top of page

אמא אבא. עינת נתן ויובל נתן - פרק 161 - כיפת הברזל ההורית

Updated: Apr 15

פודקאסט הורות עם עינת נתן ויובל נתן. הוואטסאפ שלנו - 050-7499574. פלייליסט שירי הסיום שלנו בספוטיפיי - בחירה אסקפיסטית מומלצת לימים אלה, עכשיו עם דויד ברוזה.

 

יובל: מה העניינים.

עינת: וואו וואו וואו וואו מה העניינים?

יובל: ברוכה לפרק 161.

עינת: ברוך הנמצא.

יובל: הפרק הקודם, אתה יודעת על מה הוא היה, איך קראו לו?

עינת: אין לי שמץ… אין לי שמץ של מושג.

יובל: על תוקפנות ובריונות.

עינת: וואו, זה היה ממש מזמן.

יובל: זה היה ממש מזמן, זה היה כזה אחרי ראש השנה, תקופה שעוד היה לך אבא.

עינת: (אנחה) כן.

יובל: ועוד היה לתן לנו מדינה, ועוד היה לנו צבא.

עינת: אפשר להתעורר מהחלום הזה?

יובל: זהו, אז רציתי להגיד לך שאני רוצה שאנחנו נשתמש בפרק הזה כדי להעלות את המורל לציבור. (צוחקים במרירות)

עינת: אולי נזמין את הציבור שיעלה לנו את המורל.

יובל: אההה… מישהו צריך להעלות המורה למישהו. לא ברצינות כאילו אני חושב שאנחנו לא באנו ל… כאילו צריך לחשוב גם איך עושים… איך חושבים טוב ואיך עומדים זקוף ואיך ממשיכים את החיים ומגיעים לאולפן של רז פה, שהוא אמנם מרחב מוגן ברמות מטורפות שזה כבר כיף אבל….

עינת: כן. אני בעיקר שמחה שאני יושבת איתך רגע בלי… רעשי הרקע.

יובל: בלי חדשות.

עינת: חדשות, ילדים, משימות, לחץ.

יובל: כן. טוב בואי נתחיל את הפרק.

עינת: יאללה.

יובל: Let's go.

(מוזיקת פתיחה קצבית)

האמת שהתלבטתי להגיד לרז לא לשים מוזיקה, כי אנחנו עכשיו בימים כאלה שאת רואה אפילו המבזקים כזה בגלי צה"ל…

עינת: מקפיצים… אה…

יובל: הורידו להם את המוזיקה, הכל כאילו יורד.

עינת: אתה חושב שזה יורד כדי לסמן את הזה…

יובל: האבלות.

עינת: או שזה יורד כדי לא להקפיץ אנשים? צריך עוד לסמן את הדבר הזה? זה לא ברור?

יובל כן. אנחנו כולנו בתוך הטראומה. את יודעת, כולנו עדיין עם החולצה הקרועה, של השבעה.

עינת: אנחנו נהיה הרבה זמן לצערי עם זה, אנחנו רק צריכים להבין איך אנחנו מתנהלים תוך כדי.

יובל: כן. אמממ… אז…. אז זה מה מה שקרה ואין פה מה… זה… צריך לחשוב מה, מה עושים בפועל.

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: ואני חייב להגיד, בהתחלה ממש לא חשבתי, לא היה לי שום חשק להקליט פודקאסט אחרי העניין הזה, כמובן. וגם אני רואה את עצמי בתור… בן אדם שמאזין לפודקאסטים שפשוט לא יכולתי בכלל להתפנות למדיום הזה כי…

עינת: כן.

יובל: …כל כך לא קשור כל כך לא…

עינת: זה מדיום של ימים אחרים.

יובל: ואז ניסיתי גם, אז הדברים בדרך כלל לא אקטואלים, לא מעניינים…

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: או שאני שומע כל מיני פודקאסטים אמריקאים ואז אני חוטף עצבים חבל על הזמן.

עינת: כן כי זה מזכיר לך את כל ה…

יובל: לא כי את שומעת אותם מדברים על זה וזה כאילו…

עינת: זה לא.

יובל: סתמו ת'פה שלכם כבר יא גויים מטומטמים.

עינת: ממש. ממש. (נאנחת)

יובל: אבל אני חושב שבמקרה של הפודקאסט הזה, ואני לא סתם חושב את זה, אני חושב את זה בגלל שראיתי המון המון המון בקשות שהגיעו ל…

עינת: כן. חמודים אתם, באמת.

יובל: לוואטסאפ שלנו, של הורים שבאמת רצו… רצו לשמוע.

עינת: כן.

יובל: רצו לשמוע גם את הקול… גם את ה… את יודעת אפילו במאמר מוסגר, אחרי ה…

עינת: רצו שנזכיר…

יובל: כן.

עינת: … להם מה התפקיד היחידי שעוד נשאר שהוא סוג של ציווי. אין לנו, אין לנו בו אפשרות באמת… אתה יודע, יש לנו אפשרות לזייף אבל אין לנו אפשרות לפרוש ממנו. אני חושבת שבהרבה מובנים, אני מרגישה קצת כאילו חצויה במובן הזה שמצד אחד אני אומרת,

וואי למה יש לי ילדים עכשיו? כאילו, אם לא היה לי ילדים עכשיו הייתי פנויה לשחרר את כל הרגשות הקיצוניים, לטייל, ולהיכנס למיטה ולעשות מה שמתחשק לי ורגע לשקוע לתוך מה שנקרא הבור שבו אני רוצה לשהות.

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אז… זה תיק זה, ילדים. אבל מצד שני, איזה מזל זה.

יובל: כן.

עינת: שיש ילדים כי יש משהו בהחזקה הזו שאנחנו עושים, חלקנו יותר חלקנו פחות, אבל למענם, שגם מזכיר לנו שהשריר הזה, אוי ואבוי לנו אם הוא יחלש.

יובל: כן, כאילו התפקיד מציל אותנו בהרבה מובנים.

עינת: כן, כן, ממש ככה.

יובל: והשאלה זה מה התפקיד, כי נגיד בינינו היו בימים הראשונים ממש כאילו כיסוחים.

עינת: (גיחוך הסכמה) כן.

יובל: סביב ההתייחסות לדבר הזה שאת פשוט, אההה… לא יכולת לשמוע יותר פשוט, כי זה זה כאב מדי.

עינת: לא 'יותר'. זה לא 'יותר'. זה 'בכלל' . אני חושבת…

יובל: כן.

עינת: אי אפשר… דבר ראשון אני חושבת שאי אפשר להימנע מהפן המגדרי, שבו רגע ברור לי שאני בהכללה, אבל שבו הטבע ייעד אתכם הגברים, מה שנקרא להגן על הבית, בין אם זה אקטיבית, אלה שהתגייסו למילואים או אלה שישר התחברו לכל מבזק קיים. שוב, מהמקום האבולוציוני הזה…

יובל: ההישרדותי.

עינת: … של להבין מתי הסכנה מתקרבת אלינו.

יובל: כן.

עינת: ועלינו הוטל במקור להישאר במערה עם הגורים שלנו ולאפשר את המקום הבטוח. שבו, והנה רגע אני קופצת לשורה התחתונה של… אני אפילו לא יודעת על מה אתה רוצה לדבר היום אבל… המקום הבטוח שבו המבוגר האחראי לא חווה שום מצוקה נפשית קיצונית. כאן רגע אני… אני… אני שמה כוכבית. אז אני אומר לא חווה שום מצוקה נפשית קיצונית שהוא לא יכול לשלוט בה, באיזשהו אופן או להסביר אותה במילים לילדיו…

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: … תוך כדי שמתקיימת שמחה, הנאה, פעילות, מנוחה, משחק. כי זה מה שהילדים שלנו צריכים כדי לשרוד. אז החלוקה ששמה אותך מחוץ למערה, הכניסה בעידן המודרני אליי אל תוך המערה את קולות המלחמה, שבימים רגילים, כשאני אומרת רגילים אני מדברת על משבר של מתיחות בזה… או אזעקות או כל דבר רגיל כבר, שזה גם הזיה, זה… זה עוד נסבל אבל בימים שבהם הזוועות, החורבן הכעס, חוסר האונים, התסכול… אין מילים אפילו, בסדר? זה לא יכול היה…

יובל: זה פשוט, התמונת עולם של כולנו התנפצה.

עינת: התרסקה. אבל, אבל, אבל איפה התחילו החיכוכים? החיכוכים התחילו בכך שאני אמרתי או שאתה יוצא מן המערה ומאפשר לי לעשות את תפקידי, אגב שים לב, אם אתה יוצא מן המערה זה יכול להיות גם להיות סגור בחדר שלך ולהיות מחובר לקו הזה, לתדר הזה. אז תיקח בחשבון שזה שקרים שהמוח האבולוציוני שלך מספר לך כרגע.

יובל: לא, אפרופו התסכול שאמרת קודם, אני חושב שאני יכול לבטא עמדה של הרבה גברים, לפחות,

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: האינסטינקט שלך הוא להרוג מחבלים זאת אומרת לקחת נשק, ומה זה נשק… תקשיבי אני יותר שנים חי כבר אחרי שיריתי פעם אחרונה מאשר לפני שיריתי,

עינת: ועדיין זה שם.

יובל: זה שם. והחיפוש אחר הסכין והגרזן וה…

עינת: הנבוט. משהו. תביא משהו.

יובל: וכל מה שיש. זה, זה גם טירוף ולהחליף אותו בלשבת לראות כל מיני אלופים לשעבר מבלבלים את המוח בטלוויזיה… זה לא… זה כאילו, זה עונה על הדבר באמת כאילו אתה צריך לדעת מה קורה וכל זה, זה, זה, אבל זה לא מרגיע אותך בשום פנים ואופן.

עינת: זה תחליף פלסטיק.

יובל: לחלוטין.

עינת: זה דבר שכנראה היה, היה אמור לקרות בשבט הקדום שפשוט קוראים לכולם. אבל, שוב, זה, זה, זה בסוף אם אם התכנסנו כדי לדבר או לעסוק בשלומם של הילדים.

יובל: אז זה לגמרי זה התכנסנו, ויותר מזה, אפשר לגלות, לספר למאזינים, את דיברת עם אלפי הורים.

עינת: כן.

יובל: מאז השבת השחורה הזאת של השביעי באוקטובר. כל מיני זומים ועניינים ולמשפחות צה"ל ושוטרים ובהרבה חברות והרבה… אפילו,

עינת: מפונים.

יובל: כן הינו במלון בים המלח של מפוני בארי שהזמינו אותנו מאזינות של הפודקאסט.

עינת: מתוקות כאלה. ליב המתוקה וחגית… טוב..

יובל: אז באמת, אני חושב, נחשפת למגוון מאוד מאוד גדול של תחושות ותגובות.

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: בואי ננסה לטפל באמת בדברים הנפוצים ביותר. כי בסוף את אומרת לי גם כן, שהשאלות והמחשבות זה, זה דברים זהים, נכון? כאילו בכל הקהלים.

עינת: לגמרי, לגמרי, לגמרי. אני אעז רגע, זה עלול לעצבן כמה אנשים אבל אני אגיד שכל התשובות כולן הן שלוחה, זאת אומרת אפשר למשוך חוט בינן לבין תשובות רגילות שהיינו מספקים להורים בשעת שגרה. פלוס כמובן כל הכל המחקרים שיש לנו, אנשי המקצוע, על טראומות.

יובל: אבל גם זה אמרת לי, שצרכת המון מהמחקרים האלה וטראומות כאלה לא היו שם. לא הייתה התייחסות אליהם.

עינת: כזה בדיוק לא, אבל, אבל, אבל אבל לא, מה זה? מה זה הדבר הזה? בוא נתחיל רגע בנקודה שבה אני מגומגמת כדי לתת הקלה שנייה לכל הורה באשר הוא. והשורה התחתונה תהיה: כל עוד מוחם של ילדינו לא סיים להתפתח, וכאן נכנסות תתי קטגוריות אבל רגע אני אומרת משהו בהכללה, אין להם שום יכולת לתפוס את המציאות כמו שאנחנו תופסים אותה. זאת אומרת שהדבר הזה שמבחינתנו, אתה יודע, חילק את החיים ללפני ואחרי, חלקנו אגב,

הנה שוב אתה יודע, הכל היחסיות הזאת גם. אנחנו יושבים בתל אביב ויש לנו את הפריבילגיה כאילו,

יובל: יש לנו את הלוקסוס לדבר על ילדים שנבהלים מאזעקות.

עינת: בדיוק.

יובל: לעומת מה שראינו, מה שראינו שם בים המלח.

עינת: מה שראינו השבוע. אבל… אבל… אבל איך שאתה לא מסתכל, וכאן יש מחקרים גם לילדים שחוו דברים מאוד קשים באסונות טבע, ברעידות אדמה. נקברו, נהרגו להם, ראו מראות קשים, הופרדו או הרגישו תחושת לבד מתמשכת עד חילוץ או באמת… מקומות קשים. אצל ילדים זה לא בהכרח מתחלק ללפני ואחרי. זאת אומרת שקיים מצב שבו ילד או ילדה עוברים אירוע טראומטי בסדר גודל כזה, ואין, אין פגיעה בשאסי.

יובל: כן? עוברים, כלומר,

עינת: כן

יובל: היו בממ"ד 12 שעות וראו גופות ועניינים וירו בהם ו…

עינת: כן, כן, אין פגיעה בשאסי. אני מדברת איתך על על הטווח הרחוק, על המבוגר.

יובל: תגדירי 'פגיעה בשאסי'.

עינת: פגיעה בשאסי?

יובל: חוסר יכולת לתפקד.

עינת: כן. זה החל מהגדרה אישית של אותם אנשים בבגרותם,

יובל: כקורבנות.

עינת: לא, לא, זה לא רק קורבנות. איפה אתה מגדיר את עצמך… ממש שאלוני תפקוד. איפה, איפה יש לך חריגה בתפקוד והאם אתה מחבר את זה לאותו מקום. איפה אתה קיבלת מתנה אפילו, פרופורציות, תקווה, תחושת חוסן, יכולת…

יובל: הערכה של החיים.

עינת: כן, כל הדברים האלה. וכמובן השדות הרגילים של התפקודים שהם נבחנים שהם בדרך כלל השדה של יחסים אינטימיים. זאת אומרת, בין אם זה זוגיות ובין אם זה יחסים קרובים שאתה יכול להחזיק בהם לאורך זמן והם מספקים לך מקור נחמה. אני מדברת עכשיו על מה מה, מהו המבוגר שלא נפגע בשאסי. אז יהיה זוגיות, עבודה, זאת אומרת לא רק יכולת להתפרנס…

יובל: גורם יעיל בחברה.

עינת: כן… אלא כן היכולת לתרום ולהרגיש משמעותי. ומשפחה.

יובל: אוקי. עכשיו, הפגיעה הזו בשאסי כן או לא, היא לתפיסתך אני מניח, קשורה להורים או למשהו מולד שלו?

עינת: היא קשורה…

יובל: הורים יכולים לעזור לזה באיזה שהוא אופן?

עינת: בוודאי, בוודאי, חד משמעית. וכאן אנחנו צריכים להבין מה הם אותם אבני יסוד שמופקדות בידיים שלנו ושיש ביכולתן להגן על הילדים שלנו לימים. לא בטוח שבטווח הקצר. כי תכף נדבר על… אפילו על היכולת שלנו להכיל איזה שהוא מופע של חרדה או של רגרסיה או של…

יובל: כי באמת אני שומע מהרבה הורים, אני מניח שאת אפילו יותר ממני, על מופעים כאלה שהם, את יודעת, או מתפרצים או מתעצמים בצורה מטורפת בתקופה הזאת.

עינת: נכון, נכון. זה מה שאמור לקרות. אתה יודע, אתה לא רוצה, כאילו… גם אם תביט באדם המבוגר שתשאל אותו מה שלומך והוא יגיל לך מדהים ואחר כך תלווה אותו במהלך יומו ותראה אותו כאילו, לא יודעת מה, מצלם את עצמו חוגג עם החברים וזה, תגיד מה לא בסדר איתו. נכון?

זה לא, זה לא המקום המנומס שבו אנשים לא יכולים לענות על 'מה שלומך'. או לא יכולים להגיד אפילו 'בוקר טוב'. זה המקום שבו אנחנו אולי לא מבינים, אבל אחת… אחת מהתרופות שזמינות לנו בטבע היא היכולת להרגיש שאנחנו בתוך קולקטיב. אנחנו לא לבד. אתה יודע, החל משבעה או מניחום אבלים ביהדות. או מהמצב שאנחנו, אתה יודע, רואים פרצופים מתהלכים ברחוב.

שהמקום הזה בעיקר נועד, כאילו בא לי להגיד קבוצת תמיכה אבל זה עושה לי קצת להקיא, אבל כן, הוא נועד לשים אותנו כבני אדם במקום שבו אנחנו אומרים לעצמנו: אחד, כנראה שכולם מרגישים ככה, זה לא שמשהו לא בסדר אצלי. שתיים, אם כולם מרגישים ככה זה אומר שבאיזשהו אופן אנחנו מחוברים. ועכשיו הסיפור של 'לבד' או 'מחובר' הוא כל כך נוכח כאילו, אתה יודע במעטפת הזאת שכל המדהים הזה נותן גם ב…זה…

יובל: כן, כמו שעושים בטלוויזיה 'יחד ננצח'. כמו שעושים בערוץ 14 'יחד ננצח בעזרת השם'.

עינת: (צוחקת), כן, צריך עוד מישהו שיצטרך לביחד.

יובל: עוד משהו.

עינת: אז, אתה יודע, זה יושב, זה יושב על המקום שבו אנחנו… אני לא חושבת שמישהו מההורים בא לו בספונטני להגיד איזה יופי שהילד שלי היה גמול וחזר להרטיב או איזה יופי,

שכאילו המתבגר שלי עכשיו עוד יותר קורס או…

יובל: תסבירי את זה באמת את הקטע עם ה'להרטיב' , כי גם באמת, לא, לא, שביקשו ממך שנסענו לים המלח שם, לחבר'ה מבארי אז שאלנו מה הם צריכים…

עינת: אז הדבר הראשון היה באמת שעווניות למיטות כי המלונות שם לא ערוכים והרבה מהילדים שכבר היו גמולים חזרו להרטיב.

יובל: למה? למה זה קורה?

עינת: זה קורה משום שהסיפור של רגרסיה באשר היא, זה לא… אתה יודע, זה לא רק הרטבה. זה כל רגרסיה.

יובל: כאילו מוצץ, בקבוק…

עינת: חזרה למצוץ אצבע, זה… זה… זה ילדים שכבר סיימו את שלב ה whining או ההתבכיינות, חזרו להתבכיין. זה המקום שבו, אפילו, אתה יודע אנחנו כמבוגרים אומרים: 'תחזיק אותי אין לי כוח. אין לי כוח'.

יובל: נכון. אני שמתי לב היום שהתחלתי, חזרתי לכסוס ציפורניים.

עינת: בבקשה.

יובל: שזה דבר שנגמלתי ממנו כבר מזמן,

עינת: זה זה.

יובל: וזה פתאום זעזע אותי. זה כאילו, אמרתי….

עינת: אגב, כמה אנשים ראינו שסיפרו לנו שהם חזרו לעשן אחרי שנים שהם הפסיקו לעשן?

יובל: כן.

עינת: זה זה. עכשיו במקום הזה, כשאתה מסתכל על…על… אני חוזרת רגע לילדים, אבל אני כל הזמן רוצה לנרמל את זה באמצעות דברים שאנחנו מכירים. כשאתה מסתכל על מערכת רגשית שעוברת כזה צונאמי, אתה אומר בוא תראה לי את המקומות שבהם יוצא השיט. לפעמים זה תרתי משמע. ונראה האם המקומות האלה חיים לצד איים קטנים של תפקוד. וכשאני אומרת איים קטנים של תפקוד, אני מתכוונת לילדים שמסוגלים להתרחק טיפה מאימא שלהם גם אם זה באותו חדר. ולשחק או לצחוק או לשקוע בהנאה, או אתה יודע, ילדים זה ילדים. ואז אנחנו מבינים שיש פה איזה שהוא הומאוסטזיס, איזשהו תהליך שבזכות אותה רגרסיה, או בזכות (משמיעה פוף פוף) הסיר לחץ, המקום שמשחרר כרגע שסתום הזה, שמשחרר, לא חשוב אם משחרר עלינו או משחרר משברית-התנהגותית או משחרר תוך כדי שינה פיפי. זה לא משנה. שמשחרר איזה שהם רגשות או חוויות שעוד אין ביכולתם של ילדים צעירים לדבר עליהם. אוקי?

יובל: בואי נלך שנייה לילדים יותר מבוגרים, מתבגרים. שזה באמת צורך שאנחנו גם כן שומעים המון. גם מפניות לוואטסאפ וגם בדברים שאת… ששואלים אותך בזומים וכולי. אני חושב שחלק מהעניין פה זה באמת, מתחבר נורא לתחושה כללית של הורה למתבגר שהוא כאילו מאבד שליטה על מה שקורה שם וכל זה, ואז הוא גם מאבד שליטה על מה שהוא רואה.

עינת: (המהום הסכמה)

יובל: הוא רואה את הסרטונים? הוא רואה את הדברים? הוא באמת באיזשהו…

עינת: הוא גם סגור בחדר, אז אני גם לא יודעת מה הוא רואה.

יובל: מה בדיוק קורה לו? מה הוא לא רואה, מה הוא כן רואה, מה… כאילו…

עינת: גם ככה הוא מעולם לא החליף איתי יותר משלוש מילים, אז עכשיו בכלל...

יובל: עכשיו גם מתבגרים יש הרבה שלוקחים את זה מאוד מאוד קשה שהם, גם אצלם יש חרדות וכולי.

עינת: אלף, בוא. יש לנו, אתה יודע, מתבגרים שאיבדו או ששמעו על אנשים שהם מכירים שהיו במסיבה או זה… יש לנו חיילת שנמצאת כל הזמן סביב הסיפור הזה. זה גם גיל ההתבגרות, בוא לא נשכח. אז, אז המקום שבו, והנה שוב התרגשות שלי למתוח את אותו חוט בלתי נראה בין השגרה, הדברים שעסקנו בהם פעם, למצב הטראומטי הנוכחי, זה… זה בדיוק המקום שבו אנחנו לא אמורים לקנות את המופע הזה שלהם. אנחנו אבל אמורים להבין שכדי להיכנס, אוקי, או לקבל הזמנה לתוך מרחב של מתבגר אנחנו חייבים להיות, הנה אני משתמשת עוד פעם במילה מהשגרה: קולים. אנחנו לא יכולים להיות אנשים שדופקים עכשיו הצגה רק בשביל לדעת מה הם יודעים מטלפונים של חברים. אוקי? אנחנו… אם המטרה היא (קול כועס): 'לדעת מה הוא רואה כרגע', הנה אני עושה גם את ה… זה. אז זה לא משנה אם אני אשאל או אתחפש לזאת שאומרת (קול ידידותי מזוייף): 'תגיד! אצלכם מישהו רואה בטיקטוק את כל הדברים האלה? מישהו מהחברים שלך מחובר לטלגרם? למי יש אחים גדולים? מה עשיתם כשהיית אצל חבר שלך? '. מתבגרים מריחים…

יובל: את המניפולציה, כן.

עינת: … את המקום שבו אנחנו בעצם, בתפיסה שלהם, מתעסקים בעצמנו או בביקורת שלנו, בחרדות שלנו ולא, והנה אני מביאה אוטומטית את התחליף: בסקרנות האמפתית שהם זקוקים לה. זאת אומרת ש… וכאן חשוב לי לנרמל משהו. כי הרבה מאוד הורים אומרים לי, שוב, 'אבל הוא לא מעוניין לדבר איתי'. אוקי? ואז אני, ועל זה אני מוכנה להילחם, אני אומרת תראה לי בן אדם אחד, עזוב את הילד שלך. חברים שלו אפילו. שכשהוא נכנס אליך הביתה הוא, כשאתה קובע איתו, לא יותר מחצי שעה. ואתה מגיע עם ניצוץ בעיניים, עם געגוע, עם סל המחמאות הלא המפוברקות, ועם היכולת להישען קדימה, בלי להתעסק בעצמך, ולהגיד: 'ספר פרטים! מה קורה? מה שלומך? איך אתה? כמו מה זה? רגע, ספר לי עוד. דבר עוד על זה, הנקודה הזאת, זה מעניין אותי'. במקום שבו אנחנו יכולים לתת לאדם אחר את המתנה האמיתית הזו הוא מקום שאליו הוא רוצה לחזור. זה בית. זה הגדרה של בית.

יובל: כן.

עינת: אז… אז, כן. היום אנחנו נדרשים ל… ל… אתה יודע. זה זה לא סתם אומרים תשים את המסכה על עצמך לפני שאתה שם אותה על הילדים שלך.

יובל: בטיסה. את מסכת החמצן.

עינת: כן. in case of emergency. היום אנחנו נדרשים לבדוק היטב איפה אנחנו ממלאים טיפה חמצן, לא הרבה, כי אין חיה כזאת כרגע, כדי לעשות הנשמה מפה לפה. ואני לא סתם אומרת הנשמה מפה לפה. זה קריטי יותר מבימים רגילים. זה לא…. אתה יודע. אם איך שהוא בימים רגילים אני יכולה להחליק את זה שמתבגרים מבלים הרבה מדי שעות מחוץ לבית. וההורים, אתה יודע, אומרים לעצמם 'ככה זה הגיל הזה'… אז זה…

יובל: העיקר שיש שם ממ"ד, או כאלה.

עינת (מחייכת) כן, אז היום זה לא… זה לא עובד. זה לא עובד. זה לא עובד. כי אם אנחנו רוצים באמת לשמור על תחושת הביטחון שלהם, וזה, אגב, הנה מתחיל שעון מתקתק בדיוק כמו בקורונה אוקיי? . השעון המתקתק הזה יביא את המתבגר או המתבגרת או להסתיר את החרדות שלהם עד שאי אפשר יהיה להסתיר אותם יותר, אוקיי? ואצל מתבגרים זה קורה מאוד מהר בדיוק כמו שאצל ילדים אנחנו עדים לאותם התנהגויות קצה ש… שנועדו אגב, למה? אותו דבר. תראה איזה טבע חכם. האיום הכי גדול, הקיומי, הדבר שהוא הטראומה, הוא הטראומה, זה הפחד מהפרידה, מהספרציה, מהלבד. מה…כל דבר שתגיד לי שקשור לילדים,

יובל: (המהום הסכמה)

עינת: אני יכולה לחבר לך לשם. זה לא חשוב כרגע אם זה התקף זעם על זה שהוא שכח את הדובי שלו בגן…

יובל: אגב, שניה רגע, ברמה המדינתית גם אני חושב, התחושה של אנשים שהם לבד,

ובאים אליהם מחבלים, והצבא לא בא, הם לבד. (קול מזועזע)

עינת: לגמרי

יובל: זה תחושה ש…

עינת: זה הכי נורא. אין יותר נורא מזה.

יובל: זה מזעזע את כולנו.

עינת: נכון.

יובל: לכן כולנו כמדינה גם חוזרים לשלב… באיזה רגרסיה.

עינת: לגמרי. לגמרי. איפה היו כולם? כזה. ושוב. אני באמת אומרת לך אין דבר שאני לא יכולה לחבר לזה. עכשיו, הרבה פעמים הורים לא מחברים, נגיד את זה שכשהם כועסים על הילד, הוא מרגיש לבד. כשהם משתמשים בפרידה או בספרציה ככלי חינוכי, ואגב זה כלי חינוכי מאוד נפוץ נכון? כי הוא עובד.

יובל: לך לחדר …

עינת: או, אני אקח לך משהו שיקר לך, אני אקח לך את הטלפון.

יובל: אני אפריד אותך.

עינת: בדיוק. זה הכל, זה הכל מתחבר לאותה תמה. אז התמה תגיד, אוקיי, כשאנחנו מרגישים באיום קיומי, וכאן נכנסת הגדרת הטראומה שאפשר להכיל לעומת הטראומה המתמשכת, שאוי ואבוי לנו אם הילדים שלנו ינשמו את האוויר הזה. אז כולנו כבני אדם ערוכים, ערוכים להכיל את הלבד הקצר מועד. זאת אומרת, התחלה אמצע וסוף. ילד הולך לאיבוד, נלחץ מאוד, מחפש, מוצא. אוקיי?

יובל: תגידי ומה עם ההורה שמרגיש בעצמו לבד ובמצוקה ובחרדה? אנחנו שומעים הרבה דברים כאלה.

עינת: בודאי. מה זאת אומרת, זאת הבעיה… הבעיה היום של ילדים…

יובל: שניה, אני רק רוצה לומר ברמת הקוריוז. את בן אדם הכי קול בעולם. את לא מפחדת מכלום, אף פעם. השבוע הלכנו, הלכת איתי לקנות מים מינרליים לממ"ד.

עינת: בסדר, אבל אני…

יובל: לעשות סקר מקלטים לאן אנחנו בורחים במקרה ש….

עינת: אבל מה, אבל מה הייתה הגדרה? ההגדרה הייתה, אני רוצה להישאר האדם הרגוע עבור ילדי וזה מה שמאפשר לי, לדעת שיש לי רגע…. שוב, זה אשליית השליטה.

יובל: מה זה מינרלים וטונה… (מגחך)

עינת: זה שטות. זה לא משנה.

יובל: כן.

עינת: שאני יכולה שנייה, וכל אחד יכול למצוא את זה במקורותיו הוא. השאלה שצריך לשאול, היא האם הדבר הזה זה כמו לגרד פצע או עקיצה של כאילו… תנו לי עוד מהסנאף של החרדה כי אני חרד…

יובל: כואב אבל תמשיך, מה שנקרא.

עינת: בדיוק. או האם הדבר הזה מאפשר לי להירגע. וכאן אנחנו חוזרים לשאלת הבסיס. מה עוזר לך באופן אישי להרגיש יותר רגוע? זה… זה… (מגחכת) תראה אתה לא יכול להגיד לכולם 'מיינדפולנס זה הפתרון'. אוקי? אגב, הנה רגע אני קופצת לטעות, אחת הטעויות הנפוצות עם ילדים. אנחנו מגיעים עם הפתרון, כשהפתרון הוא בכלל לא העניין. העניין הוא שכשילד כבר…

יובל: תני דוגמא, תני דוגמא. תסבירי את זה להורים.

עינת: אוקי. מתי ילד… תבחר גיל. בוא, בוא נעשה כמה תסריטים.

יובל: 11.

עינת: אוקי. מה יושב עליך?

יובל: 'אני מפחד מאזעקות ואני זה… ואני… יהרגו אותנו ויבואו מחבלים ויהרגו אותנו וידקרו אותנו ו…".

עינת: סבבה. אז עכשיו אני כרגע רוצה לשאול אותך או, בשפה המקצועית קוראים לזה הסקרנות האמפתית. זה אומר שאני צריכה לוודא אחד, שאני לא בחרדה. לא מהמציאות, מזה (קול לחוץ) שיש לי ילד שמפחד, מזה שמשהו לא בסדר עם הילד, מזה שאני חייבת להבין איזה סוג של פחד כי אולי אני אחייג למומחה…

יובל: ער"ן…

עינת: או לזה… אוקיי. אז את זה אני צריכה לשים בצד. שתיים, שליטה. אוקיי? שליטה, כל מי שהוא חולה שליטה יוכל למקם את עצמו על הרצף שזה האנשים…

יובל: אבל שניה, מעבר לשליטה. אני חושב, הרבה פעמים, הילד שמבטא את הפחד שלו הוא מבטא את זה מול ההורה. הוא מצפה שההורה יקח ממנו את הפחד באיזשהו אופן.

עינת: אוקי. אז אם…

יובל: או ישים לב לפחד ויכיר בו.

עינת: אוקיי. אז אני אומרת רגע מה אנחנו צריכים להניח בצד כדי לעשות בדיוק את המשימה הזו. שהילדים שלנו מצפים מאיתנו. עכשיו הם לא יודעים לשים במילים. הם לא יודעים לשים במילים. ילדים בני 11 הם כבר יודעים להגיד: 'לא הבנת'. או כשאני אשאל אותו אחרי השיחה הקצרה הזאת, כי גם אין קשב ארוך, 'זה עזר לך השיחה הזו? ' אז הוא יגיד לי 'לא. הוא יגיד 'נראה' הוא יגיד 'אני לא יודע'. אנחנו צריכים לשים לב שכשילד בן 11 אומר אני מפחד אני רוצה להגיד לו 'ספר פרטים'. 'מפחד ממה? ' אוקיי? 'מפחד כמו מה? '.

יובל: כאילו, משתתפת איתו בפחד?

עינת: לא משתתפת איתו. רוצה רגע שהוא ישדר לי את הסרט שלו כדי, והנה הפאנץ', שהוא יוכל לעשות סדר פנימי. לשמוע את עצמו מדבר. מה זה טיפול פסיכולוגי? 90% ממנו זה היכולת לשמוע את עצמנו מביאים לידי ביטוי תחושות, רגשות, פרשנות, חוויה סובייקטיבית של מציאות, אל מול איזה שהוא אדם שנותן לנו תחושת ביטחון, שאנחנו סומכים על הכספת שהוא בשבילנו ושיכול בשאלות של הסקרנות האמפתית לקדם גם את המהלך המחשבתי. זאת אומרת, אם אני אשאל 'כמו מה הפחד הזה? במבצע הקודם שהיינו רק במקלט זה היה כזה? אם היינו צריכים לכתוב עכשיו תסריט לסרט רק עלייך ועל מה שעובר עליך איך היו קוראים לו? אתה חושב על זה כל הזמן? תספר לי על רגעים שאתה לא חושב על זה. כשאתה לא חושב על זה, מה אתה עושה? ' והנה לאט לאט אני מייצרת איזה שהוא פאזל. יש לי… יש לי עוד אלפי דוגמאות אבל תנסו לדמיין שאתם יושבים, עם ילד של חברים.

יובל: כן.

עינת: עם… עם… עם אדם שהוא יקר ללבכם באמת. ובדרך כלל כש…

יובל: שניה רגע. אוקיי אני מבין את השיטה הזאת,

עינת: רגע.

יובל: את מדללת את הפאניקה.

עינת: לא אני לא מדללת את את הפאניקה (מרימה קצת את הקול). אני אגיד לך משפט ואתה תגיד לי מה הבנת. תקשיב למשפט. אתה צריך להתרכז. "אנחנו לא מקשיבים לילדים כדי שהם ירגישו יותר טוב. אנחנו מקשיבים לילדים כדי שהם יהיו יותר טובים בלהרגיש". עכשיו תגיד לי מה הבנת.

יובל: אה… הבנתי שבעצם אני לא מדלל לו, אני מדייק לו.

עינת: וגם המטרה שלך, זה לא שהוא יגיד לך, 'וואלה אבא, מה זה עזרת לי'.

יובל: כי הוא לא יגיד לי את זה.

עינת: 'איך השיחה הזו לקחה ממני, את כל התשע טון שישב עלי'. לא, לא. ממש לא. אבל אם אני מצליחה לנהל, ועוד פעם חשוב להיות צנועים. חצי מהשיחות, אני לא מדברת עכשיו כאילו… הורים אומרים 'וואו כמה שיחות את מנהלת', לא. מדברת על שיחות קטנות בדרך לזה שהוא שואל אותי איפה המגבת… כזה.

יובל: תוך כדי החיים.

עינת: … כשהם כבר נותנים לנו את המתנה הזו, באיזה ארוחה ובאיזה הכנת ארוחה וב… אוקיי?

כשאני… שכחתי מה אני….

יובל: לא מול הטלוויזיה, או זה… כאילו אה… שוב אני חושב שגם הפחד הוא כן צמוד לאירוע זאת אומרת, נגיד שיש… אני מניח שילדים שמפחדים יותר. הם מפחדים נגיד כשמגיעים לממ"ד אחרי אזעקה, הם מפחדים כשהם הולכים לישון.

עינת: נו, ספרציה. אוקיי. הנה. ילדים עכשיו יש להם רגרסיה בשנה. הורים אומרים: עד שכבר הוצאנו אותו מהמיטה הוא חוזר למיטה. אתם לא מבינים שזה מה שהטבע עושה כרגע כדי שהילד ירגיש בטוח יותר…

יובל: אפרופו השיחה על הילד החרד. שכשהחרדה שלו מתפרצת ומופיעה בשיאה,

עינת: כן,

יובל: זה כנראה בתוך איזה… זאת אומרת זה לא משהו אגבי כמו בדרך לקחת את המגבת, איפה המגבת.

עינת: אה, לא, אבל כשהשיחה הזו מתבצעת… אוקי…

יובל: היא צריכה להתבצע לא בזמן החרדה.

אלא אם כן הוא מזמן את זה בזמן החרדה. אגב רוב הילדים לא מזמנים את זה בזמן החרדה. אני גם אספר לך למה משום שהחרדה, בטח אצל ילדים צעירים, נובעת מהסקת מסקנה, קחו אוויר אנשים, שעם האנשים האלה אני לא ב-100% בטוח. אני צריך לא להירדם בשמירה אוקיי? אני בבוטקה עם השכפ"ץ והקפלד כי יש מצב שאמא שלי חרדה, מאוד. שיש סכנה אמיתית שמאיימת על קיומי. וכאן אנחנו קצת הדוברים אתה יודע, אנחנו, אנחנו דובר צה"ל. אנחנו הפרצוף של, מילה שאני שונאת, תיווך של המציאות החיצונית. עכשיו, אם אנחנו אומרים שהמוח של ילדים, בכל גיל, אוקיי, גם אם הוא חשוף כרגע לדיבור של החבר'ה או למה שהם שמעו בחצר… אגב, תיזהרו אם אתם חושבים שאמרתם לילדים שלכם שזה 'קצת מתיחות', כשהם הולכים לפגוש ילדים אחרים. כי הנה הם שומעים את זה. אז… בדיוק היום מישהי שאלה: 'להגיד חטופים? אני לא יכולה להגיד חטופים. אני לא יכולה להגיד חטופים! '. אז… את צריכה לשאול את עצמך, אוקיי, האם יש סיכוי שהילד שלך כשהוא יצא מהבית מישהו יגיד לו 'חטופים', אוקיי, וכשהוא יגיד מה? ? ? המישהו הזה גם יסביר לו ואגב זה לא יהיה תואם גיל. וזה לא יתחשב ספציפית ברגישות של הילד הזה. זה יהיה מה שנקרא 'לא בשליטתנו'. ועכשיו יש ילד, או שהסיק מסקנה שלא סיפרו לו משהו, ובכלל לא תדעו את זה.

יובל: אולי הוא איבד כאילו אמון בהורים שלו.

עינת: זה לא איבד אמון. זה עולה לו… זה הבוטקה. רמת החרדה. הוא לא בטוח. הוא צריך לאסוף אינפורמציה. אני רוצה להשאיר ילד 'לישון', במרכאות, הכי בטוח. אלף כי אני הגוגל שלו. מוזמן לפנות אליי. יותר מזה, אני אגיד לו בכותרות תואמות גיל כל מה שקרה. וכשתהיה לו שאלה או כשיהיו לו…

יובל: אגב זה כמו בחדשות שהם אומרים 'אנחנו לא נראה את הסרטון הזה הוא קשה מדי… אנחנו לא…' . זאת אומרת גם פה יש איזה מין גם פה יש איזה מין יחס כזה של ה…

עינת: לגמרי. קצת ההורה. קצת ההורה. אנחנו שומרים עליכם, אבל…

יובל: תהיו דני קושמרו, בקיצור.

עינת: כן, בדיוק… אבל, אבל שוב, אנחנו צריכים לעשות איזה שהוא, באמת, מופע קרקס.

בשורה התחתונה אנחנו חייבים להבין שאנחנו… ילדים, הם לא מתרשמים ממה אנחנו אומרים. אתה יכול להסתכל על שתי אמהות או שני אבות שאומרים רטורית בדיוק את אותם מילים. שאצל אחד יש ילד שכאילו עכשיו הוא גזר על עצמו אילמות או מתחילים לו, אתה יודע, מתחילות לו חרדות מאוד קיצוניות, הוא כבר לא ישן הוא כבר לא זה… ואצל השני אותו דבר אבל הכל בסדר. אז זה לא מה אנחנו אומרים זה לא איך אני אגיד לו .

יובל: אבל שניה. יש גם ילדים שכן יש להם נטייה חרדתית שהיא לא דווקא בהקשר להתנהגות של ההורים שלהם. זאת אומרת, יש מקרים גם כאלה.

עינת: תסביר? מה זה אומר?

יובל: לא, לא יודע…

עינת: יש ילדים שהם יותר רגישים, נכון? נטייה חרדתית זה כבר מנגנון מתקדם של הסקת מסקנה, נכון? החרדה תגיד יש משהו מסוכן. זה לא נלמד מהאוויר. עכשיו, יכול להיות ילד שנולד עם סף רגישות מאוד גבוה. מישהו אמר לו 'אין לך ממה לפחד זה לא רעש חזק'. במקום להגיד, כאילו, 'ברור שאתה מפחד זה מנגנון הכי חכם בעולם, זה נועד לשמור עליך. למה אתה זקוק או מה אתה צריך בשביל לפחד קצת פחות' (קול ידידותי) לא בשביל 'לא לפחד' (בלעג). כי הנה עכשיו, אם אני מצפה שהוא לא יפחד אני או מעלה לו את רמת החרדה כי הוא אומר 'מה לא בסדר איתי שאני ממשיך לפחד'. או, מנסה לקחת לו את זה בדרך של הגנת יתר. שמה עושה? מחלישה אותו יותר ויותר ויותר ויותר מה שגורם ל…? פחד.

יובל: עוד חרדה.

עינת: אז…

יובל: טוב אני רוצה שניה, אנחנו כבר רואים את סופו של הפרק.

עינת: מה אתה אומר. עוד לא הגעתי לשמינית.

יובל: בסדר. שיזמינו זום למקום העבודה שלהםץ (מחייך)

עינת: לגמרי.

יובל: אבל בסדר, אני רוצה לדבר שנייה רגע על מה יכול לצאת טוב מהדבר הזה? זאת אומרת, אני לא מדבר כרגע על תמונת המזרח התיכון שאנחנו כולנו מפנטזים עליה, שבו אנחנו… אף אחד לא יכול לאיים עלינו וכולם ראו את נחת זרועינו ואף אחד לא יתעסק איתנו עכשיו 100 שנה.

הלוואי. אני מדבר על דברים כמו איזה מג"ד גולני שראיתי אותו בסרטון שאומר 'תראו, דברו על דור הטיקטוק הזה, תראו איזה אריות'. זאת אומרת, זה זורק אותי גם יש איזה פתגם כזה ידוע שזמנים טובים מייצרים גברים חלשים וזמנים רעים מייצרים גברים חזקים. אז כמובן גברים, הכוונה גם לבני אדם.

עינת: כן.

יובל: אבל, יכול להיות משהו טוב שיצא? זאת אומרת, אחרי שאנחנו… הכל, הכלכלה פה תהרס אנשים פה ימותו ויתפוצצו דברים,

עינת: (צוחקת)

יובל: ואף אחד לא רוצה להשקיע בנו ואף אחד לא ירצה להסתובב בשום מקום בעולם כי כולם שונאים אותנו. ואחרי כל הדבר הזה, חוץ מזה שאנחנו יודעים לארוז יפה אוכל ולשלוח חיילים,

עינת: שזה הרבה.

יובל: זה המון, זה המון, אין כמו עם הזה, באמת, אין כמו עם הזה. אז אחרי כל זה, מה, מה יהיה טוב? מה אנחנו יכולים להבטיח לילדים שלנו? ויש סיכוי טוב שהוא יתגשם והוא יהיה משהו שהוא לא רק דם יזע ודמעות.

עינת: אני חושבת… אני אסתכן ברוחניות שתשמע זולה.

יובל: המשיח.

עינת: לא. אני חושבת ש…

יובל: אני מחכה למשיח באופן אישי. נראה לי זה הזמן, זה הזמן. זה הזמן. זה הטיימינג.

עינת: אני ממש אשמח בשבילך. במה זה כלול? מה זה אומר?

יובל: חמור לבן לדעתי, משהו כזה.

עינת: ומה זה מביא איתו?

יובל: זהו, שינוי הכל. אחרית הימים.

עינת: ומה זה אומר?

יובל: אבא שלך יחזור, נגיד. אמא שלך תחזור. יהיו הרבה, זה…

עינת: באמת? מה אתה אומר. לא יהיה איזה בעיה לכדור הארץ עם כל האנשים האלה?

יובל: אין, נגמרו הבעיות. ימי המשיח.

עינת: הבנתי

יובל: אני לא סגור לגבי הפרטים. אני אחזור אלייך.

עינת: זה נשמע לי ממש מעורפל. אני ממש רוצה…

יובל: אני אכנס לזה, אני אכנס לפרטים של הדבר הזה…אבל בגדול זה טוב לנו. עינת: (צחוק קצר) תשמע אני חושבת שכל מה שנשאר לנו, ואני חושבת שאין כמו זמנים קשים כדי להבהיר את זה, ואני חושבת שגם אני וגם אתה ממש לא היינו זקוקים לעוד. (צחוק קצר)

יובל: not sure… כן.

עינת: בכלל, אף אחד. אבל אני אני חושבת שאנחנו יודעים שבסוף מה שנשאר זה… זה יחסים ואהבה ו-kindness. אני לא יודעת, אין לזה מילה. זה רוחב לב, זה… זה יכולת, אתה יודע, להסתכל על האחר באיזושהי חמלה…

יובל: לא בשנאה כמו שנהגנו פה בזמן האחרון.

עינת: … בעיניים של פרשנות טובה, והיכולת להבין או לצאת מהמקום של, בוא נגיד, הפינוק או האגואיזם למקום של המשמעות. או… או…

יובל: וגם אולי איזושהי בהירות, כי אני חושב שכל כך הרבה מסכות נפלו מסכות שאולי בכלל רק אנחנו בעצמנו שמנו על כל מיני אנשים, בעולם, סביבנו, בשכונת המזרח התיכונית שלנו. וגם בהירות היא לפעמים לא נעימה, אבל לאורך זמן היא טובה. היא מייצרת לך מבט יותר חד ויותר צלול. ופחות נשען על הנחות שווא…

עינת: כן, אתה יודע, זה…

יובל: איזולירבנד.

עינת: יש את כל שלבי האבל, הרי.

שאגב זה נורא מעניין משום שאני מרגישה שבמקום לעבור שלב אחרי שלב, הכחשה, כעס, אנחנו עוברים את כולם ביחד. קרה פה איזשהו אירוע שהוא כאילו, הוא כאילו קיבלנו עכשיו זה זריקה של… של הלם, של שוק, של תדמה, של הכחשה, של כעס, של עצב עמוק, של הכל ביחד.

יובל: לך זה ממש היה שבוע לפני שקברת את אבא שלך. שזה בכלל היה… האישי והלאומי, זה הכל התערבב ביחד.

עינת: אני לא… אין לי בכלל… אני… זה כל כך מכעיס שהדבר הזה לא נתן לי מרווח אפילו לרחם על עצמי. (צחוק קצר) כאילו, אני חושבת שיללתי ובכיתי, כמה? שלושה ימים? ואז קרה מה שקרה ופתאום, (קול דומע) פתאום הפסקתי לבכות. אמרתי לך, כאילו, אני מרגישה בסדר. אני ממש מתפקדת. הכל ממש בסדר אבל אני יודעת שאני ממש לא בסדר כי הפסקתי לבכות עליו, כי כאילו… ואני חושבת ש… אתמול בכיתי קצת, בזכות יואבי שהזכיר… שהזכיר לי אותו. אבל אני… אני ממש מחכה לחזור לבכות עליו כי, כי כאילו…

יובל: אחרי שהחמאס יימחק.

עינת: אז מה שרציתי להגיד לך על זה… והנה אני משחררת לך כי אני רואה את החוסר סבלנות,

יובל: לא, ממש לא.

עינת: שהשלב הראשון, כאילו, הרשמי בשלבים של האבל, זה… השלב האחרון, סליחה, הרשמי בשלבים של האבל זה השלמה.

יובל: האחרון.

עינת: האחרון.

יובל: כן.

עינת: והיום מקובל להוסיף אחריו עוד אחד, שזה המשמעות. ומי שמתעסק שנים באנשים אבלים, יכול להגיד שהאדם שמצליח… אתה יודע, אין לנו שליטה על המציאות בחוץ. יש לנו שליטה על הפרשנות שאנחנו נותנים למציאות בחוץ. אדם שיצליח זיכך איזושהי תחושה של משמעות כתוצאה מהדבר הזה הוא זה שיסמן וי על היציאה מהאבל.

יובל: הקרן אור באפלה.

עינת: כן. ואני חושבת שאם אפשר לקחת את זה רגע לקולקטיב ולאבל האוניברסלי, למרות שאין אבל אחד דומה לשני, זה באמת היכולת שלנו גם להיות משמעותים עבור מישהו אחר.

וגם לאפשר למישהו אחר להיות משמעותי עבורנו. וכאן אני… אני רוצה לקרוץ רגע לכיוונם של הילדים, שהדבר הכי נורא שאתה יכול לעשות לילד בכל גיל, הוא, כמובן מהכוונות הטובות או מהרחמים, או מהגנת היתר או מכל דבר, לקחת ממנו את האינסטינקט לדאוג למישהו אחר או להיות משמעותי בשביל מישהו אחר. וזה לא משנה כרגע אם הוא אורז מצרכי מזון או מתנדב או מטפל בארנב קטן שמפחד מאזעקות. הפס שהרבה מאוד הורים נותנים לילדים שלהם עכשיו, לא מדברת על הפס בגבולות או… 'אל תתחבר לזום, כן תתחבר לזום'...

יובל: עם אוכל, כן.

עינת: … זה לא מעניין. ב…ב…אני צריכה אותך. אתה חלק מהמצב רוח הלאומי שלנו.

יובל: כן.

עינת: כשאתה נותן לי חיבוק אני מרגישה קצת פחות עצובה או חוששת או מפחדת. וואו הורים מפחדים להגיד ש… אני לא מצפה שהורה יגיד עכשיו לילד שלו (קול היסטרי) 'אני מפחד', מהמקום הזה. אבל היכולת להגיד, 'כן. ברור. כולם מפחדים'. א… א…

יובל: אבל יחד ננצח. בעזרת השם.

עינת: (גיחוך) בבקשה.

יובל: טוב… אני מקווה שהרמנו את המורל, ב 0.02.

עינת: אה…. תכתבו לנו! תכתבו.

יובל: כן, תכתבו לוואטסאפ שלנו 050-7499574 . ושיר הסיום שלנו הוא…

(ברקע מתחיל שיר הסיום: 'ביקור מולדת' של דייויד ברוזה)

עינת: אחחח דויד…

יובל: דויד ברוזה.

עינת: מתוק. (דומעת)

יובל: מתאים לתקופה. וגם שמעתי ששמו את זה על זה כתבה על אחד הקיבוצים.

עינת: לאן? לאן הם נעלמו הילדים.

יובל: אז גם 'ביקור מולדת' של דויד ברוזה. הוא מצטרף לפליי-ליסט שלנו בספוטיפיי. אתם רוצים ככה אסקפיזם קצת, רק מוזיקה טובה, נעימה, מתוקה שימו את זה. זה 'אמא אבא פוד שירי סיום' בספוטיפיי. תשמרו על עצמכם.

עינת: ימים טובים, שיהיו קצת יותר טובים.

יובל: בשורות טובות.

(השיר מתנגן בחלקו: )

… קרטון על הבטון

עם חץ לחתונה (עינת מצטרפת)

רקפות עוטפות זרי סלעים כהים

שלוליות מקרקרות

את שיר הצפרדעים.

הזקנים יושבים בחוץ ומדברים

ספלים סדוקים של תה

ביסקוויטים עם חורים…

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

24 views0 comments

Comments


bottom of page