פודקאסט הורות עם עינת נתן ויובל נתן מאחל למאזינים שנה טובה ורגועה!
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/09/2023.
יובל: ברוכה הבאה, פרק 159.
עינת: וואו.
יובל: כן, אה, הוואטסאפ שלנו שפעם שעברה לא אמרנו אותו ולכן כדאי להגיד אותו בהתחלה.
עינת: והוא עדיין התפוצץ בהודעות.
יובל: כן 050-7499574 אז ככה אנחנו פרק 159. לפני שאנחנו מתחילים, רציתי להגיד לך שהשבוע נסעתי עם אורי, אח שלי, באוטו. דיברנו על פודקאסטים שהוא שומע והוא אמר שהוא שומע הכל באחד וחצי. או פי שתיים.
עינת: או.
יובל: אז אמרתי לו "מה אתה ממהר? למה אתה ממהר".
עינת: (המהום הסכמה)
יובל: אז הוא אמר לי "אני אוהב לשמוע ככה, אני רגיל ככה". ואז הוא אמר לי, אחרי שבזתי לו, הוא אמר לי "אבל את הפודקאסט שלכם אני לא יכול לשמוע באחד וחצי, כי עינת אפשר לשמוע גם בפי 2 אבל אותך אי אפשר לשמוע באחד וחצי כי אז לא מבינים כלום".
עינת: (גיחוך) זה בעיה.
יובל: אז אנחנו מתנצלים מראש בפני ציבור המריצים ומוכנים.
עינת: אבל אפשר אולי לעשות איזה תיקון קל.
יובל: מה, שני טרקים?
עינת: אני אנסה לדבר מהר ואתה קצת יותר לאט, למען אורי?
יובל: אי אפשר לתקן אותך.
עינת: או שגם ככה הוא לא שומע?
יובל: הוא שומע, הוא שומע. אבל הוא יאלץ לשמוע בקצב הרגיל. מה קרה? גם שיר שומעים בקצב הרגיל. גם סדרה בנטפליקס רואים בקצב רגיל.
עינת: לך תדע, עוד מעט תשמעו שירים בקצב אחד וחצי.
יובל: לא יודע. לא אוהב את זה. תן לנו בפתיח.
(מוזיקת פתיחה קצבית)
יובל: אוקיי אז אני…
עינת: אני מזהירה אותך מראש.
יובל: מה את מזהירה?
עינת: אני חושבת שאני במצב רוח נוגה.
יובל: אין לנו זמן לנוגה. תתיישרי, תתיישרי. תתיישרי.
עינת: והנה אותן תגובות שאנחנו משוחחים עליהן בהקשר ההורי.
יובל: כן.
עינת: (גיחוך) "אל תבכה עכשיו".
יובל: "מה, מה אתה צריך לעשות עכשיו?"
עינת: לא, שום דבר.
יובל: בואי נגיד למאזינים. בוקרו של יום חול.
עינת: לא יודעת. אדם יושב מולך.
יובל: השעה 9 בבוקר.
עינת: אומר לך שהוא במצב רוח נוגה והתשובה שלך זה אין לנו זמן לנוגה. אז סבבה, תודה על הביחד.
יובל: רוצה לפרט את הנוגות?
עינת: לא, לא, הוצאת לי את החשק לפרק על הנוגות.
יובל: כי אני באווירה אחרת. אני באווירה של סוגרים שנה ב"אמא אבא". מנקים את המחסנים.
עינת: הנוגות הוחלפה בלוחמנות. כן, דבר איתי.
יובל: לא לוחמנות, ממש לא. באווירת, כמו בכל בעל עסק, לקראת סוף השנה.
עינת: כן.
יובל: מרוקנים את המחסנים.
עינת: מה זה אומר?
יובל: זה אומר שיש המון המון שאלות שהצטברו.
עינת: אוי.
יובל: ו… אההה…
עינת: אבל אתה יודע מה המחיר של הרבה?
יובל: לכל דבר יש מחיר. רוצה פרק רגיל?
עינת: לא. אני איתך.
יובל: רוצה לדבר עלייך?
עינת: לא.
יובל: על החיים שלך?
עינת: לא, לא, לא.
יובל: על זה שיש לך שתי ילדות שהתחילו את שנת הלימודים.
עינת: לא, לא.
יובל: במוסדות.
עינת: רק שתי ילדות.
יובל: רק שתי ילדות מתוך החמישה.
עינת: זה קטע מטורף. שנגיד עוד פעם לאנשים?
יובל: שהכל עובר נורא מהר?
עינת: שהזמן עובר נורא מהר? לא, אי אפשר. אי אפשר להגיד את זה.
אתה יודע שלהגיד לאנשים ש"זמן עובר נורא מהר" כשאתה נמצא במקום אחר, זה… אתה רוצה להשלים את המשפט?
יובל: זה לא תורם.
עינת: זה מרחיק מאוד.
יובל: נכון. זה… בן אדם שבמצוקה ומביע את מצוקתו, בדרך כלל רק רוצה לשמוע "וואו, איזה מצוקה יש לך".
עינת: ואתה אומר את זה, אתה אומר את זה בקצת גיחוך, אני חושבת שאתה אומר את זה ככה כי אתה לא באמת בקיא במלאכת ההקשבה, אבל אולי נחזור על זה באחת השאלות. באמת. אתה לא באמת בקיא במלאכת ההקשבה. אגב, בן אדם שלא בקיא במלאכת ההקשבה, אתה יודע מה החיסרון של זה?
יובל: (המהום הקשבה)
עינת: לא לאחרים, שהוא גם הרבה פחות יודע להקשיב לעצמו. וזה קצת כמו לשמוע באחד וחצי או לשמוע תחנה לא מכוונת ולא להבין למה, אה, אין הפנמה, או אתה לא יודע מה הדרך הנכונה, או אתה כועס והסיבות הן תמיד חיצוניות וכן הלאה וכן הלאה.
יובל: זה… אמרתי הערה קטנה ותפרת לי פה תיק 5000.
עינת: (גיחוך)
יובל: מה זה? מה זה אני לא יודע להקשיב?
עינת: אתה רוצה לדבר על זה? משום שכל בן אדם שאתה בודק איתו, חושב שהוא יודע להקשיב.
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: ובאמת היכולת שלנו להקשיב לדברים או שמעניינים אותנו או שלא מפגישים אותנו עם אתה יודע, צורך לכאוב או לשאול שאלות שבהכרח אין להם תשובה ברורה, או לקחת אחריות, או כל האזורים האלה, שהם, הם פחות נעימים, הם לא יושבים על התדר הנעים. מה שקורה להם בתהליך הקשבה מול המקומות האלה, זה שלא במודע, נסגרת האופציה הרחבה של הסקרנות וכל מה שנשאר זה האופציה או להגיב to react ולהגיב, זה אף פעם לא מודע לגמרי, כי כשבעצם כשאתה אומר לא יודעת מה "אין לך מה לבכות" או אפילו "למה את בוכה עכשיו" לא בטון של מישהו שמסתקרן "ספרי למה את בוכה עכשיו" אלא…
יובל: אוקיי.
עינת: אלא, למה אתה בוכה?
יובל: מסתקרן. אמרת שהוא מסתקרן. לפעמים אני מסתקרן. אבל הרבה פעמים אני אומר לבת שלי "למה את בוכה עכשיו" כי בא לי פשוט שהיא תפסיק לבכות. זהו. זה כאילו עד כדי כך פשוט וטיפשי.
עינת: אני איתך. אוקיי? זה לא שאני אומרת "וואו איזה כיף, היא בוכה עכשיו. זו הזדמנות מעולה לסקרנות". אני לא מכירה הרבה מאוד הורים שהסקרנות מתעוררת בהם באופן טבעי כשבן הזוג שלהם בוכה או כשהילדים שלהם בוכים. בסדר? ועדיין, אה, אם הדבר שאתה עושה אל מול מישהו שהוא חשוב לך, בסדר? הוא לא יעיל, זאת אומרת שמעולם לא אמרת "למה את בוכה עכשיו?" והבכי הספיק, נכון? מעולם זה לא קרה. אז לדעתי זה שולח אותך לשאול את עצמך, אחד, למה אתה כל פעם ממשיך להגיב ככה? או לא כל פעם.
יובל: ממש לא. מתחקר ואת יודעת, הרבה פעמים זה חלק מהדיאלוג. היא בוכה את כאבה. אני צועק את כאבי שזה "מה את בוכה עכשיו".
עינת: מממ, וזה דיאלוג קונסטרוקטיבי?
יובל: לפעמים זה התפקיד של הדיאלוג. לפעמים זה לא… אהה. אני מבין את הדברים שאת אומרת ואני מנסה להקשיב, באופן עמוק ומנותק מהקשרים שליליים כביכול. יש משהו במה שאת אומרת. אבל אלף, לכל אחד יש כשרון הקשבה כזה או אחר. שתיים.
עינת: לא, אני חושבת שזה נרכש.
יובל: לפעמים אדם רואה את עצמו, ולא את…
עינת: אני חושבת. אני חושבת שזה כמו שתגיד "יש אנשים שנולדו עם מודעות, או נולדו עם אינטליגנציה רגשית, או נולדו עם סקרנות". אני חושבת שאתה צריך לרצות, אה, להיות יותר מיומן במלאכה הזו, שוב, מאגואיזם טהור.
יובל: אוקיי, הבנתי, הבנתי.
עינת: והאגואיזם הוא, האם אני מצליח לפצח דברים בעצמי שלא ראיתי עד היום או האם אני מצליח לעזור לאחר להביט בעצמו בדרך שהוא לא הצליח עד השיחה, או לחליפין, שזה גם לא רע, האם אני מצליח לגרום למי שיושב מולי, אם אנחנו עוסקים רגע בבכי או במצוקה, להרגיש שמצבו אחרי הפניה אלי, ובכי של ילדים זה תמיד פניה למבוגר, במיוחד כשהם בוכים אם לא רואה, כי הם מחזיקים כל היום. האם מצבו אחרי הפניה אלי הוא טוב יותר מלפניה. נכון?
יובל: אז אה, לא אני. אם היית שואלת אותי לפני השיחה הזו הייתי נותן לעצמי ציון סביר בעולמות האלה. אני חושב שיש מקומות שאני יודע לעזור גם לילדים שלי שבאים אלי במצוקות.
עינת: לגמרי. אגב, עם הילדים זה נורא מעניין.
יובל: האם זה ציון 10? לא, אני מניח שזה באזור ה-6. האם אני יכול לחיות עם זה, בגדול? כן.
עינת: אוקיי. סבבה. בסדר. בסדר גמור.
יובל: תמיד יש מה לשפר. טוב, בואי נעשה. יש לנו המון המון שאלות. חשבתי שבגלל שפחות בא לי להקריא, ניתן לסירי להקריא.
עינת: (צחוק) מצחיק.
יובל: בואי נראה אם זה יעבוד. נראה אם זה יעבוד. שניה רגע.
עינת: מה שנקרא, אולי אני אעשה עם סירי פודקאסט.
יובל: אולי.
סירי: עינת שלום, האם יובל תמיד העריך אותך, הבין אותך, תמך בך במלאכת ההורות. מרגישה שבעלי לא מבין. פשוט לא מבין כמה זה קשה, תובעני. וכן, בעיקר באוגוסט, כמה הורות שוחקת. הוא ביקורתי כלפי כשאני חסרת סבלנות. כשאני עייפה, כשאני מראה להם מסך. הוא נוכח בבית רק בערב, אחראי רק על סיפורי לילה טוב, ולא מצליח להבין אותי. אני כל כך בודדה ומרגישה בלתי נראית, בלתי מוערכת, מלאת אשמה על חוסר המושלמות שלי, גם כשאני מקבלת את עצמי, הוא לא מקבל אותי. מה אפשר לעשות? מה? ניסיתי הכל. אני קורסת והוא לא מבין ולא נותן כתף. ואם הוא נותן הוא כועס, מבועס, מתרחק כי אני לא האישה השמחה, הטובה, הנעימה.
עינת: אני שרופה על סירי.
יובל: נכון.
עינת: סירי, אני איתך. באמת אני מרגישה פחות בודדה. בא לי לתת חיבוק לסירי ולבקש ממנה חזרה.
יובל: לא, מאחורי סירי, עומדת מישהי אמיתית שכתבה ושואלת את זה.
עינת: אני חושבת ש…
יובל: בגדול, מה היא יכולה לעשות? מה אפשר לעשות?
עינת: אני חושבת ש…
יובל: זה יותר עולם הזוגיות, פחות עולם ההורות.
עינת: לא, אני חושבת שדבר ראשון, זה מדהים. זאת הודעה מדהימה. משום שהצעד האמיץ ביותר של להיות בתוך זוגיות שיכול להיות שהיא, שהיא חמה ושהיא מספקת ושהיא אוהבת ושבגזרה ההורית היא גם בסדר. ועדיין להודות בתחושת הבדידות הכל-כך עמוקה הזאת שנובעת, והנה אנחנו חוזרים לתחילת השיחה שלנו, מהתחושה של "לא מבינים אותי" "לא מבינים, לא רואים את הקושי שלי, כי הרי אם היו רואים את הקושי שלי, היו מפרגנים לי פעם ב, את הבריחות או את החוסר מושלמות, ולא רק שהיו מפרגנים לי פעם ב, גם כשזה היה קורה, היו אומרים לי אל תהיי כל כך קשה עם עצמך".
יובל: לא ביקורתיים כלפייך.
עינת: כי מה ש…
יובל: דווקא במובן הזה אני כן חושב שאת יכולה להביא מנסיונך האישי. אני חושב שאני כן מאוד מעריך את עבודתך בבית, בואי נקרא לזה ככה.
עינת: אני, אבל…
יובל: אין שאלה בזה, אבל כן נמצאת, את גם חיה עם בן אדם, שהפרגון הוא לא האוטומט שלו.
עינת: גם. וגם, זה. והנה רגע אני לא משוחחת איתך. אני משוחחת עם עצמי ועם סירי ועם אימהות רבות וגם עם אותה אמא אמיצה שכתבה את ההודעה. אהם. אני חושבת שזה חלק מה, כאילו אם היית שואל אותי מה הדבר שצריך להתכונן לו הכי לפני שנולדים הילדים, זו תחושת הבדידות. שלא משנה כמה הזוגיות טובה וכמה יש שוויון או שותפות בנטל ברמה האידיאולוגית. בסוף, ביום יום, הציפייה כשיש ילדים קטנים, וגם ככה הזהות שלנו נמחקת. אוקיי? הציפייה שמישהו באמת יוכל ללכת בנעליי. ולא רק להבין קוגניטיבית שלקחת, להחזיר, להרגיע, להכיל, להאכיל, לעסוק במלאכות הבית, לחלק את הקשב, לייצר סבלנות, אה, אה, אה, למחוק צרכים פיזיולוגיים בסיסיים, רגשיים בסיסיים, כל העולם הזה שהאמהות מביאה איתה, הציפייה שבן הזוג, שאגב, גם אני לא פנויה ולא מעוניינת, בטח לא אם ההורות שלנו כרגע מודדת שוויון או נמצאת באיזושהי תחרות, לא מעוניינת, להבין את מצוקותיו, כי הכל הופך להיות יחסי. אתה בוכה? בוא תהיה פה יום אחד. הרי, אתה לא שורד שעתיים. ברור שיש לך ביקורת, כי אתה בא בסוף היום ואתה מקריא סיפור. ברור שיש לך ביקורת כי נכנסת עכשיו הביתה ואין לך מושג מה קרה שלושה צעדים אחורה.
יובל: קודם כל אני שמח שנתת את הכוכבית הזאת. כי אני בטוח שגם הבעל שלה מרגיש בודד.
עינת: חד משמעית. אני אומרת, הבעיה הזו היא בעיה דו כיוונית.
יובל: אין ספק שהעבודה, נטל העבודה על הילדים והבית, ברוב הבתים נופל הרבה יותר על האישה. אין שאלה בכלל.
עינת: אבל זה לא זה. זה, זה, זה כל כך.
יובל: זה ה"רק מילה טובה".
עינת: זה אפילו לא מילה טובה. זה ה"רואים אותי". ואני חושבת.
יובל: רואים אותי או רואים את קורבני?
עינת: לא. אתה מבין אבל כרגע שאתה הבאת משהו, שהוא אני יודעת להגיד, ואני רגע אעשה ניתוח לאנשים שלא מכירים אותך, בגלל שאתה יובל, לא יכול לשאת את תחושת הקורבן, אוקיי? מהרבה סיבות, אבל הבולטת שלהם, תגיד, אתה לא יכול לשאת את תחושת הקורבן, כי אתה לא בן אדם שיכול לשאת תחושת חוסר אונים, וקורבן מתחבר לך לחוסר אונות. המצב של חוסר אונות הוא fight-flight. מבחינתך, אתה דואג לא להיות בו. שזה ניתוח מעניין של מה קרה שם במחוזות ילדותך. אבל זה לא רלוונטי כרגע. ובגלל שאתה לא יכול לשאת חוסר אונים, אתה לא רואה שום ערך בלשתף פעולה באווירה או אפילו אמירה שנותנת הכרה בקושי של מישהו. משום שאם אתה תגיד "אני רואה שקשה לך" או לילד אפילו תגיד "וואו זו תקופה קשה, אה?", בלי לתת את החילוץ, את ההצלה, את הכלי, את הזה, אתה בגדת בערך. עכשיו, הערך הזה, שאתה לא מודע לו, שהוא סובייקטיבי שלך, הוא כרגע מצר את אפשרויות הפעולה שלך, בטח את אפשרויות העזרה שלך לאדם אחר. משום שהוא נורא צר. הוא אומר, כשאני רואה קורבן, בלי שאני מודע למטען שלי, אני, יש לי שתי אפשרויות. או לא לראות, להדחיק שהדבר הזה מתחולל, או לטשטש "מה הבעיה, מה בסך הכל קרה, בואי, בואי" או לתת כלי לפתרון הקורבנות. מה שנקרא "מקורבן, ללא קורבן".
יובל: משואה לתקומה.
עינת: עכשיו, אם יש משהו, שמייצר, גם ריחוק, גם אנטגוניזם, גם אשמה פנימית ובעיקר בדידות, זה כשאתה נמצא במסגרת או בעבודה, שהאמהות היא עבודה, אני שומעת על האמא הזאת, שלטפל ביצורים שאתה לא מצפה, בטח לא אמור לצפות, לא שהם יראו אותך, לא שהם יתחשבו בך, ולא שהם יבטלו את עצמם כי לך קשה. האדם היחידי שעוד יש תקווה שיתן לך תחושה שאתה נראה, זה בן הזוג שלך.
יובל: ליצוק משמעות לעבודה הזאת, שהיא כל כך עבודה כפוית טובה.
עינת: זה לא ליצוק משמעות. ליצוק משמעות לעבודה הזאת, העברת את זה כרגע לרמה התיאורטית של לתת לך ערך כאדם. זה בכלל לא קשור לעבודה. זה כמו שאתה תלך יום, יומיים, שלושה, בבית, בשעתיים שאנחנו ביחד, או בתחושה של עצב, או בתחושה של כעס, או בתחושה של משהו השתנה בך, ואני לא, ואני לא אשאל. אבל לא ממקום של "מה עכשיו הרסת לי את החיים" וגם לא ממקום של… באמת ממקום של "מה קורה בייבי? אני רואה שמשהו קורה". עכשיו, השאלה הזו, לא יכולה לבוא ממקום של "בוא נפתור" משום שהפתרון הוא בגוף השאלה. אני, אנחנו הנשים לא צריכות שמישהו יגיד "וואו את עובדת נורא קשה" יכול להיות שחלקנו אומרות את זה לעצמנו. אנחנו צריכות להרגיש שרואים אותנו.
יובל: אוקיי, עכשיו יש את השאלה של המאזינה הזאת, שהיא אובייסלי מרגישה שלא רואים אותה. היא רוצה שבעלה יראה אותה.
עינת: לא, לא. עכשיו היא שואלת, היא שאלה אותי.
יובל: מה לעשות?
עינת: לא. תקריא רגע את תחילת השאלה. האם זה תמיד היה…?
יובל: היא שאלה – האם תמיד יובל הבין אותך, העריך אותך, תמך בך במלאכת ההורות?
עינת: אוקיי.
יובל: רוצה לענות?
עינת: אז התשובה היא.
יובל: היא מרגישה שבעלה לא מבין.
עינת: כן, כן, כן.
יובל: פשוט לא מבין כמה קשה ותובעני.
עינת: כן, כן. אוקיי.
יובל: היא מרגישה בודדה, בלתי נראית, בלתי מוערכת ומה אפשר לעשות? מה?
עינת: אוקיי, אז הנה אני עונה לה ברמה האישית, כאילו אתה לא מקשיב וכאילו אף אחד לא מקשיב.
בימים ממש ממש טובים, שבהם יש לי מספיק אוויר במיכל, אני אומרת לעצמי "יובל גם רואה וגם מעריך את מה שאני עושה". בימים רגילים אני לא מרגישה שיובל מעריך ו/או רואה את מה שאני עושה. ובגלל שכנראה הבנתי מניסיון השנים, החיים, ההורות, שהמנגנון הכי פחות יעיל בשביל מיכל החמצן שלי הוא לנסות לשנות משהו שאין ביכולתי לשנות אותו, משום שאני באמת חושבת שהדבר הזה שחסר לי, אתה לא, לא נותן לי אותו כי אתה לא מעריך. אתה לא נותן לי אותו כי בארגז הכלים שלך, ועם זה התחלנו את הפרק, אין.
יובל: את הכלי הזה.
עינת: זה לא שאין את הכלי הזה. יש לך את הכלי הזה.
יובל: אבל הוא מתחת לכל הברגים.
עינת: הוא מתחת. וזה לא שלא ניסיתי לקיים שיחות שבהם אני לא מאשימה, אלא מנסה. הנה, הנה אני נותנת את השורה התחתונה שכאילו זה תמיד, אני שונאת לעשות את זה. אבל בא לי להגיד - אחותי, תשחררי את המאה אחוז. תשחררי את הפנטזיה. במקומות שבהם מופיעה אותה ביקורת, אני בטוחה שאת יודעת לקיים דיאלוג של "זה לא פרודוקטיבי" או "זה לא נעים לי" או "אני מעדיפה לקבל את זה אחרת ממך, אבל היי, הנה אני משתפת אותך בכמה זה מורכב ובכמה זה קשה וכמה".
יובל: היא צריכה להגיד לו את זה?
עינת: כן. וכמה הרבה פעמים אני קורסת. עכשיו תיזכר כי זאת שיחה שניהלנו מיליון פעמים. כמה פעמים אני הופכת להיות או מרשה לעצמי להיות האמא הגרועה כשאתה נכנס הביתה. כי אני כל היום לא נותנת לעצמי את השחרור הזה. אז מה שקורה זה שאני נדפקת מכל הכיוונים. כי גם כשאתה איננו, ואני במיטבי ואני רוצה כאילו "איפה המצלמות? איפה הקהל? איפה המדליות? כשאתה חוזר, אז אתה רואה את השבר כלי, את הסמרטטת רצפה, את זאת שיוצאת על הילדים שלה. אבל בעצם מה שאני רוצה להגיד לך זה הנה הדרך המעוותת שלי להגיד "המיכל שלי ריק" או "כמה טוב שבאת הבית" או "בבקשה אל תכאיב לי יותר ממה שכואב לי, כי אני יודעת להגיד על עצמית מתי בורח לי האמא הגרועה או מתי אני לא המאה אחוז".
יובל: איך היא יכולה להגיד לו את זה?
עינת: המקום של הבקשת עזרה, במקום האשמה.
יובל: אוקיי זה נשמע טוב.
עינת: הוא המקום היחידי שבו אפשר… כן.
יובל: זה נשמע טוב. זה נשמע משהו שאני חושב שאני יכול להתחבר אליו. ואפרופו הניסיון שלנו בזה. כי ברגע שאני מרגישה שיש סיטואציה שהיא מקולקלת ויש לי את היכולת לתקן אותה, אז אני אתקן אותה. ואז הכל יכול להיות מתוקן. אבל הטון לא יכול להישמע "וואי אני מרגישה שזה, אתה לא רואה אותי". כאילו, זה לא קונסטרוקטיבי מול סוג כזה של אנשים. זה לא, זה לא עובד, זה רק מעצבן עוד יותר. זה רק עוד תיק. תיק שאי אפשר לפתור. אני אוהב את המקום שאפשר לפתור משהו. דברי עם הקוף בשפתו.
עינת: כן, אבל אתה יודע. אם אנחנו מגדירים את החברות כערך, אז עכשיו אני שואלת אותך, האם אתה באמת באמת רוצה שאני אשב עם חברה ואני אדבר איתה על הבדידות שלי? או שאתה מוכן, לא כל יום, פעם ב, בהנחה שאין פה אצבע מאשימה, וזה הנקודה, זה הפאנץ' בעיניי. ולא "תגידי לו מה הוא כן" ברור. בהנחה שאין פה אצבע מאשימה.
יובל: כי להגיד מה זה לא, זה האצבע המאשימה.
עינת: לא, משום שהיא לא מאשימה. הרי בסוף, אני חושבת שהמלכודת הכי כואבת, בטח בזוגיות אכפתית, היא המקום שבו אתה אומר, אוקיי? "למה אין גרביים?" ואני אומרת "תגיד, מה אתה צוחק עלי? כאילו, פששש, זה שבכלל יש בית שהוא לא נשרף, זה… רגע.
יובל: כן, זאת דוגמה קלאסית.
עינת: ואז אתה אומר "אני לא מאשים אותך".
יובל: נכון.
עינת: "אני מתעצבן שאין גרביים".
יובל: נכון, שאני קניתי בשנה האחרונה, בלי להגזים, 60 זוגות גרביים.
עינת: רגע, רגע. מי אחראי על הכביסות והגרביים?
יובל: אוקיי, הבנתי.
עינת: רגע. אז אתה כן מאשים אותי.
יובל: לא. אני רוצה. כשאני אומר לך דבר כזה…
עינת: כן.
יובל: אני לא אומר "בואנה עינת, את אישה גרועה, את עושה 15 מכונות ביום ואפילו לא יודעת להביא לי את הגרביים". אני אומר "איך בתוך הדבר הזה של התפעול, זאת שאלה תפעולית, ב- household שאנחנו מנהלים ביחד".
עינת: ומה התשובה אליה?
יובל: צריך למצוא שיטה שהדבר הזה לא יקרה בו.
עינת: ואם אין שיטה? מי לא מצא שיטה? אז בוא תסביר לי איך יכול להיות, אני הולכת עם הטיעון שלך, ש-25 שנה, אולי פחות, לפני שהיו ילדים, השאלה "למה אין גרביים?" לא מניבה שיטה?
יובל: (קול גיחוך וצחוק)
עינת: בוא תסביר לי. אתה בן אדם של פתרונות. אני איתך. משום שמאחורי הקלעים של השאלה הזאת, יושב יובל שאומר, והנה אני רגע, אני רגע מדברת בשמך, ואתה תאשר. הוא אומר "מאז שנכנסו הילדים האלה, לא רק שהיא לא סופרת אותי, מחכה לי עם הקומביניזון, מעוניינת לדעת מה יעשה אותי שמח, מאושר, בלה בלה בלה. לא רק שאין לי שום חלקה פרטית במקום הזה, שבכל מקום שאני הולך, אני דורך או מריח או רואה נוכחות של ילדים שמנכיחה את הירידה בערך שלי בתוך הזוגיות הזאת. לא רק שויתרתי"
יובל: דברים יצירתיים. (קול גיחוך)
עינת: רגע תתן לי לסיים. על 90% מהחלומות שלי. אני זוכר את הימים שידעתי. לא חלמתי. שהגרביים שלי יהיו לפי צבע. שהמגבת שלי תהיה בצבע לבן של בית מלון. בשנייה שאני אוכל להרשות לעצמי כלכלית, זה מטרה שקל להשיג אותה. עכשיו היקום צוחק לי בעיניים, כשאני מתכופף להוציא גרב. כי היקום מנכיח. מה הוא מנכיח? גם את בדידותך וגם את המקום שאתה לא מרגיש מוכר או נראה או בעל ערך. אז אתה צועק "אין לי גרביים" ובצעקה הזו אתה לוקח מהערך שלי, גם אם אתה אומר "סליחה, לא באתי אליך בטענות". אז מה? אז מה? עכשיו אנחנו מנהלים דו שיח.
יובל: הלכת רחוק רחוק רחוק.
עינת: של חירשים. אוקיי?
יובל: לא. שניה.
עינת: שאינו מועיל.
יובל: שניה, כל מה שאמרת, כל מה שאמרת הוא נכון. דברים שעוברים לי בראש. כל מה שאמרת הכל בסדר. מאחורי כל עצבים של מישהו יש דברים שהרבה פעמים לא נוגעים באדם עצמו. אנחנו יודעים את זה.
יובל: אבל הבעל שלה אומר לה.
עינת: שניה.
יובל: "אני בסך הכל מעיר לך כי אני יודע שאת יכולה יותר טוב. כי אני יודע". אתה יודע מה, יש מצב שהוא אומר לה "זאת הדרך שלי לשאול מה עובר עליך, מותק. זה שאני אומר לך "אבל למה את צועקת? אבל למה את מתפרצת על הילדים? זה הדרך שלי לשאול אותך". אוקיי אז בוא נלמד איך לדבר, כי אני שומעת את זה כביקורת וכי זה מרחיק ביננו.כי ככל שאני מרגישה בודדה, אין לי שום אינטרס להרגיש נעים. אז שפכנו. אז עוד 20 שנה נמצא את עצמנו שחוקים עם אדם שלא גידל איתנו ביחד את הילדים, שיתן לנו רגע לשים את הראש. בלי פתרונות. בלי לראות שכרגע האשמנו אותו. אני פשוט טוענת שיכולים להיות רגעים, וגם לרדת מהפנטזיה זה דבר הכרחי. אני רוצה להגיד לה אחותי תשחררי את זה. זה לא התפקיד שלו. גם לו קשה. הוא לא יכול להיות כל הזמן הדבר הכי מיטיב בשבילך. אבל תסמני קוד שכשאת אומרת "אני רוצה לדבר איתך שיחה של חבר, לא של אבא של, לא של מי עובד יותר קשה, אני רוצה שתהיה חבר שלי רגע. שרק תקשיב לי. אני רוצה לחלוק איתך את המצוקה שלי, ולא להרגיש לבד". יש מצב שמתישהו שאתה לא כועס, מוטרד, וזה, אנחנו יכולים לנהל אותה? כי בסוף האשליה של הצימר או החופשה של פעם בשנה במקום שבו אין ילדים, זה לא מספיק. זה באמת לא מספיק. זה המון כשזה מחייה את הזרעים או את הנבטים הקטנים שלמרות ההורות ולמרות העבודה הקשה של שנינו ולמרות הכפיות טובה של העסק הזה, אנחנו מצליחים לשמור עליהם. אבל אם אני מרגישה שאני מחזיקה את הנר את השלהבת הזאת בקושי ואתה בא ואתה עושה לי פו בלי למצמץ ואני באה ואומרת למה אתה עושה לי פו? ואתה אומר "זה בכלל לא נגדך".
יובל: מה שאמרת קודם, כדי שזה יעבוד בלי הטון המאשים "אתה עושה לי פו". לא, זה לא יעבוד.
עינת: אני איתך. אתה תתן לזה איזשהי שורה תחתונה.
יובל: טוב, אהה.
עינת: חברה שלנו סירי. אני מקווה שאפילו, אתה יודע, שיש רק מעצם העובדה שנגיד היא שאלה את השאלה מתוך איזשהי מחשבה שהדבר הזה פתור אצלנו או אצלי והיא מבינה שזה הרבה יותר מורכב מפתור "איך הגעת לשם?" רק זה כשלעצמו, בעיני, נותן אוויר. אני מקווה.
יובל: לגמרי. שוב, נורא קל להאמין, בטח מישהי שעוקבת אחריך בהורות וזה. אצלך הכל מושלם והילדים שלך מושלמים. למרות שבכל העשייה שלך את תמיד אומרת שלא.
עינת: אני עשיתי קריירה מהלא מושלם.
יובל: בדיוק. אז אנשים. הכל בסדר. נקסט?
עינת: יאללה.
יובל: שאלה הבאה?
סירי: לפני שסיפרנו לילדים שאנחנו מתגרשים, היה מאוד עצוב בבית. מאוד רגוע, כי כבר לא היה קשר והייתה החלטה באוויר. התייעצנו איך לספר ואני הייתי בטוחה שהם כבר יודעים, בעיקר הבן 12 והבן 14, אבל הם לא ידעו. היו מופתעים. בכו. לא הבינו. ואז התחושה של מה שהיה נראה כמו נורמה, החיים היומיומיים שחשבו שהיו תקינים, הם בעצם לא. אני מדמיינת שכל העולם שלהם מתפרק. איך בונים להם את העולם מחדש כשאנחנו המבוגרים גם כן צריכים לבנות את עצמנו מחדש? עברה שנה והם מגלים שאצל אמא שונה מאצל אבא. אמא שומעת את הפודקאסט, ואבא לא, כמובן. ואז, מה הנורמה ואיך מנהלים את החיים הדו פרצופיים האלה מבלי שיהיה להם פיצול אישיות? תודה מראש. אוהבת אתכם. שיניתם לי את החיים.
יובל: הבנת את השאלה?
עינת: בוודאי. זה סדרה של פרקים.
יובל: אההה.
עינת: זה מה שנקרא, בוא נפתח פודקאסט רק לזה.
יובל: אנחנו לא נפתח פודקאסט רק לזה.
עינת: בדיוק. אז אני כן, אז אני כן מייצרת פה כמה שורות תחתונות. אחד, זה לא משנה אם ילדים ידעו או חששו מדבר גדול יותר ויחסית זה פחות נורא ממה שהם חשבו, כי הם נתנו תרגום לגוף סרט של תורגם אבל האוויר שהם נשמו טרום ההודעה על הפרידה או על הגירושים, היה אוויר שהיה מאוד קשה כאילו לנשום אותו. כל זה לא משנה. משום שכל ילד שגדל בבית שיש בו הורים טובים דיים, מבחינתו, גירושין זה שבר נוראי. נקודה. בוא, בוא לא נספר לעצמנו סיפורים. והסיפורים של "עדיף הורה מאושר" או של "מקודם היה הרבה יותר גרוע" או שכל אחד יקח לסיפורים שלו, הם לא סיפורים שאני שמה עליהם כרגע איקס, אוקיי? אלה סיפורים שבעיקר עוזרים לנו כאינדיבידואלים, שאנשים שאינם רק הורים, לעשות את המהלך הכל כך קשה הזה של לפרק משפחה. ולכן הם במקומם. אנחנו לא יכולים להשליך אותם על הילדים משום שכרגע, ברגע הנתון הזה שבו הבית מתפצל הם צריכים להתחיל להתרגל למציאות חיים שבה המשפחה, כפי שהיא הם הכירו אותה. ולא משנה כרגע, אם בתפיסה הבוגרת שלנו יותר טוב להם. המשפחה כפי שהם הכירו אותה, איננה עוד. הילדים שיגידו באמת תודה רבה שעשיתם את זה, פווו, חיכינו שזה. זה לא התקין. אנחנו רוצים באיזשהו אופן, אחד, לא לקחת את כל שק האשמה הכל כך כבד הזה של ילדים שפוגשים את השבר הזה עלינו. וכאן אני רוצה, אני רגע רוצה להגיד משהו שאולי יקומם הרבה אנשים, אבל אין לנו שליטה על ההמון דברים קשים שהילדים שלנו, מה שנקרא, מקבלים בעסקת החבילה, anyway.
יובל: בלי קשר לגירושין.
עינת: בלי קשר. ואני חושבת שבהנחה שההחלטה על גירושים התקבלה ממקום בוגר ולא אימפולסיבי, ממקום שרואה גם את הילדים, ממקום שהוא לא רק ילדותי, בוגדני, נקמני, התקבלה מהמקום הזה? אנחנו צריכים רגע, להתייחס לשדה שבו הילדים יאלצו להתמודד עם מציאות בלתי רצויה לא רק מהמקום של "אוי וואבוי מה עשינו להם" אלא מהמקום ש…
יובל: טיפול אובייקטיבי במצוקה הזאת.
עינת: לא רק זה. בתוך שבר יש הזדמנות תמיד, תמיד, להתפתחות ולגדילה ולמחלה וללמידה ולהמון המון כוחות. אוקיי? אז אחד, זה משבר נוראי, שצריך להתאבל עליו. ממש כך. אבל. וכשהורה מתאבל וילד מתאבל, אחת השאלות הראשונות זה "איך אני כהורה, שאני מבין שלילד שלי יש פחות כוחות או שאני אמור להיות לו כמשאב, איך אני כהורה עוזר לילד שלי כשאני מרוקן, או כשאני מתאבל?" אוקיי? והשאלה הזאת נשאלה במישרין או. איך אני עוזר לו? וכאן, הרגשי אשמה הם עוד יותר מרוקנים את המיכל.
עוד דבר שמרוקן את המיכל, זה ניסיון לייצר שני בתים זהים.
יובל: לא, היא אומרת שבהם זה שונה.
עינת: ולשלוט. אבל מה היא אומרת "תצילי אותי".
יובל: כי אחרת…
עינת: כי אני שומעת את הפודקאסט ואני רוצה להגן עליהם מפני הבית השני שלא שומע את הפודקאסט. ואני אומרת כרגע, זה קצת כמו לרצות ללכת עם הילד שלך וללוות אותו בהפסקה ולתת לו טיפים, או למורה טיפים, או לחברים שלו טיפים או לסדר לו שם. זה לצאת עם הילד שלך למרחב שבו אין לך שליטה. אתה לא נוכח בו. הוא לא שלך. ולנסות לשנות את המציאות שם?
יובל: זה לא יקרה.
עינת: עזוב זה לא יקרה. אני מדברת כרגע על המיכל.
יובל: כן, זה אנרגיה לא טובה.
עינת: זה, בנוסף לאשמה, הנה, את מגיעה לילדים שלך הרבה פחות אפקטיבית. אז, אז אני חושבת, אני חושבת שהידיעה הזו שאנחנו יודעים להגיד, וילדים יודעים לעשות דיפרנציאציה מגיל 0, בין אבא לאמא לסבתא וסבא, מה מותר, לבית ספר, לגן ולבייביסיטר שאפשר איתה הכל ולזו שאי אפשר איתה כלום. הם יודעים. זה לא שנפשם הרכה כרגע הולכת לבית של אבא שלהם, שזה לא נתפס, ושם הם חווים, שוב, בהנחה שהם לא חווים abuse.
יובל: כן.
עינת: את הביקורתיות.
יובל: אני לא חושב, אני לא חושב שהיה פה abuse שנרמז פה.
עינת: אוקיי, אז אני חושבת שאפילו לדעת לסמוך על הילדים. אוקיי? בלי לפתוח קואליציה רגע נגד האבא.
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: לסמוך על הילדים, שהם שיוכלו לתת את המשוב לאבא שלהם, ובגילאים צעירים לתת משוב, זה להתנהג.
יובל: לא שהיא תגיד להם?
עינת: לא! ממש לא!
יובל: היא לא מתערבת כרגע.
עינת: היא לא מתערבת.
יובל: היא עושה כמיטב יכולתה בצד שלה?
עינת: היא לא מתערבת, לא כי היא יודעת שעכשיו הם יוצאים למקום מסוכן להם. היא לא מתערבת כי היא סומכת עליהם וכי היא יודעת שהם יכולים לעמוד בזה. ושאם הם לא יעמדו בזה, בטח מתבגרים, הם יצביעו ברגליים. ומתבגרים מאוד מהר מצביעים ברגליים. הם הולכים. הם הולכים לחבר'ה. הם לא רוצים לבוא. הם מבריזים. ההורה השני, ואני יכולה להגיד לה, הרבה פעמים יגיע להדרכה כי מה שעבד לו בזוגיות שבה שני ההורים גרו באותו בית, כרגע לא עובד לו והוא תוהה למה.
יובל: אין, אין מי שיקח את הצד השני.
עינת: בדיוק. וכל עוד…
יובל: זה יכול לרכך הורה.
עינת: לגמרי. לגמרי. ובעיקר זה יכול לתת תחושה לילדים. תראה, כשאנחנו מרחמים על הילדים, אז הם לומדים לרחם על עצמם. כשאנחנו דואגים להם כשהם יוצאים למקום מסוים, הם לומדים שהמקום הזה שהם יוצאים אליו, הוא לא בטוח. אז, אז אז רגע בוא נגדיר מרחב שליטה כמרחב שליטה חיובי. מרחב שליטה חיובי שלכל הורה יהיה ביכולת שלו לנהל את הבית שלו, את הזמן שלו, את תחנת הדלק שהוא. אחד. שתיים, ביכולת שלו לא להשתמש, במרכאות או לא במרכאות, בילדים כדי לבקר את הבית השני, או מה אתה חושב על אורחותיו או על התנהלותו.
יובל: או לתחקר את הילדים לגבי מה קורה בצד השני שזה נראה לי משהו שקורה הרבה ומאוד טבעי.
עינת: חבל.
יובל: לא לעשות.
עינת: אפשר לעשות ממקום של אכפתיות.
יובל: לא ממקום של…
עינת: לא ממקום של תן לי אינפורמציה כדי שאני אוכל ללבוש את השיריון ולקחת את כלי המלחמה.
יובל: ללכת לעורך הדין שלי. עם הזה. כן.
עינת: ואני רואה שאתה פוזל לשאלה הבאה. מיצית את הסבלנות.
יובל: לא, אני פשוט פוזל. אני רוצה להכניס עוד שאלה.
עינת: אוקיי.
יובל: כי אין לנו המון זמן.
עינת: אוקיי.
יובל: נראה לי שיש לנו המון המון שאלות. תכננתי לעשות ממש ספיישל רציני.
עינת: כן, אבל אתה יודע…
יובל: אבל אני יודע.
עינת: לא, זה…
יובל: לא, לא, בסדר. באת…
עינת: אתה חושב שחפרתי.
יובל: אין לי שום תלונה ושום דבר.
עינת: אוקיי.
יובל: אוקיי? יאללה נקסט.
סירי: עינת ויובל שלום, אני אמא לילד יחיד בן שנתיים וחצי. במקצועי אני קלינאית תקשורת. הבן שלי מראה עיכוב בשפה והדיבור. הוא סגור יותר. מהסס. לא נפתח מול אחרים. מול ילדים אחרים ממעט בדיבור ותמיד מרגיש שנשאר מאחור. אני יודעת להגיד שילדים הם לא כרטיס הביקור שלנו, אבל קשה לי להרגיש את זה ולהיות שלמה עם זה. אני מרגישה שהקושי של הילד גורם לי לחוש בושה ודאגה וכבר שמעתי כמה פעמים "הסנדלר הולך יחף". אני יודעת שתפקידי הוא פשוט לתת לו את המרחב והכלים להתקדם ולהתפתח בקצב שלו ובדרך שלו, אבל קשה מאוד להניח את ההשוואות בצד, את הרצון להשוויץ בו. אשמח לשמוע את דעתכם, מחשבותיכם. לב בצבע תכלת.
יובל: זה באמת.
עינת: איזה מתוקה.
יובל: אלף, מתוקה.
עינת: זה כל כך, זה כל כך טבעי, זה כל כך אנושי, זה כל כך, אני חושבת שאתה…
יובל: לא, זה, זה. זה פעמיים. אני חושב שזה גם יושב על הנושא של ה…
עינת: הסנדלר הולך יחף.
יובל: קודם כל, ילדים זה לא כרטיסי ביקור.
עינת: זה המקצוע.
יובל: שזה קלאסי, וכולם מרגישים אותו וכמה שאתה אומר אותו, בסוף זה, זה, הם כן כרטיסי הביקור שלנו באיזשהו אופן. ושתיים, באמת, תסמונת הסנדלר הולך יחף, שזה, זה משהו שהוא תמיד מטריף אנשים, אבל באופן קוסמי מוזר, הוא גם תמיד פוגע במקום הזה שלהם. זאת אומרת, בדרך כלל, זה קורה המון פעמים, זה קורה ברפואה, זה קורה בהמון דברים בחיים שיצא לי להתקל בהם, אנשים שמתעסקים באיזה נושא, הם מאסטרים באיזה נושא ומגיע אליהם איזה משהו, כאילו הגורל זורק להם פריזבי איזה פתאום שנותן להם מכה במקום שלהם. אההם ואני מניח שגם אנחנו הרגשנו את זה, לא פעם ולא פעמיים ב…
עינת: הרגשנו את זה בעבר?
יובל: כן.
עינת: אנחנו מרגישים את זה הרבה.
יובל: לגמרי.
עינת: מה, מה אתה יכול לתרום? כאילו איזה.
יובל: אני לא יודע. אבל אני רוצה שזה יהיה short and sweet.
עינת: אבל אתה צריך גם לתת short and sweet כי אני חושבת שפה אתה טוב באותה מידה.
יובל: תראי, אני אגיד לך מה. אני חושב שהדרך בגדול להסתכל על זה, היא אחד, מי שנורא דחוף לו להפוך את הילדים שלו לכרטיס ביקור, ימצא דרך להפוך אותם לכרטיס ביקור. ובכל דרך שהיא. אני חושב ש…
עינת: ומה המחיר של זה?
יובל: המחיר כבד גם עבור עצמו כי הוא באיזה שקר עצמי כל הזמן וכי הוא במין false advertising כזה. וגם כמובן מול הילד.
עינת: בעיקר.
יובל: אני חושב שהדרך הנכונה והעובדת היא פשוט לתת לילד להראות לך איזה כרטיס ביקור הוא. כי בסוף הוא כרטיס ביקור ואם נורא דחוף לך להשוויץ בילדים אז מכל ילד בסוף אפשר להוציא עליו את דיבתו רעה ואפשר להפוך אותו לכרטיס ביקור מדהים. ותן לזה לצאת ותן לזה לפרוח לבד. תני לזה, כמובן.
עינת: יפה.
יובל: מאזינה. זה אחד. ולגבי הסנדלר הולך יחף, אז, לא סתם הגעת להתעסק בתחום שלך וכנראה יש שם איזשהו משהו, איזשהו כאב, איזו שליחות איזה, וגם איזו דרך שאת רואה את העולם, הדרך שהעולם בולט לך הרבה יותר בצבעים שלו בגלל העולמות האלה. וזה לכן…
עינת: אתה אומר ששם זה כואב יותר.
יובל: אפשר להגיד שזה מיסטי. אבל לפעמים זה אפילו אפשר להסביר את זה באופן לוגי קר. כשאתה, תשומת לב הרי זה המשאב שלנו בחיים. כשאתה מסתכל על העולם דרך הזווית הזאת, הרבה פעמים זה מה שתראה. זה מה שתראה, זה מה שתקבל. זה מה שתקבל וכולי. אאהההם. אז זה מה שיש לי להגיד.
עינת: אז אני אגיד שני דברים קצרים. זה עזר לי אבל. כאילו.
יובל: אני בקרוב אקבל בקליניקה במקומך.
עינת: אה אפשר.
יובל: עם סירי. (קולות צחוק)
עינת: אפשר ממש בקרוב? (קולות גיחוך) זה פורמט.
יובל: זה פורמט.
עינת: אחד.
יובל: אבל זה יעלה יותר.
עינת: ברור. אתה משאב יותר יקר ממני.
אחד, אני רוצה להגיד לאמא הזאת, ואני אומרת רק דברים שעזרו ועוזרים לי. אני מזכירה לעצמי כל פעם שהדבר הזה עולה "תזכרי עם מי את חוזרת הביתה" ואני מזכירה את זה.
יובל: זה משפט שמזכיר כשחזרנו מהאבחון עם אייל, של הספקטרום.
עינת: כן, אז אני אומרת אותו, בשינוי אדרת. במובן הזה שהרבה פעמים, בעיקר, אנחנו, הנשים, שרגישות נורא לתקשורת. היא לא סתם קלינאית תקשורת. לא סתם אני, כאילו, רק אוהבת להקשיב לאנשים ולזהות ניואנסים באנשים וקיבלתי את ההתמודדות עם ילד עם בעיית תקשורת ועוד אלפיים התמודדויות שאני יכולה לדבר עליהם בהקשר של דברים שחשובים לנו. אבל אני באמת, אני באמת אומרת, תזכרי עם מי את חוזרת הביתה, במובן הזה שהרבה פעמים, אפילו כשיש אורחים עם ילדים, ואני פתאום מוצאת את עצמי מתחשבת במצוקות שלהם יותר מבמצוקות של הילדים שלי. או שאנחנו מתארחים, ואני עוד לא הגעתי למקום הכואב של עיכוב או פאדיחה של להעיר לילדים שלי במקום שהם מסתכלים עלי והם אומרים "מי את? למה את מעירה על זה? זה לא את בכלל" רק לטובתם של אנשים שאני עוד שניה לא אראה אותם, כי אני חוזרת עם הילד שלי הביתה. ואני חושבת שהמקום הזה שבו אני אומרת "תזכרי עם מי את חוזרת הביתה" הוא קצת גם המקום של נגיד ללכלך עם החברות על הבעלים, במקום הלא טוב. לא במקום של התמיכה.
יובל: אני אזכיר את המשפט שדודה שלי, עדה, אמרה לפני הרבה שנים, לדעתי, ממש אחרי שהתחתנו. בסוף החיים, זה אתה ואשתך. וכל השאר זה תפאורה.
עינת: ממממ. וזה בדיוק, בדיוק זה. אז אחד, תזכרי את זה. כי זה לא פייר, אוקיי? וזה הרבה פעמים משרת, לא את כרטיס הביקור שהוא אלא את כרטיס הביקור שאת. ושתיים, תנסי לחשוב על עצמך כאשת מקצוע שהייתה מגיעה אליך אמא עם ילד עם אותו עיכוב, והיית באמת אומרת לה, חוץ מלטפל בילד במה שצריך, היית אומרת לה "שומעת, הוא נורא צריך שתהיי איתו ולא תדאגי לו."
יובל: שלא תסתכלי עליו בתור הבעיה.
עינת: בדיוק. הוא נורא צריך. ואם את יכולה כרגע, עזבי את שיעורי הבית שנתתי לך לתרגל, זה פחות חשוב. בואי, בואי תתרגלי את זקיפות הקומה. בואי תתרגלי את זה שאת לא מפסיקה לנשום אם הוא מגמגם או אם הוא אומר את ה-"ל" בצורה… בואי נתחיל משם.
יובל: כן. טוב, תודה רבה.
עינת: תודה לך.
יובל: הוואטסאפ שלנו.
עינת: וסירי שותפתנו.
יובל: וסירי. הוואטסאפ שלנו 050-7499574.
עינת: איזה שיר הבאת? איזה שיר?
יובל: אני רוצה לפני השיר, ביום ראשון, את בהרצאה.
עינת: אנחנו.
יובל: בלימסול בקפריסין.
עינת: מה אתה אומר?
יובל: כן.
עינת: יש סידור לילדים?
יובל: אה עוד לא, אבל יהיה בסדר, הם גדולים כבר.
עינת: אולי בגלל זה את מרגישה בודדה עינת?
יובל: יכול להיות. אז לימסול קפריסין ואחר כך יש לנו כפר סבא ואז.
עינת: מלא דברים.
יובל: ואז זכרון ועוד מלא הרצאות.
עינת: חפשו אותנו.
יובל: זהו. השיר, אה, שיר שהוא שיר על הדברים הפשוטים simple wonders and joy of living in quiet, happy, domestic life.
עינת: מממ אני לא מזהה לפי המילים.
יובל: שיר שהשזאם שלי.
עינת: כן.
יובל: לקח אותו מ"אהבה ומוות" סדרה שראינו השבוע.
עינת: וואו.
יובל: ב-yes.
עינת: אסקפיזם מושלם הסדרה. ואגב, מי שגדל כמונו בשנות ה-70, 80. וואי, איזה מנהרת-זמן משובחת.
יובל: לגמרי. אז וזה גם מתאים לתקופה. אז summer breeze. Seals and Crofts.
(שיר מתחיל. מנגינה)
יובל: שנה טובה לכל המאזינים והמאזינות שלנו.
עינת: שנה טובה, וואי. שנה טובה אנשים.
[Verse 1]
See the curtains hangin' in the window
In the evening on a Friday night
A little light a-shinin' through the window
Lets me know everything's all right
[Chorus]
Summer breeze makes me feel fine
Blowin' through the jasmine in my mind
Summer breeze makes me feel fine
Blowin' through the jasmine in my mind
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments