי, עשיתי מה שאני יכול. קידמתי מה שאני יכול, הייתי בפעילות'. ויהיו עסקים שיגידו 'החצי שנה הזאת הייתה מתה בשבילי. השנה הזאת הייתה מתה בשבילי'. עכשיו זה לא חייב להיות עשייה בעסק דרך אגב. יותר קל להגיד מי שיוצא למילואים, מי שהיה בהרבה התנדבויות בתקופה הזאת, יותר קל לו להרגיש חלק מהסיטואציה, הוא לא מרגיש בחוסר עשייה. העשייה לא חייבת להיות רק עסקית. היא גם עסקית, אבל היא לא חייבת להיות רק עסקית. אבל עשייה חייבת להיות.

נטע: נכון.

אורן: כשאנחנו עושים, אנחנו מניעים את הגלגלים. כשאנחנו מניעים את הגלגלים, אנחנו מרגישים נחוצים. אחד הדברים הכי מהותיים שבן אדם צריך להרגיש זה שהוא רלוונטי, הוא שייך למשהו גדול, למשהו משמעותי. אם הוא לא מרגיש רלוונטי והרבה אנשים לא מרגישים רלוונטים בתקופה הזאת, אז זה הדרך לדיכאון, בסדר? סליחה שאני הולך יותר מדי מהר קדימה. אבל זה לשם.

נטע: כן. אני גם חושבת שככל שאתה נמצא יותר, נמצא במצב שאתה לא בעשייה, גם הרבה יותר קשה לך להניע את ה… להניע את הגלגלים מחדש, להתניע מחדש. יש כאן גם איזשהו אפקט שכמה שאתה קופא, אז גם הקיפאון הופך להיות קיפאון עמוק. ואתה אמרת דיכאון, אז בעצם ה… תחושות הם ש… אני כל כך הרבה זמן לא בעשייה, אז איך אני יוצא מזה בכלל עכשיו? איך אני מתניע בכלל חזרה? יש לי בכלל מה להתניע?

אורן: נכון. טוב, אז מה עושים פרקטית?

נטע: [צוחקת] מה עושים פרקטית? תראה, אני, אני כל יום קמה בבוקר ו…

אורן: מתי?

נטע: ממש אתה רוצה סדר יום? אני קמה.

אורן: שואל מתי, זה הכל. מתי להתקשר?

נטע: [צוחקת] לא לפני תשע בבקשה [צוחקת] ובגלל זה מה השעה? שמונה ועשרה ואנחנו פה כבר זמן מה. אני מתעוררת בדרך כלל באזור שש-שש וחצי. אני תמיד לוקחת לעצמי את החצי שעה הראשונה של הבוקר להתעורר, לשתות קפה, לנשום. לצערי להתעדכן גם בקצת חדשות, למרות שבימים האחרונים יש לי אפילו… אני בלילה דרך אגב, הטלפון שלי על מצב טיסה, הטלפון שלי לא זמין. בגלל זה אני גם אומרת ללקוחות 'אתם יכולים לסמס מתי שאתם רוצים, אני פשוט לא אהיה שם להגיב כי הטלפון שלי סגור'.

אורן: כן.

נטע: ולצערי, בימים האחרונים אני במצב שאני פותחת את הטלפון, אני פשוט שמה אותו בצד כי אני צריכה עוד את ה… עוד את הקצת זמן הזה לפני שאני נכנסת לכל הטירוף. אז שנייה אתה יודע מה? אפילו את החצי שעה הזאת לאפס את המחשבות, לשתות את הקפה או את התה או מה שאתה מתחבר אליו ואולי אפילו לא לראות עכשיו מבזקים, לא להתחבר רגע. שנייה לנשום לפני שאתה נכנס ליום הזה. ואצלי בשבע, הילדים כבר ילדים בוגרים אצלי, הם לא… אין לי תינוקות. הקטן שלי עוד כמה ימים חוגג 11, הגדולה שלי עומדת להתגייס, האמצעית שלי כבר בכיתה ט'. אז בשבע ככה, לקראת שבע, הבית מתעורר. אני רק אגיד במאמר מוסגר, בעלי כבר מזמן על הסנדוויצ'ים, כן?

[צוחקים]

נטע: זה לא אצלי. דיברנו על זה בהקלטות קודמות. אצלנו בעלי הוא זה שמתעסק באוכל בבית. וכשהם יוצאים בשמונה, לקראת שמונה למסגרות, זה השלב שבו אני מבחינתי מתחילה לעבוד. עוד פעם, אני לא מדליקה טלוויזיה. לא מדליקה טלוויזיה, אפילו לא לכמה דקות רק לראות חדשות. אני מתניעה את עצמי ליום עבודה. מתלבשת, מתאפרת, זה לקח לי זמן, לקח לי חודש להיות מסוגלת להתאפר כי הרגשתי שאני באבל. הרגשתי שאני באבל. ואז באיזשהו שלב אמרתי לעצמי אוקיי, תתלבשי, תתאפרי, תנעלי נעליים ותצאי למשרד. גם אם תלכי למשרד ותלכי לשעתיים ולא יהיה לך מה לעשות שם יום שלם, לכי למשרד. וזה עוד פעם לקח זמן, לקח לי את החודש לצאת מהבית, אבל אחרי חודש החלטתי שאני, אני יוצאת. ויש משהו במקום הזה של לצאת, של להתארגן, לא להישאר בפיג'מה, לא להישאר בבית הסגור, אפילו לצאת. אין לך משרד? תצא לאיזשהו מקום. תצא לשבת לשתות קפה בבית קפה. קח לך את המחברת, קח את הלפטופ, תעשה משהו, תתחיל לחשוב.

עכשיו אני, כמו שאמרתי קודם, לי מאוד קשה לפרסם ולשווק בימים האלה ואני הרבה פעמים שואלת את עצמי, מה אני כן יכולה? כי עוד פעם, זה לא שאני לא בעשייה, אני בעשייה וזה מה ששומר עליי, המקום הזה שאני בעשייה. אבל אחד הדברים שכן ממלאים אותי זה העתיד. והנה אנחנו נמצאים בסיומה של 2023 ואיך "ארץ נהדרת" אמרה? מה שנקרא סוג של ברוך שפטרנו. מה שנקרא תפטרי אותנו כבר מהעונש הזה, אבל מגיעה שנה חדשה.

אורן: כן, הבעיה שאמרנו את זה גם על 2020 וגם על 2021.

נטע: נכון.

אורן: קצת קשה להגיד את זה כל שנה.

נטע: אבל איכשהו היה פה רצף מה שנקרא, היה פה רצף שהוא לרוב לא… לא קורה, לא קורה [צוחקת] אבל אני לא רוצה לפתוח פה. אבל מגיעה שנה חדשה, 2024 ואתה יודע, כשבאופק את רואה משהו חדש שמגיע, ראיתי עכשיו תמונה שפרסמה… גיסתי פירסמה תמונה של לידה של תינוק. ואתה מסתכל על זה ואתה רואה, אתה רואה תינוק שנולד ואתה רואה משהו חדש, משהו חדש, הזדמנות חדשה, משהו נקי שמגיע. ושנת 2024 היא הזדמנות למשהו החדש הזה, התינוק החדש הזה, המשהו החדש הזה שנולד עוד רגע. ולכן אני אומרת, אני מתעסקת ב… אני מתעסקת הרבה בעתיד. אני פחות בכאן ועכשיו בגיוס של עוד תיק או עוד שניים. אני מתעסקת במה אני רוצה שיקרה ב-2024 עכשיו. לא יודעת כמה זמן המלחמה תימשך. ואם היא תימשך חצי שנה ואם היא תימשך שנה ואם היא תימשך יותר? ואם תפתח עוד חזית? אבל מה אני יכולה לעשות עם זה? אתה יודע, בסוף במעגלי ההשפעה, אין לי השפעה על זה.

אורן: נכון, אבל אנחנו גם צריכים בסופו של דבר להתייחס לתרחיש הסביר כשאנחנו עובדים. התרחיש הסביר בישראל כרגע הוא… שתתקיים, תמשיך מלחמה לאורך שנת 24' והיא תהיה בחזית אחת.

נטע: נכון.

אורן: היא יכולה להתפתח, אבל על פניו זה התרחיש הסביר וצריך לעבוד לפיו. אני מסכים איתך, 2024 מעניינת מאוד. זאת אומרת, לשבת ולדבר על מה יהיה ב-2024, זה אחת הדרכים המשמעותיות לצאת טיפה מהקיפאון.

נטע: כן. ואני אני אומרת תראה, אם היינו עכשיו בחודש מרץ, הייתי אומרת אוקיי להתעסק בשנת 2024 זה קצת רחוק. אבל קרה הדבר שאנחנו ממש בפתחה של שנה חדשה. ואני עוסקת הרבה בלשאול את עצמי מה אני רוצה שיקרה בשנה הזאת? מה אני רוצה שיהיה שם בשנת 2024? ולהגדיר לעצמי את האבנים המרכזיות ולנסות באמת, באמת להתעסק בזה, לבנות את זה, לראות איך אני יכולה לייצר צמיחה במקום שהוא עוד פעם, הוא לא מקום פשוט. אבל עבורי, ההתעסקות הזאת בעתיד, היא מאוד עוזרת לי להרים את הראש ולנשום. וגם לשמור על איזושהי אופטימיות. בסוף אם לא נהיה אופטימיים ולא נאמין שהעתיד יהיה טוב יותר, אז מה…?

אורן: אז בשביל מה?

נטע: אז בשביל מה?

אורן: כן.

נטע: אז אני בשבילי אני צריכה את זה. אני צריכה את זה לעצמי כי זה עוזר לי לבוא לפה עכשיו, להקליט איתך את הפודקאסט. זה עוזר לי להתעסק בדברים שאני מרגישה שהם חיוניים עבורי. כשאני יודעת שאנחנו נמצאים פה וחושבים על לתת קצת ערך ליועצים אחרים, נכון?

אורן: נכון.

נטע: בשביל זה אתה מקליט את הפודקאסט.

אורן: נכון.

נטע: זה מקום ש…

אורן: אנחנו מקליטים את הפודקאסט.

נטע: נכון, אבל הפודקאסט בסוף, אתה יודע, אני מגיעה לכאן לגיחות מדי פעם.

אורן: את כבר חלק אינטגרלי ממנו, אני חושב שאפשר להגיד את זה באופן רשמי.

נטע: אבל זה אחד הדברים שעוד משהו, משהו, עשייה שהיא עשייה חיובית, עשייה טובה, עשייה מקדמת. בשבילי זה משהו טוב לקום אליו בבוקר. אז כשאני מצליחה למלא את הזמן שלי בלהתעסק בדברים החיוביים, לי זה מאוד, מאוד עוזר.

אורן: מצוין. וכשזה עוזר לך, זה עוזר לכולם. כי כל אחד שמשהו מרים אותו והוא מתרומם בזכות זה, מרים זה כמו שמיכה, אתה מרים קצה אחד, לאט לאט זה מעלה את כולם. זה מאוד משמעותי הנושא הזה. בגלל זה אנחנו גם תמיד, תמיד אתה אומר, רגע שנייה אבל מה בקטנה? אני אעשה רק חתיכה אחת קטנה? כל אחד עושה את החתיכה שלו. זה מאוד משפיע וזה מאוד משמעותי.

תראי, אני רוצה אני רוצה להניע את זה לפרקטיקה. אני חושב, אני חושב שאחד הדברים המשמעותיים שאנשים צריכים לעשות כשהם רוצים לצאת מהקיפאון היחסי, זה לקום בבוקר, להתארגן כמו שהם היו מתארגנים לפני זה ולצאת לעבודה, ממש ככה. אני חושב שלא צריך לקום מאוחר כשהילדים צריכים לקום טה, טה, טה, טה. לקום כמו שהיינו קמים לפני זה. לקום מוקדם, להתארגן, לצאת לעבודה.

הדבר השני שהוא משמעותי מאוד, תזכרו שכשאתם מרגישים כמו שאתם מרגישים, יש עוד לא יודע כמה אנשים מסביבכם במקצוע, אם נגיד את המקצוע שלנו, אז נגיד יש עוד כמה? 2,000 איש שמרגישים אותו דבר, אוקיי? בסביבה הקרובה שלכם עוד כמה עשרות שאתם מכירים טוב, כמה מאות שאתם מכירים ברמה מסוימת. אין לכם מה לעשות במשרד? תעשו כלום ביחד. אין בעיה, קשה, אתה קם בבוקר, אתה עושה כמה דברים, מילאת שעתיים. אחרי שעתיים אתה קצת לא יודע מה אתה עושה? קודם כל, בעיניי אם אתה קצת לא יודע מה אתה עושה, צא החוצה. לך תשווק, תקדם, תעשה משהו שהוא יביא בהמשך. אבל גם אם לא, החלטת שאתה לא רוצה לעשות או שאין לך, גם בזה יותר משעה וחצי-שעתיים, תיפגש עם יועץ אחר. לכו לעשות משהו.

עכשיו אני יודע, זה קשה לאנשים להגיד 'טוב מה אני אלך לים? אנשים נלחמים'. בסדר, אל תלך לים, תעשה משהו אחר ביחד. לך תתנדב, לא יודע, תעשה משהו ביחד.

נטע: אל תישארו בבית, אל תתקעו בבית.

אורן: לגמרי.

נטע: אל תהיו שם. אל תהיו במקום שאתם לא זזים בו, תזוזו.

אורן: נכון, עכשיו אני אומר את הביחד, אני אומר אותו משתי סיבות. אני אומר אותו מסיבה אחת בשבילנו, בשביל מי שצריך את זה. טוב תצא מהבית, שיהיה לך עוד מישהו להיות איתו, זה חשוב להיות עם עוד מישהו וגם כי העוד בן אדם הזה שאתה תפגוש, גם הוא צריך עוד מישהו, בסדר?

כשאנחנו עוברים ממצב שבו אנחנו דואגים לעצמנו למצב שבו אנחנו דואגים לעוד מישהו, אז אנחנו הרבה יותר קל לנו לפתוח דברים. הרבה יותר קל לנו להתנהג יותר כרגיל. הרבה יותר קל לנו להיות בעשייה. אנחנו רואים את זה הרבה כשפתאום, לא פתאום, כשיש לך ילדים. יש לך ילדים, יש הרבה סיטואציות שבהם אתה לא יכול להרשות לעצמך להגיד 'טוב קשה לי'. בסדר, קשה לי, אבל יש לי ילדים, מה לעשות? אני צריך לקום ולתקתק את הדברים. נכון אנשים, קשה להם לקום בבוקר כשהם רווקים? לא קמים בבוקר, הכל סבבה. או כשהם נשואים בלי ילדים. הם לא קמים בבוקר, הכל בסדר, לא קרה שום דבר. יש ילדים, צריכים לקום למסגרות, פתאום אתה לומד לקום. פתאום אתה מצליח להתמודד עם זה.

נטע: נכון.

אורן: גם אם לפני זה, זה היה לך קשה. דבר נוסף, זה הכנות ליום שאחרי המלחמה. זה לא בהכרח 2024 בעיניי.

גם אם היינו במרץ, הכל היה בסדר היינו יכולים להכין את זה לאחרי. להכין תוכניות. תוכניות מגירה לדברים משמעותיים שאנחנו יכולים לעשות. זה זמן מעולה. זה נשמע רע קצת, אבל בסדר, אני אגיד את זה בכל זאת. זה זמן מעולה לשבת ולחשוב איך אני רוצה שהעסק שלי ייראה. באמת איך אני רוצה שהוא ייראה.

אגב, אני מבחינתי אומר גם, איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו. אוקיי זה זמן מצוין לעשות חשיבה מחדש על הרבה דברים. לבנות את התוכניות, לראות איך אני עושה את הדברים בצורה שבאמת תואמת את מה שמעניין אותי. ויש מספיק זמן לצערנו. יש מספיק זמן. אז אפשר ממש לבנות את זה. אפשר לבנות את התוכניות, אפשר לכתוב את הדברים שנפרסם בעתיד. אפשר לבנות את קהלי היעד, אפשר לעשות סקרים כדי לבדוק מה מתאים יותר ומה פחות מתאים. אפשר לעשות עבודה תשתיתית מאוד, מאוד משמעותית, יש לנו מספיק זמן אם אנחנו מתעסקים בזה.

אני לא יודע כמה זה מספיק זמן, בסדר? ואני חושב שאחד הדברים שקשים לאנשים זה שהם לא יודעים כמה זמן עוד נשאר. בסדר אתה לא יודע כמה זמן עוד נשאר, אתה אומר אולי זה חודש, אז אני לא אספיק. אולי זה שלושה חודשים, אז זה יותר מדי. עזבו את זה, תתנתקו מזה.

נטע: תגדירו לעצמכם.

אורן: בדיוק, תדמיינו שיש את הזמן הרלוונטי שאתם צריכים.

נטע: גם אתה יודע, לבוא ולהגיד תבנו את זה. בואו תבנו את זה, אבל גם גם תגדירו לוחות זמנים. זאת אומרת, אם אתה עכשיו יוצא לבנות משהו חדש או החלטת על איזשהו קהל יעד חדש, אז תבנה לעצמך ממש גאנט. לצורך העניין, את לוח הזמנים. מה קורה מעכשיו עד הרגע שאתה… שזה קורה.

אורן: נכון.

נטע: מה קורה שם בדרך ולתחום לא רק מה, אלא גם מתי ואיך, כמובן.

אורן: ואם זה יתעכב בגלל המלחמה, אז זה יתעכב בגלל המלחמה, הכל בסדר.

נטע: נכון, נכון.

אורן: אבל אנחנו את שלנו עושים. אנחנו את שלנו בונים. בעיניי זה זמן מעולה ללימוד. אני לקחתי כמה קורסים דיגיטליים בתקופה הזאת.

נטע: גם אני התחלתי ללמוד.

אורן: זה זמן מעולה ללימוד. אני כן אגיד שזה גם לפעמים קשה לאנשים ללמוד בתקופה הזאת כי צריך להוציא כסף בשביל ללמוד, נכון. וזה זמן טוב גם לדבר על זה שלכל בן אדם, משפחה צריך להיות קרן שעת חירום מה שנקרא. מי שאין לו, זה זמן מצוין להקפיא את המשכנתא, לשים כמה חודשים ואז יש לך קרן חירום. [צוחק]

נטע: אוקיי… [מצחקקת]

אורן: מתישהו צריך לעשות את זה.

נטע: מתישהו צריך לעשות את זה, כן.

אורן: קרן חירום צריך להיות בדרך כלל בערך שלושה משכורות שהיה לנו, פלוס מינוס לפחות. בוא נגיד יש אנשים שאומרים תשעה, אבל אני חושב שלרוב האנשים קשה,

נטע: בין שלושה לשישה. אז אני אגדיר את זה אחרת. בין שלושה לשישה חודשי קיום.

אורן: מחזור. קיום, כן.

נטע: זאת אומרת, אתה יכול להרוויח יותר ממה שבפועל אתה מוציא או ההפך, אבל בסוף מה שחשוב זה שיהיה לך בין שלושה לשישה חודשים לסגור, שתוכל להתקיים, שתוכל לשלם על כל ההוצאות שיש לך. אז זה לא בהכרח המשכורת, אלא זה כמה עולה לי לחיות בעצם. אז בין שלושה לשישה חודשים.

אורן: אוקיי, יפה מדויק יותר, אהבתי. אבל זה בהחלט זמן מצוין ללמוד. להבין יותר לעומק דברים שאני רוצה להבין. להתעסק במשהו שרציתי להתעסק ולא הספקתי בחיי היום יום וכו'. הלמידה, העשייה, ההתקדמות, המחשבה על היום שאחרי הם כולם מאוד עוזרים לאנשים להיות במקום שבו הם מרגישים נחוצים, משמעותיים, בסדר?

נטע: ופחות לחשוב על מה שקורה.

אורן: נכון. אין לי בעיה שאנשים חושבים על מה שקורה.

נטע: זה קצת אסקפיזם. אתה יודע, זה המקום הזה שאתה מצליח לנתק את את המחשבות מהרע, מהדברים הקשים שאנחנו עוברים, למקום, עוד פעם, של אופטימיות. אתה מצליח לעשות איזשהו shift למקום חיובי יותר. אני חושבת שזה הדבר הנורא חשוב איך אנחנו שומרים על state of mind חיובי בימים כאלה וזה המקום שמאפשר לך לעשות את זה. להתעסק בלבנות זה להתעסק בטוב.

אורן: נכון. נכון. להתעסק בלבנות, להתעסק בדברים טובים. אסקפיזם זה מילה ששמעתי איזה מאה פעם מאז שיצאתי מהמילואים.

נטע: [צוחקת] מאז שיצאת או מאז שהגעת?

אורן: מאז שיצאתי. אני מבין שזה משהו של העורף, לא יודע, אני לא מתעסק בזה.

נטע: תמיד היה לי, תמיד. זו מילה שתמיד השתמשתי בה, אורן.

אורן: כמו 'אקספוננציאלי' בקורונה, זה גם כולם השתמשו בזה לפני. זה לא משהו שנכנס…

נטע: היום זה יותר 'טרמינולוגיה'. זה מילה יותר ככה מעכשיו, אבל 'אסקפיזם' תמיד היה שם.

אורן: שתדעי לך שזה, זה כאילו אתה חי במדינות שונות כשאתה במילואים ואז אתה יוצא אתה כאילו חי במדינות שונות. זה משהו מטורף הפער כאילו בין… לא חשבתי שזה כזה פער גדול. אני השתחררתי לפני שבועיים וזה פער עצום. כאילו החיים במילואים ולא במילואים הם היו נראים אחרת לגמרי במלחמה הזאת. כאילו משהו מטורף! כי כשאתה נמצא במילואים, אז עם כל זה שקשה וכואב ואתה בסיטואציות לא נורמליות, אתה בעשייה. אתה כל הזמן חלק מהמאמץ הזה.

נטע: אתה מרגיש שאתה חיוני, אתה ממש שם בלתת למדינה, לשרת את המדינה.

אורן: כן. ובעורף התחושה הייתה… הפער היה עצום, עצום. התחושה הייתה חוסר ביטחון, פחד, הייתי אומר אפילו על סף הדיכאון אצל הרבה אנשים. עולם מאוד, מאוד שונה בהיבט הזה. זה מעניין להסתכל על זה ולחשוב על זה ככה.

נטע: דרך אגב אפרופו, רק בהקשר הזה של האסקפיזם. אם פעם אסקפיזם היה גם פיזי, זאת אומרת, ממש היית לוקחת את עצמך ומתנתק פיזית, היום האסקפיזם הוא בראש. הוא תודעתי. זה המקום הזה שאתה צריך לייצר לעצמך את הלברוח בראש, את המקום הזה שאתה מצליח לברוח ממה שקורה. במרכאות אני אומרת "לברוח", אבל לצאת ממה שקורה וזה הכל בראש. וזה המון עבודה על ה-state of mind שלך. שזה המון, המון עבודה שם, באיך לגרום לזה לקרות בתוך הראש שלך. איך אתה מנתק את זה ומצליח לייצר את המקום החיובי הזה, זה המון עבודה פנימית.

אורן: אז אני, רק עם דבר אחד מתוך מה שאמרת, לא מסכים.

נטע: אוקיי.

אורן: עם הלברוח. אני בעד להתחבר לזה.

נטע: אמרתי במרכאות. [מצחקקת]

אורן: בסדר. כל מה שאמרת נכון ממש. אני בעד להתחבר לזה. זאת אומרת, אני חושב שצריך להתחבר לדבר הזה שכולנו נמצאים בתוכו עכשיו, למצוא בו את החלקים שאני יכול ומרגיש שבהם יש לי מה לתרום ולעשות. אני לא רוצה לברוח מזה, זו הסיטואציה שלנו, זה מה שיש. לפעמים צריך לברוח, אבל מעט מאוד פעמים. פה אני צריך להתמודד ולמצוא מה אני כן יכול. מה אני כן יכול להרים קדימה. כי אז אני יכול באמת להשפיע וכשאני משפיע באמת אז אני נמצא במקום שבו אני… שבו אני מרגיש טוב עם עצמי או רוב האנשים מרגישים טוב עם עצמם כשהם נמצאים שמה.

אני אזכיר את הכבשים כמו שאני תמיד מזכיר אותם, כי הם מאוד משמעותיים פה גם. אנחנו מתלבטים האם אנחנו עושים משהו בכיוון הנכון או לא, איך אנחנו, למה כדאי לנו לצאת מקיפאון? האם צריך או איך אנחנו יודעים שמה שאנחנו עושים עכשיו הוא באמת יציאה מקיפאון? אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם זה משרת את ארבעת הערכים הבסיסיים שבן אדם צריך בחיים שלו, שזה ראשי תיבות של כ.ב.ש.ה: כבוד, ביטחון, שייכות והצלחה. אחת הסיבות שאנשים מרגישים כל כך לא נחוצים, זה שהם לא מרגישים אף אחד מהדברים האלה.

כשאתה לא מרגיש שאתה עושה משהו, אתה לא מרגיש שאתה מצליח, אתה לא מרגיש שאתה שייך, אתה לא מרגיש שיש לך ביטחון שנפגע פה באופן דרמטי במלחמה הזאת ואתה לא מרגיש שאתה, מה שאתה עושה מכבד אותך, אז אתה מרגיש כאילו העולם לא… אתה לא נחוץ, אתה לא רלוונטי פה. והדרך להתמודד עם זה זה לראות מה אתה יכול לעשות. איזה עשייה אתה יכול להיות בה כדי לרכוש מחדש את ארבעת הדברים האלה, וכל הזמן להיות בתוך איזושהי עשייה.

עדיף ביחד עם עוד אנשים. אם לא אז לבד, אבל עדיף ביחד. כמה שיותר עם יותר אנשים להיפגש אפילו כמה אנשים, לא רק שניים. אפשר להיפגש עשרה אנשים, חמישה אנשים. להיפגש, לעשות, זה גם עוזר לאנשים אחרים שמסביבך וזה גם עוזר לנו. מילות סיכום?

נטע: קודם כל, אז אני באמת מאמצת את המילה של הלהתמודד כי אני מאוד מאמינה. אז לא לברוח, אבל כן להתמודד. אני חושבת, אתה יודע, להתמודד זה לנהל, לנהל את עצמנו. אנחנו מנהלים עסק, אנחנו מנהלים בית. ועכשיו אנחנו צריכים לנהל את הסיטואציה הזאת ולהחזיר את השליטה לידיים שלנו. עוד פעם, יש מקומות שאין לי שליטה בהם, אבל איפה שאני כן יכולה, אז אני אשאל את עצמי איך אני יכולה להחזיר לעצמי את השליטה ולנהל את ה… לנסות לנהל את הסיטואציה ככל שאני יכולה.

ואני גם מתחברת מאוד למקום הזה שכשאתה נפגש עם אחרים, אתה יודע, יש כל מיני משפטים "צרת רבים נחמת טיפשים". אבל בוא ניקח את זה למקום הנכון שבסוף צרת, בסוף יש כאן צרת רבים. החוכמה היא זה להיפגש בקבוצה הזאת ביחד ולייצר משהו חיובי ממנה. זאת אומרת, לא להיפגש ביחד ולייצר משהו שיהיה לו אפקט שלילי, אלא לקחת את הדבר הזה למקום החיובי. ועוד פעם, כל הזמן לחפש את נקודות האור. נכון, זה קשה להגיד בתקופה כזאת 'לנצל את התקופה'.

זה הרי, בוא, אנחנו שנינו פה מה שנקרא ישראלים בכל רמ"ח איברנו ואוהבים את המדינה וחווים את הכאב של כולנו. אבל תמיד יש… כל אחד יכול למצוא את המקומות שהוא יכול להתחבר אליהם, אפילו אם הם נראים קטנים ולהתחבר לנקודות האור האלה במטרה לייצר להמשך משהו טוב יותר.

אורן: לחלוטין. תודה נטע, היה לי מאוד מעניין.

נטע: תודה אורן, תודה אורן.

אורן: כיף, לא יודע אם זו אמירה מדויקת.

נטע: משהו שקצת נראה לי מחמם את הלב, שעושה כזה קצת מסאז' נעים ללב להיפגש ולדבר על זה.

אורן: כן, התגעגעתי אלייך. ממש.

נטע: התגעגעתי גם. חיכיתי, חיכיתי.

אורן: לא התראינו הרבה זמן.

נטע: תודה אורן, ימים טובים.

אורן: אמן.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

18 views0 comments

Commenti


bottom of page