הכי בזמן - פרק 28: הבקשה המפתיעה של מתי כספי מרועי - חלק א
- איריס הררי
- Oct 10
- 24 min read
ארבעת החברים - דליה גוטמן, שחר סגל, רועי בר נתן ועילי בוטנר עם הגיטרה, התכנסו באולפן לפרק חדש – "הכי בזמן". והפעם: רועי מספר על הנחיית ערב המחווה למתי כספי ועל הקשר ביניהם - כולל הבקשה המפתיעה של מתי, שחר משתפת חוויות מ"היפה והחיה", עילי מספר על השיר שגרם לו לבכות ודליה חוקרת על מאחורי הקלעים של המונולוג של אודי כגן.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/09/2025.
[חסות]
קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".
[מוזיקת פתיחה]
שחר: "הכי בזמן", הפודקאסט של דליה גוטמן, רועי בר נתן, עילי בוטנר ושחר סגל. השיחה השבועית של החברים הכי טובים, שמגיעה הכי בזמן.
[שרים יחד את "אהבתה של תרזה די מון" של לאה גולדברג]
"מֵחַלּוֹנִי וְגַם מֵחַלּוֹנְךָ
אוֹתוֹ הַגַּן נִשְׁקָף, אוֹתוֹ הַנּוֹף,
וְיוֹם תָּמִים מֻתָּר לִי לֶאֱהֹב
אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לִטְּפָה עֵינְךָ.
מוּל חַלּוֹנְךָ וְגַם מוּל חַלּוֹנִי
בַּלַּיְלָה שָּׁר אוֹתוֹ זָמִיר עַצְמוֹ,
וְעֵת יַרְטִיט לִבְּךָ בַּחֲלוֹמוֹ
אֵעוֹר וְאַאֲזִין לוֹ גַּם אֲנִי.
הָאורֶן הַזָּקֵן, שֶׁבּוֹ כָּל מַחַט
אֶת מַבָּטְךָ נוֹשֵׂאת כְּטַל טָהוֹר,
הָאורֶן הַזָּקֵן, שֶׁבּוֹ כָּל מַחַט
עִם בֹּקֶר יְקַדְּמֵנִי בִּבְרָכָה –
דְּבָרִים רַבִּים מְאד אָהַבְנוּ יַחַד,
אַךְ לֹא זָרַח בְּאֶשְׁנַבְּךָ הָאוֹר
דְּבָרִים רַבִּים מְאד אָהַבְנוּ יַחַד,
עֵת בְּדִידוּתִי נָגְעָה בִּבְדִידוּתְךָ.
מֵחַלּוֹנִי וְגַם מֵחַלּוֹנְךָ
אוֹתוֹ הַגַּן נִשְׁקָף, אוֹתוֹ הַנּוֹף,
וְעֵת יַרְטִיט לִבְּךָ בַּחֲלוֹמוֹ
אֵעוֹר וְאַאֲזִין לוֹ גַּם אֲנִי."
שחר: עוד פעם.
"מוּל חַלּוֹנְךָ וְגַם מוּל חַלּוֹנִי
בַּלַּיְלָה שָּׁר אוֹתוֹ זָמִיר עַצְמוֹ,
וְעֵת יַרְטִיט לִבְּךָ בַּחֲלוֹמוֹ
אֵעוֹר וְאַאֲזִין לוֹ גַּם אֲנִי.
לללללל… ללללל
אֵעוֹר וְאַאֲזִין לוֹ גַּם אֲנִי."
רועי: שזה לאה גולדברג.
דליה: לאה גולדברג.
רועי ועילי: ונורית הירש.
דליה: אני רק שואלת ואחר כך תענה לי. היה פה סי-פרט או לא, אני טועה?
עילי: זהו…
שחר: לא, אנחנו טעינו פה לגמרי. אבל עשינו בלגן. היה משבר.
עילי: היה משברון.
רועי: הטעו אותנו.
שחר: לא טוב.
עילי: היה פה משברון. אבל זה גם היופי.
רועי: לא, שמה טמון היופי. במשבר.
עילי: יש שמה, בביצוע המקורי את הבית האחרון עושים… [עילי שר] "דה דה דה דה דה דה… [רועי מצטרף לשירה] מחלוני וגם מחלונך…". אנחנו הולכים לאיזושהי מודולציה. אנחנו שרנו את הבית האחרון עם המנגינה של הפזמון.
שחר: עם הפזמון, זה היה בלאגן. לא טוב.
עילי: בלאגן קטן.
שחר: כן. בסדר.
דליה: טוב. אבל זה לא סי-פארט, אני טועה.
עילי: אין סי-פארט.
רועי: אבל יש פאתוס.
עילי: יש פאתוס.
דליה: אבל… אבל יש פאתוס. יש פאתוס, אבל אין חטופים. האמת היא, היום 31 באוגוסט. 31 באוגוסט לפני שנה הייתה שבת, שבמוצאי אותה שבת, אתם זוכרים, התחלנו לקבל כולנו וואטסאפים על ששת הנרצחים ובהם הייתה גם כרמל גת. אתם זוכרים, סיפרתי לכם, היינו בכיכר החטופים, הלכתי ל… ל… לאשל, הוא עוד לא ידע, הוא התבדח איתי.
רועי: אשל גת.
דליה: אצלי כבר זה ישנו בסֶל… אצל כולם כבר זה ישנו.
שחר: בסלולרי, כן, כן.
דליה: בסלולרי. 31 באוגוסט. ולמחרת התפרסמו, זאת אומרת, אותו לילה ב-3 וחצי.
רועי: אותו לילה.
עילי: כשאת הלכת לאשל, הוא לא ידע?
דליה: לא ידע. הלכתי לאשל בכיכר החטופים בשמונה וחצי, אצלי ואצל כולם בסלולרי כבר היה כתוב, אשל התבדח איתי. אחרי זה התחילו להגיע אליו שמועות, וכמו שהוא בעצמו כתב ברשימה יוצאת מהכלל, שהתפרסמה השבוע, יוצאת מהכלל באמת, עם יכולת כתיבה גם. הוא כותב שניסו מה שתמיד עושים, להגיד להם "לא, זה לא נכון, זה רק שמועות", שזה הכי מעצבן אגב, זה יכול להיות גם הכי מתסכל. "זה לא נכון, זה שמועות, זה לא ככה וככה". וב- 2 וחצי בבוקר הם קיבלו את ההודעה. ורביב דרוקר כתב השבוע ב"דעות" בהארץ, דוגמה לסיכול עסקה דקה אחרי דקה. סיכול עסקה שיכלה להציל חלק מהנרצחים מהשישה האלה, לפני שנה. זה פשוט לא יתואר, זה לא רכילות אלא זה תחקיר מבוסס, אף אחד לא תובע אותו על זה, תחקיר מבוסס שמראה…
שחר: הייתה תוכנית מדהימה.
דליה: מדהימה. של "המקור", הייתה מדהימה. ולא יאומן, ואתה משפשף את העיניים, אתה לא מאמין.
שחר: זה לא יאומן בעינייך? אני כבר מזמן מאמינה.
דליה: באמת? שככה סיכלו?
שחר: אני כבר, אני כבר לא חושבת. אין, אני שנה וחצי לפחות אני כבר לא אומרת לא יאומן. על מה? מה לא יאומן? הכל יאומן.
דליה: את יודעת מה, את יודעת מה? אני אגיד לך על דבר לא יאומן דווקא, על דבר כביכול פעוט וקצת צהוב, בסדר? אבל בעיניי זה לא יאומן. ששאלו את נתניהו באיזשהו ראיון, "מה שני הַרג… מה הרגע הכי מרגש במלחמה שהיה לך?" והוא אמר "זה שפגשתי את שרה ואת הילדים". אני לא האמנתי שאוזניי שומעות את זה.
רועי: ברשת חשבו שזה AI, אמרו זה AI, הרי זה לא יכול להיות. זאת סאטירה.
דליה: זה קיצוני! זה קיצוני!
רועי: זה קיצוני ברמת הניתוק, אני חושב שאי אפשר לקחת את זה עוד צעד קדימה. זה פשוט מפגן של ניתוק מוחלט. כל מי שעומד שם במקום הזה.
שחר: לא, זה לא ניתוק, זה אחרי הניתוק. ניתוק זה רק להרגיש ולא לחשוב את זה. או…
דליה: לא שם…
שחר: ה-לעשות את הדבר, זה לא רק ניתוק, זה הדבר שהוא, הוא ברווח כבר, הוא לא רק לא בהפסד. הוא משתמש בשאלה הזאת להרוויח משהו. כשאת חושבת שזה לא יאמן, באיזשהו אופן זה כדאי לו, להגיד את התשובה הזאת.
דליה: תסבירי.
שחר: יש לזה מצביעים, יש לזה קהל. הוא יודע… הוא לא אומר אם לא. אני… אני חושבת שאני, עבר… אני לעצמי עשיתי. אני לעצמי עברתי למפתח אחר. כי כל זמן שמנסים לחשוב על מפתח אנושי בעינינו, מה שנחשב אנושי בעינינו.
רועי: הוא לא מבין מה הוא אומר, זה מנותק, זה חסר, חסר…
שחר: רגש. הוא לא יכול להיות…
רועי: קשר למציאות.
שחר: מה? בוא נתחיל, מה, הפגנות לא יעבדו מחר?
רועי: לא, זה מחובר למה שהוא יכול להרוויח מזה, זה רק זה.
שחר: אינטרס, רק אינטרס.
דליה: אני רוצה לשאול…
שחר: רק תחשבי אינטרס.
דליה: אבל אני שואלת באופן הכי פשטני, איך בן אדם יכול לחשוב, ראש ממשלה של מדינה, שנמצאת כבר במלחמה שנה וחצי…
שחר: נו…
רועי: שנתיים.
דליה: שהוא אומר, גם אם זה לא נכון, שזה יכול לעזור לו אם הוא יגיד, שהרגע, הרגע הכי מרגש היה שהוא פגש את אשתו ושני ילדיו, שלא משרתים.
שחר: אוקיי, אז יש שתי רמות. אחד האישית ואחת הציבורית.
דליה: האישי אני מבינה.
שחר: באישי את… אבל האישי הוא כנראה מאוד דרמטי.
דליה: אוקיי.
שחר: אוקיי, והוא מאפשר דברים, או לא מאפשר דברים באופן כללי. זאת אומרת זאת התשובה שהוא צריך להגיד.
דליה: אוקיי.
שחר: והוא אמר אותה.
דליה: אוקיי.
שחר: יפה מאוד. וגם ציבורית, הוא בטוח מבין שזה לא יפגע בו. זה לא יפגע וזה נכון, זה לא פוגע בו.
דליה: למה? למה זה לא פוגע בו?
שחר: כי זה… זה מי… זה המי שנגדו, העולם, הוא הצליח לחלק את… לבעד ונגד ביבי. ומי שבעד ביבי, לא, הוא מקבל גם את זה, כעוד תכונה נהדרת שלו, שהוא מקסים ואיש משפחה. וזהו.
דליה: אני לא בטוחה בזה, אבל אני גם לא בטוחה שלא. אני לא בטוחה בזה. על כל פנים אני רוצה להתנצל, כי בשבוע שעבר דיברתי על השישה, ולצערי נשמט השם של הירש. [שחר מהמהמת] כמובן שזה… הייתי במועקה חצי שבוע. וראיתי בשבוע שעבר כתבה של רותי שילוני על החפצים של השישה. ראית את זה, עילי?
עילי: ב"יד ושם".
דליה: "יד ושם", בדיוק ככה. שמצאו, את החפצים האישיים שמצאו, במצב שמצאו אותם במנהרה ברפיח, הביאו אותם ל"יד ושם" כי שם יש מעבדה לשימור. וכמו שמישהי מ"יד…" שזה נורא הביאו את זה ל"יד ושם"…
שחר: זה סמלי אבל באופן מחריד.
דליה: באופן מחריד. ואמרה נציגת "יד ושם", "אנחנו יודעים לשמר טראומה, כלומר, חפץ במצב של טראומה". זאת הייתה תשובה מצוינת. והתראיינו ההורים וקרובי משפחה של ה… של השישה.
שחר: כאן ראיות הושמדו, כמובן. גם הראיות, גם החפצים, הראיות הרבה הושמדו בהתחלה הרי, כמו כל המיגוניות שנצבעו וכל הדברים האלה, כדי שאי אפשר יהיה לעשות ועדת חקירה ממלכתית.
דליה: [בהפתעה] כן? אני לא, לא ידעתי.
שחר: אתם לא זוכרים את זה?
רועי: לא.
דליה: אני ידעתי שדובר צה"ל אמר שנכנסו מיד למערה, מיד, כשמצאו אותם…
שחר: למנהרה.
דליה: יום אחרי יום, יום אחרי זה, ואספו חפצים והביאו אותם להורים, ממש.
שחר: אוקיי, מדהים.
דליה: די הרבה חפצים.
עילי: אבל את אומרת שבשבעה באוקטובר…
שחר: לא שבעה, אחרי. אתם לא זוכרים?
רועי: לא.
שחר: צריך לחפש רגע בגוגל. אגב, אני רוצה להגיד שגם בפודקאסט הקודם יצאתי האישה המשונה, שאמרה את השם של אלמוג כהן, אבל זה היה נכון. שלחתי לכם אחר כך את זה שאלמוג כהן היה ברשימה, בסקר של הליכוד.
רועי: אה, כן.
שחר: אמרתם לי "אבל הוא לא בליכוד".
רועי: כן.
שחר: well, בסקר של מתפקדי… מי יצביע בפריימריז, הוא מקום חמש, אלמוג כהן, זה היה נכון. וגם בזה אני אומרת, יש לי זיכרון, בואו, אפשר להסתייג ממנו קלות, אבל שלמשל מיגוניות, צבעו אותן.
רועי: אבל… כן. אבל בכוונת מכוון?
שחר: איך תוכיח? מאיפה אני יודעת? אולי לא, אולי זה היה הפעולה היחידה שמדינת ישראל, ממשלת ישראל כן עשתה, לצבוע מהר ולסדר.
רועי: אני לא יודע באחריות מי זה.
שחר: הבתים של האנשים עדיין הרוסים שרופים, אף אחד לא בא לתקן אותם, אבל את המיגונית סיידו. סיידו את זה, צבעו את זה אז, כאילו כחלק מ… כן, התחילו לסדר.
דליה: אנחנו שוב…
שחר: עושים לכאורה.
דליה: שוב נוסעים השבוע, הקבוצה שלנו של יעל גבירץ, לנקות בתים ביישובים בעוטף עזה, חברים קשה להם להתגבר על זה. [מרימה קול] אין מדינה! המדינה לא עוזרת! דרך אגב, אתם זוכרים שביום חמישי הקרוב יש שירים לדני, בבית גוברין? למה אני נזכרת בזה? כי ערן, הבן שלו עובד במנהלת "תקומה". ערן ויהלי אשתו שפגשתי אותם בכיכר החטופים, לא להחמיץ את זה.
שחר: זאת כותרת מה-חמש עשרה בינואר…
רועי: חמישה עשר.
שחר: 24, הכותרת, Ynet, הכותרת, "העדויות לטבח במיגוניות המוות הועלמו. ניצולים זועמים: מחקו לנו את הנשמה". בבקשה. נצרב בי.
דליה: נורא ואיום.
רועי: אוקיי.
דליה: טוב, אסון גדול. שנתיים ולא קורה כלום. אני לא יודעת. זה… והיום יש ישיבת קבינט קריטית, ככה אומרים.
שחר: זה גם לא נכון שלא קורה כלום, קורים הרבה דברים איומים.
רועי: איומים.
דליה: קורים, את צודקת.
שחר: הרבה דברים איומים בחסות הייאוש, בחסות המוות, בחסות המלחמה, בחסות הכל, פשוט עוד ועוד ועוד דברים איומים. אתמול פגשתי אישה חכמה, מבוגרת וחכמה.
דליה: מבוגרת וחכמה. זה יכול דבר כזה?
שחר: יש עוד.
דליה: אוקיי.
שחר: והיא מתחום המשפט.
דליה: אוקיי.
שחר: אה… ואז היא אמרה, היא אמרה לי, "עד לפני שנה בערך, עוד הרוב, רוב הנזקים והדברים…" כאילו, אני… אני שאלתי, כי אני כל הזמן חושבת על זה באמת, אני חושבת שהרי כשיש בלגן, אז אני קצת ב"איך נדע להחזיר הכל למקום?" אז אתה מחזיר הכל, כי אתה יודע איפה החפצים שלך ואתה מחזיר למקום. הנזקים וה… זה כל כך כבר בכל מקום, וכל כך הרבה דברים וזה וזה, אבל אני אומרת האם מישהו מנהל איזשהו רישום? איך נדע להחזיר את הכל אחורה רגע? איך נדע להניח את הדברים במקום? אז היא אמרה "חוקים יחסית זה קל, כי את פשוט, מחזירים את החוקים, אפשר לעשות חוקים שית… חזרה שיתקנו את זה".
רועי: שיהיה לך רוב בפרלמנט.
שחר: כן, אז אוקיי, עשו, משנים את החוק, אתה תחזיר את החוק או… אבל המינויים, המינויים האלה, העובדה שבכל מקום ציבורי, מוחלפים אנשים
רועי: חסרי כישורים.
שחר: והם… הם משפחה וחסרי כישורים וחסרי הכל והמניעים לא מניעים של כלום שצריך להיות וזה. אז, זה לא רק שזה לא עובד עכשיו והכל נהרס, ומי שכן הולך הביתה, מי שכן ראוי הולך הביתה וזה. אלא גם שהם, הם אהה… שמה יש כל מיני חוקים שאי אפשר לפטר אחר כך טריליון שנה. זה אנשים שגם אי אפשר יהיה כל כך להזיז אותם, מהתפקיד שלהם באמת. וזה באמת השמדה של כל המוסדות, כאילו. זה היה שיחה מדכדכת.
עילי: מה זה הסכמים, הסכמים קיבוציים כאלה? איך זה נקרא?
שחר: כן. כל הדברים.
עילי: שאתה לא יכול לפטר.
שחר: אתה לא יכול לפטר, יש לו כל מיני הגנות וזה וזה, אתה לא יכול לבוא למשרד ועכשיו לפטר את האנשים. על פניו זה היה רעיון טוב במקור. כי אם זה אדם מקצועי, אז זה שאתה פוליטי, אל תשפיע. אבל עכשיו…
דליה: לא יודעת. אני ממש יש לי לעצמי, בתוכי, השבוע חשבתי על זה, דימוי של מקוננת. ואמרתי לעצמי, תפסיקי עם זה. את לא יכולה, אבל אי אפשר להפסיק עם זה. כל הסיבות יש לקינה אחת בלתי פוסקת. ממש, קינה אחת. זה לא נכון? אני לא צודקת? קינה אחת בלתי פוסקת. מה יהיה עם זה? שנתיים! 900 חללים! רק מכוחות הביטחון. מה… זה, זה, מה נעשה עם זה? אני לא יודעת. מה יהיה?
שחר: גם המון דברים שאנחנו עוד לא יודעים, המון דברים שאנחנו עוד לא יודעים.
דליה: אבל מה ש… אני מודה שמה שעירער אותי והרשים אותי מאוד, אני בטוחה שכולכם ראיתם את זה, כי אי אפשר היה לא להיחשף לזה, זה אודי כגן. ואני מודה שרון ירון, עורך "אולפן שישי" עשה החלטה אמיצה, החלטה של עורך. חשובה, לא קלה. כי אני רוצה להגיד לכם משהו, כתבה די ארוכה, בינונית, באולפן שישי או במגזין אחר ביום שישי, היא בין 12 ל-15 דקות. אלה ה… אלה ה… זה, אלה הפרמטרים. הוא מחליט להעלות את המונולוג של אודי כגן, כמו שכבר, כשכבר גם הרבה ראו אותו, כלומר הוא גם מפסיד רייטינג אולי, שהוא 20 שניות… סליחה, 20 דקות וחמש שניות…
שחר: דקות, כן.
דליה: ומעלה את כולו. זאת אמירה עיתונאית, מערכתית יוצאת מהכלל, כשלפני זה יש, כן, לפני זה, היה, היה מונולוג של דנה ויס, שאמרה באופן חד משמעי, "כל ראשי מערכת הביטחון הם בעד העסקה. ועל זה, הם… את זה הם יעלו היום בישיבה, מול ראש הממשלה והשרים".
שחר: מעניין.
דליה: היא, היא אמרה את זה באופן… זה, והיה פתיח של קושמרו, שגם היה כמו טור עיתונאי, כמו טור עיתונות. [שחר מהמהמת] אני אומרת לכם, כמו טור דעה. א', ש"אולפן שישי" עושה עבודה נהדרת, וב', שההופעה הזאת של אודי כגן כנראה, לא כנראה, ענתה על… על אוזניים, לאוזניים מאוד קשובות, כלומר ענתה לצורך שהיה צריך להופיע, כלומר, לדבר על זה באור מלא…
שחר: אבל זה חן גם, החן מאפשר את זה…
רועי: הכלים שיש לאודי כגן לעשות את זה.
שחר: העובדה שהוא גם מנגן וגם…
דליה: לגמרי.
שחר: מצחיק לפרקים, וגם הוא… זה, זה, זה הרי תוכן כל כך כאילו דידקטי, רק באופן הכי לא דידקטי שיש, נעים באופן הוא מחונן, כן?
דליה: נכון.
רועי: שהוא יכול לבלוע את כל הדבר הזה. מהמחוננות.
שחר: ממש.
רועי: זה כל המילים שנאמרו כבר…
שחר: כן.
רועי: ועל החן והכריזמה והיכולת והמוח המבריק הזה שלו, וגם טיפוס שהוא מרגש, בעצם.
שחר: זה אמת, אמת.
רועי: אמת. הוא מרגש בלי רגשנות. [שחר מהמהמת] יש לו את הדבר הזה, הוא פשוט איש מרגש.
עילי: בלי לעשות ספוילרים למופע שלו…
רועי: כן.
עילי: היינו בהופעה שלו, ונגיד שהרגע הזה מגיע בדרך זו או אחרת במופע, וברגע לא צפוי. זאת אומרת אתה חושב שאתה הולך למופע בידור, ואתה הולך למופע בידור, כי הוא הכי מצחיק.
שחר: כן, כן.
עילי: אתה על הרצפה, ואז מגיע הרגע הזה והוא מדבר על זה, על, על הפוסט טראומה…
שחר: ועל ההלם קרב.
עילי: ועל ההלם קרב, ועם זה אתה הולך הביתה.
דליה: אה, זה הנאמבר האחרון?
עילי: אני לא אעשה… אבל אני, אני אומר אתה הולך עם זה הביתה.
דליה: מעניין.
עילי: וזו גם החלטה.
דליה: הח… מאוד. למרות שביושר הוא מדבר על פרנסה, גם בהתחלה וגם בסוף. הוא לא מנתק את הדבר הזה.
רועי: ראיתי כבר בכל מיני מקומות, גם ב"הארץ", שאומרים, שבעצם אם יש משפט אחד שלא יחמוק מהרבה מאוד אנשים, זה שהוא אומר "אמרתי לעצמי, אחרי כל הדברים האלה שעשית, איך אתה יכול לחיות?" וזה מעין משפט, שנאמר שם במובלט, שהרבה מאוד אנשים מתמודדים עם דברים שכנראה הם היו חלק מזה, ואתה הולך עם רגשות אשם. זה נשאר סתום ועלום, אבל מהדהד. [עילי מהמהם]
דליה: אז אמיר בן דוד, שאני נורא אוהבת, אני אוהבת את דעתו, מעריכה מאוד את דעתו. הוא היה גם בלהקה, נכון?
עילי: "אבטיפוס", איזו שאלה?
דליה: "אבטיפוס", להקה שנורא…
[רועי ועילי שרים יחד קטע מהשיר "תשאירי לי מקום לחבק אותך" של אמיר בן דוד]
"אמרת לי אתמול [דליה צוחקת] שחלמת עליי בלילה… דו דו דו דו דו דו דו…"
דליה: נהדר.
רועי: מה השיר שלהם שהיה יותר מועקה?
עילי: אהה, אני… מועקה וציפור.
רועי: מועקה.
דליה: הסולו של אייל שכטר. לא?
[רועי, עילי ושחר שרים יחד קטע מהשיר "מועקה" של אייל שכטר]
"במורד הגרון מתחלקת מועקה".
עילי: איזה ציטוט?
דליה: נכון, נכון.
רועי: [שר] "עכבר מרחוב…" של ארצי.
עילי: אז לימים שלמה ארצי…
רועי: שלמה ארצי…
עילי: שר…
רועי: על המועקה.
עילי: על להקה מתוקה שרה על מועקה.
רועי: [שר] "להקה מתוקה שרה על מועקה, ומה שנשאר"
עילי: בדיוק.
רועי: זה עליהם על "אבטיפוס".
רועי: סליחה. רחוב אילת 6.
דליה: אני נורא אהבתי אותם. בקיצור, "אבטיפוס", הם גם מופיעים לפעמים. "אבטיפוס", שאמיר בן דוד, חבר בלהקה הזאת, אוקיי? והוא גם כותב באתר אקטואליה, שנקרא "זמן ישראל". אתר אקטואליה מקוון, לא, לא בפרינט. והוא כותב דבר נורא נכון. הוא אומר יש אנשים מהשמאל שמבקרים את אודי כגן, שהוא לא סיפר מה המעשים שהוא עשה.
שחר: אה, כבר יש גם טענות עכשיו?
דליה: כן, מה המעשים?
רועי: על המשפט הזה שהרגע…
דליה: בדיוק.
רועי: אוקיי.
דליה: מה, מה המעשים שהוא עשה, הוא וחבריו, שהביאו אותם לטראומה הזאת? זאת אומרת, למה אתם לא שוברים שתיקה? ואמיר כותב דבר נורא חכם, הוא אומר, "אם אודי היה מביא את זה לידי "שוברים שתיקה", לקטגוריה הזאת…"
שחר: נגמר האירוע, זה כבר לא פופולרי, זה כבר האירוע.
דליה: בדיוק מה שאת אומרת. "זה כבר לא פופולרי. אף אחד לא היה מקשיב".
רועי: אין קשב לזה, ברור.
דליה: אין קשב לזה. רק בגלל שהוא עשה את העבודה הזאת, ולא, לא הזדהה, לא הלך ל"שוברים שתיקה", אלא דיבר על הטראומה שלו, בלי להגיד…
רועי: סליחה גם על המילים הגבוהות, זהו מעשה אמנות, מה שעשה אודי כגן. הוא העביר את זה דרך הפילטר של עצמו, דרך הסטייל המסוים שלו, ולכן יש קשב ויכולת להקשיב…
דליה: נכון.
רועי: לאיש הכל כך אהוב הזה, מקיר לקיר…
דליה: נכון.
רועי: עם תוכן שהוא קשה, קשה להאזנה בצורה אחרת.
דליה: נכון. אגב, ידעת את זה?
רועי: ממש לא.
שחר: אה, על ההלם קרב שלו? כן.
רועי: על ההלם קרב, בוודאי. בוודאי. גם זה באופן כללי, זה…
דליה: כי באפריל 20…
שחר: זה חלק כאילו מהבן אדם…
רועי: בטח.
דליה: לפני ארבע שנים, באפריל, היה ארץ, "ארץ נהדרת", והיה מונולוג פתיחה שלו שהוא שר "ונזכור את כולם".
רועי: אחרי איציק אממ…
עילי: סעידיאן.
רועי: סעידיאן, ממש אחרי הסיפור הזה.
דליה: אחרי איציק סעי… בדיוק. "נזכור את כולם, חוץ ממי ששרד מהכוח, כי אגף השיקום לעולם, בשבילו נהיה בלבול מוח". וסימסתי למולי שגב, אמרתי לו על הפתיח כמה הוא חזק, ואז הוא כתב לי, "הוא הלום קרב".
רועי: הלום קרב…
דליה: ואז נודע, ואז הבנתי שאודי הוא באמת הלום קרב.
רועי: הוא… הוא ממש מצטיין תחת קטגוריית בוקס בבטן. כשיש איזשהו פתיח, אתה אומר "וואו, מה זה היה עכשיו?" ואז זה מהדהד איזה זמן. יש לו כוח כזה, יש משהו בקיום האי… של האישיות שלו.
דליה: השירות שהוא עשה, סליחה ל…
רועי: לא, זאת אמת.
דליה: השירות שהוא עשה ל…
רועי: זה לא סתם מקיר לקיר.
דליה: להלומי קרב, כן. שמעתי תחזית רשמית של משרד הביטחון.
שחר: המספרים, זה באמת אי אפשר להאמין.
רועי: על הפוסט טראומטיים?
שחר: אפרופו…
דליה: כנראה יגיעו ל-50,000 של פוסט… כן, כן.
שחר: מה זה? זה המוני אדם!
דליה: זה המוני אדם.
שחר: זה כולם! כולם. כולם.
דליה: המוני אדם.
שחר: הרי הרוב לא יודעים עכשיו, הם ידעו בעוד 30 שנה, חלק ידעו. בעוד 30 שנה מישהו ייכנס לסופר ויצרח וישבור דברים, ואף אחד, לא הוא ולא מסביבו, וזה… ייקח הרבה מאוד זמן להבין, שזה מ… מעכשיו. כי ככה זה עובד באמת.
עכשיו הם יחסית, יש עכשיו כל מיני ניסיונות, וכל מיני ארגונים, ויש גם צבאי וגם לא צבאי, שמנסים זה, ויש להם, אני יודעת שיש כל מיני אממ… שיוצאים מהקרב ואז מעבדים את זה קודם, לא שולחים אותם ישר הביתה, כאילו כן יש איזה…
עילי: יש יותר מודעות ל…
שחר: הפנמה… כן.
דליה: עילי, אתה היית בקבוצה כזאת, לא?
עילי: אני?
דליה: נסעת להופיע לקבוצה כזאת, בקפריסין, ביוון?
עילי: כן, זה היה ב"יער הסודי", זה היה יותר לחבר'ה שהיו בנובה.
שחר: בנובה, אני זוכרת.
עילי: אבל כן, יצא לי לשתף פעולה עם בית הלוחם.
דליה: אהה.
עילי: והיו לי שם שיחות, וסיפרו לי, ואני מקווה מאוד שזה אכן נכון, ש… שכל הבירוקרטיה סביב ההכרה של פוסט טראומטיים וזה, היא… היא קודם כל אומרים לך, קודם כל כן, תתחיל בטיפול, קודם כל, ותוך כדי ובמקביל מנהלים את ה…
שחר: לא, חלק. וחלק עכשיו היה את הסיפור הזה של כפו עליהם רגע להיכנס לעזה ושמו אותם בכלא!
עילי: נכון. כן, נכון.
שחר: כי הם לא נכנסו, "אני לא יכול, זה טראומה וזה, אני לא יכול להיכנס, אני במצב".
עילי: כן.
שחר: "לא, בוא תיכנס". תלוי.
דליה: אז זה קרה אחרי איציק סעדיאן לא? המהפך הזה.
שחר: לא, עכשיו.
דליה: אני אומרת המהפך של אגף השיקום, לא אומר ישר "לא", אלא הוא אומר ישר "כן".
עילי: אז יש יותר, כן, יש יותר זה…
דליה: יש אמפתיה, יש יותר, כן.
עילי: הורידו את ה… את נושא את נושא הבירוקרטיה, כנראה שלא לגמרי, אבל קודם כל אומרים לך "כן" ומקבלים אותך, גם שאתה זה ותהליכים מתבצעים במקביל.
דליה: וגם היה נורא חכם, אולי כל המופע של אודי הוא כזה, שהוא עשה את זה עם הפסנתר.
עילי: שזה תמיד…
שחר: זה הדבר. זה הדבר. זה עוד כלי.
דליה: זה נהדר.
רועי: גם החבר פיסקה פה, עילי, תמיד איכשהו מביא under, כשהוא מדבר…
שחר: ה-under, כן.
רועי: ו… אני הבנתי כמה שזה נכון ומבריק ורגיש להבין, שכשאתה מספר איזשהו סיפור, ה-under הוא חלק מהעניין.
עילי: הוא חלק מהסיפור.
דליה: אתה זוכר דבר כזה, שזה…?
רועי: איתו זה קורה, כשהוא מספר משהו על הקיבוץ, הוא תמיד מנגן משהו מתחת או הפסנתרן שלנו מנגן משהו. זאת אומרת, זה לא נשאר בלי איזשהו וייב, איזשהי אווירה. ש… נכנס רובד. גם זה כל כך נונשלנטי. כמו שהוא מנגן פשוט, זה הדבר שלו. והוא מנגן על פסנתר, גם, אין, זה לא סתם. אודי כגן הוא פשוט קסם.
שחר: כן, כן, זה מאוד מרשים.
רועי: קסם, יש בו רגישות אדירה ובאותה, באותה ליגה יש…
דליה: יש לי עוד שאלה, אולי טיפה מטומטמת. אם הוא עושה חזרה על המונולוג הזה, אם הוא…
שחר: הוא עשה אותו 1,000 פעם כבר, הוא עשה אותו.
דליה: 1,000 פעם?
שחר: כן, זה חלק מהמופע, הוא עשה אותו כבר 1,000 פעם.
עילי: יש במאי למופע?
שחר: הוא בטח השתכלל כמו…
רועי: לא.
עילי: אין במאי למופע.
רועי: הוא עורך, הוא במאי…
עילי: הוא עושה את הכל.
רועי: כן, וגם יש לו כל כך הרבה מילים בפה, הוא יודע ל… לעשות, לג'נגל, עם הכל.
עילי: אבל הקטע הזה הוא כתוב?
רועי: אני מניח שזה…
שחר: בטח!
רועי: מובנה. כן, שזה מובנה.
שחר: אין דברים לא כתובים. מה זה? בטח!
רועי: זה כתוב. לא מילה במילה, הוא לא צריך פרומפטר.
שחר: אין פרומפטר, זה כתוב כבר בקיום שלו…
עילי: בקיום.
שחר: זה כתוב אצלו וזה. אבל הוא כבר עשה את זה מלא. בוא, אנחנו אנשים שמספרים סיפורים גם. הסיפור, ככל שהוא אמיתי, הוא יסופר טוב יותר ואין צורך שיהיה כתוב באף מקום, אבל כשאתה מספר את הסיפור שוב, אה… מצאת עוד איזה מקום שאתה יכול לעשות, זה בכל זאת, זה עבד, זה, זה יותר מצחיק, לא מצחיק, הוא משתכלל והוא עושה אותו כל פעם עד ש…
דליה: אז אה סליחה שאני נדחפת, אבל גם במופע שלכם…
רועי: כן.
דליה: וגם במופע של שחר ושלי, אנחנו חוזרות על סיפורים. יש סיפורים שחוזרים עליהם. ומישהי אמרה לי, שבאה פעם שלישית. אמרה לי "דליה, זה כל החן. אני יודעת כבר מה אתם עומדות לספר, אני יודעת שיהיה איזה קמט או משהו אחר, תוספת לדבר הזה…"
שחר: נכון.
דליה: "אני מזהה איפה זה סיפור", וזה אצלכם גם, אותו דבר. הייתי כמה פעמים, זה לא מפריע לי שאותו סיפור חוזר. זאת אומרת, אני מכירה, ואני, נעים לי. אני, אני בחברה של דברים שאני אוהבת, שאני מכירה. אין…
רועי: כן.
שחר: אנחנו מאוד מקפידים על רפטטיביות גם בטלוויזיה בדברים.
דליה: כן?
שחר: אני מאוד, אני גם מאמינה בזה, באפקטיביות, וגם אני מאוד אוהבת את זה. זה מייצר אממ… אהה… שיתוף, כאילו, את מצליחה להפוך את הצופים או מאזינים או זה, לשותפים במחנה, בקבוצה.
דליה: מה? תדגימי, מה זאת אומרת?
שחר: נגיד, ב"מה נסגר" דוגמה, תוכנית שפעם אנחנו עשינו את זה.
רועי: תוכנית שעשינו בערוץ 10.
שחר: היינו ממש, היו תבניות קבועות, כאילו מן הרגע הזה שאתה תגיע אליו בתוכנית…
רועי: כן.
שחר: ואתה בבית תשב ואתה תדע להגיד, וזה שיושב…
רועי: עושים פתיח למשהו, "האיש שתמיד ככה וככה, אבל שלא נותן לאשתו לזה זה. ליאון רוזנברג ופאולה…" ופאולה…
שחר: כן.
רועי: אנחנו תמיד עושים לפני ליאון רוזנברג ופאולה. הוא עושה את הכל.
שחר: הוא תמיד עושה את החדש, אבל יהיה על אותה תבנית, צריך להשתכלל. זה גם משחק טוב במוח ל… להומור. אבל גם, מי שצופה, יוד… הוא חלק מהמשחק, כי הוא יודע גם בעצמו.
דליה: לא מבינה. לא מבינה.
רועי: אם יש אילון בן יוסף, הגרפולוג לכאורה, כן?
שחר ורועי: לכאורה הגרפולוג.
דליה: [צוחקת] נכון.
רועי: כן, גרפולוג.
שחר: אנחנו…
רועי: לא, זה גרפולוג.
דליה: כל מילה.
שחר: לא, היינו אומרים כל פעם הבלפן.
רועי: כל פעם הבלפן, משהו עם בילוף. אז אנחנו אומרים "אה, הבלפן בשדה השיפון אילון…"
שחר: נניח, את מבינה?
רועי: "…אילון בן יוסף". ותמיד היינו משחקים ומעקמים את ענייני הבילוף.
שחר: עכשיו, אם את צופה, צופה פעם ראשונה, אז את כאילו את אומרת, "לא הבנתי" פעם ראשונה. פעם שנייה את, את לאט, לאט מחכה לראות איזה משחק נעשה עם אותו טריק. כצופה.
דליה: הבנתי.
שחר: וגם, זה נותן לך יתרון על אדם חדש שאת מביאה. את מביאה מישהו חדש לצפות, ואת חלק מאיזה מועדון, את יכולה להזמין אותו להצטרף למועדון…
רועי: נכון.
שחר: אבל אנחנו כבר קבוצה. מבינה?
עילי: בטלוויזיה, זה עובד, זה, בהופעות, אני חייב להודות שלי תמיד יש את ה… את ההתלבטות הפנימית, האם בכל מופע אני צריך לספר את אותו קטע קישור. ואני מתייעץ עם מה שנקרא, עם אנשיי, והם אומרים לי, "תראה, עשרה שמעו, עשרים שמעו, מאה שמעו, אבל הרוב לא שמע".
שחר: הרוב לא שמע. נכון.
עילי: יש… עכשיו, אתה מספר, אני נגיד, אני לא… קטעים אישיים, נגיד, אני לא… כאילו לפעמים זה קשה לי, זה רגעים כאילו.
שחר: לפעמים יש את הטריק של אנשים שאומרים "אתם, אולי שמעתם כבר…"
עילי: כן.
שחר: או "כבר סיפרתי את זה פעם" ואתה אומר בהתנצלות…
עילי: נכון.
שחר: למרות שהחנה לסלואיות, כן?
עילי: בטח!
שחר: שהם האורים והתומים, הן לא מתנצלות קודם. היא עושה את אותו סיפור, היא עושה אותו מדהים, זה סיפור טוב, היא נותנת אותו.
רועי: נכון.
שחר: והיא לא אומרת…
עילי: גם בראיונות, לפעמים אנחנו רואים איזה ראיון, בלי שמות.
רועי: לאן זה הולך, בלי שמות.
שחר: כן, כן, נכון.
עילי: בלי שמות. הנה זה חלק מהתכנית…
שחר: קטע מה… זה, בטח. נותנים…
רועי: נכון, נכון. לא, מה? וציפי שביט, אליפות העולם. מה זה…
שחר: או מהמופע. כן. היא נותנת.
רועי: אבישקה. יש משהו שלא שמענו על אבישקה אי פעם בוריאציה אחרת?
שחר: ועוד פעם, אז כך או אחרת.
רועי: חמישים שנה. נפלא.
שחר: וזה מצחיק.
רועי: נהדר, מה קרה לזה? והאם ה… הז'קט שאתה יודע…
שחר: אבישקה, הוא עבר תהליך, לא דיברנו על זה.
רועי: אבישקה הפך להיות ציפי שביט.
שחר: אבישקה עבר לפרונט.
עילי: וואו, הוא אדיר.
שחר: אבישקה עבר לפרונט.
רועי: הוא ציפי שביט.
עילי: שירי ואני…
שחר: עבר לפרונט. אבישקה מעולם לא היה, היה על האופניים וזה. פתאום נהיה שהם צמד.
רועי: אבישקה של ציפי. כן.
שחר: של ציפי. מדובר בצמד. [דליה צוחקת] הם מופיעים כצמד.
רועי: כן, כן, נכון.
עילי: היא עורכת, היא עורכת את הסרטונים עם הכתוביות או ש…?
שחר: לא, לא.
רועי: אני לא חושב.
שחר: אבל אהה, היא מבצעת…
עילי: כן.
שחר: היא מחליטה, והיא עושה איתו חזרות. בטוח!
עילי: אה, יש חזרות?
שחר: איזה שאלה? עם אבישקה מה? [דליה צוחקת] בטוח יש חזרות.
רועי: עשרות טייקים, בטח.
שחר: כן, זה…
רועי: או… או על האופניים או בטייקים עם ציפי.
שחר: והוא מופיע, בגלל שהוא מופיע. צרחות.
דליה: [צוחקת] או באופניים או בטייקים עם ציפי.
רועי: מה זה זה, תכינו את אורניום ושירי, [שחר צוחקת] לא עוד 30… עוד 30 שנה.
שחר: ברור. איזו שאלה. [דליה צוחקת]
רועי: צחקי כבר עוד… עשור.
עילי: לא, פתאום נזכרתי בצי… בשירי.
שחר: שירי, שירי זה ממש דוחק בה כבר.
רועי: ברור.
שחר: היא לא יודעת איך לעצור את עצמה מלעשות חזרות.
עילי: שירי משוגעת על אבישקה וזה.
רועי: לא.
שחר: לא, להצטלם בעצמה.
דליה: לא, היא צריכה לעשות סרטון בעצמה.
שחר: ממש.
עילי: מי? שירי שלי? אמרתי לה, תגידי, MKR, אם עכשיו… זה, היית הולכת?
דליה: כן.
רועי: לא מיד אמרה לא.
שחר: וואו!
שחר: כן? באמת?
רועי: זה לא מעט.
שחר: באמת?
עילי: זה לא מעט.
רועי: ששירי… זה לא מעט.
עילי: אמרתי לה "ומה נכין?"
רועי: אני לא בזה.
דליה: ומה נכין?
רועי: מה נכין?
רועי: כי היא אוהבת אוכל וזה.
עילי: היא אוהבת אוכל.
דליה: מה נכין?
רועי: זה יהיה ממש טוב שתהיו.
עילי: נכון?
רועי: ברור, היא אוהבת שיחות.
עילי: היא אוהבת שיחות.
דליה: נכון.
רועי: זה ממש רעיון טוב.
שחר: נניח שתהיו.
עילי: כן.
שחר: אז מי מבשל?
עילי: היא. היא.
שחר: ואתה, כמו… צריך לחתוך וזה?
עילי: לא, אני, אני יודע קצת.
רועי: אבל גם הוא טוב. שתדעו שהוא מעולה.
עילי; אבל היא…
שחר: כן?
דליה: באמת?
רועי: היה עושה לי מרקים, מה זה? לפני 20 שנה.
דליה: באמת?
שחר: כן?
עילי: מרקים. השבוע הכנתי מרק תימני.
שחר: מה אתה אומר? רגל?
עילי: לא.
שחר: מרק רגל? צהוב כזה?
רועי: לא. לא, צהוב, אבל לא, לא רגל. עוף.
דליה: והילדים אהבו את זה?
רועי: כן. אהבו. שזה… אני מתמלא בגאווה, הם אוכלים אוכל… אוכל, שהוא לא מהבית, עם קצת חריף, וזה. שמעי, זה תחושה.
שחר: כן, ברור. מרוצות. גם אני, בטח. אם נפתחים ל…
עילי: לא, נזכרתי בציפי, אז חיפשנו מקודם לפני, לפני הקלטה שיר על… לשנת הלימודים.
שחר: כן.
עילי: אז סתם אני זורק, אם תרצו, את "הילד הכי קטן בכיתה", שאני תמיד הייתי בוכה.
רועי: תמיד היית בוכה.
דליה: [ברחמים] אוי…
עילי: תמיד.
דליה: בתחילה כל שנה?
עילי: הרגשתי שזה עליי.
דליה: מה, באמת?
שחר: היית הילד הכי קטן בכיתה?
עילי: כן. הייתי הילד הכי קטן בכיתה.
שחר: כן?
רועי: של יונתן גפן ועוזי חיטמן.
שחר: שיר מאוד יפה, בואו נעשה.
רועי: וואו, זה נורא יפה. וזה על ילד שעולה לכיתה… אוי, ילד הכי, שהוא הכי נמוך, כשמצלמים אותו בסוף השנה.
דליה: אהה…
עילי: את מכירה את זה?
דליה: לא, תמיד היית…
רועי: זה של יונתן גפן. בטח שאת מכירה את זה.
דליה: תמיד היית הכי נמוך?
עילי: אפשר להגיד. זה נראה לי שזה עליי.
שחר: שוב עוזי חיטמן. [דליה צוחקת]
[עילי, רועי ושחר שרים את השיר "הילד הכי קטן בכיתה" של עוזי חיטמן]
"הייתי הילד הכי קטן בכיתה,
הכי קטן בשיעור,
והכי קטן בהפסקה.
הייתי הילד הכי קטן בכיתה,
הכי קטן בשיעור,
והכי קטן בהפסקה."
דליה: אוי עיליצ'וק.
"בסוף השנה,
כשהיו מצלמים,
ואני, הנמוך,
תמיד עומד בסוף הילדים [דליה צוחקת]
על ארגז הפוך.
הילדים הגבוהים עומדים בשורה,
ופתאום אני מטר ועשרה,
ראשי נוגע בחגורה של המורה.
הייתי הילד הכי קטן בכיתה,
הכי קטן בשיעור,
והכי קטן בהפסקה.
הייתי הילד הכי קטן בכיתה,
הכי קטן בשיעור,
והכי קטן בהפסקה."
דליה: יונתן גפן, גאון.
"בלילה הייתי בוכה לי
בתוך השמיכות.
אלוהים, תעשה שלא יסתירו לי
ושאוכל לראות!
אני חושב שמישהו למעלה
שמע את הדברים,
כי עכשיו אני גם בן שבע
וגם מטר ועשרים.
הייתי הילד הכי קטן בכיתה,
הכי קטן בשיעור,
והכי קטן בהפסקה.
הייתי הילד הכי קטן בכיתה,
הכי קטן בשיעור,
והכי קטן בהפסקה."
דליה: והיית בוכה ממש?
עילי: וואו. בבית האחרון…
רועי: זה שיר קורע לב.
עילי: כשמישהו בלילה שמע את ה…
שחר: כן, אלוהים וזה. מערבים את אלוהים.
עילי: שמע את התפילות שלי.
רועי: איזה מתנה לציפי שביט לקבל דבר כזה.
דליה: ומה ההורים היו אומרים?
עילי: אמא… באמת, זה מדהים שאת שואלת.
דליה: נכון.
עילי: הייתי מגיע לאמא שלי, אני חושב שסיפרתי את זה. אם לא, אז לא משנה.
דליה: כן.
עילי: כל משבר שהיה לי עד כיתה ו'-ז', הייתי בא לאמא שלי ואומר לה "אמא, לילך פולק לא רצתה אותי", "אמא, לקחו אותי לזה", "הכי קטן". אמא שלי הייתה מסתכלת עליי ואומרת לי, "מה זה משנה? העיקר שאתה יפה".
רועי: איזה… זה…
שחר: וואו! זה דבר.
דליה: לדעתי זה המון.
רועי: אתה יודע מה זה לתת לילד…
עילי: אומרת "העיקר שאתה יפה".
שחר: זה המון.
דליה: לפי…
רועי: אתה יודע מה זה להגיד לילד על על יופי?
דליה: נכון. גם בעיני.
שחר: כן, אבל גם זה אומר אתה לא דברים… כאילו אם אתה רוצה לקחת מזה…
דליה: זה אומר שאתה לא מכיל את היתר…
שחר: לא, אבל גם זה אומר שזה הכי חשוב.
עילי: שזה הכי חשוב.
שחר: זה אומר כאילו שזה הכי חשוב.
דליה: כן, אבל כנחמה זה יפה נורא.
עילי: ויש המשך.
דליה: כן?
עילי: בכיתה ח' מישהי אמרה לי, "אתה כזה מכוער". כאילו…
דליה: מה?
שחר: אה, ואז תדהמה!
עילי: עכשיו, זה… אלה היו העוגנים שלי, אלה היו הכלים שלי להתמודד, עם דחיות, עם כישלונות, היופי שלי, בעיני אמא שלי.
דליה: נכון. בצדק.
עילי: ואז מגיעה…
שחר: מישהי.
עילי: ואומרת לי "אתה מכוער". וזהו, אין כלים.
דליה: מה? [צוחקת]
רועי: שברה את הכלים…
שחר: וואו!
עילי: ואז התחלתי לנגן.
שחר: וואו.
דליה: אוי, עילי!
רועי: זה כלי.
שחר: וזה, וזה.
דליה: זה בהחלט כלי.
רועי: לא, אבל תראה כמה אתה, כמה אתה עם תושייה, להבין מה אתה צריך כדי להשתקם.
דליה: נכון.
רועי: מתחיל לנגן. הוא ישר הולך לפתרון.
עילי: כן, הלכתי לפתרון.
דליה: נכון.
שחר: גם מי זאת? לעזאזל.
עילי: כן, אני יודע את שמה.
שחר: בוודאי.
עילי: זאת אומרת, אני זוכר את שמה.
שחר: כמובן. בשם מלא?
עילי: כמובן שם מלא.
דליה: איזה תושייה, חבל שלא הכרנו פעם, עילי.
עילי: נכון?
דליה: מיד אני מעבירה לי בראש איפה לא הייתה לי תושייה, מה הייתי צריכה לעשות?
רועי: הוא לא מסתגר בבית, הוא אומר "לא, אני הולך לנגן, אני אמצא את היתרון היחסי שלי מול העולם". תראי זה גם חתיכת דבר.
שחר: כלי חדש.
רועי: כלי. זה ההומור קצת, אנחנו בהומור, כלי נשק, תמיד אומרים זה וזה וזה.
דליה: אם הייתי מביאה טוב במבחן, אמא שלי הייתה אומרת "אם תשתדלי יותר, תצליחי עוד יותר".
שחר: אלוהים ישמור.
עילי: זה כמו עם צביקה פיק בארוויזיון, שהם זכו, עם דנה.
רועי: זכו עם דנה אינטרנשיונל.
עילי: והם על הבמה והם מקבלים את הגביע ואז צביקה…
רועי: מחזיקים את הגביע ואז צביקה פיק.
עילי: לוחש…
רועי: כן, לוחש באוזן לשי, שטרן.
עילי: שי כרם, שי שטרן זה מ…
שחר: כן.
רועי: כן. [מחקה את צביקה פיק] "אם אני הייתי שר את השיר, היינו זוכים". [שחר צוחקת] אומר לו שי… שי…
עילי: כרם.
רועי: כרם, של דנה, אומר לו "אבל אנחנו הרגע זכינו", הוא אומר [מחקה את צביקה פיק] "ביותר ניקוד". [עילי ושחר צוחקים]
דליה: אני לא מאמינה.
רועי: על הבמה.
דליה: אני לא מאמינה.
שחר: נכון, זה גאון. זה גאון.
עילי: בתוכנית של, של קוטנר שעשה, אז יש את זה. יש את הרגע הזה.
דליה: לא, אני לא מאמינה. [שחר צוחקת]
רועי: על הבמה.
דליה: אבל אני נורא… אני מודה, אני לא אפריע לך ברבע של הערה. אני רוצה לדעת איך אתמול היה המופע של מתי כספי.
רועי: אההה…
עילי: אני רוצה להגיד מילה לפני. אין, לא היה אותו. אני לא יודע איך את חווית אותו בשבועיים-שלושה האחרונים. אין אותו.
שחר: מרוב שזה…
עילי: כל כך רציני, כל כך יסודי. באמת, לוקח את זה כל כך ברצינות.
דליה: איזה יופי!
עילי: לא כתבנו, אין, הוא לא עונה.
רועי: לא נפגשנו.
עילי: לא נפגשים, לא מדברים, לא מסתמסים, כמעט על שום דבר.
דליה: איזה יופי.
רועי: לא, היה… הייתה לי משימה ש-א', הטילו עליי להנחות את הדבר.
שחר: זה הדבר הזה, זה כאילו, כאילו לא בדיוק מה שהוא עושה, בגלל זה. אתה מבין?
עילי: אה, כן?
שחר: זה כאילו טיפה, טיפה, דורש דבר אחר.
עילי: הבנתי.
שחר: כאילו רגשי גם.
עילי: כן.
שחר: להתמודד עם הסיט… עם הפוזיציה הזאת של ההנחייה.
עילי: וגם גודל השעה, זה לא סתם.
שחר: ומלא אנשים.
רועי: גודל השעה ומלא אנשים.
שחר: גם היו מלא. כמה אנשים היו? מלא!
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments