top of page

אמא אבא. עינת ויובל נתן - פרק 164 - העצלן ומלכת הדרמה

פודקאסט הורות עם עינת נתן ויובל נתן. הווטסאפ שלנו - 050-7499574.

פלייליסט שירי הסיום שלנו בספוטיפיי, עכשיו עם סר אלטון ג'ון https://spoti.fi/3ceYTrL

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/11/2023.

יובל: ברוכה הבאה לפרק 164, אנחנו פה בשעה 18: 43.

עינת: טוב. בסדר.

יובל: עברנו אזעקה לא מזמן.

עינת: כן. שגרה.

יובל: שגרה, חיים רגילים.

עינת: שגרת מלחמה.

יובל: כן. האמת שבדיוק שמענו על ילדה שבכל שעה עגולה נעמדת ליד הדלת ומחכה לאזעקה.

עינת: ליתר ביטחון. כן.

יובל: לגמרי, לגמרי.

עינת: ילדים חכמים.

יובל: אז תהיתי באמת לגבי הפרק הזה אם אנחנו הולכים לעשות full on מלחמה או טיפה להתרחק. ואני אגיד לך למה.

עינת: תגיד.

יובל: כי… שני דברים. אחד, יש לך מחר… מחרתיים לדעתי, איזה זום כזה לדעתי לישראלים בחו"ל. ו… התחלנו לקבל את השאלות. והשאלות בין השאר היו איך לתווך ואיך זה…

עינת: אה.

יובל: זה פתאום הרגיש לי כזה…

עינת: כן.

יובל: הכי שאלות של לפני חודש כאילו…

עינת: מה לעשות, לא כולם שמעו את התשובות, כן.

יובל: כן, אבל אני חושב שכולם כבר עשו משהו בעניין, זאת אומרת…. אנחנו בשלב הזה. והדבר השני זה שהתחלנו לקבל באמת לא מעט שאלות שכולן הן באות עם הקדמה של: "זו אמנם מלחמה, אבל…".

עינת: כן. יש חיים.

יובל: יש חיים.

עינת: וילדים מנכיחים את החיים יום יום.

יובל: והחיים עצמם לא עוצרים למלחמות ועוברים למשדר מיוחד twenty four seven.

עינת: זהו. שאלה טובה.

יובל: אז…

עינת: אני חושבת שחלק מהחיים אמור לעצור או את חלק מהדברים אנחנו אמורים לדעת לשחרר,

יובל: כן.

עינת: אם אנחנו, אתה יודע, קוראים רגע… אם היה כמו גלאי מתכות אוקיי, גלאי מתחים.

יובל: (המהום הסכמה) טוב!

עינת: אהבת?

יובל: גלאי מתח. יש לך… בטח יש דבר כזה לחשמלאים.

עינת: אז אם היה דבר כזה, שהיה יכול למדוד את המתח בבית והיינו יכולים לדעת שעולמו של ילד, ילדה או כמה ילדים, כרגע הרבה יותר מתוח, אז מן הסתם היינו רוצים להוריד בדברים שבשגרה היינו יכולים להרשות לעצמנו להלחיץ. ואגב זה לא לעזור במלאכות הבית, זה לא זה. זה יותר… כי החכמולוגים אומרים 'טוב אז אני אעשה בשבילו דברים. טוב אז אני… זה. אבל אני אמשיך להלחיץ אותו על מתמטיקה ואני אעשה לו את המוות על להתחבר לזום ואני אהיה קשוח בנקודות אחרות'. אבל… אבל צריך באמת לרדת לגובה או להיכנס לתוך הסובייקטיביות של כל ילד ולזהות איזה משתנים בחיים שלו הם, מה שנקרא, בתדר הרבה יותר גבוה של לחץ. אגב, ממש כמו שאנחנו עושים בדק עם עצמנו, חלקנו (צוחקת), בתקופות שהם יותר קשות ואנחנו אומרים לעצמנו, אפילו, מה אם הייתי מוריד משהו אחד שכרגע אני לא חייב…

יובל: כן,

עינת: …להתעסק בו והוא מלחיץ ומכניס הרבה…

יובל: זה לא זמן לדיאטה, נגיד.

עינת: בדיוק. אז… ושם… ושם הרבה פעמים יושבת התשובה, ובטח ההבדל בין ההתמוטטות לבין אותם חיים מתוחים בשגרה שכולנו יודעים ולומדים לנהל.

יובל: כן.

עינת: אתה מבין?

יובל: את מכירה את הסדרות האלה שמתחילות באקשן וכל זה ואתה אומר כאילו איפה הפתיח, מתי הוא מגיע הפתיח ואז באמת הפרק מגיע פתיח?

עינת: כן, כן.

יובל: אז תן לנו פתיח, רז.

(מוזיקת פתיחה קצבית)

עינת: (צוחקת) חשבתי שיש לך פה איזה דימוי, כאילו…

יובל: אין לי דימוי. אני רק דואג ל… אני דואג ל-structure של הפרק.

עינת: אתה לא מקשיב לשום דבר… דואג ל-sturcture…

יובל: כל אחד ותפקידו.

עינת: האמת שזה תפקיד חשוב.

יובל: פרק 164. הוואטסאפ שלנו 050-7499574. אה…

עינת: אבל, אבל… אבל רגע אני… אוקיי…

יובל: לא, אני רוצה כן להמשיך את הדיון הזה. ובאמת, הרי יש משהו ב…שהאדם במצבי חירום, מצבי משבר אז הוא באמת עובר לאיזה mode מסוים שבו הוא מתרכז בעיקר, באופן טבעי, או מה שנראה לו העיקר, ובאמת זונח את כל השאר. העניין הוא שיש גבול לכמה זמן אתה יכול להיות בתוך המצב הזה.

עינת: נכון.

יובל: ואנחנו כ…

עינת: לא…

יובל: … כמדינה, אפילו הייתי אומר כל אזרחי המדינה, הם עדיין נמצאים בשלב החירום. כי… כי לא… כי עוד לא עבר כלום. עדיין הרגע הייתה לנו אזעקה, זאת אומרת…

עינת: כן, אבל הכל יחסי נכון? כי אתה יכול להגדיר את החיים שלנו במדינה הזו בשלב החירום בכל רגע נתון. אם תיקח נגיד שוויצרי,

יובל: כן,

עינת: ותביא אותו למדינת ישראל, אז הוא יגיד לך איך אתם חיים. אז זה כן עניין יחסי. זאת אומרת שהמערכות שלנו, גם הרגשיות וגם העצביות וגם מערכות החירום, הם מסתגלות, אני רוצה לקוות, לאותם תפקודים או לאותו… אתה יודע, אפילו בסיס צר של אמון בעולם שדרכו אפשר לקיים איזושהי שגרה. וכשאנחנו מדברים על להוציא משהו מהסל הזה אנחנו לא מדברים על להוציא משהו מהסל כדי לשחרר את עצמנו ממשהו. אנחנו מדברים על להוציא משהו מהסל כי זה הדבר שכרגע עושה הבדל מאוד משמעותי במערכת העצבים שלנו,

יובל: זה הקש ששובר את גב הגמל, מה שנקרא.

עינת: ש… ש… שבשנייה שהוא יצא החוצה, אז… אז… אז הוספנו ל-well being , נכון?

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אני… אני חושבת ש…כאילו בא לי, בא לי להגיד ש… שכולנו קצת ילדים כרגע. זה אומר ש… שאנשים שואלים איך לתווך לילדים דבר כזה, אוקיי? או כל… כל שאלה. אני יכולה למתוח קו מאוד קצר בין המקום הזה שגם אנחנו צריכים איזה אבא גדול או איזה… איזה יכולת, לא יודעת מה…

יובל: טעטע, טעטע!

עינת: איזה יכולת להבין איך מתווכים לעצמנו את הדבר הזה. כאילו, אני חושבת שכל כל שאלה שאנחנו שואלים בימים אלה לגבי הילדים שלנו, אנחנו צריכים קצת להפנות אותה קודם כלפי עצמנו.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: כי אם אנחנו נורא נורא בלחץ מהמציאות של הילדים, והרבה פעמים הורים, שוב, מכוונות טובות, משליכים על הילדים דברים לא פתורים שלהם כדי להגן על הילדים, לכאורה, כשבעצם הילד הפנימי הוא זה שמדבר. ושם יש המון חוסר מודעות. כי…

יובל: הילד הפנימי של ההורה, כמובן.

עינת: כן.

יובל: כן.

עינת: שבכולנו. ואני חושבת שהילד הזה מרים את הראש. ואנחנו יודעים את זה מהרבה מאוד פרקים שדיברנו על טריגרים שדיברנו על כל אחד ומערכת ההפעלה שלו. אם זה צורך בשליטה או אם זה הצורך בשגרה, או אם זה צורך באגו, אם זה צורך בהשוואה, ניצחון, אפס… לא חשוב מה. כל… כל המקומות האלה הם… הם מאוד מאוד נוכחים. ורציתי לשאול אותך כאילו, מה הילד שבך כרגע חושב ש…. צריך לדבר עליו. אתה מבין? כי, כאילו בסוף זו תמונת מראה, כשיש לחץ.

יובל: אֶהההההה…

עינת: כשההורה נגיד אומר, אה… אני לא יכול עם זה שהם לא מקשיבים לי. שהם מסננים אותי, שהם מזלזלים בי. אוקיי? נותנת לך סתם את הדוגמא הקלאסית. אז הילד שבו בעצם אומר, אני זוכר שפעם לא ספרו אותי. אני זוכר שפעם הייתי בלתי נראה…

יובל: וזה טריגר שמקפיץ לי את זה.

עינת: בדיוק. וכרגע. אני… אני חושבת שכולנו צריכים לתת לעצמנו את האפשרות, לפחות המחשבתית, שנייה להיות הילד הזה כדי להבין יותר טוב את המרחבים שבהם אנחנו כאילו פועלים באוטומט. כאילו אומרים 'מה זאת אומרת? אצל כולם יש לחץ כשיש אזעקה' או 'אצל כולם יש כאילו כעס כשהילדים לא מתפקדים', או 'אצל כולם…'. כזה.

יובל: (המהום הסכמה) אממ…. אז… אני לא יודע כל כך לענות לך על השאלה הזאת. כי לא… לא חשבתי על זה ואני לא מרגיש את זה. אבל, דווקא אני רציתי לשאול אותך מכיוון אחר.

עינת: אוקיי.

יובל: בגלל שאני יודע שאת הרבה פעמים מסתכלת על סיטואציות בצורה הוליסטית. זאת אומרת, אם ההורים באים אליך עם סיפור של ילד שקרה לו משהו, איזה שהוא… מייצר איזושהי התנהגות, את בדרך כלל מתחילה לחפור מסביב כמו איזה ארכיאולוג, ואז את…

עינת: קצת כמו חידה בלשית.

יובל: כן. ואז את… ואז תמיד את מוצאת את הקשר החיצוני. זאת אומרת תמיד… תמיד זה יהיה משהו ש… הרבה פעמים,

עינת: כי ילדים מגיבים, לסביבה.

יובל: … שנראה הרבה פעמים להורים שהוא לא קשור בכלל,

עינת: נכון,

יובל: אבל בעצם הוא כן קשור.

עינת: אוקיי.

יובל: ורציתי לשאול, אפרופו זה, שבאמת התחלנו לקבל לוואטסאפ הרבה… כאילו יש את השאלות שאתם מקבלים בשוטף, ואני באמת שמתי לב שבשבוע האחרון התחילו להגיע הרבה שאלות שהן לא קשורות למלחמה.

עינת: אוקיי.

יובל: שזה מצד אחד, אנשים מתרגלים בסוף. כמה אתה יכול להחזיק את רמת המתח הזאת, ועדיין הילדים עושים לך בעיות בכל מיני דרכים, אז הם שואלים גם על זה. אבל השאלה האם זה משהו שאני עדיין צריך לקחת אותו, כהורה, כפקטור ולחשב אותו בתוך הסיטואציה. כי לא משנה איזה ילד, לא משנה איזה התנהגות, אם הוא נמצא פה בישראל בתקופה הזאת כנראה שיש קשר למצב.

עינת: אממ… לא בהכרח. אבל… אבל לעולם תישאל השאלה במשבר גדול כזה איך המשבר משפיע על האנשים הגדולים בבית. ממש כמו שאתה יודע יש סבא… סבא וסבתא חולים או מישהו מההורה כרגע מטפל במישהו מבני משפחתו. אממ… זה לעולם תהיה שאלת המשאב ההורי. ולא בהכרח שאלת מה קורה בערוץ 12, 13 או 14 כשאנחנו פותחים חדשות. זה לא בהכרח כזה.

יובל: כן.

עינת: אז… זה… אנחנו,

יובל: לא, אבל הרבה פעמים נראה לנו שילדים, גם בגלל שהתפיסת זמן שלהם היא אחרת מאיתנו, והם מאוד מאוד סתגלניים והרבה פחות אמוציונליים. ואין להם את החוקים החברתיים של 'בוא… בוא אני אראה עכשיו שאני דואג ואני חושב על עתיד המדינה'. הם חיים את הכאן ועכשיו הרבה פעמים.

עינת: לגמרי. זה מה ששומר עליהם.

יובל: אז… נכון. אז מה ש… הרבה פעמים התחושה היא שאוקיי, מלחמה, קרה דבר נורא. אבל, בוא'נה אנחנו כבר כמעט חודש וחצי בתוך הדבר הזה. אז בעיניים של ילד כבר זה שנתיים, והוא התרגל. וכבר בעצם ההתנהגויות שלו כבר לא קשורות לזה. את אומרת בעצם…

עינת: אני אומרת, הן לעולם תהיינה קשורות…

יובל: כל עוד ההורה…

עינת: … למצבו של ההורה. לעולם. וכמובן שלא כל ההתנהגויות, אתה יודע. אבל כל הורה, כשהוא מסתכל על ילד ספציפי, הוא צריך לשאול את עצמו את השאלה, איזה דברים שאני רואה כרגע במרחב היו קיימים טרום, נכון? וזו שאלה שחייבת להישאל לא משנה מה. כי כשאנחנו הולכים בתוך החידה הבלשית אנחנו אומרים: ומתי הילדה הזו הייתה גמישה? או לא התעקשה על כל דבר? אוקיי? היה? הייתה… היו תקופות כאלה? ואז ההורה אומר האמת שלא. היא, תמיד מאז שהיא בת 3, היא עושה עניינים. אז עכשיו היא פשוט עושה יותר.

יובל: וזה בדרך כלל מה שקורה, לא?

עינת: ולפעמים התשובה היא הפוכה.

יובל: זאת אומרת, הילד יביא את ההתנהגות הקיצונית מתוך ארגז הכלים שלו. הוא לא יביא… ימציא משהו חדש. נכון? או שאני טועה.

עינת: ילדים ממציאים משהו חדש כשהם לא מקבלים מענה, לא להתנהגות אלא לצורך שיושב מתחת להתנהגות. ואז המערכת משכללת את עצמה. שוב, לא במודע. לא כי כרגע לא הקשיבו לי. אלא ממש כדרך הטבע לקרוא או לגייס עזרה. אז הרבה פעמים, אם אתה מסתכל על משפחה בצורה הוליסטית, הרבה פעמים ילד יקח על עצמו תפקיד… אני אומרתי יקח, זה לא באמת וולונטרי,

יובל: כן, זה לא באמת מודע.

עינת: זה לא מודע. ילד יעשה משהו כדי שכל המערכת המשפחתית תתכנס לאיזה שהוא שינוי, יכול להיות מאוד ניואנסי, אבל… אבל זה לא בהכרח… אתה יודע זה נורא מעניין. כי הרבה פעמים מסתכלים נגיד על אחים. ושם זה נורא ברור. כי באחים אתה אומר: אה, ברור שהוא לקח את התפקיד של המצטיין, הוא לקח את התפקיד של המקופח, והיא לקחה את התפקיד של המצחיקולה. למה זה ברור? כי כשתפקיד אחד נתפס, מתפנה שדה אחר. שוב, בתפיסה הסובייקטיבית. ולכן הרבה פעמים ילדים מתנהגים התנהגויות והם לא יודעים לאיזו מצוקה התנהגויות האלה קשורות. עכשיו, כשאני אומרת, 'אנחנו אמורים להיות שנים מערכת הוויסות החיצונית שלהם כדי שהם יוכלו ללמוד לעשות את זה', אז אני מתכוונת לזה באמת.

יובל: כן.

עינת: אתה מבין? כי אם אתה לוקח תינוק כרגע. זה דוגמה הכי פשוטה. והוא בוכה, אוקיי? ההורה הממוצע, נגיד תדמיין אמא בבית קפה או אבא… אנחנו רואים את ההורים האלה בהרצאות כל הזמן. הוא נעמד, הוא מתחיל לנענע. נכון? הוא עוד לא יודע. אבל הוא עושה משהו שלא מתעסק באגו של עצמו, נכון? בטח לא מתעסק בחינוך. שכאילו אינסטינקטיבית יודע שיש פה קושי ויסותי שכרגע צריך להרגיע. בוא נראה אם אני, הנענוע עובד. זה משהו שכל הורה עושה. מה שאנחנו מתקשים לראות, בשנייה שהילד לומד שפה או נפרד טיפה מאיתנו, זה שכל התנהגות היא קריאה לאותו דבר.

יובל: זה סוג של נענוע.

עינת: כן. זה לא חשוב כרגע אם זה איך אנחנו מגיבים לכך שהם לא עושים מה שאנחנו אומרים, או לא עומדים בסדר היום שלנו, או מפחדים מאזעקות.

יובל: כן.

עינת: זה בסוף היכולת שלנו להבין מה נדרש. או מה הוראות ההפעלה, או התרגומון. כי לא קיבלנו את זה עם תרגומון. 'תסבירי לי מה זה אומר שהוא מתנהג ככה'.

יובל: כן. ואני חושב שמעבר למלחמה עם כל פחדיה ולחציה, העובדה שהרבה מאוד ילדים… אני חושב שרוב הילדים בארץ הם לא ב… בלו"ז הקבוע שלהם, את יודעת. אם זה חצי מהזמן בזום, יש הרבה ילדים מפונים שבכלל לא יודע איפה הם לומדים, באוהל ליד הבית מלון במקרה הטוב, או גם לא.

עינת: לגמרי. הם גם לא בלו"ז הקבוע שלהם, אפרופו שיחות המבוגרים שמתנהלות ממש בקרבתם.

יובל: כן, נכון. וגם, ההורים רואים אותם הרבה יותר, ונלחצים הרבה יותר כי הם בעצמם לחוצים ויש פה מין…

עינת: כן, נכון.

יובל: אההה… vicious cycle כזה שרק מייצר עוד ועוד בעיות. אז רציתי להביא לפתחך שתי שאלות שהגיעו השבוע בוואטסאפ,

עינת: כן.

יובל: שהם לא קשורות למלחמה.

עינת: נהדר.

יובל: אני רוצה לתת תחושה של כאילו משהו נורמלי,

עינת: אבל ניתן להם קונטקסט גם של מלחמה.

יובל: אבל הכל קשור. ברור. טוב, אההה… שאלה ראשונה. "עינת ויובל. אשמח לשאול מה עושים ילד עצלן בן 8. חכם, מתוק, חברותי, מנומס, נדיב ואהוב כל כך, אבל עצלן. מתבטא בכל מה שצריך קצת מאמץ: סדר, חוגים, עזרה, משימות בבית, כמובן בלימודים. בימים הכל כך קשים האלה של מלחמה, ילדים חטופים, נרצחים, זוועות קשות ואחרות, התהייה אפילו מתעצמת. מצד אחד אני אומרת תודה על כל רגע שהוא נושם, טפו חמסה. מצד שני, לוותר? לתת לו להבין לבד? מרגישה שיש לו כל כך הרבה פוטנציאל שכואב לי שלא יתממש. הייתי רוצה מאוד להיות האמא המשחררת שמבינה שזה הוא, שיעשה מה שטוב לו. מצד שני, וואו איזה באסה. עצלנות תכונה בעייתית. אנחנו בית ממש לא תחרותי, סבבה לנו לגמרי עם בינוניות, ונשמח להעצים אותו בכל מה שיעניין אותו וישמח אותו…"

עינת: (צחוק קטנטן) חמודה…

יובל: "… הוא בן יחיד ואנחנו ממש משתדלים לא להפוך אותו לנסיך מפונק. שני הקולות שלכם, שאני בטוחה שהם כל כך שונים בנושא הזה, ממש יעזרו לי להתאפס. אוהבת אותכם ממש."

עינת: אתה רוצה לענות?

יובל: תתחילי את.

עינת: אני רוצה להתחיל בנקודה השוואתית. אני עוד לא צוללת… עוד לא קופצת ראש לעצלן. הנקודה ההשוואתית שיש אותה לכולנו שהיא שייכת למלחמה. נכון?

יובל: מה הכוונה?

עינת: יש אותה לכולנו כשאנחנו קמים בבוקר…

יובל: אה, אנחנו אומרים, אנחנו חיים בתקופה זה… יש דברים גדולים, אנשים מקריבים את חייהם…

עינת: בדיוק.

יובל: … וכל זה,

עינת: בדיוק.

יובל: ואתה אדוני לא קם לזום.

עינת: בִּ-דיוק. ומתבכיין על מה,

יובל: כן.

עינת: על זה שאין לך קורנפלקס? כאילו, יש אנשים ש… שלוש נקודות.

יובל: כן.

עינת: אז הנה רגע אני מפנה את זה לעצמנו…

יובל: אז את אומרת שהעצלנות היא מקבלת הדגשת יתר…

עינת: לא, אני עוד לא בעצלנות. כי היא כתבה על…

יובל: אוקיי,

עינת: …'יש ילדים ש…'. זה פסקה שנייה אחרי שהיא החליטה שהילד שלה עצלן.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: עכשיו, הנה היא מתווכחת איתי: 'את לא היית אצלנו בבית'. אבל אני הייתי בהרבה בתים אחרים, ואני יכולה להגיד שמה שנראה כעצלנות הופך להיות עצלנות אם אתה נותן לזה את ה…

יובל: ברגע שקוראים לזה עצלנות .

עינת: אם אתה מסתכל על זה בעיניים של עצלנות. נכון?

יובל: (המהום המסכמה)

עינת: אז שנייה רגע אני מניחה את זה בצד. כי…

יובל: אני חייב להגיד אבל בנוגע לזה. גם אותי, כשאני רואה אצל אחד הילדים שלי איזה משהו שהוא מתפרש אצלי כגילוי של עצלנות, זה מביא לי את העצבים ברמות. יש משהו בדבר הזה שהוא נורא, נורא, נורא מעצבן…

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: … שהוא מעצבן פעמיים. כי בדרך כלל, כמו שאמרת בתחילת השיחה, זה נותן לך תחושה של כאילו, לא סופרים אותך, כי הרבה פעמים זה דברים שאמרת לעשות וכל זה, וזה לא קורה…

עינת: לא רק זה. גם שכאילו, מה יצא?

יובל: … וזה. והדבר השני…

עינת: את כל המשאבים ריכזנו יצא ילד אחד, מה הוא לא ייתן 100%?

יובל: בדיוק.

עינת: הוא לא יהיה… לא נתהלך איתו ברחובות בגאווה? מה זה? חצי עבודה.

יובל: ומעבר לזה, אנחנו גם יודעים שעצלן זה… זה בעיה, באמת.

עינת: אבל מה זה עצלן? בוא תגדיר לי בבקשה. בוא… בוא… בוא נעשה הגדרה רגע. כי זה מה שהייתי עושה עם האמא. הייתי שואלת אותה, מה… מה… מה בתפיסה שלה הוא אדם עצלן, אוקיי? ואני לא מדברת על ילד בן 8. ילד בן 8 תחשוב, שנייה רגע, שנגיד 6 שנים, 5 וחצי, אני מדברת על עד גן חובה, מצווה על כל הילדים שלנו לשחק.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: נכון? כאילו, התרבות מקדשת את המשחק. ילדים. הנה ילדים. ואיכשהו כשהם נכנסים לבית הספר, נגמר. אנחנו שמים x על המשחק. עכשיו צריך 'לעשות את מה שצריך', ורק אחר כך, נכון? לשחק. דרך הנרטיב הזה מוגדרת עצלנות. אתה מסכים איתי?

יובל: אההה… לא יודע אם בהכרח רק דרך הנרטיב הזה.

עינת: אז בוא… בוא תגדיר… בוא תגדיר לי מה היא עצלנות בעיניך.

יובל: אני חוזר ל… לווטסאפ של הבחורה.

עינת: לא, עזוב את האשה…. עזוב את החמודה. עזוב את ה… היא תקבל את התשובה שלה. בוא נדבר אפילו רק על זה. אני יודעת שאתה לחוץ בזמנים.

יובל: לא, לא…

עינת: אבל זה חשוב.

יובל: עצלנות היא שאתה רואה שיש משימה,

עינת: כן,

יובל: ואתה רואה ששום דבר לא מונע מהילד לעשות את המשימה.

עינת: לא, לא. אל תדבר על ילד.

יובל: אה.

עינת: דבר איתי על האדם העצלן. מי הוא האדם העצלן?

יובל: האדם העצלן הוא אדם שמתגלגלים לפתחו אתגרים כאלה ואחרים ומשימות כאלה ואחרות,

עינת: כן,

יובל: והוא עושה הכל כדי לא לעשות את המשימה הזאת, או למרוח אותה או לוותר עליה.

עינת: כי… למה?

יובל: כי…

עינת: כי הוא לא מאמין בעצמו? אחד.

יובל: כנראה.

עינת: שתיים, כי אין לו את התמונה העתידית.

יובל: של מה זה הצלחה?

עינת: של… בדיוק. שלוש,

יובל: או שאין לו את הצורך.

עינת: כי הוא לא יודע… אין דבר כזה. אין דבר כזה, וזה מה שהורים לא מבינים…

יובל: אוקיי.

עינת: כשבראשית החיים…

יובל: אז זאת הנקודה.

עינת: … הם עושים 'שיים' ו… הרי… הרי מה הסיפור? אתה יודע מה אני אקח אותך למנגנון ההפוך. הפרפקציוניסט. הפרפקציוניסט זה האדם שהכי מפחד בעולם מלהתפס בטעות. מלהיתפס במשהו לא מושלם. בשם הפחד הזה הוא פיתח מערכת הגנה שעובדת שעות נוספות. יש לה הכרה חברתית. היא אחת המערכות ההגנות הכי מתוגמלות.

יובל: כן.

עינת: לא חשוב מה היא עושה לבפנים. גומר את הבפנים. רק כדי לא להרגיש את הכישלון, או את החצי עבודה, או את הקיפול בצד ימין של הדף. ובשם הדבר הזה, אתה יודע, כל, כל המערכות עובדות. וכולנו מכירים את האנשים. העצלן, בשם הפחד הנוראי מאותו דבר, הוא אומר: 'תעזבו אותי באמא שלכם. אני לא… אני לא… אני לא קם'.

יובל: זאת אומרת, הפרפקציוניסט עושה הכל כדי לא להגיע לתוצאה שבה הוא יטעה והעצלן לא עושה כלום כדי לא להגיע לתוצאה שהוא יטעה.

עינת: יפה מאוד.

יובל: אוקיי.

עינת: ולכן אנחנו מסתכלים על אותו אדם בריא בנפשו ודרך זה אנחנו צריכים להתחיל להגדיר את ה… את ה… את האמצע. והאמצע יהיה אדם… תכף נגיע לילדים, כי כזכור ילדים כשאתה עוד אלוהים, ובגיל 8 אתה אלוהים, אם אתה תגיד 'אתה חרוץ, לזה קוראים חריצות', גם כשהוא עשה לא… לא כלום, לא כשהוא יושב על הספה וזורק את העטיפה של ה… זה לידו. לא. כשהוא עשה אחוז.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: בטוח בגיל של ילד בן 8, אם אני יושבת מול האמא הזאת, ואנחנו שואלים על סדר יומו. הילקוט כנראה היה על הגב, הנעליים כנראה ננעלו, הצלחת כנראה ירדה מהשולחן. יכול להיות, שבעולם הציפיות של בית שבו יש ילד אחד ושני הורים, וזה הרבה פעמים נותן הרבה יותר ווליום.

יובל: בכל התנהגות וכל דבר.

עינת: כן. אני לא יודעת… אתה יודע, אני הרבה פעמים מרחמת יותר על הילד הזה שיש לו אחות גדולה שהיא פרפקציוניסטית. שם זה בכלל, אימא'לה. זה… אין לו שום סיבה לנסות אפילו לצאת מהמיטה.

יובל: זאת אומרת, הבעיה בגדול היא שברגע שאנחנו החלטנו שהילד עצלן, אנחנו מסתכלים עליו ובעצם הסירנה מתחילה לעבוד כל פעם שאנחנו רואים איזה שהוא גילוי של עצלנות. וזה רק… זה מין…

עינת: בודאי. חד משמעית.

יובל: … דבר שמחזק את המעגל הזה. והדרך…

עינת: בדיוק. במקום להיות האדם שאומר כדי להגיע לכושר, בוא נתחיל ב-5 דקות. נכון? עכשיו, יבוא בן אדם שכאילו עושה שעתיים ויגיד לזה קוראים עצלנות, ל-5 דקות. אבל…

יובל: אז תגיד לך האמא הזאת, או כל אמא אחרת נגיד, או אבא אחר, 'אוקיי. הבנתי מה את אומרת. אני אחפש את החריצות. אבל, על מי אנחנו עובדים? בסוף הילד עצלן. אני רואה אותו כל היום הוא אצלי בבית',

עינת: סבבה.

יובל: הוא לא עושה כלום, הוא עצלן, כל הזה…

עינת: אז אני… אז אני אגיד לה שזאת הדרך הבטוחה…

יובל: לילד עצלן.

עינת: … לגדל ילד עצלן. לא רק זה. זה לא עצלן. נכון יש משהו מעליב נורא במילה עצלן?

יובל: כן.

עינת: כי… כי…

יובל: כי אין לה תירוץ, אפילו. זה לא… זה כאילו בחירה.

עינת: לא… משום שעצלן… הנה… הנה… הנה הפחד הגדול ביותר. העצלן, השבט יעשה לו "שמיכה".

יובל: מדיח אותו. מדיח אותו.

עינת: בטח. יגמרו עליו. בטח בעולם שבו הצבא, אוקיי, או הגדלת הראש, או ה'להיכנס מתחת לאלונקה', או הציון לשבח, לא ניתן לאלה שישבו בפינה או טבלו את הביסקוויט. אז המקום שבו זה מפעיל אותנו… ולכן אני לא… אתה יודע הרבה הורים יגידו: 'אנחנו שנינו מצטיינים נורא'. היא לא אמרה את זה. היא אמרה: 'אנחנו בסדר'.

יובל: שואפים לבינוניות.

עינת: כן. אנחנו בסדר, כאילו, אל תשפטי אותנו כ… אבל זה לא רק זה. זאת אומרת, יש שם שדה שלם של… וכאן רגע אני מנסה לתת כלים לעוד הורים לגבי תכונות אחרות. כשאני רואה תכונה שאני לא יכולה לשאת אותה, אוקיי, באנשים… בבית… היא תגיע, היא תגיע מתישהו לפתחי עם מישהו מילדי. ושם אתה יודע, צ… צ… צריך יהיה לשאול מאיפה מגיעה תפיסת העולם הזו. מאיפה…

יובל: זאת אומרת, יכול להיות שאותו ילד באותה התנהגות אצל הורה אחד שיש לו רגישות לזה, יוגדר כעצלן ואצל הורה אחר שאין לו רגישות לזה יוגדר כ… לא יודע, קמצן. או יוגדר כמשהו…

עינת: לא… אני חושבת ש…

יובל: … כמשהו שיש להורה רגישות בעניין הזה.

עינת: לא, כי אני חושבת ששמונה שנים עם ילד… ואם אני אשאל אותה, ואני עושה את זה קצת בציניות תמיד בקליניקה, כי אני אומרת (קול מצחיק): "תספרי לי ממתי זה התחיל, ה… המחלה הזאת? "

יובל: כן.

עינת: "מתי זה…"

יובל: מתי זה צץ.

עינת: "...מתי הופיעו הניצנים הראשונים? עד מתי עשיתם בשבילו? האם כל החיים מהיום שהוא נולד ושוכב בעריסה הוא עצלן? אפילו לא בכה בשביל לקבל אוכל? " מה היא חריצות ומה היא עצלנות בתפיסת הבית, אוקיי? ושם יושבת המון אינפורמציה, כשעל כל מקטע של אינפורמציה אפשר לעשות הרחבה. ולכן אני חוזרת אליך, כי היא לא פה כדי לתת דוגמאות. ואני שואלת אותך, אני… אנחנו משתמשים בך קיקי. תתן לי דוגמא אחת של הילד העצלן כי גם… גם גם אצלנו עוברת המחשבה הזאת לא פעם. נכון? כי גודלנו בדרך מסוימת, של הילד העצלן שמפוצצת אותך. (מדגישה).

יובל: למשל שאמרתי ל… לו לעשות… לקחת משהו שהוא השאיר במטבח,

עינת: אוקיי.

יובל: ו… הוא אמר לי כן, כן, כן. אבל לא עשה את זה.

עינת: אוקיי.

יובל: לא שעה, לא שעתיים, לא יום ולא יומיים.

עינת: אוקיי.

יובל: אני לא יודע אם זו בדיוק עצלנות או משהו אחר אבל זה דוגמא קלאסית למשהו שהוא…

עינת: שהוא מפעיל אותך בתור…?

יובל: בתור הורה. ואני אומר…

עינת: אוקיי. אז תראה… אז תראה…

יובל: ואני אומר, בוא'נה יא פחית…

עינת: לא, אז תראה…

יובל: מה ביקשתי כבר?

עינת: כן.

יובל: תביא… תיקח את התיק הזה מפה.

עינת: אז תראה מה קורה. דבר ראשון שקורה, זה שאירוע בודד מצטרף אצלנו בראש לכבר תיק תפור.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: זאת אומרת יש קלסר עב כרס שבו הילד שאתמול קיבלתי טלפון מהמורה שלו, ושלשום ראיתי את הבגדים שלו על הרצפה, ולפני שלשום זה… עכשיו, מה שנקרא 'כולה ביקשתי ממנו להזיז את זה מפה לשם והוא לא עשה את זה'. נכון?

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אז… ה… אנחנו מגבשים את הכתב תביעה הזה המון זמן. ולהניח אותו בצד. מה זה אומר? כי ברור לך שכרגע, אם אתה מגיע עם העצבים, עם ההגדרה, עם התכונה, עם הזה… המקסימום הכי טוב שיכול לצאת מזה, זה שתבייש אותו מספיק כדי ש… כשאתה תגיד לו 'בוא'נה, בוא'נה, בוא'נה! כמה פעמים אפשר? ושלשום ואתמול וזה… ומה יהיה איתך? וזה וזה וזה', הכי טוב שזה… זה שהוא יגלגל את העיניים והוא יעשה ספציפית את הדבר הזה. נכון?

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: עכשיו מה קרה? מה לימדת אותו?

יובל: נו, מה?

עינת: ספציפית את הדבר הזה. זהו.

יובל: להחזיר את התיק.

עינת: לא להגדיל ראש. לא להגדיל ראש. אז אנחנו מבינים שדרך ה-"מה לא" אפשר ללמד הרבה פחות מדרך ה-"מה כן". אז אני רגע עובדת איתך ואני אומרת לך… אני איתך. עצלן. בוא נעזוב רגע את העצלנות בצד ונלך על תכונה שיכולה לאזן את זה. בצד העצלנות נטפח תכונה אחרת. נקרא לה הגדלת ראש.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: ולהגדלת הראש אחד הרכיבים שיהיו לה, זה אתה כהורה ממחר הולך לזהות כל דבר שהילד הזה עשה למען עצמו, או למען הסביבה, בלי לדעת שהוא עושה למען הסביבה. לא כי ביקשת. לא כי ביקשת. כאן אנחנו באגו.

יובל: התנהגות ספונטנית.

עינת: אתה הולך להסתכל. כל דבר שהוא עשה, אתה כרגע פותח את הפרוז'קטור ואתה אומר "לזה קוראים חריצות, הגדלת ראש, וואו זה מדהים". והדוגמה מהבית שלנו, כמובן. שגם, הרבה פעמים נאלצתי לחפש פירור, הייתה, כשהיא כבר קמה למזוג לעצמה מים והיא שאלה מישהו רוצה מים. ושם עצרתי בחריקת בלמים את כל הארוחה. ביקשתי לעזוב… כולם שיעזבו את הסכו"ם ואמרתי, "שמת לב מה עשית כרגע? שמת לב מה… את יודעת מה זה אומר? זה חתיכת דבר. זה לא מובן מאליו"...

יובל: נתת לה אינסנטיב רגשי להמשיך את הפעולה הזאת.

עינת: עכשיו, רגע. בשלב הראשון היא תרצה לעשות עוד מזה. היא עוד לא יודעת שזה נבט של עוד הרבה מקומות שהיא תוכל לחוות את הנעים הזה. האם אתה מבין שדרך 'נעים' אנשים לומדים יותר או רוצים יותר מאשר דרך 'לא נעים'? במוח הכי קדום.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אגב, אותו מנגנון רק בהפוך, הפעיל את כל שיטת הביהביוריזם ב-"אני אכאיב לך". רק הבנו שזה גם גומר על נפשו של האדם.

יובל: על הנפש. כן.

עינת: אז למה אנחנו עובדים עם הנעים?

יובל: זאת אומרת זה… זה כמו הביטוי הזה שאדם מחזיק פטיש ביד כל העולם נראה לו מסמר.

עינת: (מחייכת)

יובל: זאת אומרת אם אתה באמת הולך עם ה… אם אתה אומר אני עכשיו הולך להיות צייד עצלנות, אז זה… זה מה שאתה תראה ולזה אתה תתייחס.

עינת: וזה מה שיקרה גם בסוף.

יובל: ואם אתה אומר לעצמך, אני שם את הפטיש הזה רגע בצד.

עינת: זה…

יובל: אני לוקח עכשיו, לא יודע, פלייר.

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: אני מחפש רק… משהו שאני יכול לסובב את הפלייר עליו.

עינת: כן, כן. בוא נתחיל מזה.

יובל: אז הרבה יותר… זה יעבוד לי.

עינת: חד משמעית.

יובל: אוקיי, תשובה מלאה.

עינת: ואני רוצה להגיד עוד משהו לגבי ה… כי זה אני שומעת הרבה היום. המקום הזה של איזשהו… איזשהו כעס של הורים על פריבילגיות של ילדים, בעיקר המתבגרים כי בגיל ההתבגרות כבר יש איזה ציפייה שהם יבינו מה קורה.

יובל: כן.

עינת: הם יודעים מה... מה… מה… מה המדינה שלנו עוברת. הם שומעים חדשות בדיוק כמונו. הם כבר מכירים גם ילדים ש…

יובל: כן. אז מה את באה אלי עכשיו עם ה…עם ה… עם ה....

עינת: איך את מתעסקת עם הקניון ועם הסניקרס ועם הזה…

יובל: עם מה שצריך לקנות בשיין. כן.

עינת: ו… ואני… ואני…

יובל: תגידו תודה על זה. בקיצור.

עינת: ואני רוצה גם רגע לדבר על עצמנו. משום שבדיוק היום בבוקר פגשתי מישהי, בחורה מקסימה. ב… אמא בגיל שלנו. שאלתי אותה מה נשמע ו… והיא אמרה נורא ואיום, ו… אתה יודע, השיחה רגילה של מבוגרים בימינו. אממ… ואז היא אמרה לי את יודעת, החלפתי את ה'נורא ואיום' של השבועות הראשונים, אני פותחת כל בוקר בשמות של החללים ושל ההרוגים. ואמרתי לה למה? ואז היא אמרה לי, כי מה עוד אני יכולה לעשות? כאילו, זה המעט שאני יכולה לעשות. אז שאלתי…

יובל: אני גם. נגיד אני… הרי דובר צה"ל היום מפרסם בשש בבוקר כל פעם את השמות.

עינת: כן, כן. ככה… ככה היא פותחת… אוקיי.

יובל: אני… אני… אני מבין את זה כי אני גם,

עינת: ברור.

יובל: אני מרגיש שזה חלק…

עינת: ברור.

יובל: … מהחובה ה…

עינת: נכון.

יובל: … ה… שלי.

עינת: אוקיי.

יובל: להכיר את השמות, להכיר את ה… לתת את ה… את יודעת, את הרגע הזה.

עינת: אוקיי. עכשיו, איך זה עוזר? שאתה… אתה… אתה מרגיש, כאילו אתה חושב שההורים של אותו ילד הם… אתה חושב שהמדינה הייתה פחות איתם, אתה חושב ש… מה….? אני חושבת…

יובל: זה תחושה של חוב מוסרי, לדעתי, כאילו.

עינת: אני חושבת שזה מתחפש לזה.

יובל: אוקיי.

עינת: אני חושבת ש… שאת כולנו גידלו באיזה שהוא אופן… אתה יודע, עם ה-guilt הזה, עם האשמה הזאת, של ה-survivors, שאתה צריך לתרום משהו בקופה של הסבל כשאתה… כשזה פסח עליך ו… ואני רגע רוצה להגיד של הסבל כמו לאבל אין… אין… אין פנים. יש לו פנים מאוד מאוד רבות. ושאין דרך אחת לעשות או להיות חלק מהקולקטיב ש… שכולו, אני מניחה, מרגיש. אתה יודע… אין אנשים, באמת, שהולכים עכשיו ומדלגים ומנתקים את עצמם בתוך בועה. ואותו דבר…

יובל: חוץ מילדים.

עינת: ואותו דבר אנחנו משליכים הרבה פעמים על הילדים שלנו, כשלהם באמת אין את היכולת. למה? כי עליהם הטבע שמר. כי הם אמורים להיות באגואיזם, ובקונקרטי, ובכאן ועכשיו. וזה מטריף אותנו. כי, שוב, למה זה מטריף אותנו?

יובל: תכבדו.

עינת: (גיחוך קצר)

יובל: זה כאילו כזה מין.

עינת: זה הכל.

יובל: אנחנו פה חלק מאותו עניין, תכבדו.

עינת: זה אותו דבר. זה מה שאני רוצה להגיד.

יובל: טוב, עוד שאלה. אה…

עינת: באמת?

יובל: בזריזות,

עינת: אנחנו לא…?

יובל: כי אין לנו המון זמן, אבל… we can do it.

עינת: אה, אוקיי.

יובל: אמממ… ככה. אהההה. "עינת ויובל, מאזינה מתחילת הדרך. מאוד נהנית בגלגולו החדש של הפודקאסט."

עינת: תודה…

יובל: "אני ובעלי שני רופאים. שנינו גדלנו בלי שמישהו שאל אותנו אפילו פעם אחת אם עשינו שיעורים, ויצאנו סבבה. ככה גם מנסים לגדל את הילדים. הבכורה שלנו כיתה ה', ילדה חכמה שלא נהנית ללמוד וסובלת מאוד ממטלות שיעורי הבית. יחד עם זאת אחראית ומצפונית אז מנסה מאוד להכין אותם. כל ישיבה שלה הופכת להיות סאגה פסיכית של ייאוש ודרמה. הצגות להבימה."

עינת: (צחוק רך)

יובל: "מנסה לגרור אותנו לתוך העשייה שלה ושנפתור בשבילה את השיעורים. היא לא מסתפקת בהסברים אלא ממש שואלת על כל צעד שוב ושוב גם אם היא יודעת מה לעשות. כשאנחנו מנסים לעודד אותה לשבת לבד ולבוא אלינו אפילו בסוף הדף לבדיקה, היא נכנסת לטנטרומים ב-90. מרגישים שאנחנו מנסים לא להתערב, היא גוררת אותנו פנימה בכוח. מותשים לגמרי. עצה."

עינת: וואו. (צחוק רך)

יובל: אז אלף, אנחנו קצת מכירים את ה…

עינת: מאוד!

יובל: … את הדבר הזה. זה לא…

עינת: ברור.

יובל: … לא המצאתם כלום, מה שנקרא. אה…

עינת: אבל שוב, הייתי רוצה לחזור איתם, כי היא אמרה: " לא גדלנו עם אף אחד ש…

יובל: שאמר לנו… כן

עינת: ויצאנו סבבה. האם הם עשו שיעורים? כי מאוד יכול להיות שהתשובה תהיה, 'לא זוכרת'. מאוד יכול להיות שהתשובה תהיה, 'ממ… לפעמים כן ולפעמים לא אבל העיקר שהציון היה'. וכאן אנחנו צריכים לזכור שאנחנו חיים בעולם שבו כל אפליקציות בתי הספר אם זה 'סקולי' אם זה 'משוב' אם זה זה, אם זה זה, מתריעות כל הזמן. אוקיי? פעם הורה היה מגיע פעם, פעמיים בשנה לאסיפת הורים. שומע, נכון? אז היום כל דקה, אתה יודע,

יובל: לא, אבל…

עינת: אם הוא שכח להביא… אם הוא זה…

יובל: אני באמת לא…

עינת: (מגבירה את קולה לגבור על יובל) לא, כי תחילת הדרמה היא…. למי זה חשוב יותר. כי ילדים, שוב, הם מזהים מתי אתה באמת מעביר להם את המחלקה, אתה אומר 'זה שלך'. 'את חכמה, אני סומך עליך. את יודעת להתנהל. את מוזמנת גם להתנהל מול המורה. אם לא, אני אשמח לעזור. שוב, בתנאים של לשבת לידך בשאלה הראשונה…'. אגב, ההליכה לאחור (כחכוח) סליחה, חייבת להיות הדרגתית. היא לא יכולה להתחיל ב: 'תסתדרי' (קול מנוכר).

יובל: כן, אבל מה שהיא מתארת פה, אני… אנחנו מכירים מהבית גם, אוקיי?

עינת: אבל אנחנו מכירים הביתה איפה? רק ב…? מתמטיקה.

יובל: נכון.

עינת: למה? למה?

יובל: נו, למה?

עינת: כי עינת, החמודה, יש לעניין עם מתמטיקה. למה? כבר היינו בפרק הזה. לא יודעת, תחזרו אליו. עם אבא שלי, החמוד. אז…

יובל: ואח שלך החכם.

עינת: בדיוק. אז הנה… הנה, רגע, סיור ב… בעבר שם,

יובל: במרתף הארכיון.

עינת: מרים את ראשו, בהווה. אז, שוב…זה לא טריק.

יובל: לא. אבל מה שהיא כתבה, הסגה הפסיכית הזאת של הצעקות והכל, אני מכיר את הדבר הזה שפתאום תוך כדי עשיית שיעורים…

עינת: אתה שואל איך זה נהיה? איך. זה. נהיה.

יובל: איך נהיה ואיך אני מנטרל את הפצצה הזאתי? בדיוק.

עינת: התחלתי את זה. אוקיי. אז דבר ראשון לקחת פאוזה. כשזה נהיה, אנחנו במוח חכם. היא בכיתה ה' לא יודעת לווסת את עצמה. אנחנו אמורים, הההה, (נושפת) להתרחק, באמת. זה לא מצחיק.

יובל: לא, לא כעונש.

עינת: לא, לא, לא. ממש לא.

יובל: כמו המתאגרפים ב… לכו לפינה.

עינת: תמציאו מבחינתי שיחת טלפון. אתם גם רופאים, אז בכלל…

יובל: כן.

עינת: אוקיי? אני חייב להציל חיי אדם בטלפון.

יובל: קופץ לניתוח רגע, שניה.

עינת: בדיוק. 'אוהב אותך, חולה עליך, חוזר עוד 5 דקות. שימי טיימר'.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: צאו למרפסת, , עברו לסלון, תיכנסו לחדר האמבטיה, קחו אוויר, תשטפו פנים, תעשו קפה. להתנתק. disengagement.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: החיבור הזה, ואנחנו גם מכירים ילדים שמזהים אותו, זה פינג פונג. בשנייה שאתה עוזב את המטקה…

יובל: אין משחק.

עינת: אין… נגמר משחק. עכשיו, אתה אמור לחזור חזרה לזירה כשאתה מבין מה אתה מעוניין לעשות עבור הילד הזה, לא מעוניין ב: "אני לא מעוניינת לעשות כלום" (קול מזלזל). מה אתה רוצה, או מגדיר שאתה יכול לעשות עבור, מה הוא יכול לעשות עבור עצמו, ואיזה מרחב אתה ערוך להכיל אם הוא לא מתקיים. כי איפה נולדת הבעיה? הבעיה היא בדרך כלל בהורה שאומר: 'הוא יכול לעשות לבד', אחד. שתיים, 'הוא עושה בכוונה את כל הדרמה הזאת'. נכון?

יובל: וגורר אותי גם לתוך הדרמה הזאת.

עינת: מה שנקרא 'זה בשביל התשומת לב'.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: זה… זה הקלאסיקה. כשאני שומעת הורה אומר…

יובל: או, לא. שאתה אומר, לא בשביל התשומת לב. אתה אומר: הוא נכנס באמת למצוקה. אתה אומר, על מה? ולמה ? למה אנחנו כל פעם חוזרים לסרט הזה?

עינת: כי אתה נכנס איתו. וכי כשאתה נכנס איתו, מה קורה? מה קורה? כל האורות עליו, נכון?

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: ואז מה קורה? זה לא… אתה יודע, עכשיו, יבוא ההורה הסביר ויגיד …

יובל: צריכה להיות הופעה.

עינת: …'סליחה זה נעים לה? זה לא נעים לה הרי'. ברור שזה לא נעים לה. אבל כרגע מי יכול לצאת מהלופ? כי יש כבר לופ, לא חשוב איך הוא נולד. רק אנחנו.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אז אנחנו כרגע, כשלא בזירת השיעורים. בזירת הערב, בזירת הכיף, בזירת הולכים לטיול עם הכלב, בזירת ה…זה, צריכים להגיד לילדה הזאת: 'תשמעי, אני התבלבלתי'. באמת אבל, לא בקטע כוחני. אתה מכיר את ההורים שאומרים : 'אני התבלבלתי, אני יותר לא זה…' (חיקוי מזלזל) לא כזה. אני התבלבלתי…

יובל: אבא שלי היה אומר לי אני זוכר בתור ילד: 'אני מסיר את ידיי… את ידיי ממך'.

עינת: או. בבקשה.

יובל: אחרי שקראו לו לבית ספר כל שבוע להתלונן.

עינת: נכון. נכון. ואני הייתי שומעת המשפט: 'את תעשי מה שאת מבינה'.

יובל: נכון (צוחק).

עינת: מה שאת מבינה זה בעצם הההה (שאיפת אויר) הנה האשמה. הנה ה… בוא נפתח את הבוקר עם…

יובל: אבל אני חייב להגיד לך שכשאבא שלי אמר לי 'אני מסיר את ידיי ממך',

עינת: כן,

יובל: זה היה קצת כאילו, קצת פוגע, אבל בעיקר משחרר.

עינת: כן,

יובל: מבחינתי לפחות.

עינת: אבל… אבל הוא באמת הסיר?

יובל: מה, כאילו… בדרך כלל הוא…

עינת: אבל בעובדה בשטח, הוא הסיר?

יובל: כן, הוא לא התעסק יותר בענייני ה… ידעו שיש להם ילד שעושה בעיות בבית הספר ו… בוא נקווה שזה לא יגמר בתיק פלילי, וחוץ מזה שיסתדר.

עינת: ברור לך שבסוף זה מה שהציל?

יובל: יכול להיות.

עינת: כי בצד הדבר הזה, בשנייה שהם נסוגו מהמקום של, אתה יודע, ה… ה… הזירה שהם לא אמורים להיות בה, הם הצליחו לקיים זירות אחרות של אהבה, משמעות,

יובל: לגמרי.

עינת: משפחה, וואטאבר.

יובל: וגם זה הוריד קצת… אני זוכר תמיד היה את הקטע הזה, שהם היו הולכים לאסיפת הורים. פעם היה אסיפת הורים , אני לא יודע אם היום יש…

עינת: בוודאי. לא הלכת פשוט. (צוחקת).

יובל: אני לא כל כך הולך… אבל יש אסיפת הורים.

עינת: כן.

יובל: ואני זוכר אותם הולכים לאסיפת הורים,

עינת: (המהום האזנה)

יובל: ואני יושב בבית, ואני בחרדה שהם יחזרו עם הסכין. אני יודע, אני יודע, אני יודע…

עינת: אתה יודע,

יובל: שמה הולכים להגיד להם שם וזה לא הולך להיות יפה.

עינת: אבל ממה היתה החרדה? הרי לא הענישו אותך.

יובל: מְהַ…

עינת: ממה?

יובל: מהאכזבה, מהדאגה שאתה גורם להם, מְהַ…

עינת: כן? לא… זה לא זה היה…

יובל: כן.אני חושב שכן.

עינת: ממה?

יובל: אני חושב שכן. מהדבר הזה שאתה כאילו… שאתה יודע ש…

עינת: היית רוצה להיות…

יובל: זה מכניס לך ווייב לא נעים.

עינת: היית רוצה… אבל הייתה לך משאלת לב להיות הילד שההורים שלו חוזרים עם אור בעיניים? כאילו מה… מה השתבש? באמת אני שואלת.

יובל: לא. לא. הדבר היחיד שהיה לי זה פשוט כ… זה היה אירוע לא נעים. לא… לא עד כדי כך לא נעים כדי שאני אתחיל להיות תלמיד טוב, אבל…

עינת: אוקיי,

יובל: זה היה אירוע שזכור לי כ… אוקיי, עכשיו יחזרו יעשו לי פרצוף חמו… כזה חמור, יגידו לי למה זה… והמורה אמר שאתה עושה ככה…

עינת: ואז מה?

יובל: … ולא עושה ככה, ולא עושה ככה.

עינת: ואז מה? תצטרך להתגונן, או מה?

יובל: זה מייצר ווייב לא נעים.

עינת: על ה… מה…?

יובל: לא… לא הרביצו לי או הענישו אותי או משהו כזה.

עינת: לא! אני לא חותרת לשם. אבל אני באמת, באמת שואלת.

יובל: התחושה הזאת שאתה… כן, שאתה מאכזב, שאתה מכעיס, שאתה זה… זה לא תחושה נעימה לאף אחד אני חושב. בטח לא לילד.

עינת: אני חושבת ש… שבסופו… בסופו של דבר, כשאנחנו יודעים להגדיר את הגבולות של עצמנו… וזה באמת, זה לא הגבולות בקונטקסט שרוב ההורים חושבים מה הם גבולות, ואומרים 'זה ילד ללא גבולות'. זה אומר שההורים שלו לא מכריחים אותו לשבת לעשות שיעורים.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: זה לא זה. הגבול זה באמת המרחב ש… ש… שאותו אני מותירה לילד שלי לשגות, לטעות, להצליח, לפגוש את החיים… אני אעמוד מעבר לקווים, אני אריע אם יהיה צריך,

יובל: אבל לא לרדת למגרש.

עינת: אני יכולה גם לרדת למגרש כקבלן משנה. אבל לא מהמקום של 'את תוציאי לנו את המיץ, תסחטי אותנו…' ושוב אנחנו נגררים לשם,

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: ואנחנו אלה שרותמים את עצמנו לוו זה ב… בחור של הטנדר.

יובל: I hear you. טוב, השעה שבע וחצי. יש לנו ילדה שמחכה…

עינת: כן.

יובל: … מחוץ להתעמלות קרקע שנאסוף אותה. אז…

עינת: עם אפס סוללה בטלפון שלה, בהצלחה לכולם.

יובל: אפס סוללה. אבל בסדר, יהיה בסדר.

עינת: יהיה בסדר.

יובל: סומכים עליה.

עינת: איזה שיר שמת לנו?

יובל: שיר הסיום שלנו, אני לוקח אותך 40 שנה אחורה.

עינת: או. זה טוב, 40 שנה אחורה. הו , מיי גוד. דה בלוז…

(ברקע מתחיל להתנגן שיר הסיום: The Blues , אלטון ג'ון)

יובל: סר אלטון ג'ון. כי נראה לי שאנחנו עדיין חיים בתוך איזה בלוז כזה…

עינת: איזה בלוז… בלוז שלא יגמר.

יובל: … שעוד לא נגמר וכנראה, לא יודע מתי ייגמר.

עינת: תודה שהקשבתם. (מצטרפת לזמר: ) "things can only get better…"

יובל: תודה. כל השירים בפלייליסט שלנו 'אמא אבא פוד שירי סיום' בספוטיפיי. ו… שמרו על עצמכם.

עינת: ימים טובים. בשורות טובות.

יובל: ישועת ה' כהרף עין.

עינת: Amen.

(השיר ממשיך להתנגן עוד כמה שניות ודועך).

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

17 views0 comments

Comments


bottom of page