top of page
לאה קליין

אמא אבא. עינת נתן ויובל נתן - פרק 170 - לא תחמוד

פודקאסט הורות עם עינת נתן ויובל נתן. הווטסאפ לתגובות ושאלות - 050-7499574. לינק לכל ענייני עינת, הרצאות, ספרים ועוד: https:shor.by/DwKJ פלייליסט שירי הסיום שלנו בספוטיפיי, עכשיו עם ג'ון דנבר: https:spoti.fi/3ceYTrL

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/02/2024.

יובל: ערב טוב וברוכה הבאה לפרק 170. (קול חגיגי)

עינת: וואו, התגעגעתי.

יובל: התגעגעת? הרבה זמן לא היינו.

עינת: ו-170 זה מספר עגול.

יובל: עגול, ככה, עם דחיפה עגול. אליפסה יותר מאשר עגול, לא?

עינת: (צוחקת)

עינת: לא יודעת, כל מה שיש אפס בסוף, לימדו אותי שזה עגול.

יובל: כן, זה סוג של עגול.

עינת: כן.

יובל: אבל זה לא ממש, את לא יכולה לעשות ספיישל 170.

עינת: למה לא? בוא תראה אותי.

יובל: יאללה.

עינת: יאללה. רז, תביא לנו פה איזה פתיח ספיישל.

(מוזיקת פתיחה קצבית)

יובל: טוב , אז ככה. אנחנו ב… כמה זמן לא היינו פה? שבועיים? שבוע?

עינת: מלא. מלא. (מחייכת)

יובל: אני לא יודע מה עושים

עינת: מלא זמן.

יובל: זה כמו שכאילו…

עינת: כן…

יובל: זה כמו לרכב על אופניים.

עינת: תן לי דקה להתרגל אליך שוב.

יובל: אה… אז הווטסאפ שלנו 050-7499574. עוד הודעות מערכת, ההרצאות חזרו. אז אם אתם ירושלמים, יום שלישי הקרוב, בית העם, אחר כך חיפה זאפה, מה עוד יש לנו? תל אביב זאפה, יחסים בין אחים. יש דברים.

עינת: את… אתה… מז…

יובל: מה, את לא זוכרת? אין לך מושג מתי יש לך הרצאות?

עינת: לא, אני כאילו בבלק…

יובל: יש נתניה, אורנית, זה… יש דברים.

עינת: כן, קשה, קשה ונעים. שלא יתעצלו, אבל, בקור!

יובל: כן, האמת, אני בדיוק חשבתי על זה, שאנחנו…

עינת: בוא נדבר על זה.

יובל: אנחנו בתחושה של 'הקור הנורא'. עכשיו, יש לנו מאזינים, שיהיו בריאים, בקנדה, בכל מיני מקומות שכאילו,

עינת: שהם… זה… זה הקיץ שלהם.

יובל: זה לא יכול אלא להצחיק אותם,

עינת: ממש.

יובל: שאנחנו פה ב-11 מעלות, יושבים בסוודרים…

עינת: אבל תראה איזה שיעור.

יובל: נכון, יש לנו קמין בבית…

עינת: תראה איזה שיעור.

יובל: מה השיעור?

עינת: הכל יחסי. אתה לא יכול להגיד לילד, מה בסך הכל קרה? קרה. נכון?

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אוי-אוי-אוי, קר לך. כן, קר לי. גם… אנחנו לא… אנחנו לא חיות שנועדו לחיות ב…

יובל: אנחנו חיות מזרח תיכוניות, את אומרת.

עינת: לא, אתה אומר כאילו, אפילו הבתים שלנו. אתה הולך בקנדה, ז'ונגלר!

יובל: אז…

עינת: מפנקים את הקור. יש…

יובל: אני זוכר שהייתי בניו יורק כמה פעמים, וגם בגרמניה ב…

עינת: לא, זה לא נעים בחוץ, כן.

יובל: במזג אוויר כזה קיצוני, אתה מרגיש באמת שזה לא בשבילך. כאילו, זה לא...

עינת: זה לא… אתה לא אמור…

יובל: לא נולדת בשביל זה.

עינת: זה אמור להיות זמני, אמבטית קרח. כזה. אבל…

יובל: אבל לגבי הדבר הזה, אם יש לי המלצה, למי שיכול להתקין בבית שלו קמין, אין ספק שזו החלטה טובה ביותר שעשינו.

עינת: יואו, יצאת עכשיו אבל מה זה… כאילו…

יובל: מה?

עינת: לא יודעת, נראה לי מדמיינים את הבית שלנו כזה, כמו איזה בקתה שוויצרית, כאילו… (חיקוי מצחיק של התפעלות)

יובל: מה אכפת לי מה מדמיינים? אני רק אומר לאנשים, נותן להם עצה.

עינת: כן, נכון.

יובל: תשקיעו בקמין, זה טוב. כאילו, אין פה הרבה ימים קרים ממש.

עינת: לא, זה גם מחמם כזה, נעים, כיף.

יובל: טוב, אה… אז ככה. אה… חשבתי לעשות היום פרק שהוא יהיה חצי פרק, כאילו...

עינת: אישי?!

יובל: יענו פריסטייל עם… לא אישי, אישי, ב…

עינת: חס וחלילה, שלא נתקרב לך לאישי. (צוחקת)

יובל: זה לא מעניין, אין שם כלום.

עינת: ברור שכן!

יובל: לא, זה כמו מגיעים עם הכפית מתחת לקצפת,

עינת: בסדר, הבנו, הבנו.

יובל: כמו של של הדניאלה, אין כלום.

עינת: בסדר, הבנו.

יובל: אה… והחצי השני, אולי נקריא כמה שאלות מעניינות שהגיעו לוואטסאפ שלנו.

עינת: אה, אתה מאוד אופטימי. אוקי.

יובל: אני לא אופטימי?

עינת: כמה שאלות? אוקי. בואי ננסה.

יובל: ספיישל, רצית ספיישל.

עינת: יאללה ספיישל,

יובל: יאללה.

עינת: זורמת.

יובל: אוקי, אז…

עינת: רוצה עוד פתיח לכבוד הספיישל? (צוחקת)

יובל: לא, לא, רציתי דווקא להרחיב בעניין ששוחחנו עליו. ש… השבוע, שישבנו ככה בינינו ודיברנו על פרשת השבוע. (צוחק) זה נשמע טוב הא?

עינת: (צוחקת) וואו, כן.

יובל: לא, אז האמת שרוב הזמן אנחנו מדברים בינינו על מי אוסף את מי, מאיפה. אה…

עינת: מה חסר.

יובל: מה חסר בבית, איזה חבילה צריך לאסוף מ… ממי ולמה, להוציא הצעת מחיר להוא וחשבונית להיא ולשלוח לינקים וכאלה וזה.

עינת: 'איפה הרומנטיקה'. (שרה)

יובל: זהו, אז השבוע אבל, בגלל שהיית צריכה להתראיין לאיזה תוכנית רדיו ואמרו לך שרוצים לדבר איתך על פרשת השבוע,

עינת: כן.

יובל: ועל 'לא תחמוד'. עכשיו, הבן אדם רציני. כאילו, אני הייתי עולה לתוכנית ואומר אוקיי, נדבר כבר, יהיה בסדר.

עינת: לא, אבל יש לי רבי בבית.

יובל: רצית… רצית ללמוד.

עינת: רציתי…

יובל: רצית ללמוד.

עינת: כן. לא.

יובל: אז נכנסנו לזה קצת. בסוף הראיון לא… לא הגיע לשם. נכון? לא… לא הקשבתי, אבל ידעתי שזה לא הגיע לשם.

עינת: לא, ממש לא.

יובל: לא, אבל כן היה משהו מעניין…

עינת: מה שנקרא, תוכניות רדיו לא לוקחות עצמם ברצינות כמו…

יובל: המרואיינים.

עינת: … המרואיינים של התוכניות רדיו. כן.

יובל: כן. אז… אני חושב שזה כן נושא ש...

עינת: אבל מה… מה עניין אותך בזה?

יובל: כי דיברנו על ה-'לא תחמוד'. 'לא תחמוד' זה הדיבר ה…

עינת: עשירי.

יובל: העשירי.

עינת כן.

יובל: שבניגוד ל… שאומרים את זה כי… השבוע, כי זה פרשת השבוע, יתרו שבא… עשרת הדברות…

עינת: (המהום הסכמה) תגיד רגע, אבל. אולי… אולי לא כולם יודעים.

יובל: אז אני אומר.

עינת: לא, כי אמרת 'יתרו', כאילו, כולם יודעים מי זה.

יובל: פרשת השבוע. כהן מדיין! מי לא יודע מי זה.

עינת: אה, אוקי.

יובל: יתרו זה ביג דיל.

עינת: אוקיי,

יובל: לא?

עינת: לא לכולם.

יובל: היתה להקה, ג'ת'רו טאל. זוכרת?

עינת: ברור.

יובל: ג'ת'רו זה יתרו. לא, אבל דיברנו על זה, אפרופו זה, שזה כאילו ה… הדיבר שבו אתה אמור…

עינת: לא להרגיש משהו.

יובל: לא להרגיש משהו,

עינת: נכון.

יובל: שהוא מאוד-מאוד טבעי.

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: כאילו, הציטוט זה "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, ועבדו, ואמתו, ושורו, וחמורו, וכל אשר לרעך". ויש בספר דברים, שיש עוד חזרה על עשרת הדיברות, אז כתוב את זה בצורה קצת אחרת: "לא תחמוד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך, שדהו, ועבדו, ואמתו, שורו," וזה. זאת אומרת, אז… אז הדיון שנהלנו סביב העניין הזה, זה, אוקיי, הבנתי, אני לא… אסור לי אה… לקחת מחברי את אשתו, ואת חמורו, ואת עבדו.

עינת: אסור לך לרצות לקחת.

יובל: ופה אסור לי אפילו לרצות.

עינת: כן.

יובל: דיברנו על זה אפרופו ילדים. הרי מה יותר טבעי מילד שרואה את אח שלו, או חבר שלו, מקבל משהו, או יש לו משהו, והוא רוצה את זה. זאת אומרת, זה הדבר הכי טבעי בעולם.

עינת: זה לא רק טבעי, זה… זה לא טבעי שאין את זה.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אבל אני חושבת שכשאנחנו… ושוב, ב… בתורה, אני לא… אני לא יודעת.

יובל: לא, אני משתמש בזה רק לפתוח את ה...

עינת: לא, אבל זה מעניין.

יובל: … כיוון הזה.

עינת: כי… כי אתה יודע, זה בסוף ה… המפה שמשורטטת הרבה פעמים, החל בסיפורים התנ"כיים, ודרך הציוויים, בטח המרכזיים, זה עשרת הדיברות!

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אה… היא איזושהי מפה או מצפן שהוא מוסרי אוניברסלי. נכון?

יובל: אה… אה… כן.

עינת: כן.

יובל: קודקס מוסרי אוניברסלי, שגם מטרתו בהרבה מובנים היא לבנות חברה מתפקדת.

עינת: בדיוק. והרבה פעמים הוא מושתת, כמו הרבה חוקים מוסריים, דווקא על ההכרה בחולשותינו.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: או דווקא על ההכרה בסכנות שאורבות שלושה צעדים אחרי ה-'תחמוד'.

זאת אומרת שדבר ראשון זה...

יובל: כי נגיד 'לא תרצח', לא כותבים לך… לא תתאווה לרצוח.

עינת: רצח זה הפעולה.

יובל: לא תתאווה,

עינת: נכון, נכון.

יובל: כי אתה יכול להתאוות לרצוח, אבל לא לרצוח. אתה יכול להתאוות לגנוב אבל, לא לגנוב.

עינת: לגמרי.

יובל: ופה אומרים לך גם, אל תתאווה. זאת אומרת, ה… ביטול המחשבה על דבר שכמו שאת אומרת הוא מאוד-מאוד טבעי…

עינת: אז… אז…

יובל: הוא מאוד בולט פה.

עינת: אז אם אני אקח את זה לעולם שלי,

יובל: כן.

עינת: אני… אני אגיד, משורטטת בדיבר הזה, הדמות שיש ביכולתה לווסת את אותו רצון, או לווסת את אותו חשק, או את אותו… לח… לחמוד משהו, זה הרי… אתה יודע, אמרת, ילדים. ובכולנו קיים כיצורים חברתיים, המקום שבו אנחנו לעולם נשווה את מה שיש לנו, או מי שאנחנו, את הנכסים שלנו, גם ה… גם הרוחנים וגם הגשמיים, ל… ל… למי ש...

יובל: לחבר שלנו.

עינת: חולק איתנו את המערה.

יובל: כן. אני לא יכול לקנא באוטו החדש ש… לא יודע, כריסטיאנו רונאלדו קנה. כי, אוקיי, מה לי ולו? אבל אם השכן שלי פתאום מופיע עם אוטו חדש, אז…

עינת: זה…

יובל: לא רק ש… לא רק שאני, כאילו, אקנא בו וארצה כזה. אלא גם הוא, באיזשהו אופן, לא השלים את הנאתו, כל עוד לא קינאתי בו וחמדתי את רכושו.

עינת: הו, וואו.

יובל: את מבינה על מה אני מתכוון?

עינת: על זה לא חשבתי.

יובל: זה תרבות האינסטגרם, כאילו ש...

עינת: זה אומר שאנחנו רגע צוללים לאותו העולם, שאומר, דבר ראשון, אנחנו כולנו יצורים חברתיים. שדרך, אני אגיד, במקור - השבט, שזה היה ממש המשפחה המורחבת, אבל לא המשפחה המורחבת שיש בתוכה היררכיה כמו במשפחה רגילה. נגיד, הורים, או סבים…

יובל: למה? בשבט הייתה היררכיה, לדעתי.

עינת: הייתה היררכיה, אבל היה גם קווים, היו גם קווים מקבילים. זאת אומרת שבגלל ש… נגיד, שבט, לפני שבני אדם רכשו את השפה, זה נחקר, היה עד 150 איש. אוקי? זה יחסית גדול.

יובל: ברור שאנחנו עד היום מחווטים לזה.

עינת: לגמרי. לגמרי. אז שבט היה לפני רכישת השפה, עד 150 איש. ברגע שאנשים התחילו ל… לתקשר ביניהם דרך השפה, התאפשרו שבטים יותר קטנים. משום שה… היכולת לתקשר מהר יותר אפשרה אתה יודע, תנועה של הגלגלים של המכונה… גם של הצייד, גם של שיתוף הפעולה, היא הרבה יותר יעילה. ואז היה אפשר להקטין את השבט. אבל במקור, השבט הוא הישרדותי. אין… בנאדם שהוא יהיה לבד, הוא לא יחיה. אוקיי? או שיטרפו אותו, או שהוא לא יצליח לצוד מספיק, או ש… כאילו המשאב הזה הוא… הוא… הוא תלוי באותה תלות שהיא הדדית. עכשיו, גם כשאתה מסתכל על דימוי עצמי של ילדים, אתה אומר זה לא דבר שנוצר, או נולדים איתו, או יושב בגנים. זה גם לא הדבר שאתה יכול ללמוד ממודל של… נגיד אם יש לך הורה שעף על עצמו (צוחקת) אז זה לא שאתה תגיד, אוקיי אז אני אעוף על עצמי.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: הדבר הזה הוא חלק…

יובל: לא, יכול להיווצר מודל של העתקה, כמו… שהוא יהיה כמו ההורה שלו.

עינת: לא בביטחון.

יובל: לא?

עינת: בנרקיסיזם, בהפרעה.

יובל: אוקיי.

עינת: אז אנחנו… אנחנו בעצם מדברים על… על אותו דיאלוג בין הפרט לסביבתו שילמד אותו משהו על עצמו ודרך הדבר הזה תתגבש חלק מהזהות שלו.

יובל: כן.

עינת: עכשיו, כשאנחנו מסתכלים על התפתחות, על ציר התפתחותי של ילדים אנחנו לצורך הנושא הזה רוצים לראות כמה דברים. אחד, את הסיפור של הוויסות של רגשות שלא בא לך להרגיש אותם. אוקיי? כל הוויסות של רגשות שלילים, שאנחנו כמבוגרים מצפים שבשנייה שהם כבר חיו, נגיד, חמש שנים בעולם שלנו, שבע שנים בעולם שלנו, שלוש עשרה שנים בעולם שלנו, בכוונה אני רצה עם הגיל, בכל זאת, אתה יודע. הם ידעו לווסת שלא לומר לכבוש, שלא לומר 'מה אתה בוכה?' או נגיד אצל מיטיבי הלכת: 'אוקיי, תבכה. אבל די כבר, מספיק'. אז…

יובל: לא, אבל ספציפית לגבי הדבר הזה של 'תבכה בגלל שלמישהו אחר יש', זה…

עינת: לא, לא. זה עוד לא 'תבכה בגלל שלמישהו אחר'…

יובל: יש משהו בדבר הזה שאפילו יותר מפעיל, אותי לפחות כהורה, ולדעתי הרבה הורים,

עינת: כי זה, ישר יש בזה ציווי. כי אם הוא בוכה, אוקיי? במקור כשהוא נולד, בבכי שלו הייתה קריאה אליך לעשות משהו, כדי שהוא ירגע. אבל הם גדלים. וכרגע המשימה, אגב בכל גיל היא תשתנה, אבל היא תמיד תהיה להשלים את אותו פער שהוא לא יכול לעשות עבור עצמו. עכשיו, בגלל שזה מגיע בלי הוראות הפעלה, ובגלל שלא מחייבים אותנו לעשות קורס בהתפתחות הילד, רוב ההורים לא יודעים שעד סיום התפתחותה של האונה הפרונטלית, אין בעצם את היכולת המלאה לווסת את הרגשות. עכשיו, זה לא אומר שאנחנו נראה ילד בן 17 דופק השתטחות בסופר. אבל זה אומר שבכל גיל, אנחנו צריכים דבר ראשון לשאול את עצמנו אל מול ההתנהגות מה חסר לו התפתחותית, נוירולוגית, כדי להיות המבוגר שהוא יהיה. כי אנחנו לא מגדלים מבוגרים. כאילו, המשפט הזה אנחנו מגדלים מבוגרים קטנים - לא. אנחנו מגדלים ילדים. יש שם בשנים האלה תשתיות, והנה רגע אני מותחת שורה תחתונה - אף אחד לא יכול לווסת רגש שהוא לא יודע איך הוא מרגיש, מכיר בקיומו. זאת אומרת מישהו מתי שהוא סימן לו: לזה קוראים ככה וזה רגש נורמלי, טבעי, הוא לא נעים, נכון? כי הנה אנחנו מרגישים שהוא לא נעים. ואגב, הרבה פעמים אפשר לחבר ילדים לאיפה אתה מרגיש את הרגש בגוף שלך. כי ילדים מרגישים רגשות במקומות שונים. אתה מכיר את האנשים שכועסים נורא וזה בלסתות, או כועסים נורא וזה בדופק מהיר או כועסים נורא וזה…וזה בידיים שמתכווצות…

יובל: בוריד במצח.

עינת: אפילו אם המאזינים שלנו יקחו, אם יש להם כמה ילדים או אם מכירים ילדים בסביבתם, התקפי הזעם מתחלקים גם לסוגים של ילדים.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: לבטן הרכה הזאת שעכשיו תתעופף לו היד, והיא תשתטח על הרצפה וההוא…

יובל: כמו שהם צוחקים שונה ובוכים שונה, הם מתעצבנים שונה.

עינת: (מגמגמת)

יובל: כל דגם יש לו את הפיצ'רים שלו.

עינת: בדיוק. אז אני אומרת בבסיס צריך להבין שכל רגש שאין יכולת לקבל אותו, אחד, ולקבל אותו זה לא 'אל תרגיש'. זה כשהייצור עוד לא מוגמר, כדי שנוכל לעמוד באותו ציווי של המבוגר, אנחנו צריכים להפך, לאמן אותו בלהרגיש. לא להיבהל מההרגשה. אגב, רוב ההתנהגויות של… אתה יודע, זה מתחיל בכעס. מתי זה הופך לידיים שמתעופפות או ל… אתה יודע, כיסא שנזרק? כשאני לא נותן לדבר הזה רגע… לא אומר לו: 'היי, היי כעס. וואלה. welcome. ברור שאתה פה כי יש פער בין מה שדמיינתי שיקרה, לבין המציאות. כי כרגע העולם בתפיסה שלי הוא לא בשליטתי, כי…'. אלף ואחת סיבות, אוקי? אז כדי להיכנס לאותו היגיון של יצור נמוך, ובגיל ההתבגרות הם כבר לא נמוכים, אבל ההיגיון הוא עדיין לא ההיגיון של המבוגר, אנחנו צריכים להבין מה חסר. עכשיו אם אתה מסתכל רק על ההתנהגות, וכאן רגע, בוא נחזור ל-'לחמוד', אתה רואה שני ילדים, אוקיי? קטנים. ב… בארגז חול… היום כבר אין ארגזי חול. (צחוק קצר)

יובל: כן?

עינת אין.

יובל: וואלה.

עינת: זה מביא מחלות. (קול מצחיק)

יובל: מה באמת?

עינת: (המהום אישור) נראה לי.

יובל: אז במה הילדים משחקים?

עינת: ב… ב… ב…

יובל: על המשטחי פוליאוריטן האלה?

עינת: על משטחים… כן. כן.

יובל: למה, זה לא מביא מחלות?

עינת: אני לא יודעת, צריך לבדוק את זה.

יובל: צריך לחקור את זה, טוב. (קול מצחיק)

עינת: אוקיי, שני ילדים. לאחד יש טרקטור אדום בידיים. לשני אין טרקטור אדום בידיים. אולי יש לו בבית, אגב.

יובל: יכול להיות שיש לו משהו אחר בידיים, כן.

עינת: לא משנה, לא. הקלסיקה זה לאחד יש, לאחד אין. הם יושבים, אתה יודע, המטפלות, שמו אותם. מה עושה הילד הסביר?

יובל: חומד וחוטף.

עינת: לוקח, אוקיי? אתה רואה את זה במוצץ הרבה פעמים. יש לו מוצץ, אבל הוא רואה כרגע מוצץ בפה של אח שלו התאום. מה הוא עושה? הוא מושיט היד והוא לוקח. נכון? זאת אומרת, שהיכולת בכלל לראות את האחר, או את התוצאה שתגיד: אם אני אקח לו הוא יבכה, יהיה לו עצוב, אמא תכעס, יקחו לי בחזרה…

יובל: כן, אבל כרגע לא אכפת לו מכל אלה כי הוא רוצה את הטרקטור.

עינת: זה לא מעניין. זה לא שלא אכפת לו. הנה… הנה פרשנות מספר אחת. כי אם אתה אומר 'לילד לא אכפת',

יובל: לא, כרגע הוא… יש לו… יש לו צורך בסיסי.

עינת: לא, בסדר,

יובל: primal… הוא רוצה את…

עינת: לא, אבל אם ההורה אומר, כרגע: 'בגיל שלוש צריך להיות לו אכפת. הוא צריך לדעת שמה שלא שלו, לא שלו'. (קול נוקשה)

יובל: 'לא לוקחים לילד אחר' (חיקוי של הורה מדבר לילד קטן)

עינת: 'לא חוטפים! חטפני אסור לך לחטוף!'

יובל: כן.

עינת: אז ה… ה…

יובל: זה דוגמה מדורה, רק אני אומר למאזיננו הצעירים.

עינת: (המהום מחוייך)

יובל: זה כבר… יש דורות שלא מכירים.

עינת: נראה לי שכולם מכירים.

יובל: חטפני? לא, לא.

עינת: מה זה? זה דמות מיתולוגית, זה כמו… לא יודעת מה,

יובל: אבל הילדים של היום כבר לא… לא בזה…

עינת: זה כמו קישקשתא, זה כמו… אה… הבית של פיסטוק,

יובל: אמרת עוד דמות שהמאזינים שלנו לא מכירים…

עינת: זה כמו…(צוחקת) google it. אממ… אוקיי. אז היינו ב… בטבעי. אוקיי? היכולת של פעוט אפילו להחזיק רגש סותר. מה זה רגש סותר? מצד אחד אני אוהב את סבתא ואני לא רוצה שהיא תעלב, מצד שנייה הקציצה שהיא נתנה לי מגעילה, ואני רוצה להגיד 'מגעיל'. מה אני עושה? מצד אחד אני רוצה את הטרקטור, מצד שני אסור לי, או הוא יבכה, או זה לא ישרת אותי בשדה החברתי, או… עכשיו, אנחנו כהורים למה אנחנו קופצים? כי זה נורת האזעקה מספר אחת… עזוב כאילו, 'מה יגידו'. זה נורת האזעקה מספר אחת…

יובל: לא. זה 'מה יגידו' חזק שעובד שם.

עינת: לא, אבל ברור… ברור. אבל זה נורת… מעבר ל: 'כל אחד דואג לילד שלו שלא יחטפו לו',

יובל: כן, מדי פעם זה מה ש…

עינת: נורת האזעקה מספר אחת לזה שהילד לא יסתדר חברתית.

יובל: (המהום האזנה)

עינת: כי מי הוא הילד שמסתדר חברתית? הילד שיכול…

יובל: אבל אני חושב על…

עינת: … לכבד חוקים חברתיים.

יובל: אני מבין מה את אומרת. אבל, נגיד השבוע לקחתי את ביתנו מהבית ספר,

עינת: (המהום האזנה)

יובל: והיא אומרת לי: 'אבא אני רוצה שרשרת של טיפאני אנד קו'.

עינת: (פרץ צחוק)

יובל: עכשיו, אני לא יודע מה זה טיפאני אנד קו, אבל זה נשמע יקר. אמרתי לה תבדקי בגוגל כמה זה עולה בכלל.

עינת: כן.

יובל: אז היא אומרת 1400 דולר.

עינת: (המהום האזנה)

יובל: עכשיו, מאיפה היא יודעת מה זה טיפאני אנד קו, מה זה?

עינת: מהטיקטוק.

יובל: לא! מחברה שקיבלה…

עינת: אוקי.

יובל: … שרשרת של טיפאני אנד קו. ועכשיו היא חומדת אותה,

עינת: אוקי.

יובל: בכיף שלה,

עינת: ברור.

יובל: והיא רוצה גם כן.

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: עכשיו, זה מעצבן אותי, לא בגלל שאני חושב שזה יפגע בה בשדה החברתי. כי השדה החברתי…

עינת: אה, לא.

יובל: … בהרבה מובנים הוא… הוא בנוי מזה.

עינת: זה מעצבן אותך כי הערך כרגע,

יובל: לא, אפרופו ה- 'לא תחמוד', שנייה.

עינת: כן.

יובל: כי אני באמת מרגיש…

עינת: אני מבינה מה אתה אומר.

יובל: … שיש משהו באנרגיה הזאת שהיא מאוד מאוד טבעית כאמור, והיא מאוד בסיסית והיא מאוד ילדותית, וכולנו כאלו,

עינת: לרצות עוד…

יובל: לא. לרצות את מה של… של חברך.

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: שזה באמת ה… אם אנחנו מתייחסים ל… לעשרת הדיברות נגיד כאיזה קודקס לבניית חברה, זה באמת רעל של חברה. זאת אומרת, הרעל של החברה, ו… ו… והמון צרות של החברה, באות מהרגש הזה.

עינת: ולמה אתה חושב שהוא נובע?

יובל: מה זאת אומרת? זה… זה דבר הכי טבעי, זה… זה זיהוי הצורך ההישרדותי בעיניים של תינוק קטן. של… אם זה לא שלי אז… אז אני צריך שזה יהיה שלי.

עינת: לא, אבל אתה מתייחס לזה כרגע, סליחה על המגדר, דרך עולם הכיבוש נגיד, הגברי, כזה.

יובל: לא, בכלל…

עינת: שאם… כאילו, באיזה עולם בן אדם חומד את האישה של החבר שלו?

יובל: אה… באיזה עולם בן אדם נוסע לחו"ל למקום שהחבר שלו נסע, והוא רוצה גם? באיזה עולם… אנחנו חיים בעולם כזה שכולו,

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: כולו מובנה מהדבר הזה. וחלק גדול מה… מהמאבקים החברתיים נובעים מלהסתכל לצד השני ולהגיד…

עינת: הדשא של השכן.

יובל: … למה הם מקבלים יותר ואני מקבל פחות. בדיוק. למה הם זה… ולמה זה… אז גם ברמה החברתית וגם ברמה האישית. אני חושב שוב, שאנחנו מדברים על…

עינת: אוקיי.

יובל: … פלטפורמות של סושיאל מדיה, הם יושבות בול על הדבר הזה.

עינת: נכון.

יובל: זאת אומרת,

עינת: נכון.

יובל: מה שמחזיק את האנשים בהרבה מובנים, זה 'בואו לראות מה אני חומד מהמקומות האחרים'. בגלל זה גם הקניות באינסטגרם נגיד זה עסק שמצליח בטירוף. כי זה בדיוק הדבר. זה כאילו אתה… אתה ב mood שגם ככה…

עינת: אתה נמצא על התדר הזה,

יובל: אתה ב-mood חומד.

עינת: כן. כן.

יובל: ואז אומר לך: הנה, הנה זה ה… זה בדיוק הספה הזאת, זה ה… הסניקרס האלה זה מה שחסר לך…

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: זה… כמו שיש להיא. כמו שיש להוא. הוא כמו שיש לזה. וזה באמת איזה… זה רעל שאנחנו צריכים להיות מודעים אליו. כי הוא… כי הוא בתוכנו. עכשיו, יש לו מטרה כאמור הישרדותית ברמה הילדותית…

עינת: לא, גם… גם יש לו צדדים שהם מחברים.

יובל: נכון, הוא כאילו נותן לך דרייב,

עינת: בסוף… בסוף…

יובל: הוא מרים אותך, הוא זה.

עינת: לא גם בסוף ה… ה… המבט הזה על זולתך, גם השלילי, הוא יכול להיות דלק לדברים טובים גם, נכון? כאילו אתה יכול…

יובל: כן אבל זה… זה רקוב מהשורש, קצת.

עינת: אני חושבת שזה רקוב מהשורש במובן ה… החומרי…

יובל: נכון.

עינת: … שלו.

יובל: במובן החומרי ובמובן של…

עינת: כאילו,

יובל: הנזק של הדבר הזה הוא…

עינת: נגיד שאתה אומר לי טיפאני אנד קו, אני אומרת: 'וואו. זה… זה… זהו. צריך לסגור את הבסטה. זה… זה כשל, אתה יודע, חינוכי'. שזה הטייס האוטומטי, שמשם מתחילים כל סיפורי האני בגיל שלך רכבו על חמור, או לא היה מסעדות… וכאילו המקומות שבהם הם סוגרים אותנו מחוץ לפריים בכלל. אבל… אבל רגע, אם אתה מחזיק כהורה את הערך שאומר, העושר לא יהיה ב- 'עוד' או ב- 'לחמוד', ולא חשוב אם אתה חומד כמו שיש לרעך, נכון? כי אם אנחנו לוקחים את זה רגע ואומרים: רגע, ואם אני רוצה כמו? אני לא לוקח לו. זה בסדר? אני חושבת שזה משחית באותה המידה. נכון? כי…

יובל: לא, אני אתן דוגמא. סתם דוגמא. הבת שלי באה אליי ואומרת לי: אני, יש לי טלפון אייפון XR. זה הכי ישן בכיתה. לכולם יש 12, 13, 14…

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: וזה. אז… ה… זה טיעון שנגיד, אצלי, הוא אוטומטית מכבה אותי, כאילו, זה…

עינת: כן. אבל בוא אני אסביר לך שכשהיא, בתיאוריה כמובן, אומרת אני קיבלתי 87 במבחן אתה רוצה לדעת אם כל ה… קיבלה… הכיתה קיבלה 100 או כל הכיתה נכשלה. נכון? אז אנחנו לא יכולים להשתמש באותה הישרדות השוואתית רק לצורך, אתה יודע, 'זה מכבה אותי', או, 'אני אכנס בילד שלי'. וללבוש איזו שהיא צביעות מוסרית כשאנחנו מדברים על עצמנו, מה שנקרא, היי לשליחים מכל מיני מקומות, שמגיעים עם כל מיני חבילות מסין. על החלומות הכמוסים והגלויים של הדברים שאנחנו חושקים בהם, ואנחנו לא צריכים אותם באמת. אבל אתה אומר אני כאדם, אני מפרנס את זה, אני יש לי פרופורציות,

יובל: גם אני לא מרגיש שזה בא מ...

עינת: אני לא תלוי בזה.

יובל: זה לא בא מלהסתכל על מישהו ומה שהוא בעיני, כאילו.

עינת: ואולי זה לא מודע? מה זאת אומרת? בוא אני אקח אותך לאזורים שמעניינים אותך. אתה, כשאתה רואה גבר נוהג במכונית מסוימת, אתה יודע עליו כבר דברים.

יובל: נכון אבל אני לא חומד את האוטו שלו.

עינת: לא, אתה לא חומד את האוטו שלו. אתה חומד את האוטו שהיית רוצה בגרסה המיטיבה של עצמך. ורגע אני מקפיצה אותך לעולם הילדים…

יובל: ממש ממש לא, אגב. כאילו, מדברת איתי שלפני עשר שנים או משהו.

עינת: לא, בסדר. כרגע זה לא מנהל אותך. בוא, אנחנו זקנים dude. ה… ה…

יובל: אז תקשיבו לנו אנחנו יודעים מה אנחנו מדברים, (מחקה קול קשיש)

עינת: לא, אנחנו זקנים במובן הזה שאנחנו…

יובל: זה כמו שאני חייב להגיד, שנכנסנו פה לאולפן ורז אומר: 'אתם לא מאמינים',

עינת: זה היה מצחיק (צוחקת)

יובל: 'הייתה פה נזילה וכל זה', אני אומר לו: אה, כן, גם אצלינו'. הוא אומר: 'אצלכם תמיד כל הסיפור שאני מספר לכם, היה לכם כבר!'

עינת: 'אתם כל כך מנוסים!' הוא אמר את זה טוב.

יובל: (צוחק)

עינת: אתם מנוסים, עברתם כבר דבר או שניים. אני… אני… כל מה שאני רוצה להגיד זה שאנחנו חייבים להכיר בכך, שבשלבים שבהם הם עוד לא הקימו בית, הם עוד אין להם את המשוואה… הם תלויים הרבה יותר בהשוואה הזו בתפיסה ההישרדותית של המוח שלהם. כשמתבגר אומר להורה שלו: 'לכולם יש! אתה לא מבין! אני לא יכול להראות את הפרצוף שלי בבית ספר עם הטלפון הזה!' או: 'בלי הסניקרס האלה'. עכשיו, האם לכולם יש? ל… לא בהכרח. בתפיסה שלו, אוקיי? הדבר הזה הוא כניסה…

יובל: הבנתי.

עינת: … בשערי… אז… אוקיי. אז, רגע אני חוזרת ל…

יובל: עדיין, אני, יהיה לי הרבה יותר כיף,

עינת: (המהום האזנה)

יובל: לקנות לה גם אייפון 15 אם זה… אם ה…

עינת: אם זה לא יהיה הטיעון.

יובל: כן! אם זה היה סתם, הילדה אומרת תראה הוא נתקע לי וכל זה זה… הטיעון הזה, אותי מכבה.

עינת: אוקיי אז הילדה יש לומר, היא דפקה יומיים אחר כך מצגת, שבמצגת היו חמישה טיעונים אחרים, שהם לא הטיעון הזה.

יובל: כן, אני אוהב את המצגות. אני ראיתי היום… סגרתי מצגת "למה צריך לעשות לי החלקה לשיער",

עינת: (צוחקת)

יובל: מצגת…

עינת: אני שרופה עליה. אבל אתה מבין, שככה גם מווסתים בדיוק את זה? אתה מבין, שהיכולת של ילד, רגע, ללכת את כל הצעדים האלה, גם אם הוא לא יקבל בסוף את מה שהוא מבקש, וכאן ההורים נופלים. משום שההורים רואים בדרישה או בילד שחוטף או ב… הם רואים בדבר הזה ציווי לפעולה מבחינתם.

יובל: כן, זה תפקיד שלהם.

עינת: ולכן ה… מה שחסר פה זה… אתה רוצה שאני אתן רגע את המפה? שנספיק לעבור לאיזה שאלה?

יובל: כן, אני רוצה שתורידי את זה…

עינת: אוקי,

יובל: … שנייה רגע לרמה הכי הכי הכי פרקטית,

עינת: אוקי, ברמה הכי…

יובל: תחזרי לילדים…

עינת: מעולה,

יובל: … עם הטרקטור האדום…

עינת: מעולה.

יובל: … ותסבירי מה ההורה אמור כן לעשות.

עינת: ברמה הכי פרקטית, תיקחו את שתי כפות הידיים שלכם, תרחיקו אותם… אני רוצה שזה יראה לכם ויזואלית. תרחיקו אותם אחת מהשנייה.

יובל: גם אני צריך לעשות את זה?

עינת: לא. אני עושה את זה מולך כדי שתראה את המודל הזה. ביד ימין יש את אותו רגש אנושי. נגיד: אני רוצה להרביץ. אני רוצה לחטוף. אני רוצה להשתטח. בצד ה… ביד שמאל יהיה: אני מרביץ. אני חוטף. אני… לא חשוב מה. הרווח שבין שתי הידיים האלה, אם אנחנו סוגרים עכשיו את הידיים, עכשיו אתה תשמע מחיאת כף. (צליל של מחיאת כף) כשאין אותו, 'הרוצה' הופך להיות 'הפעולה'. זאת אומרת, אתה מכיר את המילה 'שליטה באימפולסיביות'?

יובל: כן. אני רוצה לחטוף, כלומר אני חוטף.

עינת: הדחף… בדיוק. אין…

יובל: אוקיי, אז אני מחזיר אותך לילדים בארגז חול הוירטואלי.

עינת: אז ה… אז היכולת בארגז… דבר ראשון בארגז חול הווירטואלי לא יכולה להיות ציפייה בכלל, בגלל הגיל…

יובל: שנייה, שנייה, שנייה. שנייה.

עינת: … שהוא לא יחטוף,

יובל: שנייה, שנייה. שנייה.

עינת: כן.

יובל: אני הורה. אני עם הבן שלי עכשיו בגינת משחקים,

עינת: (המהום האזנה)

יובל: הוא בן שנה-שנתיים, לא יודע איזה גיל זה.

עינת: (המהום האזנה)

יובל: יש עוד ילד לידו, הילד עם הטרקטור. הילד שלי חוטף.

עינת: אוקי.

יובל: מה אני עושה?

עינת: דבר ראשון אתה אומר לעצמך: חכה שנייה. לא שלוש דקות עד שההורה השני יגיד: 'אתה לא מתערב, ואין לך זה…' (חיקוי של קול מעצבן) חכה שנייה על הספסל, או שנייה מחוץ לזירה הקטנה הזאת.

יובל: אל תמהר להתערב.

עינת: ותבין, ותבין, אחד, שיכול להיות שלפני עשר דקות או במשפחתון היום, חטפו לו עשרים אלף פעמים. לילד שלך!

יובל: אוקי.

עינת: זאת אומרת, שהוא בחוויה שהדבר הזה…

יובל: לגיטימי.

עינת: נורמלי.

יובל: כן.

עינת: זה… הישרדותית…

יובל: אלה הם החיים.

עינת: …זה בג'ונגל שלו.

יובל: אלה הם החיים. כן.

עינת: אוקי? הוא גם חוטף והוא אומ… הוא יו… הוא אומר בוא נראה מה יקרה. אם יהיה רעש חזק, אם הוא יבכה, אם הוא… זה. (חיקוי קול של הילד) אוקיי? זה נורמלי. זה לא אומר שהוא פסיכופט.

יובל: הבנתי.

עינת: שתיים,

יובל: כן.

עינת: אין לו יכולת בגיל הזה לייצר שום שליטה, שום שליטה, באימפולס, בדחף. כלום, אפס.

יובל: אוקי. הבנתי את זה…

עינת: אתה לא יכול לצפות…

יובל: … אני ניגש אליו.

עינת: שיהיה לו…

יובל: קמתי מהספסל…

עינת: עכשיו,

יובל: … שמתי את הטלפון בצד…

עינת: זה לא כמו שהוא רץ לכביש. משום שאם אתה יודע בגיל הזה שהוא לא יודע להיזהר מהכביש, אתה לא תיתן לו להיפגע. אבל במרחב הזה אתה רוצה לתת לו לחטוף בדיוק כמו שאתה רוצה לתת למישהו אחר לחטוף ממנו.

יובל: אוקי, אבל שנייה, שנייה, שנייה.

עינת: גם כאן חשוב לי להגיד…

יובל: שנייה, שנייה, שנייה. אני מחבר לחיים האמיתיים. אוקי? אני רואה, האמא של הילד השני מסתכלת,

עינת: (המהום האזנה)

יובל: אני רוצה, אני צריך לעשות משהו,

עינת: נכון. נכון.

יובל: אוקיי.

עינת: רגע, אני… אני קמה. אבל אני רוצה שכשההורה הזה יקום, הוא לא יהיה עם האנרגיות של לתת לילד שלו בראש,

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אוקיי? הוא יהיה עם האנרגיות של: 'אוי! התבלבלת'. הנה. עכשיו אני אפילו קורעת את הטרקטור מידיו של הילד שלי מחזירה אותו לבעליו, ובמקביל, הנה הדבר, מדברת את משאלת הלב ונותנת לה חיים. מייצרת, מתחילה לייצר, את תשתית הרווח. הרווח יכול להתאפשר רק אם שמעתי בגיל שלוש את אמא שלי אומרת: 'איך אתה היית רוצה עכשיו שהטרקטור הזה יהיה בידיים שלך! אתה ראית טרקטור, אתה אהבת את הטרקטור, מה אהבת? שהוא אדום?'

יובל: כן היית רוצה, אבל עדיין לקחת לו את זה מהידיים.

עינת: רגע. רגע. זה שלו. אני אוכפת את החוק החברתי, לא מצפה שהוא יבין אותו. כי בחיים שלו, בתפיסה שלו, אם זה בידיים שלו, זה שלו. אוקי? אני כרגע בדיוק כמו שלא הייתי נות… אנחנו חיים בחברה, אני לא מצפה לכלום ממנו, אני מבינה שהחזרת הדבר לבעליו הולכת לגרום אצלו את ה-'אוקיי, לקחו לי את זה'. הוא נפרד כרגע מהטרקטור, ואת מה הוא צריך כדי לווסת? להתגבר? לא את ה-'הנה ציפור', לא את ה-'מחר אני אקנה לך טרקטור', לא את ה-'יש לך בבית', לא את ה-'זה לא יפה'. לא…

יובל: 'ככה לא מתנהגים'.

עינת: אלא את הביחד שלי איתו נגד…

יובל: ולהרחיק אותו מהסיטואציה?

עינת: … רגע. נגד הדבר שהוא לא יכול לעשות. נגד החיים… אגב, הנה אני עולה בגיל, נגד השעון. נגד החוק. נגד… אני מבינה. אני בצד שלך. ואני הולכת לעזור לך לווסת את הרגש הזה דרך זה שאני אכיר בו. דבר ראשון. תראה, אני אתן לך דוגמה הרבה יותר פשוטה. כשילד נופל, ואתה כהורה אומר לו: 'לא קרה כלום', אתה אומר את זה מכוונה טובה. רק… ו… וגם מזה שאנחנו גדלנו בדור ש… גידלו אותנו על ה-'לא בסדר' ל…

יובל: אל תעשה דרמה.

עינת: כן.

יובל: שתוק.

עינת: יפה. עכשיו…

יובל: שיטת ההורות בגדול הסתכמה ב- 'תישתקו כמה שיותר'.

עינת: וגם כל רגש שלילי, תיפטרו ממנו. תיפטרו ממנו. תכלאו אותו. אז מבחינת הילד, כשהוא נפל, בעיקר המציאות בגדה בו. זאת אומרת, שהוא תכנן ריצה חופשית. הוא לא דמיין שהוא ימצא את עצמו על האספלט. אתה מכיר את התחושה המעליבה ש… שתופסת הרבה פעמים אותנו גם, שאתה… שאתה אומר כאילו מה זה? לא ראיתי את ה…

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: … נפלתי!

יובל: השבוע קרה לי. או קורה לפעמים במטבח, שאני נתקע בדלת של הארון, נגיד…

עינת: יפה.

יובל: … בראש.

עינת: עכשיו שם,

יובל: 'what the fuck?!'.

עינת: שם יש המון בושה כי במקור מישהו אמר לך 'לא קרה כלום'. עכשיו, אני אומרת לך, שילד במצב הזה, הוא לא צריך שתעשה דרמה מזה שכואב לו. הוא צריך לשמוע את הסיפור, שזה היה נורא מפתיע.

יובל: ניחום אבלים.

עינת: שזה היה… לא! שזה היה… כאילו, הוא לא צפה את הדבר הזה. אם הוא יותר נבהל, אם הוא יותר זה… לא חשוב. בשנייה שנתת ההכרה, בדבר… בפער,

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: בין הרצון לבין המציאות, בין ה… אתה יודע, התפיסה הכי אגוצנטרית כאילו, אומניפוטנטית של 'אני זה העולם והעולם זה אני, ואני ארצה וזה יגיע אליי'. הטיפאני!

יובל: אנד קו.

עינת: אתה מבין שמבחינת הרשומון שלה, אם אני אומרת לה כאמא: 'וואו! את יודעת איזה יהלומים אני ראיתי השבוע, שאמרתי אני חייבת את זה! אני חייבת את זה! ואז הסתכלתי כמה זה עולה ואמרתי: בחיים לא יהיה לי את זה'. (קול מתלהב ומחייך) היא כרגע, עוד שנייה, שאני אעשה לה את ה… את היכולות שלה רגע להיפרד מהרבה מאוד דברים, ממשאלות, להתאפק, לווסת, ל… זה. יש לה הרבה יותר כוח לווסת את הדבר הזה, מאשר לבן אדם שאמרו לו: 'מה בסך הכל קרה' או 'תדחוף את זה' או 'מה לעשות אין לך שליטה'. למה? כי אני לוקח לך את זה, ואני מחזיר לו את זה, ו-'לא עושים דבר כזה!'. ועכשיו, אתה לא מבין למה עוד חצי שעה יש לך עוד חמישה התקפי זעם, או למה הוא לא מצליח להירגע בלי שאתה מכניס גירוי של שוקולד מהתיק או, מה שנקרא ה-welcome הפרעות האכילה, התמכרויות אחרות. בסופו של דבר כדי ש… אתה יודע, הם לא 'יחמדו את', הם צריכים לדעת שבמקור זה ממש בסדר.

יובל: כאילו, כשאתה מזהה את הדבר אתה יכול ל…

עינת: והם צריכים לדעת והם צריכים לדעת שכשהם פוגשים את זה, כבר יש להם ניסיון ניהולי עם השד הזה. ולמוסריות שלהם, שם אנחנו צריכים להסתכל במראה. איפה אנחנו, יש לנו מזוודה עם תחתית כפולה. איפה אנחנו אומרים משהו אחד, ועושים משהו אחר.

יובל: טוב. אה…

עינת: סיימנו. עשינו את זה, מה שנקרא…

יובל: כן זהו, נתת אקסטרות קצת. אקסטרות. אבל, סבבה. אז אני אעשה ככה. אני אקח שתי שאלות שונות, שבעיני מתחברות לאיזה אותו theme,

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: שהוא ניכר הרבה ב… בוואטסאפ שלנו בזמן האחרון. אז ככה. מישהי כותבת: "אחרי 102 ימים בלי בן זוג, עם חמישה ילדים מגיל תשע וחצי ומטה".

עינת: וואו! (לוחשת)

יובל: "כולל שלושה ימי הולדת, חזרה מחופשת לידה שלא הייתה, שבתות לבד, מעון, גנים, בית ספר, והכל בסדר, באמת. מה ששבר אותי, זה שהבן שלי בן השמונה צרח עליי עכשיו: למה את כל הזמן נגדי?!"

עינת: (המהום מתרגש)

יובל: אמ… ועוד מישהי שכותבת:

עינת: יואו… (מתרגשת)

יובל: "יש לי שלוש בנות מדהימות בנות שבע, עשר, שנה וחצי. החצי שלי במילואים, לצערנו פחות נוכח בבית. אני משתדלת לשמור על שגרה כמה שניתן. אבל הבטריה שלי לא במלואה. ולכן יש מצבים שהסבלנות שלי קצרה, ועל שטויות. בזמן ארוחת ערב עם הבנות הם אמרו שאני עצבנית וזה לא נעים להם. התנצלתי שאני עצבנית כי באמת התפוצצתי על שטות. אמרתי שהם הדבר הכי חשוב לי בחיים, שאני אוהבת אותם. הסברתי מותאם לגילן שזה בגלל האווירה, שאני אשתדל להיות פחות עצבנית. כי גם לי לא נעים שאני ככה, אבל אני מנסה לשנות את ההתנהגות, שיהיה טוב ונעים לכולם. רציתי את עצתכם, מלבד לקחת נשימה עמוקה, איך נכון להתנהג, להתנהל, איתן, למולן, ובלי להפיל עליהן את האחריות…"

עינת: (המהום מחשבה)

יובל: "… לפגוע בהם בגלל ההתנהגות שלי". אממ… יש עוד הודעות בגדול מהסוג הזה. זאת אומרת, אנשים פה, בעיקר אני חושב נשים, נשות המילואים, הם באמת על הקצה. עכשיו, גם הטרנד הוא להגיד 'הם הגיבורות', ומראיינים את…

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: … חיילי המילואים, והם אומרים 'לאישה הגיבורה שלי' וזה… באמת גיבורות והכל, אבל חשבתי על זה שזה אפילו יותר מתסכל. כי זה לא איזה גבורה שאתה… שהם מרגישות שהם… שהם באמת לקחו. הן… כאילו… הן, נכפתה עליהם איזה גבורה,

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: ו… ובסוף קשה להרגיש את הגבורה, שהילד שלך בן שמונה צועק עלייך כאילו, 'למה את כל הזמן נגדי?!' או שהבנות שלך אומרות 'למה אתה עצבנית כל הזמן?' יש משהו בדבר הזה שהוא…

עינת: אגב, המחקרים מראים שלהיות ההורה שמטפל, מהמטפל העיקרי, המקצוע היחידי שאתה יכול להשוות את זה אליו מבחינת סטרס, זה או חיילים במלחמה או שוטרים שמתעסקים כל היום…

יובל: מנחי טיסה.

עינת: … אתה יודע, בהפגנות, ב…בדברים בלתי צפויים. משום ש… אתה יודע, ילדים זה דבר… (צחוק קצר)

יובל: מתיש.

עינת: אתה יכול לתכנן אותו עד מחר,

יובל: לא, ויושב לך על נקודות וכל הדבר הזה,

עינת: לגמרי!

יובל: אה… עכשיו, אני קורא פה באמת שתי נשים שהם לא בּקוֹרבַּנוּת.

עינת: ממש לא.

יובל: הם בסוג של… מצוקה, שיכול להיות שאפילו ה… האלמנט של הבעל במילואים הוא כמובן מגדיל אותה ונותן לזה אפקט אחר, אבל היא מצוקה שהיא קיימת אצל הרבה אנשים כל הזמן. זאת אומרת זה תחושת ה…

עינת: לגמרי.

יובל: מה היא עוד יכולה לעשות בשביל שהכפויי טובה האלה,

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: לפחות לא יצאו עליה? או מה היא… עד כמה היא יכולה להירגע כדי לא להיות עצבנית?

עינת: אוקיי.

יובל: האם יש תשובה לדבר הזה בכלל?

עינת: אז בטח שיש תשובה לדבר הזה. ו… ואת חצייה אולי נשאיר להזדמנות אחרת. כי הציפייה שלנו, שוב, שילדים ידעו להעריך, זה הבן דוד של ה- 'מתחשב' אגב, היא… ואני לא השלמתי את המקודם הנה רגע אני אומרת,

יובל: שנייה, שנייה, בן דוד של מי?

עינת: זה אותו מנגנון של רגשות סותרים שדיברתי מקודם.

עינת: אוקי.

יובל: שהוא מתחיל להתפתח אצל המקדימים רק בגיל חמש. היכולת ל… להחזיק שני רגשות בו זמנית במוח,

יובל: (המהום האזנה)

עינת: אז הציפייה שלנו שהם ידעו להעריך כשהם קטנים, או לחליפין כשאנחנו עושים ונותנים ונותנים ונותנים, ולא יודעים לשמור על הגבולות של עצמנו… ולשמור על הגבולות של עצמנו זה לא להגיד אחרי, אתה יודע, שעה וחצי שאתה לתוך השכבה: 'די! מספיק! נגמר לי!' (קול כועס) ולהתפוצץ. אלא לזהות את אותן שעות בסדר היום, את אותם מקומות שאני מועדת בהם לקצה של השחיקה, שזה לא הסטרס הרגיל. זה מה שנקרא Overwhelmed. אוקיי? וההבדל בין זה לבין זה, זה תדמייני רגע,

יובל: אבל… היא יודעת… היא יודעת לזהות את זה?

עינת: אני מדברת לאישה רגע… בוודאי, בוודאי.

יובל: אוקיי.

עינת: תדמייני רגע, שאת מלצרית, אוקיי? ויש המון שולחנות. המסעדה מלאה. אה… אה…

יובל: הבונים נפלטים.

עינת: אתם ב-under staff, זאת אומרת, לא הגיעו מס… את… את עושה הכל. כל מה שאת יכולה. ואין לך דקה, אבל את מצליחה, פחות או יותר, מה שנקרא, ל… לתקתק את הדבר הזה. כן סטרס, ברור. זה לא מצב…

יובל: אבל הלקוחות מתלוננים. לא קיבלו את המנות בזמן.

עינת: לא… לא. הם עוד לא מתלוננים. זה… הנה, תכף אני מגיע לפער. מדי פעם, אתה יודע, מישהו אומר 'סליחה' בפעם השלישית אבל… manageable. הצלחתי. לבין אותו עומס, רק כרגע עם עוד ארבעה זוגות שממתינים לשולחן ופונים רק אלייך, עם בוס שלא מרוצה מפרצף, כוס שנשפכת, וכרגע מישהו מהלקוחות צועק עליך. זה השלב שבו את מורידה את הסינר, נוירולוגית יש… יש הבחנה בין הסטרס שאתה יכול לשאת, לבין המקום שיש shut down מוחלט. ממש מקבילים את זה ל-freeze בטבע. אז אתה מוריד את הסינר. המלצרית תלך, תתיישב על הרצפה של המטבח, של ה… זה. היא תתחיל לבכות, היא תתמוטט. אבל אף אחד לרגע בסביבתה לא יחשוב להגיד לה: 'מה בסך הכל קרה?' או, 'תקומי, יש שולחנות'. ברור לכולם שכרגע אין ביכולתה. עכשיו, היכולת שלנו לזהות כהורים בכלל, בטח בתקופת משבר, בטח כשיש סטרס בנוסף לדבר הזה. וזה לא חשוב אם זה דאגה לבעל, או אם זה כרגע בייביסיטר הבריזה, או אם זה יום ארוך מדי, או… באמת שכל אחד יכניס לתוך המשוואה… וכאן, אתה יודע, אנחנו הרבה פעמים בחוויה הילדית של, כאילו, בראש שלנו יש לנו את הגרסה הוונדר-וומנית שלנו שאיכשהו אנחנו נסיים את היום הזה, ממש כמו אותה המלצרית, אתה יודע, פחות או יותר בסדר, מדי פעם מישהו לא היה מרוצה… אנחנו לא מתכננים לסיים את היום הזה כשמישהו אומר לנו 'את כל הזמן כועסת', או כשמישהו יורק את החביתה אחרי שהוא ביקש את החביתה ואני החלפתי ממקושקשת, לעין, לזה… והוא אומר לי 'זה מגעיל'. ואני יוצאת עליו ב-250 קמ"ש ורואה את הבהלה בעיניים שלו. ותוך כדי זה לא מצליחה לעצור את עצמי, יודעת שאני הולכת אחר כך לרצוח את עצמי על זה… זה כדור שלג שאין הורה ש… אתה יודע, אני אגיד אמא, אבל…

יובל: אז מה… אז מה האמהות האלה יכולות לעשות? בהנחה שאין להם…

עינת: אחד, לזהות…

יובל: … שאין להם איזה נני שיכולה להקפיץ מהמרתף.

עינת: אוקי. אחד. לזהות את השעות האלה ביום,

יובל: אוקי. זיהו.

עינת: שתיים. להגדיר בשעות האלה את אותם גבולות של עצמם בתחנה אחת לפני ה-'אחרון ודי'. ב-'אחרון ודי' שלנו, אנחנו… כבר יש שם את הציפייה שאחר כך או יגידו לנו תודה על ה-'אחרון ודי', או לפחות שלא יתנגדו!

יובל: כמו שאנחנו סופרים מ… עד עשר אנחנו בעצם סופרים לעצמנו עד עשר.

עינת: ו… יפה.

יובל: בעשר אנחנו מתפוצצים.

עינת: ו… ו… וזה לא פייר. זה בדיוק המקום, שאנחנו מרגישים אחר כך רע, כי אנחנו… מה, הוא ידע? הוא לא ידע. אין לו את המפה הפנימית שלי. הוא לא יודע כמה דברים מכבידים עליי. אני גם לא רוצה להיות האמא שאומרת לו: 'אין לך מושג אפילו מה אני עשיתי היום בשבילך, או מאז שנולדת בשבילך!'. אז השיעור הראשון בגבולות הוא לא לשים אותם למישהו אחר, הוא לשים אותם לעצמנו. ולהגיד, בגלל שאני לא רוצה להיות האמא הכועסת הזו, בגלל שאני לא אוהבת אותה, ובגלל שאני יודעת שאחרי השעה שבע, כשהם מבקשים ממני שוב, או כשזה… או כשאני צריכה לעשות rewind רק כי אתה היית בטוח שאתה רוצה כרגע… זה… בטמפרטורה… וזה בסדר לי בארבע אחרי הצהריים. אבל זה לא בסדר לי בשמונה בלילה, כי אני עייפה. אני מהיום אגדיר את השעה בין שש לשבע, כשעת החלומות. כולל קריאה אחרונים לעולים לטיסה! זאת אומרת, שבעשרים לשבע אני שואלת את כולם בשיא הצחוקים, לפני שיוצא ממני המפלצת, לפני ש…. אני כרגע שומרת על המפלצת בפנים כדי… ומה שהולך להיות זה שאני לא אוכל לתת לתת לכם את השירות, מצד אחד, אבל גם לא תצא ממני המפלצת. כי הנה אני נותן לכם רגע מודל של זאת שתשמור על הגבולות של עצמה, גם אם אתם לא תהיו מרוצים. רק התכנון הזה, כבר מונע את הפתאומיות של ה… אותה נפילה. הרי זה כמו נפילה. זה כאילו, מה קרה לי עכשיו? אין לי מושג אפילו מרוב סטרס. הרי אתה לא יכול לשחזר. זה… אם היית מסריט את הסרט היית רואה את הכוס נופלת, את הבוס צועק עליה, את ה… זה, זה. ואז את ה-meltdown. אבל עם ילדים זה… אתה לא יכול לחשב את זה אחורה. אז, היכולת לזהות את המוקדים האלה, להגדיר שם גבול. או לחילופין דווקא לשחרר את המושלם שם. ולהגיד: אני כרגע מבינה שאני ב-70% מיכל, ב-60% מיכל. אני לא מצפה מעצמי להשלים למאה. מה זה אומר? זה אומר שאולי הילדים שלי לא יאכלו את הארוחה שתכננתי להכין להם…

יובל: היום פיצה מקפיצה עם ניעור. כן.

עינת: … או שהם… בדיוק. הכל בסדר. או שהם יאכלו חס וחלילה קורנפלקס עם חלב, שלא לומר קורנפלקס בלי חלב, 'בוא נדמיין שיש חלב. שזכרתי לקנות חלב'. רוב השחיקה שלנו נובעת מ… מאיך זה היה אמור להיות אצלי, ומאיזה ילד הוא היה אמור להיות. ועכשיו, כל הבולען הזה קורס, ויוצא בינינו. אז…

יובל: וזה גם קשור ל 'לא תחמוד', קצת, לא? זה כאילו… אני חושב שהרבה פעמים אנשים רואים… הדשא של השכן, כאמור, נראה יותר…

עינת: נכון, כי אנחנו כל הזמן מסתכלים על חלונות ראווה חיצוניים…

יובל: כן.

עינת: … של אנשים, ואין לנו מושג שלפני התמונה הזו, ואחרי התמונה הזו, (מחייכת) גם אצלם החיים נראים בדיוק אותו דבר. פשוט כאילו… אתה יודע, אני אגיד, אני מקנאה במי שיש לו את האנרגיה להפיק את אותה… אותו שבריר שנייה, ש… שזה אפילו אין לי.

יובל: כן.

עינת: אז…

יובל: לא…

עינת: בוא לא נטעה.

יובל: אני חושב שגם חלק מהעניין זה שכאילו יש תחושה שעולה בהודעות האלה, שכאילו משהו לא בסדר. נכון?

עינת: אני חושבת שמה שעולה…

יובל: או שפשוט איזשהו קושי ש… אין לו מענה.

עינת: אני חושבת שמה שלא בסדר, וזה קיים… אתה יודע מה, אני מדבר על עצמי. בסדר? אני חושבת שאם יש משהו שהייתי מאוד שמחה להיפטר ממנו, אבל היום בגילי אני כבר יודעת שאני פשוט צריכה לחבק אותו וללכת סביבו, ולא לנסות להיפטר ממנו, זה ה…התפיסה של "הילדה הטובה", או "האישה הטובה" או, אתה יודע, המודל שאומר: זה צריך להיות effortless, זה כאילו… זה שאת מתאמצת אז לפחות שלא ידעו שאת מתאמצת. אם את כועסת, אז בבקשה שזה לא יהיה בצורה בהמית, שתצליחי לדבר את זה במילים. אם את (כחכוח) רוקדת אז שזה יהיה לפחות סקסי. אם את… המוחזקות הזו של… של מהי האמא הטובה, ומהי האישה הטובה ש… שהרשתות… והזה… אתה יודע, אנחנו מזינות את זה כל הזמן. ג'יזס! מה קורה! של… תקשיב, זה… זה אי אפשר לחיות ככה. באמת, זה אי אפשר לחיות ככה.

יובל: אלא אם אתה לא חומד. אתה לא מתאווה לחמוד. ולכן אתה…

עינת: אבל… אבל… אבל אתה מבין…

יובל: … מייצר לעצמך איזה…

עינת: ש… ש… ש…

יובל: … way out מהעולם הזה.

עינת: אבל מה זה way out? אם אני כבר אומרת לך, אני לא פותחת רשתות. אני כבר המבקרת הכי גדולה של עצמי. אני יודעת לתת לעצמי בראש, בלי שתהיה לצידי האישה המושלמת. אני בלעתי את ה…

יובל: את מתחרה מול הפנטזיה של עצמך.

עינת: בדיוק! אז… אז מי אחראי לזה?

יובל: אבל יש בזה גם דברים טובים, לדעתי לפחות.

עינת: ל… ל…

יובל: לי.

עינת: לכל מי שנמצא בסביבתי?

יובל: נכון.

עינת: חד משמעית. עכשיו, אני לא מצפה להשתלת אישיות. אני כן רוצה להגיד לכל השאלות מהסוג הזה, שאנחנו אמורות להיות קצת יותר טובות לעצמנו. ויותר מזה, אני אומרת לעצמי שבהרבה מובנים, דרך ההורות הלא מושלמת שלי, ודרך היכולת שלי באמת כאילו לאוורר את המקומות האלה, אני קצת האימא של עצמי שלא הייתה לי. זאת אומרת ה-'ילדותי השנייה' הזה, זה משהו שאני חווה אותו דרך המקום שבו, מול הבנות שלי אני נלחמת בטייסים האוטומטיים האלה. אני…אני לא…

יובל: את רוצה שיהיה להם את ה role model הזה.

עינת: כן. כן. זה… זה נורא לקרוא את עצמך כל הזמן לנזיפות. אז כן. אז זה בסדר גמור. ומול ילדים, אין מתנה יותר גדולה ממתנת הסליחה. ודיברנו על זה כבר. והי, בשביל להגיע למתנת הסליחה, הדרישה זה לפשל. אז עמדת בדרישה. תסמני לעצמך וי, תני לעצמך טפיחה על השכם. וואלה יצאת כיוון. עכשיו לכי תתנצלי. שיחקת אותה. באמת!

יובל: כן. אוקיי. זה היה ספיישל 170. שים לנו את השיר סיום, רז. תן לנו אותו להתנגן ברקע.

עינת: מה השיר? (מחייכת)

יובל: אֶה… הוואטסאפ שלנו כאמור 050-7499574 היום שיר הסיום…

(ברקע מתחיל שיר הסיום: "take me home country road", ג'ון דנבר)

עינת: די! הבאת לי קאנטרי?

יובל: באווירה… אנחנו רואים בימים האחרונים את yellow stone בנטפליקס. אז אמנם לא בדיוק השיר הזה מהסדרה, אבל זה Take Me Home Country Road של ג'ון דנבר.

עינת: אתה יודע שזה… זה השיר שלי, של הילדות בסנטיאגו?

יובל: לא, לא ידעתי.

עינת: זה השיר עכשיו אני אבכה כדי שלא… זה השיר. (בוכה)

Country roads, take me home

To the place I belong

אתה יודע שאבא שלי… הייתה תחנה שקראו לה K משהו בסנטיאגו והיה אפשר להזמין שירים. וכשהיינו מתעוררים לבית הספר אֶה… הוא היה מזמין תמיד…

יובל: הוא היה מתקשר לתחנת הרדיו?

עינת: … את השיר הזה בשבילי,

יובל: וואו.

עינת: ומדי פעם כשזה ניגן בהזמנתו, ולא בהזמנתו, אז הוא היה אומר לי: היי, עכשיו אפשר לקום בשמחה לבית הספר. (מחייכת ודומעת)

יובל: אז כנראה גם עכשיו הוא הזמין לך את השיר הזה. יאללה, רק בשורות טובות.

Dark and dusty, painted on the sky

עינת: אמן. (בוכה)

Misty taste of moonshine, teardrop in my eye

Country roads, take me home

To the place I belong

(השיר ממשיך עוד כמה שניות ודועך)

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

9 views0 comments

Comments


bottom of page