top of page

אמא אבא. עינת ויובל נתן - פרק 166 - אבא במילואים

לאה קליין

פודקאסט הורות עם עינת נתן ויובל נתן.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/12/2023.

יובל: אוקיי, ברוכה הבאה לפרק 166.

עינת: ברוך הנמצא.

יובל: מרגש אותך המספר הזה?

עינת: אחד, שש, שש. אני מנסה לחשוב מה הוא מעורר בי? כלום.

יובל: כלום. [מחייך]

עינת: התשובה היא 'כלום'. [מחייכת]

יובל: הבנתי.

עינת: אבל איזה כיף, עוד פרק.

יובל: נכון, זה גם טוב.

עינת: כל הכבוד לנו.

יובל: לגמרי. אהההה. טוב, יש לי איזה קונספט לפרק וכל זה.

עינת: מה אתה אומר! [בציניות]

יובל: [צוחק] אבל…

עינת: פתיח?

יובל: פתיח.

[מוזיקת פתיחה קצבית]

יובל: אז ככה. הגיעו המון, המון, המון, המון שאלות לוואטסאפ שלנו שמספרו גם 050-7499574. אֵמממממ…

עינת: תודה על המשובים.

יובל: כן, תודה.

עינת: גם מחו"ל, שבוע שעבר.

יובל: נכון.

עינת: זה היה נורא מרגש.

יובל: כן, שבוע שעבר באמת זה נגע במשהו רגיש. אז הגיעו המון שאלות שקשורות לנושא מילואים. בגדול. את יודעת, יש פה היום מאות אלפי משפחות בישראל, שבדרך כלל האבא לא נמצא בבית כבר חודשיים. ברמה שאף אחד לא דמיין, אף אחד לא נערך לזה, אף אחד לא חשב שזה יכול לקרות.

עינת: [מהמהמת בהסכמה]

יובל: כמו כל הדברים שקרו לנו בחודשיים האחרונים.

עינת: לגמרי.

יובל: ויש לזה…

עינת: רק בוא נגיד שמי שהאבא… או אין אבא… או זה… לא… לא להעביר ערוץ. כי כל שאלה בסוף מגיעה ל…

יובל: לגמרי.

עינת: לא? למשימה הכי בסיסית.

יובל: בואי נתחיל.

עינת: כן.

יובל: אני בחרתי שלוש שאלות מתוך השאלות ובואי נרוץ עליהן ונראה איך זה מתחבר גם לדברים אחרים, כן או לא. סבבה?

עינת: יללה.

יובל: מוכנה?

עינת: אני איתך.

יובל: הרגע גויסת בצו שמונה.

עינת: קדימה.

יובל: אוקיי. נתחיל שאלה ראשונה. "הֶיי, מקווה שהימים האלה עוברים עליכם בשקט. קודם כל רוצה להגיד תודה…"

עינת: תגדירי שקט, נשמה. [צוחקת]

יובל: "…על כל מה שאתם בשבילי. אני אמא לילדה בת שלוש. שמעתי את הפודקאסט מההתחלה. לקחתי מכם הרבה לגידול הילדה שלי. לצערי לא קיבלנו חינוך בגידול ילדים. אתם ממש הייתם החינוך בלתי פורמלי בשבילי. תודה רבה".

עינת: תודה.

יובל: זה קצת מזעזע אותי שאני קשור איכשהו לאיזשהו חינוך בלתי פורמלי של אנשים אבל…

עינת: [צוחקת]

יובל: …סבבה. אם זה עובד, זה עובד. ככה. אז ככה כותבת המאזינה: "היום אני רוצה לשאול שאלה שקשורה להורות ולא לילדים בהכרח. אני רוצה לדבר על הגברים ואולי הנשים שהלכו למילואים, התרחקו מהבית בגוף ובנפש. אני באמת מבינה שקשה להיות רחוק וקשה עוד יותר לחזור פעם באף פעם ולתפקד כרגיל. זה לא מה שאני מצפה. אבל אני אתחיל מההתחלה כדי לא לבלבל. בעלי התגייס החל מה-7.10 ומאז, חזר פעמים בודדות הביתה. כל פעם שהוא חוזר הביתה הילדה זוהרת מאושר ורוצה להראות לו כל מה שהיא למדה וכל מה שיש לה…"

עינת: המממ… [צליל מתרגש בשקט]

יובל: "…והוא נרדם מולה. כשאנחנו עושים שיחות וידאו כי היא מתגעגעת אליו הוא פשוט לא בקשב. הוא מדבר עם אנשים אחרים תוך כדי. כשהיא שאומרת לו שהיא אוהבת אותו הוא אפילו לא שם לב. אני מבינה שקשה לנהל שיחה עם ילדה בת 3 בטלפון אבל לעזאזל, אני צריכה להתמודד עם שברי ילדה שלא מבינה למה אבא לא אומר לה את המילים בחזרה, או לא מסתכל על מה שהיא רוצה להראות לו. אני נפגעת בשבילה והיא כמובן עוברת הלאה. אבל אני לא חושבת שבגלל שהיא קטנה ועוברת הלאה זה אומר שזה לא נרשם אצלה. אני כמובן מנסה תמיד להסביר לה שהוא עובד. לא, לא בעזה, לוחם. לא מקטינה את התרומה שלו אבל יש לו אפשרות למצוא זמן לילדה שלו. אני מרגישה שמישהו צריך ללמד אותו להיות אבא, או להיות בנאדם, לא יודעת. אני מבקשת שתדברו על ואל ההורים שנמצאים רחוק מהילדים שלהם. אני מרגישה שאין לי את הכלים לעשות את זה."

עינת: הממ… [צליל רך]. וואו. ברור לך שזה לא עניין על מילואים. נכון? זה… הכותרת פה…

יובל: כן, אבל אני מניח שזה משהו ש…

עינת: …היא: 'איך לשנות את בן זוגך'. והתשובה היא: אין איך לשנות בן זוגך.

יובל: [מגחך]

עינת: זה בקצרה. עכשיו אפשר להאריך.

יובל: אוקיי.

עינת: איך לשנות מישהו אחר בכלל. אין איך, נכון?

יובל: אין איך?

עינת: מישהו אחר? לא באמת.

יובל: לא, אני לא אומר ברמה של אולטימטום ולהכריח אותו וכו…

עינת: אני כן חושבת… אני כן חושבת שברגע שאנחנו… תראה כל הסיפור של גבולות, שהוא נושא מאוד פופולרי להשליך אותו על המון דברים, זה… אחד המקומות שבהם הוא קריטי, אמממ… זה הבנה של גבולות הגזרה שלי כהורה. אוקיי? אני חושבת שלא מספיק שקשה כל כך לכל כך הרבה נשים בהיעדר הבעל כרגע, אז עכשיו אני… אני שומעת, שוב, המון כוונות טובות המון יסורים, אני שומעת גם כעס, אממ… בשם הילדה. שאגב, במעט ששמענו.

יובל: היא מתמודדת עם זה יפה.

עינת: הילדה חוזרת ושמחה.

יובל: כן.

עינת: וכל פעם שהוא חוזר הביתה…

יובל: אבל לאמא נשבר הלב.

עינת: אה… אז… אז… אז הנה, הכותרת הראשונה, בעיניי, שצריך לדבר עליה, זה באמת המקום… כל המקומות שבהם אנחנו קופצים לשינוי בן הזוג השני בשם הילדים. או מה ש…

יובל: או האידיאל של כמו שאנחנו מדמיינים את איך צריך להיות הורה.

עינת: אה… אני לא בטוחה שהיא באידיאל. יש פה ממש כאב. כאילו, ה… ה… המקום שאומר היא רק בת 3.

יובל: נשבר לה הלב, היא רואה את הילדה בת 3…

עינת: היא רק בת 3, היא עוד לא יכולה מה שנקרא להתנהל, או לקחת אותו לשיחה. אה, אני, שאני, אמא שלה, מרגישה שאני אמורה להיות דוברת שלה באיזה שהוא אופן. ומתוקף הדבר הזה אני יוצאת. אה, אני בעיקר מרגישה תסכול וכעס ואכזבה. עכשיו, תסכול וכעס ואכזבה זה רגשות שכולנו מרגישים כשאנחנו נתקלים במציאות בלתי רצויה ואנחנו מנסים לשנות אותה. זה… זה… זה הפייט. זה המקום שבו המוח שלנו מנסה למצוא פתרונות ל… למציאות בלתי רצויה. בשנייה שמוגדרים גבולות הגזרה, ברמה האישית, בצורה יותר ברורה לי כבעלת הגבולות, אז אני חושבת שהשיח יכול להשתנות. אני אסביר. אם אני באמת חושבת שהבעל שלי במעט, בשלוש דקות, בשיחת טלפון, כשהוא מגיע… אגב, זה נכון גם לגבי בעלים שעכשיו יש להם קריירה מפוארת בחוץ. אוקי? אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שבעל עושה משהו שהוא חייב לעשות. אם זה לפרנס ואם זה להילחם. אממ… וכשאני יוצאת מנקודת הנחה שמעבר לתפקידים שלי בתוך הבית אני גם אחראית או מופקדת לאיכות המפגש בינו לבין ילדיו, אז ברור לגמרי שבכל פעם שיווצר מפגש, אני בעניין שליטה. זאת אומרת…

יובל: שנייה רגע. אבל יש משהו, אני חייב להגיד, שהוא הרבה יותר נפוץ ובהרבה יותר התנהגויות. שבהם אחד ההורים, הייתי אומר בדרך כלל האמא.

עינת: [מהמהמת בהקשבה]

יובל: משמשת כסוכנת של הילד, לצורך העניין.

עינת: אוקי. שזה טבעי.

יובל: ודואגת… כן…

עינת: כי היא נמצא יותר זמן עם הילד, כי…

יובל: לא, ודואגת לאינטרס שלו.

עינת: אוקיי.

יובל: ומאוד מאוכזבת. כשבן הזוג שלה לא נותן את היחס כשהיא… שהיא מצפה עבור ה"טאלנט" שלה.

עינת: [מהמהמת בהקשבה]

יובל: זה משהו שהוא… נראה לי טבעי.

עינת: לגמרי. אבל…

יובל: ואפילו לגיטימי באיזה שהוא אופן.

עינת: אבל…אבל השאלה היא, ו… והנה… והנה כדור השלג. משום שכשהוא לא מסוגל לייצר את היחס, או לא רוצה, ואני לא אומרת שזה המקרה פה, אבל כשהוא לא מסוגל ולא רוצה, יש כבר עניין זוגי. נכון? אגב, אם יש גברים ששומעים אותנו, אחד הדברים שיכולים להבטיח לכם את האישה החמה, האוהבת שהייתם רוצים, זה היחס החם והאוהב לילדים. זה הטבע עשה.

יובל: אבולוציונית זה כך.

עינת: כן. אבל… אבל אני רוצה לדבר על נקודה הרבה יותר מעניינת, כי היא פוגשת אותנו בהרבה מאוד מקומות. והנקודה תהיה: אני מזדהה עם הילדה, ואני הופכת להיות קצת ילדה. קצת הילדה הזו שהוא לא מתייחס אליה.

יובל: אני נפגעת בשמה.

עינת: עכשיו, אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהעבודה שלנו כהורים היא לאהוב את ילדינו. זאת העבודה שלנו. אגב, זה לא עובד בכיוון ההפוך. זאת אומרת, זה אחד המשפטים הכי פשוטים והכי מורכבים שיש. "העבודה שלך כהורה לאהוב את הילד שלך. העבודה של הילד שלך היא לא לאהוב אותך. היא להתפתח ולגדול." ויש…

יובל: איך זה שהוא אוהב אותך, ואז שונא אותך ואז אוהב אותך ואז שונא אותך.

עינת: לא. אם אתה תאהב אותו, דרך אותה היקשרות, דרך אותם יחסים, הוא יתפתח היטב ואחד מתופעות הלוואי, מה שנקרא, תהיה קרבה. אהבה. אכפתיות. גם, לא בכל הגילאים. אז… אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שעבודתו של ההורה היא… מה שנקרא, כל אחד מופקד על המחלקה שלו. בשם מה, אני יוצאת כרגע לאפס את בן הזוג? והאופציות הן רבות. אם אני יוצאת לאפס את בן הזוג בשם זה שאני מכירה אותו וזה חשוב לו ולפני המילואים, הוא היה אבא טוב בעיניי, מספיק אוהב, היא לא סתם מתגעגעת אליו, רוצה להראות לו וכן הלאה. אני גם שנייה רוצה לשבח, אם יש דבר כזה, את האמא שמצליחה להחזיק את הגעגועים לאבא ואת קיומו עבור הילדה הזאת. כי אחרת היא לא הייתה כזאת חיובית, ל… ל…

יובל: זה לא היה אירוע בשבילה כשהוא בא.

עינת: …לדוד הזה שמדי פעם עולה לשיחת וידאו. אז אם אני יוצאת מנקודת הנחה. שלפני המלחמה הוא היה סבבה וכשהוא פנוי יחסית הוא סבבה, ובשגרת היום שלפני המלחמה לא הייתה לי אף תלונה, אז אנחנו יכולים לנהל שיחה שהיא לא שיחה של 'נו נו נו'. שהיא שיחה של 'אתה יודע, שים לב. היא נורא… היא… היא נורא צריכה אותך". עכשיו…

יובל: כאילו, לא 'שים לב'…

עינת: 'אתה לא בסדר'.

יובל: '…אתה מתנהג בגסות רוח ואתה לא בסדר'.

עינת: כן. כן. ו… ו… יותר מזה.

יובל: כאילו, לבוא בטוב…

עינת: גם כשאני…

יובל: לבוא בטוב.

עינת: …מתקשרת את הטוב הזה, וזה לא אסטרטגיה, זה לא מניפולציה. גם כשאני רוצה לתקשר את הטוב הזה, אני רוצה… אני רוצה לצמצם אותו למינימום או למשימה שתהיה אפשרית עבורו. כי זה לא צריך להיות, עכשיו, אה… אתה יודע שיחה של 20 דקות כל יום.

יובל: מה? מה זאת אומרת? זאת אומרת להגיד… היא צריכה להגיד לו משהו כמו: 'שים לב שהילדה נורא מתגעגעת אליך. ופעם…'

עינת: והיא נורא מחכה לשיחות האלה.

יובל: כן.

עינת: ו…

יובל: …'ופעם הבאה שאתה, לא יודע, בא…'

עינת: ו…

יובל: 'קניתי אפילו מתנה ותיתן לה…'

עינת: לא, לא, לא, לא, לא.

יובל: לא מתנה.

עינת: אני רגע מדברת בכלל על ה… על ה… על היכולת של היחסים בין האבא לבת… אני לא רוצה לייצר משולש. 'קניתי מתנה' זה משולש. אוקיי? בכל פעם שאנחנו מייצרים משולשים… שלושה לא טוב. מורה-הורה-ילד, לא טוב. שלוש חברות, לא טוב. אמא-אבא-ילד, לא טוב. עכשיו, אני… אני… אני אומרת 'לא טוב' כי אני עושה…

יובל: שלישיית 'מה קשור', כן טוב…

עינת: [מחייכת] אני… אני עושה פה איזה הכללה.

יובל: כן.

עינת: בסדר? אבל. א… אני רוצה, או לשאול באיזה תנאים הוא יכול להתפנות. אם זה כשהוא הולך לשירותים אחת לשבוע, להיסגר בתא ו… לסמס לי אפילו לפני זה. 'יש לי 5 דקות. תביאי אותה. תביאי אותה, נחטוף אותה'.

יובל: לא, השאלה שלי הייתה…

עינת: לספר לה סיפור ב… ב'פייס-טיים'.

יובל: זהו אז… איך לחבר את זה ל… כאילו להגיד, 'היא רוצה… נורא רוצה אותך. מה אתה אומר ש…', מה? 'בפעם הבאה שאתה מספר לה סיפור…'

עינת: זה חייב להיות קריאה לפעולה. זה לא יכול להיות…

יובל: פעולה ספציפית.

עינת: …נזיפה באוויר.

יובל: פעולה ספציפית.

עינת: כן. כן. לאיזה שהוא הסדר שיאפשר לו לחזור ולהרגיש האבא המשמעותי… ואגב, הרבה מאוד אנשים, הנה רגע אני הולכת לאופציה ב'… וכרגע אין לי ספק שהוא לא פנוי לשיחה רגשית. אבל רגע אם הצד שבבית יכול להכיל את המורכבות הזו שבלהיות במקום אחר, בתוך עולם שבאמת כאילו שיגרו אותו… הוא לא זוכר בכלל מה זה ללכת לסופר, לקחת לחוג, כאילו. להיות במקום אחר, ולהחזיק את האשמה ואת הגעגוע ואת… ז… זה מחליש נורא. והרבה מאוד אנשים, כחלק ממערכת הגנה הם מתנתקים. עכשיו, מגיע ההורה השומר, או ההורה השומר המייצג את הילד, ושוב, בהנחה שלא התחתנתי עם מישהו שיש לי ביקורת מהיום שהילדה הזאת נולדה על זה שהיא לא מזיזה לו כלום, אז… אז אני רוצה מצד אחד לאפשר לו את ההדחקה, או את ה… את… את ההורדת מסך.

יובל: לכבד את המקום שהוא נמצא בו.

עינת: לגמרי. ומצד שני לדבר או לתקשר… שוב, לא את הצורך שלי בזה שהוא יהיה נחמד אליה.

יובל: לא את האשמה שלו.

עינת: בדיוק. כזה.

יובל: אוקי. עכשיו אני חושב שהמאזינה בגדול גם מבקשת משהו בסגנון 'תגידי לו'. זאת אומרת אם עכשיו יש מצב שאיש מילואים כזה או אחר, בדרך חזרה משטחי כינוס, שומע, מה יש לך להגיד לו?

עינת: לי יש להגיד… א… א… אני דבר ראשון אני רוצה… אני רוצה לספר זיכרון, שלי. אני גדלתי לאיש צבא. [מחייכת] ואמנם השעות היו פעם שעות שונות אבל… בטח לא מדברת על מלחמה. אבל אחד הזיכרונות, לא היום יומיים אבל השבועיים שלי, כי פעם לא היה מקובל שאבות בילו ברמה היומית, אבל השבועיים, לפחות פעם בשבוע, הייתה שהוא נשכב לידי… זיכרונות מאוד מוקדמים… על השטיח, אותו שטיח, אגב, שיש לנו עד היום. ובהתחלה הוא יושב ואני משחקת עם הקוביות והוא נוגע, הוא מלטף. והעיניים שלו כאילו מתרגשות, ואני אומרת משהו והוא קשוב ואז הוא שולח את היד לאחת הכריות של הספה, ושם אותה מתחת ל… מה שנקרא, לעורף, ונשכב.

יובל: הוא עוד מדים כאילו ו…?

עינת: לגמרי. אני זוכרת את הריח שלהם, של המעיל, של ה…

יובל: של הפרווה הסינתטית?

עינת: של הקטע של הפרווה, כן. אממ… ואז הוא היה נשכב עם הכרית והוא היה אומר לי: 'כל כך נעים לי לשכב לידך'. והוא היה נרדם. אמממ… ואני הייתי פותחת לו את העיניים כזה עם האצבעות.

יובל: [מהמהם בהאזנה]

עינת: ממש ילדה קטנה. מטפסת עליו. ואז מבינה שהוא ישן [צוחקת] כפרה עליו, הוא ישן טוב. חוזרת לשחק לצידו. אני חושבת שזה אחד הזכרונות החמים, אוקיי? ואני רגע שולחת את האמא הזו באמת באמת לשאול את עצמה לגבי המקום של היחסים עם אבא. משום שאין לי ספק שיש שם משהו בילדותה שהיא נשבעה שהיא לא תתחתן עם גרסה כזו. זה לא חייב להיות אבא, זה יכול להיות אמא, זה יכול להיות…

יובל: [מהמהם בהסכמה]

עינת: המקום שבו…

יובל: יש לה…

עינת: רגע…

יובל: יש לה רגישות יתר.

עינת: …אני אתן את המשפט: 'אני לא חשובה לו, או לה, להורים, מספיק'. אני לא חשובה לו מספיק - הוא לא מתפנה. אני לא חשובה לו מספיק - הוא לא קשוב. אני לא חשובה לו מספיק - הוא… הוא לא… הוא לא מבין. כל… כל ה… כל המשפחה הזו בדרך כלל מופעלת עם טריגר לא מודע, לא מודע, בכל פעם… אגב היא גם מופעלת באשמה שזה אנ… ש… ש… שזה…

יובל: שזה מוציא את עצמנו.

עינת: …אני לא קשובה. כן. אבל, אני… אני… אני מאמינה בגעגוע. ואני מאמינה שבילדה ראשונה, קסומה, בת שלוש, בתוך מלחמה כל כך איומה, יש איזשהו רגע חסד גם בעיניים שנסגרות. אממ… אני כן חושבת שצריך רגע לקחת שני צעדים אחורה מה… מהמשחקי האשמה ומהטבלה שמודדת 'במעט שאתה מגיע'. וזה לא מוציא מהמשוואה את הצורך או את היכולת של מי שנשאר פה בעורף לדבר על הקשיים שלו. או לבקש עזרה מפורשת ממש כי המשוואה הזאת היא… היא כמעט בלתי אפשרית.

יובל: כן. שאלה הבאה. מוכנה?

עינת: [מהמהמת בהסכמה]

יובל: "שבוע טוב, תודה רבה על הפודקאסט. ממש נהנית ולומדת המון. רציתי לשאול. הבן שלי עוד מעט בן 3, מתנהג בתקופה האחרונה ממש כמו שתיארת: בוכה המון וחזר לפספס מלא, אחרי כמה חודשים של גמילה. מבינה שזה בגלל קושי רגשי מחוסר פניות שלי במלחמה. גם בעלי במילואים. חוזר הרבה, שזה כיף מאוד אבל גם יוצר בלאגן בהתנהלות של הבית. מתלבטת איך עוד אפשר לעזור לו חוץ מלנסות לתווך לו את המצב כמה שאפשר. לתת לו להיות עם מוצץ כל פעם שמבקש? איך אני יכולה לייצר פניות עבורו במצב הזה? מצד שני זה ביצה ותרנגולת: לי קשה להם קשה, כשלי קשה שקשה לי קשה שלהם קשה…".

עינת: [מהמהמת בהסכמה]

יובל: 3 אימוג'ים מתוסכלים וכועסים.

עינת: אני חושבת שבאופן רוחבי הקושי של הדור הזה של… של… שלנו כהורים הוא הפניות. שוב, כי גם בשגרה יש לנו הרבה מדי כדורים באוויר. ובמלחמה נוסף עוד איזה שהוא תיק מאוד גדול שהוא שהוא תיק רגשי. אני חושבת שחייבים לאמן ולא לוותר על… על שריר הפניות ואני אסביר רגע למה. אני מניחה שהיא בחורה צעירה, והחיים היפים, הנפלאים והקשים עוד לפניה. זאת אומרת שיש המון מעגלי חיים…

יובל: למרות שילד ראשון בן 3 זה די קשה, אני מזכיר לך.

עינת: לא, אני אומרת שיש המון מעגלי חיים מעבר למלחמה

יובל: [מהמהם בהסכמה]

עינת: שיוסיפו…

יובל: של משברים.

עינת: …קושי רגשי ושמוסיפים עלינו כהורים. ואנחנו צריכים להבין איך אנחנו מדברים עם המפלצת הזאת. כי בסוף, הילדים ידברו בהתנהגות. זה לא חשוב אם זה רגרסיה, או אם זה, אתה יודע, עוד שניה הוא ירביץ לאח שלו, או עוד 30 שניות זה משהו אחר. אבל, הרבה פעמים אנחנו… אתה מ… יש את הקלישאה הזאת: 'הוא עושה את זה בשביל תשומת לב, תתעלמי". [בזלזול]

יובל: הוא עושה את זה בשביל תשומת לב, תני לו תשומת לב. זה מה שהוא רוצה.

עינת: בדיוק! אז… אז…

יובל: לא, הייתה פה אני חושב גם עוד תת שאלה.

עינת: כן.

יובל: האם לתת לו מוצץ, נגיד, אחרי שהוא נגמל. וזה מתחבר בכלל לתחושה שאנשים גם ככה באופן טבעי גם, נמצאים באיזה מין תקופה שחורה ומבולבלת כזאת.

עינת: [מהמהמת בהסכמה]

יובל: אז אוטומטית הם אז חוזרים למנהגים שלהם הישנים, וכמו שאנשים שהיו בדיאטה חזרו לאכול, ואנשים שהפסיקו מזמן לעשן חזרו לעשן. יש גם תחושה של… מבחינת הילדים, אז יאללה עכשיו אני לא… הקפדתי על מדיניות מסכים, יאללה מוותר עליה. הייתה לי מדיניות מוצץ, מוותר. זה… זה טוב? זה רע? זה מסוכן?

עינת: אני חושבת שדבר ראשון צריך לעשות הבחנה בין המוצץ לבין המסך. אוקי? משום שהמוצץ הוא… אה… דבר שאנחנו הכנסנו לחייו שמטרתו היא לא שקט כמו המסך. כאילו, אני עעעע [קולות חנוקים] אוקיי, יהפנט אותו. [כך במקור]

יובל: היא לא שקט?

עינת: לא. מטרתו היא הרגעה. מטרתו היא, דרך רפלקס היניקה…

יובל: הרגעה אבל מבחינת ההורה שווה שקט.

עינת: לא, הרגעה… בסדר [צחוק] אבל זה לא אותו דבר.

יובל: הילד צועק, ניתן לו מוצץ, הוא שותק.

עינת: וזה לא אותו דבר.

יובל: זה כמו פקק.

עינת: אבל זה לא אותו דבר. אתה יודע. זה… המוצץ, פעולת המציצה עצמה היא פעולה מרגיעה.

יובל: בגלל היניקה.

עינת: בוודאי. וכל מי שגמל ילד ממוצץ יודע שהתמיכה הרגשית שנדרשת כדי לתחלף את אותם מקומות שבהם המוצץ מרגיע, היא ת… היא תמיכה משוגעת. אז בטח ובטח בזמן שבו להורה גם ככה הבטריה או הסוללה יורדת. לתת את המוצץ זה ממש בסדר. האם זה בא במקום לתת את החיבוק? ממש לא. האם זה בא במקום אפילו לדבר במילים שהמוזיקה שלהם יותר רכה או שהיא יותר עדינה. 'מאמי שלי אני רואה שאתה מתוסכל, או אני רואה שאתה כועס. זה באמת נורא מכעיס ש… זה באמת נורא מאכזב ש…', לא חשוב מה. 'אתה רוצה חיבוק? אתה…' ה… המוצץ לא יכול להיות הפקק שעושה שקט. זה לא לסגור את הרדיו באוטו. זה חייב להיות מלווה בשניים, שלושה משפטים עם קשר עין, עם… אתה יודע, איזה משהו, איזו שהיא מחווה שבגיל הזה היא קריטית. היא… זה… זה לא להושיט עכשיו מוצץ לאחור תוך כדי זה שאני מארגנת חבילות לחיילים.

יובל: [מהמהם בהסכמה]

עינת: אז, זה אחד. כשאתה אומר על ה…

יובל: לא, היא שואלת אבל 'איך אני יכולה לייצר בי פניות עבורו במצב הזה'.

עינת: אני חושבת ש…

יובל: 'אני מרגישה בתוך איזה vicious cycle'. שלה קשה ואז לו קשה וזה קשה ואז בעלה בא ו…

עינת: אוקיי.

יובל: בא הביתה מהמילואים וכל ההתנהלות משתנה…

עינת: ההבנה חייבת להיות שכל הסיפור של ביחד או קרבה, הוא האנטידוט, הוא התרופה, להורמוני החרדה אצל ילדים. זאת אומרת…

יובל: גם אצל מבוגרים, לא?

עינת: מה? הביחד?

יובל: כן.

עינת: כן. אבל… אבל אתה יודע מבוגרים, בגלל שהם סוכנים עצמאיים, הם יכולים למצוא את 'הביחד' במקומות רבים…

יובל: באופן עצמאי.

עינת: …בדרכים שונות. אצל ילדים הקריאה לביחד או לתשומת הלב, או לנוכחות הורית, דבר ראשון היא קריאה שהיא לא מפורשת. היא בהתנהגויות. הרבה פעמים ההתנהגויות הרגרסיביות הן חלק מהקריאה, אוקיי? ואני רוצה להכניס פה עוד נקודה. כי כשאנחנו מדברים על טראומות של ילדות מוקדמת, כמו הגיל הזה, אנחנו לא מדברים על האירוע שקרה לי. אנחנו מדברים על איך אני פירשתי את האירוע. עכשיו, זה יכול להיות…

יובל: וזה בהכרח פרשנות שקלטתי מהסביבה בגיל 3?

עינת: זה פרשנות שכרוכה בגיל הזה אך ורק לאדם שמופקד עליי.

יובל: זאת אומרת, אם הוא נבהל…

עינת: זאת אומרת, זה הסנן שדרכו… הרי מה קורה? אם האמא לא פנויה, ואמא לא פנויה יכולה להיות אמא בדיכאון, נכון? יכולה להיות אמא שכועסת על האבא, יכולה להיות אמא…

יובל: בחרדות.

עינת: …שיש לה קריירה או כאילו היא צריכה לעשות עכשיו הרבה דברים.

יובל: מילואים.

עינת: יכולה להיות אמא בחרדות. אבל כשאנחנו מסתכלים על המסר של 'אני לא יכולה להיות פנויה בשבילך', אנחנו צריכים להבין שבגיל 3, 4, 5, 6, בכל גיל זה משתנה, יש לנו תפקיד… קצת כמו שסגרת את החשמל של האינקובטור כרגע.

יובל: כן.

עינת: או הפסקת…

יובל: אין דבר כזה 'אין פניות'. תייצרי פניות.

עינת: לא.

יובל: כמו שאין דבר כזה אין אוכל.

עינת: נכון, אבל אני לא אומרת תייצרי פניות של 24 שעות ביממה.

יובל: נגיעות. טפטפת.

עינת: אני אומרת, אחד… אחד, להבין שהציר הכי דרמטי, ולא מעניין אותי מסכים כרגע, ולא מעניין אותי מוצץ כרגע, ולא מעניין אותי חוקים, או… הציר הכי דרמטי הוא הציר שבו אני אוכל לייצר עבור הפעוט שלי את אותה מערכת מווסתת, פנויה, רואה, אמ… וזה יכול להיות, אתה יודע, טפטפות קטנות של משפטים. זה יכול להיות חיבוק. זה יכול להיות… תחשבו על כל החושים. אוקי?

יובל: זאת אומרת, פניות יכולה להיות גם אמא שיש לה את ה-5 דקות איכות ביום, זה גם בסדר.

עינת: אה… [מחייכת] לא.

יובל: לא, 5 דקות פעם בשעתיים.

עינת: אז בגלל זה אני אומרת חושים. אוקיי? יכול להיות שהציפיות של האמא הזו הוא שטרום המלחמה היא היתה 'אובר' פנויה. בעיקרון אנחנו לא אמורים לשבת, להסתכל בעיניים לילדים שלנו, לעשות להם הפעלות…

יובל: כן.

עינת: …לשחק אתם משחקים, אחר כך לספר להם סיפור, אחר כך לעשות שיחה על הסיפור, אחר כך לצאת לטיול ולדמיין את הטבע… ממש לא. אנחנו מסתכלים על…

יובל: שישכבו על הרצפה ויאכלו את השלט.

עינת: אנחנו מסתכלים על החושים. אז אני אומרת אחד, נוכחות חיובית… מה זה חיובית? חיובית זה אני מברכת את נוכחות בנוכחותי. 'אתה… אתה החיים שלי, אתה האור שלי. גם אם אני כרגע סיימתי שיחה טלפון שבה בכיתי, אני מבקשת ממך חיבוק רגע, ואני אומרת יואו איזה כיף לי שאתה פה, ואתה זה… ואתה זה… אולי תשחק לידי ואני אכתוב מיילים?'

יובל: כאילו…

עינת: אולי, שוב…

יובל: empowering messages כאלה.

עינת: לגמרי. כשכל הזמן הציר של: אתה יכול לראות אותי, אתה יכול לשמוע אותי, אתה יכול להריח אותי, אתה יכול… המגע, הריח, הראייה… גם הצד שלנו, זאת אוטוסטרדה דו כיוונית. הנה רגע אני נותנת טיפ להורים שהילדים שלהם עכשיו נצמדים ולא רוצים לעזוב. את לא יכולה ללכת לשירותים, את לא יכולה לצאת זה… אז… אז המקום שבו אני אומרת: 'תחזיק לי רגע את ה… סוודר, אני אלך לשירותים ואני אצעק לך, מה אתה אומר, כל פעם אני אצעק לך יונתן! קולולולולו! ואתה תעשה לי פפפפפ [צליל הוצאת לשון] בחזרה'. זה לא משנה מה. זה היכולת שלנו לשמר כל הזמן את הביחד. שוב, כשאנחנו מבינים שהריחוק… וריחוק יכול להיות גם אם אימא נוכחת כל היום בבית, וקרבה יכולה להיות גם עם הורה ש…

יובל: שבמילואים 50 ומשהו ימים.

עינת: פחות, אבל… עכשיו צריך לזכור ש… וזה… וכאן אני מתחננת, אוקיי, שאם אנחנו מרגישים שאנחנו בתקופה שבה הדיכאון הוא באמת דיכאון, ולא דיכי, ולא אותה עננה שרובצת על כולנו והופכת את הכל יותר מורכב, או, אתה יודע, כל כשל אחר בפניות שלנו, בטח לילדים קטנים. צריך לזכור שהטבע עשה פה חסד מופלא והילדים שלנו ב… במקור בביולוגיה ובפסיכולוגיה שלהם, הם יכולים להיקשר לכמה דמויות. זאת אומרת שהסבתא המקסימה, הרכה, הנוכחת, זו שתחזור ותגיע, או הבייבי סיטר שתחזור ותגיע, כי כן צריך פה…

יובל: מה עם הסבתא…

עינת: …עקביות.

יובל: מה עם הסבתא הקשה, המגעילה שמאפרת לו על הראש?

עינת: [מחייכת] זה פחות. פחות.

יובל: אבל גם בכל זאת, מה שהוא רגיל.

עינת: לא, שוב, אם היא מאפרת לו על הראש והיא אומרת לו 'כפרה עליך איזה ילד מחונן'.

יובל: 'בוא תביא את המאפרה לסבתא'. [חיקוי של קול צרוד מעישון]

עינת: כן, בדיוק. אז… אז סבבה לגמרי. ואם כל דבר שיוצא לו מהפה זה נשמע לה כאילו הדבר הכי מצחיק, או הכי חכם שהיא שמעה, סבבה. אני חושבת שלהרבה מאוד הורים יש ציפיות נורא גבוהות מעצמם. עכשיו אני רוצה שנייה, לעשות תוספת קטנה, והיא נכונה לגבי כולנו. היכולת שלנו להיות כרגע בתוך מה… מה שהמדע קורא לו 'משחק', אוקיי? כשאני עומד משחק אני מתכוונת למקום שבו אין איזה מטרה, ה… ה…משחקיות. אנחנו רוקדים. תחשוב שאתה רוקד. תחשוב שאתה… לא סתם מוזיקה.

יובל: לא משחק של מי מנצח עכשיו או משהו.

עינת: לא, לא, לא, לא.

יובל: הפוך, כאילו.

עינת: משחקיות זה המקום שבו אתה עסוק ב… במשהו דמיוני, פיזיולוגי, סוציו-דרמטי, מוזיקלי שלוקח את הראש שלך לגמרי, מ… מ… מה… מהזמן, מהמקום, מהמצוקה, מ… מכל דבר. אני חושבת ש…

יובל: גם משחק מחשב?

עינת: לא.

יובל: למה? משחק נגיד כמו מיינקראפט כזה שהוא לא תחרותי…

עינת: בשום… בשום פנים ואופן.

יובל: …והוא לא… זה.

עינת: לא, לא, לא. לא משחק עם חוקים. לא. לא יכול להיות משחק חוקים. אבל נגיד…

יובל: לבנות מחנה בסלון?

עינת: חד משמעית. חד משמעית לבנות מחנה בסלון. לשחק מש… משחק דמיוני עם המגבות של המטבח. זה לא משנה. להתחפש. לצייר! ל… ל… לפסל בפלסטלינה. ל… ו… זה ילדים. אני רגע פוזלת לאפשרות שלנו להיות נוכחים עבורם. אנחנו כרגע מרגישים, ובוא נודה, שאם לא היו ילדים, הכל היה הרבה יותר פשוט. כי… כי… כי למי יש… [צליל ייאוש] למי… מי יכול לחייך בכלל. אוקיי? ובאיזה שהוא אופן הילדים…

יובל: מצילים.

עינת: …בטח הקטנים, ממסמרים אותנו לאחת החובות… שוב אני חוזרת לאינקובטור, הכי בסיסיות, שנועדו לשמור גם עלינו. אז, בין אם זה חמש דקות בבוקר ועוד שלוש דקות בערב ועוד ארבעה משפטים שאומרים: 'אני רואה אותך, כאילו, בלעדיך הדבר הזה לא היה קיים, אתה חשוב, אתה אהוב, אתה נחוץ, אתה יכול, תעזור לי ב…'. זה לא צריך להיות הגרסה המהודרת והמבדרת שהיינו לפני המלחמה.

יובל: [מהמהם בהסכמה] אפרופו, את הזכרת קודם טראומה. אני… הייתה היום כותרת ב'ידיעות אחרונות' בעמוד הראשי.

עינת: [מהמהמת בהאזנה]

יובל: על מחקר חדש.

עינת: כן.

יובל: ששליש מההורים מדווחים על תסמיני פוסט טראומה.

עינת: אצל מי?

יובל: אצל ילדים.

עינת: אה.

יובל: זה נשמע לך הגיוני הדבר הזה? לא שאני…

עינת: זה… היום… היום.

יובל: …את יודעת, 'מחקר חדש' לא אומר לי… לא…

עינת: היום… אתה יודע… שליש מההורים… אני יכולה להראות לך איך 90% מההורים מדווחים על תסמיני פוסט טראומה. כי תסמיני פוסט טראומה הם דומים לתסמיני 'הורה לא פנוי', הם דומים לתסמיני 'לחץ במרחב', הם דומים לתסמיני… אז, אז, זה נורא עניין… זה כאילו… אתה רוצה.

יובל: לא, אבל זה נראה לך הגיוני, ש… עם כל זה שאנחנו בסיטואציה כל כך קיצונית, יווצר פה דור שלם של ילדים מוכי פוסט טראומה?

עינת: [שותקת כמה שניות] אני לא…

יובל: או שזו ראיה שחורה קצת של ה…

עינת: אני… אני ממש מחזיקה… אני ממש נושכת שפתיים. כדי לא… לא… אתה יודע מה? אני אני אגיד את זה ברכות. אני חושבת שעוד לפני המלחמה כבר היינו מה שנקרא 'פוסט קורונה' במצב שבו היו אמורים להידלק להרבה מאוד הורים הרבה נורות לגבי צרכים של ילדים, בעיקר לגבי מה ילדים לא צריכים, מה אפשר לשחרר, מה ממש לא חשוב, והמעט שילדים ממש, אבל ממש, צריכים. אבל לא… לא עצרנו ללמוד. אז… הנה מגיעה מלחמה. וחד משמעית אני חושבת שיש הרבה יותר משליש. ושוב, אני מניחה שכשאתה מדבר ברצינות ובדאגה על תסמיני פוסט טראומה אתה מדבר על משהו קליני של, אתה יודע, של כל ה… ה…

יובל: אני לא יודע מה זה קליני. אני חושב שהורים מדווחים. שואלים אותם: האם הילד שלכם יש לו תסמיני פוסט טראומה, הם אומרים כן.

עינת: לא. מה, הגדרה כללית? לא. שואלים: האם הילד שלכם לאחרונה אמ… אה… חזר לאחור או נסוג מ…

יובל: [מהמהם בהבנה]

עינת: …עצמאות שהוא כבר השיג? כן. האם הילד שלכם לאחרונה מפחד יותר? כן. האם הילד שלכם לאחרונה פחות נכון או נלהב אה… לצאת מהבית ו… להתחבר לזום או ללכת לבית ספר או ללכת לחוגים? חד משמעית כן. האם הילד שלכם לאחרונה, הנה רגע אני קופצת למתבגרים, מתכנס? בטח שכן. האם היה… אבל מה שהורים לא מבינים שזה לא האירוע החיצוני! זה היכולת שלנו לעמוד בין האירוע החיצוני לבין הילד, לא משנה בן כמה הוא. גם אם זאת חיילת או חייל שמתקשר עכשיו פעם בחודש. ולעשות את התפקיד שלנו ברמה שאת… תיתן לו כרגע… אנחנו צריכים לשנות גרסה, זה מה שאני אומרת. בכל פעם שהמציאות תיקח מהילדים שלנו משהו, אנחנו נצטרך לתת אותו. אז אם המציאות כרגע בחוץ, אוקי? לוקחת מהילדים שלנו את השגרה, אז אני אם אני כהורה מייצרת שני טקסים של שגרה חדשים לילדים הצעירים. אוקיי?

יובל: [מהמהם בהסכמה]

עינת: אם המציאות לוקחת מהילדים שלי כרגע…

יובל: ביטחון.

עינת: …את הביטחון, אז אני כהורה הולכת לעבוד גם על התגובות שלי בכל פעם שיש אזעקה, גם על הַמְּסַפֵּר שאני עבורו, איך אני מתווכת את המלחמה הזאת, וגם על הקשר 'אחד על אחד' שתמיד נותן ביטחון.

יובל: [מהמהם בהסכמה]

עינת: אבל מה קורה? השבוע דיברתי עם אמא ש… ש… מספרת שהילד ש… היא מאוד מודאגת, אוקיי? עכשיו, אני רוצה שיבינו. הורה מודאג מייצר ילד.

יובל: מדאיג.

עינת: שאם הוא היה ברמת חרדה x הוא עכשיו קפץ לשלושה x. כי אני גם מסתכל על העיניים שמסתכלות עליי, אוקיי?

יובל: הוא קולט בעיניים את ה… דאגה.

עינת: מה זאת אומרת.

יובל: זה מלחיץ כאילו זה מה שמוריד את הביטחון.

עינת: תדמיין שאתה עכשיו טס בטיסה שנאלצת לנחות נחיתת חירום. אוקיי?

יובל: בטהרן.

עינת: לא.

יובל: אוקיי. [מצחקק]

עינת: נאלצת לנחות נחיתת חירום כי יש איזה מ… מ…

יובל: פאפוס. אוקיי.

עינת: ב… זה במנוע של ה… זה, איזה בורג קטן השתחרר [קול מצחיק]. אף אחד לא נמצא בסכנה. יש שדה תעופה קרוב, יש שניים קרובים. והטיס עולה ל… ל…

יובל: BAF. כן.

עינת: כן. ואומר: [בקול לחוץ וחרד] 'אה… אנחנו מאוד מודאגים [משיכה לחוצה באף]… יש איזה בורג במנוע הימני שאנחנו נצטרך לעשות…' אוקיי. הבנת? תכף נגיע לש… לשני שדות… שני שדות ת…

יובל: דווקא טייסים מאוד טובים בזה. תמיד יש להם קול כזה…

עינת: נכון.

יובל: 'בתוך רבע שעה…'

עינת: נכון.

יובל: '…אנחנו נכנסים כרגע ל…'

עינת: נכון.

יובל: '…turbulence, אנחנו…' [חיקוי קול של טייס]

עינת: לא, זה… כן. בבקשה תחגרו חגורות, אנחנו מבטיחים לדווח לכם על כל התפתחות נוספת…

יובל: מיד נמכור לכם מ… מבחר דברים.

עינת: אגב, אף טייס, אתה לא שומע אותו שואל: 'אממ… רצינו לדעת מה נראה לכם שעדיף אם לנחות בפריז או לנחות ב… ב… בבודפשט'. [קול לחוץ ומצחיק]. זה לא פתוח כרגע…

יובל: כן.

עינת: ל… ל… לנוסעים. לא. 'החלטנו לנחות בפריז כי זאת הסיבה הכי בטוחה…' ת… תנסה לדמיין את… את… את דני הגרי עכשיו מדווח על כל מה שקורה.

יובל: דובר צה"ל.

עינת: ואומר 'אני… מאוד… מודאג, מאוד מודאג.' [בקול חרד]. אז… אז… אז אנחנו צריכים להבין שיש לנו פה תפקיד.

יובל: [מהמהם בהסכמה]

עינת: ואותה אמא שזכותה לדאוג, הכל בסדר, אם היא מבינה שכרגע זה מה שהילד שלה אמור לעשות. למה? כדי לקרב. כדי להגיד: 'אפשר בבקשה להרגיש בטוח פה?'. לא. את מודאגת… אז אני רוצה שהורים יתחילו לחשוב על הציר של 'קרוב-רחוק', אוקיי? וקרוב-רחוק זה רגשי גם. כשאתה מודאג אתה רחוק, כשאתה כועס אתה רחוק, נכון? כשאין לך סבלנות אתה רחוק. עכשיו, זה לא מה ש…

יובל: כן, אתה צועק כדי שישמעו אותך.

עינת: בדיוק. אבל אם, עכשיו, אני יכולה להגיד לילד הזה: 'תשמע זה נורא הגיוני, שלא בא לך ללכת לחוג. גם ה… גם… גם מבוגרים… אתה יודע, דיברתי אתמול עם חברה שלי, היא הפסיקה לעשות פילאטיס. זה הכי… זה. אנחנו כולנו לא כל כך במצב רוח, וקצת זה… ויש גן אין גן, יש בית ספר אין בית ספר, לא חשוב מה. מה יכול לעזור לך, כי אני יודעת שאתה נהנה מהחוג, ללכת לחוג?'. והנה אני יכולה להתגמש שנייה ולייצר לא פתרון אחד, אלא את האפשרות שאני אחכה מחוץ לחוג, או את האפשרות שאולי ניקח איתנו באוטו בדרך לחוג חבר, ואחר כך נלך לקנות שוקו ב… זה. ו… אז מגיע הורה שאומר: 'אהה, אז הוא לא כל כך בחרדה. אז הוא יכול ללכת לחוג' [בקול מעצבן]. הכל בסוף תוצר של מה הטייס אמר במיקרופון, כמה הוא הרגיש בטוח. כמה א… אנחנו יכולים לייצר גמישות, או אפילו חמלה עצמית עבור עצמנו, במרחב הזה.

יובל: טוב, נראה לי תשובה מלאה פלוס. אה… שאלה אחרונה נראה לי להיום.

עינת: אוקיי.

יובל: אה… ככה. "שלום יובל ועינת תודה רבה לכם על כל הידע והכלים. פה, פה, פה… כמו אבות רבים, אני מניחה, בעלי מגויס כבר שבועות רבים. בשגרה הוא אב שותף על מלא, והנוכחות שלו משמעותית עבור הילדים. כרגע אנחנו חווים גם געגוע גדול…"

עינת: המממ… [צליל מתרגש בשקט]

יובל: "…וגם חשש. הילדים שואלים איפה הוא נמצא, וגאים מאוד לשמוע שהוא לוחם בעזה, עם זאת, גם חוששים ומפחדים. בנוסף לגעגוע ולפחד, בכל פעם שהוא חוזר הביתה הם גם פורקים את כל הקושי. בעיקר הגדול בן 8 מאוד, מחזיק כשאבא לא נמצא, וכשהוא חוזר הוא צועק, בוכה ומשתולל. הם גם נמצאים באיזשהו לחץ ומרדף להספיק איתו כל מה שרוצים עד שיסע וכמובן החשש מהפרידה החוזרת ונשנית".

עינת: וואו.

יובל: "אשמח מאוד לכל סיוע שתוכלו לתת בנושא, תודה".

עינת: וואו, איזו שאלה יפה. אמ… ממה אתה רוצה להתחיל? אני שמעתי שלושה נושאים.

יובל: אני חושב שמהחשש ומהפחד של הילדים.

עינת: אוקיי.

יובל: שיש בו מן האמת…

עינת: אז דבר ראשון, אני… אני רוצה…

יובל: כי לא אמרו לילדים…

עינת: אבל זה ילדים צעירים.

יובל: …שאבא עובד ב… דוכן פופקורן.

עינת: אבל זה ילדים צעירים. אוקי?

יובל: כן.

עינת: דבר ראשון, אני רוצה שכל הורה יבין שכשהוא מדבר על ילדים ברבים, הוא חייב להתחיל לדבר על כל ילד ביחיד. משום שיכול להיות, שיש פה איזה מטריה גדולה של 'הילדים דואגים'. אבל כשאתה יושב עם כל ילד לשיחה, ושוב זה לא שיחה עם הנר הדולק, זה אני מארחת לך חברה כשאתה מתקלח…

יובל: בזמן משהו, כן.

עינת: …אם אתה בן 4, או אתה הולך איתי לטיול עם הכלב כשאתה בן 8…

יובל: שיחה אגבית, לא דרמטית.

עינת: בדיוק.

יובל: זה ההוראות בימוי.

עינת: ו… ואני רגע ר… רוצה להיות המראיין הסקרן שלא מחפש כותרת, אלא באמת רוצה לצלול לתוך עולמו של המרואיין ולשאול: ממה אתה דואג? באמת באמת לשאול. ו…

יובל: אז זה עלולה להיות תשובה…

עינת: רגע. ו… ו… ו… [מחייכת] אתה ישר עושה את התשובה של 'ממה שהמבוגר דואג', נכון?

יובל: [מהמהם בהסכמה]

עינת: שהוא לא יחזור. שיקרה לו משהו. לילדים יש הרבה מאוד תשובות באמצע. עכשיו, אם הילד שלי כרגע אומר, אני דואג שהוא לא יחזור, אז אני רוצה גם לתת לו את התחושה שלי ממש ברור שהוא יחזור. שוב, וזה לא "החדשות". אף אחד לא חותם פה על הסכם. אבל הרבה פעמים אנחנו צריכים להחזיק את הסוף הטוב. כי… כי אנחנו נמצאים במקום יותר גבוה שרואה, אתה יודע, את ה… את הנוף היותר רחוק. זה המקומות היחידים שאני מרשה להורים לזייף… שוב, לא לזייף אם את בהיסטריה, אבל להגיד כאילו…

יובל: את יודעת מה זה מזכיר לי? אני חייב להגיד לך.

עינת: שהדאגה הזאת היא מקסימה כי…

יובל: יש דוקומנטרי על סילבסטר סטאלון, בנטפליקס. קוראים לזה 'סליי'. ראיתי את זה בשבת. ורואים כמה פעמים בקריירה שלו שהוא קיבל תפקידים של דמויות.

עינת: [מהמהמת בהאזנה]

יובל: ש… בסרטים שאמורים היו להיגמר רע.

עינת: כן.

יובל: והוא לא היה מוכן אף פעם.

עינת: [צליל חיוך נרגש]

יובל: הוא היה מוכן רק אם זה נגמר טוב.

עינת: איזה קטע.

יובל: כי הוא אומר, אוקיי, החיים מספיק קשים, יש דברים רעים. אבל בן אדם קנה כרטיס, הלך לסרט, אני חייב לתת לו לפחות תקווה.

עינת: מהמם. זה זה.

יובל: אני בעסקי התקווה.

עינת: זה זה. אנחנו בעסקי התקווה. אז אני רוצה לא לפסול את הדאגה ולא להגיד לו 'איזה שטויות! הוא יחזור בטוח, בדוק, כאילו 200%'. אגב יכול להיות שהוא דואג מזה שהמלחמה לא תסתיים, ומזה שזה נורא ארוך, ומזה שבחודש הבא יש לו יום הולדת, ומזה שאבא הבטיח לו ליסוע למשחק ב… ב… ב… ברצלונה. אבל… אבל… וכל… וכל ילד יש לו את סיפור הדאגה, שהרבה פעמים, בטח בגילאים צעירים, הוא לא סיפור של דאגה הוא סיפור של געגוע. ו… ו… אתה יודע.

יובל: למרות שאם האמא מתגעגעת… אם האמא מאוד מאוד פוחדת והוא שומע את זה…

עינת: אז הם סופגים את הרגש, הם נותנים את הכותרת לגעגוע כ: 'אני דואג לו'. כי כשאנחנו דואגים למישהו, אז אנחנו לא מפסיקים לחשוב עליו.

יובל: [מהמהם בהסכמה]

עינת: וכשאנחנו מתגעגעים למישהו, אז יש מצב שאם אנחנו נהנים אנחנו…

יובל: בוגדים ב…

עינת: …פתאום לא חושבים עליו. או… אני רוצה להזמין איזושהי שיחה, שבה אני כהורה לוקחת על עצמי את… את הנרמול של כל הרגשות. זאת אומרת, גם געגוע, וגם אשמה קצת, כי מדי פעם אנחנו לא מתגעגעים, וגם מדי פעם אני בכלל שוכחת שהוא במלחמה, וזה… זה נורא מוזר. אבל כשפתאום רואים חדשות אז…אז אני נזכרת… ומתי… ואני רוצה לשאול, ומתי אתה גאה בו? או, כשיש לך חברים שהאבות שלהם לא נלחמים בעזה, מה זה יותר, כאילו, גאווה או קנאה? אפילו של, וואו, למה אבא שלי איננו ואבא שלו נמצא. ולא לפחד לעשות שם איזה מסאז' רקמות עמוק למקום שרגע נותן לכל הרגשות הכי מפחידים לצאת לסיבוב. אוקיי?

יובל: [מהמהם בהסכמה]

עינת: ולמה אני מדברת על זה לאורך זמן? אני חושבת שהרבה מההתנהגויות שהם פוגשים כשהאבא חוזר, זה המכסה שהילדים האלה שמו על הרגשות השליליים…

יובל: זאת אומרת, כשהיא כותבת…

עינת: …בזמן שהוא איננו. זאת אומרת…

עינת: זהו, כשהיא כותבת 'כשהגדול בן 8 מאוד מחזיק כשאבא לא נמצא.'

עינת: יפה.

יובל: '…וכשהוא חוזר הוא צועק ובוכה ומשתולל'.

עינת: אז אני רוצה לאפשר לכו-לם, אוקיי? ואני רוצה שהיא תחשוב על זה, ושכל ההורים יחשבו על זה קצת כמו שעושה שינה בלילה. כי זה כי זה באותה מידה חשוב. היכולת של ילדים לשחרר מדי פעם את הרגשות השליליים שלהם, בלי ההסבר של: 'זה בגלל שאני מתגעגע לאבא' [בלגלוג], או זה בגלל… אלא פשוט: 'אני על הקצה, סבבה?'. מכירים את זה שאתה נתקע בפינה של הארון, כשהיה לך יום מ… מחורבן ואתה מגיב כאילו לא בפרופורציה לפינה של הארון?

יובל: כן.

עינת: אז… אני… אני רוצה.

יובל: את יודעת מה זה מזכיר לי? זה… שוב, זה קצת מרמז על גילי המבוגר, אבל שהיינו קטנים.

עינת: [מהמהמת בהאזנה]

יובל: לא היו קומקומים חשמליים כאלה. היו קומקומים…

עינת: שורקים.

יובל: …שורקים.

עינת: נכון! עם ה… זה.

יובל: היה להם כזה מין פקק ושה… מים היו רותחים הוא היה שורק. בדיוק.

עינת: אה… מדהים. והיה זה… ת'שריקה.

יובל: בדיוק.

עינת: ו…

יובל: זה מה שאני חושב תמיד בראש כשאני רואה… כש… כשאת מדברת על הדברים האלה. שזה בדיוק העניין. הקומקום השורק.

עינת: זה… זה בול זה. זה בול זה. ואני רוצה רגע לחשוב ילד-ילד. מה במרחב של אותו ילד גורם לו להסיק את המסקנה שהוא צריך להחזיק. ויש ילדים, בעיקר בכורים, שהם לוקחים על עצמם תפקיד של אבא קטן.

יובל: בנים.

עינת: שאנחנו… או אימא קטנה אם זה בנות, שאנחנו נורא מפדבקים אותו. כי זה נורא עוזר לנו וזה נורא זה… והוא… אתה יודע.

יובל: אבל זה מכביד.

עינת: וזה הרבה פעמים מוביל למסקנה שאני כל הזמן צריך להחזיק. אז אני לא אומרת לוותר על האבא הקטן. כי גם האבא הקטן…

יובל: זה כוח.

עינת: …יש לו רווח נורא גדול.

יובל: כן.

עינת: אבל אני כן אומרת, בואו, כשהאבא הקטן רב עם האח הקטן שלו, נאפשר לתסכול לצאת, גם אם כרגע לקחו לו כדור שהוא לא נגע בו שנתיים. זה ממש בסדר. ולהגיד לעצמנו רגע, וואו, איזה… איזה יופי שהילד בן ה-8 הזה לרגע נהיה בן 5.

יובל: כן.

עינת: ושאני יכולה לחבק אותו, ושאני יכולה להגיד לו שגם אני כשנסעתי היום בבוקר לעבודה בכיתי ולא הבנתי למה, כי היה שיר מסוים ברדיו. אז אני גם רוצה לאפשר את הוונטילציה הזו בשגרה.

יובל: טוב, אז עשית לי חיבור טוב לשיר מסוים ברדיו.

עינת: הופה.

יובל: אה… אז זה היה פרק 166. הוואטסאפ שלנו לשאלות, הבהרות, תגובות וכולי 050-7499574. אֵה… אני רוצה להקדיש את שיר הסיום שלנו לכל האבות שמשרתים במילואים בימים אלה.

עינת: [צליל שקט נרגש]

יובל: שזה אמנם…

עינת: האבות הגיבורים.

יובל: כן… שיר שאני מאוד אוהב שאמנם מתעס… עוסק בהשלמה עם אבא בגיל מבוגר אבל הוא רלוונטי גם אה… לימים אלה.

עינת: שנייה, אבל אני יכולה להוסיף? להוסיף הצדעה גם לאמהות? שגם הם בתוך איזה שהוא שדה קרב, שאולי הוא שונה אבל הפזצתות הם לא פחות עושות שפשופים ברגליים. אז, לכל הגיבורים.

יובל: לגמרי. תן לנו את זה רז.

עינת: יאללה.

[ברקע מתחיל שיר הסיום - "אבא", שלומי שבת ועומר אדם]

"אבא על הדרכים שכה אהבת לטפח"

יובל: זה שלומי שבת ביחד עם עומר אדם, הוקלט ביולי 2019, בהופעה בפארק הירקון.

עינת: וואו, הבאת דואט!

"אני הלכתי וניסיתי לנצח"

יובל: וזה גם מחווה לעומר אדם, שנתן מוניות לכל כך הרבה חיילי מילואים וחיילים צעירים.

עינת: יואו איזה צמרמורת יש לי… [מתרגשת] איזה בוס.

יובל: איזה עומר אדם.

עינת: איזה נסיך, דוכס.

יובל: לגמרי.

"אני שונה ממך אבל מאוד כמוך"

יובל: יאללה, שמרו על עצמכם, ותחזרו בשלום.

עינת: בשורות טובות.

"אבא הבית הישן מזמן איננו"

עינת: יואו איך בא לי שהוא יזמין לי מונית…

יובל: [צוחק]

"עברנו, התקדמנו, השתננו.

ממלאים את החסר בפרצופים דומים יותר.

ממה שכל אחד חשב שחסר לו.

אבא, על הדרכים שכה אהבת לטפח.

אני הלכתי וניסיתי לנצח.

ולא תמיד הבנתי איך…"

[השיר ממשיך עוד כמה שניות ודועך]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

11 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page