פודקאסט הורות עם עינת נתן ויובל נתן.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/02/2024.
יובל: פרק 171, אנחנו כאן באולפני תמוז המפוארים, אי שם.
עינת: אני אוהבת תמיד את הפתיח שלך, יש לך איזה חגיגיות בקול.
יובל: אה... כן, ככה פותחים משדרים.
עינת: יפה, יפה, יפה. זה מרים.
יובל: מכירה את זה שעושים בטלוויזיה: "האירוע הגדול! הערב!" (קול קריין טלויזיוני)
עינת: כן! (צוחקת)
יובל: "הערב!" אז אתה אומר לעצמך: 'מה, זה הערב?! האירוע הגדול?!' , מתרגש שנייה.
עינת: אולי אחרי כל פרק אתה צריך להקליט קדימון כזה. עם הקול...
יובל: "עכשיו בקולנוע... " (חיקוי של טריילר בקולנוע)
עינת: כן, בדיוק. "היום נדבר על שקרים, מזימות, איבוד שליטה." כזה. (קול קריין טלויזיוני)
יובל: כן, אוקיי, אני אחשוב על זה לקראת הפרק הבא. קיצור, פרק 171.
עינת: כן.
יובל: 171 בגימטריה, אלכוהוליסט.
עינת: (מתפרצת בצחוק)
יובל: זה עוד כמה. זה גם "באנו לעבוד", ראיתי כל מיני דברים.
עינת: והנה העצה הכי טובה שלנו בשבילכם.
יובל: לא, אבל רציתי להגיד שאני לאחרונה מרגיש באמת שאני אומנם... אני לא, אין לי נטייה לטיפה המרה,
עינת: כן,
יובל: אבל נפלתי במשחק המטומטם הנקרא 'ווטרמלון',
עינת: (צוחקת)
יובל: באפליקציה הזאת, לא יודע אם מישהו מכיר אותה.
עינת: שלזה יש לך נטיה.
יובל: הנה, גם רז מסמן לי שגם הוא... זה.
עינת: יש לך נטייה.
יובל: כן, זה...
עינת: מה, מה, תסביר לי, מה...
יובל: מה העניין עם זה?
עינת: כן.
יובל: זה... קודם כל זה משחק...
עינת: זה לוקח את הראש למקום אחר?
יובל: זה מעסיק את הראש, זה כמו מסטיק למוח, זה סוג של...
עינת: (המהום הבנה)
יובל: עכשיו, המשחק הוא די פשוט. בגדול אתה צריך לחבר פירות קטנים יותר לגדולים יותר וכו', ולהגיע לאבטיח ו...
עינת: אז אתה לא בתוך משחק, אתה בתוך איזשהו אוטומט...
יובל: זה משהו...
עינת: ... שעושה לך שקט, זה קצת כזה...
יובל: בגלל זה, נגיד, זה הדבר האידיאלי,
עינת: אה,
יובל: נגיד, אם אתם שומעים פודקאסט, ותוך כדי זה משחקים ווטרמלון, או לא משנה, כל משחק מטומטם אחר...
עינת: רגע, אתה מעודד עכשיו את הסייקל האינסופי?
יובל: לא, אני מסביר, אני מסביר.
עינת: אולי שיסתכלו על השקיעה תוך כדי?
יובל: אה... שקיעה זה לא כזה...
עינת: או יצאו להליכה בטבע?
יובל: זה לא מעסיק את המוח. מה שטוב בפודקאסט, בהאזנה,
עינת: (המהום האזנה)
יובל: בניגוד לפודקאסטים של היום, שגם אתה צריך לצפות בהם...
עינת: חייב.
יובל: כן, שזה הכל בוידאו.
עינת: אנשים בכל זאת התלבשו, העירו את עצמם.
יובל: אז... הפודקאסט, אני חושב שחלק מהכיף של הפודקאסט, זה באמת שהוא מלווה אותך, הוא תופס לך איזה כמה קומות במוח, אבל לא את כל הקומות.
עינת: אה.
יובל: הקומות התחתונות, אתה יכול עדיין לעשות כלים,
עינת: כן,
יובל: לעשות ספורט, ללכת עם הכלב, ולשחק ווטרמלון.
עינת: זה אותו דבר? זה מה שאני שואלת. זה כמו לעשות כלים?
יובל: כן, זה סוג של פעילות,
עינת: או שזה...
יובל: שזה עובד מצוין עם זה.
עינת: לא, אבל השאלה היא, האם זה המוח המפונק שאומר, אני צריך את הscore , או את העוד הנאה, על גבי התוכן? כי זה יותר מכלים, נכון? או שזה...
יובל: זה המוח...
עינת: אתה... אתה מבין?
יובל: כן, זה המוח שהתרגל ל... לגירויים,
עינת: אוקי,
יובל: ומכיוון שאתה לא יכול, נגיד, לשמוע פודקאסט, במקביל אה... לגלוש ברשת חברתית. כי זה...
עינת: כי ה...
יובל: ... תופס את אותם קומות במוח. אבל דברים אחרים אתה כן יכול לעשות. אז ה... הפסיביות של ההאזנה לפודקאסט, אם אתה לא עושה תוך כדי משהו אחר שהוא פעילות,
עינת: כן,
יובל: אז היא מתחברת מצוין לסוג כזה של משחקים.
עינת: אבל ברור לך שלאישה ממוצעת, slash, עקרת בית, slash...
יובל: מה? שעובדת יותר קשה, והחיים שלכם יותר קשים?
עינת: זה... זה... אם היא שומעת פודקאסט... אם אני שומעת משהו, מאזינה למשהו,
יובל: (המהום האזנה)
עינת: ותוך כדי אני עושה משהו מועיל... סליחה, אני גם בזה לזה,
יובל: כן, כן, כן, כן.
עינת: זה לא שאני בזה לגברים.
יובל: כן, כן.
עינת: תוך כדי אני עושה גם משהו מועיל, אז אני יכולה לרשום את זה ברשימת הדברים המועילים והחרוצים שעשיתי. כאילו הגנבתי את...
יובל: להפך, זה אפילו יותר, אני אומר לך, ב... ב...
עינת: זה לא מנוחה, אתה מבין?
יובל: נגיד אם אני עושה כלים, לא קורה הרבה, אבל אם אני עושה כלים נגיד, ויש לי תוך כדי איזה פרק טוב שאני שומע, או ספר שאני שומע,
עינת: כן,
יובל: אז העבודה יותר יעילה. כי זה לא מְבָּאֵס, זה כאילו...
עינת: לא, אתה לא הבנת מה אני אומרת.
יובל: ... להפך אתה מנצח במשהו.
עינת: אני אומרת, אם אני אשחק תוך כדי...
יובל: אז לא תוכלי לעשות כלום.
עינת לא, אני לא יכולה לפרגן לעצמי את הדבר הזה. מה כל... מה כל הטוב הזה?
יובל: בסדר, אז אתה עושה סקרולינג באתרים של בגדים. כל אחד וה... זה שלו. תמיד יש איזה משהו שאתה עושה בזמן שאתה מאזין.
עינת: (מגמגמת ונושפת)
יובל: בכל מקרה, זה לא הרגל טוב. אני אמחק את האפליקציה, אני יודע שאני אעשה את זה,
עינת: לא... אני לא...
יובל: אני גם מחקתי אותה כבר וחזרתי.
עינת: אני לא פוסלת את ההרגל בכלל, אני שואלת כאילו, למי הוא מזיק? הוא לא מזיק,
יובל: אהה...
עינת: הוא מזיק? הוא...
יובל: אני חושב שיש בו משהו מזיק.
עינת: לא האלכוהול עכשיו, שאתה...
יובל: לא הוא מאוד...
עינת: ... אחר כך גם מגיב אחרת, או...
יובל: הוא מאוד מנחם, הוא מאוד מנחם בטווח קצר, והוא מאוד מזיק בטווח ארוך. כי בשלב מסוים אתה מתחיל לחלום בלילה על אננסים שמתחברים לאבטיחים,
עינת: (צוחקת)
יובל: ודברים כאלה,
עינת: לא...
יובל: נכנס לך כאילו לחלומות. וגם כל דבר, כאילו בגלל שהמוח רגיל לאינטנסיטי של המשחק, אז גם כשאתה רואה סדרה, פתאום, נגיד, אז אתה... קשה לך עכשיו לשבת 50 דקות מול סדרה,
עינת: אהההה
יובל: בלי לעשות משהו.
עינת: הבנתי,
יובל: זה מין, זה מסטיק למוח.
עינת: הבנתי. הבנתי.
יובל: טוב, אז עד כאן על ווטרמלון. אני בטוח שהמאזינים שלנו, יש להם כל מיני סוגים אחרים של דברים, אבל זה חלק מה... התמודדויות של העולם הסלולרי שאנחנו נמצאים בו. אה... נראה לי שאפשר לפתוח את הפרק, נכון?
עינת: או, וואו. עוד שנייה ואנחנו מסיימים.
יובל: לגמרי.
עינת: יאללה, פתיח.
יובל: תן לנו את זה.
(מוזיקת פתיחה קצבית)
עינת: זה מצחיק אותי שאתה חולם על... (צוחקת)
יובל: (צוחק)
עינת: ... פירות.
יובל: זה לא... זה אפילו לא חולם... זה...
עינת: זה ממש... זה ממש נחמד.
יובל: האמת שזה נחמד.
עינת: כן!
יובל: יש משהו בגרפיקה הזאת שמאוד מרגיע וזה, וגם כאילו מה שיא הסטרס? הקוקוסים לא מתחברים, אוקיי, בסדר, אוקי.
עינת: בדיוק, בדיוק.
יובל: מיד אתה... מחכה...
עינת: דבש!
יובל: ... חמש שניות, עובר את הפרסומת ואתה בסיבוב הבא.
עינת: וואו, וואו.
יובל: אה... 050-749-9574 זה הוואטסאפ שלנו להודעות, שאלות, תגובות וכו'. אמ... זהו, אנחנו בתחילת פברואר. תחושה היא שכמדינה אנחנו באיזה גלישה לנורמליות, כביכול. למרות ש...
עינת: כן? אתה חש בכך?
יובל: אני חש בכך מכל מיני סיבות, כמו זה ש... אפילו הלוח השידורים בטלוויזיה מתחיל להשתנות לטובה, מתחילים לחתוך קצת משדרי חדשות,
עינת: (המהום האזנה)
יובל: והתוכני... הריאליטים חוזרים ו...
עינת: כאילו התחושה היא שהלא נורמלי מתנרמל. כזה.
יובל: כן, למרות שלא סגרנו כלום בגדול.
עינת: שהתרגלנו קצת ל... לטירוף.
יובל: לא סגרנו כלום, זאת אומרת, זה לא שסגרנו את העניין,
עינת: ברור שלא.
עינת: פשוט התרגלנו.
עינת: בגלל זה אני... כן... אנחנו סתגלתנים.
יובל: זה טבע האדם המטורף הזה. בדיוק דיברנו על זה ש... גם אם היו נוחתים חייזרים,
עינת: (צוחקת בשקט)
יובל: כולנו היינו בבהלה מטורפת. אחרי איזה שבועיים, כאילו, הינו אומרים: אה, שמעתי, היה חייזר פה בשכונה ליד...
עינת: כן.
יובל: כן... זה היה חייזר, זה לא היה חייזר. ההוא דרס חייזר.
עינת: שלושה שבועות אחר כך אתה מזמין אותם לשבת.
יובל: בדיוק. ואז מתחילים לריב אם מגייסים אותם לצבא, לא מגייסים אותם.
עינת: (צוחקת בקול)
יובל: בקיצור, (מחייך) אז אנחנו עוד לא בחייזרים, אבל יש לנו את הצרות שלנו. אה... ככה. יש לנו מספר שאלות. ורציתי דווקא לחבר שתי שאלות, שאני לא אקריא אותן,
עינת: אוקי,
יובל: אבל לחבר אותן למשהו אחד, כי זה נוגע גם בעולם האישי שלנו. אה... שאלה אחת, נגעה לסיפור הבלתי נגמר, על הסאגה של הבוקר. ספציפית, זה... זה אמא של שלוש בנות. שאחת הבנות שלה, כל בוקר מחדש היא רוצה שתעשה לה צמות, והיא לא עושה לה צמות כמו שצריך,
עינת: (המהום האזנה)
יובל: ונהיה ריב, ונהיה בלגן,
עינת: כן.
יובל: ולא משנה כמה היא תשקיע בצמות, תמיד יהיה בלגן ותמיד יהיה ריב.
עינת: הילדה מתפתחת יפה. האמא עוד לא הבינה, מה... מה שנקרא שהיא... שהיא... ש...
יובל: שזה תפקידה.
עינת: לא, שהיא ה... זה... לא מזמן היה... אוקיי. זוג, שהאבא מספר, שהילד אומר לו, נגיד הוא מחליט להקדיש לו את אחר הצהריים. והילד אומר לו: עכשיו אני רוצה שנבנה בקוביות, אז הוא מוציא את הקוביות, והוא בונה בקוביות. ואז שלושים שניות אחר כך הוא אומר לו: לא, בוא נשחק בפאזל, ואז הוא מוציא פאזל. ואז... וכן הלאה, וכן הלאה. וכשהוא מגיע למשחק החמישי, הוא מסתכל ואומר כאילו, אבל מה נסגר? ואז היה גיחוך בחדר, ו... 'לא הבנת שאתה המשחק?'.
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: כאילו, אם בסוף הוא מעביר אותך מתחנה לתחנה, זה בכלל לא המשחק. אתה המשחק. אז רק אפילו לשנות את ה... זווית ראייה, מהמקום של 'מה שאני לא עושה הוא לא מספיק טוב' ל'מה יש לה' או ל'מ... מה יש לי' או 'מה אני עושה לא בסדר?'.
יובל: אבל תגיד האמא הזאת, עם כל הכבוד, אני לא באתי להיות משחק.
עינת: אה, מהמם!
יובל: לא על הבוקר כשאני מוציאה ש... ילדים להביא למסגרות...
עינת: נהדר, אבל זה כבר מגדיר מפת דרכים אחרת לגמרי, מ... 'מעניין מתי יגיע היום שבו היא תחשוב'... זה... זה שני אנשים, כל אחד...
יובל: בסרט אחר.
עינת: ... משחק משחק אחר. בשנייה ש... אני... אני חושבת את זה לגבי כל סיטואציה בחיים. בשנייה שאנחנו, נופל לנו הסימון לגבי מה שאנחנו רואים, ובילדים זה באמת... זה באמת מגיע בלי תרגומון. אתה רואה התנהגות, אתה מגיב אליה. מאיפה אתה מגיב אליה? ממה? מ... מ...
יובל: מהשריטות האישיות שלי.
עינת: יופי. מהפרשנות שלך. ממה שזה מפגיש אותך, מהדבר הזה. אז...
יובל: קודם כל, אמרת פעם, אמרת... רגע...
עינת: אז הכלי שלך הוא מאוד מוגבל.
יובל: אמרת פה קודם כל משהו,
עינת: (המהום האזנה)
יובל: שזה כבר איזה רמת מודעות שרוב האנשים לא שם, אוקיי?
עינת: אוקיי.
יובל: הם לא מבינים שמגיבים מתוך משהו שהוא רק אותם מעצבן, ולא... מישהו אחר.
עינת: אז... אז... אז בואו רגע נשים פה את זה על השולחן ושאנשים ילכו עם זה, אוקיי? האדם, יש אצלו בפנים איזושהי מערכת שכל כולה... תיקרא נגיד הטייס האוטומטי, שהיא מתחילה באיזה שהוא אירוע חיצוני, אוקיי? הילדה, אני עושה לה צמה וזה לא מוצא חן בעיניה.
יובל: היא לא מרוצה והיא מפרקת. כן.
עינת: רגע, אני אתן את האירוע הכי פשוט. כלב נובח, אוקיי? זה היה האירוע החיצוני כשאתה היית ילד. בכל פעם שאמא שלך הלכה איתך ברחוב והתקרב כלב, או נבח כלב,
יובל: (המהום האזנה)
עינת: אימא שלך, שפחדה מכלבים או ש... לא יודעת מה, דור רביעי שכבר מעביר הלאה את העניין, פרשה את ה'כלב נובח' כסכנה, אוקיי? אחרי הפירוש שהוא קורא ב... שברירי שנייה, אנחנו לא מודעים לו,
יובל: (המהום האזנה)
עינת: אוטומטית מתעורר רגש. אז אם פירשתי סכנה, הרגש שלי הוא פחד. ובעקבות הרגש אנחנו מגיבים. זאת אומרת, שאמא שלך העבירה אותך מיד ביד לצד השני של הכביש. עכשיו, אתה היית סטטיסט במופע שלא תווך. או גם אם הוא תוווך, הוא... היא אמרה: 'כלב זה מסוכן'...
יובל: זהו, נכנס... נכנס להגדרות של אלה הם החיים,
עינת: זה החיים.
יובל: אלה הם חוקי המשחק.
עינת: זה... זה... ככה זה. אוקיי? מה שקצת נכון.
יובל: כמו ששמעתי בילדותי: כלבים ויהודים זה לא הולך ביחד.
עינת: בבקשה.
יובל: כן.
עינת: (צוחקת) תראה איזה שינוי עשית.
יובל: מאז השואה.
עינת: תראה איזה שינוי.
יובל: כן.
עינת: אוקי. אז אם אנחנו מסתכלים, מפרקים רגע את ה... אותה מערכת פנימית, אנחנו אומרים בעצם שרגש, הוא לא מתעורר סתם. הוא גם לא מתעורר אצל כולם. זאת אומרת שיש דבר כזה שקרוי סובייקטיביות, או טייס אוטומטי, או מנגנון, שאפשר להתחקות אחריו, לא כזה מסובך.
יובל: לא מעניין גם, בהכרח.
עינת: מה?
יובל: לא תמיד מעניין להתחקות אחריו.
עינת: הוא די מעניין, אני אגיד לך מתי הוא מעניין.
יובל: מה, כי הוא הפתרון?
עינת: הוא מעניין כשאתה תקוע בתוך אסטרטגיית חיים שלא משרתת אותך, ולרוב, אגב, פועלת נגדך.
יובל: אוקיי.
עינת: זאת אומרת שאם כל בוקר הילד שלי מפגיש אותי עם אותו דבר. וניסיתי את זה, וניסיתי את ההוא, וניסיתי את זה, ו... ו... הכל ניסיתי. אז מה... אז... אז... אז זה לא... אז זה לא...
יובל: אז לא, זה מתחבר להסבר שלך ש...
עינת: אז זה לא עובד.
יובל: אם... אם הילדה הזאת עושה למאזינה הזאת את הסיפור הזה בבוקר כל הזמן, אז מבחינת הילדה, האמא זה המשחק, והיא הבינה...
עינת: לא, לא, לא.
יובל: ... שברגע שמדברים על ה...
עינת: אני עוד לא שם.
יובל: ... על השיער, אז...
עינת: כן,
יובל: אז זה הדרך שמפעיל את המשחק.
עינת: אני עוד לא שם, תכף נגיע לשם.
יובל: אוקיי.
עינת: תכף נגיע לשם. משום שיש... המשימה הראשונה היא... הם לא... זה לא ראשונה-שנייה בהיררכיה, אפשר לעשות קודם את השנייה, אוקיי? משימה אחת תהיה להבין מה הילד אומר בהתנהגות. והוא לרוב אומר משהו שהוא לא אמר, אוקיי? ותכף נגיע לזה.
יובל: זאת אומרת, אם היא אומרת 'הצמה לא יפה', היא לא אומרת 'הצמה לא יפה', היא אומרת משהו אחר.
עינת: היא אומרת, או...
יובל: 'אני לא מרוצה'.
עינת: אמא ש... 'אמא, אני... אני רוצה לעכב כמה שיותר את הפרידה, או את היציאה מהבית'. או, 'אימא, נולד לי עכשיו אח קטן חמוד שאת עסוקה בו, ויש לי אחות מושלמת שאף פעם לא עשתה עניין עם השיער, אז גיליתי מקום ש... '
יובל: שנייה, במקרה הזה רק אני רוצה לדייק,
עינת: (המהום האזנה)
יובל: היא כותבת שזה שלוש בנות. הגדולה בת תשע ועוד תאומות בנות שבע, זאת אחת מהתאומות.
עינת: אוקיי.
יובל: זאת שעושה את העניינים עם הצמות.
עינת: אז... אז, 'התאומה השנייה שלי אין איתה שום דבר'... אני לא... אני לא מתיימרת לדעת, כן?
יובל: כן, כן.
עינת: אבל אני רגע נכנסת ל... פרשנות של ילד. אמ... ו... 'הולך לה בקלות'. מה זה הולך לה בקלות? היא מתעוררת יותר בקלות ממני, היא יותר חיובית ממני. והנה רגע אני, אני כילדה, או למה לה זה הולך בקלות ולי לא? ואם אני גם מקבלת את האכזבה, או את ה'נו', או את 'התתקדמי', או בימים שאני מעכבת, 'למה היא צריכה לאחר בגללך, אף אחד לא צריך לשלם פה מחיר'. אז בכלל כאילו נוספת עוד קומה שלא מאפשר את מציאת נישה חיובית חלופית אחרת. תכף נגיע לזה בפתרון, אבל אני עוד רגע בזווית הראייה של הילדה. והריקוד הזה, שגיליתי אותו בטעות, זאת אומרת שילדים זה לא עם מניפולטיבי. זה לא שהיא אמרה: 'המ... מעניין איך אני יכולה להעסיק את אמא שלי, גם לעצבן אותה, גם להרגיש שקיבלתי את כל תשומת הלב, כל הזרקורים מופנים אליי, הרבה פעמים אנחנו גם מתעכבות ביציאה... '
יובל: כאילו, היא לא תכננה את זה, אבל היא נהנית מזה באיזשהו אופן.
עינת: המנגנון מתגלה בטעות, או בעקבות איזשהו קושי, שההורה לא מצליח לצאת מהריקוד של הטייס האוטומטי שלו, אוקי? ואז הילד בטעות מסיק שזאת האופציה היחידה שפתוחה בפניו, לנהל את מה שנקרא, 'שנייה לפני שנפרדים'. כי יש משמעות לזה שזה בוקר.
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: זה באמת משמעותי. ילדים שבוחרים בהתנהגויות בבוקר או בערב, שזה שני הקצוות שהם טרום פרידה, הם ילדים מלכתחילה יותר רגישים, שיותר קשה להם להיפרד, שאני מניחה שגם האמא עכשיו אומרת: ממ... זה כאילו זה גם מתחבר לי ל... לאותה רגישות לפרטים, שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ויש לה בראש... היא לא עושה לי דווקא באמת. כאילו, יש לה את המושלם בראש, ואז זה לא יוצא באמת. היא לא בודקת עכשיו את הגבול שלי, ורוצה לראות איפה אני... אוקיי?
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: זה יכול להיות זה. זה יכול להיות החוסר יכולת, רגע, אני הולכת לגילאים יותר צעירים. כי הרבה פעמים לילדים, בגלל שהמוח שלהם עוד אין לו את... את... את כל הכלים, אז חסר שם משהו, שאתה כהורה צריך להשלים. אם זה ויסות של רגש שלילי, אם זה לקחת על עצמךָ ולהגיד כאילו, 'וואי, אני רואה שהיום זה בוקר קשה ממש... ',
יובל: אבל...
עינת: 'את יודעת, גם לי יש בקרים כאלה.'
יובל: אני רוצה דווקא לחזור כן לטקסט ספציפי,
עינת: (המהום הסכמה) כן.
יובל: כי היא... היא מתארת את זה בצורה שזה לא מרגיש...
עינת: (משתעלת)
יובל: ... שזה משהו רגעי. היא אומרת כאילו: "כל בוקר היא עושה לי סרט,"
עינת: (המהום הסכמה)
יובל: "ואז זה מגיע לכך שהיום הבוקר, במשך יותר מחצי שעה שאני איתה, ואני מנסה לסדר לה את השיער והיא בבכי מהסרטים. זה מלחיץ את כולם ועושה אווירה לא נעימה בבית של לחץ ועצבים. בעיקר לי. הרגשתי מאוד רע שהורדתי בבית ספר שהיא בוכה ועצובה, שככה מתחילה את היום שלה. לפני שירדה מהאוטו, היא אמרה לי שהיא לא יודעת למה היא לא מצליחה להפסיק לבכות."
עינת: אויש, איזה...
יובל: "בבקשה, איך אני מפסיקה את הדרמה בבוקר?"
אוקיי, אוקיי. אוקי. אז... אז... אלף כאילו, אני מניחה את היד על בית החזה (קול מתרגש), ואני אומרת כאילו, וואו. זה באמת, זה תיאור נורא-נורא מדויק, של אותם המקומות, שכולנו,
יובל: (המהום האזנה)
עינת: אין הורה, שלא הופעל אצלו הטייס האוטומטי. והטייס האוטומטי, הוא דביל. זאת אומרת, שקצת כמו המשחק שלך, הוא ייקח את הראש. הוא יסגור אופציות אחרות, באמת שהוא יסגור. זאת יכולה להיות האמא הכי יצירתית בעולם, אבל בשנייה שמתחיל הריקוד, תכף נגדיר רגע את הריקוד...
יובל: שניה, אז אני אומר לך, דיברנו על זה פה לדעתי בפודקאסט,
עינת: (המהום האזנה)
יובל: אני, בתור מי שמביא בבוקר לבית ספר, זה תפקידי העיקרי ב... במשפחה, אני... יוצא לי לפחות פעם בשבוע, לחזור הביתה בעצבים, ולהגיד לך: אני לא לוקח אותה יותר,
עינת: כן.
יובל: אני לא מביא אותה יותר, גמרנו.
עינת: ורק יאמר שנייה, כמו שצריך, המציאות. אתה רק מביא. זאת אומרת שברור לך...
יובל: אני לא עושה קוקו.
עינת: לא, ברור לך שמי שמארגן, שזאת אני,
יובל: (המהום האזנה)
עינת: עובר לו אותו דבר בראש. אולי לא באותו בוקר, אבל ילדים בסוף מפגישים אותנו, אם הם מתפתחים תקינה בטוח, עם כל המנגנונים האוטומטיים האלה, שלעולם, ישמרו או יהפכו להיות, התגוננות או תקיפה, אם לא נכיר אותם. אם לא נבין אותם. ולכן זה אף פעם לא, 'תני לי את הטיפ על מה אני עושה'. זה, בוא נתחיל קודם, בלהבין שאני לא מגיבה כרגע לילד שלי, הילדה שבי...
יובל: שניה רגע. שניה. אני רוצה לדייק את זה עוד יותר.
עינת: (המהום האזנה)
יובל: המאזינה, מחר בבוקר... היא שמעה את הפרק, היא גרה לה ברוקוויל סנטר, whatever.
עינת: כן.
יובל: מחר בבוקר, אני לא יודע אם יש שם לימודים,
עינת: כן.
יובל: נראה לי שכן. היא... קורה אותו סיפור כמו כל בוקר. הילדה מבקשת צמה. נגיד, היא לא עושה לה, זה... לא כמו שצריך, נהיה בלגן וכל זה, מה היא מגיבה שונה?
עינת: רגע, אבל אנחנו עוד לא בתגובה. היא צריכה להכיר את עצמה, היא צריכה להבין איפה כואב לה,
יובל: אוקי.
עינת: כי גם אם אני אתן לה עכשיו את מה היא מגיבה שונה, אם בפנים יש את אותה ילדה, בת שבע, ואגב...
עינת: שהאמא בעצמה, כאילו,
עינת: בוודאי! התגובות הלא נכונות שלנו, הם מי שהיינו בגיל שהילד שלנו נמצא כרגע. פלוס אותו הארד דיסק, שהצטבר מיום היוולדנו, אוקיי?
יובל: ומיום היוולדו של הילד הספציפי.
עינת: לא, הילד הספציפי בכלל לא קשור לזה.
יובל: וואלה.
עינת: הוא יגיש את המראה, ויפעיל את הטריגר. זה... הוא... הוא קשור לזה בזה שכאילו הוא לחץ על המתג. לא כי הוא ידע מה יוצא מהמתג, לא כי הוא... אתה יודע, הוא לא קשור לזה. אז הילד שבנו, מגיב כרגע, לפי אותו טייס אוטומטי שנרשם שם, פעם, מזמן. הוא לא קיים בזיכרון בכלל. זה הגוף זוכר. וכרגע אני לא מבינה למה זה לא משרת אותי. עכשיו אני קופצת לשלב ב'. יש הרבה מאוד טייסים אוטומטיים נפלאים שמשרתים אותנו, שאנחנו לא פותחים אותם בכלל. אני לא הולכת ברחוב ושואלת את עצמי, האם הפרשנות החיובית שלי על בני האדם, היא זו שמייצרת לי כל כך הרבה חברים, וכן הלאה וכן הלאה. מתי אנחנו אמורים רגע להסתקרן?
יובל: כשלא עובד.
עינת: כשזה לא עובד. עכשיו, הרבה פעמים, אפילו השאלון הכי בסיסי, אתה מכיר את זה שאני אומרת לך: אל תחשוב, תשלים את המשפטים. גבר הוא שלוש נקודות, אישה היא שלוש נקודות, החיים הם שלוש נקודות, אני - שלוש נקודות. בלי לחשוב, תק, תביא.
יובל: (המהום האזנה)
עינת: הרבה פעמים שם, כשאתה מסתכל על התשובה, אתה אומר, וואו, מאיפה זה בא? אני - כישלון. מתחזה. זה... אישה - ... זה. זה שם. זה יושב שם. וזה הרבה פעמים דברים שהם יושבים אצלנו בכלל בבגאז'. עכשיו, אני רגע רוצה למנוע את זה שמישהו הולך עכשיו לשיחה עם אמא שלו ואומר לה, הרסת לי את כל החיים, עכשיו גם אני הורה כזה. צריך להבין שכל המנגנונים האלה...
יובל: גם לאמא שלו יש טייס אוטומטי.
עינת: ברור.
יובל: עזוב, אתה... (מחייך)
עינת: לא, אבל גם, רגע, חמלה כלפי, המנגנון... המנגנון עצמו. כי המנגנונים האלה, הם היו מאוד יעילים. כשהיינו ילדים, הם שמרו עלינו.
יובל: (המהום האזנה)
עינת: זאת אומרת, שאם אני כילדה, הסקתי שאין מקום לרגשות שלי, אוקיי? סתם דוגמה. אני לא יכולה להביא לידי ביטוי את זה שאני לא מרוצה, את זה שלא מתאים לי, את זה שאני נסערת. כי הייתה לי אמא דיכאונית, כי הייתה לי אמא מאוד-מאוד קשוחה, שאמרה 'תפסיקי לבכות, בואי נתקדם', וכן הלאה, וכן הלאה. המנגנון שהוריד מסך על 'מה אני מרגישה' או 'מה אני רוצה', היה מאוד יעיל, הוא הציל אותי בילדות. עכשיו, כשאני באה לבחור בן זוג, ואני לא מבינה איך אני כל פעם מחדש בוחרת את...
יובל: איך נפלת עם הבעל הזה.
עינת: ... את... את אותה דמות,
יובל: (המהום האזנה)
עינת: שלא מאפשרת לי לרצות או להרגיש. או שבריבים שלנו אני (קולות קוצר נשימה) עם הגב לקיר. וכרגע מול מישהו מהילדים שלי, שהוא לא רואה או מיישר קו, עם מה שאני מרגישה, או עם הכעס הזה שמתחיל לבעבע מבפנים - אני חוזרת להיות הילדה בת שבע, רק שעכשיו אני כבר מבוגרת, והכעס הזה הוא יֵצֵא, מה שנקרא, הוא לא ישתוק. אז הילדה לוהקה, לתפקיד המראה, אוקיי? זה שנייה, מה שנקרא, לשכבה העליונה הגבוהה, שמבחינתי האמא הזאת לא צריכה להבין את המנגנון. היא רק צריכה להבין שהילדה הזו לא קמה בבוקר להרוס לה את החיים. והרבה פעמים זאת ההרגשה שלנו,
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: ... מול ילד כזה. וגם היצר הילדותי של 'אני אכאיב לו ואז הוא יבין', או 'אני אעשה ואעשה ואעשה עד שזה יהיה בסדר'. וזה מה שאני שומעת שהיא מנסה לעשות, שיש איזושהי פנטזיה, ש... ולזה היא תתחבר, שאם אני רק אדייק למי שנמצא מולי, את, מה שהוא צריך או מצפה ממני, לא יכעסו עליי. אבל הילדה הזאת היא לא פראיירית, היא מתפתחת סבבה. אז היא לא תע... היא לא תעגל את הפינה. היא כרגע בסרט אחר. היא גילתה את זה, זה לא... מדויק זה לא מדויק לה, מסיבותיה היא. ומה האמא פוגשת?
יובל: יכול להיות שגם קשה ללכת לבית ספר, יש לה כל מיני עניינים בבית ספר.
עינת: ברור. ויש לה עניין עם פרידה, ויש לה הרבה עניינים.
יובל: אז היא...
עינת: ומה האמא פוגשת? האמא פוגשת, או 'תנסי יותר חזק'.
יובל: לקוחה לא מרוצה.
עינת: או, 'בוא נראה אותך מתמודדת עם זה, שאין שום דבר שאת יכולה לעשות'. אגב, גם אם לא היית מקדישה לזה עוד שעה, או עוד שעתיים, שיביא אותה להגיד לך: 'וואלה, האמא, מושלם. ולא רק מושלם, תודה שהטרחת את עצמך. ולא רק תודה שהטרחת את עצמך, גם סליחה על כל השנה האחרונה, שבאמת, כאילו... התבלבלתי'. יש פה, איזושהי סיטואציה, שחוזרת על עצמה, שוב ושוב. שיש משאלת לב הורית, שהיא לא ריאלית. אוקיי? הפרק הראשון מובן ב... בסאגה?
יובל: כן.
עינת: יופי.
יובל: כן, אני חושב, אם אני הייתי מדריך הורים,
עינת: כן,
יובל: אז האינסטינקט שלי היה להגיד לה, לאמא,
עינת: (המהום האזנה) כן,
יובל: תגידי לילדה, או שאני מפסיקה לעשות לך את הקוקו, את הצמה...
עינת: כן,
יובל: ... או whatever,
עינת: כן,
יובל: או שאת מפסיקה לקטר, כאילו. אחד מהשניים.
עינת: מפסיקה לקטר?
יובל: כן, זה הולך אחד ושניים.
עינת: אה.
יובל: כאילו, משהו שהוא... שהוא יחתוך את זה בצורה...
עינת: אוקי,
יובל: אפילו חשבתי ברמה שכאילו, ממש להציע לה : בואי נחתוך לך את השיער, כאילו, שלא יהיה לך את העניין הזה,
עינת: (המהום פליאה)
יובל: ונפתור את הבעיה.
עינת: אולי פשוט נרביץ לה.
יובל: לא, לא נרביץ. (מצחקק)
עינת: למה?
יובל: אני לא מאמין בלהרביץ לילדים.
עינת: אבל למה שנחתוך לה את השיער?
יובל: לא, נציע לה.
עינת: שמה?
יובל: כדי שלא יהיה לה יותר את העניין הזה עם הצמה בבוקר.
עינת: (המהום מחשבה)
יובל: כאילו, נטפל בתוצאה, ולא ב...
עינת: קרחת.
יובל: לא קרחת. שיער... קארה קופצני.
עינת: (מצחקקת)
יובל: כמו שלך.
עינת: אוקי. אז השיעור הראשון בגבולות, בכלל, של בני אדם, לעולם יגיד: אנחנו מאוד-מאוד טובים בלהגיד מה... במה אחר צריך להשתנות (צוחקת קלות), רק הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לשנות את האחר. אנחנו ממש לא יכולים.
יובל: (המהום האזנה)
עינת: אוקיי? וגם אם אנחנו...
יובל: גם את עצמנו זה די קשה.
עינת: וגם אם אנחנו יכולים, אנחנו לא רוצים להיות האנשים ש... כרגע דורשים את השינוי של הצד שני, או שמים אולטימטום, או... מהסיבה הפשוטה, שזה הכי חלש. זה לא... השינוי הוא לא בידיים שלך. השינוי כרגע הוא בידיים של בן הזוג שלך, מי שעובד איתך, או הילד שלך בין השבע. אני לא מעוניינת לתת כזה מודל של גבול. אבל עכשיו, בוא נבין מה המודל של הגבול הנכון. כי אוי ואבוי לילד שיגדל בלי גבולות. מהסיבה הפשוטה שגבולות מגדירים דווקא את האזור של החופש. כי אם אני אומרת, יש לנו בבוקר רבע שעה... כמה צריכה? עשרים דקות? אני מוכנה גם עשרים וחמש דקות. נצטרך לקום טיפה יותר מוקדם, אני אשים לך שעון, לא נורא, ברור לי שזה... מבחינתי כמה פעמים שנספיק לעשות צמה ברבע שעה, עשרים דקות, אני שלך. אבל כשיצלצל השעון, את תצטרכי להחליט אם את נשארת עם הצמה המעפנה... ואגב, אני לוקחת על עצמי לא לשכנע אותה שזה טוב, לא לשכנע אותה שכרגע, כאילו, עשיתי הכל. לא... לא לשנות את הצד השני. אני רק אומרת לה מה אני הולכת לעשות כשהשעון יצלצל.
יובל: אגב, זה עושה לי הרבה...
עינת: ואגב...
יובל: פתאום זה עושה לי הרבה... מקפיץ לי הרבה זיכרונות מהעבר,
עינת: כן.
יובל: שלך עושה צמות כאלה מושקעות...
עינת: (המהום הסכמה)
יובל: ... וכל זה.
עינת: נכון, והם מפרקות.
יובל: ואז הילדה מפרקת את זה.
עינת: מה זה מושקעות?! מה זה מושקעות?!
יובל: כאלה מסתובבות בצורת לב.
עינת: מהיוטיוב שזה... שלמדתי, שהבאתי, קניתי גומיות קטנות ו... ו... ואוי ואבוי, אם אני אקח את זה עכשיו אישית. עכשיו, צריך (נושפת אויר) לנשום עמוק, כדי שהילדה הזו שכרגע אף אחד לא רואה אותה, אף אחד לא רואה אותה, באמת. אבל... כי מה היא אומרת? היא אומרת אבל אני עשיתי, אני ממש... הילדה שבי... כמה, כמה...
יובל: הילדה שבי, כלומר בתוך האמא.
עינת: הילדה שבתוך האמא עכשיו אומרת: 'מה עוד אני צריכה לעשות, אמא, בשביל שאת תהיי מרוצה? די כבר!', אוקיי? והנה, אני רגע מדברת את הילדה שלה שאומרת לה: אבל זה לא נגדך, זה בעדי! ואם כרגע תהפכי את כל הסיפור הזה לסיפור שלך, עם מה את חושבת שאני אצא לחיים? בדיוק עם אותה ילדה. הנה, העברנו עוד דור. וזה האכזריות של הטייס האוטומטי. אז עכשיו אני אומרה דבר כזה, והנה רגע... כי לפרקטיקה יכולות להיות הרבה זרועות.
יובל: אבל בואי נראה...
עינת: בבסיס...
יובל: אני כן רוצה להיכנס פה לזה.
עינת: אוקי.
יובל: פרקטיקה ברמה שמחר את יושבת לה כאילו באוזניה.
עינת: כן, אבל אני רוצה שהיא תבין שאני יכולה לשבת לה באוזניה עד מחרתיים. אם היא עדיין תכיל את הילדה הכועסת, המאוכזבת, הזאת בפנים, הילדה החכמה שלה...
יובל: תמצא אותה.
עינת: אחד, תקלוט את זה. שתיים, תוציא את זה. תוציא את זה.
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: היא תגרום לזה לצאת. למה? כי ילדים מזהים את זה כפס-קול אינטימי. כאינגייג'מנט מלא, רגשי...
יובל: כמשהו אותנטי.
עינת: ... אותנטי.
יובל: זה לא משנה שזה רק...
עינת: שאחר כך גם יש אשמה, ובערב יש שיחה, ואחר כך יש תחקיר, ו...
יובל: יש כאלה שגם בזוגיות הם ככה כל הזמן.
עינת: נכון.
יובל: כל החיים שלהם...
עינת: נכון. ממש.
יובל: ... הם באיזה מין לופ בלתי נגמר כזה...
עינת: ממש.
יובל: של...
עינת: ממש ככה. ש...
יובל: סליחה ומחילה וריב וככה.
עינת: שככה הם מרגישים. 'מה זה אהבה? אהבה זה כואב'. אוקיי? 'מה זה אהבה? אהבה זה רק נעים'. אגב, לשני הצדדים יש בעיה בלתפקד, נכון?
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: אז עכשיו, אחרי שנאמר הדבר של 'אני לא יושבת לאף אחד באוזניה', משום ש... לא כי אני לא, זה... כי מה שחשוב לי שהורים יבינו שזה בכלל לא מה שהם אומרים או עושים. זה איך שהם מופיעים לתוך הסיטואציה. וזה יכול להיות שינוי (צוחקת) שאף אחד...
יובל: למרות שהסיטואציה כבר קבועה, ויש לה ריטואל,
עינת: כן, כן, כן!
יובל: וחצי שנה ככה היא עושה לה כל בוקר?
עינת: כן, כן!
יובל: אוקיי, אז מה זה ההופעה?
עינת : אוקי. אז עכשיו, רגע. אז עכשיו אני האמא הזאת. ואני אומרת... לוקחת את הילדה הזו לשיחה. לא בשעות הבוקר אלא בשעה נעימה. השיחה הזאת היא גם לא מריחה כמו שיחה חינוכית, אלא היא מריחה כמו שיחה של בקשת עזרה, אוקיי? זה הכותרת שלה, ו...
יובל: ילדה בת שבע יכולה לנהל שיחה כזאת?
עינת: כן, כן, כן. מיד אני נותנת את התסריט לבת שבע, ואני יכולה לתת לך אותו לבעל ולבת שמונה עשרה ולבת שלוש.
יובל: (המהום הסכמה) אנא רשמו מאזינים.
עינת: אבל אני מבקשת לשים לב לא למילים. אלא לרעיון ולפוזיציה שמשתנה בתוך המשחק הזה. אני עוברת לא לשחק מטקות מול קיר של ילדות, אלא לשחק פינג פונג ולהזמין ילד להצטרף אליי, כשהוא בכלל שיחק כדורסל. אז אני לוקחת את הילדה הזאת לשיחה. וילדים... אם היא גם ילדה שהיא נורא חשוב לה שליטה, שזה עוד משהו שיכול להכניס ילדה לבקרים או ערבים כאלה... הרבה פעמים ילדים בגיל הזה כשיש להם הורה שנורא חשוב לו להגיד את המילה האחרונה במקומות של 'מה תלבשי' או 'את אכלת מספיק' או אמ... שליטה. מי שיש לו יודע את זה. אז הוא יראה את המראה הזו בדברים קטנים, ו... בצורת הצמה. אז אם זאת ילדה שחשוב לה שליטה, אני גם אומרת לה... לא יודעת: 'מה עכשיו, השעה הארבע אחרי הצהריים? אני חייבת להתייעץ איתך, אני צריכה את העזרה שלך. אני חושבת שזה ייקח חמש דקות. אז עד חמש וחצי מתי נוח לך שנקבע דייט?' אוקיי? וזה רגע להעביר גם את הסקרנות לצד שלה, גם את השליטה לצד שלה, היא תגיד... היא תפתח יומן, היא תגיד, אוקיי. וכשהיא תגיד אני אגיד: 'אוקיי, אז אני אבוא לפני זה ואני אזכיר לך, כדי שאם תעשי משהו אחר כי זה... ותודה'. ואז אנחנו מתיישבים לשיחה. וכשאנחנו מתיישבים לשיחה, עכשיו אני נותנת את החוקים או את החלוקה ה... בגדול שלה. אחד. וזה לא צריך להיות חפירה, בסדר? הכותרת של השיחה זה: 'אני אחרי הבוקר האחרון, או בעקבות השבוע האחרון, את יודעת יש לנו בקרים שבהם את מבקשת ואני זה... ואני מנסה נורא, ובסוף כאילו זה מתחרבש לי... '. רגע אני לוקחת את... אני מדברת רק עליי. אני מדברת ב'אני'.
יובל: או... הערה ש...
עינת: (המהום האזנה)
יובל: נראה לי לא צריך להגיד, אבל בכל זאת אולי מישהו לא קלט. זה רלוונטי גם לא לצמות ולא לבנות. וזה...
עינת: ברור! זאת השיחה!
יובל: כל... כל דבר ש... שחוזר על עצמו כל פעם מחדש...
עינת: ואתה מחליט לשנות דרך. ואתה כבר יודע כהורה, כי לפני זה היית צריך לחשוב עם עצמך,
יובל: (המהום האזנה)
עינת: איפה הגבול. אוקי? הנה רגע אני משרטטת את זה: 'אז, אני חשבתי על זה. זה מרגיש לי שאני התבלבלתי. זה נורא לא נעים לי להיות האמא הכועסת. ברור לי שזה גם לא נעים לָךְ.' אוקיי? עד כאן לא האשמתי, לא הפעלתי שום מנגנון שבו נלקח, זה...
יובל: הטון חברי. לא טון רשמי של שיחת...
עינת: לא, זה לא טון... זה אפילו ... זה טון של בקשת עזרה. ממש. ו... עכשיו אני עוברת לחלק שתיים. שחלק שתיים הוא קצת יותר קשה. אבל הוא הרבה יותר קל מבחינה ורבלית. מה זה אומר? אני הולכת לשים איקס על כל הדברים שאני מרגישה כלפיה בבוקר. וזה נשמע ככה: 'אני לרגע לא חושבת שאת בודקת אותי, או באמת כאילו מתעקשת סתם. ברור... '
יובל: להגיד את זה.
עינת: כן!
יובל: ממש להגיד את זה.
עינת: להגיד את זה! כי הרי האמא הזאת, הילדה שבתוכה, מה היא אומרת? 'היא מתעקשת סתם היא בודקת אותי!'. אז אני רגע שמה איקסים. הנה אני פותח אני עכשיו גוזרת את ההעברה הבין דורית של האמא שלי, והסבתא שלי, אני סוחבת כבר שבעה דורות כאלה על הכתפיים של (קול נואש) רק תאהבו אותי, ורק אני אעשה טוב. ועוד פעם הצמה הזאת לא בסדר ועכשיו כאילו אני קורסת לתוך הזה, וגם דורסת את הילדה שלי בדרך.
יובל: והלך הבוקר.
עינת: ואחר כך מרגישה חרא מזה, ואחר כך כאילו... אוקי?
יובל: כן.
עינת: אני גוזרת את זה.
יובל: כל הכיף שבהורות.
עינת: ועכשיו אני אומרת גם אם זה בניגוד למה שאני מרגישה. בבקשה תשתדלו להתחבר לזה רק מתוך ההסבר. שזה לא הילד. זה לא הילד. וכל בן אדם מגיע לו שההורה שלו יסתכל עליו ויגיד לו :'אתה טוב. אתה בן אדם טוב. אני רואה שאתה טוב. לפעמים אתה עושה דברים שמרגיזים אותי, ואתה עדיין טוב. לפעמים אתה עובר את הגבול. אני אחזיר אותך זה עליי. אתה עדיין טוב .אני לרגע לא חושד בזה שיש בך משהו מקולקל שצריך להיפטר ממנו.' אוקי? ובינינו' כולנו גדלנו עם ה-shame הזה. וזה המראות שאנחנו פוגשים.
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: אז אני רגע עושה איקס על כל זה. 'אני לא חושבת שאת בודקת אותי. אני גם לא חושבת שאת, כאילו, מתעקשת על השוונץ בכוונה. אוקי? אני גם לא חושבת שאת נהנית באיזשהו אופן מזה ש... אני נכנסת למצוקה או כועסת, מזה שאחות שלך, כאילו, תופסת כרגע את המשבצת...'. לתת דוגמאות, אבל לייחס לה את הפרשנות הכי טובה.
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: עכשיו שנייה, אני פותחת סוגריים. וזה תרגיל שכל הורה יכול לעשות מחוץ לרגע שבו מישהו לחץ לו על המפסק. וזה להגיד, מה הפרשנות הכי טובה. אגב, אנחנו תמיד בוחרים את הכי גרועה בנקודות האלה, למה? כי זה המנגנון שהציל אותנו. מה הפרשנות הכי טובה, כי יש אלף, נכון?
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: למה היא מתעכבת? למה הוא עושה לי בושות? למה? מה הפרשנות הכי טובה שאני יכולה לתת להתנהגות שלו בסיטואציה הזאת? לא הכי גרועה. אז אני לוקחת את אותה פרשנות הכי טובה, והיא האידיאולוגיה של החלק הזה. אוקיי?
וגם אם יש ממול ילדה, שאני יודעת שחלק ממנה קצת נהנה מזה... (קול חנוק) כזה, שהיא יכולה לקחת אחריות... אני לא. גם אם מול מתבגרת, שהיא תשמע ואני אוכיח לה שאני רואה אותה בעיניים הטובות האלה, יהיה לה הרבה יותר חשוב לעמוד בזה, מאשר המתבגרת שתגיד: 'גם ככה לא סומכים עליי, גם ככה תמיד מייחסים לי את הדווקא, גם ככה תמיד היא אומרת לי שאני צריכה להגיד את המילה האחרונה, אז למה להתאמץ?', אוקי? זה רגע ליצורים יותר מפותחים.
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: עשינו איקס על כל אלה? יפה. 'אז עכשיו אני חשבתי על זה ואני רוצה להגיד או להציע מה אני הולכת לעשות ולשמוע, אחד, איך את יכולה לעזור לי, באמת לעזור לי, לא להגיע להיות הייצור שצועק בלי שליטה, או כועס בלי שליטה. כי אני לא רוצה להיות האמא הזאת. ובאיזה מקומות את יכולה לייעל בשביל, שוב, בתחושה הטובה שלך התסרוקת היפה שלך, הבוקר שלך את הזה... '
יובל: להשאיר את זה כשאלה פתוחה...
עינת: לא,
יובל: ... או לבוא עם תשובה?
עינת: לא, לא, לא. הנה היא הולכת לקבל את האופציות שלה.
יובל: אוקי.
עינת: 'אז אנחנו מתעוררים בבוקר בשעה X, אוקי? ואנחנו צריכים לצאת להסעה, בכוונה אני נותנת גילאים, slash בית ספר, גן, עבודה, בשעה Y. אוקי? אנחנו, בכל שלב של השיחה את יכולה להגיד לי: אמא תעצרי אני צריכה יותר זמן בשביל זה. ואני איתך, אז תרגישי חופשי. אז אם אנחנו מתעוררות, או מתעוררים ברבע לשבע, ואנחנו צריכים לצאת מהבית בשמונה, יש לנו שעה ורבע שאני שמתי לב... ', וכאן רגע אני אומרת את הכוחות שלה: 'שאין לך בעיה עם הצחצוח שי... שאת עושה את זה נורא מהר'. או, אגב יש אנשים אחרים שיש לילד שלהם בעיה רק לקום, להקים את עצמו מהמיטה.
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: ששם יושב כל... בשנייה שהוא כבר קם, בהנחה שלא צעקתי עליו לפני זה, הוא בסדר. אז, אני רגע רוצה למקם את הפריים, את לוח הזמנים, שבו אני מבינה שנהיה לה קשה יותר, ואני מבינה שהתבלבלתי, ולהגיד: 'את חושבת שאם אנחנו פותחות רגע את הבוקר, היית רוצה לתקן חוץ מהחלק הזה של השיער שכרגע הוא בעייתי, עוד חלק?'. וכאן, רגע, אני נותנת לה לדבר. אם יש משהו, אם היא רוצה להשאיר זמן ל... לא יודעת מה, לשים קצת קורנפלקס בשקית או... עליי. אני איתך. זאת זכות לתת שירות. ואז אני אומרת לה: 'בחלק של התסרוקת, אני החלטתי ש... ', וכאן זה, שוב, זה תלוי בילד. אם הוא מספיק גדול בשביל להבין זמנים אני רוצה לדבר בזמנים. אם הוא לא מספיק גדול בשביל להבין זמנים אני רוצה לדבר בפעמים. 'זאת אומרת שאני מוכנה לעשות פעמיים צמות. לפני הפעם השנייה, אני אזכיר לך שזה ממש בסדר שלא תהיי מרוצה. זה ממש בסדר. את תצטרכי להזכיר לי לא לקחת את זה אישית. בואי תעשי... בואי נעשה פרצוף, נעשה הסכם, נעשה את ה... (צליל עם הלשון) תעשי סימן,
יובל: מילת קוד.
עינת: תעשי קול שאני אצליח להיזכר שזה לא נגדי. כי ברור לי שזה לא נגדי. ואז את תוכלי לבחור, אם את הולכת עם הצמה המכוערת שעשיתי לך או מפזרת, או - יש לך רעיון אחר?'. והנה רגע אני משאירה גם אתה יודע, מה שנקרא... כי אני מגדירה את הגבול שלי בשתי צמות או ב-20 דקות. בשלוש צמות או ברבע שעה. ב... כל הורה ו... אתה יודע, הלוחות זמנים. שימו לב...
יובל: אוקי, זאת השיחה.
עינת: רגע, עוד לא נגמרה.
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: ואז אני שואלת אותה: 'זה... זה נראה לך? זה מתאים לך? זה, כאילו, זה... זה יעבוד לך?'. ועכשיו אנחנו הולכות לדמיין את היום שבו זה ילך מעולה, ומעולה... וכאן רגע אני מורידה גם את הציפייה של הילדה. כי ברור שבדיוק כמו שהאמא הזאת ממש מצפה שאם היא רק תעשה מספיק כולם יהיו מרוצים, כך גם הילדה שלה, יש לה בראש תסריט של איך היא, הילדה, הייתה אמורה להיות אם זה רק לא היה מפריע לה הצמה, אם זה רק לא היה קשה לה להיפרד, אם זה רק לא הייתה לה אחות תאומה שהיה הולך לה בקלות. עכשיו, זה כבר הכנה לחיים בכלל. אתה יודע הילד שנופל ו... ובוכה, ואתה אומר לו לא קרה כלום, או לא חשוב מה, אני רגע רוצה שההורים יבינו שזה בכלל לא המכה. זה הבגידה ו... והעלבון מהציפייה. זה העולם שבגד בו. הוא דמיין את עצמו רץ. מה זה ליפול? זה נורא! (קול מזועזע) חצי מהבכי הוא על ה...
יובל: על ההשפלה.
עינת: כמה היא חיה על כדור הארץ הזה? כמה? אני אומרת, הילדה הזאת כמה כל יום בבוקר, היא לא מודעת לזה אבל היא אומרת בבקשה, בבקשה שהעולם יעמוד בציפייה שלי! בבקשה שהצמה תצא בדיוק כמו שחלמתי. וכל פעם שהעין שלה רואה את הבליטה הכי קטנה היא מתרסקת! אז... אז אני רוצה, אם אני מזהה שזאת הילדה, להתחיל לעבוד במוקדים אחרים ל... להנמיך את הציפיות, או לדבר על זה שכאילו העולם הוא mess, ועל זה שכאילו, אתה יודע, יש פה עבודה מחוץ לרגע. אז אני רוצה גם לרשום את ה note על זה. אני מדמיינת איתה איך הדבר הזה נראה, אוקיי? אני שואלת אותה אם היא תצטרך עזרה. ואני אומרת לה: יש מצב שכשאני אגיד זאת הצמה השנייה כרגע זאת אפשרות שלך, את תתפוצצי! זאת אומרת, אני לא מצפה שמחר בבוקר כשאני אגיד כבר ואני אשמור על הגבול שלי, את תהיה סבבה עם זה. אין שום ציפייה כזאת. את יכולה לכעוס, ואת יכולה לקלל אותי, רצוי בלב, באמת. ואת יכולה להיות מתוסכלת. זה נורא קשה! אני מבינה אותך. אז מה שאני אעשה, זה והנה עוד פעם חזרה אל הגבול. אני אחכה לך באוטו, אני אציע לך לא יודעת מה... שנשים שיר, אני...
יובל: אוקיי.
עינת: אוקיי?
יובל: אירעה השיחה הזאת.
עינת: עכשיו, השיחה הזאת...
יובל: נגמר ה-weekend,
עינת: היא, רגע, היא גם החיסון הרגשי לאמא ולילדה. שזה לא אמור או להיות הילדה מרוצה העולם יפה, או האימא קורסת הילדה, מה שנקרא, נדרסת והעולם רע. יש לנו יכולת להחזיק גבול, ועדיין להיות בצד של הילד. ואם היא לא תעשה את זה, הנה אני אומרת- זה ייבדק. כי אם אני לא יכולה להגיד, והנה אני נותנת את הדוגמה של שבוע שעבר של שירה, שהיא בת 11, אוקיי? אני יכולה להגיד: אם את לא מוכנה בזמן, את לא תצאי. וזה אומר גם שלא יהיה איך לקחת אותך, וזה אומר גם שאני יודעת שאת תתאכזבי מעצמך, כי את רוצה להיות הילדה שתצא. והיא לא עמדה בזה. אוקי? ועכשיו אתה היית צריך ליסוע והיא מתפרקת, כי היא כמעט עמדה בזה. אבל אני צריכה לשמור על זה שהיא כרגע פוגשת את אותה הכנה שעשיתי לה. אז אני לא אגיד לה: 'אני אמרתי לך! אני הכנתי אותך לזה! בבקשה! זה מה שקורה כשאת לא עומדת בזה!' (קול כועס) לא! אני יכולה עדיין לא להסיע אותה, ולהגיד: 'יואו! זה יצליח פעם הבאה.' או: 'זה עדיין לא מצליח', או: 'אני בטוחה שבדמיון שלך זה הלך אחרת וכרגע הכל מבאס נורא, מבאס נורא'. עכשיו, בשלב הבא רגע, אני גם אמורה להחזיק את היכולת שלי, אתה יודע, להזמין את הלקוח הלא מרוצה... וזה הטסט-קייס לאמא הזאת, כי שם יושב הטריגר. ולראות איך הדבר הזה הרבה יותר יעיל גם בשבילי וגם בשבילה.
יובל: אוקיי. אז השיחה הייתה,
עינת: (המהום הסכמה)
יובל: ההכנה קרתה. חזרנו ל... לאותה סיטואציה. בואי נגיד שאפילו בוקר אחד הלך טוב ואז הבוקר שני חזר...
עינת: רגע, בשנייה שמשהו הולך טוב הנה, אפרופו מה שאתה אומר, אם אני לא אחגוג את זה, ולחגוג את זה זה אומר, אחד, להתרגש באמת, שתיים, להסתכל על בלבן של העיניים, לא משנה אם זה... אם אנחנו בלחץ של זמן אז לא תוך כדי, אז אחרי שהיא חוזרת ושאני אוספת אותה, לייצר שם חמש עשרה שניות: 'תסתכלי עליי! תסתכלי עלי! וואו!!'. ואת ה-וואו הזה היא מקבלת גם אם היא צרחה כל הדרך 'אני שונאת אותך! ואני רוצה למות! וכולם יצחקו על השיער שלי!'. היא תקבל אותו. אתה יודע למה?
יובל: (המהום האזנה)
עינת: כי היא כרגע פוגשת גבול, ונאלצת לעשות אדפטציה לגבול. מגיע לה ח"ח! היא לא אמורה להגיד: 'וואו אמא התקדמת! את גם מציבה לי גבול ואני גם, כאילו, אני ממש אשתדל להיות מרו... '. לא! אם אנחנו לא נצליח לייצר את ההתרגשות, אחד. שתיים, להעביר אותה להם כמשהו שהם עשו באמת, למרות שזה לא היה מושלם. ולמרות שאת התחננת: 'בבקשה אמא רק עוד פעם אחת!' (קול מתחנן) ואני לא הסכמתי, ולמרות שכעסת ולמרות... תראי, את יושבת באוטו!
יובל: אוקיי.
עינת: אני מצדיעה לך.
יובל: בואי נגיד הנושא הזה נפתר.
עינת: כן.
יובל: נושא הצמה. בסוף אם אנחנו מדברים על ציפייה ריאלית, יכולים לקרות אחד משני דברים. יכולים לקרות עוד דברים,
עינת: (המהום האזנה)
יובל: אבל אחד משני דברים שאני חושב עליהם כרגע. שהילדה הספציפית הזאת, שמחפשת לפרוק את העצבים שלה בבוקר לפני בית ספר, בגלל שיש לה, לא יודע מה, חרדות פרידה מ...
עינת: אבל היא לא מחפשת לפרוק את העצבים שלה.
יובל: לא, נגיד, יכול להיות, שניה, שניה.
עינת: יכול להיות שהילדה הזאת...
יובל: שניה,
עינת: כל מה שהיא רוצה לשמוע זה...
יובל: יכול להיות, אבל יכול להיות ש...
עינת: ... 'וואו קשה מאוד בבוקר!'
יובל: יכול להיות שהיא תגיד, אוקיי... במוח שלה, ברף הלא מודע,
עינת: כן,
יובל: הסיפור עם הצמה סיימנו איתו, הוא מיצה את עצמו...
עינת: בוא נבדוק משהו אחר?
יובל: בואו נבדוק משהו אחר.
עינת: (המהום האזנה)
יובל: או שהכל יהיה בסדר. אבל אחד האחים... האחיות האחרות...
עינת: חד משמעית...
יובל: ... תגיד לעצמה, שנייה רגע, יש... התפנה פה עכשיו slot...
עינת: חד משמעית.
יובל: אני נכנסת.
עינת: אבל למה אני אומרת...
יובל: איפה פתרת את הבעיה?
עינת: ... שהדבר הוא לא הבוקר? כי הדבר הוא לא הבוקר, נקודה.
יובל: כן.
עינת: הוא לא הבוקר. זה כמו לסתום עכשיו ת'סירה עם 80 אלף חורים. הדבר הוא היכולת שלנו להבין... לא בכל רגע נתון. בוא, אנחנו לא מושלמים. זה לא שהאם אנשים יכנסו אלינו הביתה, אם יראו את ההורה המבין והילד המובן וההרמוניה שעובדת.
יובל: יראו, אם אני לא בבית. (צוחק)
עינת: לא, גם לא. אתה יודע, להבין מה אנחנו כרגע לא יכולים, לא יכולים, לוותר עליו במשימת ההורות. לא יכולים. לא יעזור. אתה לא יכול למנוע מילד להרגיש תסכול או כעס, או... ואם תעשה את זה, זה... זה ירים את הראש במקום אחר. חד משמעית. אז אם אתה לא תלמד איך אתה יכול לברך, לא במקום של 'וואו, איזה כיף, הילד שלי צורח על הרצפה של הסופר', אלא להגיד: 'זה אחד מהתפקידים שלי'.
יובל: זה מזכיר לי שאני... אני עכשיו קורא כל מיני ספרים על המאה ה-18,
עינת: (המהום הסכמה)
יובל: משום מה נתפסתי על התקופה הזאת. אז...
עינת: איזה קטע.
יובל:... המשפט של children should be seen, not heard...
עינת: וואלה,
יובל: היה חזק. וכמובן גם כל הנושא של outsourcing, כאילו. ברגע שהיה לך טיפה מעמד עליון וכל זה, אז לא היית רו... לא היו יושבים עם הילדים, אוכלים איתם, נגיד משהו כזה. הם היו אוכלים עם ה...
עינת: המשרתים ו... כן.
יובל: עם ה-help. ובגיל מסוים, היו שולחים אותם לבורדינג-סקול, ובגדול כל הנושא הזה נחסך מההורים ש...
עינת: נכון,
יובל: ... שהיו פעם עם מעמד עליון.
עינת: אבל מצד שם, אם הולכים רגע לתפיסה תרבותית בכלל, והנה אני הולכת לעשות גם לנו קוויץ' בבטן. כי כשאנחנו מסתכלים על חברות ש... שהיו הרבה יותר הישרדותיות, אוקיי? וזה לא חשוב כרגע אם זה הישרדות כלכלית, או הישרדות של החקלאי שנדרש, אתה יודע, הרבה מאוד דברים סביב הפורמט הזה. אז הפוקוס לא היה על האושר או על הצרכים הרגשיים.
יובל: כן.
עינת: ואגב, גם הצלחה... נגיד איך קראו לעני? misfortune, נכון? כאילו, היום עני הוא 'לוזר'.
יובל: (המהום הסכמה)
עינת: אז אנחנו, מה שנקרא, לקחנו שאכטה יותר מדי על 'אנחנו מרכז היקום', כש...
יובל: טוב, זאת תרבות האני, גם אפשר להגיע למקומות האלה.
עינת: כן, אבל אתה יודע יש משהו ב... אתה יודע אני תמיד חושבת על זה במובן של אמונה, או של טבע. ש... יש מקום שהוא נותן לך להרגיש גרגר חול. שהוא נותן לך להרגיש באמת את הַקַּטְנוּת שלך. את הצניעות הזאת, כמו שאתה יושב בתוך...
יובל: המדבר, או מול הים.
עינת: ... מדבר. בדיוק. או... או שאתה... או שאתה נושא תפילה למשהו, או שאתה... ש... שאין את זה היום. אין זה היום. וגם המסר הוא כאילו, 'תתאמץ אז תצליח'. מי שלא זה, אז לא זה. זה כאילו, מי אנחנו חושבים שאנחנו?
יובל: כן.
עינת: אפרופו, כאילו...
יובל: לגמרי. טוב, אה... 050-749-9574. שיר הסיום שלנו...
עינת: הוא מה?
יובל: אמנם הוא על הבוקר אבל אנחנו עכשיו... שיר הסיום דווקא לוקח אותו לכיוון הערב.
(ברקע מתחיל שיר הסיום: Don't let the sun go down on me- אלטון ג'ון וג'ורג' מייקל)
גרסא...
עינת: don't let the sun...
יובל: מ-1991 אלטון ג'ון וג'ורג' מייקל זכרונו לברכה,
עינת: רגע, זה גרסא ש...
יובל: בדואט, אחד הטובים.
עינת: וואו. זה הגרסה המוכרת, נכון? זה הופעה חיה.
I can't light no more of your darkness
All my pictures seem to fade to black and white
I'm growing tired and time stands still before me
יובל: הרצאות: חיפה, רכסים מנחים, יום שני,
עינת: כן, תבואו!
יובל: אבל סולד אאוט כבר לדעתי.
עינת: אה, סולד אאוט... תבואו, תבואו להרצאות!
יובל: שבוע אחר כך תל אביב, רכסים מנחים, אחר כך אורנית היעד ההורי. אחרי נתניה, רכסים מנחים...
עינת: איזה כיף שאנשים כאילו באים ואומרים: 'אנחנו מאזינים לפודקאסט', נכון זה קהל אחר?
יובל: לא יאומן. לחלוטין.
עינת: אוהבים אתכם.
יובל: לגמרי. השיר הזה כמובן כמו כל השירים בפלייליסט שלנו בספוטיפיי 'אמא ואבא פוד שירי סיום'. יאללה ביי.
עינת: ביי...
Frozen here on the ladder of my life
Too late to save myself from falling...
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments