פודקאסט הורות עם עינת נתן ויובל נתן.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/11/2023.
יובל: אוקיי, אמא אבא, פרק 163
עינת: 163, אחד, שש, שלוש
יובל: נכון
עינת: מה זה?
יובל: בגימטריה?
עינת: כן
יובל: אהה…
עינת: המלחמה תכף תסתיים?
יובל: אוג, לא יודע אם זה בדיוק זה. אבל המלחמה לא תסתיים כ"כ מהר, כאילו לא נעים לי להגיד לך
עינת: לא תסתיים?
יובל: לא. זה יקח זמן. אנחנו כאילו, אני מרגיש כאילו עברנו שלב, אנחנו עוברין שלבים תוך כדי הדבר הזה מבחינה תודעתית. אההה.
עינת: כן? מה השלב שעברת אליו?
יובל: חושב שכולנו, כאילו היה את השוק הראשוני ואז את הקרבות הראשונים ואז את הפחדים המטורפים כאילו עיין ערך נסראללה וכו' וזה, עכשיו אנחנו במין...
עינת: שגרת לחימה?
יובל: מין בטן כזאת עלילתית של הדבר שיכולה להיגמר עכשיו…
עינת: צריך להכניס איזה כוכב משני?
יובל: אההה כן. צריך לעשות את העבודה שם למוטט את שלטון החמאס כמו שאומרים הפוליטיקאים, ווטאבר דאט מינס (whatever that means).
עינת: לא יודעת. לא מבינה בדברים האלה. אבל… היי על מה רצית לדבר היום?
יובל: אנחנו פה. טוב בוא נשים פתיח
עינת: מה תשים פתיח ועכשיו אנשים יעזבו כי עוד תן להם משהו לחכות לו
יובל: נדבר על המצוקות של ההורים
עינת: על המצוקות ש
יובל: בתקופה הזאת, כפי שהם באים לידי ביטוי ב…
עינת: בהתנהגויות של הילדים? (צוחקת)
יובל: כן בדברים שאת שומעת. כאילו אני פחות בחזית הזאת, אני רואה את זה מהצד, אני ליד החזית הזאת. אני רואה, אני שומע, אני רואה… גם כמות הזומים שאת עושה, כמות השיחות, הפניות, הטלפונים, העניינים. אני חושב שיש לך מבט…
עינת: יש לי קילומטרז'
יובל: על מה שקורה היום בזה. שוב בטוח שהרבה מטפלים כאלה, אנשים שנחשפים לזה בשוטף אבל בגלל שזה עוסק במלא אוכלוסיות שונות, כאילו מי האנשים שהם באמת חוו את הטראומה מיד ראשונה ועד כאלה שהם נמצאים בכלל בחו"ל וחווים את זה ביד שלישית אז…
עינת: טראומה היא טראומה היא טראומה
יובל: כן ויש לך את הפרספקטיבה, פתיח ונתחיל.
עינת: יאללה
(פתיח)
יובל: אוקיי פודקאסט אמא אבא, הוואטסאפ שלנו 050-7499574. רציתי להתחיל דווקא באחת ההודעות שהגיעה השבוע לוואטסאפ, אפרופו המעגל השלישי. מעניין אותי מה את חושבת על זה:
יובל מקריא הודעה ממאזינה: "עינת, יובל, אין מאושרת ממני שחזרתם לשדר, הייתי זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה."
יובל: תודה רבה, מעריכים
עינת: חמודה
ממשיך עם ההודעה ממאזינה: "אני משוכנעת שכמו רבות מהמאזינות מעבר לים אני לא יחידה שטרודה עם השאלה הזאת, אנחנו גרים בלונדון כבר 5 שנים והילדים רואים עצמם כבריטים וכישראלים. כפי שבטח ראיתם בחדשות מאז תחילת המבצע ישנה עלייה גדולה במקרי אנטישמיות ואנחנו נאלצים להוריד פרופיל בפומבי. כיצד מסבירים לילדים על הנמכת פרופיל (לא לדבר עברית ברכבת, לא לקרוא לנו אמא ואבא בעברית וכולי) בלי לייצר פחד? איך מלמדים ילדים להגיב למקרה אנטישמיות סביבם? חשוב לציין שהילדים במסגרות ציבוריות רגילות ורבים מהחברות והחברים שלהם ושלנו הם מוסלמים. הילדים בני 6 ו-11 לא חיים בוואקום מוחלט, מודעים לכך שיש מלחמה בישראל ושההורים קצת עצובים וטרודים מהרגיל. תודה רבה ושנדע ימים טובים יותר."
עינת: אמן. טוב, שאלה קלאסית אני חושבת
יובל: לגמרי
עינת: אגב שגם אני בתור ילדה, שנגיד עכשיו בני כמה אנחנו? לא חשוב. לפני הרבה מאוד שנים הייתה רלוונטית.
יובל: כשהיינו בחו"ל
עינת: לגמרי. זאת אומרת שחווית הישראלי, בכוונה אני אומרת ישראלי ולא יהודי, משום שזה בעיקר השפה, הסממנים, המגני דוד, חוויית הישראלי בחו"ל, כמו שהיא זכורה לי בתור ילדה… לך יש זכרונות כאלה?
יובל: אני לא הייתי בחו"ל בתור ילד.
עינת: אוקיי
יובל: (צוחק) אני לא כמוך מהאליטה
עינת: אז אני הייתי בחו"ל בתור ילדה.
יובל: אנחנו מהמעמד הנמוך
עינת: אוקיי אוקיי. אבל היי זה זווית, יש מצב שאני ילדת פריבילגיה ולא ידעתי.
יובל: ברור
עינת: אם רגע אני הולכת אני עוד לא בזרוע מקצועית בכלל ושל הידע, אבל אני הולכת לזכרונות פרטיים שלי, אני חייבת להגיד שזה תמיד התפרש אצלי קצת כחסמב"ה' חסמבה' כאילו אוקיי
יובל: כמשהו טוב דווקא? כמין משחק?
עינת: כאקשן
יובל: אוקיי
עינת: אני בטוחה שזה התפרש אצלי כאקשן ולא כפחד משום שמי שתיווך, הסביר, נתן את ההוראה לא חווה פחד קיומי.
יובל: עובדה שהוא חווה פחד מספיק כדי להגיד לך לא לדבר עברית
עינת: נכון או שהוא עשה את ההצגה מספיק טוב כדי ששניה אחרי שהוא אמר אל תדברו עברית או כשאנחנו עולים לרכבת או אוטובוס תהיו בשקט או הסביר למה, ותכף נגיע להסברים, היה פנוי להסתכל על הנוף, לקנות גלידה ולהנכיח את זה שהחיים הם מפתים מספיק. שכאן, אני קופצת ישר למשוואה שכל הורה צריך לקחת אותה בחשבון.
כשאנחנו נמצאים ברמת חרדה גבוהה אנחנו לא פנויים. לא לרעב ושובע נכון? כאילו אנחנו בעיקר מאורגנים ללברוח מהר.
יובל: הישרדות כן
עינת: לגמרי. גם ילדים כשאתה מסתכל עליהם היום, אני עוד לא בחוץ לארץ בסדר? כשאתה אומר הילד שלי ברגרסיה כי בלילה הוא קצת מפחד או שיש אזעקות אז תמיד הוא נצמד או כל רגרסיה הכי נורמטיבית שכרגע אני אומרת שיש לברך עליה… היכולת להגיד האם הילד הזה הוא בריא בנפשו, אבל מפלטר החוצה את מה שנקרא סממני התקופה, לעומת הנה הילד שצריך להדליק אצלי את נורות האזהרה. היכולת להסתכל על הילד הזה ולהגיד האם הוא פנוי למשחק? צחוק?
תחשוב מה קורה במשחק, משחק זה הפוך מחרדה. הרבה פעמים אגב כשאנחנו משחקים או כשאנחנו נגיד ילדים שאתה רואה אותם בהצגה, שזה גם סוג של לתת לרגשות האלה לצאת ולשחק, פתאום אנחנו אומרים וואו עברה שעה ולא חשבנו על מה שאנחנו מפחדים ממנו… אגב אצל ילדים רואים את זה בהרבה פתולוגיות אפילו, שאתה אומר, כשאתה שואל ילדים כבר מספיק בוגרים מתי לא התעסקת במחשבה הזו? או מתי לא היו לך את סממני האו סי די (ocd).
יובל: השאלה של המאזינה הייתה- איך לא לייצר פחד?
עינת: רגע, בסדר היא…
יובל: אני חשוב שזה מייצר פחד ביי דפינישן (definition)
עינת: לא
יובל: כמו שאתה אומר למישהו אל תתנהג כמו עצמך כי זה מסוכן
עינת: לא, ממש לא
יובל: זה לא פחד?
עינת: לא, תלוי איך אתה אומר. כי זה כמו שאתה אומר לילד 'אתה חייב לחגור חגורת בטיחות כי זה מסוכן כי אתה יכול להרג כי זה…' לעומת 'אם נחגור חגורת בטיחות אנחנו בטוחים'. אז היכולת שלנו לדבר לא דרך הסכנה אלא דרך המה צריך לעשות כדי להיות בטוחים, הבדל של שמיים וארץ. נכון?
יובל: כן
עינת: זה כמו להגיד יש כאן תנור חם תשים לשים לב, אתה יכול להתקרב עד ל… והנה אני מסמנת את הקו. אם תושיט את היד שתתקרב בעוד סנטימטר, אתה כבר תרגיש, את רוצה שנרגיש ביחד? וזו הדרך אגב, באמת ללמד ילדים גם לסמוך על כך שיש מקום בטוח. אוקיי? זה אפילו בתפיסה המוחית של לדבר את המה כן לעומת המה לא. זה אחד. שתיים, הוא יכול לסמוך על עצמו, יש דברים שיתריעו. כשאני אומרת לילד 'תראה, תקרב קצת היד, הנה אנחנו עושים ביחד, אתה רואה פה זה כבר ממש חם נכון'? והנה אני לא איזה שהוא שסתום על שכל פעם שהוא עושה צעד לכיוון התנור אני אומרת 'אהההאהא' כזה.
אז במקום הזה ילד יכול לחשוב שכל העולם כולו הוא שדה מוקשים נכון? אני רוצה לתת להם איזה שהוא כלי לסמוך על עצמם, תכף נפרק את כל אחת מהקטגוריות האלה. זה קצת מה שאנחנו אומרים, האם אתה רוצה לתת לילד שלך לצאת לעולם, עזוב מלחמה ולהגיד כל בן אדם בעולם הוא פוטנציאל חוטף פדופיל?
יובל: לא, זה יש משהו שבתקופה הזאת זה משהו שבעיקר אנחנו שומעים באמת מאנשים שהם גרים בחו"ל
עינת: נכון
יובל: שגם אם הם סברו לתומם שכל הסיפורים האלה שייכים לעבר פתאום הם מבינים… לא משנה אם אנשים במקומות הכי טובים והכי כביכול טובים לישראלים וליהודים, מקומות שהיו חלום של ישראלים לגור בהם ופתאום השאלה הזאתי מקפלת בתוכה בעיני באמת את הדבר הזה.. שההורה עד היום לא אמר לילד לא לדבר עברית בשום מקום. הוא כן מכניס מימד חדש של חשד מהעולם וזה חשד בריא ונחוץ.
עינת: לגמרי אבל זה כמו שהורה בישראל מקבל עכשיו הודעה בוואטסאפ שיש פדופיל בשכונה נכון? מעולם הוא לא נדרש לקיים את שיחת הפדופילים עם ילדיו והוא לא רוצה שהילדים שלו עכשיו לא רק ייסגרו בבית אלא גם לא יבטחו באף אדם בעולם, כי כל אדם הוא פדופיל פוטנציאלי, אז אנחנו צריכים לקחת על עצמנו משימה שבראש ובראשונה מצריכה מאיתנו לברר או לגבש את רמת החרדה שלנו מהעולם וכאן אני אומרת כאילו חד משמעית- הורים שנמצאים כרגע, וזה לא רק חו"ל, אני בכוונה עונה על השאלה הזאת כי כי בסוף הכלי הוא אותו כלי.
יובל: מבחינתך השאלה- איך להגיד לילדים לא לדבר עברית ולא לעורר בהם פחד דומה לשאלה של הורים בישראל איך הולכים למקלט פעמיים ביום
עינת: לגמרי לגמרי. אז הורים בלונדון יגידו וואו איזה מזל שאין לילדים שלנו אזעקות בחיים שלהם, זה שומר עליהם. אז בוא נבדוק מה רמת החרדה שלכם הורים יקרים כשאתם יוצאים לרחוב או כשהילדים מבקשים ללכת עצמאית, מה שפעם היה לגמרי בסדר, למקום כזה או אחר.
ובסוף אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כמה אנחנו הולכים על קרקע בטוחה בתפיסה שלנו ואם אנחנו לא, אם אנחנו ברמת חרדה מאוד גבוהה וכרגע…
יובל: מוצדקת
עינת: תשמע, בסוף אתה יכול לדבר עם שלושה אנשים שגרים באותו רחוב, באמת, ואחד יגיד לך מוצדקת, מה זאת אומרת? כאילו אני יכול לצאת מהבית ופה בלוק ליד יש מוסלמים, יש זה יש זה, אפילו ראינו אותם בהפגנה וזה הסוף שלנו… בית ליד יגור שיגיד לך שאנחנו מאמינים בחיים, אנחנו גם מאמינים בלהיזהר, אז נתנו בהם סימנים בנורות האזהרה ואנחנו לא מתכוונים לעצור והכל בסדר. ובית שלישי בכלל לא סיפרו על המשבר בישראל. אוקיי? אמרו, אנחנו לוקחים את זה על עצמנו כהורים, יש לנו ילדים קטנים אנחנו הולכים איתם גם ככה לכל מקום ויהיה בסדר.
יובל: תמשיכו ללכת לגן, לראות הדב פנדיגטון וללמוד לדבר אנגלית
עינת: כל מי חושב שהוא מחזיק רגע באיזושהי אמת אובייקטיבית, כן אנחנו נמצאים בסכנת חיים, כן אנחנו זה… בואו נחזור לקרונה ונראה… מה מצבם של ילדים שההורים שלהם באמת חשבו שאם הם כרגע עושים אפצ'י אז מישהו ב…סבתא שלהם בקרית שמונה יכולה למות. לעומת ההורים שאמרו כן, אנחנו עושים את ההנחיות ואת ההוראות, אבל אנחנו בטוחים.
והנה גזר הדין לחרדת הילד. איך אנחנו מספרים את זה בלי לייצר בשביל הילדים את את את את את את ערעור העולם הבטוח? בוא בוא נבדוק שהעולם הבטוח אצלנו לא מעורר
יובל: זהו, העולם בטוח מעורער, זה בדיוק מה שאני חושב שזה המצוקה שעולה מהדבר הזה שבאמת הרבה אנשים שחיו בתמונת עולם שבה הם כמו כולם, ובגדול כל סיפורי הרודפים יהודים, זה סיפורים היסטוריים… פתאום מרגישים שזה מגיע למפתן ביתם
עינת: אוקיי, אבל אנחנו כן צריכים לעשות הפרדה, תסכים איתי רגע, בין החשיבה הפילוסופית או
יובלֿ: היא לא פילוסופית, היא מאוד מאוד אקטואלית ומוחשית וממשית
עינת: כן, אבל היא מופשטת. כשאני אומרת מופשטת, אני אומרת… אתה יודע מה? בוא נתחיל בקצה. אם אתה כהורה חושב שעכשיו אנחנו במלחמת העולם מספר 2, מה שנקרא מבואות.
יובל: 3
עינת: לא. עוד פעם, רירן (re-run) של אתה יודע, של הסממנים, של האנטישמיות העולים, איך לא ראו את זה? איך כולם היו בהכחשה?
יובל: כן
עינת: אז איך לא ברחנו בזמן? טפו חמסה אוקיי? אם זה המצב שאתה מרגיש שאתה חי בו כרגע, תתכבד אדוני ותיקח את הילדים שלך למקום שבו אתה תרגיש בטוח. משום שזה הסיפור של איך עוד חודש, שבוע, חודשיים, ארבע שנים, יש לך ילד שגולש לו סימפטום כלשהו של חרדה. וזה לא חשוב כרגע אם זה מחשבות אובדניות בגיל ההתבגרות, אם זה התמכרות, אם זה חרדות חברתיות, אם זה חוסר יכולת לתפקד, אם זה התקפי חרדה, כל הדבר הזה. זה בסוף מגיע אם במערכה הראשונה יש הורה שנמצא בחרדה קיומית, הדבר הזה יכול להתקיים אצל ילדים לפרקי זמן קצרים.
יובל: כן
עינת: זאת אומרת שהטבע תכנן את מנגנון הטראומה כמנגנון סגור של התחלה, אמצע וסוף ולא כמנגנון מתמשך של חיינו כחצי שנה, בין חצי שנה לשנתיים לחמש תחת
יובל: אז זהו זה בהקשר לתחילת השיחה שלנו. באמת המלחמה הזאת, כולם מזהירים אותנו וככה גם זה מסתמן, שזה לא זבנג וגמרנו… אנחנו הולכים לחיות פה עכשיו באווירת המלחמה, זאת אומרת, ההורמונים האלה שאת מדברת עליהם. אדרנלין וקורטיזון נכון כאילו?
עינת: כן
יובל: ההורמונים האלה הם יופרשו הרבה זמן, זה לא…
עינת: לא. אני יכולה להגיד לך שאצלך בבית ההורמונים האלה, אם אתה בודק את הילדים שלך לא קיימים. איך זה יכול להיות שאצלך הם לא קיימים ואצל השכנה הם בשיאם?
איך כרגע חברה טובה שלנו מספרת שהם הולכים לממ"ד אצל השכנים ובממ"ד אצל השכנים יש גלידוניות והילדות רק שואלות כל היום 'אמא לא הייתה אזעקה, למה אנחנו לא הולכים לאכול גלידונית'? זה זה וואו! מה? מישהו המציא איזה פטנט? לא! כי זה לא הגלידונית. כאילו הגלידונית זה איזה אקסטרה, אבל אם אתה כהורה וכאן, הנה אני שמה עוד קושי- אחוז מאוד גדול של הורים שהם באמת ממש סגורים על עצמם שהם מזייפים את העולם הבטוח בשביל הילדים שלהם. זה אולי עובד עד גיל שנתיים וחצי גג.
יובל: כמו החיים יפים כזה
עינת: אבל אתה לא יכול באמת לזייף את זה. זאת אומרת שאתה יכול…
יובל: בדיוק סיפרתי לך לפני, היום שהייתי במכולת בשכונה ויש שם תמונות של חטופים תלויות על הקירות וראיתי איזה ילד בן 7 מראה לאחותו בת איזה 4, כאילו מצביע עם היד ומסביר לה משהו. עכשיו, זה שם! זאת אומרת אני לא יודע מה הוא ידע מראש כן או לא כמה זה אבל זה…
עינת: זה שם
יובל: אי אפשר להדחיק את זה. זה בחוץ. זה זה יגיע אליהם גם כן.
עינת: כן, אבל אם אתה כהורה מסתכל על התמונות האלה וכשאתה מסתכל על התמונות האלה, מעבר לדבר האנושי שקורה לכולם, שזה הקווץ' הזה בבטן, שזה אני לא מאמין שאנחנו נמצאים פה, זה כאילו זה סרט כאילו. מעבר לדבר הזה, אם כשאתה מסתכל על התמונות האלה הנשימה שלך היא מה אתה יודע היא נעתקת ואתה אתה באמת באמת חי את האיך זה איך הדבר הזה, בכלל איך אפשר לחיות? איך אפשר כזה… זה לא משנה כרגע מה אתה תגיד לילדים. אתה יכול לספר להם, אתה לא יכול לספר להם, אתה יכול להמציא…
יובל: הם קלטו
עינת: זאת החוויה שלהם עכשיו. יותר מזה, זה שהם לא יכולים לתת לחוויה הזו מילים זה אחד הדברים הכי מבהילים כי… תחשוב שהיית מגיע לרופא והוא היה שואל אותך איפה כואב ולא היית יכול… כאילו אתה בא לפתוח את הפה ולא יוצא. ואתה בא להצביע ואתה לא יכול להצביע. אבל אתה יודע איפה כואב, אבל זה לא זה אתה לא יכול… אתה לא יכול לתקשר את הכאב הזה. וזה מה שקורה במערכת לא מבושלת של ילדים ואז אנחנו מתחילים לראות התנהגויות. אוקיי?
עכשיו ההורה יכול להגיד 'לא זה לא קשור', הכל קשור אבל, מה לעשות שהכל קשור?
יובל: כן
עינת: אז רגע אני חוזרת לתשובה או לשאלה- אם אנחנו כהורים יכולים לא להדליק עכשיו נר ולשבת עם כל הילדים שלנו לשיחה, אלא לדבר את החיים לטוב ולרע כל הזמן אגב, לא רק בשעת משבר ומלחמה, ממקום של- איזה מזל שאנחנו ביחד. כי זה המקום שהכי מוריד הורמוני חרדה אצל כל הילדים.
איזה מזל שאנחנו ביחד יכולים לשבת על הספסל ולהסתכל כרגע על אנשים ולהגיד אם הם נראים לנו חשודים או מבהילים, אוקיי? איזה מזל שאנחנו ביחד ואני יכול להגיד לך, אני לא אומרת איזה מזל שאנחנו ביחד, אבל הנכחת הביחד הזה…
יובל: היא אנטי חרדה
עינת: היא אנטי חרדה בהנחה… תחשוב שכל פעם שאתה שם יד על מישהו, אוקיי? אם אתה רגוע הוא נרגע. זה מקל קסמים כזה. אז עכשיו אני אומרת לך, יש לך את זה. יש לך את זה. מה לא תיתן לילד שלך? אגב זה לא אומר שאתה צריך להיות רגוע 24 שעות ביממה. אתה יכול בערב עם הבעל או בן זוג או הפסיכולוג לשבת, לפרוק, לרוקן לדבר על, את, כל העניינים שלך. אבל בהרבה מובנים היכולת רגע לקחת הפסקה גם, אתה יודע גם חיילים שהם נלחמים, יש הפסקה נכון?
יובל: כן הפסקה, עושים טיק טוק
עינת: יופי אז זה זה. הילדים מזמנים לנו את המצווה לזה.
יובל: עכשיו תגידי, יש דבר שבאמת אנחנו נתקלים בו הרבה בתקופה הזאת, שהרבה הורים בעיקר לילדים בגיל הרך, הם מתוך אידיאולוגיה גידלו את הילדים שלהם תמיד בתוך איזה בועה כזאת, בועה שהיא כולה בצבעי פסטל רכים ויש בה יוניקורנים וסוסוני ים
עינת: דובוני אכפת לי
יובל: דובוני אכפת לי ואין אנשים רעים, ואין דברים רעים ואף אחד לא מת ואף אחד לא זה ופתאום החיים באים ונותנים לבועה הזאת איזה כפה שקשה מאוד לתחזק אותה, אבל הם עדיין מנסים ועדיין משתדלים בכל הכוח. מה הערך של הדבר הזה? כי יש איזה ערך אני מניח לגדל ילד לפחות עד גיל מסוים באווירה שאין בה שליליות ורוע וזה. או שזה משהו שאנחנו כן אולי צריכים כמה שיותר מוקדם כן להכניס כאן את האלמנטים האלה לתמונת העולם של הילדים כדי שלא יקבלו אחר כך את הכפה של החיים שלהם?
עינת: אני חושבת שברגע שאתה יכול כהורה באמת באמת להבין שהתמונה הבטוחה ביותר עבור ילד, היא אותה תחושת אמון או ביטחון, ממש פיזית אפילו, בחיים, באדמה שדורכים עליה, בבית, בעולם, למרות… הנה אני פותחת רגע בתנועה את ספר הילדים, אוקיי? למרות זה שיש מפלצות, למרות זה שיש רעים, למרות זה שיש גנבים, למרות זה שיש חטפני, אסור לך לחטוף "מאוחר מדי" (באינטונציה היטולית)…
יובל: אני חושב שהדור של היום פחות מכיר את הרפרנס הזה
עינת: אוקיי
יובל: הדור היום פחות…
עינת: אבל זה לא משנה בכל סדרה הכי פשוטה לילדים רכים מאוד, נכנס הקונפליקט של מוסר, רע וטוב. למה אגב? כי ילדים נולדים עם הדבר הזה. הם נולדים עם הפוטנציאל. מה זה אמפתיה? אתה אתה רוצה גם להגן על הילדים שלך מפני זה שקשה למישהו? אתה רוצה כאילו לא להגיד להם וואו השקית כבדה לי, לא שום דבר לא כבד לי, הכל זה אני אלוהים בעצם, אני הקשת שעליה מתגלשים דובוני האכפת לי, לא. אתה רוצה, וכאן אני אני באמת אני באמת… בא לי להגיד לך גם כשאתה מספר או מדבר בפרצוף הרציני הזה, בא להגיד לך אבל בייבי גם גם אני גם אני קצת כזו. זאת אומרת שאני כן, אני אני מבינה במקום שבו מובנים דברים שכרגע העולם במקום קשה, מפחיד זה… האים ביום יום כשאני מדברת, כשאני נוסעת, כשאני מבשלת, כשאני מקפלת כשאני משחקתי עם ילדים, כשאני מלטפת כלב- האם אני מרגישה שאני…
יובל: זה הזמן להגיד…
עינת: לא לא לא, אל תגידי זה, רגע תן לי תשוונג. האם אני מרגישה כרגע שאת עולם דובוני האכפת לי שלי… אתה מכיר את זה שבכל הסרטים יש את הממלכה שהיא ירוקה ופתאום השמיים מתקדרים ואז זה משתלט וכל הזה זה… ושוב אנחנו צריכים את גיבור העל ואת הסוף של הסיפור כדי שתחזור השמש וכו'. אני חושבת שהדימוי הזה, הוא דימוי שאנחנו צריכים להחזיק אותו בו זמנית בשביל הילדים שלנו, שזה לא מתחלק על ציר זמן. שבתוכנו יש את החושך, הפחד, הכעס, התסכול, החוסר אונים, לצד השמחה, ההנאה, הביטחון, התקווה… איך מדלגים בין הדובוני אכפת לי לממלכת הנשמיד אתכם? אצל ילדים זה הרבה יותר פשוט.
כי אם יש להם מרחב בטוח והמרחב הבטוח הוא לא פיזי, הוא לא הבית. אלה הוא ההורה הפנוי אוקיי? וכאן אנחנו כבר בבעיית ההורים השחוקים… אבל הורה שהוא פנוי כרגע לדבר על הכל, להישאל כל דבר, לא לגונן הגנת יתר. תחשוב כמה חרדה אנחנו כהורים מזריקים להם.
יובל: בהסתרה
עינת: בדיוק! רק מהמקום שאנחנו אומרים שאנחנו חייבים לשמור על ממלכת דובוני האכפת לי
יובל: כן
עינת: אבל אבל זה אבל קורה הפוך
יובל: ברור זה כמו שאנחנו כמבוגרים אומרים לך הדבר הזה יש לו צו איסור פרסום, זה אנחנו חייבים לדעת
עינת: ברור
יובל: חייבים לדעת מיד. כולם מסמסים
עינת: זה בדיוק. נכון
יובל: צו איסור פרסום וואו
עינת: זה יותר מזה, הנה אני לוקחת אותך למערכת יחסים אישית. תחשוב שעכשיו בזוג, אתה יודע מה תדמיין סרט שבו אני לא רוצה לקחת אותך לחרדות… אבל בזוגיות שלך במערכת יחסים הכי קרובה אליך, אתה מרגיש כבר 3 שבועות שמשהו, משהו עובר עובר על בת הזוג שלך. ואתה שואל, ואתה כזה יותר קשוב, יותר דרוך. היא מקבלת טלפונים אתה כבר חצי מקשיב, מה שלא עשית פעם. ואתה לא מקבל על זה תשובה, אבל אתה רואה, אתה רואה, אתה יודע להגיד שאתה מרגיש שמשהו… עכשיו במסביב, במצלמות
יובל: זה נראה אותו דבר
עינת: היא מביאה לך פרחים, היא להפך היא אפילו אובר (over) בסדר? מה, מה קורה? מה קורה לך בפנים? אתה לוקח בלש פרטי…
יובל: זה מערער
עינת: נכון. לא רק שזה מערער, זה מרחיק. בשביל ילדים להיות רחוקים מההורה זה הניפוץ הכי גדול של דובוני האכפת לי. זה שאני כרגע לא סיפרתי על מחבלים או על חטופים, אם הילד שלי חווה ריחוק, חווה הסתרה, חווה חוסר יכולת לשאול משהו או להסתכל על איזה שהוא שלט חוצות עם תמונות של ילדים או לדבר על משהו שהוא שמע מחוץ לבית… אני אפילו לא יודעת שמזמן אנחנו בשחור ולא במגלשות אז לא עדיף לתת את הכוח בידיים שלהם? ואגב אפילו לשאול ילד שמפחד, במקום להגיד לו שאין לו ממה לפחד, מה יכול לעזור לך? לא לא לפחד! מה יכול לעזור לך לפחד פחות? תחשוב כמה דובוני אכפת לי הכנסנו עכשיו לתמונה.
זה כאילו ברור שכולם מפחדים. איזה מזל שאנחנו ביחד! מה יכול לעזור לך לפחד פחות? לי גלידוניות אגב. אתה יודע למה? כי כשאני אוכלת אותם יש גם רעש כזה וגם זה עושה לי מתוק בזה וגם אני נזכרת שהיינו בחופשה הזה והנה, כל כך פשוט להעביר אותם לשם. אז למה זה צריך להיות דרך אנרגיות שכרגע כאילו שחוקות ושחוקות…
יובל: זה מזכיר לי שאחד השאלות שאת מקבלת באופן קבוע היא תמיד- יש סבא חולה מאוד או סבתא חולה מאוד ולא רוצים לגלות לילדים או שכבר מתו ולא רוצים לגלות לילדים ואז תקועים באיזשהו מין תסבוכת כזאת של… הילד בן 5 הוא מאוד קשור לסבתא אבל היא כבר מתה, אבל לא אמרנו לו כלום אז מה עושים… זה מין, זה קצת דומה. זאת אומרת, זה זה הניסיון להגן בכל מחיר ולשמר את הבאבל הזה (bubble)
עינת: תקשיב, אני דיברתי השבוע עם משפחה שגרה במרכז, שחברים מאוד מאוד טובים, גם שלהם וגם של הילדים, אינם. עכשיו הילדים…
יובל: נרצחו?
עינת: כן. עכשיו הילדים שואלים כי הם כבר בבית ספר, מה איתם? הם בסדר? מה שלומם? וההורים, מה?
יובל: מה?
עינת: מה? משקרים. כן, דיברנו איתם אתמול, הם בסדר במלון.
יובל: כי ההורים לא יכולים להביא את עצמם ל…
עינת: הם לא מסוגלים להגיד. הם אומרים אנחנו נתמודד עם זה אחר כך. עכשיו, זה נכון? זה לא נכון? ומה קורה אם והנה אני קופצת עוד פעם למערכת יחסים האינטימית… כשהדבר מתגלה. כי זה מתגלה נכון? כשהדבר מתגלה האם כרגע כשאתה שואל כמה זמן שיקרת לי? אני רוצה להבין ממתי זה? ואתה מבין שזה הולך אחורה ואתה מבין שכל יום באחורה הזה היה פאקינג פייק (fucking fake) אז…
יובל: מהאנשים הכי קרובים אליך
עינת: אז אז זה כאילו אחלה, זה זה זה דובוני אכפת לי?
יובל: אז מה מה המלצת להורים האלה?
עינת: מה מה זאת אומרת…
יובל: כלומר איך ל… אוקיי הם מרחו אותם חודש
עינת: חד משמעית לספר את האמת
יובל: להגיד שזה היה לפני חודש?
עינת: לא. להגיד להגיד שמישהו נתן להם אינפורמציה לא נכונה. לקחת כרגע את בגידת השקר או הזה או הבלאגן, או לקח זמן עד שידעו, אז זה… אני לא אני לא דיברתי איתם אבל כאילו בגלל ש… ביררתי ואני ישר התקשרתי ואמרו לי כן הם בסדר…
זה לא חשוב מה. את הסיפורים, אגב שם אני מרשה לשקר, שם אני מרשה לזייף. אין בעיה. אבל בוא נייצר איזה שהיא, איזה שהיא נקודת קו אפס, שבה גם אני כהורה יכולה לקחת על עצמי את כל הרגשות שהוא אולי מרגיש והוא אפילו לא יכול לתת להם מילים, ולהגיד אני כבר לא יודעת למי להאמין. אוקיי?
יובל: ותגידי ומה… בוא נגיד לאנשים שאין להם את הדילמה האיומה הזאת כי הם לא מכירים מהיכרות… הילדים לא מכירים מישהו שקרה לו ובגדול טכנית הם יכולים לשמר את הבועה הזאת… אבל מבינים נגיד בעקבות הפרק הזה או במחשבות שלהם, שזה מתישהו שצריך להתחיל להכניס פנימה לפעפע את האמת המרה. איך עושים את זה? ומה… אני אגיד לך מה עובר לי בראש, כמו שיש פרומו פרומו הרי לוקח… מישהו אמר לי את זה פעם, לוקח כלב אפור ומוכר אותו בתור סוס לבן…
עינת: (צוחקת) מעולה. כן כן.
יובל: אז פה צריך איזה שהוא פרומה הפוך נכון? זאת אומרת צריך לקחת את את… האנחנו עוסקים פה בחומרים כל כך קשים ומזעזעים…
עינת: אני לא חושבת, אני חושבת שהפרומו הוא הסדרה, בטח בשביל ילדים. בהנחה שאתה ערוך כהורה, א' לא להתחיל בכל הסיפור כולו
יובל: כן
עינת: אלא, אפילו אם אנחנו מדברים על ילדים מאוד מאוד קטנים אפילו בלהגיד אתה יודע חשבתי על זה או חלמתי על בלילה שכאילו אני… באמת היה פה מתיחות בזה… טילים או אזעקות ולא סיפרתי לך מה קרה! וזה נורא, אתה רוצה לשמוע מה קרה? וזה אתה רוצה לשמוע מה קרה? זה לא עכשיו באיזה שיחה כזאת…
יובל: בחלומות…
עינת: מביא לך זה תוך כדי זה שאנחנו הולכים לטיול עם הכלב
יובל: אבל זה עלול להיכנס לו לחלומות
עינת: לא. חד משמעית לא. כי כשהילד יגיד כן, אני אגיד לו אתה אתה יודע? הגננת אמרה משהו? דיברו? אתה יודע מה זה מלחמה? אתה יודע מה זה צבא? ולא אתה יודע מה אתה יודע? (בקול לחוץ) אוקיי? זה נורא חשוב להבין שהפוזיציה הרגשית כרגע שבה אנחנו באים להפגיש את הילדים שלנו עם השלב הראשון, השלב הראשון שבו אנחנו אומרים- לפני שלושה שבועות היה בלאגן מטורף, כולם ישנו בלילה, אף אחד לא ידע שום דבר… אגב שאתה אומר פעם, מזמן
יובל: פעם ובמקום רחוק. כן.
עינת: לילדים צעירים, באמת בבקשה שאנשים יבינו את זה זה כמו שאתה מספר עכשיו על פרעה, על יציאת מצרים על זה זה… כאילו אתה יודע, הילדים המתבגרים שלנו תחשוב כמה פעמים הם שאלו אותנו, מה אתם הייתם חיים כשרבין נרצח?? הם לא האמינו שאנחנו! זה כמו, זה אותו דבר. שאתה מדבר על מה קרה פעם אוטומטית אתה מרחיק.
יובל: זה מזכיר לי שאתמול דיברתי עם לי הבת שלנו שהיא כרגע בצבא בקורס והיה לה אתמול איזה 4 שעות שיעור על כל ארגוני הטרור ובכלל לימדו אותם על המפה של השטחים וכל זה
עינת: כן. ברוכה הבאה לעולם
יובל: (צוחק) בדיוק! אז היא דיברה איתי בערב והייתה בשוק. עכשיו ילדה אינטליגנטית בת 18 ומצב בגרות מדהים כל זה…
עינת: כן אבל היא בת…
יובל: והיא אומרת לי- מה זה כל כך קרוב עזה? זה כל כך קרוב יהודה ושומרון? זה כאילו אה…
אני הרגשתי שכאילו גם אם לא תכננו עדיין הוצאנו אותה מהבית עם איזה שהיא תפיסת מציאות של דובוני אכפת לי קצת ויוניקורנים.
עינת: איזה יופי. שוב, בהנחה שבמערכת הרגשית הפנימית שלה…
יובל: עכשיו זאת ילדה שגדלה ב… היו לה את האזעקות שלה ואת הדברים שלה
עינת: ולא גם זאת ילדה שדיברו איתה על הכל
יובל: לגמרי
עינת: וזאת ילדה שיכולה להגיד לי או לסמס לי, אני אני קשה לי, קשה לי מה שנקרא מ1 עד 10- 11. אה אה אני אני במצוקה, אני כל… לדבר את כל הגוונים של הדבר הזה ועדיין 5 דקות אחר כך לכתוב או להקליד הודעה- אמא אבל את יודעת שאני בסדר נכון? אז ברור לי אחד, שהיא לא מרגיעה אותי. זאת אומרת שהיא לא חושבת כרגע ש…
יובל: שאת בלחץ משוגע
עינת: וואו היא דפקה לי את היום. למה? כי היא מכירה את אמא שלה. לא כי אמא שלה היא כזאת חסינה, אלא כי אמא שלה סומכת עליה שגם אם היא מתפרקת כרגע, והנה המופע בגיל 5 והנה המופע בגיל 7 והנה השמירת יתר הזאת אוקיי? אמא שלה ערוכה גם להסתכל על ההתפרקות ולהיות עדה לה ולשאול ממה היא מורכבת בלי לנסות לקחת אותה או לתת טיפים. והיא גם לימדה אותה שהיא יכולה להגיד למה היא זקוקה או היא יכולה לפנות למישהו או עצם זה שהיא מדברת על זה זה התרופה הראשונה להקל על…
תקשיב, אם אתה מלמד ילד, לא דרך כאילו הרצאה, אלא דרך החיים, שאחרי שיחה טובה או בכי טוב, עשינו 80% מהעבודה
יובל: יש לו כלי
עינת: אז אז הנה הוא יוצא עם משהו הרבה יותר, אתה יודע… לחיים מאשר ילד שאומר לקחו לי את כל מערכות ההגנה ואין לי שום דבר בפנים.
יובל: עכשיו בוא נדבר רגע אם התחלנו את הפרק מהמעגל השלישי כאילו ישראלים בחו"ל, ירדנו למעגל השני. אפילו שני עיגולים בתוך המעגל השני כי גם אנשים שמכירים מקרוב… בוא נדבר על המעגל הראשון, על האנשים, שיש הרבה כאלה לצערנו, שהחוויה שלהם היא הייתה מאוד קרובה. זה לא משהו שהם יכולים להסתיר מהילדים גם אם הם רוצים. ו… אני חושב שהשאלה היא האם האנשים האלה מצליחים עכשיו לעמול ולבנות כן את העולם הדובוני אכפת לי והיוניקורנים עבור הילדים שלהם מחדש? אם בכלל יש אופציה כזאת? או שזה משהו שכבר, שזה עדיין קיים למרות שהם היו בממ"ד 27 שעות וחצי מהכיתה שלהם רצוחים וחטופים.
עינת: אני חושבת שההבנה העמוקה שהם… ואני הולכת להגיד משהו שהוא אולי עוד קשה מדי להגיד אותו. שאנחנו שרדנו. ומסביב כל התופת הזה והעצב הזה והכאב הזה וזיכרונות האלה שכנראה לא יעברו… הנה רגע אני מדברת אפילו במוזיקה שילדים אמורים לשמוע. לא בטקסט הזה, אבל רגע ההבנה שמישהו או משהו או מזל כלשהו שמר עלינו. ואנחנו עכשיו בחיים.
אגב אני פוגשת הרבה אנשים שהם בחיים אבל הם אחרי ניתוח אורטופדי, הם בחיים אבל הם עוד פצועים, הם בחיים אבל… אוקיי? זה הכל מאותו… הדבר היחידי שאנחנו צריכים לזכור עבור הילדים, זה שהיכולת להיות או לשמר את הביחד, וביחד זה לא ביחד פיזי, כי אם יש הורה… אתה מכיר את הסיפורי השכול בדיעבד שנים רבות אחר כך שאומרים, מאז שהאח שלי נהרג.
יובל: ההורים שלי...
עינת: אין את האבא שלי. איבדנו… כאילו אמא שלי כבר לא הייתה אותו דבר. אני חושבת שזה אחד האובדנים הכי קשים לעיבוד. המתח או האמא הנהדרת או המבוגר שלא מסוגל להחזיק עבור ילדיו את את את את הבסיס, את המקום. וזה עובר דרך ציר אגב, שהיום יחסית אנחנו הרבה יותר מפותחים, כי בדורות של ההורים לא ידעו לדבר רגשות. באמת לא ידעו.
יובל: זה הסיפור הקלאסי של הילד לניצולי שואה שמספר לא דיברו בבית אף פעם על זה
עינת: נכון.
יובל: אבא היה צורח באמצע הלילה מסיוטים ואמא הייתה מחביאה לחם מתחת לכרית.
עינת: בדיוק. זה בדיוק זה. לעומת תחשוב תחשוב על אבא צורח ואמא מחביאה לחם, אבל בבוקר מתעוררים… אגב אתה מבין שגם זה שההורים לא מדברים זה גם מה שהם… מה זה דיפרשן (depression)? מה זה דיכאון? זה זה טו דיפרס (to depress). זה זה לדכא, לדחוף למטה, לא לדבר, לנעול בכספת. זה לא סתם- זה הדיכאון. אז… האם ילדים…
יובל: הדיכאון שאתה נועל בכספת אז זה כבר לא נגיש לך. איבדת את המפתח.
עינת: אתה לא יכול לבקש עזרה. אתה לא יכול זה.
יובל: אין לך מפתח
עינת: נכון. אז שוב אני אומרת, אתה יכול לראות ילדים שעברו קו ראשון! באמת קו ראשון! שאמא שלהם שיחקה איתם משחק של 1 2 3 והם קפצו משתי קומות או משלוש קומות! ואמא אחרת שאמרה בואו לא נסתכל ורצה איתם דרך שדה שלם של באמת שלא נדע. של מוות. אבל היא הצליחה! להתפרק בחדר הטיפולים, להחזיק את המשחק… ואגב אתה רואה את זה כשאתה פוגש את האמהות ואת הילדים במלון אפילו, אתה רואה את האמא שאין אותה, אין אותה. לעומת האמא שמסוגלת לדבר או לחוות את כל הדבר הזה ועדיין כשהילד שלה יגיד לה 'אמא' היא תגיד לו 'מה חמוד שלי'? ואפילו ברכות ובמוזיקה הזו הנה היא ייצרה לו דובוני אכפת לי.
יובל: ועדיין יהיה לילדים האלה את העולם הזה? או באמת משהו שבר להם את זה בצורה כזאת ש… הם כבר לא יוכלו להסתכל על העולם דרך המשקפיים הוורודות האלה.
עינת: לא. אני חושבת שחד משמעית יכול להיות להם עולם שהוא אפילו יותר משודרג ברמת…
יובל: צבעים עזים ו…
עינת: כן. כן. ממש! ושוב, אתה יודע בסוף זה הסיפור שאנחנו נותנים לדמות הראשית שהיא אנחנו, שמתבוננת על דברים שמתרחשים ונותנת יד לדמויות אחרות. לא יעזור, אנחנו אנשים שתלויים זה בזה וכל מערכת הביטחון שלנו יונקת מהדבר הזה. האם אתה יודע שהיום דרך בדיקות של הורמוני החרדה האלה, אפשר להגיד על ילדים שההורים שלהם נמצאים בקונפליקט זוגי מתמשך.
יובל: אפשר לזהות שזה סוג חרדה שהוא רלוונטי לקונפליקט זוגי
עינת: לעומת ילדים שההורים…
יובל: ולא למצב כלכלי?
עינת: לא לא. זה לא כזה. אבל כשאתה אומר, נותנת לך שתי תמונות של הורמוני חרדה גבוהים מאוד, אתה אומר- מה בסך הכל קרה בחיים של הילד הזה? אתה מסתכל על שתי משפחות, סך הכל גרות באותו אזור, הכל בסדר, מצב הכלכלי אותו דבר בלה בלה בלה בלה… אז אתה מבין מה אני אומרת?
יובל: אהאה
עינת: ואני חושבת שגם אני וגם אתה יכולים לספר את סיפור האחד- איך כל אחד מהילדים שלנו יודע על הלידה השקטה שעברנו בסוף חודש תשיעי ולא רק יודע על זהֿ, לא יודע על זה כשהוא מגיע לגיל 18 ואפשר לפתוח את תיק הסודות… אלא יודע על זה כי כל פעם שאמא בהריון אומרים מעניין אם זה יצליח. אבל אומרים מעניין אם זה יצליח בחיוך של בלש מסוקרן, ואז הוא שואל למה? ואז מסבירים למה ומספרים את הסיפור שקרה פעם. והנה אני קופצת קומה ואני אומרת… אח שלי שילדיו איבדו את אמא שלהם למחלה שלקחה שנתיים וקצת וכולנו היינו בתוך איך מספרים לילדים את המחלה או מתי היא תיגמר או האם יש מצב שיהיה לה סוף טוב? לא, אין מצב. או איך מכילים את כל הרגשות האלה שנוצרים על הדרך תוך כדי עם בן אדם שעוד נמצא איתך! אבל עוד שנייה הוא לא יהיה איתך. ואיך היום אנחנו יכולים להסתכל על כל אחד מהילדים שלנו וגם על שלושת ילדיו של אח שלי, כי הם בני בית אצלנו, ולהגיד וואלה! הם בסדר. הם מאמינים בעולם! הם לא הולכים וחושבים שכולם ימותו מסביבם.
יובל: כן
עינת: וסבא אילן ותמר אחות שלך ואנחנו… אני לא חושבת שיש מישהו שאין מסביבו סיפורים מורכבים, ואגב הנה הנה ההזדמנות לתרגל אפילו בשביל עצמנו כהורים, את היכולת…. אתה יודע להסתכל על חתול דרוס ולא להגיד הוא ישן, הוא חזר למשפחה שלו…
יובל: שמוות זה חלק מהחיים
עינת: אבל זה לא רק מוות! זה רגשות שהם יותר משמחה!
יובל: כן אבל ספציפית יש משהו במוות שהוא… אנחנו נוטים להדיר אותו מהשיח של ילדים.
עינת: אבל, כי אנחנו גם נוטים להדיר אותו מהשיח של עצמנו! זה הדבר… כאילו למה?
יובל: ברור. אנחנו רק מדחיקים אותו.
עינת: אגב למה? כי זה פרידה. כי זה לבד. כי זה לבד!
יובל: לא, רציתי להגיד לך אפרופו זה שדיברתי עם העוזרת שלנו שהיא מסרילנקה ועכשיו פתחו את האישורים, מגיעים עוד הרבה עובדים מסרילנקה, ומה אמרתי לה לא מפחדים להגיע לפה? אז היא אומרת לי לא. כי התפיסה של המוות שלהם היא… היא כל כך פטליסטית שזה באמת לא כזה מעניין אותם אם הם נמצאים כרגע באזור קרבות או לא באזור קרבות. זאת אומרת הא…
עינת: כן.
יובל: ושוב זה חינוך…
עינת: אתה מבין (צוחקת), אבל אתה מבין… אז אתה אומר…
יובל: שלא נדבר על אויבינו פה שאצלם המוות זה מטרה
עינת: אהה זה רצוי… ברור
יובל: מחנכים אותם מגיל אפס למוות
עינת: טפו.
יובל: המוות זה המטרה המקודשת.
עינת: אז אז תראה איך ילדים בסוף זה בבואה של מה שהם יונקים, לא פיזית.
יובל: ברור. טוב אההה… רק עוד דעה קטנה לגבי השאלה הראשונה של המאזינה מלונדון. חשבתי על זה… לא זה לא הבחנה הורית, אבל הבחנה היסטורית ש… זה שתוקפים יהודים ואונסים ורוצחים אותם, זה לא חדש. זה דבר שקרה בהיסטוריה הרבה פעמים. מה שחדש זה יחסית שאנחנו יודעים להתקיף בחזרה. והתחושה הזאת של להיות יהודי בישראל גם בימים הקשים האלה, היא נראית לי לפחות עדיפה אלף מונים מאשר להיות יהודי בכל מקום אחר בעולם. אבל זה רק הוויב הציוני שלי.
עינת: אני אוהבת את זה ואגב, אפשר לקחת את הוייב הציוני הזה. חלק מהסיפור…
יובל: לגמרי
עינת: גם אתה יודע?
יובל: אני בטוח שזה גם עוזר
עינת: של של אתה יודע שזה זה המקלט שלנו.
יובל: לחלוטין
עינת: ואם או כש או זה… יש מקום. יש מקום להגיע אליו.
יובל: לגמרי. טוב אהה.. תודה רבה על הדברים האלה עינת נתן, מדריכת הורים.
עינת: תודה לך. איזה שיר? איזה שיר?
יובל: הווטסאפ שלנו 0507499574, תתחיל לנו את השיר ברקע ככה בוא נראה אם עינת קולטת את זה...
עינת: וכן, הבאתי גור כלבים סבבה?
יובל: נכון
עינת: אני אני כל אחד ומה שעוזר לו. זה היה או זה או ללדת ילד אבל זה כבר אין לי אפשרות כזאת לצערי הרב.
יובל: ניסינו!
עינת: אחרת היינו מבשרים לכם… ניסינו בחיי. אנחנו שרופים עליכם.
(שיר מתחיל להתנגן)
יובל: Chris Rea, Fool If You Think It's Over
עינת: זה טוב!
השיר מתנגן.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments